דומה, כל אותם הסיפורים הרבים של ברדיצ’בסקי אינם אלא סיפור אחד, כשם שהסיפור־הרומן האחד “מרים” אינו אלא סיפורים רבים שנתכנסו למקום אחד. האחד והרבים של ברדיצ’בסקי אינם החלטיים. הוא ראשון שהטיל בהם את היחסיות. אתה מוצא בסיפורי ברדיצ’בסקי את יחידו־של־עולם ואין הוא אחד בשום זמן ובשום מקום. אתה מוצא שם את הגוי האחד בארץ והנה אין בו ולא היתה בו אחדות בשום מקום ובשום זמן. ואת האדם אתה רואה בסיפורו כשנפשו מפולגת ורצונו שסוע ומוסרו חלוק ותאוותו חצויה וחייו עשויים רשויות רשויות. מוליך סיפורו של ברדיצ’בסקי את הקורא אל דשיה ואל לוטון ואל טרנוה. בסקירה ראשונה נדמה שכבר סיירנו בכל אותם המקומות ומכירים אנו את אנשיהם ואת דרכיהם ואת משאם־ומתנם. אין הם אלא בטלון וכסלון וקבציאל שראינון במראתו של מנדלי ורק שמותיהם נסבו. אז יעביר ברדיצ’בסקי את משדדתו על פניהן ופניהן לא יהיו להן עוד. כי לא רק במיספר הטיל ברדיצ’בסקי את היחסיות והריבוי צומצם באחד והאחד הורחב בריבוי ונפשו של אדם היתה לנפשות רבות ומאווייהם של בני־אדם היו למאוה גדול אחד המפרפר בכל סיפוריו; אלא גם מן הזמן שלל ברדיצ’בסקי את החלטיותו, ויש ששמשו עדיין דוממת ועומדת בגבעון וכל אותם דורות רבים של גלויות לא הספיקו אלא להלביש אדם מישראל מלבוש של גלויות, והוא עצמו, האדם, עדיין בשלו הוא עומד, ועדיין הוא מקריב את קרבנו כבשילה ועדיין אוכל אדם בשר חי כבימי הבעלים, ואשה באה בית הרופא כאל בית הכוהן בימי קדם, ואשה באה בית הצדיק כאביגיל אל דוד, וריח המין מתהלך דחוס עד מאד כבשנים קדמוניות על פתחי עשתורת, וריחה כלבונה, כשאֵר פורח, כפרי טרם דעת, כתפוח בשיר השירים.

בראש כרך גדול של כל סיפורי ברדיצ’בסקי נתפרסמה כעבור שלושים שנה אחר מותו, גם תמונת המשורר. אתה מבקש בתמונה זו אות לסערות שעברו על המספר ואינך מוצא; בעיניו אתה מבקש סימן לתמהון נפשו, ואותן העינים מציצות בך בעד משקפיים הצצה תמה, בלא כל השתאות, מסרבות להגיד לך מה מבפנים, כאילו אין הן משמשות ארובות לנפש שיוראה מאד, שפרפרה מאד. הפנים הללו אינן מגלות כלל כי בעליהן נושך בשעתו בשיני נחש השירה. על ראש זה הנשקף מתמונת ברדיצ’בסקי לא יאמרו הדורות מה שנאמר על דנטה: זה האיש שירד לגיהנום ועלה. והרי ברדיצ’בסקי אף הוא ירד ועלה, עלה וירד, משוך בחבלי החטא ונושא משאו הכפול של המשורר, אשר לבבו יהמה לטוב וגם נמשך אל הרע וחלק מנפשו בזה ובזה. יש אשר תתבצר נפש גדולה בגוף שוה וממוצע ונטול־חליפות, ומתוכו תשתרר על החיים ועל האדם לשבות שביה ולחרוך צידה. ומי יודע שמא כך נאה לה, שתהא מפליאה את העז, הסוער והיפה שמחוצה לה ולא תהא היא עצמה חלק מהם ולא תשתאה לעצמה ולא תתאהב בעצמה, ולא תהא נרקיסיטית עוגנת אל חוף עצמה, גזירה שמא לא תשיר את העולם על יופיו המדהים ותשקע בתוך ידיעת עצמה.

