ריאליות פשוטה, קצוצת־כנפים, זוחלת, מצא ברנר ביצירתו הסיפורית של עצמו. לא חזון בה ולא מעוף, לא רוממות ולא סמל. הילבש ירמ’לי, בנו של שלום־גציל, אדרת חוזה, שרוח בכנפיה, ולא יהא לצחוק? כבר עטר שלום־געציל לירמיהו בנו עטרת־תפארת בילדותו. על ראשו המכוסה במטפחת “תפילה של ראש” חקוקה מתפוח־אדמה, מעשה ידי אביו להתפאר, ו"תפילה של יד" כזו מהודקה היטב בחוט לאזרועו. וירמיהו בעת ההיא בן ארבע שנים, בכור מקוּדש, פטר רחמה של אשת שלום־גציל. וישנו מחקר אחד, הדורש בטמיר ובנעלם ובנשכח, שמוצא כי כל עצמם של טוטפות ורצועות וצמר הטלית וגדיליה אינם אלא דיוקנו של ה"טוטם" הישראלי הקדום, שנתייחס עליו זה שבט־הרועים העברי. וישנם מחקרים אחרים, שלא זכרון־קדומים בהם ולא רצון להתייחסות־עבר, שמוצאים בתפילין ובטלית ובציצית רמזים וכוונות ליחוד השם ולאחדות ישראל ולסימול אמונות שההפשטה יפה להן. יתכן כי יש קורט של אמת בניחושו המגשש של אותו מחקר ראשון, ויתכן כי יש מקצתה של אמת בהתרפקותם של מחקרים אחרים על הרמז ועל הכוונה והסמל. אך “יהדות” זו שמצא בשעתו ברנר ברחובותיהן של ערי רוסיה וגליציה ואנגליה ובמושבות יהודה ובעיר־הקודש של יהודה, שוב לא זכר־קדמות ונעורי־ראשית תפוסים בה ולא אש־דת עצורה בעצמותיה ולא יחוד ואחדות ואמונה מחוז חייה, ותפילה של ראשה תפוח־אדמה, ותפילה של ידה תפוח־אדמה, והוויה שלה אמיגרנטית, תלושה ועקרה, בלא כאב התלישות ובלא רצון השתשות ובלא חפץ גאולה. ולהוויה זו חזון מהיכן יימצא, ומהיכן יטול מעוף נקודת־המראה, ורוממות לשם מה אם דוקא בנמיכות הרפואה ובהכרת הנמיכות הגאולה; וסמל למה באין שמלה ובאין בסיס ובאין קרקע־חיים אפור, המוציא לחם לגוף ושירה לנפש, לחם ממש ושירה פשוטה, ריאלית, שרק לאחר שתקוץ בה הנפש בהוויה זו, תצא לסמליות חדשה ולרוממות־אדם.

בזכרונותיו על ברנר מספר א. ביילין בפגישתם של י.ח. ברנר ואחד־העם שלא עלתה יפה, שלא קרבה את הלבבות. ודאי, מי שכל יצירתו אינה אלא ריאליות זוחלת, קצוצת־כנפים, והשתדלותו להגיד הכל אינה בעיניו אלא נבערת, ומאמצו לגרוע קצת חכמה מתוך מרורי החיים כרוך ביסורים אין קץ; והוא מבועת ממראה עיניו ורדוף מפחד החיים מזה ומפחד המות מזה, – לא יוכל לדון עם מי שמשנתו סדורה וערוכה ורצונו ברור וגלוי. הוא עדיין שואל לנתיבות, “אי הדרך, אי?”. לא היו בידיו של ברנר עיקרים חיוביים ואת החיוביים של אחד־העם לא רצה ולא יכול לקבל, אם כי העת נותנתם והשכל מחייבם. כי העיקרי שבו בועט בשׂכל, ועיקרים שלו שליליים הם, אך עליהם יעברו גאולים, אם תהא גאולה לישראל.

