(842 – 740 לפני הספירה)

§40 יהוא, יואז ויואש בשומרון    🔗

בית־המלכות של עמרי הורד בעצם ימי מלחמות ישראל וארם. ויהוא ירש עם כסא המלכות גם את הירושה הקשה של הכרח תמידי להגן על הארץ מפני אויביה מחוץ. עשרים ושמונה שנות מלכותו של יהוא (842 – 814) היו ימים רעם לעם ישראל. מייסד בית־המלכות החדש הצליח להחזיר את העטרה הלאומית ליושנה בתוך המדינה פנימה, אבל לא לרומם קרן הממלכה כלפי חוץ. אחרי מהפכת־הדמים, שאיבדה את בית־אחאב המקורב לבית־המלכות הצידוני הופרה הברית המדינית בין שומרון וצידון, ונמצאה מלכות ישראל חסרה עזרת צידון בעוד שלא נפטרה משנאת דמשק. חזאל, המלך החדש שקם בארם, נלחם בשומרון בכל עוז כמלכי ארם שהיו לפניו והציק הרבה לבני ישראל. בספר מלכים מסופרים דברים נוגעים עד הלב, כיצד אלישע הנביא ניבא לפורענות זו. בשעה שחזאל היה עדיין שר צבא בדמשק בא אל אלישע “איש האלהים” ושאל ממנו בשם בן הדד מלך ארם, אם יהיה המלך מחליו. אלישע אמר לו, מתוך דמעות, שהמלך ימות מחליו וחזאל יירש את כסאו. כששאל אותו חזאל, למה יבכה, השיב לו הנביא: “כי ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל רעה, מבצריהם תשלח באש ובחוריהם בחרב תהרוג ועולליהם תרטש והרותיהם תבקע”. במסורת־אגדה זו אנו מוצאים זכר למצוקות שעוללו הארמים לבני ישראל בימים ההם. צבאותיו של חזאל החריבו ביחוד את ארץ עבר הירדן, את הגלעד והבשן (אולי בסיוע בני עמון), שעבּדו את בני שבטי ראובן, גד ומנשה וקיימו כל אותם מעשי האכזריות שאלישע “ניבא” להם.

בצר לו פנה יהוא למלכות אשור, אויבתו האדירה של ארם, וביקש עזרה. עוד בשנה הראשונה למלכותו (842) הביא יהוא מס גדול לשלמנאסר השני מלך אשור. הלא כה דברי שלמנאסר: “בשנת שמונה עשרה למלכי עברתי בפעם השש־עשרה את הנהר (פרת). חזאל מדמשק בטח ברוב חילו ויצא (לקראתי) בהמוניו. בהר שׂנירוּ, אשר מול הלבנון,¹ שׂם מעוּזו. נלחמתי בו וניצחתיו” (ושלמנאסר מוסיף לספר על השלל שלקח, על מנוסת חזאל לדמשק, על מסע חיל אשור להררי חורן והחרבת כמה ערים). “אז – מסיים הסיפור – לקחתי מס מאת בני צור וצידון ויַאוּאַ מארץ עמרי”.² על האובליסק של שלמנאסר, שהוצב לזכר מלחמת שנת 842, מצוירים בני אדם הנושאים מס ומשתחוים לרגלי מלך אשור, ועל גבי ציור זה כתוב: “מס יאוא מבית עמרי: כסף, זהב”… (הולכים ונמנים כלים יקרים שהובלו שי למלך). אמנם בכתובת שעל אובליסק מאוחר לזכר מלחמת שנת 839 נחשבו בין מביאי המס “בני צור וצידון וגבל”, ובני ישראל לא נזכרו, אבל אפשר, שחזאל מלך ארם, שהיה מוסף להתנפל על מלכות ישראל, הפריד בינה ובין אשור.