כי פליאה היא בריחתו זו של ברדיצ’בסקי מעצמו ומידיעת עצמו. הן משורר הוא בכל מהותו הפנימית ולו יאה שיהא שׁר פסוקי־זמרה כל הימים, כאשר גם עשה לכל סיפוריו, ששיבצם פסוקי־שירה קודמים לכל עלילה וחותמים לכל עלילה ויחזק כל סיפור וסיפור בכוח שירי הולם של מבחר פתגם ומשל וחידה. אך הסיפור הכרח הוא לו וחובת לבו ומנוסת נפשו, ובכל עצמתו יספר ואל הסיפור תשוקתו כל ימיו. וגם זה הסיפור עצמו, משהוא עומד בו כולו וגם נפשו טבועה בו, וחש לו המספר מברח ממנו אל סיפור שני, שהוא סיפור בתוך סיפור, ומהשני אל השלישי, וביניהם ריוח של פסוקי־שירה, ולא לא לשקוע, לא לשקע עצמו בתוך הדבר האחד, שמא יגיע ממנו אל עצמו, ואבדה נפשו בנפשו.

היתה זו מנוסה כפולה של ברדיצ’בסקי: מעצמו אל עצמו ומעמו אל עמו. מעצמו ברח זה נין ונכד למשפחת רבנים, מההמיה שבנפשו רבת הרוך והמורך, הנוטה אל ההתחטאות וההתעטפות המורשתית, והתנפל אל המשברים הרחבים של ים־החיים עז־העלילות ונגרש־התאוות ותהי דרכו עם דרך הטבע ולבו עם חפץ הטבע הרודף כל נצחיו אל הריבוי ואל השפע ואל עתר הגוונים והצורות והדמויות; להרחיק מכל אחד ומכל אחדות ומכל שיטת־אחדות שמוליכים אליהם המדע והמחקר וההתבוננות וההתפלספות ובסופו של האחד גם הנירוונה ואפס־חמדה ואיוּן־הישוּת. ומדהים אותו הריבוי שננהה אחריו ברדיצ’בסקי בסיפוריו, ריבוי הצורות האישיות המבוצעות בידיו ואותה ריצה מדמות אל דמות, מאדם אל אדם, ממעשה אל מעשה, כאילו השהיה אסורה היא לו, כאילו סכנה היא לו בה, ולא יתבונן האדם וחי, ולא יתעכב האדם וחי, וחס לו לעמוד על יצוריו, מעין מעשהו של מנדלי מוכר־ספרים, שהרבה להשהות מבטו בגיבוריו. לו, לברדיצ’בסקי, מבט אחר; אורו בא ממקור אחר, קרנים אחרות מאולמות באורו, שהן ממיתות כשהן שוהות, ממיתות את הנראה עם שהן מגלות בו את חפץ המנוחה והקפאון, ומיראות את הרואה בעצמה זו של יצרים מנוגדים, שחיים ומוות אחוזים בהם מזה ומזה, פירכוסי תאוות עם תשוקת־חדלון. יקרא הקורא בסיפור “קלונימוס ונעמי” ויגעו בו שני הקצוות הללו במגע שרביט אחד. יראה שם כיצד שני בני־אדם שכל כך אי אפשר להם זה בלי זה, שכל כך הם מעוגנים זה אל זה, בחינת נשמה שמצאה את חברתה וחרדה אליה, מניחים באפס־יד כי יופרד ביניהם ויתקעקעו שרשי הוויתם. כלום פאטאליזמוס הוא זה בברדיצ’בסקי או עמוק ואיום מזה, תאוות־חדלון, שהיא עצומה כחברתה תאוות־החיים והן עולות ומנצחות זו את זו חליפות. הרבים סיפורי ברדיצ’בסקי אשר בהם נשמע קולה של האחת, תשוקת־החיים, ולא תענה לה השניה בקול? טול סיפור כ"את קרבני". הנהר בטרובה חוק הוא לו לטבּע בתוכו בן־אדם או חיה מדי שנה בשנה. והנה בא לשם ואסיל אברמוב. התרחץ בנהר, גרפו הגל. גבר על הגל ויצא. אך לבו בל עמו, עד שקפץ יום אחד המימה בבגדיו ונתן לשר־המים את שלו. מה אילץ את ואסיל זה הגברתן לחזור אל המים שכבר גבר עליהם ויצא? וכן סיפורים רבים אחרים. מי במים ומי בחנק. אשר כבר היה פעם במים ימשך אל המים או המים ימשכו אותו. ובלשונו של המספר: “כוח היולי מתפרץ מאפסי התהום לכבוש את עצמו. מי שיצלול בתהום בא ברחבי השתיקה והתנועה גם