§4 כנען ועבר הירדן.    🔗

כנען (ובכתבי־היתדות בצורת Kinahna) נקראה מאז מעולם רצועת הארץ בין הים התיכון ממערב, הירדן ממזרח, הרי לבנון מצפון והמדבר שבין אסיה ואפריקה מנגב. הירדן מבדיל מצד מזרח בין רצועה זו ובין רצועת־הערבה הנמשכת לארכה הנקראת עבר־הירדן וסמוכה למדבר־סוריה. שתי הרצועות הללו, המערבית והמזרחית, היו במשך כמה דורות מחוברות ולאחר זמן קראו אותן היוונים בשם הכולל פּלשתינה, על שם הפלשתים, הקרובים ליוונים קרבת־גזע, שישבו בשפלה הדרומית־מערבית שעל שפת הים. כל ארץ פלשתינה, היא ארץ־ישראל, תפסה בימי קדם שטח לא גדול, כחמש מאות פרסאות מרובעות – שהם 27 אלף קילומטרים מרובעים לערך, בין מידות־הרוחב 31–34 ומידות בארך 34–36.

בגבול הצפוני של כנען מתנשאים זה לעומת זה שני רכסי־הרים: הלבנון ומול־הלבנון, הוא חרמון. המים הנוזלים מהרים אלו נקווים לפלגים ומהם אפיקי הנהר הראשי בארץ, הירדן. הירדן נמשך בקו ישר מצפון לדרום, עובר בים־כינרת, היא גינוסר, ומשתפך בנגב לתוך ים־המלח. נהר זה שוטף בבקעה עמוקה, היורדת במדרון תלול כלפי דרום עד שבמקום שפך הירדן לים המלח רמת המים בנהר ובים נמוכה ארבע מאות מטרים מרמת־המים שבים התיכון. מפני הזרם העז שבירדן התחתון אין אניות מהלכות בו.

חבל הארץ שבין הירדן וים התיכון מפוצל על־ידי הרים שגבהם שמונה מאות עד אלף ומאתיים מטרים בחשבון ממוצע, ויסודתם בהררי־הצפון העצומים – הלבנון והחרמון. שתי שרשרות הרים – הרי אפרים בטבור הארץ והרי יהודה בנגב – נמשכות לרוחב ארץ כנען, וביניהן משׂתרעים עמקים מפורסמים בפוריותם: עמק יזרעאל בין הר תבור והר הכרמל, עמק השרון והשפלה. בקצה הדרום משתרע הנגב, והוא ארץ הררים הנמשכת והולכת עד מדבר סיני. כך נחלקה כנען בדרך הטבע לשלוש רצועות לרחבה של הארץ, שמהן נטתה הצפונית, היא הגליל התחתון, לחוף צידון; הבינונית, הגליל העליון ושומרון, נטתה לחוף הים שבין עכו־חיפה ויפו, והדרומית, ארץ יהודה – לחוף פלשתים בין יפו ועזה. בעבר הירדן רבו המישורים הגבוהים, היורדים מדרגות־מדרגות כלפי מערב, אל הירדן. לפיכך שוטפים כל הנהרים בחלק זה של ארץ ישראל לצד מערב. הנהרות ירמוך ויבּוֹק משתפכים לתוך הירדן בזרמו התחתי, והנהר ארנון בדרום נשפך ישר לתוך ים־המלח. ארנון ויבוק הבדילו לאחר זמן בין ארצות מואב ועמון שבדרום ובין הגלעד והבשן של ישראל בצפון. לפיכך נקרא כל עבר־הירדן הישראלי בשם הכולל גלעד.

האקלים של ארץ־ישראל שונה בחלקים שונים של הארץ, הקטנה בשטחה. בהרים ובמישורים הגבוהים ממוצע הוא, ובשפלה שעל שפת הים, וביחוד בבקעת הירדן, סמוך לים המלח, חם הוא ביותר. תקופות־השנה קבועות הן: מניסן ועד תשרי ימות החמה, וממרחשוון עד אדר ימות הגשמים בהפסקות קצרות. הגשמים הראשונים של סתיו, ה"יורה", והגשמים האחרונים באביב, “המלקוש”, מַפרים את האדמה מן הזריעה עד הביכורים. ברצועת־הארץ המערבית, בארץ כנען, היו בימי קדם זרע התבואה ומטעי הכרמים עולים כפורחת. מדרונות ההרים ביהודה היו מכוסים גפנים ועצי זית, ושדות הגליל עטפו בר. עבר־הירדן, ארץ־הערבה, נוחה היתה לגידול בהמות ולמעשה החָלב. שונים זה מזה הם גלילי ים ניכרת וים המלח. מי כינרת מתוקים הם ומלאים דגים, על שפתה גדלים דגנים, זיתים ושאר עצי־פרי. ובים המלח ספוגים המים מיני מלח וזפת, ועל שׂפתוֹ מצויים “בארות בארות חמר” (מכאן השם הרומי של ים המלח “ים אַספלטי”); דגים אין להם חִיוּת במים מעובים אלו, גדותיהם מדבר הם ונאות־דשא מועטות בהם. הנחלים הקטנים שבארץ ישראל חרבים בימות החמה, אבל בימות הגשמים מימיהם מרובים ובשעה שהם עוברים על גדותיהם הם משקים את סביביהם.

מקומה של כנען, בדרך בין בבל ומצרים, משך אליה מאז מעולם עיני שתי הממלכות הצרות זו לזו ומנע מן הארץ מהיות למלכות בפני עצמה. המערב שעל שפת הים היה תאוות־נפש שליטי גדות־הפרת מעבר מזה וגדות הנילוס מעבר מזה. ומצד מזרח, במדבר סוריה וערב הסמוך לעבר־הירדן, התגודדו כמה עממים נודדים שלטשו עיניהם אף הם בתיאבון של שׂבעֵי־נדודים אל “ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש” (דברים ח', ז־ח). ובימים ששלטון בבל או מצרים בכנען היה רופף והמלכויות הקטנות שבארץ לא יכלו לעמוד בפני ה"ברברים" העולים עליהם, היו בני־המדבר פושטים על הארץ וכובשים קצת מקומות. נדידות־עמים אלה לכנען ולעבר־הירדן היו נשנות מזמן־לזמן – ופעם אחת נישׂא בזרם־הנדידה גם עם ישראל.

בימים ההם, בשעה ששבטי ישראל יוצאי מצרים והמדבר הסמוך לה היו נעים ונדים בחצי־האי סיני ובנאות קדש והולכים ומתקרבים לכנען, היתה ארץ זו נושבת מבפנים ובירכתיה קהל־גויים, שרובם בני־שם. בפנים הארץ ישבו הכנענים – קיבוץ עממים קטנים, ששמותיהם לא נשתמרו אלא בסיפורי־המקרא (היבוסים, החיוים וכו'). אדמתם מחולקת היתה לכמה מלכויות קטנות (“ל”א מלכים"), שמושליהן כפופים היו למצרים. מיושבי כנען הצטיינו בקרן צפונית־מערבית, בין הלבנון וים התיכון, הצידונים – עם חרוץ של יורדי־ים, שתפס מקום חשוב בהתפתחות מסחור־המדינות בימי־קדם. ראשי המרכזים שלהם נמצאו בשתי ערי החוף – צור וצידון – ומכאן שמותיהם צידונים וצורים (והיוונים קראו להם פיניקיים). כנראה, נכנסו ישראל לארץ כנען סמוך לאחר התבצרות הצידונים, שגירשו ממקומותיהם את בעליהם הקודמים – את החתים והאמורים.

