מקרה טוב קרה לי. כשחזר ולדימיר ז’אבוטינסקי מאיטליה, סר לווילנא. הוא ביקר בספרית שטראשון ושם נפגשתי אתו. יצחק־לייב גולדברג אמר, בהציגו את ז’אבוטינסקי: “ברוך הכשרונות הזה עתיד לתפוס בתנועתנו מקום בראש”.
בוועידה החשאית של “ציוני ציון”. שהתקימה בווילנא בנצוחו של מנחם אוסישקין, הלוחם על טהרת הרעיון, לקח חלק גם ז’אבוטינסקי. דובר אז הרבה על הכוכב החדש הזה, אמן־הדיבור. כולם שתו בצמא את דבריו. אחרי שנים מספר פגשתי את ז’אבוטינסקי בירושלים. הוא בא אז לארץ־ישראל מקושטא, מקום שמילא בו תפקיד חשוב כשגריר התנועה הציונית. לא הועילה לו השתמטותו, הוא נאלץ להיות נוכח באסיפה בבית העם בירושלים, לשמוע ולהשמיע. מה שהחסיר באסיפה הפומבית, מפני שהשפה העברית לא היתה עדיין שגורה בפיו במידה מספקת, מילא והשלים באסיפות פרטיות.
בסוף המלחמה העולמית נמסרה בטבריה מפה לאוזן השמועה, שז’אבוטינסקי יצר גדודים יהודיים, העוזרים לאנגלים בכיבוש הארץ, והוא עומד בראשם. לאחר שחרור הארץ התכנס “הוועד הזמני” של יהודי ארץ־ישראל, הגרעין של הארגון האוטונומי של הישוב. באסיפה של הוועד הזמני היה אחד משני המרצים על הנושא “הדרישות שלנו” קצין לבוש הדר במדי הצבא, – זאב ז’אבוטינסקי. הוא דיבר עברית צחה והשתדל להוכיח, כי כל המרבה בדרישות הרי זה משובח וכי המציאות של זמננו מאשרת את הגירסה “תפסת מרובה – תפסת!” הנואם הבליט את תכונותיו של העם האנגלי, הנוהג כאותו סוחר עשיר, המכבד את התחייבותו, אם באים ודורשים בתוקף שיסלק את החוב.
ימים עגומים משמשו ובאו. ההסתה של הערבים לא נבלמה ותוצאותיה היו התנפלויות של ערבים על יהודים. ז’אבוטינסקי עמד בראש ההגנה שהתארגנה. בעיר הקדושה הוכרז עוצר ומצב מיוחד. ז’אבוטינסקי וחבריו נאסרו והועמדו בפני משפט צבאי.
גלי חיבה והערצה התרוממו כלפי המתקומם והמגין. ביום השביעי של פסח חתמו יהודים אדוקים בחוצות ירושלים על הודעה, שז’אבוטינסקי היה שליחם והם שותפים ב"פשע".
שעות מספר אחרי שניתן פסק־הדין על “העבריין” והוא נידון לעבודת פרך, נתאספה בוועד הקהילה אסיפה. נבחרו אנשים שעליהם הוטל להודיע לכל תושבי ירושלים על שבתון. השליחות נתמלאה באמונה ולמחרת בבוקר נראתה כל ירושלים העברית שובתת. השלטונות איימו על הסוחרים בקנסות גדולים, אולם הכל היה סגור על מסגר עד השעה הקבועה.
קשרי חיבה ואהדה קשרו את יהודי ירושלים לאסיר בעכו. הפגנה סמלית נהדרת נערכה לכבודו על־ידי העמדתו בראש כל רשימות־המועמדים לאסיפת הנבחרים.
לאחר שז’אבוטינסקי שוחרר מכלא עכו, נערכה לו קבלת פנים לבבית סוערת בירושלים. אלפי אנשים מכל השכבות ומכל העדות כיסו את מורד הר־ציון. הם קיבלו את האיש היקר בתרועות גיל. הוא נישא על ידים והוכנס לתוך חצר בית־הספר ע"ש למל. בחצר ובסביבה הצטופפו אלפי אנשים, שבאו לאחל לו “ברוך הבא”. בקושי רב הבקיע לו הד"ר שמריהו הלוי דרך, כדי לעלות על הדוכן ולקבל את המשוחרר בשם הציבור.