יחד, והאפס נפגש עם האפס”. ומספר זה שבברדיצ’בסקי השתיקה והתנועה שתיהן שותקות ונעות בנפשו וירא הוא את השתיקה ונמלט אל התנועה, וסיפוריו מלאים אותה תנועה. בדוק סיפורי ברדיצ’בסקי ומצאת כי גוונים שבהם מועטים מאד. כמעט כעברי מן הקדמונים יספר, אשר לא צבעים ולא תארים רוב מלות סיפורו אלא פעלים מחוברים זה אל זה בלא ריוח ביניהם, וזו הו"ו המהפכת היא גם המחברת פועל אל פועל. אלא שזה העברי הקדמון הרבה פעלים כי לא החשיב את התואר החיצוני ועינו של איש־המדבר העברי הקדום גם לא הורגלה לשעשע עצמה במראות, שהיו נדירות בסביבתו, ורק הפעולה האנושית היא שהחייתה את החדגוניות השוממה של נופו. ואילו מספרנו נינו של העברי הקדום ירא את הדממה האפית, את השתיקה שבשהייה, את ההתבוננות שבציור, את האחד הבא בסיכומם של הרהורים, את האפס היורש מקומו של האחד. והתנועה היא שחוזרת ומחיה את הדממה., בוקעת בקיעים באחדות ומביאה את הריבוי, מפלגת את האור האחד לצבעי הקשת, מרבה חמדה בעולם וסוכרת פי האפס.

אין שכר הבריחה בסיפורי ברדיצ’בסקי בריחה. במצרי עצמו הוא נלכד. הוא נמלט מן הרוך והמית־הנפש ונאחז בסבך המעשים וסופו מגיע אל הרוך ואל ההמיה. הן כל עיקרו של סיפור ברדיצ’בסקי אינו אלא הליריקה שבו, ואפילו סיפוריו הגדולים כגון “מרים” ו"בסתר רעם" ו"מחנים" ו"עורבא פרח", לא מעשים ואירועים שבהם הסיחונו והעבירונו אל החוויה האפית; לא הופקענו כל שעת קריאה מרשותו של הסובייקט הגועש שבקרבנו, שהיא רשות המשורר שבמספר, ורק זו ההמיה הלירית היא המחיה את כל המסופר והיא המהמה את נפשנו. וכך עם כל הפלגה מעצמו משיג המספר את עצמו וחוזר אל עצמו. יש איזה רוך נשיי בקרקע נשמתו של המספר. במקום האב־שבשמים שהוא חלקם של דורות למדנים ובעלי־תריסין שבישראל. נתיישבה שם בהדרגה השכינה הדבקה באנשי־מסתורין עמוקי־הערגה. גברות סוערת עולה מפעם לפעם בסיפורו של ברדיצ’בסקי לבטל אותה נשיות רכה שבקרקע הנשמה והיא מוצאת לה ביטוי בהתרסה ובהתקפה, ברוח קרב וכפירה, במעשים ובפעילות ובעזות, בלהט ובאש ובערעור יסודות ובהרס ערכים. אך האש גוברת בסופו של כל סיפור ברדיצ’בסקאי, והיא כובשת כל כובשיה ולרגליה תוכו כל נפילי גברוּת. “מרים” זו ברומן של ברדיצ’בסקי, שעל ערש־דוי הוא מכלה לספר ערגת כל גברוּת לסוד הוויתה, רבים חלליה ועצומים. יש מי שהקריב עצמו לה מראש מגדל, ויש מי שירד למענה במים ויש מי שנבלה נפשו מפני יופיה ולא נרפאה עוד, ויש מי שכאשר לא יכול לדעת אותה נפרד לגמרי מן הדעת. ושושנה זו שב"סתר רעם", למראיה מתמוגגת היתה הבריאה בחבליה. היא האשה שצעקה לטרף, שהביאה את “שלמה האדום” לידי חטא קדום. אך היא עצמה לא חטאה. היא עצמה אינה אלא תהום קורא. התהום מטבעת, והיא עצמה נקיה וטהורה, כי על כן תהום היא, יסוד היא, אשה יסוד עולם שנבראה קודם שנברא אדם הראשון, כדבר המיתוס שנשכח משיר ואגדה ושברדיצ’בסקי תוהה עליו כל הימים באין מנוח לו מרמזיו. היא שולטת בו גם כשהיא מוּכה, אליה תשוקת אדם והוא מושלת בו ובבריאה. “לפתע חרד העולם. שני הרים ניתקו ממקומם ונפגשו ונתאחזו יחד – קול ענות וקול רעם ותהום אל תהום קורא”. וכן גם מילא מספר זה את האויר חנק תאוות אשה בסיפורו “קיץ וחורף”. אסיפ בושנקוב חומד שם את מרתה ומצלצל בפעמוני בית־הכניסה. "המיה גדולה מנסרת ברקיע, והקולות יהיו לחרדת־אלוהים, לשגעון־אהבים; כל העם בבית־התפילה נופלים על פניהם ויתמוגגו וינשקו את האדמה אשר מתחת לרגליהם. וכאשר מצא אוסיפ את מרתה, “הבריק הטבע עוד פעם אחת, ויתעורר הסתיו לחרדת עולמים. ותהי כל הככר ללהב והנחל ניתר ממקומו” – –