ייתכן שגירוש זה של האמורי מצפון הארץ הוא שגרם ליציאתו לצד מזרח, לעבר הירדן, ושם עלה בידו לייסד זמן קצר לפני בוא הכובשים הישראליים מלכות גדולה שפרשׂה מצודתה על העממים הקטנים שבשכנותה. על־ידי המלחמה עם בני־ישראל ונצחונם של הללו (עי' הסעיף הסמוך) היתה תבוסת האמורים שלמה: מאז פסקו לפעול בארץ כנען בבחינת כוח מדיני. ארצות־שליטתם במרכז עבר־הירדן עוברות לידי ישראל, ובצפון עתידים הארמים לרשת את מקומם ההיסטורי.

בקרן דרומית־מזרחית מעבר הירדן וים המלח ישבו שני עממים קטנים מקהל הגויים ה"עברים": מואב ועמון. העמונים התגוררו במעלה הנהר יבוק המשתפך אל הירדן התחתי, והמואבים – דרומית להם, בחבל נהר ארנון המשתפך אל ים המלח. בקצה נגב כנען שכן הגוי השלישי מגויי ה"עברים" – האדומים, אחיהם, בני־גזעם של ישראל לפי אגדת יעקב ועשיו. האדומים ישבו בערבה, שהיא המשך מדבר ערב, וברבות הימים התערבו בערביים הנודדים ובשאר נודדי המדבר (בתורה מרומזים הדברים בסיפור על עשיו שלקח את נשותיו מבנות ישמעאל ושאר עממים; בראשית כ"ח, ט ול"ו, ב וג). לעמי המדבר הללו שייכים גם המדינים והקינים, שחנו מסביב להר סיני ונתקרבו לזמן־מה אל הישראלים הנודדים.

קרן דרומית־מערבית של כנען, על שפת ים התיכון, בין יפו ועזה, נכבשה במאה הי"ב, זמן קצר לאחר כניסת ישראל לארץ, בידי הפלשתים, עם שלא מגזע שם, כנראה מגזע בני־חת, שיצא מאיי יוון או מאסיה הקטנה. לא עברו ימים מועטים ועם תקיף זה תפס בדרומה של רצועת־הים אותו מצב שתפסו הצידונים בצפונה.

 

§5 כיבוש עבר הירדן וכנען.    🔗

ריבוי הגוונים של עמים יושבי כנען ומצבה המדיני הרופף מסיבת רפיון השליטה המצרית פתחו את שערי הארץ לכובשים מן החוץ. על סף המאה הי"ג והמאה הי"ב חזר ואירע מה שאירע לפני מאתיים שנה, בימי עליית החבּירי והמלחמה הפנימית בכנען. אחרי מות פרעה רעמסס השני התחילה מתפרדת חבילת הארצות באסיה שנתחברה בזרוע תחת יד מצרים. מרידות שונות באפריקה ובאסיה בימי פרעה מנפטה, בין שנות 1235 – 1215, ומהומות במצרים גופה עמדו להם לבני ישראל שיצאו מבית־העבדים להתחבר אל בני־עמם או אל העממים הקרובים להם קרבת־גזע, שנדדו במדבר סיני וסמוך לנאות־קדש, כדי ללכת משם לארץ כנען. בני ישראל נתאחדו לברית־עם על־ידי מעשה רב של מעמד הר סיני ומתן תורת־משה ומיועדים היו ללכת ולכבוש את ארץ־ירושתם “אשר נשבע יהוה לאבותם לתת להם”. בעין פקוחה הסתכלו במאורעות שבארצות עבר־הירדן וכנען והמתינו לשעת־הכושר כדי להתחיל במעשה הכיבּוש. התורה מספרת, כי מקדש נשלחו לארץ כנען מרגלים לתור את הארץ. כששבו סיפרו כי טובה הארץ מאד מאד והיא זבת חלב ודבש", “אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד”. העם חרד חרדה גדולה, ותחת ללכת לאורך הים דרך ארץ־פלשתים הקרוב עשה סיבוב דרך המדבר וארצות אדום ומואב אל עבר־הירדן. אחת המלחמות המצוּיות בין עממי־כנען הקילה לישראל את הכניסה לארץ, ובודאי היתה יד התושבים באמצע.

מלחמה פנימית זו באה כעין המשך של אותה נדידת העמים על אדמת כנען, שמכתבי תל־אמרנה מעידים עליה (למעלה, §1). לפי המספור בתורה (במדבר כ"א), על סמך מקורות קדומים, נלחם מלך האמורי במלך מואב “ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון”; וסיחון מלך האמורי ישב בעיר חשבון. בינתיים חנו בני־ישראל במסעיהם "מעבר ארנון, סמוך לחשבון. “ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה וילחם בישראל, ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו מארנון עד יבוק, וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה”. ייתכן שהמואבים עזרו לישראל במלחמה זו ובשכר זה הושבה להם הארץ מנגב לארנון, ובצפון – בגלעד ובבשן – התיישבו הכובשים החדשים, בני־ישראל. כך שׂיחקה להם השעה לישראל וזכו לפתע פתאום בארץ עבר הירדן. שעה מכריעה זו בדברי ימי ישראל השאירה זכר בשירת־העם הקדומה, שנאספה לפנים בספר “מלחמות יהוה”, והתורה מביאה מספר אבוד זה קטע אחד משיר־עם לזכר כיבּוש מואב על ידי האמורי ונצחון ישראל שלאחריו.

בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן,

כִּי אֵשׂ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן,

אָכְלָה עָר מוֹאָב, בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן,

אוֹי לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹש! ¹

בני ישראל עמדו על סוף ארץ כנען. רצועת הירדן הבדילה בין הכובשים לארץ הפוריה שמעבר הנהר, ל"עיר־התמרים" יריחו. הנודדים העייפים כּמהו למקום שם צפויים היו להם חיי מנוחה ונחלה. האגדה מסמלת געגועי־עם אלו בכליון־נפשו של משה לפני מותו, כשהראהו אלהים מראש הפסגה מול הר־נבו את כל ארץ־כנען, שנגזר עליו שלא יבוא שמה. את מקומו של המנהיג לקח יהושע בן נון משבט אפרים, אשר משה סמך את ידיו עליו. השעה נוחה היתה לכיבוש הארץ: בכל ארץ כנען פשטה השמועה כי עולים כובשים חדשים, אלה שניצחו את סיחון מלך־האמורי האדיר, ולב מלכי כנען נמס “ולא היה בהם עוד רוח מפני בני־ישראל”. בינתיים עבר מחנה־ישראל את הירדן, לכד בתרועה – ודאי בסיוע קצת מתושבי העיר – את יריחו ה"סוגרת ומסוגרת" וחנה בגלגָל הסמוכה. כאן הוקם גל־אבנים לזכרון כניסת ישראל לארץ כנען, ומכאן היו בני־ישראל יוצאים ללכוד ערי כנען הדרומית והאמצעית.

