אחרי שידולים לקחתי לפני צאתי את וילנא מידי יצחק לייב גולדברג מכתבי המלצה לאישים ידועים שבארץ. עם צלצול הפעמון, המכריז, כי עוד מעט והרכבת תזוז ממקומה, תקע גולדברג לתוך ידי כרטיס־ביקור שלו, כתוב מבפנים ומאחור באותיות הדומות לכתב חרטומים. במהירות, כהרגלו, נשמעו דבריו; “קח במטותא, זה מיועד בשביל מר אברהם סולומיאק, התופס עמדה חשובה: משוויינטיאן הוא, עם גמר בית־המדרש למורים בווילנא נצטרף להביל”ויים; למרות כל ההתקפות החריפות נגדו מצד ה"נובויה ורמיה" משמש הוא כפקיד גבוה ואחראי בקונסוליה הרוסית בירושלים; דבריו נשמעים בחוגים שונים, – אפשר לקבל ממנו עצה ועזרה רוחנית".

כשזכיתי להגיע לבירתנו הנצחית, שמעתי כבר בצעדי הראשונים בתחנת הרכבת מדברים בלחש מתוך יראת כבוד ומצביעים על האיש גבה־הקומה ורצין־הפנים, שעיניו חיפשו ותרו את הבאים. הוא בא כנראה לקבל פני אורח חשוב. בקרבתו ולפקודתו עמד הכן ה"קאוואס" של הקונסוליה הרוסית, לבוש מדיו הרשמיים ובידו מקל מצופה כסף. הוא החליף כמה מלים עם בן־אדם גוץ שמן, שבא בלווית שני שוטרים. הרושם החטוף היה: הנה פקיד רוסי מנומס בשעת מילוי תפקידו.

כשיצאתי מחוץ לשער של תחנת הרכבת, שח לי עליו יהודי ירושלמי, שהדריך אותי בצעדי הראשונים בירושלים: “יהודי ער, גאה ומסור הוא אברהם סולומיאק זה, כשהוא נמצא מחוץ לאווירה, המעיקה עליו במשרדים. שם הוא פקיד המתייחס בקרירות ולעתים אף בחשדנות למבקרים. בד' אמותיו של המשרד הוא נראה קפדן, מחטט, עומד על קוצו של יוד, חושש שרוצים לרמות, להערים על החוק. כשהוא אך יוצא משם, הנה הוא טוב לב. הוא גם קנאי, התובע באומץ עלבון קל שבקלים, הנעשה ליהודים. ולא עוד, אלא שעשה פעולות וצעדים, שגרמו לביקורת עזה והתנפלות חריפה עליו בעתונות האנטישמית, שעינה צרה ביהודי התופש משרה אחראית בקונסוליה הרוסית. הדברים הגיעו לידי כך, שהוא נדרש ללכת לרוסיה ולהתייצב בפני הממונים עליו, כדי למסור ביאורים בכתב ובעל־פה על מעשיו ופעולותיו. היו רגעים שעמד להפסיד את משרתו. מר סולומיאק עמד בניסיון של קידוש השם והאומה, הדגיש החבר והמשיך בקול ספוג צער והשתתפות: מכונס האיש בתוך עצמו ומשמש חידה לכל. נדמה, כי שבוייה היא נשמתו, בבחינת “אנוס”, וגדול סבלו הרוחני. חשים ומרגישים זאת כל אלה, הבאים איתו בקשרי משא־ומתן. על כן מוותרים ומוחלים לו על הזרות שבהילוכיו, אף שאין דעתם נוחה מהתנהגותו בענינים שונים”.

