§10 היסוד הבבלי והכנעני.    🔗

אומה שעברה במשך מאות שנים דרך כל ארצות־התרבות של קדמת־אסיה וגילתה את עצמיותה על־ידי התבדלותה מתוך הערב־רב של העממים השמים ובשאיפתה לכונן מדינה לעצמה – גנזה בעל כרחה בדרכה גנזי תרבות חמרית ורוחנית. רק כשיש עמה גנזי־תרבות יכולת אומה כזו לשאוף לבניין בית־חייה כחטיבה ציבורית מיוחדת, להפוך את קניין־הכלל לקניינה האישי ולסגל להשקפותיה ולתנאי חייה מה שקלטה קודם לכן מן האויר של הסביבה. מה הם איפוא יסודי־התרבות הראשונים של ישראל בתקופה שלפני המלוכה? תשובה על שאלה זו יכולה לתת לנו אותה הסביבה שבה חי העם בתקופה הקודמת לדברי־הימים, בשחר ילדותו. מאות השנים של חיי־נדידה או חיי־ישוב, בשטח שבין בבל ומצרים ודאי הטביעו בשבטי ישראל כמה מיסודותיהן של שתי התרבויות, הבבלית והמצרית. פרי כל ההשפעות התרבותיות הללו יכול היה להתגלות רק לאחר התייחדות ישראל בארץ כנען, כשעמד העם על הקרקע וניתנה לו האפשרות לעבד לפי רוחו את יסודות התרבות שקיבל מסביבתו. וכאן יש לציין קודם כל את העובדה, כי בכל קרבתה של כנען למצרים ושלטונם הממושך של הפרעונים בכנען, הכּתה התרבות הבבלית בארץ שרשים עמוקים משרשי התרבות המצרית. והראייה, שאפילו בעצם ימי שלטון מצרים היו מושלי כנען כותבים אגרותיהם למלכי מצרים לא בלשונם של אלו, אלא בכתב ולשון של בבל¹. וכן גם אלהי כנען דומים יותר לאלהי בבל מאשר לאלהי מצרים.

מן היסודות הבבליים נתהוותה השכבה התחתונה, הקדמונית של תרבות כנען. עליה גדלה השכבה השניה – הכנענית הטהורה, נבראה בהשפעת הסגולות הטבעיות והכלכליות של הארץ ושל הפולחן המקומי. מאחר שישראל נשתקע בין תושבי כנען הושפע אף הוא ממנהגי המקום. ולבסוף התחילה צומחת על־גבי שתי שכבות התרבות – הבבלית והכנענית – שכבה ישראלית טהורה שראשיתה מצער היתה אבל בקרבה היו טמונים יסודות־יצירה העתידים להתפתח. מתערובת היסודות של כל שלוש השכבות הללו נתהוותה תרבותו של עם ישראל בתקופה שקדמה למלוכה.

בשעה שהתיישבו בני־ישראל בארץ־כנען ישיבת־קבע כבר היו מפותחים בארץ זו גם חיי־כפר וגם חיי־עיר; עבודת־הקרקע, המלאכה והמסחר הגיעו למדרגה גבוהה. רק בקצה נגב־כנען ובעבר־הירדן התחרו בישוב החקלאי והמסחרי חיי־הנדידה של רועי צאן ושוכני אוהלים. על המדרגה הגבוהה של התרבות העירונית בארץ כנען, בימים ההם, מעידות החפירות שנעשו בפנים הארץ, בין חורבות הערים תענך, מגידו, גזר, לכיש, יריחו ושומרון. נחשׂפו חומות בצורות ונשגבות מסביב לערים, בתי־אבן גבוהים והיכלים נאים, כלים מכלים שונים, צלמים ופסלים רבים של אלוהות וגם כתובות שונות (בכתב היתדות הבבלי) – עקבות התרבות של האלף השני לפני הספירה. נראה, שבני ישראל לא הסתגלו מיד לישיבת־כרכים. רק קימעה־קימעה פרשו מחיי־נדודים ועדיין לא יכלו להתחרות את הצידונים במסחר ובמלאכת הבניין. רובם בני־כפר היו – עובדי־אדמה, כורמים, גננים, שתבואתם היתה מוּבאת בשפע אל הערים ומוּצאת במקצת למצרים ושאר הארצות. לאחר שבני ישראל נאחזו בארץ כנען בחרבם ובקשתם, הוסיפו לכבוש את הארץ במשך מאות שנים ביגיע כפיהם, והניחו את היסוד לחיי הכלכלה בארץ. גדעון החובט חיטים בגורן ושאול המבקש את האתונות יום לפני הימשחו למלך – זוהי דמותם של בני המשפחות הכבודות בישראל בערי השדה.

