א. שיטות שונות בחקר דברי ימי ישראל הקדומים    🔗

משעה שהעזה המחשבה המדעית החפשית לבוא אל הקודש פנימה ולעשות נושא לחקירה גם את דברי־הימים הקדומים של עם ישראל, שהיו לפנים מופלאים ומכוסים, נתעוררה בבית מדרשם של החוקרים שאלה קשה: עד כמה יש בספר דתי וספרותי זה המכונה “כתבי הקודש” משום עדות היסטורית ומקור לידיעות על דבר החיים הקדומים של עם ישראל? ספרי ההיסטוריה שבמקרא, המספרים קורות עם ישראל מימי האבות עד גלות בבל, אינם סתם ספרי־זכרונות או קבצי תעודות, אלא ספרות היסטוריוגרפית שלימה, שבה המאורעות משולבים על ידי פירוש מושכל וכל ההרצאה מתכוונת ללמד ולהוכיח ולהסיק מסקנות דתיות ומוסריות מסוימות. אין זו בעצם היסטוריה, אלא פילוסופיה של ההיסטוריה; תורה היא וללמוד אותה צריכים. האגדות אינן נפרדות כאן מן המאורעות, והמאורעות אף הם כרוכים בתורות ובחוקים, והכל מכונס במסגרת המסורת הקדושה. ברור היה לחוקרים, כי שיטה מפותחת כזו מן הנמנע שתווצר בבת אחת אלא ודאי צמחה קימעה קימעה על יסוד מקורות קדומים הקרובים למאורעות המסופרים. במקרא עצמו נזכרים כמה ספרים קדומים, למשל “ספר מלחמות יהוה”, “דברי הימים למלכי ישראל”, “דברי הימים למלכי יהודה” ושאר ספרים שלא הגיעו אלינו. התחילו מתעמקים בגוף המקרא וגילו מבעד למכסה העריכה הכללית כמה שכבות קדומות מתקופות שונות, פרי עבודתם של מחברים ועורכים מכמה דורות. כך נוצרה השיטה המדעית של המקורות השונים במקרא (עי' למעלה בגוף הספר §51–50 ולהלן תוספת ו').

שיטה זו מונחת ביסודה של “ביקורת המקרא” שעסקו בה במאה הי"ט ביחוד תיאולוגים גרמניים. סיעה של חכמים, למן די־וטה ועד ולהויזן, עסקה בניתוח מדוקדק של פרשיות המקרא, וגולת הכותרת של עבודה זו היתה שיטתו המסוימת של ולהויזן, המוצעת ביחוד בספריו: Prolegomena zur geshichte Israels (1878) ; Israelitische und judische Geschichte (1894); Komposition des Hexateuchs und der historischen Bucher des A. T. (1889). ולהויזן קובע הנחה המתנגדת למסורת הדתית מן הקצה אל הקצה: לא בתחילת דברי ימי ישראל העתיקים נוצרה התורה אלא בסופם, והוא הדין ברוב ספרי דברי־הימים שבכתבי הקודש. ספרות זו היא פרי פעולתם של הנביאים במאה השמינית והשביעית לפני הספירה, אבל רק מקצתה נוצרה באותם הדורות ורובה מתחבר בימי גלות בבל ואחר־כך נתמלאה ועוּבּדה. העריכה האחרונה של התורה נעשתה בימי שיבת ציון, על־ידי עזרא וסיעתו, במאה החמישית. כל הספרות המקראית טבועה במטבע תקופה מאוחרת, ורק על־ידי ניתוח דק מן הדק השתדלו החוקרים להבחין בקרבה יסודות קדומים.