גם בימי יהואחז בן יהוא, שירש כסא אביו (814 – 797), הוסיפו חזאל ובנו בן־הדד השלישי להציק למלכות ישראל. צבאות ארם פשטו מזמן לזמן על אדמת ישראל והחלישו את הכוח הצבאי של יהואחז עד שלא נשאר לו, לדברי הכתוב, “כי אם חמשים פרשים ועשרה רכב ועשרת אלפים רגלי”. אמנם אותו כותב דברי הימים מעיד כי קם לישראל “מושיע ויצאו מתחת יד ארם”, וכתובת אשורית אחת מפרשת לנו מקרא סתום זה. אדד־ניַרי מלך אשור (812 – 783) מבשר ואומר בכתובת זו, כי שׂם מס על צור וצידון, ארץ עמרי, אדום, פלשת, ועל מלך ארם שׂם מצור בדמשׂק והכריע אותו כוּלוּ. הדברים אמורים בשנת 803 לערך. ייתכן, כי המס ששילמה “ארץ עמרי” לאשור לא היה אלא שׂכר סיוע במלחמה עם ארם, והיא היא התשועה שנושע ישראל מיד שכניו מציקיו.

בימי יואש בן יהואחז (797 – 781) שבה הארץ קּצת לאיתנה לאחר המלחמות הממושכות שהתישו את כוחה. יואש הכה את הארמים על יד אפק, בעמק יזרעאל, והשיב כמה ערים שנקרעו מגבול ישראל. בימיו, כמו שיסופר להלן (§41), נתחדשה המחלוקת הישנה בין מלכות ישראל ומלכות יהודה.

על דבר המצב הפנימי במלכות ישראל בימי שלושת המלכים הראשונים מבית יהוא לא נודע כלום. יש לשער, כי בשלטון הפנים ובעסקי פולחן היתה יד הכת הלאומית תקיפה מבימי בית עמרי, אף על פי שהכתוּב מונה גם את בני בית יהוא כי הלכו בדרך ירבעם בן נבט. אלישע הנביא, שבעטיו עשה יהוא מה שעשה, השפיע עוד זמן־מה על הממשלה. בימי יואש מת אלישע זקן ושבע ימים, ולפני מותו ניבא לו ליואש, לדברי הכתוב, כי יכה את ארם שלוש פעמים. מלחמת אליהו ואלישע עם ההשפעות הנכריות הביאה לידי נצחון־מה, ובפרט לאחר שנעלמה צידון, בעלת־בריתו של בית עמרי מן האופק הישראלי, שמלפנים היתה השפעתה התרבותית על שומרון עצומה ביותר.

§41 יהואש, אמציהו ועוזיהו מלכי יהודה    🔗

לאחר ההפיכה שעשו הכהנים בחצר המלכות של יהודה (§39), משחו למלך את יהואש א³ יואש (836 – 796). בשמו משל דודו ואפיטרופסו, יהוידע הכהן. כל ימי חיי יהוידע היה המלך כפוף לכהנים ותורתם, והשפעה זו ניכרה בפעולתו במחצית הראשונה של ימי ממלכתו. כשנתבגר יהואש ציוה לכהנים לחזק את בדקי בית המקדש. לתכלית זו נקבצו נדבות בכל ארץ יהודה. בירושלים היו המנדבים שמים את הכסף בארון מיוחד, שהיה חור נקוב בדלתו והיה עומד בעזרה, אצל המזבח מימין. בכסף הנדבות היו קונים עצים ואבנים ומשלמים לחרשי־עץ ולבונים. לא ידוע, אם נגמר בדק הבית כולו. ייתכן, שפחד המלחמה בין ארם ויהודה הפריע את העבודה. חזאל מלך ארם, שהתקיף את שומרון והצליח, שם פניו נגבה והגיע עד גבול יהודה – מה שלא עשו הארמים עד כאן. לאחר שלכד את גת פלשתים עלה על ירושלים, אבל יואש קידם את פניו במנחה, כמנהג שנהגו כמה פעמים מלכי יהודה רודפי השלוה: “ויקח יהואש מלך יהודה את כל הקדושים אשר הקדישו יהושפט ויהורם ואחזיהו אבותיו מלכי יהודה ואת קדשיו ואת כל הזהב הנמצא באוצרות בית יהוה ובית המלך, וישלח לחזאל מלך ארם, ויעל מעל ירושלים”.

