(740 – 720 לפני הספירה)

§43 מלך יורד ומלך עולה. יד אשור באמצע. הנביא הושע    🔗

ימי־ממלכתו הרבים של ירבעם השני הם תקופת השלוה האחרונה בחיי מלכות ישראל. אחרי מות ירבעם הגיעו ימים רעים. שוב התחילו חליפות ותמורות של בתי־מלכות – מכת מדינה במלכות הצפון מאז. זכריה, בן ירבעם השני, מלך רק חצי שנה. “ויקשור עליו שלוּם בן יבש ויכהו קבל עם וימיתהו וימלוך תחתיו”. עם מות זכריה בטל בית־יהוא, שמשל כמאה שנה. בית־מלכות זה, שעלה לגדולה בימי פחד מלחמה ושפך דמי בית עמרי, חזר וירד מתוך שפיכות דמים ובימי פחד מלחמה וחורבן מבית ומחוץ. בתוך המדינה התחילו שוב רודפי שררה לכבוש את כסא המלוכה. לאחר שמלך שלוּם הרוצח כירח ימים עלה עלה מנחם בן גּדי מתרצה “ויבוא שומרון ויך את שלום בן יבש בשומרון וימיתהו וימלוך תחתיו”. יושבי העיר תפסח (תפוח) לא קיבלו עליהם מרותו של מנחם והוא עשה בהם הרג רב, אפילו על נשים הרות לא חמל. עמדה לפרוץ מלחמת־בית על כל מוראותיה, אלא שקול שעטת הקלגסים של אשור השתיק לזמן־מה את הריב הפנימי.

מפני המלחמות בארם, במשך כמה דורות, נחבא תחילה קול זה. במשך מאה שנה נפגעה מלכות ארם במישרין מהסתערותה של אשור בדרך התפשטותה, ואילו מלכות ישראל לא הרגישה בה אלא בעקיפין, ומזמן לזמן היו מלכי ישראל נושאים מס למלכי אשור (עי' למעלה §35, §40). באמצע המאה השמינית עלתה אשור למרומי תקיפותה. מגדות חידקל, מנינוה, עיר הבירה ל"מלכים הגדולים" של אשור, נפתחה הרעה לארצות אסיה: שם הוטל גורל הממלכות הקטנות, שפגשה המלכות האדירה בדרכה מארם־נהריים עד חוף ים התיכון. לאחר שמשלו האשורים בכל הארצות מבבל ועד גבול סוריה שׂמו פניהם לארץ־ישראל. מן הארצות הסמוכות היה עליהם עוד ללכוד את דמשק, שנלחמו בה גם קודם לכן, ואת צידון, שׂרתי במדינות הים. אז יגעה תור מלכויות ישראל ויהודה, ואחרון אחרון חשוב – שונאה הקדמון של ארם־נהריים, ארץ מצרים. מושלי אשור היו מכנים עצמם בשם “מלכים גדולים” וביקשו לכבוש את כל העולם כולו. ואמנם לצבאם יצא מוניטין, שאין לנצחו. ישעיה הנביא, בן אותו הדור, מתאר את איש־הצבא האשורי בדברים האלה: “אין עיף ואין כושל בו, לא ינום ולא ישן; ולא נפתח אזור חלציו ולא ניתק שׂרוך נעליו; אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרוכות; פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה; שאגה לו כלביא, ישאג ככפירים וינהם ויאחז טרף ויפליט ואין מציל”. בני־אשור אנשי קרבות היו מטבעם וכל תרבותם חתומה בחותם המלחמה והאַלָמוּת.

כשמלך מנחם בשומרון עלה תגלת־פלאסר או פול, התקיף שבמלכי אשור, כובש בבל, על סוריה וכבש שם את הממלכה הארמית הקטנה ארפד (740). קודם לכן גירש מסוריה את הארמנים בני מלכות אררט, בעלי ברית ארם. דמשק ושאר ממלכות סוריה וארץ ישראל נבהלו וכיפרו את פני האשורים במנחה רבה. בין מגישי המנחה נמצא גם מנחם מלך ישראל.¹ מנחם הוכרח, כנראה, להיכנע מפני מצבו הקשה בקרב הארץ. אכזריותו הרגיזה את העם והמלך הרוצח נמצא איפוא בין המצרים – בין מתנגדיו מבית והאויב מחוץ ומנחם בחר לבקש סיוע מידי האויב – “ויתן מנחם לפול אלף כיכר כסף להיות ידיו אתו להחזיק הממלכה בידו; ויוצא מנחם את הכסף על ישראל על כל גיבורי החיל לתת למלך אשור חמשים שקלים כסף לאיש אחד”. זו היתה הפסיעה הראשונה להכרת ריבונותה של אשור על ישראל.

