(לערך 930–885 לפני הספירה)

§28 התפלגות המדינה    🔗

עוד בימי שלמה התקדרו שמי מלכותו עבים, ולאחר מותו פרץ הרעם. יורש הכסא על פי דין היה רחבעם, בן נעמה העמונית אשת שלמה. רחבעם לא הצטיין במעלות יתרות: לא היה בו לא מגבורת דוד ולא מחכמת שלמה. שבטי יהודה ובנימין, הנאמנים לבית דוד ולמרכז המדיני והרוחני שבירושלים, נכונים היו להמליך עליהם את רחבעם. אבל שאר השבטים, וביחוד שבט אפרים, היו מהססים בדבר. עדיין חזק היה בקרבם אותו הרוגז כלפי המלכות שנתגלה בחיי שלמה במרד ירבעם האפרתי. רוח ההתבדלות הישנה שב ובצבץ מתוך ניגוד לריכוז ההגמוניה הלאומית בשבטי הנגב.

כששמע ירבעם במצרים, שברח לשם מפני שלמה, כי מת המלך, שב לארץ ישראל וחידש את פעולתו להשיב את לב העם מעל מבית דוד. אין ספק ששישק מלך מצרים סייע לו במעשהו כמו שנתן לו מקלט בארצו בשנות נדודיו. מסורת אחת שלא נכנסה לנוסח המקרא שלנו, אבל נשתמרה בתרגום השבעים (מלכים־א י"ב, כד ואילך), מספרת, כי שישק נתן לירבעם את אחות אשתו לאשה ואצל לו ברכה בשובו לארץ מולדתו. פרט זה מסביר את הפוליטיקה של שישק לעתיד, שביקש להתיש כוחו של בית דוד בעזרת ירבעם ואחר־כך לעשות את ירבעם עצמו למס עובד. ירבעם בא ממצרים לשכם, הגדולה שבערי אפרים, שנעשתה מרכז ההתנגדות לבית דוד. זקני אפרים ושבטי הצפון, שלא היו מרוצים מן הבכורה של ירושלים, נזכרו בזכותו של עם לבחור לו מלכים, כמו שנבחרו שאול ודוד בשעתם. גם רחבעם ויועציו באו לשכם, והמתונים שבבני אפרים ושבטי הצפון נוטים היו להמליך את רחבעם בתנאי שיסיר מן העם את המסים הכבדים שהטיל שלמה ויתקן כמה תקנות במשטר המדינה: “אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו, ונעבדך”. רחבעם הגאה נכווה מן הדרישות האמיצות של העם, אבל התאפק והבטיח להשיב דבר לאחר שלושה ימים. כשנמלך ביועציו הציעו לו הזקנים שבהם בעלי־הנסיון, שהיו מקורבים לשלמה בחייו, כי יתן הנחות לעם, אבל הצעירים שבהם ביקשו להחניף למלך הגאוותן ויעצו להשיב לעם קשות, ורחבעם שמע לעצת הצעירים. כשבאו אליו שליחי העם לאחר שלושה ימים לשמוע את תשובתו אמר, להם, לפי סיפור המקרא, בזו הלשון: “אבי הכביד את עולכם ואני אוסיף על עולכם. אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים”. בני אפרים התמרמרו על תשובה זו ומיד נשמעה קריאת־המרד הישנה: “מה לנו חלק בדוד? לאוהליך, ישראל!” בראש המורדים עמד ירבעם. רחבעם שלח את אדונירם אשר על המס להרגיע את העם, אבל ההמון רגם את המוכסן השנוא באבנים, ורחבעם בעצמו נס במרכבה ירושלימה.

אחר הדברים האלה סרו כל שבטי הצפון ועבר הירדן (לפי המסורת עשרה שבטים היו) לחלוטין מעל בית דוד והמליכו עליהם את ירבעם. רק שני שבטי הנגב נשארו נאמנים לרחבעם: שבט יהודה ומשפחות בנימין הנלוות עליו.

לפי סיפור המקרא בא רחבעם ירושלימה “ויקהל את כל בית יהודה ואת שבט בנימין להילחם עם בית ישראל להשיב את המלוכה לרחבעם בן שלמה, ויהי דבר האלהים אל שמעיה איש האלהים לאמר: ‘לא תעלו ולא תלחמון עם אחיכם בני ישראל, שובו איש לביתו, כי מאתי נהיה הדבר הזה’. וישמעו את דבר יהוה וישובו ללכת כדבר יהוה” (מלכים־א י"ב, כא–כד). המלחמה של שני בתי ישראל נדחתה, אבל עתידה היא להתלקח ביתר עוז.