אל קצה הנגב הלך בתחילה מחנה אחד משבט יהודה, שנבדל מכלל בני־ישראל ביחד עם שבט שמעון וביקש לכבוש קרקע לעצמו בכוחותיו הוא ². בסיוע בני־קיני, בעלי־ברית ישראל במדבר סיני, שפרצו אל נגב כנען, לכדו שבטי יהודה ושמעון את הארץ מדרום לירושלים. שבטים אלה נתבצרו בארץ־כיבושם ולא השתתפו בכיבוש כנען האמצעית והצפונית, שנעשה קצתו בידי ברית שאר השבטים וקצתו בידי שבטים בודדים, כל אחד לנפשו. רק שבט אחד נחשב בימים ההם לראש וראשון בישראל, הוא שבט אפרים ונשׂיאו יהושע בן נון.

כנען האמצעית, הוא חבל הארץ מצפון לירושלים ועמק יזרעאל במרכזו, מחולק היה לכמה מלכויות, שלא היו אלא ערי־פרזות קטנות. לרוב היתה התנגדות הערים האלה לישראל רפויה וכיבושן לא היה קשה ביותר. רק במקומות מועטים הוכרחו בני־ישראל להילחם מלחמה כבדה ולהשתמש בתחבולות־ערמה (למשל כיבוש עיר עַי מקדם לבית־אל). ויש שיושבי המקום נבהלו לשמועה כי הכובשים באים ויצאו לקראתם להשלים עמהם (הגבעונים). ואולם היו גם מלכים שכרתו ברית להילחם בישראל. חמשת מלכי “האמורי” (מלך ירושלים, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש ומלך עגלון) נאספו ועלו על צבא יהושע, אלא שהוכו מכה גדולה בגבעון, מכת חרב ומכת ברד, עד שהיו “רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב”. לפי שירת־עם קדומה התפלל יהושע לאלהים.

“שֶׁמֶש בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵח בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן!”

וַיִּדֹּם הַשֶׁמֶש וְיָרֵח עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אוֹיְבָיו.

ותפילתו הועילה. השמש עמד בחצי השמיים ולא אץ לבוא כיום תמים כדי שיהיה סיפק לבני־ישראל לעשות נקמות באויביהם הנסים מפניהם.

ערי מלכי־הברית נלכדו, חוץ מירושלים או יבוס, שבה נתבצר עם היבוסים העז ובני־ישראל לא יכלו להם עוד ימים רבים. נלכדו גם הערים שבמרכז הארץ, ברצועת הרי אפרים. המקומות אשר בהרים נכבשו בקלות יתירה, כי יושביהם לא יכלו להתייצב בפני רוכבי־המדבר המהירים, אבל במישור נשארו כמה ערים בצוּרות שלא נלכדו ביד בני־ישראל, וכן לא נלכדו ערי־הים. במלחמות אלו השתתפו בעיקר שבטי בני יוסף (אפרים ומנשה) ובנימין, ושבטים אלו התיישבו אחר־כך באמצעיתה של כנען.

מכנען האמצעית הלכו בני־ישראל לכנען הצפונית (הוא הגליל העליון). כאן, ליד מי־מרום, נועדו מלכי־הצפון ויבין מלך חצור בראשם להילחם עם ישראל. ואף על פי שהיה בחיל מלכי־הברית “עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב וסוס ורכב רב מאד” הכּום בני־ישראל “עד בלתי השאיר להם שׂריד” ורדפו אחריהם עד צידון רבה.

בנצחון זה תמו לפי המסורת גבורותיו של יהושע. לאחר כמה שנות מלחמה נלכדה ארץ כנען, אבל לא כולה: הרבה ערים שבתוך הארץ, ביחוד בצפון, נשארו בידי יושבי הארץ. הכיבוש לא היה שלם, והרחקת הכנענים תימשך עוד כל תקופת ה"שופטים".

הארץ הכבודה נחלקה לבני־ישראל “כמחלקותם לשבטיהם”: כל שבט קיבל חבל מסוים, לרוב אותו חבל שלקח מיד תושבי הארץ בחרבו ובקשתו, לפעמים בלי סיוע שאר השבטים. בערבות עבר־הירדן התיישבו שבטי הרועים ראובן וגד. בנגב, ממערב לים המלח, שכן לבדד שבט יהודה, ובינו ובין אחיו במרכז הארץ ישבו היבוסים בירושלים והסביבה. סמוך לו, בערבות הנגב, נדדו בני שבט שמעון שנטמע אחר־כך ברוב נודדי־המדבר. במרכז ארץ־כנען נתבצרו שבטי אפרים ומנשה, בנימין ודן. לבסוף נאחזו בצפון הארץ שבטי יששכר, זבולון, אשר ונפתלי בין מעלה הירדן וימה של צידון. לשבט לוי, שממנו יצא משה, לא היתה נחלה אלא נפוץ היה בישראל בנחלות שאר השבטים, ולאחר זמן היה למעמד מיוחד של כהנים ועובדי עבודת־הקודש. ברבות הימים שינו קצת שבטים את מקומותיהם, אם מפני שצר היה להם המקום או מפני ששכניהם הציקו להם. בני־דן עברו ממרכז ארץ כנען לקצווי צפון, על גבול צידון. שתי משפחות משבט מנשה, גלעד ומכיר, עברו ממרכז הארץ אל עבר־הירדן, לארץ גלעד (שנקראה כך על שם יושביה החדשים) ובשן, וישבו בצד שבני־הרועים שנאחזו שם קודם לכן.

במשך כל ימי כיבוש כנען לא נשמע שמצרים המושלת בארצות הללו עד הנה, תבוא להגן על מלכי כנען הכפופים לה. בכל אופן אין סיפורי המקרא מספרים כלום על מצרים באותה שעה. רק בזכרון מצרי אחד נזכר בדברים סתמיים מסעו של פרעה למלחמה על כנען. בעמוד־זכרון שנמצא בימינו בחורבות “היכל המתים” סמוך לנוא־אמון נשתמרה כתובת ארוכה המכילה שיר ושבח לכבוד נצחונותיו הגדולים של פרעה מנפטה על בני־לוב שמרדו באפריקה ועל עממים שונים באסיה. מאורעות אלו אירעו בשנה החמישית למלכות מנפטה, כלומר סמוך לשנת 1230 לפני הספירה. בכתובת נאמר בתוך שאר הדברים: לוב נחרבה; חתה (ארץ בני־חת) שלוה; כנען היתה לבז… הלכה בשבי אשקלון, נלכדה גזר, נהרסה ינועם. ישראל – מתי מספר (נשארו) ואין לו עוד זרע".