כבא־כוחו של מוסד מאושר ע"י הממשלה הרוסית, ועד חובבי ציון שבאודיסה, היו לי עניינים שונים עם הקונסוליה הרוסית והייתי נפגש תכופות עם סולומיאק במשרד הדואר הרוסי, ששם שימש סולומיאק כמנהל. גם בשטחים ציבוריים שונים נפגשתי איתו, במשך הזמן הלכו ונצטברו התמיהות והפריכות על זה האיש, שנראה מזווג בקרבו הפכים. מקצת מספקותי סולקו אחרי שיחה, שהיתה לי עם מר קונסטאנטינטבסקי, מהנדס יליד אודיסה, שהשתקע בירושלים ובגלל התנהגותו המנוגדת למנהגי הדת זכה לכינוי “החצוף, הנוסע בגלוי בעגלה בשבת ברחובות ירושלים”. הוא סיפר לי, היאך הוא, המופקר, החליט שלא למול את בנו, ומדוע לא קיים את החלטתו. “לא מתוך מעשה ילדות, טמיעה והתבוללות, אמר מר קונסטאנטינובסקי, כי אם מתוך הכרה החלטתי לא להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו. תתפלא אם אספר לך, כי לא ר' דויד’צ’ה (מחשובי בית־הדין שבירושלים) וחבריו החשובים, שגערו בי, כי אם מר סולומיאק, – שחשבתיו לחפשי, שהשתחרר מאמונות הבל ודברים טפלים, – הדריך את מנוחתי, פשוטו כמשמעו. דבריו הנלהבים, כשעיניו מפיצות רשפי אש, הם שהחזירו אותי למוטב, – לפי השקפתם, הסכמתי לא להיות יוצא מהכלל ולהכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו”. לפני אותו קונסמאנטינובסקי פתח מר סולומיאק את סגור לבו וגילה טפח מהאווירה המחניקה שהוא נמצא בה. “מוקף אני עיניים בולשות ובוחנות, – סיפר לקונסטאנטינובסקי, – המחפשות תחבולות להכשיליני. מצד אחד מסובכים הם ענייני האנשים הפונים אלי, יהודים שבאו מגרוזיה ובוכארה והביאו איתם את מנהגיהם והרגליהם המוזרים, ואין אתה יכול להימנע מרוגז עצבים, כשהוטל עליך התפקיד של מתווך ומפשר, התועה ומגשש בחשכה. אז באות התלונות: “ראו את יחסו של הפקיד היהודי אל היהודים”. ישנם רגעי יאוש שבהם מתגנבת אל לבי המחשבה על עזיבת המקום והעבודה. אבל מלבד מה שדבר כזה עשוי לשמח את לב אויבי, מצפוני מייסר אותי ומעקב בעדי לעשות צעד זה ולעזוב את המשמרת, המאפשרת לי למנוע הרבה דברים ולעמוד בפרץ בשעת הצורך, לעזור ולהועיל”.

פעמים לא מעטות התרסתי נגד מר סולומיאק על שהוא נוהג בפורמאליות מחמירה, שעתים אי אפשר לעמוד בה. הצבעתי במיוחד על עניני אישור תעודות־מות. בין הזקנים שנסעו לבלות את ימיהם האחרונים בירושלים. היו כאלה, שהשאירו נכסים בגולה, ויורשיהם לא יכלו להינות מהם, אלא אם יביאו תעודת־מיתה מאושרת. פעם, כשלחצתיו אל הקיר באיום, שאהיה אנוס להתפטר מלטפל במקרים אלו ולהודיע על כל המכשולים לוועד חובבי ציון באודיסה, שמעתי מפיו כעין דברי וידוי, לאחר שפנה כה וכה לראות אם אין אזנים לכותל, אמר לי “צודק אתה, ידידי, בהתמרמרותך. הקונסוליות הצרפתית והאנגלית מסדרות דברים כאלה בלי קשיים. הודעת חברת קדישא באישורו של החכם באשי מספיקה להם כיסוד לאישורם, ואם גם הפחה הירושלמי מאשר, הרי זה כשר לכל הדעות. בהעדרי ניתן הדבר להסתדר גם בקונסוליה הרוסית. אבל, המשיך בלחש, מה יעשה הפקיד היהודי, אם בעיניו ראה קבר חצוב על הר הזיתים ועליו התנוססה מצבה עם שבחים ותארים של הנפטר, ולאותו הפקיד הוברר אחרי כן, שאותו האיש חי וקיים, וכל הענין לא נעשה אלא כדי לזכות בירושה שמנה? שמא עלי להעמיד כמה מיהודי ירושלים למשפט פלילי? " הוא צעד על פני החדר תפוס במחשבות, אחר־כך ישב בקרבתי והמשיך: “אלי גונב דבר, שגם מאמציך הגדולים לעכב בעד חילול השם לא נשאו כל פרי. האם לא אדמו פניך מבושה, כשעל־פי דרישת הקרובה של עורכי־הדין המפורסמים שלוסברג וגרוזנברג בדקה ועדה מורכבת מאחד־עשר רופאים את אחותה, שנמצאה ב”מושב זקנים”, ומצאוה עוברת בטל, על סמך זה עומדים לפסול ולבטל את הצוואה, שאושרה על ידי הקונסוליה הרוסית בשעה שאני עשיתי בחוץ לארץ. המדובר הוא על הרבה אלפים רובל. מעורבים בעסק ביש זה כמה מיקירי ירושלים. כל החומר הרב הועבר אל השגריר הרוסי בקושטא ורועד אני ממש מהתוצאות המכלימות, הקשורות בזה".