במסקנות הללו של “ביקורת־המקרא” יש הרבה מן האמת, אבל גם כמה טעויות עיקריות, המַכהות את האספקלריה ההיסטורית. כשם שהמסורת העמידה לפנים את כל תולדות היהדות על מעשי האבות ומשה, שהם קבעו מראש את כל התפתחות העם לעתיד, כך כפרה הביקורת המדעית במסורות הקדומות החשובות ביותר וראתה בהן סתם גיבוב בדותות מאוחרות מתוך כוונה מסוימת, מבלי שניסתה לגלות בהן עקבות מאורעות עתיקים. אמנם, יש שהמסורות נוצרות לאחר זמן ולקדמונים מייחסים מעשים ודעות ברוח הדורות המאוחרים, אבל אין לשכוח, שבכמה וכמה מסורות טמונים מתחת לצעיף אגדי רמזים ליסודות של מאורעות ממשיים, שלקו בצורתם בתמורות העתים. הטעות העיקרית של ביקורת־המקרא היא הקיצוניות, שבה מצטיינת כל הנחה הגיונית שוללת, וכן גם הפרזה בשיטת הניתוח לעומת שיטת הצירוף. אין להאציל את האמת לאמיתה על העבר על־ידי ניתוח פנימי של מקור אחד בלבד ולבנות על סמך זה השערות שונות. מידת האמת שבעדות היסטורית אין לבחון על־ידי גביית עדות זו בלבד או סוג אחד של עדויות, אלא עלינו להשוות אותן לדברי מקורות מסוג אחר. ובעשרות השנים האחרונות נתברר, כי קצת מקורות כאלה מן הימים ההם כבר יש לנו וקצתם עלולים להימצא בעתיד, ואם־כן ייתכן להשתמש גם בחקירת המקרא בשיטת־ההשוואה והסינתיזה.

אמת מארץ תצמח. זה כבר היו שברי־החרס ב"ביבליותיקה של אשורבניפל" שבחורבות נינוה חוזרים על סיפורי מעשי בראשית וכמה סיפורים שבספר מלכים. ובעשרות השנים האחרונות גילו החפירות במצרים, בארם־נהריים ובארץ־ישראל סיועים למאורעות שבתקופות הקדומות במסורת ישראל, שביקורת המקרא חשבתם לאגדה. גלוי הטבלאות בתל־אל־אמרנה שבמצרים (1887) האיר את מצב ארץ־ישראל הכפופה למצרים במאה הט"ו לפני הספירה, וה"חבירי" אז בארץ – ודאי מגזע ה"עברים", שמהם נפלגו בני ישראל. מציאה זו הכניסה אותנו לעצם מעשה כיבוש הארץ בידי שבטי ישראל. טבלאות כאלה שנמצאו בארץ ישראל מספרות בכתב היתדות שלהן על־דבר אוצרות גנוזים של תרבות בבלית, שנשתמרו בכנען לפני בוא ישראל, מימי השלטון הממושך של הבבלים ושהשפיעו לאחר זמן השפעה עצומה על הדעות והאמונות בישראל. גילוי “חוקי חמורבי” כל גבי עמוד בשושן (1902) הביא לנו בשורה מן המאה העשרים לפני הספירה, בשעה שחמורבי מלך בבל היה השליט בכנען, ואולי הוא הראשון שנתן מקלט לבית־אברהם הנודד. חוקים אלו מתמיהים בדמיונם הרב לגרעין הקדום שבתורת משה – סימן לקרבה העתיקה שבין כל התרבויות בקדמת אסיה באלף השני לפני הספירה. הפפיירים הארמיים, שנמצאו ביב בשנת 1906 ונתפרסמו עד שנת 1911, גילו מציאותו של ישוב יהודי גדול במצרים במאה הששית והחמישית לפני הספירה, זמן רב לפני המרכז היהודי הגדול באלכסנדריה ההלינסטית. כמה גילויים אחרים של חוקרי אשור ומצרים, ההולכים ופותרים את הכתובות הקדומות הקשות, מכניסים אותנו אל תוך הסביבה ההיסטורית, שבה היה חי ישראל בימי קדם, וידיעת הסביבה היא תנאי מוקדם לידיעת נימוסיו ואורח חייו של הקבוץ הנחקר. אם נצרף ידיעה זו אל המסקנות של ביקורת־המקרא הניתוחית, נוכל לבוא לידי תורה אמנם חסרה וסתומה בכמה פרטים ועם זאת שלמה ומושלמת. רק ניתוח המסורות בסיוע התעודות הנזכרות של המזרח הקדום יוכל לפתור קימעה קימעה את השאלות הקשות בחקר הדורות הקדמונים.