ימי שלווה הגיעו לז’אבוטינסקי, כשחברי המסדר “בני ציון " באמריקה, מייסדי החברה לביטוח “יהודה”, שמו עיניהם בו כסגן מנהל של החברה בירושלים. עבודתו טפחה על פני האנשים שטענו שטעות היא למסור תפקיד מעשי לבן־אדם, שכחו גדול אמנם בפה ובעט, אבל לא במינהל. עבר זמן קצר וכולם נוכחו, שהאיש ברוך־הכשרונות הזה, למד מהר את המקצוע החדש והוא עובד בו בהצלחה רבה. הוא הכניס שיטה חדשה בשטח התעמולה. באופן פשוט בלי עקמומיות, הסביר את התועלת הצפונה בביטוח. את המתרשל בעבודה היה מוכיח כידיד. במשרד אסור היה להזכיר ענייני מפלגה. דיבור והבטחה צריכים להיות קדושים. בענייני השקעות של כספים על־ידי החברה “יהודה” היה ז’אבוטינסקי טוב־הלב והוותרן מקפיד מאד. “הכספים האלה הם כספי אלמנות ויתומים, לכן עלינו לשמור על כספים אלה במיוחד”,היה אומר ז’אבוטינסקי. הוא חיפש אפשרויות חוקיות להשקעת כספים בקופות אשראי הדדי, כדי לשחרר אותם מעול אפיטרופסים, שהיו רוצים להטביע את חותמם עליהן עם נתינת האשראי. הוא עשה את כל החישובים, בינתיים היה עליו לנסוע בענין דחוף ואח”כ נאסרה חזרתו לארץ. הוא עמד במשא־ומתן עם ישוב יהודי גדול בדבר השקעת כספים במפעל ציבורי רב ערך.
יחסו של ז’אבוטינסקי אל העובדים במשרדי “יהודה” היה אדיב במידה, שלא היה כדוגמתה בארץ. מנהל בית־החולים “הדסה” בירושלים, הד"ר זאלקינד, הופתע פעם בראותו את ז’אבוטינסקי נכנס לחצר בית־החולים ובידו זר־פרחים גדול. הזר היה מיועד ליולדת, לאשת הנהג של מכונית “יהודה”.
לז’אבוטינסקי ניתנה האפשרות לבוא ארצה, כדי להופיע לפני ועדת החקירה של שאו. מפני טעמים שונים נשמר הדבר בסוד. במשרדי החברה “יהודה” ביקרו אצלו אנשים אחדים, בתוכם אחד ממנהיגי התנועה הציונית. ז’אבוטינסקי היה מרוגז ועישן הרבה. כשחסרו לו גפרורים, צלצל ונכנס השמש. ז’אבוטינסקי פנה אל השמש בזו הלשון: “יסלח לי, אדוני הנני עסוק מאד ודרושים לי גפרורים”. השמש שהיה רגיל בלשון של ציווי, לא הבין אל מי כוונו הדברים בנוסח כזה. כמה רגעים עמד תוהה עד שתפס, שהדברים מכוונים אליו.
בשיחות עם אחד העובדים, שנחשב אצלו כרע וידיד, קבל על שכורכים בארץ יחד את האיש עם דעותיו. מי שהוא בר פלוגתא, מתרחקים ממנו. אצל המתוקנים שבאומות העולם נפגשים אנשים רחוקים בדעות ומכבדים אחד את השני, האיש לחוד ורעיונות לחוד.
בימי ועדת שאו הביע את רצונו להשאר בארץ, אבל, כפי שאמר, “העוונות מעכבים”. הוא נאלץ להטלטל למקומות שונים, לנדוד ולהתפרנס ממאמרים בעתונים באידית.
האיש היקר באדם הזה, אציל הרוח ועדין הנפש, שהיה משכמו ומעלה גבוה מהרבה עסקנים, מצא את מנוחתו בארץ זרה. זכרו לא ימוש מקרב העם לעולמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות