ברנר היה למצפון ואינו מניח לנום, ועדיין הוא מעורר, כהיותו לפנים, בראשית המאה העשרים. יצא ברנר מתוך כתביו ונכנס למשול בתוך הלבבות, גם בתוך לבותיהם של אלה שמעודם לא קראו בכתבי ברנר ולא ידעוהו בשם. יש שספרות נעשית חיים כשאומה חוזרת לתחיה; ויש שהחיים נעשים ספרות, כמו שקרה לעמנו בשנות גלות. ספרות זו, שעשאה ברנר, נתעלמה בתוך הדור החדש, בתוך החלק הטוב, העובד, הלוחם, המגשים, של צעירי ישראל בדורנו. בדרכים נעלמות סיננה עצמה לנפש הדור. מן האויר ינקו אותה, מן העבודה, מן התוגה, מן הסבלון, מן המצב ללא־מוצא, מן הצמאון לקדושה ולמסירות־נפש, ממעשי אבות שקראו ושלא קראו בכתבי ברנר; ממסירות אמהות שקראו ושלא קראו בכתבי ברנר. לכל אותם הדברים הנאים והאמרות היפות, הנאמרות ואינן מחייבות את אומריהן, קראו בשם הכולל “ציונות” במרכאות, ובעצמם הלכו להגשים את הציונות שאינה קרויה בשם – לעבוד, להציל, להגן, להלחם. מי היה אחיהם ואביהם הראשון של אלה? האם לא ירמיהו פייארמן בימי “חורפו” של ברנר? גם הוא, בשובו לעיירתו, מסרב לקבל הזמנתו של אלימלך המלווה ולהרצות על ה"ציונות"… פייארמן לא ירצה על ציונות שבראשה עומד אלימלך המלווה. הקדים ירמיהו פייארמן ובא יובל שנים קודם שקם כל אותו דור שמאס באמרות יפות וכל אותן האמירות שאינן מחייבות, שנאמרו בישראל דורות רבים, ופנה אל המעשה, אל ההגשמה, שהיא האחת והיחידה הנותנת כבוד אנושי לבעליה.

תנופה גדולה הניף ברנר בספרות העברית והכין בתנופה זו כוח־נחיתה רב לבאים אחריו. דורו קראהו והעמידהו סופר בישראל והוא נענה לו במיטב אונו וצערו. בדור ההוא כבר תקע השופר ונישא הנס, ולא נזדעזע המת. אותה סגולה נאה שמצא אחד־העם בישראל שהוא מעביר את תכליתו ובקשת־אושרו מן הפרט אל הכלל, ושכל כך יפה חרת את הסכימה שלה במאמרו “בשר ורוח” – עדיין קיימת היא, ולא לטובה. כלל ישראל קיים ונם תנומה קולקטיבית. בטלון הוזה־נמה ומזיעה בתוך תנומתה בעצם הצהריים. פה ושם מעירהו השוט ומרגיזהו זמן־מה, אך עד מהרה הוא חוזר ונרדם. גם בשעה שהוא רץ ברגליו ומצעק בגרונו, נפשו בו רדומה. גם בשעה שהוא מתפלל תפילתו וגורס את משנתו – אין תפילתו אלא תפילת־רבים, שאין אחריות היחיד עליה ואין המית נפש היחיד הומה בה; ואין משנתו הגות הגיונו הוא אלא מורשת־הגיון של כלל שנתאבן ועדיין הוא הוגה מוכנית הגיונות מתים. מי יחיה ויעורר נפש זו שמתה בתוך נפש הכלל? מי ינערה ויוציאנה מתוך עלפונה בחיק הכלל הזה, המחממה בתוך אוירה אטומה־מחוממה שלא הוחלפה יובלות־שנים? מי יפקיע את היחיד מרשות הכלל ויטיל עליו עוֹל חדש לחזור ולחשוב, ולהרגיש, ולהעריך? לא עשה זאת מנדלי, שכל יהודיו אינם אלא יהודי אחד, בטלן אחד, קבצן אחד, שהאינדיבידואליזציה חסרה בסיפוריו, שהיחיד אינו בהם אלא בבואה של כנסת־ישראל, שאין בהם יחיד וממילא אין בהם מרד ואין תקומה. המהפכה העברית של ביאליק עדיין לא עוררה בזמן ההוא. בכל עוצם יחידיותו לא נתפס ביאליק אלא בזמננו האחרון. בימים ההם עדיין לא הוכשר הדור לתפוס אלא את המפורש ביותר והגלוי ביותר, קליפתם של דברים. השירים ה"אחד־העממיים" של ביאליק היו הידועים ביותר, המבוקרים והמפורשים בפי מבקרים ומפרשים. ובאלה עדיין היתה יד המליצה הלאומית רמה; עדיין ריח של “תעודה” נודף מהם; עדיין ה"שב בלאומים" מזה מצלוחית הפלייטון שלו גויים רבים עצומים