שיטה סינתיטית זו, שהחזיקו בה בשנים האחרונות טובי חוקרי המקרא¹, היתה לנו לנר בכרך זה של ספרנו, העוסק בתקופה הקדומה. אנו הולכים לשיטה זו עד תומה ומסלקים ממנה את היסודות התיאולוגיים שדבקו בה מתוך שהיתה חקירת המקרא עד כאן בעיקרה עניין לתיאולוגים נוצריים. השקפתנו בבחינה זו כבר נתבררה במבוא לספר זה. המחקרים הסמוכים וכן גם הרבה מן הנאמר בגוף הספר יבררו, כיצד השתמשנו בכללים הנ"ל לגבי שאלות בודדות בתקופה הנידונה.

 

ב. ראשית דברי ימי ישראל (לסעיף 2)    🔗

בפרק י"ד שבספר בראשית, המשולב בסיפור מעשי אברהם, נשמע הד מאורעות־עולם, שאירעו בקדמת אסיה קרוב למאה העשרים לפני הספירה. כדרלעומר מלך עילם עושה מלחמה בכנען בסיוע בעלי־בריתו אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר ותדעל מלך גויים (מקום סתמי). תכלית המלחמה היא להכריע את המלכים הקטנים בנגב ארץ כנען, סמוך לים המלח, כי “שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו”. לאחר שהכו בעלי הברית את המורדים, בתוכם מלכי סדום ועמורה, לקחו הרבה שלל ושבויים ובתוכם גם את לוט, בן אחי אברהם, שישב בסדום. אברהם מכונה בסיפור זה “אברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא”. אברהם ושכניו, ממרא האמורי ואחיו, רדפו עם גדוד בן שלוש מאות ושמונה עשר איש אחרי אויביהם ובידם עלה להשיב את השבויים ואת השלל. גבורה זו פרסמה את אברהם, ובשובו יצאו לקראתו בברכה גם מלך סדום וגם מלכי־צדק מלך שלם (היא ירושלים), המכונה “כהן לאל עליון”.

היסוד ההיסטורי שבסיפור זה נראה בחוש (על הספרות שבעניין זה עי' ביבליוגרפיה לסעיף 2). מן האלף השלישי לפני הספירה ואילך היתה בבל מושלת בכיפה ומצודתה היתה פרושה גם על כנען, ומלכי עילם עמדו בראש ברית־המלכים הבבלית. שמותיהם במקרא מתאימים לשמות־האנשים שהיו רגילים בארצות הללו: בשמות מלכי עילם מצויה ההוספה “כדר” ו"לעומר" היא שם אלהות בבלית. באלסר (לרסה) מצינו באמת מלך ששמו השומרי היה אריוך, והשם אמרפל דומה לשם המלך הבבלי הגדול, המחוקק חמורבי או חמורפי. בימי חמורבי ערכו מלכי בבל כמה מלחמות בכנען. המחלמה, המתוארת בספר בראשית, ערוכה היתה לא רק כלפי כיכר סדום אלא גם כלפי הגלילות הסמוכים, שבהם ישבו אמורים ושאר עממים. בסיפור המקרא עצמו נאמר, כי מלכי עילם ובבל הגיעו עד קדש ושדה עמלק והכו את האמורים בחצצון תמר (מקום בלתי ידוע). כל תוכן הסיפור מתאים אל המצב המדיני בארץ־ישראל במאה העשרים לערך לפני הספירה.

מהיכן בא איפוא סיפור זה, שהוא היסטורי ביסודו, לתוך סיפורי האגדה המקראית של אברהם? – אילו היו סיפורי האבות בדותה בעלמא, כדעת יש אומרים, לא היה באמת מקום כלל לסיפור כזה; אבל הדבר יובן לנו אם נסכים לדעה, שלפיה נשתמרו בסיפורי ספר בראשית כמה יסודות היסטוריים ממשיים, שצורתם נשתנתה תחילה על־ידי המסורת העממית ואחר־כך על־ידי העיבוד הספרותי. בנוגע לסיפור הנידון ודאי מעשה שהיה כך היה: בזכרון העם נשתמרה מסורת היסטורית, כי קדמוניו מגזע “אברם העברי”, שיצאו מבבל, התיישבו בכנען הכפופה לבבל ובימים ההם נלחמו מלכי עילם ובבל עם מלכי כנען המורדים… נשתמר גם זכרון עמום על ברית שכרתו הקדמונים הללו, ואברם בראשם, עם האמורים בכנען ועל השתתפותם בהגנת הארץ. מה ששם אבי אבות ה"עברים" כרוך במלחמת אמרפל הוא חמורבי, שחי בשנת אלפיים בערך לפני הספירה, נותן לנו גם משען כרונולוגי. זכאים אנו להסיק, כי במסורות הקבועות נשתמר עם עצם העובדה של כניסת ה"עברים" לכנען גם מושג התקופה שבה אירע מאורע זה.