מנחם מלך כארבע שנים (740 – 736)² ומת. בית מלכותו בטל בימי פקחיה בנו שמלך רק שנתיים “ויקשור עליו פקח בן רמליהו שלישו ויכהו בשומרון בארמון בית המלך ועמו חמשים איש מבני גלעדים וימיתהו וימלוך תחתיו” (735). מצדדיו של פקח התנגדו לחיבת אשור של מנחם. מגמתם היתה לכרות ברית עם העמים המשועבדים לאשור – ארם וצידון – להילחם בממלכה החמסנית ולפרוק את עולה. פקח וחבריו ביקשו למשוך לתוך ברית זו את יהודה וגם את מצרים, שהרי נוח היה למלכי מצרים שארץ־ישראל – הפרוזדור למצרים – לא תיפול בידי אשור. כך הלך המצב הלוך והסתבך. המהומה רבתה. משמשו ובאו ימי מלחמה מכרעת וחורבן גמור.

בימי צרה אלה התנבא בישראל נביא נלהב, הושע בן בארי. תחילת פעולתו היתה עוד בסוף חייו של ירבעם השני. כעמוס שקדם לו הרגיש גם הושע מתחת לחיצוניות המזהירה של מלוכה זו סימני רקבון פנימי והתנבא לירידת בית יהוא, שנתקיימה בחייו, בימי זכריה בן ירבעם. הושע היה קרוב לחצר המלכות ואפשר שידע על ההפיכה המתכוננת בבית המלכות. ירידת בית יהוא היתה בעיני הנביא משפט צדק. בית־מלכות זה, שקם מתוך שפיכת דמים ביזרעאל והשמיד את בית אחאב בלי רחם, דינו שגם הוא יאבד על ידי שפיכות דמים ׁׁ(“ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא”, הושע א', ד). הנביא היה עד ראיה לכמה הפיכות. מלחמת בית במלכות ישראל, מלכים עולים ויורדים (שלום, מנחם, פקחיה, פקח), סכנת אשור והמחלוקת המדינית הכרוכה בה – כל המאורעות הללו נשמעים מתוך המשא הנלהב של הושע. בהתמרמרות הוא מדבר על מלכי שומרון שהם “כקצף על פני מים”, על “משא מלך ושרים”. “אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי” קורא הנביא בשם אלהים. הושע מתאר כמו חיים את מנהיגי הדור הנבוכים בתוך המהומה המדינית: “ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, מצרים קראו, אשור הלכו”. לבו של הנביא אמר לו, כי סופה של מבוכה מדינית זו יהא חורבן מלכות ישראל. וכך היה. עוד בחייו התחילה הגסיסה הקשה של ארץ מולדתו.

§44 ברית־המגן כלפי אשור וקריעת גלילות הצפון של מלכות ישראל    🔗

בימים ההם (735 – 734) התחילו עמי סוריה וארץ ישראל לכרות ביניהם בריתות־מגן כלפי עושקם המשותף – “המלך הגדול” מלך אשור. בראש אחת הבריתות הללו עמדו רצין מלך ארם־דמשק ופקח בן רמליהו מלך ישראל – מושלי שתי ארצות שונאות זו לזו זה מאות בשנים. אליהן נסתפחו גם צור וצידון, ורק המלכויות שבנגב ארץ ישראל – יהודה, מואב, עמון ועוד – עמדו מן הצד. לפיכך ביקשו פקח ורצין, ראשי המדברים בחֶבר הממלכות, למשוך אל החבורה קודם כל את יהודה.

