(לערך 1040–1000 לפני החורבן השני, 930–970 לפני הספירה)

§23 המשטר האזרחי והכלכלי    🔗

מלכותו של שלמה מתחילה במעשי הרצח האחרונים באותו ריב שתחילתו נעוצה בבית־המלך עוד בימי דוד. שלמה לא יכול לשבת על כסאו בשלוה כל זמן שאדוניהו אחיו־למחצה ותומכיו רבי־ההשפעה, יואב ואביתר, היו בחיים. אמנם כלפי חוץ השלים אדוניהו עם המצב, אבל שלמה חשש, כי לעת מצוא ישוב וינסה לתפוס את המלכות בסיוע כת חובביו. לפיכך השתמש שלמה במעשה נועז אחד של אדוניהו כדי לאבדו. אדוניהו ביקש לשאת לאשה את אבישג השונמית, אשה יפה מבית הנשים של דוד המלך, שהיתה סוכנת למלך בשנות חייו האחרונות. שלמה ראה בזה שליחת יד בירושת המלך (כאישבעל בשעתו בנסיונו של אבנר לשאת את פילגשו של שאול) וציוה לבניהו ראש הגיבורים להמית את אדוניהו – “ויפגע בו וימת”. אחרי זאת ציוה המלך להמית גם את שר הצבא יואב, שצידד בזכות אדוניהו, “ניגס יואב אל אוהל יהוה, ויחזק בקרנות המזבח – ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו”. “ולאביתר הכהן אמר המלך: ‘ענתות לך, על שדיך, כי איש מוות אתה, וביום הזה לא אמיתך, כי נשאת את ארון אדוני יהוה לפני דוד אבי, וכי התענית בכל אשר התענה אבי’, ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן ליהוה”. כך נפלו זקני בני־דורו של דוד שבּנוּ עמו את הממלכה, אלא שמזלם הרע גרם להם להסתבך בריב של ירושת הכסא. נהרג מטעם המלך גם שמעי בן גרא, שונא בית דוד מאז, חובב בית־המלכות הבנימיני. כנהוג בארצות הקדם בימי חילופי גברי נשמדו מתנגדי המלך החדש¹ – “והממלכה נכונה ביד שלמה”.

אחרי שנים של מלחמת האזרחים וריב בתי־המלכות צמאה הארץ לחיי שלוה. התחילה תקופת בנין המדינה, והמלך הצעיר התמכר לעבודה זו בכל נפשו. שלמה ירש מאביו מדינה בטוחה מפחד אויב. צריך היה לשמור ולפתח פרי נצחונותיו של דוד ולתת לעם את היכולת לעסוק במנוחה במלאכתו – בעבודת האדמה ובמסחר. ודבר זה הושג בימי שלמה. שלמה לא היה איש מלחמה, מלך השלום היה, כשמו. דוד נתפרסם כגיבור מלחמה, כמאחד המדינה, ולשלמה יצא מוניטין של בונה העם והמדינה.

בימי מלכות שלמה הוכה משטר־השבטים הישן מכה רבה. במקום חלוקת המדינה לנחלות השבטים נקבעה חלוקה חדשה לפי דרכי השלטון והמס שלא עלתה בד בבד עם גבולות השבטים: “ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו, חודש בשנה יהיה על האחד לכלכל, ועזריהו בן נתן על הנצבים, ואדונירם בן עבדא על המס”. בין רבי המלוכה שבחצר שלמה נמצאו בימי שלמה ממונה על הצבא במקום יואב שהומת. במקום אביתר הכהן נתמנה צדוק, והיה מכהן, “לפני משכן יהוה בבמה אשר בגבעון”.² עם אביתר נפסקה שלשלת בית עלי הכהן הכרוך במסורות שילה. צדוק יסד בית כהנים חדש בירושלים שהאריך ימים הרבה – עד מלכות בית החשמונאים. כמו לדוד כן היו גם לשלמה סופרים, מזכירים ויועצים (רֵעֵי המלך).

בצד סידור שלטון המדינה הלכו ונתרחבו המסחר וחרושת המעשה. הכתוב מספר: “וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה”. אין זאת אומרת, שהיה העם עוסק בעבודת האדמה בלבד. אמנם החקלאות היתה יסוד הכלכלה במלכות ישראל, אבל בצדה התחיל מתפתח מסחר חיצוני ופנימי. בתקופה זו באו בני ישראל במשא ומתן עם שתי מדינות־התרבות הגדולות שבארצות הקדם – עם מצרים וצור. כנראה, חידשה ארץ מצרים בימים ההם את התקפתה על ארץ כנען, ומהתקפה זו ארבה הסכנה ביחוד לארץ פלשתים, “כי קרוב הוא”, ואחר כך גם לאדמת ישראל הסמוכה. עיר גזר הכנענית שעל גבול פלשתים נלכדה בידי מצרים. אבל שלמה ביקש לחיות בשלום עם מלכי מצרים וכרת ברית עמהם וגם נשא לאשה את בת פרעה וקיבל את העיר גזר כמתנת “שילוחים”. היחסים האישיים הללו בין מלכי ישראל ומצרים גרמו גם ליחסי מסחר בין שני העמים. ממצרים הוציאו לארץ ישראל ודרך ארץ ישראל לארצות אחרות סוסים ורכב במספר רב עד שהוכרח שלמה לבנות “ערי רכב” ו"ערי פרשים" מיוחדות לכך. בתקופה זו נתגלה ביותר ערכה הכלכלי הרב של ארץ ישראל כאֵם ארחות להעברת סחורות בין ארם־נהריים ומצרים, בין אסיה ואפריקה. כמה דרכי־מסחר כאלו עברו דרך ארץ כנען, ועל פי מצוות שלמה נבנו ערי מסכנות מיוחדות לאיכסון השיירות ולאחסנת הסחורות: באותם המקומות נמצאו, כנראה, גם בתי מכס. כל זה שימש מקור עושר למלכות ישראל.

כשם שההתקרבות אל מצרים פּיתּחה את מספר היבשה של ארץ ישראל, כך השפיעה הברית עם צור על בני ישראל בנוגע למסחר הים ולהפלגה בים בכלל. אחרי מאות שנים של מלחמה עם שכניו הלוחמים בקרן דרומית מערבית – הפלשתים, בא ישראל ביחסי תרבות עם שכניו שבקרן צפונית מערבית – הצידונים השלווים, בעלי מסחר וחרושת. המשא ומתן עם צור וצידון, שהתחיל עוד בימי דוד, נעשה מפותח ומזורז ביותר בימי בנו. המלך שלמה כרת ברית עם חירם מלך צור העשירה וברית זו הביאה תועלת לשתי המדינות. בני צור שלחו לארץ ישראל בדוברות דרך הים עצי ארזים ועצי ברושים מן הלבנון וחרשי עץ ואבן, ובני ישראל הרחיבו בסיוע בני צור את מסחר הים שלהם. בצי־המסחר של צור, שהפליג עד לתרשיש שבאספמיה הדרומית, נמצאה גם אניה של שלמה המלך, שהביאה לירושלים מזמרת ארצות אפריקה. סוחרי צור וישראל שלחו ביחד אניות גדולות לארץ אופיר (מקום בלתי ידוע בחוף לשון ים ערב, בערב הדרומית או בכוש). האניות יצאו מעציון־גבר ומאילת שבמפרץ עקבה על שפת ים סוף בנגב ארץ ישראל. מקומות אלו היו בארץ אדום, שנכבשה עוד בימי דוד, ובני ישראל יכלו להשתמש בהם לחפצם. הצי המאוחד של צור וישראל הפליג מכאן לאורך שפת ים סוף לצד דרומי־מזרחי, עד לחופי ערב והודו שמשני עברי לשון ים ערב. כל המפלגה והפלגה נמשכה כשלוש שנים, וכשהיה הצי שב מדרכו הרחוקה היה מביא עמו זהב ושאר מתכות יקרות, שן הפיל ומיני עץ יקרים, בשׂמים ותבלין ושׂכיות־חמדה שונות. סחורות יקרות אלו היו מוּבלוֹת על דבשות גמלים מחופי ים סוף דרך המדבר לירושלים. בני ישראל נתפעלו מזמרת הארצות הרחוקות. והעשירים התחילו מתרגלים לחיי מותרות. הלא כה דברי הכתוב בהגזמות: “ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב”. בישראל התחילה מתפתחת תרבות עירונית מורכבת על גבי תרבות הכפר. בצד הכלכלה הטבעת ניצבה כלכלת המסחר והחרושת.