ומתוך כל ההפלגות שהפליג ברדיצ’בסקי מעצמו נוצרה אישיותו השירית, שיש בה מן האופי העצמי החד־פעמי ויחד עם זה מן האופי העברי המובהק, הדינאמי, הנאבק עם עצמו בניגודיו; הלירי עם שהוא נמשך אל האפיקה, המוסרי עם שהוא בועט במוסר־המורשה; המרובה־הגות עם שהוא מפליג מן ההתבוננות אל שטף המעשים והעלילות; ושר השירה העברית השיג את משוררו בשעה שכל כך נצרך לו, לעת תחייה וחשבון נפשה של האומה. ובחשבון זה של נפש האומה הכריעו רבים מאותם הנכסים שהסיפור הברדיצ’בסקאי גילה אותם בשדדו אותו קרקע שכבר עבר בו מנדלי מוכר ספרים ולא מצאם. התחיח ברדיצ’בסקי בסיפורו את קרקע הגלויות וצמחיה זרחו לו באור אחר, בירקוּת אחרת, תחת חיורון הכמישה שנראה קודם לכן בסימטאותינו הקרחות.

תחיה לאומה מהיכן תבוא אם נתנוונו יצריה, אם אין בה גם חטא והאש כבתה; אם היתה האהבה נחלה בין בנימין וסנדריל, וצמאון־המרחקים של בנימין השלישי הביאהו עד נהר סרחון, ומשובת־הילדות של הירשלי נתגלגלה עד אפשרויותיו של “הרמן” שב"עמק הבכא", שלא הרחיק יותר מ"פאבי" שב"קוצו של יוד". ואילו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי באחת מהפלגותיו מעצמו אל עצמו מצא אמת אחת והוא מגלה אותה בסיפורו “בין הפטיש והסדן”: “הרשו לי לציין בזה תורה אחת בתעלומות הנפש: האדם הוא סכום החטא והאש העצורה בעצמותיו. זה המקור לידי האדם העושות תושיה במחשבה, בשירה או במעשה, להרע או להיטיב. מהאש הזרה יבואו רוב הגעגועים, המעברים כל דבר חי בנו וממלאים אותנו המית החיים. הצדיקים והחושבים המה, לרוב, רק גלגולי הרשעים”…

לאחר גילוי זה שנתגלה לו לברדיצ’בסקי בתהותו ובתמהו על הבריות שנקרו לו בדרך סיפוריו, היאך ימצא מספר זה מנוח בדברי אחד־העם על “משה”, המצטט מפי קארלייל: “כל אדם יכול להגיע למעלת הנביא בבקשת האמת, אלא שכל אדם יכול להיות כך, באמצעות רצון כביר ויגיעה מרובה, והנביא אינו יכול לבלתי היות כך, לפי שזהו עצם טבעו”. הרי אם הטוב בא רק מן הטוב, שעצם טבעו בכך, שוב אין מקום לגלגול, לעלייה, לגעגועים העולים מהאש הזרה, לאש האצורה המולידה את האדם. לא, לברדיצ’בסקי “משה” אחר, עליו הוא מספר אחת מאגדותיו “התמונה”. מעשה בצייר אחד מקדם שצייר תמונתו של משה והביאה אל המלך. קצף עליו המלך ולא האמין לו, כי פני בליעל היו פני משה באותה תמונה, וילך המדברה לראות פני משה ולדעת את האמת. פתר לו משה את החידה: “יצר לבי היה רע מנעורי, ואני אך נלחמתי עם נטיותי אלה, כבשתי את יצרי ואתאמץ להפוך כל מידה מגונה בי למידה טובה, טיהרתי את כתמי ואתקדש ואמצא חן בעיני קוני וישלחני לפדות את צאן מרעיתו מיד נוגשיו” (“צפונות ואגדות”).