העיקרי שבברנר בועט בשכל. האמן הוא העיקרי שבו, האמן הריאליסט קצוץ־הכנפים. בעמק־העכור לא יסכנו כנפים. אוריאל דוידובסקי וירמיהו פייארמן לא יכסו בהן פניהם. הם הורסים לראות. יחזקאל חפץ לא יכסה בהן רגליו ושברו הגופני המחפיר ושברו הנפשי גדול כים. אברמזון ויוחנן מרשק, הסופרים העברים, לא יעופו בהן. היראים ורכי־הלבב יעופו למרומים; אין עוז בהם לראות, איש מהם לא יראה וחי. ברנר ראה וחי, נבעת וחי, ויברך את החיים, “יבורכו סלה!”. ברנר האמן של “עמק עכור” ו"פתח תקוה" דרכו האחת והיחידה היא הריאליסטית, לפי שעמקו של העכור רחב כים ופתחה של התקוה צר כנקב של מחט, והמתרומם מהם אל מעלת החזון, נמצא מרחיק מהם ורואה יופי תחת קיא, פינה יקרת־רומנטיקה תחת גל אשפה רוחשת. והרי כל עיקרה של אמנות וערכה לא בנושא ולא בתוכן ולא באידיאה ולא במדרגת היפה והמכוער המתואר, אלא באותה מהות שמוסיף האמן על הנושא, על התוכן; באותו אור מיוחד שמטיל האמן על האידיאה מצד שהוא קורן ומצד שהוא כואב; באותם הזעזועים הנפשיים ובפעימות לבבו שעה שהוא רואה באותו יפה ובאותו מכוער. אותה מהות מיוחדת, משב אלוהי ברוח האמן, כוח אלוהי באצבעותיו, מתדבקת לנצח אל החומר ואל המראה ואל המצב ולא תזח מעליו. במציאותה של אותה מהות תתנכר היצירה אם אמנות היא, אם אומן היא ואמת, או אם מזויפת היא, אצבעם של מתמלטים אל חזון בהיותם עקרים בתחומם של חיים; מסיקים שמימה, אל מעבר לחיים ולכאב החיים. נסורה נא ונראה רגע בחייהם של יחזקאל חפץ ואסתר חפץ ב"שכול וכשלון" של ברנר. עבד יחזקאל חפץ עבודה קשה כפועל ברשות עצמו וכפועל בקבוצה, התחרה בפועלים ערביים וסבל מנימוסיו של המשגיח וחלה מחלת־רוח ומחלת־גוף. עבדה אסתר עבודות קשות במטבחיהם של אחיה הפועלים והזקינה ובלתה בבתוליה. והנה התעוררה באחד הימים לתבוע עלבונה, עלבון חייה שעברו בלי חיים, בלא נחת, בלא אהבה. יחזקאל ואסתר מבקשים להתדבק זה בזה, למצוא שילומת חייהם זה בזה, ואינם יכולים. באר נפשו של יחזקאל נסתתמה ואינה עולה, ואין היא מקרה אהבה, כחפצו של יחזקאל חפץ. מתאנתה הנשית של אסתר לא נשתיירו אלא בדלי גירויים עצבניים, מייגעים, קצרי נשימה. סופרו של חזון אילו נגלה עליהם, על יחזקאל ואסתר, היה מחבב יסוריהם, שוֹפר חלקם בהרי יהודה וגליל, ממתיק צערם ומנחם הוויתם, זו הוויה של גבורה והקרבה לאומית לטובת הכלל והבאים אחריהם, שישרשו ויהיו לברכה; היה מזייף אמת חייהם ומכזב רעיונה של גאולה.

לא, לא, יאמרו סיפורי ברנר, יסורים אינם חביבים. יהדות זו, בדויה, מופשטת וחזונית, אינה שווה בדמם של יחידים אלה המתבוססים במדויהם. ולא בחזון יבוא אליהם המספר. נסתתמו חזון ונבואה. “רגעים ממושכים לא הרפתה (אסתר) ממנו (מיחזקאל), אבודת עשתונות, העניקה ללחייו, לערפו, ולשפתיו נשיקות ונשיכות… נהקה… דבר מה נתקלקל בלבושה; כפתור מאחורי אפודה ניתק, נקרע… חזה כאילו נשם נשימות אחרונות – – והגלים הקטנים, שלא באו עד החוף, כאילו עילעו דם”…