§24 בנין בית המקדש בירושלים    🔗

מתחילת ימי מלכותו השתדל שלמה להעניק לירושלים מראה קרית מלך רב כמתכונת שאר ערי הבירה בארצות הקדם. חשקו זה לפאר את עירו בבניינים נהדרים נהפך בו לתאוה, שהתמכר לה ברוב ימיו. קודם כל ניגש שלמה לקיים את הדבר שציוה לו אביו על־פי הכתוב – לבנות בית גדול ליהוה בירושלים. המקדש של דוד לא היה אלא אוהל צנוע, ובו ארון יהוה ושאר כלי קודש – זכר לחיי־הנדודים הקדומים בתוך הסביבה החדשה של חיי־ישוּב. שלמה החליט לבנות על ההר שבמזרח העיר בצד היכל־המלך החדש מקדש איתן רחב־ידיים. לבניינים אלו היתה נצרכת כמות מרובה של אבנים, עצים ומתכות. אבנים נמצאו לרוב בכנען עצמה; אלפי פועלים, בני צור ובני ישראל, חצבו את האבנים בהרים, סיתתון גזית והביאון למקום הבניין. עצים הביאו מצור, שהיתה שולחת מאז עצי לבנון אל הארצות הסמוכות. על־פי החוזה שבין שלמה וחירם מלך צור היה חירם שולח לירושלים ארזים וברושים בדרך הים (כנראה, עד יפו, הנמל היותר קרוב לירושלים על שׂפת ים התיכון). על־פי הכתוב העביד שלמה בכריתת עצים מן הלבנון שלושים אלף איש מישראל, “וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחודש חליפות, חודש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו”. חירם שלח לירושלים גם חרשי עץ ואבן מומחים למלאכתם. בשכר זה נתן שלמה לחירם “שנה בשנה עשרים אלף כור חטים מכולת לביתו ועשרים כור שמן כתית”. מלבד זה המציא חירם לשלמה את הזהב הדרוש לקישוט בית המקדש מבפנים ושלמה נתן לו עשרים עיר בארץ הגליל הסמוכה לצור. חלקת־ארץ זו, המכונה כּבול, נכנסה אחר־כך בגבול הגליל העליון.

לאחר שהוכן כל החומר לבניין התחילה המלאכה. בית המקדש נבנה אבני גזית והקירות מבפנים היו מצופים עצי־ארזים, ועליהם היו מצוּירים פיתוחי־מקלעות, כרובים ותימורות ופטורי ציצים. כל הציורים הללו היו מוזהבים. לפי הכתוב נחלק בית המקדש ל"היכל" ול"דביר". הדביר הוא “קודש הקדשים”, נמצא לפנַי ולפנים; בו עמדו שני כרובים עצי שמן מצופים זהב; ומתחת לכנפיהם עמד ארון יהוה. בדביר, משכן יהוה, שׂרר תמיד ענן וערפל מסתורי. ב"היכל" החיצון עמדו מזבח הקטורת ושולחן של לחם הפנים. בחצר הרחבה של בית המקדש עמד מזבח־נחושת גדול, “ים של נחושת” לרחצה ועוד תשמישי קדושה. בחצר זו היה העם מתאסף בימי חג ועצרת.

ככלות הבניין של בית המקדש התחילו בבניין בית המלך. חרשי צור וצידון בנו לשלמה ארמון נהדר בצד בית המקדש; בית המלך חסה איפוא בצל בית המקדש. בבית המלך היו כמה בניינים המחוברים זה בזה מבפנים. אחד האולמים שבארמון בנוי היה בצורת אכסדרה של שתי שורות עמודי ארז ונקרא “בית יער הלבנון”. ב"אולם המשפט" או “אולם הכסא” עמד כסא הכבוד של המלך. כאן היה המלך שופט את משפטיו ומקבל את מלאכי המדינות. בצדי הארמון הגדול נמצאו שני בניינים, באחד ישב המלך בעצמו ובאחר – אשתו המלכה, בת פרעה. אחד הבניינים הוקצה בודאי לבית הנשים והפילגשים. כל השכונה של בית המקדש והארמונות היתה מוקפת חומה.

בניין בית המקדש נמשך לפי הכתוב שבע שנים, ובניין בית המלך – שלוש עשרה שנה. ככלות הבניין חגגו את חנוכת הבית ברוב פאר והדר. בחודש השביעי – מספר הכתוב המתובל בכמה הוספות מאוחרות – נקהלו לירושלים המון בני ישראל מכל כנפות הארץ. לתוך בית המקדש הביאו את כלי הקודש מן ה"אוהל" שב"עיר דוד": "ויביאו הכהנים את ארון ברית יהוה אל מקומו, אל דביר הבית, אל קודש הקדשים, אל תחת כנפי הכרובים… ויהי בצאת הכהנים מן הקודש והענן מלא את בית יהוה, ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד יהוה את בית יהוה. אז אמר שלמה:

יְהֹוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל³

בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ.

מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים⁴.

אחר כך יצאו המלך והעם לחצר הבית, והכהנים העלו זבחים על המזבח. מאורע זה עשה רושם גדול על בני הדור, אבל עוד יותר קישטהו דמיון בני הדורות המאוחרים, שהעריכו כל ערכו של המרכז הדתי בירושלים בדברי ימי ישראל.

§25 חמתה וצלתה של מלכות שלמה    🔗

ירושלים הבנויה הדר היתה לקריה הומיה, למרכז החיים המדיניים, המסחריים והרוחניים של הארץ. מושכת היתה אליה את ישובי ערי המדינה וכן גם זרים מארצות רחוקות. ארץ ישראל, שהיתה מסוגרת עד כאן בחוג עממי כנען, נתדבקה כעת בתרבות העליונה של עמי קדמת אסיה. הכל שמו לב לאישיותו של שלמה, שעשה כמתכונת מלכי מצרים ובבל, ובנה בניינים נשגבים, וקבע את שמו לזכרון נצח במצבות אבן. אניות־הסוחר של ישראל וצור והשיירות, שהלכו ביבשה לארצות רחוקות, פרסמו את שמו של המלך הגדול, העשיר, המשכיל והחכם. באגדה המאוחרת היו מכנים את שלמה בתואר “החכם”. והכתוב מעיד עליו: “ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים; וידבר שלושת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף, וידבר על העצים, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר. וידבר על הבהמה ועל העוף, ועל הרמש ועל הדגים. ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה, מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו”. פעם אחת באה לירושלים מלכת ארץ שבא שבערב הדרומית (ולפי האגדה החבשית בארץ כוש). והכתוב מספר על ביקור זה כדברים האלה:

“ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה ותבוא לנסותו חידות. ותבוא ירושלימה בחיל כבד מאד, גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאד ואבן יקרה. ותבוא אל שלמה, ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה… ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה… ותאמר אל המלך:”אמת היה הדבר אשר שמעתי בארצי על דבריך ועל חכמתך, ולא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותראינה עיני, והנה לא הוגד לי החצי. הוספת חכמה וטוב אל השמועה אשר שמעתי. אשרי אנשיך, אשרי עבדיך אלה, העומדים לפניך תמיד, השומעים את חכמתך". ותתן למלך מאה ועשרים כיכר זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה. והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה. ותפן ותלך לארצה, היא ועבדיה."

הגרעין ההיסטורי שבאגדה זו הוא, כי הפלגת האניות הצוריות והישראליות מן הנמלים שעל שפת ים סוף אל ארצות ערב הדרומית והסמוכות אליה קירבה את מושלי הארצות הרחוקות הללו אל מלך ישראל.