במשטר בתי האבות נשתמר עוד הרבה מן המשטר הקדום. עדיין נוהגת היתה גאולת הדם, נקמת “עין תחת עין” נחשבה לצדקה. המקרא מספר מעשה נורא בנקמת גאולת הדם, שנעשתה בימי השופטים בעיר שלמה בישראל, הוא מעשה “פילגש בגבעה” שהיה לשם־דבר. בגבעת בנימין נגזלה אשתו של תושב־אפרים,שנטה שמה ללין, ועונתה עד מוות על־ידי בני בליעל מתושבי העיר. הבעל מצא את גופתה בפתח בית מלונו, הוליך אותה לעיר מולדתו וקרא את בני שבטו לנקמה. אז התייצבו בני אפרים ובני שאר שבטים למלחמה על גבעה וסביבותיה, אשר לא רצו למסור להם את עושי הרשעה למשפט, “ויכום לפי חרב מעיר מתום עד בהמה עד כל הנמצא, גם כל הערים הנמצאות שלחו באש. ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר: איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה… ויינחמו בני ישראל אל בנימין אחיו ויאמרו: נגדע היום שבט אחד מישראל,מה נעשה להם לנותרים לנשים ואנחנו נשבענו ביהוה לבלתי תת להם מבנותינו לנשים?…. ויאמרו הנה חג יהוה בשילו מימים ימימה – ויצוו את בני בנימין לאמר: לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין – ויעשו כן בני בנימין וישאו נשים למספרם מן המחוללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם” (שופטים י"ט, כא). סיפורים אלה וכיוצא בהם פותחים או מסיימים במימרא זו: “בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”.

בדברים שבין אדם לחברו היו דנים בימים ההם לפי מנהגי המקום. אבל גם משפט שבכתב קיים היה מימים קדמונים. עיקר תכנו נשתמר ב"ספר הברית" (שמות כ"ד,ז). בספר זה המתחיל: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” (שם כ"א, א) נקבצו עיקרי הדינים בהלכות אישות, עבודה, קניין, מקח וממכר, דיני עונשין וקצת פרטים בעבודת אלהים. הקיצור הנמרץ והפשטות שבנוסח החוקים מעידים על קדמותם היתירה ומציינים דרכי החיים בזמן שהיו החוקים הללו נוהגים. הדמיון הרב שבין כמה דינים ב"ספר הברית" ובין חוקי חמורבי הבבלי, מגלה את סוד התהווּתו של המשפט העברי. זוהי זמורה אחת של המשפט הבבלי ששלט מימי חמורבי ואילך בקדמת אסיה, ובכלל זה גם בכנען. ראשי ישראל גידלו זמורה זו על פי דרכם, וייתכן כי קצת מעיקרי משפט זה היו נוהגים בישראל עוד בחיי נדודיו בנגב, בסביבות קדש ברנע (רבים ממשפטי “ספר הברית” עוסקים בחיי רועים) ואחר כך נתגדשו בקדושתה של תורת משה. אבל בכללותו לא היה מקום למשפט זה אלא לאחר כיבוש הארץ. ההקבלה הניתנת כאן בין המשפט הבבלי והמשפט העברי (ממשפט זה אנו לוקחים את הדינים בנוסחתם הקדומה, בלי התוספות המאוחרות) תברר את הצדדים השווים ואת ההבדלים שביניהם ותאיר אור על חיי העם והכרתו המשפטית בתקופה שאנו עומדים בה:

תקבולות אלו מראות לנו, כיצד נסתעפו מן הגזע המשותף של המשפט המזרחי הקדום סדרי־משפט דומים זה לזה בבבל ובישראל. אבל יש בין שניהם גם כמה חילופים, לפי דרכי־החיים השונים וההכרה המשפטית הנבדלת. בחוקי בבל מרובה ההבדל בין עבד ובן־חורין יותר מאשר בחוקי־ישראל, שהקילו בעבדות ותיקנו להוציא את העבד העברי לחפשי אחרי שש שנים (שמות כ"א, ב–יא). הטעמים המוסריים הנמצאים לפעמים בחוקי ישראל נוּספו, כנראה, בזמן מאוחר.