מהו נצחון זה על ישראל? רוב החוקרים משערים, שבאותה שעה יצאו ישראל ממצרים והעם המשוחרר נמצא בדרכו לארץ כנען. אי־אפשר ש"ישראל" כבר תפס מקומו בין עממי כנען ועריה שפרעה ניצחן. ואפילו אם נניח שבני־ישראל כבשו את כנען קודם לכן או שעוד לפני הכיבוש גרו שם משפחות־ישראל שלא היו משועבדות במצרים כלל, עדיין קשה להבין למה לא נשתמר במסורת ישראל שום זכר לעלייתו המשחיתה של פרעה מנפטה על ארץ־כנען. עלינו לשער איפוא, שאותו ההימנון לפרעה המנצח אין בו דיוּק, וקרוב לודאי שמלך מצרים הוכרח לעמוד על נפשו מפני העממים המתפרצים שבאפריקה או ש"נצחון" זה על ישראל היה במדבר, בשעת יצירת־מצרים, כשלא נשאר שם כלום מ"זרע־ישראל". איך שהוא, לא ייתכן כי תיכף לאחר שבני־ישראל נאחזו בארץ־כנען עלה עליהם מלך מצרים. אחרי מות מנפטה, בין מלכות למלכות, ישב על כסא־המלוכה “חורי” אחד – בן סוריה או כנען. אבי השושלת העשרים, פרעה רעמסס השלישי (לערך 1200 – 1170), הקים את הסדר בפנים הארץ, אבל גם בימיו התנפלו “עמי הצפון” מסוריה ומארץ כנען על גבולות מצרים. צבא רעמסס הצליח להפיץ גייסות אלו מדרום לצידון; ודווקא בה בתקופה נתבצרו כאן, בנגב שפת־הים של כנען, הפלשתים, והם עם בעל־מלחמות שבא ממרחקים, וגבול הים שלו נשען על כתף ארץ מצרים. עַם זה גדר בעד מצרים את הדרך לכנען הפנימית במשך ימים רבים. במאה הי"ב, הם ימי התנחלות ישראל בארץ כנען, לא נזכר כלום על שאיפת מצרים לשוב ולשלוט בכנען, לא במקורות המצריים ולא במקורות ישראל.

 

6§ שבטי ישראל ושופטיהם. ההגמוניה של אפרים    🔗

חלוקת ישראל בנחלתו החדשה לשבטים התאימה אל מדרגת התפתחותו ההיסטורית בימים ההם. בין משפחות־ישראל היה קיים קשר גזעי וגם קשר דתי במקצת, אבל עדיין לא היתה ביניהן אחדות לאומית ומדינית. צורך הכיבוש איחד לפי שעה את שבטי ישראל למעשה משותף, וכשנתמלא צורך עירקי זה נתפרדה החבילה. רוח המלחמה פג, כל שבט ושבט התנחל בנחלתו ושקוּע היה במעבר הקשה מחיי נדידה לחיי־ישוב. התקרב אל יושבי־הארץ הנותרים וקיבל מהם מנהגי עובדי־אדמה. הארץ לא היתה תמיד חיבור לשבטים, ויש שהפרידה ביניהם: במקומות שנשארו בין נחלות שני שבטים ערים וגלילות שתושביהם הכנענים לא נכבשו. כבר אמור למעלה, שאחרי כניסת בני־ישראל לארץ כנען נשארו רצועת־הים וכמה מקומות בפנים הארץ, ביחוד במישור ובשפלה, ברשות הכנענים, שחצצו בין שבט לשבט מישראל. ואפילו בתוך נחלת־השבט ישבו לפעמים הכנענים בקרב בני ישראל.

כוח־העם שנאצר אחרי התאמצות הכיבוש מכוּון היה להסתגלות אל התנאים הטבעיים של החיים החדשים, חיי־הישוב. בתקופה ההיא הסתפקו שבטי ישראל במשטר ציבורי פשוט ביותר. בראש כל שבט עמד זקן או נשיא שלו, שהיה לו התואר “שופט” (כדומה לזה בשם, ואולי גם בעצם העניין, הם ה"שוּפֶטים" בקרתא חדתא של הפיניקיים). בימי־השלום היה השופט שולט בשבטו ובימי־מלחמה היה יוצא לפניו לקראת אויב. מצויים היו שופטים גיבורים שנתפרסמו במעשי־גבורותיהם בכל האומה. לרבו היה הדבר בשעות סכנה לשבטים אחדים, כשהוכרחו להתחבר כי לעמוד על נפשם וגם לקראו לעזרה את בני־עמם משבטים רחוקים. מנהיג ברית כזאת היה מאחד לזמן־מה כמה שבטים והשפעתו נתפשטה גם מחוץ לנחלת־שבטו. מבריתות זמניות כאלו לשם הגנה צמח קימעה־קימעה משטר־הממלכה שבא במקום בית־האב הפטריארכלי.

על ברית אחת כזו, שאין לקבוע את זמנה אלא בקירוב (בין שנת 1200 ושנת 1170), מספר “ספר־שופטים” שבמקרא ומאַמת את הסיפור ב"שירת־דבורה", היא השירה העברית היותר קדומה. בכנען הצפונית פרצה מלחמה. גויי הארץ, שהתגוררו שם בין שבטי־ישראל, בין ים כינרת והרי תבור וכרמל, נתחברו יחד כדי לדחוק רגלי ישראל. גדודי הכנענים, ושר צבאם סיסרא בראשם, היו עולים על מושבות בני־ישראל ומפילים אימה על יושביהן. “חדלו ארחות, והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”. כמה ערים נשתעבדו לסיסרא וגדודיו והיו למס. גדולה היתה הסכנה לכל השבטים, כי אילו היו הכנענים הולכים ומתגברים עלולים היו בני־עמם בשאר מקומות להתקומם אף הם ולשוב לכבוש את הארץ מכובשיה. ביחוד נמצאו בין המצָרים ארבעת שבטי־הצפון: נפתלי, אשר, זבולון ויששכר. שבטים קטנים אלו לא יכלו בכוחותיהם הם להכות את האויב אחור. זקוקים היו לעזרה ממרכז הארץ, ששם ישבו בני־אפרים ובני־מנשה התקיפים. כדי להשפיע עליהם שיבואו לעזרת אחיהם בירכתי־הארץ, צריך היה לעורר בעם את רוח הגבורה שנרדם ואת הכרת השיתוף של כל השבטים כולם. זאת עשתה אשה חכמה ודבורה שמה, שישבה בהר אפרים. אין בידנו לברר, אם היתה באמת “שופטה את ישראל” ו"אשה נביאה" כמסופר במקרא, אבל אין ספק שהיה לה חוש מדיני של שופט־שליט והתלהבות לאומית נבואית. אשה גדולה זו הזעיקה את העם להילחם מלחמת־מצוה ופנתה גם אל נשיאי שבטי הצפון וגם אל בני שבטי אפרים. לקריאתה של דבורה נעתר לראשונה גיבור־מלחמה משבט יששכר ושמו ברק. על יד הר תבור אסף חיל גדול מבני שבטי הצפון והמרכז. כנגד חיל זה יצא סיסרא במחנה גדול וב"תשע מאות רכב ברזל". המלחמה ניטשה על גדות נחל קישון, סמוך לתענך ומגידו, בעמק יזרעאל. ניצחו לוחמי החירות: חיל ישראל הכּה את חיל סיסרא. סיסרא עצמו נס והגיע לאוהל משפחה אחת מבית־הקיני הנוח לישראל. האגדה מספרת, כי בעלת האוהל, יעל, קיבלה את סיסרא למראית־עין בסבר פנים יפות, השקתוּ חלב ויישנה אותו ואחר־כך באה אליו בלאט, תקעה יתד ברקתו והמיתה אותו. חבורת העממים של כנען הצפונית נתפרדה “ותשקוט הארץ”.