ומטהר השדים. שירים אלה הרגיעו יותר משעוררו. פירכסו את האהבה העצמית ה"לאומית" ושוב נעמה שבתו של אדם מישראל בחיק סבו, “שׂב הלאומים”, שצידו ושללו צדק ומשפט. וכי לאן ילך אדם ומה יעשה? להכות באגרוף? לכלות כוחו בתירוש? להיות כפיר בין כפירים? עצם שירת־הכפירים של ביאליק הגדול ב"מתי מדבר" לא נתפסה אז תפיסה פנימית, שירית, שבה זיהוי הכפירים־הענקים־המורדים, ודוקא לטובה ולתפארת ולעוז. הוא היפך גמור מאותו האידיאל להיספות עם כבשים… (והלא גם בימינו עדיין רבים אינם תופסים שירה זו אלא אם כן ינמיכוה תחילה ויורידוה למדרגת האליגוריה), הליריקה המטהרת של ביאליק עדיין לא טיהרה אז, כי כבדו האזנים ורב האבק, עצם הכוח העברי שנתחדש בביאליק לחזור ולקרוא שמות עבריים לרגשות ולתחושות ולהתפעלויות ולתמהון־אדם – כוח זה שהוא בעצמו בשורה ותחיה, עדיין לא קרא לכוח בימים ההם.

ברנר בא להגיד לאדם אי־ישרו, להראת לו כיעורו ויופיו במקום שהוא כעור ובזמן שהוא יפה. לא רומנטיקה, לא סימבולים. ריאליות המפקיעה את האדם מרשות העדה, המשחררת אותו מה"סקוטום" הכללי. גדול פיתוים של עצלות, נחת, מרגוע. יש שהם באים עלינו בצורת תורה נאה, חריפה, מיוסדת ומבוססת נאה, על אדני המדע ועל יסודות הצדק. יש שתורה זו קרויה לאומיות, ויש שהיא קרויה מארכסיזם, מטריאליזם, קומוניזם. הכבוד להם והגדולה, התפארת והיקר! גאולה בהם, פדות. האומנם? – יתעורר ברנר המבקר, ברנר הרואה, הריאליסט בעל הסיפורים “שנה אחת” ו"מא' עד מ' “; שראה הרבה ושיער הרבה וכאב הרבה, האומנם? מטריאליסטים אלה, המאמינים בקדושת המקור של אמיתותיהם, מעריצי רבותיהם בהערצה של פולחן עשו מן הקומוניזם מה שעשו הנוצרים מן הנצרות. סדר קומוניסטי! ככה יימשך הלב אחר האידיאל הזה! ואולם איך יוכל להתהוות סדר כזה? מי יעמוד לו בפני בעלי הפריביליגיות? מה יעשו למלחכי־פינכא של טובת־ההנאה, שהם מרובים מאד? מה לעשות לרודפי שררה ותענוגות שבשליטי הקומוניזם עצמם? היש בזה רפואה מן הרע המקורי? הטובה תהא ההוויה במלכות הקומוניזם? בני אדם בוחרים מאז ומעולם לרדוף אחר ההבל, למכור את אחיהם בעד בצע כסף וכבוד, להעמיס את כל מלאכת־עבודה על אחרים, לשלוט איש באחיו ולהמציא בכל מקום ובכל זמן תנאי־יסורים; מאז ומעולם מעלים את הטובים על המוקד, רוגמים את הקדושים באבנים, נותנים ללעג את הטהורים, והצחוק הפרוע, צחוק־ה”נצחון" על העיורים הנטבעים מצלצל באויר – שמע מינה, שההוויה בכלל היא דבר אכזרי מאד, דבר נבער ובהמי; שהמקור עצמו רע הוא, שהרע הוא המקורי. ואתם אומרים קומוניזם? אין זה אלא מין “תעודה” מסיטרא דשמאלא, שגם היא, ככל תעודה, פוטרת את האדם מלהציץ אל עצמו, מלתהות על מקורו, מלהיפגש עם ה"אני" של עצמו ומלעשות אתו את חשבונו, כדי לגבוה מעל אותו המקורי הרע, להתעלות עליו במעלות־אנוש. תעודה הפוטרת את האדם מהשתלמותו האנושית־האינדיבידואלית פסולה היא, בין אם היא מונותיאיסטית־מוסרית־אידיאליסטית ובין אם היא קומוניסטית־מטריאליסטית. לא מהן תשועה לאדם ולא מהן תשועה לישראל. תשועת ישראל עתידה לבוא לא על־ידי נביאים ולא על־ידי בעלי פוליטיקה גבוהה, לא על־ידי פרדסנים ולא על־ידי פרוליטריון רוחני, כי אם על־ידי קיבוצי אנשי־עבודה חדשים, שיבואו בכוח־איתנים ובזרמים מכוונים לתכלית ישובית בצורת קבוצות או מושבי־עובדים, ביד קולקטיבית לאומית מסדרת.