במלכות יהודה עוררה סכנת אשור חרדה עוד בסוף ימי מלכותו של יותם (§41), אבל עד נפש הגיעה בימי בנו אחז (קיצור השם יהואחז, 735 – 720). המלך הצעיר, שלא הצטיין לא בגבורת מלחמה ולא בחכמה מדינית, מוכרח היה לפתור שאלה קשה: אם להתחבר לברית מלכי סוריה וישראל כנגד אשור ולהכניס על ידי זה את יהודה לתוך כובד מלחמה עם ממלכה רבה. מתוך רגש השמירה העצמית נזהר מלהתחבר אל הברית שרצין ופקח משכוהו אליה במפגיע. אבל מכיון שאינו משתתף במלחמה כנגד אשור הרי הוא בא לידי הכרת שלטונו העליון של “המלך הגדול” ועליו להיות כפוף לו ולסייע בידו כלפי בעלי־הברית. לפיכך ראו רצין ופקח בעלי־הברית בסירובו של אחז להתחבר אליהם מעין ניגוד מדיני להם ושלחו את צבאותיהם על ירושלים. יושבי ירושלים נתפלגו לכמה מחנות: הללו צידדו בזכות ההתחברות לברית שכנגד אשור, הללו התנגדו לברית זו, והללו נכונים היו להיכנע מיד למלך אשור. מצדדי המלחמה ביקשו להוריד את אחז מכסאו ולהמליך בסיוע בעלי הברית מלך אחר, ובן־טבאל שמו. כשקרבו מלכי הברית לירושלים נבהלו אחז ושריו, “וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח”. בינתיים באה צרה חדשה: האדומים, שהיו כפופים ליהודה מאז, השתמשו בשעת דחקה של מלכות יהודה וקרעו ממנה בסיוע הארמים את העיר אילות שעל שפת ים סוף, הנמל המסחרי של ארץ יהודה. לפי המסופר בספר דברי הימים עשו מלכי הברית שַׁמות ביהודה: “וישבּוּ בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים בנים ובנות וגם שלל רב בזזו מהם ויביאו את השלל לשומרון”; עודד הנביא יצא לקראת אנשי הצבא בתוכחת מוסר על חטא שחטאו בלקחם שבי ושלל מאחיהם, ואז קמו “ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכלום וישקום ויסוּכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם”". אחז נבוך מרוב השונאים שאפפוהו. כדי לצאת מן המיצר גמר לחסות בצל אשור. לפי המסופר בספר מלכים שלח מלאכות אל תגלת פלאסר לאמר: “עבדך ובנך אני, עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים עלי!” שליחי אחז הביאו עם זה דורון למלך אשור זהב וכסף הרבה.³ מלך אשור היה מרוצה מהכנעה זו של אחז, שביקש חסותו תחת להתחבר לאויבי אשור. מיד עלה עם המון צבאו לארצות המורדות של רצין ופקח (734).

כששמעו רצין ופקח, כי האשורים עלו בגבולותיהם, הניחו את יהודה ונחפזו לשוב איש לארצו. אבל באו באיחור זמן. תגלת פלאסר שם מצור על דמשק. לאחר כובד מלחמה לכד עיר זו והגלה את יושביה לגליל קיר שבארץ אשור. את המלך רצין לקח שבי והמיתו. עם לכידת דמשק נשלם כיבוש כל מלכויות ארם של סוריה בידי אשור. ארם נסתפחה לאשור – ולאחר זמן ניטל ממנה גם שמה, שהובלע בכינוי הגיאוגרפי סוריה. אחר כך עלה תגלת פלאסר על מלכות ישראל וכבש בצפונה את ארץ הגליל, שבה נמצאו נחלות שבטי הצפון (נפתלי ועד), ובמזרח את כל הגלעד, נחלת שבטי עבר הירדן. את הגלילות הללו סיפח הכובש אל ארץ ארם הכבושה ואת יושביהם הגלה לגלילות רחוקים באשור (734 – 733).⁴

כך נקרעו ממלכוּת ישראל בבת אחת הצפון והמזרח. פקח לא מלך אלא בנחלת אפרים, זאת אומרת בפנים הארץ, מקום עיר המלוכה שומרון. הגליל הנשאר הזה חייב היה להיכפף לשלטון מלך אשור ולשלם לו מס. העם התרעם על פקח שהמיט שואה על הארץ במרידתו, “ויקשר קשר הושע בן אלה על פקח בן רמליהו ויכהו וימלוך תחתיו” (733). המלך החדש התחייב להיות עבד נאמן לאשור.⁵