משירת־דבורה שבספר שופטים (פרק ה') יש לראות, מי הם השבטים שהשתתפו במלחמה זו וכיצד התייחסו אליה שאר חלקי האומה: ³

אָז יָרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים

עַם יְהוָֹה יָרַד לוֹ בַּגִּבּוֹרִים.

מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק [בָּעֵמֶק],

אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ.

מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחוֹקְקִים

וּמִזְבֻלוּן מוֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר.

וְשָׂרֵי יִשָּׂשכָר עִם דְּבוֹרָה.

וְיִשָּׂשׂכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו.

בִּפְלַגוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב.

לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמוֹעַ שְׁרִיקוֹת

עֲדָרִים?

גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן,

וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת?

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכֹּן,

זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת,

וְנַפְתָּלִי – עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה.

ברשימה זו של השבטים חסרים לגמרי יהודה, שמעון לוי וגד. יהודה היה נבדל, כידוע, ממרכז הארץ על־ידי מושבות היבוסי בגליל ירושלים. שבט שמעון היה קרוב לנודדי־המדבר יותר מאשר אל בני־ישראל. שבט לוי, המיוחד לכהונה וללויה, לא היתה לו נחלה מיוחדת ונפוץ היה בישראל (עי' בראשית מ"ט, ז). שבט גד מרומז, כנראה, על־ידי ציוּן מקומו הגיאוגרפי "גלעד בעבר הירדן, ששם נתערב במחצית שבט המנשה המכונה גלעד (המחצית השניה של שבט מנשה, שהתיישבה על גדות הירדן ממערב לגלעד, מכונה בשירת דבורה בשם “מכיר”). כל כובד המלחמה נטלו עליהם שבטי הצפון, וקצת משבטי המרכז סייעו להם.

לזמן קצר נתאחדו רוב השבטים המפורדים מאחר שהכירו בעצמם שהם חלקי עם אחד, “עם יהוה”. ואולם אחרי המלחמה שוב נתפרדה החבילה. ואף־על־פי־כן היה קיים בתקופה זו מעין מרכז. שבט אפרים הגדול, שיש במרכז הארץ, ראה עצמו תמיד כ"נזיר אֶחיו" ושאף לזכות בכורה, לרבות גם בעייני דת. בנחלת אפרים בעיר שילה נמצא “ארון יהוה” הקדוש, שלפי המסורת היה הולך לפנים לפני ישראל במסעיהם בעבר הירדן ובימי כיבוש ארץ כנען. מקדש שילה, שבו עמד הארון, משך אליו כמה עולי־רגל מישראל והכשיר את ההגמוניה של אפרים בהכשר דתי. אלא שהתחלה זו של מרכז רוחני עדיין רפויה היתה ביותר ולא היה בה כדי לאחד את השבטים לברית־עם תמידית, המשמשת בסיס למשטר־מדינה.

 

§7 מלחמות חוץ. נסיונות של מלוכה בישראל. גדעון. אבימלך.    🔗

המלחמות בפנימיות, מעין מלחמת־סיסרא, לא היו אלא המשך כיבוש ארץ כנען שלא נסתיים כל־צרכו. מלחמות־מגן אלו הי תוצאה הכרחית של מלחמות־התגרה שנלחמו ישראל בכניסתם לארץ: העממים הנכבשים היו מתחברים אל שכניהם שלא נכבשו עדיין כדי לעשות נקמה בכובשים, והללו עמדו על נפשם. אבל מלבד אויבים פנימיים היה ישראל מוקף גם אויבים חיצוניים. העממים היושבים על גבול ארץ כנען דרומית־מזרחית – מואב, עמון, אדום – היו פושטים מזמן לזמן בנחלות שבטי־ישראל שכניהם. שבט יהודה מוכרח היה לעמוד על נפשו בפני אדום שכנו יושב הערבה⁴. לשבט בנימין שישב בגליל יריחו הציקו שכניו המואבים שמעבר הירדן. הכתוב מספר, שעגלון מלך מואב כבש את “עיר־התמרים” (יריחו) ושעבד את בני בנימין, ומשעבוד זה הושיעם הגיבור אהוד בן־שבטם, שהקריב מנחה למלך מואב ובשעת־מעשה תקע לו חרב בבטנו ובזה נתן אות לישראל לפרוק עול זרים מעליהם. בני ישראל לכדו את מעברות הירדן למואב ולא נתנו לאיש מבני מואב לעבור והרגו בהם. יותר מכל סבלו מיד מואב ועמון שכניהם בעבר הירדן – בני־ישראל יושבי גלעד וערבות־הבשן. המלחמות הממושכות של בני־גלעד עם בני־עמון מונחות ביסודה של אגדת־יפתח. יפתח הגלעדי – בן בלי שם היה, שבני שבטו גירשוהו מעל פניהם, ונעשה ראש לחבורת־שודדים, ובצר להם ביקשוהו זקני גלעד לצאת לפניהם להילחם בבני־עמון. יפתח הסכים בתנאי שאחרי נצחונו יהיה לראש לבני־גלעד. ואמנם הכה את בני־עמון מכה גדולה ושחרר את מולדתו מכף אויביה. סיפור פשוט זה שבספר שופטים (פרק י"א) נתקשט בהוספה פיוטית, היא האגדה המבהילה על בת־יפתח, שיצאה לקראת אביה המנצח בתופים ובמחולות ויפתח הוכרח לעלותה עולה.

רעות רבות וצרות גרמו לישראל העממים הנודדים בני־מדבר סוריה וערב שפשטו על ארץ כנען. הנודד הלך הלוך והשתקע בתוך הישוב, ואותם העממים שהיו נודדים לפנים במדבר בצד בני־ישראל – המדינים ושאר “בני קדם” – היו הולכים ומתקדמים דרך עבר־הירדן לשדמות־כנען הפוריות. בּדווים אלו היו פושטים על מושבות בני־ישראל וגוזלים כל תבואת השדה בימי הקציר: “והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם… ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור, כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם כדי ארבה לרוב ולהם ולגמליהם אין מספר ויבואו בארץ לשחתה, וידל ישראל מאד” (שופטים ו', ג־ו). כנגד כוח־איתן זה של המדבר שפשט ועלה על תרבות הישוב מוכרחים היו שבטי־ישראל להילחם בכוחות מאוחדים כדי להגן על ישובם החדש.

ביחוד נמשכו הנודדים אל עמק־יזרעאל הדשן שבנחלת מנשה ואפרים, שבטי המרכז. כאן קם כנגד בני־מדין עובד־אדמה ממשפחת אביעזר למטה מנשה בעיר עפרה. שמו היה ירובעל, סימן לעבודת הבעל שהיתה נהוגה במשפחתו, אבל לאחר זמן, כשיצא בראש העם למלחמה על האויב תחת דגל יהוה אלהי ישראל, נקרא שמו גדעון (מלשון “גדע”, כלומר גיבור־מלחמה). רגש גאולת־הדם ונקמת אחיו שנהרגו בידי האויבים נהפכו בנפש ירובעל־גדעון לחיבה נלהבה לעמו ולארצו ומתוך התפעלות יתירה עורר את בני עמו לצאת למלחמת־מצווה. לקול־הקורא נאסף עם רב מבני־מנשה ושבטי־הצפון, אבל גדעון זיקק ובחר מכל העם הרב גדוד קטן מן המובחר ובו התנפל בלילה פתאום על מחנה מדין השוכן בעמק־יזרעאל. בקריאת “חרב ליהוה ולגדעון” פרצו גיבורי ישראל לאו רלפידים אל תוך מחנה האויב, והמדינים המבוהלים נסו אל גדות הירדן כדי לעבור אותו לצד מזרח, אלא שבני־אפרים קידמו אותם ולכדו את המעברות, ואחרי הנמלטים אל עבר הירדן רדף גדעון ושלוש מאות האנשים אשר אתו והרג שנים ממלכיהם, את זבח ואת צלמונע.

בשלל רב שב ירובעל־גדעון ממלחמת הנצחון שלו. תקפו וגבורתו נתפרסמו בישראל, והעם, שהכיר לו טובה על שהחזיר לו את השלום והשלוה, הרגיש צורך בשלטון מתמיד ומאוחד שיחזיק את השלום על מכונו. בני מנשה ואפרים הציעו לגדעון שימשול בהם הוא וזרעו אחריו ממשלת־מלך. הכתוב, הבא ללמדנו מוסר השכל, מספר כי גדעון סירב: “לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, יהוה ימשול בכם”, אבל מן הנאמר למטה בכתוב נראה שגדעון נהג מנהגי מלכות: “ולגדעון היו שבעים בנים יוצאי ירכו, כי נשים רבות היו לו”; משלל הזהב שלקח מאת המדינים עשה אפוֹד “ויצג אותו בעירו ובעפרה ויזנו כל ישראל אחריו”. כנראה, נתחזקה עבודת־יהוה על־ידי הנצחון במלחמה והתחלת מלוכה בזעיר־אנפין, אלא שלפי המושגים הדתיים בימים ההם אי־אפשר היה בלי פסל ותמונה של האלהות גם בדת הלאומית של ישראל.

נסיון לקבוע בשבטי־המרכז מלוכת־מורשה אחרי מות גדעון הביא לידי תוצאות רעות. מאחר מפילגשיו הכנעניות מעיר שכם נולד לגדעון בן ושמו אבימלך, שהיה רודף אחרי הכבוד וזמם לסלק מן השלטון את אחיו המרובים. מה עשה? הלך אל בני משפחת אמו בשכם ואמר להם: “מה טוב לכם, המשול בכם שבעים איש, כל בני ירובעל, אם משול בכם איש אחד? וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני!” כמובן, נטה לבם אחרי אבימלך אחיהם, נתנו לו כסף מן ההיכל של בעל־ברית (אחד הבעלים, אולי אלהי הברית בין ישראל וכנען) ובכסף זה שכר אבימלך ריקים ופוחזים ובסיועם הרג את אחיו “שבעים איש על אבן אחת”. העריצות האכזרית של רוצח זה שביקש להשׂתרר על שבטי אפרים ומנשה עוררה התמרמרות רבה. אחיו היחיד, שנחבא ונותר לפליטה, פנה אל בני שכם וסיפר להם משל נאה על האטד שנעשה מלך העצים לאחר שעצי־הפרי סירבו לקבל כבוד זה. ובתוך בני־ישראל היושבים בשכם קשרו קשר על אבימלך. ראש הקושרים געל בן יובל ⁵ הכריז שאבימלך רשאי להשׂתרר רק על בני־שכם הכנענים הקרובים לו מצד אמו ולא על בני־ישראל. הקשר לא הצליח: אבימלך גירש את הקושרים משכם, וכשהתקוממו כל בני־העיר נגדו – נתץ את העיר והרג ביושביה והצית את צריח בעל־ברית שבו התקבצו רבים מיושבי העיר. אבל גם סופו מיהר לבוא: כשנלחם בעיר תבץ שהתקוממה נגדו ניגש עד המגדל, שבו סגרו בעדם בעלי העיר, לשרפו באש – " ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ את גלגלתו".

הנסיונות הראשונים לעשות מלוכה על ישראל לא הצליחו, אבל עדיין קיימות היו הסיבות שעוררו את הצורך במרכז־מלוכה. ברור היה, שאם סכנת הכיבוש מבחוץ תתמיד ותארוב לרוב השטח של אדמת ישראל, ייהפך הריכוז הזמני והמקומי לריכוז תדירי ומקיף ובארץ תתכונן מלוכה. הדבר היה בשעה שברצועה הדרומית־מערבית של אדמת־ישראל, בשפלה שעל שפת הים, קמו הפלשתים, עם עז־נפש, והתחילו לוחמים בישראל על ההגמוניה בארץ כנען.

 

§8 עול פלשתים והשאיפה לאחדות מדינית.    🔗

במאה הי"ב נפרד עם הפלשתים מן הערב־רב של עממי אסיה הקטנה ואיי יוון, ובאחת מנדידות־העמים תפס מקום ברצועת־הים של ארץ כנען. קרן צפונית־מערבית כבר היתה תפוסה בימים ההם בידי הצידונים, וקרן דרומית־מערבית עדיין לא נכבשה בידי ישראל, והפלשתים התקיפים כבשו את השפלה, למן יפו עד גבול מצרים. דבר הופעתם כ"שודדי ים" על־יד גבול מצרים, מסופר בכתובת אחת על גבי מצבת־הזכרון לרעמסס השני מלך מצרים, ושם הם מכוּנים “פּוּרסַתּי”. הפלשתים נחשבו ליוצאי אי־כרתים ומוצאם לא היה מגזע שם, אולם לאחר זמן התערבו בגויי כנען וקיבלו לשונם ודתם⁶. לחוף הים של אדמת פלשתים, שנמשך מיפו עד עזה, ועד גבול מצרים, לא היה ערך מסחרי גדול מפני שמחוּסר היה נמל טבעי, אבל רצועת החוף היתה אחת ממסילות־המסחר, שבהן התהלכו שיירות מוליכות סחורה ממצרים לסוריה ומסוריה למצרים. על־ידי מצב נוח זה של הארץ ואל־ידי רוח־המלחמה של יושביה נתחזקה מלכות פלשתים בזמן קצר.