ברנר גירש את המנוחה מתוך הספרות העברית. הספרות היא פרי יצירת הכוחות העממיים הפנימיים, פרי רצון חייו של העם. וברנר עלה ממעמקי העם, מסבלו, מצערו. שרשיו עמוקים ביותר ואינם בני עקירה. לא עברו שלושים שנה למותו והברנריות היתה לקו, לאחד הקוים בספרותנו. אש של ברנר מלהטת דרכם של ממשיכים, בני עליה, בעלי מערכות. הנה יעקב שטיינברג, סופר בודד נגוע געגועים, איש הבליטות וההמיה המקראית, משורר השורה הצרופה; איש מערכות כברנר ולהט אמת בלבבו כאש אוכלת, ומלחמה לו בזיוף ובסילוף ובעכור ובתפל, מלחמה כתנאי לכל תקומה, לכל תחיה. קראו את ה"שורה" שלו, המזהה שירה ויושר, המוצאת בשירה העברית החדשה שארית ישרותו של ישראל; קראו “עיר כתבי הקודש” שלו, שירה לתפארת הגעגועים, המתן היחידי שנתן ישראל לעמים, וממילא יזדלזלו בעיניכם כל אותם הערכים שגם ברנר זלזל בהם. והנה ח. הזז, סופר השפע והעושר והראייה לפנים, חוזה ההרס הבא מבפנים, מישראל, שהגיעה שעתו להיות אחר, כזה שהיה בקדמותו או שעדיין לא היה כמותו מעולם. שונה הוא מברנר, כוחות פרימיטיביים רבים, שלא היתה להם שליטה על ברנר, שולטים בו ונותנים לאמנות שלו איזה עוז דימוני. אך כל מקום שאתה מוצא בהזז קו וכיוון – מיד אתה מכיר בו קווֹ של ברנר, הנטוי על הסיפור הריאליסטי, השולל כל אשליה, המתחקה על שרשיה של כל הזיה וגומם אותה כשהיא עדיין סמוך לקרקע וסמוך לגרעין שהיכה את השורש.

ובספרות העברית הצעירה, במיטב הסיפור הצעיר, בסיפורו של ס. יזהר, מתגלה הוויה ברנרית לכל עומקה. כברנר כן יזהר ניגש מיד אל העיקר, אל המקום אשר שם הערפל סמיך ביותר. השווה פרקים ראשונים של “שכול וכשלון” אל סיפורו של יזהר “אפרים חוזר לאספסת”. זוהי הוויתו של האדם שנקלע אל הקולקטיב, הוויה חדשה בישראל. גם בימי ברנר וגם בימי יזהר כתבו גם סופרים אחרים על זו ההוויה החדשה. בימי ברנר היתה הוויה זו נותנת עניין לרומנטיקה, לגבורה, לאשליות. עד שבא ברנר וראה את הדברים מבפנים, ממקום החולשה, המאבק והתבוסה, כשהנפש מסרבת לקבל עול, לאבד לעולם את חד־פעמיותה המתייחדת, השוקקת, המשתוקקת; כשהיא ממאנת לוַתר על המזומן לה בחיק המקרה, המזל, הגורל, על־י די כניסה זו לתוך הקולקטיב. גם ב"שכול וכשלון" וגם ב"אפרים חוזר לאספסת" מסופר עיקרו של אדם, בשעה שהשינוי הנדרש ממנו, שהוא עצמו דורש ממנו – להתאקלם, להיקלט, לקבל גזר דינם של עבודה וקולקטיב, להיות ארץ־ישראלי על כל חומרותיה של הוויה זו, בלי שינוי עוד, בלי תמורה, בלי נדודים, בלי “פדות”, בלי להזדמן עוד לקראת כל מה שהחיים יכולים למזל את מגלי־האוצרות ואת מוצאי־הפקדונות ואת הזוכים־בגורלות; והנפש מפרפרת, אין בה השלמה ואינה מעיזה לגלות את אי־השלמתה אלא בעקיפין – בצורת מחלה אצל יחזקאל חפץ, ובצורת משאלה לעזוב את האספסת