אחרי נצחונותיו בארץ־ישראל ובסוריה שהה תגלת פלאסר זמן־מה בדמשק הכבושה על ידיו. כאן קיבל מושל אסיה את המלכים הכפופים לו, שבאו לברך אותו במנחות. בין מלכים אלה נמצא גם אחז מלך יהודה. לאחר שקיבל עליו לרצונו את שלטון אשור לא ידע גבול בהכנעתו והשתעבדותו לתגלת פלאסר. מלך יהודה הקטנה הסתכל בהתפעלות ב"מלך הגדול", החולש על גויים, נהנה מתפארת חצר־מלכותו והחגיגות הנהדרות שבו. אחז ראה בדמשק גם את המנהיגים הדתיים של האשורים ורבים מהם מצאו חן בעיניו. לפי המסופר במקרא מצא המזבח לעבודה זרה בדמשׂק חן בעיני אחז ושלח אל אוריה הכהן בירושלים “את דמות המזבח ואת תבניתו לכל מעשהו”; אוריה נצטווה לבנות כמתכונת המזבח הזה בבית המקדש ועשה כרצון המלך. המזבח החדש נבנה בחצר הבית, במקום מזבח הנחושת של שלמה שהועתק למקום אחר. כששב אחז מדמשׂק היה מקריב בעצמו קרבנות “על המזבח הגדול” כמעשה מלכי אשור, שחשבו את עצמם לבני האלהים.

ההתקרבות לאשור העמידה איפוא בסכנה את עמודי התווך של חיי הרוח ביהודה, שעד כאן לא נגעה בהם השפעת תרבות זרה אלא במקצת. מן הצד המדיני היתה חיבת־אשור מועילה לפי שעה, שהרי שימשה תריס בפני השואה הנוראה שבאה על מלכות הצפון. אבל זו היתה הפסיעה הראשונה לקראת שלטון אשור במלכות ישראל, שעתידה “שארית ישראל” להילחם ב בתקופה הסמוכה.

§45 חורבן שומרון    🔗

לאחר שניתק תגלת פלאסר ממלכות ישראל יותר מחצי שטחה, לא יכלה שארית הממלכה להחזיק מעמד אלא אם כן תהא משועבדת לכובש האשורי שעבּוּד גמור. תחילה נשאו בני ישראל בהכנעה את עול הזרים, והושע בן אלה מלך ישראל (733 – 725) שלח לנינוה את המס הקצוב בדיוק. אבל כשמת תגלת פלאסר (727) התחילו שוב מהומות בסוריה ובארץ ישראל. בני צור וצידון, הפלשתים בעזה ועוד עממים אחרים פשעו מתחת יד אשור נוגשם. המלכויות המורדות שמו מבטחן ביחוד במתנגד הגדול של אשור – בארץ מצרים. גם הושע נסחף בתנועה זו. בחשאי נשא ונתן עם סוא מלך מצרים⁶ בדבר כריתת ברית־מגן נגד אשור, ועל סמך תקוה זו חדל לשלוח את מס־השנה לשלמנאסר החמישי, יורש כסאו של תגלת פלאסר. אבל תוחלתו של הושע נכזבה. כשעלה שלמנאסר על ישראל בצבא רב לענשו על מרידתו, לא באו המצרים לישראל לעזרה. האשורים לכדו ערי ישראל, בזו אחר זו, ואחר כך קרבו לשומרון ושמו עליה מצור. הושע נתפס והושם בבית־כלא כמורד במלכות. יושבי שומרון הנצורה נלחמו כנואשים. שלוש שנים צרו האשורים על עיר המלוכה הישראלית הבצורה. העיר נלכדה רק לאחר מות שלמנאסר, בימי סרגון (722 – 721).

לאחר שנלכדה שומרון ביקש הכובש האשוּרי להשמיד את מלכות ישראל לגמרי. לתכלית זו השתמש בתחבולה שנהגו בה האשורים כדי לחבר את הממלכות הנכבשות עם המטרופולין חיבור גמור: לקח שבי בשומרון עשרות אלפי ישראלים והפיצם בגלילות הרחוקים של ארם־נהריים ומדי (“בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי”).