“הגלים הקטנים, שלא באו עד החוף, כאילו עילעו דם” – – זה החזון, זה הסמל. לא נתכוון להם ברנר. מתוך הריאליות קצוצת־הכנפים יצאו מאליהם חזון והסמל. הגלים הקטנים ההומים מאברמזון אל חוה בלומין גם הם לא באו עד החוף. פטרוב, זה הגוי, הוא הנעלה מן המוסר, נעלה מיעקב אברמזון, כוחו גדול מכוחו של אברמזון, גליו יגיעו עד החוף. הוא יטול, הוא יקח גם את חוה בלומין. אברמזון אינו אלא סופר עברי הכותב מאמר על היצירה העברית במאה העשרים, על הליריקה העברית, השתפכות נפשם של יהודים אחרונים… אילו היה סופר רוסי היו גליו מגיעים לחוף. אך כמה תמימה מחשבה זו לחדש בנין חיים על יסודות זרים. להינתק מקרקע היניקה. הן ציונות שלו לא משנאת הגויים היא באה. לו אין אִיום מהרעיון כי בני ישראל לא ייגאלו, ימיהם לא יתחדשו, וזכויות לא ישיגו ובגויים יטמעו ושארית לא תהיה להם… החיים טובים הם, נחמדים. חוה, אם כל חי, נפש נחמדה היא, טהורה. “אבל מה לו לאיש דכא, לזקן עייף, אשר שבר נפשו גדול כים, ולה, אשר הרכבתה פשוטה היא, ואשר כולה קרקע בתולה, בתולה?” ואברמזון קרע את דגלו־מטפחתו לשנים־עשר קרעים ומצא מקלט בטירוף נפשו. גליו לא באו עד החוף. גם יוחנן מרשק לא הגיע. כמוהו כפייארמן, כמוהו כברנר האמן, שבשום סיפור מסיפוריו לא הגיע עד החוף, לא הניח בו את כל חפצו, לא השיח את כל עצמו. ורק במלקחיים הציל מלבו הבוער רצפות רצפות ושמן על מוקד מזבחו, לצלות עצמו חי ודמו שותת על גחליו. והוא לא מזבח ביקש לעצמו. חיים ביקש ואהבה ואור מאורו של “המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים”. רועד ונרגש לשעה גדולה של התגברות רוח הקדושה והטהרה והאהבה והחמלה. אך נפשו הנבהלה, הדוויה, נתפקרה בעודה באבה. מי שאין לו אב עלי אדמות, אין לו אב בשמים. מי שאבהותו של אביו נתחללה ונתבזתה עליו בילדותו, כדרך שנתגנה שלום־גציל על ירמיהו ב"חורף", אין לו אב מתחת ואין לו אב ממעל. לא ימצא לו אב בין הבריות ולא ימליך על עצמו אלוהים מן האידיאות. לא ל"יהדות" יעבוד ולא ל"תחיה", לא ל"ציונות" ולא ל"רוחניות". ואת דמות־האב הנעדרת ביקשה נפש האמן ליצור לה. היא דימתה לו אב בדיוקנו של אוריאל דוידובסקי ב"מסביב לנקודה", זה ה"גבוה היחידי בין כל חבריו, האצילי ביותר". “הסתכלות שלווה וקשה” היתה לדוידובסקי, “החודרת בטבע הדברים ומתהלכת בתעלומותיהם בבת אחת. בחריצי השפתים הדקות והסגורות היה גם לעג של פיקח, גם חנינה של פיטן, ובתוך העינים הכהות והמרוכזות, שהיו כתהום תלאה תחת הר מצחו הרם והמקומט, התרוצצו שכל ישר ונשמה שיש בה גם מעין הסתר־דבר”. ואת אוריאל דוידובסקי התהלך אברמזון הסופר העברי, הוא ברנר, וביקש תעלומותיהם של החיים, תעלומות אדם ועם. מה מצא אוריאל באותן התעלומות וטיפחן בקרבו וגידלן והצמיחן עד שהבשילו והושיטו לידו את תער־הגלבים להעבירו על חלקת צוארו העירום? לא הוברר הדבר בסיפורי ברנר. הן השתדלות זו להגיד הכל אינה אלא נבערת. רק מעוטי־החיים ומעוטי־היש מדמים בנפשם כי פרושה לפניהם האמת כשלמה. “יסלחו לי גדולי־הרוח ומורי־האנושות ממרומי האולימפוס, שהושיבו את עצמם עליו. המופקרים האחרונים בשאול תחתית אינם מגוחכים והם, הגדולים והחכמים ממרומי אולימפוס, מגוחכים. ולא רק מצד זה, שבני־אדם לא שומעים להם, להם מעוטי החלב והדם, וחיים כמו שהם צריכים,כי אם מצד עצמם, מצד דברם על היש, והיש אין בהם; על מהות החיים, ותמצית החיים לא ידעו”.