כך נחלקה הממלכה הגדולה של דוד ושלמה לשתי מלכויות מיוחדות: צפונית ודרומית (930 לערך). מלכות הנגב נקראה יהודה ובה מָלך מלך מבית דוד, ומלכות הצפון, הגדולה מחברתה בשטח אדמתה, נקראה אפרים או ישראל והמלך הראשון שלה היה ירבעם האפרתי. הגבול בין שתי המלכויות עבר ברצועה שבין עיר־הקודש הדרומית ירושלים ועיר־הקודש הצפונית בית־אל.

במסורת המאוחרת נקראה מלכות הצפון גם מלכות “עשרת השבטים”, ואלו הם: אפרים, חצי השבט מנשה שבעבר הירדן מערבה, יששכר, זבולון, נפתלי, דן, אשר, ראובן, גד וחצי שבט מנשה שבעבר הירדן מזרחה. עם מלכות יהודה נמנו שבטי יהודה ובנימין, שבט שמעון מעט־האוכלוסין נטמע בין בני יהודה שבקרב נחלתם ישב והלויים היו מפוזרים בארץ. רוב הלויים היו נמשכים, כנראה, אחרי ירושלים ובית־המקדש, אבל קצתם נשארו במלכות הצפון.

§29 ירבעם והפירוד הדתי (930–908 לערך)    🔗

ירבעם שנבחר למלך בשכם, בחר בעיר זו. שבט אפרים היה הגדול והתקיף שבישראל ולפיכך מן הראוי היה לקבוע את עיר המלוכה בנחלת אפרים. מטעמים שאינם ידועים לנו יצא ירבעם לזמן־מה משכם וישב בפנואל סמוך למחניים בעבר הירדן. ייתכן שהוכרח לעשות זאת מחמת מלחמה שנלחם בו רחבעם או שביקש להטות את השבטים של עבר הירדן לבית־המלכות החדש.

כשנתחזק ירבעם על כסא מלכותו נגמר מעשה הפירוד: אחרי הפירוד המדיני בא הפירוד הדתי. ירבעם קרע את שבטי הצפון לא רק מבית דוד אלא גם מעיר־דוד, מירושלים, ומבית־המקדש, שבנה שלמה לעם כולו. מחבר ספר מלכים, הרואה בירבעם בן נבט סמל החוטא והמחטיא, מספר כדברים האלה: “ויאמר ירבעם בלבו: ‘עתה תשוב הממלכה לבית דוד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית יהוה בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם, אל רחבעם מלך יהודה, והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה’. ויוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם: ‘רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’, וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן”. באמת נתהווה הפירוד הדתי בדרך טבעית יותר והיה בו לא משום כפירה בעיקר האלהות הלאומית, אלא משום החזרת פולחן ליושנו. כי השבטים התיכונים והצפוניים לא היו מעולם מרוצים שריכזו את חגיגת הרגלים בעיר־המלוכה הרחוקה שביהודה ולא יכלו להסיח מלבם את נטייתם לבמות הישנות של משפחות ומקומות, שנתרגלו אליהן בימי השופטים, ולמקדשים הקדומים שבבית־אל, בדן ובמקומות אחרים. האדם הפשוט מישראל, שעוד לא נשכח ה"בעל" מלבו, רוצה היה שתהא הבמה הקדושה סמוכה לו, בגבעה או בחורשה הקרובה. חוץ מזה אוהב היה להשתחוות לאל ממשי הנראה בחוש. הריכוז וההפשטה שבפולחן לא היו לפי רוחו. בהלך־נפש זה של רוב העם השתמש ירבעם לגנוב דעת העם. במקום ירושלים הוכרזו למקדשים מרכזיים שתי ערים במלכות ישראל: בית־אל בדרום ודן בצפון, וחוץ מזה רשאי היה כל אחד לעשות במה לעצמו במקומו. העיר בית־אל באפרים, ששמה מעיד עליה, מקום מקדש היה מימי קדם ושם עמדה – ודאי על יד המזבח – מצבה, שלפי קבלת העם העמיד אותה יעקב; בדן נמצא עוד בתקופת השופטים מקדש ובו אפוד ותרפים (למעלה §10). ירבעם בנה מקדש גדול בבית אל ומקדש קטן בדן והעמיד בהם שני פסלים – עגלי־זהב. צורה זו בחר ירבעם, כנראה, בהשפעת פולחן אפּיס המצרי שראה בימי מנוסתו במצרים. המוני העם ראו בתיקונים הללו לא מנהג חדש ולא זמורת־זר אלא חזרה לפולחן הקדום שלפני ימי המלכים, שהתיר תמונות חיצוניות של יהוה ושלום היה בינו ובין הפולחן הכנעני של הבעלים (§11). ההמון נמשך בשמחה אל המקדשים החדשים. וכיון שהלויים לא הסכימו לכהן במקדשים אלו מינה ירבעם “כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי”, או מכהני הבמות. בימי חג ומועד היה הוא בעצמו עולה על המזבח בבית־אל להקטיר.