בארץ פלשתים היו חמש ערי־גלילות: אשדוד, אשקלון, עזה, גת ועקרון. בראש כל עיר עמד נסיך או סרן מיוחד, אבל בין חמשת הסרנים קיימת היתה ברית־תמיד. הפלשתים היו עם מלחמה ומכיון שגם משטרם המדיני היה מוצק – גדלה סכנתם לשבטי ישראל שהיו מחוסרים ברית קבועה ביניהם והעם הזר שאף למשול בארץ כנען.

בסכנה מצד הפלשתים הרגישו קודם כל שכניהם הקרובים אליהם – בני שבט דן. בספר שופטים אנו מוצאים כמה סיפורים על מלחמותיו של שמשון הגיבור⁷ עם לוחצי עמו ומעשי־גבורותיו וסופו – שנשבה לבני הפלשתים והם ניקרו את עיניו. מלחמת המועטים נגד המרובים נסתיימה בגירוש בני־דן מנחלתם הראשונה שנפלה בחלקם בימי כיבוש הארץ, היא רצועת החוף סמוך ליפו. ובני־דן החליטו לבקש להם נחלה בצפון הארץ, בשכנותם של הצידונים השלווים. הכתוב מספר (שופטים י"ח, ב־לא) שמתחילה שלחו אנשים מקרבם “לרגל את הארץ ולחקרה”. המרגלים מצאו בתחתית הר חרמון, ליד מקורות הירדן, עמק נאה ובה יושבת העיר ליש, היא לשם, והעם אשר בקרבה “שוקט ובוטח כמשפט צידונים ורחוקים המה מצידונים” (כלומר, יושבי העיר יוצאי צידון היו שהתיישבו כאן). כששמעו בני־דן את הדברים האלה הלכו צפונה הם ומשפחותיהם וכל אשר להם “ויבואו על ליש על עם שוקט ובוטח ויכו אותם לפי חרב ואת העיר שרפו באש… ויבנו את העיר וישבו בה ויקראו שם העיר דן”. בני־דן הקימו שם מקדש ליהוה ובו “פסל מיכה”, ועיר זו היתה הצפונית שבכל אדמת ישראל.

לאחר שגירשו הפלשתים את בני־דן הוסיפו להתקדם למרכז הארץ. גם את עמק השרון כבשו ונעשו שכנים רעים לשבט אפרים, הגדול שבשבטי ישראל. הגנת אפרים חשובה היתה לרוב השבטים מפני שנחלתו היתה במרכז הארץ ובה מקדש שילה וארון־הברית המקודשים לכל האומה. צורך האחדות של כוחות־האומה נעשה ברור לכל. מול ברית־הפלשתים צריך היה להעמיד ברית־ישראל.

להתאחדות המדינית של האומה קדמה התאחדות דתית, שנתרכזה מסביב למקדש שילה. בראש תנועה זו עמד הכהן עלי בשילה, שהיה גם שופט את שבט אפרים ורב־פעלים בהכנות למלחמה עם הפלשתים. אחד הקרבות הללו אירע בימי זקנותו המופלגת של עלי. צבא ישראל יצא לקראת הפלשתים, שחנו באֲפֵק, בעמק השרון. “וינגף ישראל לפני פלשתים ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש”. אז גמרו זקני ישראל לקחת משילה את ארון־הברית ולשאת אותו לפני מערכות ישראל כדי לאמץ לב הצבא. כשהביאו את הארון למחנה ישראל, בלווית שני בני עלי, נבהלו הפלשתים פן יביא עליהם כלָיה, וחגרו שארית כוחם – “וינגף ישראל… ותהי המכה גדולה מאד, ויפול מישראל שלשים אלף רגלי, וארון האלהים נלקח, ושני בני עלי מתו”. לקיחת הארון עשתה על העם רושם קשה ביותר: “וירץ איש בנימין מהמערכה ויבוא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה על ראשו, ויבוא והנה עלי יושב על הכסא [על]־יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלהים… ויען המבשר ויאמר: ‘נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופינחס וארון האלהים נלקח’. ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימת, כי זקן האיש וכבד”. (שמואל א', פרק ד').

נצחון הפלשתים חיזק את רוחם. הם הוסיפו ללכת לפנים הארץ הלוך וכבוש עד שבאו לעיר־הקודש שילה והחריבו את העיר ואת המקדש שהיה קיים מימי כיבוש ארץ כנען בידי ישראל. כהני המקדש נסו לעיר נוב בנחלת בנימין. מאז חדלה שילה להיות מרכז דתי לעם ומבני־אפרים ניטלה “בכורתם” הקודמת לגבי שאר השבטים. ארון הברית נמצא "בשביה, בארץ פלשתים. שם הובא לעיר אשדוד והוצג בבית יראתם דגון. לא עברו ימים מועטים ויושבי אשדוד מצאו לתמהונם – לפי סיפורי הכתוב – את דגון “נופל לפניו ארצה לפני ארון יהוה”. החזיון נשנה גם למחר. מלבד זה פשטה באשדוד ובסביבה מגפת טחורים. בני אשדוד נזעקו: “לא ישב ארון אלהי ישראל עמנו כי קשתה ידו עלינו ועל דגון אלהינו”. העבירו את הארון לעיר גת – “ותהי יד יהוה בעיר, מהומה גדולה מאד, ויך את אנשי העיר מקטן ועד גדול”. שלחו אותו לעקרון – “ויזעקו העקרונים לאמור: הסבו אלי את ארון אלהי ישראל להמיתני ואת עמי”. סוף סוף החליטו להשיב את הארון לישראל. נתנו את הארון על עגלה, אסרו בה שתי פרות עלות ושלחון, והפרות הלכו ישר לבית־שמש, על גבול אדמת ישראל, ומשם נשלח לקראית־יערים שבנחלת יהודה. כאן עמד הארון כמה שנים בבית אחד התושבים ובני־ישראל היו הולכים מכל הסביבה להשתחוות אליו. סיפור זה חשוב לא בצד ההיסטורי שבו אלא בתיאור האמונות והדעות של זמן חיבורו.