הידיעות הזועמות, שנשתמרו בסיפורי המקרא על משבר גדול זה בדברי ימינו הקדומים, מתמלאות על־ידי ספרי הזכרונות למלכי אשור. הלה כה דבריהם בשם המנצח, המלך סרגון⁷: “מתחילת מלכותי ועד השנה הט”ו (בתחילת שלטוני ובשנה הראשונה למלכותי) צרתי על שומרון ולכדתיה. כ"ז אלף ומאתים ותשעים יושבים הגלתי, חמשים רכב מלחמה לקחתי מהם, ויתרם (של התושבים) הנחתי על אדמתם, פקדתי עליהם את ניצבי ושמתי עליהם מס המלך הקודם… אנשים מכל הארצות, שבויי חרבי, הושבתי שם""… מאותם הזכרונות האשוריים נראה, כי שנה אחת אחרי כיבוש שומרון (720) נתגלה בין בני ישראל הנותרים בארצם נסיון של מרידה חדשה. אילובידי (יהובידי) מלך ארם־חמת משך לברית נגד אשור את יושבי דמשק ושומרון; בנגב התחברו אל הברית חנון מלך פלשתים מעזה וסוא מושל מצרים או מוצרי. סרגון עלה עם צבאו למרכז המרד, לקרקר, והכּה את צבאות אילובידי המורד. אחר כך פיזר ליד רפיח שעל שפת הים את צבא פלשתים ומצרים של חנון וסוא. דמשק ושומרון נענשו קשה על המרד שמרדו, וכנראה, גרם הדבר לגירוש חדש של בני ישראל לארצות רחוקות.⁸

כך נתרוקנו שומרון ושאר ערי ישראל מחלק גדול של יושביהן. בארצות גלותן הרחוקה נתערבו בני ישראל לאט לאט בגויים וקצתם נטמעו ביניהם לגמרי. ובערי ישראל ששממו הושיב מלך אשור (לפי המסופר במקרא וגם בכתובות סרגון הנ"ל) אשורים, בבלים וארמים משאר ארצות ממלכתו. היושבים החדשים, עובדי האלילים, סיגלו לעצמם במשך הזמן כמה מנהגים ואמונות של ישראל, נתערבו בשארית התושבים הישראליים ומהם נתהווה השבט המיוחד שחציו ישראלי, הידוע בשם שומרוניםנ או כותים.

בספר מלכים מסופר בעניין זה, כי בתחילת התיישבות התושבים החדשים במלכות ישראל ששממה היו אריות הורגים בהם, והיו המתיישבים סבורים כי צרה זו באה עליהם “כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ”; כשהגיע הדבר למלך אשור ציוה לשלוח להם אחד מכהני ישראל שהוגלו משם “ויורם את משפט אלהי הארץ”. הכהן קבע דירתו בבית אל “ויהי מורה אותם איך ייראו את יהוה”. אבל המקרה מעיד עליהם כי “את יהוה היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגויים”. אמנם ברבות הימים גברו היסודות הישראליים בתרבות כלאיים זו. הכותים קיבלו את הלשון ואת המנהגים של ישראל וכעבור מאתים שנה ביקשו גם להתחבר עם בני מלכות יהודה לעם אחד.

כך נחרבה מלכות ישראל, היא מלכות הצפון. מלכות “עשרת השבטים” נתקיימה לאחר “סור אפרים מעל יהודה” יותר ממאתים שנה. ולא המלכות בלבד בטלה אלא גם חלק גדול מיושביה נפוצו לכל רוח. על ידי שיטת הגלות הכפולה של האשורים נטמעו כמה מבני ישראל, שהוגלו למרחקים, עם יושבי הארצות ההן, ובני ישראל שנשארו על אדמתם נתערבו ביושבים החדשים שהוגלו לשם וניטלה מהם טהרת הטיפוס הלאומי. אף על פי כן שמרו רבים מבני ישראל את דתם ולאומיותם, יצאו למלכות יהודה הדרומית ונתחברו לגרעין האומה המוצל. ריבוי זה של יושבי יהודה חיזק אותה והוסיף לה עצמה במלחמה כלפי חוץ. “שארית ישראל” הובלעה ביהודה, ובימי מלכי יהודה שמלכו אחרי חורבן שומרון נעשו נסיונות לספח ליהודה חלק השטח הקודם של מלכות הצפון (מחוזות בית אל, שומרון, שכם). אחרי החורבן הגדול התחילה התרכזות הכוחות ביהודה, והיא שהאריכה, בתוך המשבר המדיני בארצות הקדם, את קיום מלכות יהודה כמעט למאה וחמשים שנה ואחר כך גם את קיום האומה היהודית.