הצורות האליליות של עם־הארץ בעבודת אלהים, שהיו עד כאן רק נסבלות, נתקדשו איפוא במלכות הצפון קדושה לאומית. לפיכך יצאו כמה לויים וישראלים יראי־שמים ממלכות ישראל ליהודה וקיבלו עליהם עול מלכות רחבעם. וגם קצת מן הנוהים אחרי ירבעם סרו ממנו, למשל הנביא אחיה השילוני (§26). טובי האומה בשני בתי ישראל גינו את מעשי ירבעם בן נבט, שגנב דעת העם וגרם לפירוד דתי בין ישראל ויהודה.

§30 מרחבעם עד אסא    🔗

רחבעם, שמלך בירושלים י"ז שנה (930–914), לא השלים עם התבדלות הצפון ונלחם עם ירבעם, אבל לא עלה בידו להשיב את השבטים המורדים. בשעת דחקו של ירבעם עזר לו שישק מלך מצרים, שהשתמש בשעת הכושר כדי לעלות על מלכות יהודה. בשנה החמישית למלך רחבעם (שנת 925 לערך) עלה שישק על ירושלים בצבא רב. כוונתו לא היתה, כנראה, לכבוש את יהודה אלא ביקש, בתוקף שליטתה הקודמת של מצרים בכנען, לקחת ממלך יהודה מס מרובה. ותכליתו זו הושגה. שישק נטל כמה מגנזי בית המקדש והיכל המלך, שרחבעם נתנם לו בתורת פדיון כדי שיסוג צבא מצרים מן העיר. אף על פי כן עלה מלך מצרים גם על שאר ערי יהודה ואסף גם בהן שלל לרוב. כששב למצרים ציווה לרשום לזכרון עולם בכתובות ובציורים דבר “נצחונותיו הנעלים”. על קיר היכל קַרנק בעיר־המלוכה של מלכי מצרים, היא תיבי (נוא־אמון שבמקרא), נשתמרה בכתב חרטומים רשימה ארוכה של ערי ארץ ישראל שנלקחו בידי שישק. ברשימה זו נמנו לא רק ערי יהודה אלא גם ערי אפרים בסביבות מגידו. לפי רשימה זו סבורים היו, ששישק נלחם גם בירבעם, אבל אין סברה זו מתאימה למצב המדיני באותה תקופה ולידיעות האחרות שלפיהן בא שישק לעזור למלכות הצפון. יותר קרוב לשער, כי שישק החזיר לירבעם בעל בריתו את הערים שלקח ממנו רחבעם במלחמה זו.

אחרי שוב שישק למצרים הוסיפו יהודה ואפרים להילחם זה בזה. בשנות־מלכותו האחרונות של רחבעם ובשלוש שנות־מלכותו של אֲבִיָם בנו כמעט לא פסקו מלחמות בין בני אפרים ובני יהודה. על הרוב לא היו אלו אלא תגרות קטנות על גבול שתי המדינות. רק פעם אחת הגיע הדבר לידי קרב גדול. לפי המסופר בספר דברי־הימים־ב (י"ג, ד–יט) הכה צבא גדול של בני יהודה, ואבים בראשם, את בני אפרים מכה רבה סמוך להר צמריים ולכד כמה ערים, בתוכן את בית־אל הקדושה. לא עברו ימים מועטים ועיר זו שבה לרשות ישראל. יש ידיים לשער, כי אבים נחל נצחון זה בסיוע בעל בריתו מלך ארם (מלכים־א ט"ו, יח–יט).

לפי סיפורי המקרא, שנכתבו ברוח הקנאים לדת היו גם רחבעם וגם אבים עושים את “הרע בעיני יהוה”. שניהם בנו “במות ומצבות ואשרים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן” ולא הקפידו על ריכוז הפולחן בירושלים דווקא. ולא עוד אלא גם “קָדֵש היה בארץ”, כלומר עשתורת שהיו עובדים לה בזנות. המחטיאות היו הנשים הנכריות של המלכים שהיו עוד בימי שלמה “מקטירות ומזבחות לאלהיהן”. רק אסא בן אבים, שהאריך ימים רבים על כסא מלכותו (לערך 912–874), עשה את “הישר בעיני יהוה כדוד אביו ויסר את כל הגילולים אשר עשו אבותיו”, וגם את מעכה אמו “הסיר מגבירה” על אשר “עשתה מפלצת לאשרה”, ושרף את מפלצתה בנחל קדרון. אמנם “הבמות לא סרו” גם בימי אסא, אבל לב המלך “היה שלם עם יהוה כל ימיו”; זאת אומרת שגם במלכות הנגב עדיין לא נתגשם ריכוז הפולחן הלאומי בבית המקדש שבירושלים וגם שם עדיין נמשכה המלחמה בין הדת הרשמית וההמונית, בין התורה והחיים, בין הדין והמנהג.