אותם החוקרים החדשים, הרואים בפרק י"ד שבספר בראשית ערך היסטורי, אינם מסיקים כולם את המסקנות הראויות. אפילו המתון שבהם – רודולף קיטל, המודה באישיות היסטורית של אברהם, מבקש כאן סמך לדעתו זו, הנועזה ביותר לגבי ביקורת המקרא שבדורנו, אבל לא למסקנה כרונולוגית. במחקרו המפורט שבחלק ראשון של ספרו “דברי ימי ישראל” (מהדורה ד', עמ' 461–448) הוא מתנגד לשייכות כל שהיא של אברהם למאורעות המאה העשרים, היא תקופת חמורבי, כי לשיטתו חלה “ראשית ישראל”, הם ימי האבות, רק במאה הט"ז. רוצה הוא לקרב את אברהם בזמן אל יעקב ויוסף כדי להסמיך את שלושת הדורות של האבות המקובלים אל ירידת ישראל מכנען למצרים (עמ' 456, 459 ואילך), ולפיכך נוטה הוא לאחר הופעת אבי ה"עברים" בכנען עד לתקופת אמרנה, בשעה ש"החבירי" הבאים לכנען גורמים לקובלנות מצד המלכים הקטנים אל מושליהם, מלכי מצרים. לדעתנו, השערה זו מוטעית היא ביסודה. תכליתנו היא לא לסגל את דברי הימים אל האמונה בשלושה דורות של אבות, ועל אחת כמה וכמה לא אל האמונה באישיות האבות: הרי גלוי וידוע לפנינו כי יש שבמסורות העממיות האישיות הקיבוצית נעשית יחידה ותקופות רחוקות נעשות קרובות. אין אנו רשאים ליישב בדוחק את הממשיות ההיסטורית האישית של האבות, שבודאי אינם אלא פרוטוטיפוסים קיבוציים; אולם זכאים אנו להאמין באותן התנועות ההיסטוריות הכלליות, שהמסורת הגשימה אותן באישים. ובחוג התנועות הכלליות ההן עלינו להאמין ביחוד לאותה סמיכות־הזמנים המסורתית, שיש לה סיוע בעובדות. אין להעלות על הדעת, שהיו מאות בשנים מסמיכים הופעת העברי הראשון (יהיה מי שיהיה) בכנען אל שלטון הבבלים בארץ, אם נאמר שבאמת הופיע העברי הראשון לאחר זמן מרובה, בימי שלטון המצרים. בזכרון העם כרוך שם אברהם ביחוד בבבל (מולדתו אור כשדים, בית אביו נשאר בחרן, ובכנען נטפל למלכי בבל) ורק במידה מועטת במצרים (ירידתו לשם עם שרי בימי הרעב) – ומכאן יש להוציא מסקנה מסוימת.

מסקנה זו, בצורתה הכוללת, נותנת לנו משען חשוב בהיסטוריוגרפיה: היא הקובעת מבחינה כרונולוגית את תחילת דברי ימי ישראל, את זמנם הראשון בקירוב. יכולים אנו לקבוע את נדידת ה"עברים" מבבל לכנען במאה העשרים לערך, בתקופת חמורבי. מובן ממילא, שעל־ידי כך ישתנה לגמרי סדר הדורות הקבוע ועומד במסורת המקראית, כי מה שמתואר שם בתורת מאורע בודד הוא על צד האמת פרוצס ממושך. בין המאה העשרים והט"ז נמשכת והולכת תנועת ה"עברים" לכנען. במאה הט"ז והט"ו נעשו העברים בשם “חבירי”, לכוח ניכר. התחילו מתהוות ממלכות “עבריות” בגבולי הארץ: מואב, עמון ואדום. באותה שעה עם ישראל, שנבדל מתוך העברים, מתנסה בגלות מצרים, ומשם הוא יוצא במאה הי"ג ושב לכנען. זמן יציאת־מצרים זו, שמחולקות בו הדעות, הוא נושא המחקר הסמוך.