אחרי מות יהוידע נקעה נפש המלך מן הכהנים, שכנראה השׂתררו יותר מדי בעסקי המדינה. שלטון המלך התנגש בתופשי התיאוקרטיה החמורה, כנהוג. לדברי בעל ספר דברי הימים, העומד מצד הכהונה, שמע המלך לעצת “שרי יהודה”, “ויעזבו את בית יהוה אלהי אבותיהם, ויעבדו את האשרים ואת העצבים”. מחלוקת עצומה קמה בין המלך וזכריה בן יהוידע הכהן. פעם אחת כשרמז זכריה ליהואש בפומבי, כי בחסד יהוידע הכהן אביו הגיע למלוכה, ואיים עליו שייענש בידי שמים, כעס המלך וציוה לרגום את זכריה בחצר המקדש; במותו אמר זכריה: “ירא יהוה וידרוש!” אכזריותו של המלך עוררה תרעומת בקרב הכהנים ורבי המלוכה. לא עברו ימים מועטים ושניים ממקורביו של יהואש קשרו עליו והרגוהו במיטתו.

בנו ויורש כסאו של יהואש, אמציה, (לערך 796 – 782), המית את הורגי אביו, אבל לא הצליח לחזק את משטר המלוכה. איש מלחמה היה וכמה קרבות ערך עם שכניו. מתחילה יצא למלחמה על בני אדום, שפשעו ביהודה עוד בימי יהורם. האדומים נתבצרו בהרי־משגב שלהם, אבל אמציה פרץ לו דרך לתוך ההרים. ליד גיא המלח הכה את בני אדום ולכד את עיר המבצר שלהם סלע. לאחר נצחונו של אמציה על אדום מלאו לבו לעלות למלחמה על יהואש מלך ישראל. סיבת השנאה שבין שני המלכים לא נאמרה בסיפורי המקרא. מימי אבדן בית עמרי בטלה אהבת שומרון ויהודה שהיתה תלויה בקרבת המשפחה של בתי־המלכות. בימי מלכי בית יהוא חזר וניעור הניגוד הישן שבין שני בתי ישראל, ואמציה ביקש, כנראה, להשתחרר מכפיפותה של יהודה הקטנה למלכות ישראל הצפונית. לפיכך כששלח אמציה מלאכים אל יהואש מלך ישראל לאמר: “לכה נתראה פנים”", זאת אומרת: נצא לקרב, השיב לו יהואש בגאון ובגודל לבב בדרך משל: “החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר: תנה את בתך לבני לאשה, ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח”; והנמשל בצדו: “הכה הכית את אדום ונשאך לבך, היכּבד ושב בביתך, ולמה תתגרה ברעה, ונפלתה אתה ויהודה עמך!?” אמציה לא שמע לקול האזהרה ויצא בראש חילו לקראת מלך ישראל. על יד בית־שמש ערכו צבאות יהודה וישראל מלחמה. בני יהודה ניגפו ואמציה נשבה. צבא ישראל הגיע עד ירושלים ופרץ חלק מחומת העיר. לאחר שקיבל יהואש דמי־פדיון מתוך אוצרות בית־המלך והמקדש שחרר את אמציה ושב לשומרון. תבוסה זו, שאמציה גרם לה בקלות־דעתו, עוררה עליו חמת העם בירושלים. ימים רבים היתה חמה זו כבושה בלב עד שלבסוף נתגלעה. סופו של אמציה היה כסופו של אביו. בירושלים קשרו עליו קשר. אמציה ברח ללכיש ושם השיגוהו רודפיו והמיתוהו. את כסא המלוכה ירש בנו עזריהו או עוזיה, והוא אז בן שש עשרה.