אם נניח, ש"ספר הברית" כבר היה קיים בימי השופטים בצורת תורה שבכתב, ייתכן כי גם עשרת הדבּרות הכרוכים בו על־פי המסורת (שמות כ', ב–יז) אף כי עיקרי מוסר ומשפט, כמו “לא תרצח” או “לא תגנוב”, שיצאה עליהם הסכמת האלהות, נכתבו למשמרת ושימשו כעין פתיחה לדיני ממונות ונפשות. ב"ספר המתים" המצרי, שנתחבר במאה הט"ז לפני הספירה לערך, אנו מוצאים צד שווה לעשרת הדבּרות שבתורה. מה שאֵלה מביעים בצורת עשה או לא תעשה נאמר ב"ספר המתים" בצורת תשובה של המת לאל אוזיריס, בבית דין של מעלה.

החפירות החדשות הוכיחו, כי מעשה הכתב ידוע היה בכנען עוד במאה הט"ו, ולפי זה ייתכן שעשרת הדברות וספר־המשפטים היו קיימים בתקופת השופטים בכתב. כשנכנסו בני ישראל לכנען אפשר שהיו רושמים את חוקיהם על גבי לוחות־חומר כלוחות שנמצאו בתל־אמרנה ובתענך. ייתכן, שכתב־היתדות היה חכמת־סתרים של כהני ישראל, ואולי זוהי כוונת הכתוב: “והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות” (שמות ל"ב, טז); “מכתב אלהים” בניגוד ל"חרט אנוש" (עי' להלן §50).

§11 דת־ישראל הקדומה. יהוה ובעל    🔗

מה היתה תפיסת־העולם הדתית של קדמונינו לפני מלוך מלך בישראל? וכמה היה בה משום יחוּד־האלהות? אין ספק שכבר עברה על ישראל תקופת ריבוי־האלהות דוגמת הריבוי הבבלי המורכב. ואולם בין שתי הקצוות הללו – ריבוי־האלוהות הטבעי ויחוּד־האל המוחלט – יש עוד מדרגת־בינַים: אחדות האלהות או הֵינותיאיזמוס, כלומר האמונה באל מיוחד לעם, שר האומה החותך גורלה, שפולחנו עולה בקנה אחד עם עבודת אלהי המקום ועם סמלי כוחות הטבע. בתקופת השופטים נמצאה הכרתם הדתית של בני־ישראל במעמד־ביניים זה, ועוד ימים רבים התרוצצו בה מושגים אלו עם מושג יחוּד־אל הצרוף.

במצב נדודים, כשהעם אינו משועבד לקרקע או כשהוא יושב על אדמת נכר, מסתפק הוא במושגי־אלהות סתמיים וכלליים. וגם לבני ישראל היה מושג כזה, משותף לכל העמים השמיים, בדבר מצוי עליון, השולט בטבע ובבני אדם ונודע בשם הכללי “אל” או “אלהים”, שפירושו כוח ועוז. שם—אלהות זה נשתמר בכינויו של העם עצמו: ישר־אל, ובשמות־עצם פרטיים (אלי־עזר, אל־יהו ועוד).² מתוך הזדווגותם לתרבות הבבלית קיבלו שבטי ישראל את המושגים המצויים בקדמת־אסיה בדבר תוהו ובוהו שמבאשית, בריאת העולם והאדם, המבול – שנכנסו אחר כך בשינוי צורה לסיפורי בראשית שבתורה.³ אבל הנודדים הללו לא יכלו לקבל מדת בבל את ריבוי־האלוהות המורכב, שהיה כרוך בחיי כרכים או במשטר הממלכה. בבבל היתה לכל עיר ועיר אלהות שלה ומקדש מיוחד בשבילה והמלך או שליט העיר לא היה אלא נציב האלהות (אור כשדים – עיר סין אלהי הלבנה, אלסר – עיר האל שמש, ארך – מקום מקדשה של עשתורת הבבלית, עישתר, וכיוצא בזה). חיי ישראל לפני כניסתם לכנען, באין עוד מדינה לישראל, יצרו מושגים דתיים פשוטים תלושים מן הקרקע, מין אחדות־אל טבעית שאינה מחוברת למקום או לעם מסוים. רק סמוך לכיבוש הארץ, כשנתאחדו שבטי ישראל לעם אחד, התחיל להגבש אצלם המושג של אל מיוחד להם, שתחילת משכנו היה בהר סיני.