 

ג. זמן יציאת מצרים (לסעיף 3)    🔗

גילוי הטבלאות בתל־אל־אמרנה בשנת 1887 הוליך את המחלוקת המדעית הישנה על זמן יציאת מצרים בדרך חדשה. קרוב לודאי, שיציאת מצרים וכיבוש כנען הסמוך לאחריה כרוכים בעליית ה"חבירי" על ארץ־ישראל הכפופה למצרים, זאת אומרת, שיציאת מצרים היתה במאה הט"ו או הי"ד לפני הספירה. השערה זו מצאה סמוכין במסורת המקראית, שלפיה עברו מיציאת מצרים עד מקדש שלמה בירושלים ארבע מאות ושמונים שנה (מלכים־א' ו', א), וכן גם ב"אבן ישראל" של מרנפתח (נגלתה בשנת 1896 ע"י פלינדרס פטרי), שיש לראות הימנה, כי במאה הי"ג כבר נאחז ישראל בכנען, לדעה זו נטו כמה חוקרים ובתוכם גם הומל, וכן גם חבר מתרגמי המקרא לגרמנית מיסודו של קאוץ' (במהדורה האחרונה של תרגום זה משנת 1922 נרשמה 1320 כשנת יציאת מצרים והערה בצדה, שאולי יש להקדים את הזמן לפי תעודות תל־אל־אמרנה). אחרי דעה זו נמשכתי גם אני במהדורות הראשונות של ספרי זה (ברוסית). דעה מיוחדת במינה הביע חוקר הדורות היהודי המפורסם, הפרופיסור מהלר מבודפשט, לפי חשבונות של תכונה, שהוא מסגלם אל המסורת המקראית: הוא קובע זמן יציאת מצרים בשנת 1335, אבל לדעתו היה “פרעה של גאולה” רעמסס השני, שמלך לפי חשבונו בשנות 1280–1347, שלא כמקובל בין חוקרי מצרים בזמננו 1235–1300.

אולם לעומת הקדמת זמן יציאת מצרים יש במקרא עצמו גם מעשה לסתור: בניין הערים פיתום ורעמסס, המסמיך שעבוד מצרים למלכות רעמסס השני – עובדה המתאשרת גם במקורות המצריים. בפפיירים מימי רעמסס השני נמצאו שתי רשימות מאת המשגיחים על עבודות הבניין של המלך, כי קיימו את מצוות השלטון וסיפקו מכולת ל"יוצאי הצבא ואנשי אפורו הנושאים אבנים למבצר הגדול של מקדש (העיר) רעמסס־מרי־אמון". אפילו אם נטיל ספק בנכונות הפירוש אפורו־עברים, הרי עובדה היסטורית הוא בניין עיר רעמסס בידי שבויים וזרים מאסיה, שעמהם נמנו גם העברים בני ישראל, וממש כמסופר בספר שמות: עבודת פרך בהשגחת נוגשים. לפיכך קרובה לאמת הדעה הישנה, שעד היום רוב החוקרים נוטים אליה: כי השעבוד היה בימי רעמסס, ונמצא שיציאת מצרים היתה רק בימי מרנפתח, שמלך אחרי רעמסס. ומכיון שחוקרי מצרים בימינו קובעים זמנם של שני מלכים אלה במאה הי"ג (לערך 1300–1215) עלינו לקבוע את זמן יציאת מצרים לערך בשנות 1230–1215. והזכרת “ישראל” באבן מרנפתח ברשימת יושבי כנען יש לבאר כביאורנו בגוף הספר (סוף § 5). מפני על הטעמים האלה מצאתי לנכון לקבל במהדורה זו דעת הרוב בנוגע לזמן יציאת מצרים.