פעם פניתי אליו בדבר אישור מותו של צעיר בירושלים. התעודה דרושה היתה, כדי לשחרר מעבודת הצבא את אחיו, שנשאר ברוסיה כבן יחיד להוריו. מתוך צחוק הוספתי: הפעם בלי דחיות ושהיות תאשר זה, כי אני עבדך אוכל לשמש כעד “למותו וקבורתו של זה”. הוא ענה: “על עדותך אסמוך ועל דברי מצפונך אשען”.

ראשוני היוזמים של “בית העם” בירושלים היו מצביעים על מסירותו של מר סולומיאק למוסד הצעיר, שנוצר על ידי החוג הקטנטן של “הישוב החדש”. בכל מסיבה,אסיפה, או הרצאה, שסודרו בבית העם, לא נפקד מקומו. פעם במוצאי יום הכיפורים, משנאספו בלי כל הודעה מוקדמת לבית העם, אמר בצחוק מר יעקב שרתוק, שגר אז בירושלים: “תראו כי סולומיאק יחוש מתחת לסף ההכרה שעליו לבוא הנה”. וכך היה. יושב היה מכונס ומקשיב, ולעיתים והנה נשמע קולו. כמה פעמים התערב והפריע בהרצאותיו של ד"ר ב. מוסינזון על הנביאים והנבואה, במצאו כי סטה בדבריו מהמסורת.

כשרק עלתה במחשבה דבר פתיחת גימנסיה עברית בירושלים, היה סולומיאק אחד הראשונים, שנתנו לרעיון זה את ידם. הוא רכש לו מניה במאתים וחמישים פראנק ובעת הצורך נתן גם הלוואה וערבות. הוא השתתף גם בתעמולה למען המוסד הצעיר. לשבחו יסופר, כי הפקיד הרוסי הזה היה משתתף בישיבות הסתרים, שבהם טוכסה הפעולה של פרסום מחאה חתומה בידי כל כהני הדתות נגד “עלילת הדם”, בשעה שברוסיה התברר משפט־בייליס. גם בהרבה ענינים ציבוריים חשובים אחרים אפשר היה למצוא כוחו וכוח כוחו, אבל מפני טעמים שונים אי אפשר לפרשם ולדבר עליהם (היה מעשה, בשעת סכסוך דמים בין היוונים המקומיים. שהציע לפניו אחד הצדדים סכום של מאה אלף פראנקים בשכר השפעה בכיוון ידוע. סולומיאק דחה את ההצעה בבוז ובחר להימצא תחת שמירה, כשאיימו לרצחו…)

עם פרוץ המלחמה, כשתורכיה הצטרפה לצד מעצמות־המרכז, נאלץ מר סולומיאק לעזוב בכאב לב את הארץ. באפשרות הראשונה חזר אליה, אבל לכנו ולמקומו לא שב עוד. במסירות רבה ניסה לטפל בענינים ציבוריים כלליים, אבל לא מצא את המקום הראוי לו. בחג הסוכות שעבר חגג את יובל הגבורות, וימים מועטים אחר־כך הלך מאיתנו לבלי שוב.