מצבם של ישראל היה בכל רע. חלק גדול של כנען האמצעית והדרומית כבוש היה בידי פלשתים ⁸. בגבע־בנימין ישב נציב פלשתים ובכמה ערים חנה חיל מצב שלהם, ולבני ישראל אסור היה להחזיק חרב וחנית. עול־נכר זה עורר בעם תסיסה לאומית־דתית חזקה. להקות “נביאים” נלהבים התחילו מתנבאות וקוראות לעם לצאת למלחמה על לוחציו. בראש הנביאים הללו עמד שמואל בן־אלקנה מעיר רמה שעל גבול בנימין ואפרים.

שמואל נתחנך בשילה, בהיכל יהוה, בשנות כהונתו של עלי. מילדותו היה “שאול ליהוה” כדברי הכתוב, וכנראה בקי היה במסורות הדתיות של הכהנים. שנים רעות עברו על שמואל בעיר־הקודש: מפלת ישראל באפק, לקיחת הארון, מות עלי הכהן וחורבן שילה. עם חורבן שילה פסק שירותו של שמואל במקדש והתחיל הולך מעיר לעיר ומטיף לדבר יהוה ומעורר בעם אהבה לארצם ולמולדתם. בהתלהבות יתירה הוכיח לבני־ישראל, שטובתם דורשת כי יתאחדו מסביב לעבודה הלאומית הצרופה של יהוה, כי האחדות הרוחנית סופה שתביא גם לידי חירות מדינית. דברי משה שנשתכחו שבו לתחיה בפי שמואל. והעם הקשיב בכוונה לדברי הנביא ושמע בקולו. שמואל היה לשופט בשבטי בנימין ואפרים. במקום שילה שנחרבה קבע מרכז דתי לפי שעה במצפה שבנחלת בנימין. כאן היה העם נאסף לשמוע מפי הנביא דברי־התעוררות על תשועת ישראל. אבל כדי שדברי־הנבואה יביאו לידי פעולות ממשיות צריך היה לקום בצד המנהיג הרוחני מנהיג צבאי אמיץ־לב שיצא ברא העם להילחם בלוחצי ארצו.

 

§9 בחירת שאול למלך.    🔗

הגיעה השעה שבני ישראל הרגישו בצורך התאחדות מדינית ושמלך שר־צבא יעמוד בראשה. מסביב להם ראו את העממים הקטנים – צידונים, פלשתים, עמון, מואב, ולכל אחד מושל ושר־צבא שלו. וישראל, העם המרכזי שבארץ כנען, אין לו כל סדרי מדינה. רבים הבינו, שחוסר הדפוסים המדיניים הוא הוא המתיש כוחו של ישראל. במוח העם בשַל הרעיון לשים קץ למשטר הרופף של משפחות ובתי־אב ולבחור מלך שימשול בעם ויצא לפניו במלחמותיו עם הגויים. הקשר האמיץ שבין המלוכה והצבא גלוי היה לעין. הכתוב מספר, שזקני ישראל נתקבצו אל שמואל הרמתה ואמרו לו: “שׂימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים… ושפָטָנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”. להרצאת עובדה זו נוספה תוספת מאוחרת, כי הדבר רע היה בעיני שמואל, מפני שראה המלוכה דחיקת רגלי השכינה, שהרי רק יהוה לבדו מלך בישראל. בדבריו הנלהבים תיאר לעם את משפט המלך אשר יכבוש אותם לעבדים. זוהי אחת התוכחות הטובות של הנביאים נגד משטר העריצות של המלוכה, אבל לא ייתכן שבפי שמואל נאמרה, כי תעודתו של שמואל היתה דווקא קביעת מלוכה בישראל, ובאמת נכתבה לאחר זמן, בתקופת התנגדות הנביאים למלוכה שנתנוונה בישראל או ביהודה. שמואל בדורו ודאי קיבל בשמחה דרישת זקני ישראל, כי בעצמו הרגיש יותר מאחרים בצורך ההתאחדות המדינית של השבטים המפורדים. והכתוב גופו מעיד עליו שסוף סוף סייע לקביעת המלוכה. כל פעולתו מכוונת היתה להחיש בחירת מלך כרצון העם, אלא שקיווה בלבו, שהמלך הנבחר יפעל ברוח שלטון־הדת. רק לאחר זמן ראה שתוחלתו זו נכזבה.

לא עברו ימים מועטים והמלך המבוקש נמצא, והוא איש מבנימין, מעיר גבעה, שאול בן קיש, גיבור חיל, “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”, אמיץ־לב ובעל מזג נלהב. על שאול בן האיכר עשו רושם עז דברי ה"רואים" המתנבאים למלחמת מצוה. פעם אחת פגע בגבעה “חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וכינור והמה מתנבאים… ותצלח עליו רוח אלהים ויתנבא בתוכם”. שאול נהפך לאיש אחר. עובד־האדמה השליו נהפך בהשפעת הנביאים לחובב נלהב של עמו וארצו השואף לפרוק מעליהם עוד זרים. בחברת הנביאים מצא, כנראה, שמואל את שאול. מזיגת אומץ־לב והתלהבות ברוח שאול משכה את לב הנביא והוכיחה לו, כי הוא הראוי להיות מלך בישראל. ושמואל דיבר על לב העם לבחור בשאול למלך.

ואולם עוד קודם לכן היתה לו הזדמנות להצטיין ולהתפרסם כגיבור מלחמה: בני־עמון הציקו לישראל בעבר הירדן מזרחה. ונחש מלכם עלה על יביש־גלעד ונתן עליה מצור. אנשי יביש נואשו מעזרה ומוכנים היו להיכנע בתנאי שבני־עמון יכרתו עמהם ברית. אבל בני־עמון דחו את הצעתם ודרשו הכנעה מוחלטת. הכתוב מספר, שמלך עמון התקלס באנשי העיר ואמר אליהם: “בזאת אכרות לכם [ברית] בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל”. בני־גלעד התמרמרו על עלבון זה ושלחו מלאכים אל אחיהם בעבר הירדן מערבה שיושיעו אותם מיד אויב. “ויבואו המלאכים גבעת שאול וידברו הדברים באזני העם, וישאו כל העם את קולם ויבכו. והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה, ויאמר שאול: מה לכם כי יבכו? ויספרו לו את דברי אנשי יביש. ותצלח רוח אליהם על שאול בשמעו את הדברים האלה, ויחר אפו מאד, ויקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר: אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו! – ויפול פחד יהוה על העם ויצאו כאיש אחד”. בחיל רב עבר שאול את הירדן, התנפל על בני־עמון לפתע פתאום, הכּה בהם מכה רבה והציל את העיר הנצורה.

בתרועת נצחון שב שאול בראש חילו לגלגל, בעבר הירדן מערבה. לעיר זו, שבה הוקמה בשעתה מצבת זכרון לכניסת בני־ישראל אל ארץ כנען, הזעיק שמואל את העם להמליך את המלך הראשון בישראל. שאול הוכרז למלך על ישראל והעם הריע “יחי המלך” ⁹. הדבר היה בקירוב באמצע המאה הי"א לפני הספירה. בדברי ימי ישראל מתחילה משעה זו ואילך “תקופת המלוכה”.