ומבקש ברדיצ’בסקי בעמו את היצרים. העולם הוא לא הוויה אלא התהוות. האש דלעילא נוטלת מהאש דלתתא. אין קדושה אלא התקדשות היצרים. אין נבואה אלא געגועים הבאים מהאש הזרה ומעברים כל דבר חי בנו וממלאים אותנו המיה. אין לנו מוסר ולא יהיה מוסר־יהדות הנתון לנו מידי הגבורה או מידי הטבע; אין אנו סגולה לפי שזהו “עצם טבענו”. המוסר אינו טבע ואין מוסר בטבע. המוסר מתחיל ממקום שהטבע פוסק והיה לגעגועי־אדם. אש־היצרים מעברת את הגעגועים והגעגועים מביאים את המאמץ האנושי והמאמץ האנושי הוא המוסר. הוא תפארת־אדם, הוא החן והחסד.

אם ישנם יצרים באומה זו – חיה תחיה וגם תפארתה וקדמותה יתחדשו. אם בלבו הזקן של יהושע־נתן השו"ב נתעוררה תאוות “היציאה” למולדת ישראל העתיקה ויחד עם זה נתעורר רגש געגועים של דורות בעיירה כולה לעלות, להתעלות, לעשות מעשים, עד שאפילו אוירת־הנסים הקדומה נתעוררה בעיירה – סימן הוא שכוחותיה משומרים אתה ועדיין היא צפויה לעליה גדולה. אם בואו של רבי לעיירה לא רק התלהבות וריקודים הוא מדליק אלא גם חרצובות של יצרים הוא מתיר, סימן הוא שעדיין חסידות זו, אש זו, התלהבות זו, לא הופרדו עדיין ממקורן היצרי ועדיין קיים החיבור שבין יצר ליוצר, בין האש דלתתא והאש דלעילא, והגחלת עדיין היא חיה ועדיין נכוה בה אדם וצרוב־כויה הוא צפוי לעילוי ולתיקון ולמעשים. אם “בודדים” ישנם בישראל, בודדים בגבורה של גוף ובודדים בהשגה עילית, סימן שבונינו בתוכנו וביתנו עוד ייבנה. ויצרים שמתגלים ב"פרה אדומה", המדהימים באכזריותם ובפתאומיותם, אדומים הם עדיין כדם, ואינם יודעים את עצמם כדם התם שאינו יודע עצמו והוא תנאי לכל ידיעה, ואין ידיעה בלעדיו. בכולם ראה ברדיצ’בסקי המספר, לכולם המה לבו ונפשו מלאה תמהון רב, וגם נבעת ממראה עיניו, ומיהר לעצום עיניו, לקטע סיפורו ולעצום עיניו ולהתייחד עם עצמו, ולשוב אל עצמו, כחוזר “מארץ רחוקה”, ולסיים בשנים־שלושה פסוקי שירה כי לא יראה האדם עד תום, ולא תכיל נפשו הכל עד תום. ולא יחיה אדם מראותו הכל, ויותר מבועת המספר שבברדיצ’בסקי מהיפה המתגלה בכל עתרת־תפארתו כחתף פתאום, כל ימיו מתגעגע אדם ליפה, אך בבואו פתאום כלול בכל שלמותו לא יכילנו הלב, לא תשאנו הנפש. מתגעגע אדם על היפה כל ימיו, ויש שעושהו מעצמו, מאשו, מדמו, ומשיגהו לאט לאט. אך היפה שלא גדל עמנו יחד, שלא בראנו אותו מעצמנו, שנתרקם אי־שם בהיחבא והופיע לעינינו פתאום, בכל תדהמתו המבהילה, אותו לא תכלכל נפשנו. היא תבהילנו עד כדי חבלה לאין מרפא עוד. בסיפוריו של ברדיצ’בסקי מתהלך החטא עם רוח הלילה. אך לא הוא המבעית את המספּר. האש הזרה שבחטא סופה מוליכה את האדם לעליותיו. ואולם היפה הזה המתהלך בסיפורי