הנצא לבקש השקפת־עולם בסיפוריו של ברנר? – ברגעים של סילוק רוח־האמן נמצא פה ושם קטעים פובליציסטיים הצופים פני החיים במשקפת הזמן, התנועות, המפלגות שבימיו. אך לא אלה עיקרו של ברנר. עיקר שבו, הבועט בשכל, הוא הסיפור האמנותי, שלא שיטה בו ולא השקפה, אלא עקירת תמציות מחיקם של החיים. בתמציות אלה נתקיימה קריאתו של ברנר בהקדמתו ל"המעורר": “אַל קורט של שקר ורכות הלב, הלאה עננים, צא מנקרת הצור וגשה עד הערפל, עלה לפרדס. ראה את פני ההוויה, השג את מהותה” – – והוא ניגש עד הערפל. הוא שכן בערפלו של אברהם מנוחין, זו הדמות האבהית גם היא, האצילה, שבאה אף היא לתקן את פגם האבהות של פיארמן. גם הוא רם־הקומה, כאוריאל דוידובסקי, וגם הוא עטור הילה של רוממות־אדם. ברנר מקשיב לקולו הפנימי. “מעולם לא שמעתי אדם מבטא את שמו בקול פנימי, לבבי ועמוק כזה: אברהם מנוחין”. ראשיתו של אברהם מנוחין לוטה בערפל ואחריתו רק נחש ינחש אותו סיפור “מן המיצר”, ומעיקרו נובעת תורת האידיבידואליות: “אשרי האיש אשר לא ילך בדרך מטיפים ואשר לא יעמול להצעיד את הכל בדרך אחד ולהפוך לכל לב אחד ומידת חיים אחת”. אך גם לא תורה זו היא המושכת, אלא אותה דמות רמה, המזדקרת מתוך ערפל החיים, שאליה ניגש ברנר, ובדמות זו דבקה נפש המספר בצמאון ובאהבה, בבקשת המדרגה הנעלה ביותר בעולם הבריאה – תשוקתנו לאצילות ולקרן אור. בדומה לכך דבק יוחנן מרשק, הסופר העברי ש"מעבר לגבולין", בדמותו הערפלית של חזקוני, הוא אליהו חזקוני, שקוֹל לא מזה דובר בו, ולהגיון לא מזה משועבדת מחשבתו, וכוח לא מזה מרסן תאוותו העצומה והנוראה והמטומאה והופכת למקור אהבה ורחמים והתמכרות לבריות ותקוה רזיגנציונית מוחלטת בשם “אהיה אשר אהיה” שבאדם. כל אלו הן דמויות שיצרן המספר התר אחר לבבו והאימה שבלבבו, להיותן תריס כנגד הרע והכיעור והשפלות והזיוף והקהות והתבהמות האדם, שספגון עיניו הרואות ב"שנה אחת" ו"מא' עד מ' " ו"מן המיצר" ו"בין מים למים" ו"בחורף", ספוג וקלוט והחדר לתוך נפשו כמים המאררים וכמארת־חיים להכות את הנפש ולהעציב את הלב ולדכּאו דכאון עולם. את כל אותן הדמויות יצר המספר להיותן כוח מגן נגד חמילין ושטקטורוב ופטרוב ובורסיף ושאר מנוולים וערלים, ערלי־לב וערלי־בשר, ונגד טומאתם המכאיבה והאסון הנצחי אשר בנשימתם, שכל כך קשה להיות עמהם, לנשום עמהם אויר אחד בעולם זה ללא אב גדול, רחום וחנון ומאזין ומבין. והיו הם דוידובסקי, מנוחין, חזקוני, לאבות ליתום־היתומים, לאדם, ורפא להם לאברמזון, ליוחנן מרשק, לפייארמן, מטומאת האדם הרודפתם. בהם אין זיוף, אין כסות־עינים, אין שקר. אין זיוף בהם, כי לא חזון אָצל עליהם יוצרם אלא ממציאות ניקרם וקידשם לו בכאב, ביסורי טירוף של נפשו המבועתת. כי אין חזון לברנר. גם דמותו של אריה לפידות, איש החזון של דת־העבודה, לא בחזון עיצבוה ידי ברנר. גם לתוך נפשו של אריה לפידות הציצה עינו של ברנר וראתה במצוקתה. הוא ראה את יוצרה של דת־העבודה גם בעמידתו הוד וסוד, עמידה בהווית־הקוצים, עצוב ופשוט וחשוב ויקר עד אין קץ, עמידה על משמרת החיים. ואף־על־פי־כן, “ומשום מה עלתה מחשבה גסה, כי האיש העני והרעב הזה (אריה לפידות), בעת שדיבר לפני שעה בביטול ובתיעוב על תענוגות העיר, האם לא היתה בקולו איזו אפיסות כוחות, שמצאה את תשלומה ואת מלואה בביטול ובתיעוב?”