וללכת אל הפרדס, אל הצל – אצל אפרים. כי אין השלמה במעמקים, לא היחיד השלים וגם לא העם. העם, זה עדיין מנסה בכל פעם להיגאל מן הגאולה, להפקיע עצמו מרשות מדינתו וחומרותיה. לא רק “נטורי־קרתא” בלבד מורדים בה. רבים הם שאין הגאולה נוחה להם, שאינה מניחה את רצונם, את אי־רצונם להיגאל, ממש כדברי יוזפא ב"קץ הימים" של הזז וכמריוֹ של אפרים מן האספסת וכמחאתו החנוקה של יחזקאל חפץ ב"שכול וכשלון". נקודת־מיאון זו, הנתונה בתחתיות־נפשם של הפרט והכלל, במעמקי נפשם, צריכה טיפול והקרנה, וסופרי־המעמק מעמיקים לשם את קרנם. עבודתו של יחזקאל חפץ במושבה נדמית לו כל הימים כפרוזדור, והטרקלין בוא יבוא… מסביב הכל יבש… האויר הצורב, הזיעה, העבודה שאינה נוגעת, רחוקה, בלתי־הוֹיה… וכך שנה, שנתיים, עשר שנים, לעולם… בלי שינוי, בלי חליפה, בלי תמורות… מתגעגע אדם מישראל על השינוי. הוויה רבת־דורות שלא כגויי־הארצות, שלא כמשפחות־האדמה, דבקה נשמתו בכוח, אינה מרפה, אינה רוצה לחיות במחובר, מסרבת להכות שורש, ונפשה במסתרים מצווחת. ואנשי רומנטיקה עוברים על הנפש המצווחת כשהם מצפצפים ומהגים ומשקרים; ומספרים שטחיים ומודרניים (מודרניים עם שהם שטחיים) עוברים עליה ואינם שומעים ואינם רואים, כחיצוניים גמורים, כמחוסרי כל צער, ודבריהם אינם נוגעים, אינם עיקריים, אינם תופסים אלא את הטפל, שאינו חסר בשום סביבה אחרת ובשום זמן אחר. את צער גלגולו של האדם העברי, כשהוא צומח אל תוך הקרקע, כשקורדקי־הנדידה שלו הופכים ונעשים שרשים – ראשונה ראה אותו ברנר. הוא התפלל לאותו גלגול, הוא בישר אותו ברתת, במכאובים; והוא שזכה לראות תחילתו של אותו גלגול ולשמוע מחאתה של הנפש המתמרדת, הבלתי־מצייתת; והוא שלא ריחם אותה באהבתו ובאכזריותו האוהבת ואמר לה בדמיך חיי, ולעמו אמר: אתה לא אל מטבח־המכשפות תלך לחדש את נעוריך, כמעשה פאוסט, אלא אל האספסת תלך ואל הרפת, ואל השדה, ואל המחצבה; חייך יצומצמו מאד, יוגבלו מאד. שוב לא תזכה עולם ב"תעודות" ולא תלמד גויים רבים דעת עליון. החיים נוצרים מן האדמה, מן העבודה וגם החכמה מוצאה מן הארץ, וגם הספרות באה משם, מן המעמקים, מן הארץ אשר אתה עובד בה ולא מן המרכזים הגדולים אשר אתה נודד בהם. וכל אותם הסופרים אשר הזיק הזה והחפץ הברנרי הזה פגע בהם ונבלע בהם כך הם כותבים, וכך הם מספרים מן המעמק. שרשיהם עמקו ואינם בני עקירה. כי תנופה זו שהניף ברנר, כוח־נחיתה בה לדור ולדורות. כי הריאליזם הברנרי ראשון הוא בספרותנו העברית שפנה אל העומק, בניגוד לריאליזמים הקודמים התלויים בזמן ובשטח. כי הצורך וההכרח שקראו לו לברנר לעלות מן השכבה העממית ביותר אל הספרות ולעמוד לה בעת שפל – קיימים ויתקיימו דורות רבים, כל זמן שעדיין המקור רע ופיתויי המנוחה והעצלה משתלטים על האנושי באדם.