זמנה של יציאת מצרים ניתן איפוא להיקבע על־פי הדעה המאוחדת (מאה י"ג) מבלי לפגום בזה את זמנה של תחילת דברי הימים לישראל בכלל. בגבולות האלף השני לפני הספירה אפשר לקבוע שלוש תקופות היסטוריות בזה האופן: 1) תקופת כנען הבבלית (לערך 2000–1500), המצטיינת בנדידת ה"עברים" הראשונים (נכנה אותם “בני אברהם”) מארם־נהריים לכנען והתפשטותם על פני אדמת ארץ ישראל כנודדים או כתושבים למחצה; 2) תקופת כנען המצרית (לערך 1500–1215), שבה שלטון מצרים בסוריה ובארץ ישראל מושך את הנודדים הישראלים שם ביחד עם שאר “בני אסיה” לגדות הנילוס, עד שגרם השעבוד ובני ישראל יצאו שוב לארץ כנען, שנשתחררה מסוף המאה הי"ג ואילך לאט לאט מעול מצרים; 3) התקופה הראשונה של כנען הישראלית (לערך 1215–1030), הם ימי הכיבוש והשופטים, שבהם ניתנה לישראל האפשרות להתחזק בכנען, מפני ששתי הממלכות התקיפות המתנגדות זו לזו, בבל ומצרים, מוכרחות היו להסיח את דעתן מארץ ישראל. עליית המצרים על ארץ ישראל בימי מרנפתח הנזכרת במצבת הזכרון לנצחונותיו של פרעה זה, היא המלחמה האחרונה הגדולה של צבא מצרים בכנען. תבוסת “ישראל” הנזכרת בשיר הנצחון של מרנפתח יכולה להתייחס אם אל הישוב הישראלי הקדמון שבכנען או אל יוצאי מצרים הראשונים.

 

ד. השכבות הראשונות של התרבות הרוחנית בישראל (לסעיפים 10–11)    🔗

לאחר גילוי חליפת המכתבים של מלכי כנען במאה הט"ו בין במצרים (תל־אל־אמרנה) בין בכנען עצמה (תענך) שוב אין טעם לפקפק במציאות כתבים קדומים בישראל בימי השופטים. כתבים כאלו היה אולי משפטי “סיני”, חרותים על טבלאות חומר: שני לוחות הברית ו"ספר הברית" הדומה לחוקי חמורבי. אין ספק, כי המיתולוגיה המשותפת של עמי הקדם, שישראל קלט בעל כרחו בדרכי נדודיו בין בבל, כנען ומצרים, כבר התחילה בימים ההם מצטרפת בעם ישראל לשיטה מסוימת משלו. לפיכך ראינו זכות לעצמנו לסור משיטת מבקרי המקרא, האוסרת לדבר על תרבות ישראלית עתיקה לפני תקופת המלכים. אם נסתלק גם מן האמונה התמימה במסורת וגם מן הביקורת השלילית העקשנית, אלא נשים לב אל ההשתלשלות ההיסטורית הטבעית, נוכל לקבוע על סמך הידיעות שבידינו ציור קרוב לאמת מהתפתחותו של ישראל בתקופה שקדמה למלכים. על סמך זה קבענו בגוף הספר ( §10, 11) שיטת שתי השכבות הראשונות בתרבות הישראלית – הבבלית והכנענית. סבורני, כי בלי לסור מדרך המדע רשאי ההיסטוריון להשוות אף כאן קצת יסודות מיתולוגיים ומשפטיים של הבבלים ובני ישראל, ובלבד שיחשוף את השלד הקדום של המסורת המקראית מתחת ללבושיו הספרותיים המאוחרים. ואולם מכיון שלא תמיד ניתן ניתוח כזה ליעשות בלי משגה הסתפקנו בפרק זה רק בהקבלות מועטות ממקצוע המשפט המנהגי (“ספר הברית” וחוקי חמורבי), ושאר ההקבלות הנחנו לתקופה, שבה יתגלה הגרעין הקדם של התורה עם צמיחת הספרות הנבואית (עי' בגוף הספר, §50, 51).