אל זה, ששמו המיוחד יהוה, היה מעתה אלהי ישראל, מגינו ומנהיגו, סמל אחדותו.⁴ זוהי הכוונה ההיסטורית העמוקה שבדברי הכתוב: “אני יהוה, וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות כלליים לאלהות, שפירושם כוח ועוז) ושמי יהוה לא נודעתי להם” (שמות ו', ב). יחוד אלהי ישראל התחיל בימי משה, ובשם יהוה נתקדשו האמונות והמנהגים של העם. ולאחר שנעשה לאלהי העם חדל להיות אלהי סיני מחובר למקומו. בשירת דבורה נאמר עליו: “יהוה בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום” – אלהים יוצא וצועד ואינו משועבד למקום אחד. וכן מצינו בברכת משה: "יהוה מלווה את ישראל בדרכו במדבר. ועם כיבוש הארץ והתאחזות העם גם יהוה קובע משכנו בארץ זו. הוא שר צבאות ישראל, כל מלחמות ישראל “מלחמות יהוה” הן, הוא המרחף על פני ארון הברית הנישׂא לפני מחנה ישראל, ולבסוף הוא מוצא לו משכן לפי שעה בשילה. בכלל מקבילים גלגולי יהוה לגלגולי המאורעות של עם ישראל. העם ברא את אלהיו בצלמו הוא. אלהי ההיסטוריה הוא, החותך גורל עמו ונוצר על ידו.

המעשה הרב של עמידת עם ישראל הנודד על הקרקע הכנעני והתקרבותו לשאר העממים היושבים בארץ זו ודאי גרר אחריו שינויים חשובים במושגיו הדתיים ובפולחנו של ישראל. הפולחנים של תושבי כנען נכנסים לגבולי דת ישראל. כשנכנסו ישראל לארץ והתיישבו בין הכנענים מצאו שם כמה מיני יראות ועבודות אלים, הכרוכות בטבע המקום או במסורות העממים. בעל, אלהי כנען, היה נערץ ככוח מפרה ומגין על עבודות השדה, הגן והכרם וגם כאדוני הארץ או העיר. במקומות שונים היו בעלים משלהם, בני כינויים מיוחדים: בעל־ברית בשכם, בעל־זבוב בעקרון. השם בעל כלול בשמות כמה מקומות (בעל־מעון, בעל־גד, בעל־חרמון) וכן גם בשמות אנשים מפורסמים (ירובעל, אישבעל). וגם בת זוג היתה לבעל: בעלה או בעלית, ועל הרוב נקראה בשם עִשְתַּר, האלהות הבבלית הממונה על הלידה, שבכנען נשתנה שמה לעשתורת או אשרה. עבודת הבעל ובת־זוגו היתה נוהגת תחת כיפת השמים, על גבי גבעה או בחורשה, ושם היה עומד מזבח לזבחים ולקטורת. במקומות העבודה לבעל היו מציבים מצבת־אבן בצורת עמוד המחודד למעלה, ולכבוד עשתורת היו מציבים עמוד מעוגל למעלה או גזע של עץ (“אשרה”). היו קיימים עוד תרפים קטנים בצורת עשתורת, ששימשו מעין קמיעות וקסמים ונשתמרו עד היום בחורבות ערי־כנען הקדומות (גזר, תענך). רוב התרפים הללו הן צורות בבליות או מצריות של האלילות עשתר והתוֹר, והן זמורת זר בפולחן הכנעני.