כן, היתה אפיסות כוחות גם באריה לפידות בביטולו ובתיעובו את תענוגות העיר. והיתה אפיסות כוחות באברמזון ובפייארמן ובמרשק ביחסם לאשה וביחסם לגבר החזק ורם־הקומה, היודע לקחת את האושר ולתת את האושר. רק לא זיוף, רק לא רכות־לב! “תחי חוה, יחי מהלכה, שמבליט אותה, ויחי גופה אשר היא נושאת באיזה אופן משונה קצת, אבל פשוט ואיתן בעצם, היא הולכת ונושאת את גופה, את בשרה” – ו"הבו יראת הרוממות ואהבה לאנשים גבוהים".

אפיסות כוחות וחוסר כוח־גברות נתגלה לו באומה. וכן דברי ברנר “מעבר לגבולין”: “בכלל, כל בני אירופה חיים כחזירים. אנחנו איננו רעים מהם, אנחנו דומן. אנחנו גם איננו מוכשרים להיות לרעים. מוכשרים אנו לדעות שונות, להמצאת אמונות, ל”מלים חדשות", אבל איננו מוכשרים לחיות באופן הפשוט של המלה…"; “בשביל להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי־הלב וצלול־הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך – ואנשים כאלה הלא אין בתוכנו, אינם, אינם!”…

ורק “האמנות הישראלית, ביטויו של העברי בן הדור, לה יש עוד מקום”…

ואם תאמר: אומה שאפס כוחה ואינה מוכשרה עוד לשום דבר, אמנות ישראלית למה לה? ולמי נחוץ ביטויו של העברי בן הדור? והשתפכות נפשם של יהודים אחרונים לשם מה ולשם מי היא משתפכת? – סתירה זו לא ידע ברנר לישב. אין הוא אלא אמן, רואה, ואשר יראה יגיד. ועיור האמן קודם ראייה ועיור הוא לאחר ראייה. לא מפי השכל יחיה. העיקרי שבו בועט בשכל ובחשבונו של שכל. עיקרי שבו מכה על ראשו ואומר: יצוֹר! האמנות הישראלית, ביטויו של העברי בן הדור, לה יש עוד מקום. אל תלמד מהחורבן שאתה מתארו בסיפוריך. גם ירמיהו הענתותי ניבא לחורבן וקנה שדה מידי דודו. ולמה לא יהא ירמיהו פייארמן כמוהו? החורבן גדול, אך לאמנות ישראלית יש עוד מקום. מנדלי מוכר־ספרים עדיין לא ראה הכל, עדיין לא הגיד הכל. שית עליו נוספות, עמוקות. חזון נמנע ממך. גדולות לא תחזה. אך דוקא בנמיכות הרפואה, ובהכרת הנמיכות הגאולה, חיוב אין אתך. כל עיקריך שליליים, אך עליהם יעברו גאולים.

ועיקרי שבו האמין, קיים; וכופר שבו האמין באפשרות אי־האפשרות… אמן שבו האמין וידע מה האמין, מה ניבא. אמונתו זו קירבה בינתיים עצם אל עצם, קרמה עור. אי־האפשרות היתה לאפשרות. נמצאו בתוכנו האנשים המבינים צערה של אומה וטרגדיה של אומה, נקיי־לב וצלולי־דעת, ההולכים ב"לא דרך". ועוד ברנר בחיים ראה אותם, השגיא אותם. מכוחו נוספו אחר כך רבים אחרים, אלה שגדלו על ברכיו הרוטטות של ברנר ועיניהם בעיניו הרואות את הצער ואת התוגה הגדולה של אדם ואומה, ומכוח אותה ראייה נעשו חזקים לאין גבול, מאמינים, אסירי תקוה, שמים אי־אפשרות לאפשרות.