ברדיצ’בסקי, וביחוד היפה שבאשה, מבעית את המשורר. ביופין של הנשים העבריות שבסיפורי ברדיצ’בסקי נשתמר משהו מאגדת־עם. בפינות מעולפות של עיירות וכפרים שבגלויות גדלים נטעים מופלאים. רשמן כמו אילת־צביה בת שנה המתמלאת תמהון בחביון היער. חתנים נבהלים מפני כלותיהם, כי לא ראו יופי כזה עלי ארץ. גברים אלה, שבלמידת התורה העתיקה משמרים בקושי שרידים חיורים מהוויתם הגזעית־הרוחנית, נבהלים מפני יפי נשותיהם וכלותיהם, המשמרות בגופן כל העתרת של יפי־קדומים, כל הערגה של אילה על אפיקי־מים. היפה הוא מין ערגה אנושית שנסתמלה בגו אדם. הנשים בסיפורי ברדיצ’בסקי, כמו חולדה בסיפור “העמק” ושושנה בסיפור “נידויה של המתה”, תפארת־מלכות בגופן ובנפשן; ממאנות הן להיכנע למכוער ולמגושם. הן מתות, הנשים היפות, בקרוב אליהן המכוער והמגושם, וכבנות־אלים הן מפחידות ביפין. אם בגבריו נכנע העם וקיבל עוֹל גלות ושינה פרצופו, והשחיר תארו, והנמיך קומתו, והגחין רוחו – בנשיו לא השלים ישראל, לא נכנע, השאיר לפליטה את יפין, והן עדיין חבצלת־השרון, שושנת־העמקים, צביות ועפרות על הרי־בתר. וכיון שגאולת העם עדיין רחוקה בסיפוריו של ברדיצ’בסקי, ומבחינת הגאולה סיפוריו רק תוהים תהייה ראשונה מה מכל האדם והחיים האלה יוכשר לגאולה ומזומן לגאולה, מה שם עדיין חי וישמש לתחיה – מבהיל זה היפה של האשה עד מאד, מטיל מבוכה בנפש. כי ליפי האשה העבריה אין מקום במצרי הגלות, במקום שבני־אדם ברובם לא ידעו עלייה ברוחם. אשה אחת הדורה באה לשאול “שאלה” אצל הרב, בשר וחלב… “ושאלת החזיון האילם היפה הזה במבואות הצרים, נפש רבתי והדורה, באה והולכת, באין רואה ובאין שומע, לא משה מקרבי” – מסיים המשורר את סיפורו “השאלה”. העל כן נבעת האיש בסיפורי ברדיצ’בסקי מפני יפי האשה, כי ביופי זה איזו רוחניות ואיזו עמקות רחוקות מהשגה ואינן בנות הישג ויראת היופי היא יראת הסוד והחלום? היש ביראת היופי של ברדיצ’בסקי מיראת החלום בשעה שעדיין רחוק כל פתרון והגאולה עדיין רחוקה רחוקה? – אך הנה כבר יש בשאלה זו משום רצון להכניס את סערת סיפורו של ברדיצ’בסקי לתוך תחומיה של איזו תורה. והרי שום תורה לא תכילנה. גדולה הנפש ורחבה מכל תורה. המשורר שבברדיצ’בסקי הוא העיקר שבו, וסיפוריו ברגע שהם כובשים את הלב שוב לא סיפורים הם אלא שירה. ומאמין ברדיצ’בסקי בכוחה של שירה יותר מאשר בכוחה של כל תורה. גם כוחה של תורה עצמה אינו גדול אלא ברגעים שהיא שירה. ואמנם כל שעות קריאתנו בסיפורי ברדיצ’בסקי לא תניחנו ההרגשה כי באים אנו כאן במגע עם אינטואיציה שירית עמוקה, שקולטת את החיים בכלים בלתי־נתפסים בשכל אלא באמצעים אחרים של ידיעה, מין ידיעה שאינה יודעת את עצמה.