בני ישראל שהתיישבו בכנען נגררו בעל כרחם אחרי השפעת פולחנים זרים אלו. עבודת האדמה חדשה היתה להם ומוכרחים היו ללמוד מלאכה זו וכל דרכי החיים מאת תושבי הארץ, שנתקרבו אליהם ואפילו נתחתנו בהם, וממילא באו במגע גם עם הפולחנים המקומיים. בן־ישראל שאכל עם כנעני על שולחן אחד, או נשא ונתן עמו במקח וממכר או התחתן באחד מבני משפחתו – היה עליו להשתתף במנהג דתי ממנהגי המקום ולתת כבוד לאלהות השלטת במקום ההוא. כשבא לחרוש את שדהו, לזרוע את תבואתו או לטעת את כרמו חייב היה לקיים את מנהגי המקום לכבוד אלהי העבודות האלה. ובקציר לא יכול להוציא את עצמו מכלל החוגגים חג הילולים לכבוד הבעל הנותן את היבול. השמחות של מצוה היו כרוכות בעיקרן בתקופות השנה וערכן בחיי האיכר הכנעני. מכאן מקור שלוש הרגלים בישראל, שתחילה לא היו אלא חגי שדה וכפר ורק במרוצת הזמן נוסף להם ערך לאומי ודתי: חג האביב, חג הקציר, חג האסיף – חגי ביכורי השבלים, קציר התבואה ובציר הענבים, שנהפכו לאחר זמן לחג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות.⁵

ההתקרבות לעממי כנען גרמה איפוא להרכבת המושגים הדתיים בישראל. בעל ואשרה לא דחקו רגלי יהוה אלא תפסו מקום בצדו ואולי מתחת לו. ותפקידי האלוהות נחלקו; את יהוה עבדו כאֵל הלאומי, ואת הבעלים – כאדוני הארץ. וכבר ראינו שבמשפחת ירובעל־גדעון היו עובדים גם לבעל וגם לאשרה, ואביו הקים מזבחות לשניהם. ועצם השם ירו־בעל מוכיח כי היו עובדים לבעל. ובכל זאת, כשהתכונן ירובעל למלחמה, הוא בונה מזבח ליהוה בשם “יהוה שלום”, ואחרי שניצח את המדינים הוא עושה אפוד־מסכה בשם יהוה מכלי הזהב ששלל מאת אויביו. סיפורי המקרא, שנערכו בזמן מאוחר ובהם נדון העבר ברוח הנביאים מייחדי האל, רואים בניגודי־פולחן אלה כמין חטא ותשובה, אבל באמת היו כל הפולחנים הללו דרים בכפיפה אחת ומשלימים זה את זה במזיגה דתית תמימה. בחיי יום יום אי אפשר היה בלי אלהי הכלכלה והבית, אבל למדרגת האל הלאומי לא הגיעו. השקפת־העולם הישראלית אחוזה היתה ביהוה, חותך גורלו של העם ודבּרוֹ במלחמותיו עם בני נכר. בעקב ההתעוררות הלאומית, בשעת סכנת מלחמה או נצחון, היה תמיד מתגבר פולחן יהוה, האל הלאומי הרב להושיע. נצחונו של ישראל על מואב או עמון, למשל, הוא הוא נצחונו של יהוה על כמוש אל הנכר. ובמחלוקת בדבר גבול הארצות זכאי היה יפתח הגלעדי לומר למלך עמון ברוח הזמן ההוא: “יהוה אלהי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו? הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש; ואת כל אשר הוריש יהוה אלהינו מפנינו אותו נירש” (שופטים י"א,כג־כד).

