ימים ספורים לאחר הגיעי ארצה בחוה"מ פסח, הוזמנתי טלגרפית על־ידי הד"ר הלל יפה לבוא ליפו, כדי להיפגש בביתו עם פקיד של יק"א, האגרונום קאלוואריסקי.

המלקוש עוד השאיר את סימני עקבותיו, שלוליות של מים כתרו את שכונת “נוה שלום”, שבה בחר לו למושב ראש הסתדרותנו הארצישראלית. ניקרה במוחי השאלה: באיזו שפה אפשר לדבר עם בא־כח יק"א, השואפת להשליט את השפה הצרפתית. מה נעימה היתה ההפתעה, כשהופיע האיש היפה והנעים, בת צחוק על פניו ובידו חוברת של הירחון הציוני הרוסי “יוורייסקאיה ז’יזן” (“חיי היהודים”). כבר בתחילת השיחה הספיק הפקיד ליצור אוירה מחממת. הוא חדר והבין לרגשותיו של העולה החדש, הוא בדק וחיפש כל אפשרות של עזרה לסידורו המידי. צליל, שלא ישכח, בקע מתוך דבריו: “הצעירים ההורסים את הקן המחומם ובאים ארצה שומה על כל מי שהיכולת בידו להושיט להם סעד בלי דיחוי”. קאלוואריסקי סיפר, שהוא לא רק מייעץ, אלא גם משתדל להשפיע על הצעירים הבאים ארצה והמתאימים לעבודה בהוראה, שיכשירו את עצמם לחינוך הדור הצעיר, שנולד בארץ. הוא הנמיך את קולו והוסיף: “על־ידי מאמצים השגתי עבור אחדים את האפשרות להתקיים בתקופת ההכשרה”. בהתלהבות הביע דברי שבח לבעל “הפרוגראמה שלנו”, אך הראה על אי־אלה ליקויים שישנם בפרוגראמה.

עם הצטרפות תורכיה למלחמה העולמית נעשו הפגישות שלי איתו תכופות יותר. הוא עמד על משמר הישוב והגן עליו. מיד ראינו אצלו מסירות, עין פקוחה וקומה זקופה. אחרי הגירוש מיפו־תל־אביב, כשהרבה אלפים גלו לגליל, נשאו הגולים את עיניהם אל מר קאלוואריסקי. בשטח הציבורי וההתיישבותי לא היסס להשתמש בתגא, בעמדתו החשובה כבא –כח יק"א. מעשה שהיה: כשפרצה מחלת החולירע בקרב הגולים בטבריה והקופה היתה ריקה, בא אליו המזכיר של ועד ההגירה לראש־פינה בזעקת עזרה. הוא עמד תחילה נבוך כי לא היו ברשותו כספים. הוא ביקש ארכה לשעות מספר. במהירות נרתמו הסוסים ואחרי חמש שעות חזר ומסר בשמחה לידי המזכיר סך אלף לירות. אחרי כן נודע, כי השיג את הכסף בתורת הלוואה מאת שייך ידוע, אחרי שחתם באופן רשמי, שהכסף יוחזר במטבעות זהב ובריבית גדולה. אותו הדבר נשנה אצלו הרבה פעמים בהחזק שני קיבוצים. כמעט על דעת עצמו בלי הוראות מפאריס, עשה את הדבר, על כל סכום שהשיג, חתם כבא־כח על סכום גדול פי חמישה, – ההפרש בין מטבעות זהב לשטרות כסף. פעמים אחדות אמר בשיחה: “חושש אנוכי שפעולות אלה ירחיקו אותי ממשרתי”. בצחוק הוסיף “גם אתם לא תגנו אז עלי”. הודות להשתדלויותיו הרבות לפני הקאימאקאם, המושל בטבריה, הושגו חיטה ומצרכים אחרים. הוא השיג גם זכויות מיוחדות בשביל הגולים. היתה לו השפעה גם אצל העריץ ג’מל פחה והפמליה שלו. הוא לא היה חשוד אצלם לגמרי.

בערב חג האסיף, כשצבא הכובש התחיל בהתקפה על יד חיפה, ראינו את מר קאלוואריסקי דוהר על סוס בדרכים עקלקלות משובשות. הוא מיהר לחזור כדי לעמוד על יד ההגה. כשרצו להניאו מלעשות זאת ענה: “על רב החובל להימצא במקום הסכנה”. עייף ורצוץ עמד על המשמר ומילא את תפקידו כבא כח יק"א. הוטל עליו להיות “מקשר”. הוא הרגיש את עצמו כבול במידה רבה בעבודה, בלי אפשרות לפעול הרבה. שני המקרים הבאים יעידו על סבלו הרוחני הגדול: א) בערב חג הפסח נאסר מר קאלוואריסקי בגלל התחייבות כספית, שנתן בכתב בקשר לענינים כלליים. הוא לא יכול למלא אותה. כאריה פצוע התלבט. חבר טוב נתן לו את הערבות הדרושה וקאלוואריסקי שוחרר. ב) במשפט השלום העברי בירושלים הופיע כנתבע. התובע היה לא־יהודי, שדרש קיום הבטחה, שניתנה לו בקשר לענינים ציבוריים כלליים. השופטים שמעו את הטענות כשפניהם מסמיקים. מר חיים מרגלית־קאלוואריסקי רשם דף מזהיר בתולדות הישוב העברי בארץ. שמו ייזכר תמיד בין הבנים־הבונים.