ימי־ממלכתו הממושכים של עוזיה (לערך 782 – 740)⁴ היו שנות תוקף חיצוני ושלוה פנימית. המלך החדש ריפא עד מהרה את המכות שהוכתה המדינה בימי שני המלכים הקודמים, שמתו בידי מורדים. להגנת הארץ מפני אויביה הקמים עליה הרבה עוזיה את חיל צבאו ובנה מבצרים אחדים על הספר. לפי בעל ספר דברי הימים בנה עוזיהו מגדלים בירושלים והעמיד עליהם “חשבונות מחשבת חושב לירוא בחצים ובאבנים גדולות” ולצבא הכין “מגנים ורמחים וכובעים ושריונות וקשתות ואבני קלעים”. כל הגיוס הזה מכוּון היה לא כלפי מלכות ישראל החזקה, שיהודה כרתה עמה שוב ברית, אלא כלפי השכנים הקטנים מדרום ומים, שהציקו למלכות יהודה. עוזיה שכלל את הנצחון שניצח אביו את אדום והשיב ליהודה את העיר אילות היושבת לחוף ים סוף. על ידי כך ניתנה ליהודה האפשרות לחדש הפלגת אניות סוחר לחופי מפרץ ערב, שנפסקה לאחר מות יהושפט. לדברי מסורת מאוחרת הכה עוזיהו את הפלשתים והערבים שהתנפלו על המדינה ממערב ומדרום. מאת הפלשתים קרע כמה ערים, בתוכן גם את אשדוד. המלך עוזיהו, שהיה בעל נכסים רבים “בשפלה ובמישור, בהרים ובכרמל”, היה גם “אוהב אדמה” וסייע לפיתוח עבודת האדמה והחרושת. בימים ההם נתרבה המסחר שבין יהודה ובין צידון ומצרים. משפע עמי־התרבות הללו ינקה יהודה ויושביה אשר חיו חיי מותרות ותפנוקים. הלא כה דברי ישעיהו, נביא הדור ההוא: “ותימלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו; ותימלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו”.

אולם הימים הטובים הללו נעכרו על־ידי פגעים רעים אחדים. בימי מלכות עוזיהו אירעו בארץ יהודה כמה מכות מדינה: רעש אדמה, שהקיף את כל ארץ ישראל, החריב כמה ישובים ביהודה ואיבד אנשים רבים; חורב וארבה הרבו לשחת את יבול האדמה.⁵ במחצית השניה למלכות עוזיהו נתחדש הניגוד בין המלך והכהנים, שהתחיל עוד בימי אבי אביו. המלך העֵז להכניס ראשו בפעולת כהני המקדש. מסורת מאוחרת בספר דברי הימים מספרת: “ויבוא (עוזיהו) אל היכל יהוה להקטיר על מזבח הקטורת, ויבוא אחריו עזריהו הכהן, ועמו כהנים ליהוה, שמונים בני חיל, ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו: ‘לא לך עוזיהו להקטיר ליהוה, כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר. צא מן המקדש, כי מעלת, ולא לך לכבוד מיהוה אלהים!’ ויזעף עוזיהו, ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים – והצרעת זרחה במצחו… ויבהילוהו משם… ויהי עוזיהו המלך מצורע עד יום מותו, וישב בית החפשית מצורע, כי נגזר מבית יהוה; ויותם בנו על בית המלך, שופט את עם הארץ” (דברי־הימים־ב כ"ו, טז – כא).

יותם (לערך 740 – 735)⁶ הלך בדרכי אביו: “הוא בנה את שער בית יהוה העליון ובחומת העופל בנה לרוב, וערים בנה בהר יהודה, ובחרשים בנה בירניות ומגדלים, והוא נלחם עם מלך בני עמון, ויחזק עליהם, ויתנו לו בני עמון בשנה ההיא מאה כיכר כסף ועשרת אלפים כורים חטים ושעורים עשרת אלפים” (דברי־הימים כ"ז, ג – ה). אולם בסוף ימיו קם בארצות הקדם כוח מדיני חדש, שהפיל חתיתו על כל המלכויות שבסוריה וארץ ישראל, הלא הוא הכובש הגדול תגלת פלאסר מלך אשור, ששם פניו ל"ארצות המערב" שעל שפת ים התיכון. ויהודה השליוָה צפויה היתה לפחד מלחמה במשך כמה שנים (עי' להלן §44).