אגדות מעין זו נשתמרו גם במקורות יווניים (מֶנאנדרוס מאֶפֶסוס ודיוס) על חירם מלך צור, בן דורו וידידו של שלמה. שם נאמר על סמך ספרי־זכרונות צוריים קדומים, כי שלמה התחרה בחירם בפתרון חידות מחוכמות. כל הסיפורים הללו הם, כנראה, מחוג האגדות המתהלכות בארצות הקדם על מושלים חכמים ונבונים. אחת האגדות האלה הוא גם המעשה המפורסם של משפט שלמה, שהקדימו הכתוב לדברי ימי מלכותו (מלכים־א ג', טז–כז). עד כמה היו אגדות כאלה נפוצות בימי קדם נראה מן העובדה, שמחזה משפט כזה נמצא בחורבות פומפיה מחוקה בששר על הקיר. נמצא, שתוכן זה היה ידוע גם לרומיים הקדמונים. אגדות דומות לזו מצויות גם בספרות הודו וסין. ובאגדות שלמה כרוכה גם הקבלה המאוחרת, המייחסת לו חיבור ספרי החכמה שבמקרא – משלי וקהלת.

מידות ארצות־התרבות הסמוכות התפשטו גם בארץ ישראל, וביחוד בירושלים. שלמה המלך התנהג בהדר מושל מזרחי. “והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות, מואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות, חתיות, ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלוש מאות”. מובן ממילא, שמספרים אלו מוגזמים מאד. לפי מנהג שאר המדינות התיר המלך לנשיו הנכריות, ולנכרים בכלל, לעבוד את אלהיהם כחפצם. הצידונים ושאר הנכרים שבירושלים בנו להם במות וקבעו בהן צלמי אלהיהם. הכתוב מספר בהתמרמרות: “אז יבנה שלמה במה לכמוש, שיקוץ מואב, בהר אשר על פני ירושלים, ולמולך, שיקוץ בני עמון, וילך שלמה אחרי עשתורת אלהי צידונים,⁵ ויעש שלמה הרע בעיני יהוה”.

בסוף ימי מלכות שלמה התחיל מתגלה יותר ויותר הצד הרע שבהדר המלכות. עם כל הזוהר החיצוני של ירושלים וההתפתחות הרבה של חיי הכרך, החרושת והמלאכה – רחוק היה העם מלחיות חיי טובה. כל אותו ההוד החיצוני עלה לעם בדמים מרובים. הסוחרים הגדולים ונגידי החרושת התעשרו מן המסחר המפותח, אבל המון העם בערים ובכפרים קיבל מן המשטר החדש לא את הטוב אלא את הרע. עם הארץ נאנח תחת סבל המסים והארנוניות שנגבו ממנו לכלכלת חצר המלך והפקידים המרובים ולהוצאות הבניינים. עם ישראל, שחי עד כאן חיים פשוטים ותמימים, לא הסכין לתרבות מורכבה זו העולה ביוקר. עבודות החובה והמסים לבניין בית המקדש וארמון המלך רוששו את הארץ במשך כמה שנים, ובא הבזבוז של בית המלך והוסיף להעיק על העם בכל פעם ופעם.

ייתכן, שבאותה תקופה, או בהשפעתה, נכתב המשא הנלהב כנגד שלטון המלך, המיוחס לשמואל הנביא (עי' למעלה §9): “זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם: את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו, ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות, ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו, צאנכם יעשׂר, ואתם תהיו לו לעבדים” (שמואל־א ח', יא ואילך). בתיאור זה נשמע הד קולה של מחאת העם, והוא מתאים לרוח הנביא אחיה השילוני (§26) שהתקומם לשלמה בסוף ימי מלכותו.

§26 תקלות מדיניות    🔗

הצדדים השליליים שבמשטר החדש נתבלטו יותר מאשר פירותיו הטובים. גם מבית וגם מבחוץ נבעו פרצים. מצד אחד הקיפה המרירות שבעם את החלקים הנוחים להתלקח – את שבטי ישראל הצפוניים, שעדיין לא כבה בהם ניצוץ ההתבדלות ושלא היו מרוצים משלטון שבט יהודה; ומן הצד השני התחילו, בימי השלום של מלכות שלמה, מושלי המדינות הסמוכות, שנכבשו בימי דוד, להרים ראש, מתוך בטחונם שרוח המלחמה פג בישראל.