כאן באנו לנסח רק את השאלה הכללית בתולדות התרבות הישראלית הקדומה ולקבוע את מקורה ותחילת בריית. כלל גדול הוא, שמקור היסודות המזרחיים הכלליים שביהדות היא בבל הקדומה מימי חמורבי והמלכים שמלכו אחריו ושלטו גם בכנען, ולא בבל החדשה של נבוכנאצר ומלכי פרס שמלכו אחריו ופרשו מצודתם גם על יהודה. אין להתעלם מהשפעת הסביבה התרבותית של שבטי ישראל באלף השני שלפני הספירה, כמו שעושה בית מדרשו של ולהויזן ומצדדי השיטה “העזראית” הקיצונית. אולם מן הצד השני יש להיזהר מפני ההפרזות של בית המדרש “הבבלי” (פאנבאבילוניות מיסודם של וינקלר ודליץ') הממשיכים כל צינורות היהדות מאדמת בבל. מובן ממילא, שישראל ינק מתוך הקרקע התרבותי המשותף של הקדם, אולם לאחר שגדל ונעשה לאישיות היסטורית עיבד לפי דרכו את כל כל היסודות שקלט מן הקרקע ויצר במשך הדורות את קנייני היהדות, ששבו והשפיעו לאחר זמן על התפתחות התרבות העתיקה של ארץ־הקדם ההלניסטית.

 

ה. הכרונולוגיה של תקופת המלכים    🔗

הכרונולוגיה היא סוגיה חמורה בדברי ימי הקדם בכלל ובתקופה הקדומה של דברי ימינו בפרט. העדר מניין־שנים קבוע לארץ הקדם בכלל ולכל ארץ וארץ בפרט שולל את האפשרות לקבוע עתים מדויקות באלף השלישי והשני לפי הספירה. בדברי ימיהם של שני המרכזים התרבותיים הגדולים באותה תקופה - ארם־נהריים ומצרים - אנו מחשבים את הזמנים רק בקירוב לפי השושלות של המלכים או לפי צירופים אסטרונומיים (שנות ליקוי חמה, שנזכרו בקצת מן הכתובות), ויש שהחכמים מחולקים בקביעת העתים בכמה מאות שנה. די להגיד, שזמן המלך חמורבי, האישיות המרכזית בדברי ימי בבל הקדומה, שקול היה עד לפני זמן מה בספרי־המדע בין שנת 2200 ושנת 1900 לפני הספירה, ורק כעת הסכימו רוב החוקרים כי הזמן המאוחר ביותר היא שנת 2000 לערך. אפילו הזמן הקרוב לנו יותר, ימי מלכות רעמסס השני מלך מצרים, הכרוכים במאורע חשוב שבדברי ימי ישראל, שקולים בין המאה הי"ד והי"ג (לפי שיטה אחת 1280–1347, לפי שיטה אחרת 1258–1324 ולפי המקובל כיום הזמן המאוחר ביותר הוא לערך 1235–1300). רק מן המאה התשיעית לפני הספירה נעשים הזמנים קבועים ועומדים על־ידי הקבלת המאורעות בדברי ימי ישראל הנזכרים גם בכתובות של ארצות אחרות. שני סדרי הדורות בספר מלכים, רשימות מלכי בבל וסופרי אשור בכתבי היתדות של המלך אשורבניפל, כתובות מצריות על גבי מצבות זכרון ופפיירים, שזמניהן נקבעו בתקופת מלכי בית־תלמי - כל אלה נותנים לנו את האפשרות לקבוע בין המאה התשיעית והששית את הזמנים בקירוב של עשרות שנים.