§42 ירבעם השני והתעלות שומרון. עמוס הנביא    🔗

לאחר כמה שנות צרה ומלחמות קשות שקטה לזמן־מה גם מלכות הצפון. ארבעים שנות מלכותו של ירבעם השני (781 – 740), בן דורו של עוזיהו מלך יהודה, היו כלפי חוץ תקופות הזוהר שבדברי ימי מלכות ישראל. שני בתי ישראל עשו שלום ביניהם לאחר שהבינו, כי אין תועלת בריב שהתחילו בו המלכים הקודמים – אמציה ויואש, אבי ירבעם השני. מלכות ישראל בטוחה היתה כעת גם מפחד אויבה בנפש, ארם. ירבעם השני הכניע לא רק את ארם־דמשק הסמוכה, אלא גם את בני ארם שעל גבול ארם־נהריים בואכה חמת. לדמשק נכנס כמנצח והכריע את מציקיו שמלפנים. הארמים, שתש כוחם מפני התנפלות שכניהם התקיפים, האשורים, לא יכלו לבני ישראל והוכרחו להשיב להם את ערי עבר הירדן שכבשו קודם לכן. גם במואב ושאר עממים נלחם ירבעם השני ויוכל להם.⁷ הנביא יונה בן אמיתי מגת־החפר עודד רוח המלך למלחמות אלו, שתכליתן היתה להרחיב גבולי מלכות ישראל עד למצבם הקודם. על־ידי הנצחונות של ירבעם השני התפשטה מלכות ישראל כמקדם מהררי לבנון עד ים המלח. או – בלשון המקרא – “מלבוא חמת עד ים הערבה”.

יושבי מלכות ישראל הבוטחים והשאננים יכלו לעסוק בשלוה בישובו של עולם. המסחר עם צידון ומדינות הים העשיר את הארץ. בשומרון נבנו היכלי עשירים לכבוד ולתפארת. התפנוקים נתפשטו יתר על ימי איזבל ואחאב. לירבעם השני היו שני ארנונות: בית הקיץ ובית החורף. העשירים ובני מרום עם הארץ בנו את בתיהם אבני גזית ופיארו אותם בקישוטי שן. העשירים הרבו משוש ומחול, והנשים היו עיקר בהילולות אלו. ואולם עם ריבוי ההון של בני מרום עם הארץ גדלה העניות של המון העם. וההבדל הכלכלי העז גרם לתולדות הרגילות בחיי החברה. רבים עשו להם עושר בעוולה ובעושק, דיכאו את החלש וגזלו את העני. העשירים הלווּ לעניים בנשך ותרבית, ובהגיע זמן השילוּם והלוֹוים לא יכלו לפרוע את החוב נטלו מהם המַלווים את שארית רכושם או לקחו אותם לעבדים. בשנות בצורת היו העשירים מוכרים לעניים תבואות אוצרותיהם במחיר רב; הסוחרים היו מרמים את קוניהם באבני מרמה ואיפת רזון. השופטים והשוטרים עמדו לימין התקיפים ולא החלשים, לוקחים היו שוחד מידי העושקים ולא שמו לב לדמעות העשוקים. נתקלקלו המידות ועמהן – גם המושגים הדתיים.