§31 מהומות בחצר המלך במלכות הצפון    🔗

ירבעם בן נבט האריך ימים יותר משני המלכים הראשונים ביהודה ומת בשנת 908 לערך לאחר שמלך כ"ב שנה. נדב בנו לא מלך אלא שנתיים. בימיו התחילו מרידות בחצר המלך שנמשכו כעשרים וחמש שנה. בניגוד ליהודה, ששם נתחזק בית דוד לדורות, עדיין לא היה במלכות ישראל הצעירה בית־מלכות קבוע. ירבעם הגיע למלכות בזכות מעשיו הוא, אבל מכיון שבנו לא היה רב פעלים היו אישים אחרים בעלי השפעה, ביחוד שרי צבא, שואפים לתפוס את כסאו. והימים קשים למדינה. המלכות החדשה מוכרחת להילחם על קיומה עם אויביה מסביב, שהתקיפים שבהם היו בני ארם־דמשק, שהיו פושטים מזמן לזמן על הגלילות הצפוניים־מזרחיים. בנוהג שבעולם מביא רפיון בית־המלכות בשעות חירום כאלה לידי שלטון הצבא, ומנהיג שיצא לו פרסום תופס את המלוכה בידו. בשעה שצר נדב על גבתון עיר פלשתים קשר עליו אחד משרי הצבא, “בעשא בן אחיה למטה יששכר”, והמיתו וגם את כל בית ירבעם השמיד. בעשא מלך על ישראל בתרצה, בצפון נחלת אפרים, בשנות 906–886 לערך.

בעשא חידש את המלחמה עם יהודה, שבימים ההם מלך בה אסא. לאחר שכרת ברית שלום עם ארם ומובטח היה לו שלא יתקפוהו מצפון, עלה עם כל חילו לגבול הנגב. שם ביצר את העיר רמה “לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה”. כשראה אסא כי ברע הוא, לפי שדרך־המסחר כלפי צפון סגור עליו, לקח, כפי המסופר במקרא, כסף וזהב מבית המקדש ומאוצרות בית המלך ושלח דורון לבן־הדד מלך ארם בדמשק וביקש ממנו: “ברית ביני וביניך, בין אבי ובין אביך, הנה שלחתי לך שוחד כסף וזהב, לך הפרה את בריתך את בעשא מלך ישראל ויעלה מעלי”. כך היו מושפלים מלכי האומה הגזורה וכל אחד שיחד עם שונא הארץ כדי להתיש את חברו. חנני הרואה הוכיח את אסא על פניו “ויכעס אסא אל הרואה ויתנהו בית המהפכת”. ואסא השיג את מטרתו: “וישמע בן הדד אל המלך אסא וישלח את שרי החילים אשר לו על ערי ישראל… ויהי כשמוע בעשא ויחדל מבנות את הרמה”. אז ציוה אסא “וישאו את אבני הרמה ואת עציה אשר בנה בעשא ויבן בם המלך אסא את גבע בנימין ואת המצפה”. לפי המסופר בספר דברי־הימים־ב (י"ד, ח ואילך) עלה על יהודה בעת ההיא “זרח הכושי” ואסא הצליח לגרש אותו ואת חילו. משערים, כי זרח הוא אוזורקון מלך מצרים, מבית־המלכות הלובי.

בשעה שיהודה הקטנה הלכה הלוך וחזוק נזדעזעה מלכות־הצפון הגדולה שוב על־ידי מריבות בחצר המלך. אֵלה בן בעשא לא צלח למלוכה. לצרכי המדינה לא דאג והתמכר לבטלה ולשכרות עם שריו ועבדיו. בשנה השנית למלכו קשרו עליו קשר. זמרי שר הרכב הרגהו בשעת משתה והכריז את עצמו למלך. אותה שעה צר צבא ישראל שוב על גבתון עיר פלשתים, ועמרי בראשם; “וישמע העם החונים: קשר זמרי וגם הכּה את המלך, וימליכו כל ישראל את עמרי שר צבא על ישראל ביום ההוא במחנה”. אז עלה עמרי וכל חילו מגבתון ושׂמוּ מצור על תרצה, וכראות זמרי כי נלכדה העיר, בא אל ארמון בית־המלך ושרף עליו את הבית באש (שנת 885 לערך).

ועדיין לא תמו המהומות. “אז ייחָלק העם ישראל לחצי: חצי העם היה אחרי תּבני בן גינת להמליכו והחצי אחרי עמרי”; אבל עמרי גבר על מתנגדו תבני, מפני שהיה אהוב הצבא. כשעלה עמרי על כסא המלוכה שם קץ למהומה ויסד בית־מלכות, שפתח תקופה חדשה במלכות ישראל.