§27 סקירה כללית    🔗

ההתחרות הפנימית בין שבטי ישראל גרמה בדברי־ימינו הקדומים כמה חילופים בהגמוניה או ב"בכורה" הלאומית. בתקופת השופטים, ימי משטר השבטים, היתה ההגמוניה נקבעת מאליה לפי הכמות או לפי המקום: הבכורה היתה ל"בית יוסף" המרובה באוכלוסין, הם שבטי אפרים ומנשה שנחלותיהם היו במרכז הארץ. עם התחזקות המלוכה עברה הבכורה תחילה לשבט בנימין (שאול, גבעה) ואחר־כך לשבט יהודה, שנתן לעם המאוחד את בית־המלכות, את עיר־הבירה ואת בית־המקדש בירושלים לכלל האומה. מרכז החיים המדיניים והדתיים נעתק איפוא לדרום הארץ. העתק זה של המרכז המדיני ממקום מרכזו הטבעי עורר רוגז עוד בחייו של אבי השושלת, דוד, ואחרי מות שלמה הגיעה המחלוקת עד לידי התפלגות המדינה. ריב־הבכורה בין אפרים ויהודה נגמר, לאחר מאות שנוֹת אַחדוּת, בחלוקת השותפות: שבטי האמצע, הצפון ועבר הירדן בונים להם מרכז מדיני לעצמם בנחלת אפרים. מלכות ישראל המאוחדת נחלקת לשתי מדינות שונות בגדלן: מלכות הצפון הגדולה – ישראל או אפרים, ומלכות הדרום הקטנה – יהודה. שניות מדינית זו נמשכה כמאתיים שנה (930–720 לפני הספירה).¹

בעשרות השנים הראשונות לאחר סור אפרים מעל יהודה היה הפצע עדיין שותת דם; איברי האומה הקרועים מבזבזים את כוחותיהם במלחמת אחים; באפרים שושלת הולכת ושושלת באה ובין מלכות לחברתה איש הישר בעיניו יעשה. ואולם אחר כך משתרר סדר במלכות הצפון, מלחמת האחים הולכת ופוסקת – ושתי המלכויות מתחילות להתפתח בדרך של תרבות ושלום. תקופה זו ראשיתה בימי עמרי, אבי בית־מלכות חדש בשומרון, היא עיר המלוכה שעל שמה נקראה כל מלכות הצפון (שנת 885 לפני הספירה לערך).

מן הזמן ההוא והלאה שבה הבכורה לאפרים. מלכות ישראל הצפונית או מלכות שומרון, ששקטה וחזקה בימי עמרי ובניו, תופסת מעכשיו בכנען מקום חשוב יותר ממלכות יהודה. גדולה היא מיהודה וגובלת במדינות התקיפות שבקדמת אסיה – צור, ארם (סוריה) ואשור, ולפיכך היא משתתפת במאורעות העולם יותר מיהודה המסוגרת והמצומצמת, הגובלת במדבר הנגב. ביחסי המדינות שבקדמת אסיה היה “בית עמרי” (כך נקרא בכתב האשורים) ידוע יותר מבית דוד; שומרון עלתה בפרסומה על ירושלים. אחאב בן עמרי מלך ישראל היה כשלמה המלך בדורו. יהושפט מלך יהודה בא אליו עם חילו כמלך כפוף לו לעזור לו במלחמתו עם ארם. על ידי איזבל אשת אחאב, בת מלך צידון, נכנסה לשומרון התרבות הצידונית, והשפעה זרה זו המזיקה לדת מועילה לכלכלה ולחברה. במלכות ישראל אנו מוצאים תנועה וחילופי צורות בחיי הציבור, ואילו במלכות יהודה שׂוררת צורה קבועה ושמרנית. במלכות הצפון קמים הנביאים הגדולים אליהו ואלישע, שפעולתם מכוּונת כנגד התוצאות הרעות של ההשפעה הנכרית. תוכחת הנביאים בתוך שאון חיי הציבור מרחיבה את מלחמת התרבות, מעוררת את המחשבה ומַפרה את היצירה הרוחנית.