בצד המרכז המדיני של הממלכה, שומרון, היתה חשיבות יתרה גם למרכז הדתי הקדום – בי אל, שבו נמצאו “מקדש מלך” ומזבח גדול וכמה כהנים. בימי חג ומועד היו המלך והשרים עולים לעיר קדושה זו כדי להשתתף בחגיגה. פולחן הקרבנות האפיל כאן על ההתגלות הטבעית של הרגש הדתי. חוץ מזה נשתמר עדיין הפולחן העממי הקדמון של עגלי הזהב כסמל יהוה. לא חדלה בארץ גם העבודה הזרה של בעל ועשתורת, אלהי כנען וצידון, שיהוא בשעתו עקר אותן מן השורש. כמה מקדשים ליהוה ולבעל כאחד היו קיימים בשומרון, בדן, בגלגָל, במצפה ובגלעד שבעבר הירדן. כהני המקדשים והמזבחות לא היו רועים נאמנים לעדותיהם: כהונתם לא היתה להם אלא קרדום לחפור בו, רודפי בצע ותענוגות היו ובמידותיהם המגונות השפיעו על העם לרעה.

כלפי קלקול המידות של בני מרום עם הארץ ותופשׂי הכהונה יצא במשׂא חוצב להבות אש הנביא הגדול עמוס, אחד מראשוני הנביאים, שדבירהם הגיעו לנו בכתב. עמוס היה יליד תקוע, הסמוכה לבית לחם יהודה, ועסק בעבודת אדמה ובגידול בקר. סיבות שלא נודעו לנו גרמו לו שיצא מחיי־שלוה אלו ויבוא אל המרכז הרוחני של ישראל, היא בית אל, הקרובה לגבול יהודה. כאן התמרמר בן הכפר מיהודה, בעל נפש והוגה־דעות מקורי, על בני מרום עם הארץ השקועים בחטאים ושטופים בתאוות. ביחוד הרגיזוהו הבזבוז של העשירים, מקח־השוחד של הפקידים, הסנוורים המדיניים של רבי המלוכה שהשתמשו בימי השלוה רק לשם חיי תפנוקים ונחת ולא הרגישו בפחד מלחמה הבא מצד אשור. עמוס, שהיה מחונן בכשרון דברני ובמזג נלהב, חשׂף במשׂאותיו הפומביים את חטאי מרום עם הארץ וגילה את סימני הרקב במלכות ישראל הפורחת למראית עין. ולא עוד אלא שהעז לנבא פורענויות קשות למדינה ולבית המלכות אם המשטר החברתי לא ישתנה לטובה. לאוהבי־המולדת, שהתפארו בהרחבת גבוליה מעיר חמת עד ים המלח, אמר: “הנני מקים עליכם, נאום יהוה צבאות, גוי ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה”. דברי האורח לא מצאו חן בעיני כהני בית אל. אחד מהם, אמציה, הודיע למלך ירבעם, כי בן־יהודה אחד ועמוס שמו מורד במלכות, מסית ומדיח ומנבא כלָיה למדינה; ולעמוס הציע לשוב לארצו ולהינבא שם, “ובית אל לא תוסיף עוד להינבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא”. על זה ענה עמוס: “לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים, ויקחני יהוה מאחרי הצאן ויאמר אלי לך להינבא אל עמי ישראל”. והוסיף לשאת את דבריו, שצלצלו כמספד על המת: “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ניטשה על אדמתה אין מקימה”. עמוס ניבא מתוך השראה של אדם המרגיש כי אלהים מדבר מתוך גרונו. “אריה שאג מי לא יירא? אדני יהוה דיבר מי לא יינבא? לא יעשה אדני יהוה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים”. אלהי הקנא לאמת וצדק היה לו לעמוס למופת, אלא שעמוס איש דברים היה ולא איש מעשה.

לא בודד היה עמוס במלחמתו הרוחנית. לימינו עמד הנביא הושע, שחשף את פשעי שומרון ביתר עוז. אבל פעולת הושע, שהתחילה בימי השלוה של ירבעם השני, הגיעה למרום פסגתה בימי המהומה אחרי מות ירבעם, סמוך לחורבן מלכות ישראל (§43). המשאות של עמוס והושע, בעומק השקפת־העולם הדתית והמוסרית שבהם, פותחים תקופה חדשה בדברי ימי ההתפתחות הרוחנית בישראל.⁸