הגדול שבמקדשי יהוה נמצא בימי השופטים במרכזה של ארץ כנען – בעיר שילה שבאפרים. וסמוך לשם נמצא, כנראה, עוד מקדש, קטן ממקדש שילה, בבית־אל.⁶ כנראה מסיפורי המקרא על מלחמת פלשתים עמד במקדש שילה ארון קודש שבו אולי שמורים היו “ספר הברית” ולוחות עשרת הדברות. במקדש עבדו כהנים משבט לוי, שגם משה מתייחשׂ עליו לפי הכתוב. כהני שילה היו, כנראה, נאמנים ליהוה: מכאן יצא שמואל הנביא, מבשר התחיה הרוחנית שהחזיר ליושנה עטרת האחדות הלאומי, משאת נפשו של משה בשעתו. ואולם בימי הפירוד שבתקופת השופטים מן הנמנע היה שמקדש שילה ישמש מרכז דתי לכל האומה. בנחלות השבטים השונים היו קיימים “בתי־אלהים” מקומיים, ובהם היתה עבודת אלהים בודאי דומה לעבודת הבעל. עיקר גדול בדת ישראל הקדומה היתה “דרישת” יהוה על־ידי הכהן, השאלה בדבר העתיד, אם מעשה פלוני יצלח או לא. הכהן היה הפותר. ויש שהלוי היה המתווך בין העם ויהוה. הלויים היו עורכים במקומות שונים בתי־אלהים משלהם, ושם היו נמצאים “אפוד”, שבשמו השיב הכהן על השאלות, ותרפים. אל האפוד שעשה גדעון נהרו “כל ישראל”. ומעשה “פסל מיכה” (שופטים י"ז־י"ח) יוכיח כמה גדול היה בימים ההם ערך האפוד. מרגלים שנשלחו מבני דן לחקור את הארץ ולמצוא נחלה חדשה לשבט (§ 8) סרו בדרכם בהר אפרים ללון בבית אדם אחד ושמו מיכיהו או מיכה (הסיום יהו מעיד על האמונה ביהוה); מיכה זה היה לו בית אלהים משלו ושם נמצאו פסל־מסכה של כסף, אפוד, תרפים ושאר מכשירי פולחן. כהן הבית היה נער לוי והוא השיב לדורשים על שאלותיהם בשם יהוה: “ויאמרו לו: שאל נא באלהים ונדעה התצליח דרכנו אשר אנחנו הולכים עליה. ויאמר להם הכהן: לכו לשלום, נוכח כיהוה דרככם אשר תלכו בה”. אחר כך, כשיצאו בני שבט דן לכבוש את נחלתם החדשה בצפון הארץ ועברו דרך בית מיכה במחנה של “שש מאות איש חגורים כלי מלחמתם”,לקחו בזרוע את כל כלי הקודש ואף הכהן נלווה להם לאחר שאמרו לו: “הטוב היותך כהן לבית איש אחד או היותך כהן לשבט ומשפחה בישראל”. וכשכבשו את עיר ליש וקראו שמה דן הקימו שם את הפסל, ומקדש זה בירכתי צפון היה קיים “כל ימי היות בית האלהים בשילה”.

האם קיבלו בני ישראל בתוך שאר מנהגי הכנעניים גם מנהג זבחי אדם? מן החפירות בארץ ישראל נראה, שנהוג היה שם בימי קדם להקריב לאלהים את הבכורות, מנחה לבעל או לעשתורת על הפריה והרביה, כמו שהיו מביאים להם למנחה ביכורי תבואה ופירות. וכן גם נוהגים היו קרבנות של בניין: במסד בית חדש היו משקעים קרבן אדם, סגולה לאריכות קיומו של הבית בזכות רוחו של המת. הד קולם של מנהגים אכזריים אלה נשמע במעשה בת יפתח ובדיני התורה על הקדש בכור אדם ובהמה ו"פדיונם", כלומר החלפת קרבן אדם בקרבן בהמה (שמות י"ג, א,יג; כ"ב, כח – ב"ספר הברית". יש לשער, שבתקוּפה הנדונה לא דבק בישראל שיקוץ־כנען זה של זבחי אדם ובמקומם היו בני ישראל מקריבים בכורות של בהמה. החלפת יצחק באיל במעשה העקדה (בראשית כ"ב, יג) היא השלמה פיוטית לחוק עתיק שדרש תמורה זו. סוף מעשה יפתח סתום הוא ויש לפרשו במובן הקדשת הבת לאלהות, כמנהג שהיה נהוג בעבודת העשתורת, להיות קדשה בבית המסגד. השערה זו יש לה יסוד בדברי הכתוב: “ותלך היא ורעותיה ותבך על בתוליה, על ההרים” (שופטים י"א,לח). בכלל אין ראיות למנהגים אכזריים בפולחן הישראלי בתקופת השופטים. בדת ישראל בימים ההם היו משמשות בערבוביה אמונות ודעות שונות, ואולם קשה לשער שדבקו בה העבודות הגסות ביותר שהיו נהוגות בקרב העממים, תושבי כנען מאז, שירשו את מנהגי הדורות הקדמונים הפראים. מדרכי נדודיו הביא עמו עם ישראל מושגים דתיים מיוחדים, שאמנם עשויים היו לפשוט צורה וללבוש צורה בהשפעת מנהגי המקום, אבל לא לטבוע ביוון המצולה של עבודה זרה.