אולם היו לה למלכות ישראל גם חסרונות משלה, שהביאו אותה לאחר זמן עד לידי חורבן. השתתפותה בחיי המדינות עלתה לה במחיר רב. המלחמות המרובות עם שכנותיה, ביחוד עם ארם, בלבלו את העם וסיכנו את בתי־המלכות. מפני צורך ההגנה בשעת מלחמה היה גורל האומה מסור לפעמים בידי שרי צבא, שהיו רודפים אחרי הכבוד ואחרי שלטון המלוכה. כך קם וכך נחרב בית־המלכות של עמרי. שר הצבא יהוא, שנתמך בידי מפלגת הנביאים וקנאי האמונה, השמיד את בית עמרי ויסד בית מלכות שלו (842). בימי המלך הרביעי מבית יהוא, ירבעם השני, הגיעה מלכות ישראל למרום הצלחתה. ואולם זוהר זה אחרון הוא לארץ, וחורבנה ממשמש לבוא. מאחורי הפרגוד מופיעה על במת ההיסטוריה אשור התקיפה, “שבט אף ומטה זעם”. מלכות עצומה זו, ששאפה לבלוע את המדינות הקטנות שבקדמת אסיה, הולכת וקרבה לגבולות שומרון. אחרי מות ירבעם השני מתחילים במלכות הצפון ימי מהומה. חילופי בתי־המלכות בשומרון, ריבות הכיתות והמעמדות המדיניים והדתיים מכלים את כוחות המדינה מבפנים, ומהלומות־הברזל של אשור מבחוץ עושות את התבוסה שלמה. נביאים חדשים אנשי־רוח שהנחילו את דבריהם לדורות בכתב (עמוס, הושע ועוד) משתדלים להוכיח לעם, כי הירידה החיצונית היא פרי הירידה הפנימית. מתאמצים הם לטהר את עבודת יהוה ולחזק את המוסר שבדת; דורשים הם תיקונים חברתיים ורוחניים, בניין המדינה מחדש על יסודות לאומיים – אבל כבר מאוחרת השעה. אחרי מלחמה ממושכת עם אשור נופלת מלכות ישראל ויורדת מבמת ההיסטוריה (720).

הסער שיבר את הענפים, תלש והפיץ את העלים, אבל “בשלכת מצבת בו”. מלכות יהודה, הפחותה ממלכות ישראל ברחבות החיים המדיניים והתרבותיים, עולה על חברתה במעלות אחדות: התמדת בית־דוד, קביעות הצורה הדתית על־ידי בית־המקדש שבירושלים וחוסר שכנים תקיפים בעלי מלחמה (ערכה המדיני של ברית מלכי הפלשתים אבדה זה כבר). סגולות אלו מצמצמות את האופק התרבותי ביהודה, אבל הן גרמו לשלוה ולהתייחדות לאומית. עם מלכי בית עמרי היו מלכי יהודה כורתים ברית ידידות, וזמן־מה היו שני בתי המלכות קרובים גם קרבת משפחה. האמונות והדעות הצידוניות מגיעות גם לארץ יהודה, אבל מכיון שבאו מכלי שני, דרך שומרון, לא התפשטו כאן כמו במלכות הצפון. המהפכה שהביאה כלָיה לבית־עמרי בשומרון גררה אחריה מהפכה גם בירושלים: עתליה בת עמרי, שנישאה ליהורם מלך יהודה ונתכוונה לעשות שם מעשי איזבל השומרונית, הומתה בידי עם־הארץ המתקומם ובזה הופרה הברית שבין שני בתי ישראל. בימי מלכי בית יהוא היו שתי המלכויות נלחמות לפעמים זו בזו, אבל שיווי־המשקל המדיני לא הופרע ביהודה לאורך ימים. תגרות אשור, שהחריבו את מלכות הצפון, לא עוררו במלכות הנגב אלא מהומות זמניות. רק בסוף התקופה (בימי אחז) נאחזה גם מלכות יהודה בסבך ההשפעה האשורית, אבל בירושלים נתרבו יותר הכוחות המתנגדים להשפעות חוץ. בצד המלך עומד כאן נביא, התקיף יותר מבאפרים, המאחד בקרבו התלהבות של מוכיח דתי ורצון עז של עסקן מדיני (ישעיה).

לנבואה נודע בתקופה זו ערך רב בחיים הלאומיים. קם טיפוס חדש של שליח ציבור, הוא הנביא המדבר פעמים כמטיף מדיני ופעמים כמתקן האמונות והדעות. הנביאוּת היא פרי היחסים החברתיים והכלכליים המורכבים שבקרב המדינה והסתבכות מלכות יהודה בפוליטיקה הגדולה. האופק הרוחני הולך ומתרחב. מתפתחת ספרות, שבה מסורות־העם הקדומות משתלבות בהשקפות החדשות של הנביאים. הנבואה עומדת במרכז אותה המהפכה, העתידה לעשות את עם ישראל לשאור שבדברי ימי עולם.