הרוגז הפנימי שבעם מצא לו ביטוי בירבעם בן נבט, איש צרדה משבט אפרים, בן דלת העם. זמן־מה היה פקיד המלכות ומשגיח על הבניינים הפומביים בירושלים, וכשראה שלמה את זריזותו וחריצותו “ויפקד אותו על סבל בית יוסף”, כלומר על כל שבט אפרים. וכאן מעל ירבעם באמוּן המלך. הרוגז כלפי המלכות היה גדול ביותר בשבט אפרים, שלא השלימו מאז עם בכורת יהודה ושלטון בית דוד. וירבעם אף הוא אפרתי היה והבין לרגש בני שבטו, ולאט לאט בשל בו רעיון המרידה במלכות המאוחדה המכבידה את עוּלה על העם. ירבעם התרעה עם הנביא אחיה השילוני, שיצא כנגד שלמה, כנראה, מפני הגנתו על עובדי האלילים. אחיה תמך בימין ירבעם וניבא להצלחתו. לפי המסופר בכתוב הלביש אחיה את נבואתו בצורת סמלים: “וירבעם יצא מירושלים, וימצא אותו אחיה השילוני בדרך, והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה, ויתפוש אחיה בשלמה החדשה אשר עליו ויקרעה שנים עשר קרעים, ויאמר לירבעם: ‘קח לך עשרה קרעים, כי כה אמר יהוה אלהי ישראל: הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים, והשבט האחד יהיה לו’”. נבואה זו עוררה את ירבעם, וכבר התחיל להתכונן למרד, אלא שהדבר נודע לשלמה וביקש להמיתו, עד שהוכרח לברוח.

במצרים מלך בעת ההיא מלך מן השושלת הכ"ב ושמו שישק. בימיו פסקו היחסים הטובים שבין ישראל למצרים, ולפיכך קיבל בסבר פנים יפות את ירבעם, המורד במלכות שלמה. עוד קודם לכן מצא מקלט במצרים בורח אחר שבמרד בשלמה, והוא הדד בן זרע המלוכה באדום. עוד בילדותו ברח שמה, אחרי המלחמה שדוד ויואב נלחמו באדום וכבשו את הארץ ושמו אותה למס. בן המלך האדומי לא השלים עם השעבוד וחלם על שחרור ארצו. כל זמן שבמצרים שלטה שושלת הקרובה למלכות ישראל קרבת משפחה לא יכול הדד למצוא שם סיוע לשאיפותיו, אבל כשעלה שישק למלכות נפתח לו פתח תקוה. בעזרת מלך מצרים החדש שב הדד לארצו, עורר שם מרד כנגד ישראל ובראש גדודים אדוֹמים התנפל על אדמת ישראל.

ימי השלוה הממושכים של מלכות שלמה רופפו את רוח המלחמה שבישראל, ובה השתמשו השכנים הצוררים. בשעה שהאדומים הציקו למלכות ישראל בנגב מרדו הארמים בצפון. אחד משרי הצבא של הדרעזר, מלך ארם צובא, שנוצח על ידי דוד (§19), מרד באדוניו. ושר צבא זה, רזון בן אלידע שמו, כבש את דמשק, גירש משם את נציב ישראל והכריז עצמו למלך. מדמשק היה רזון מתנפל מזמן לזמן על גלילות ארץ ישראל הסמוכים. שלמה, שהמלחמה היתה זרה לרוחו, לא דאג כל צרכו להכות את המתנפלים אחור, והנחיל לבאים אחריו תקלות וסכנות מדיניות.

בסוף ימי מלכות שלמה שוב התקדרו השמים עבים. שלמה לא ראה בחייו את המשבר שהתחולל על מלכות ישראל. בשנת 930 לערך מת לאחר שמלך כארבעים שנה. במותו מלאו מאה שנה לקיומה של מלכות־ישראל מאוחדת, תקופה של גידול עצום, שקבע מקומו של ישראל בין התרבויות הגדולות של ארצות הקדם.