ספר מלכים, הרושם בפרטות את השנים המקבילות שבימי מלכי ישראל ויהודה מן המאה העשירית עד השמינית, יכול היה בכל חסרונותיו (סתירות ובלבולים בסך הכולל של שתי ההקבלות) לשמש קנה־מידה לזמנים, אילו היתה בו אחיזה כרונולוגית במאורע־עולם מפורסם. אולם אחיזה כזו חסרה, שהרי לא נתפרש במקרא אפילו שנת התפלגות המלכויות אחרי מות שלמה, שממנה מתחילים סדרי הזמנים למלכי ישראל ויהודה. כדי שאפשר יהיה להשתמש בכרונולוגיה המקראית יש להסתייע במאורעות שנרשמו בעת ובעונה אחת גם במקרא וגם בזכרונות העמים. מאורעות כאלו הן מלחמות מלכי אשור בארם ובארץ ישראל במאה התשיעית והשמינית. הרי עיקרי הזמנים האלה:

שנת 854: השתתפות “אחאב הישראלי” בברית כלפי אשור – נזכרה בכתובת על מלחמת קרקר §35).

שנת 842: מס שהביא יהוא מלך ישראל למלך אשור – נזכר על גבי האובליסק של שלמנאסר (§40).

שנת 738: מס המלך מנחם לתגלת פלאסר (§43).

" 733–734: קריעת גלילות הצפון ממלכות ישראל (§44).

" 720–722: כיבוש שומרון לפי כתובת סרגון (§45).

" 701: עלית סנחריב על ארץ יהודה, לפי כתובת אשור (§54).

החקירה המדעית החדשה עשתה את הזמנים הללו לציונים, לבדוק על פיהם את הכרונולוגיה המקראית. למשל, אם אחאב השתתף בברית כנגד אשור בשנת 854 ויהוא הביא מס למלך אשור בשנת 842, נמצא ששנת 854 היתה אחרונה (או שנה לפני האחרונה) למלכות אחאב ושנת 842 ראשונה למלכות יהוא, שהרי ברווח של שני זמנים אלו קשה להכניס ימי מלכותם של אחזיהו ויורם המולכים אחרי אחאב י"ד שנים לפי המקרא (הגזמה של שתי שנים). וכן אם נוסיף על המספר 854 כ"ב שנות מלכותו של אחאב לפי המקרא יצא לנו שהתחיל למלוך בשנת 875. אם נצרף את שנות המלכים הקודמים עד ירבעם הראשון נמצא בקירוב את זמן מות שלמה והתפלגות המלוכה: שנת 930 לערך. מכאן נוכל לקבוע את דורם של שלושת המלכים הראשונים לפי סיכום המספרים שבמקרא המורים על שנות מלכותם (עשרים וארבעים וארבעים): 930–1030. את תקופת השופטים הערפלית, שהמקרא מוסר לנו עליה תאריכים לקויים, יש לקבוע בין שנת 1200 ושנת 1030 לערך, אם נחשוב לפי הסברות שבתוספת ג', כי יציאת מצרים היתה בימי פרעה מרנפתח, בשנות 1215–1230 לערך, וכיבוש כנען התחיל בשנת 1200.

מכל החשבונות האלה תצא לנו טבלה כרונולוגית זו של דברי הימים הקדומים לעם ישראל. מן הנאמר למעלה ברור כי הזמנים נסמנו כאן רק בדיוק שבקירוב. לשם התאמת ההקבלות המקראיות אל הסימנים הכרונולוגיים הנזכרים למעלה מוכרחים היינו לפעמים לתקן את המספרים שבספר מלכים, זאת אומרת להפחית את ימי מלכותם של מלכים אחדים, ובפרט שבמקרא עצמו מצינו סתירות במספרים ובסיכומים:²

לערך שנות 1500–2000 תנועות ה"עברים" הנודדים בין ארם־נהריים וכנען הבבלית.

לערך שנות 1215–1500 תנועות בני ישראל בין כנען המצרית ומצרים, גלות מצרים ויציאת מצרים.

לערך שנות 1030–1200 כיבוש כנען וימי השופטים.

" " 1010–1030 מלכות שאול

" " 970–1010 מלכות דוד.

" " 930–970 מלכות שלמה.

ימי שתי מלכויות בישראל

 

ו. הרכבת התורה וספרי ההיסטוריה שבמקרא (לסעיפים 11–10, 51–50, 58, 67, 84–83)    🔗

חוקרי המקרא באו זה כבר לידי הסכמה כללית, שהתורה וספרי ההיסטוריה שבמקרא מגילות מגילות ניתנו, אולם ההשערות השונות על אופני הצירופים של המקורות טעונות בדיקה. עד היום מקובלת בביקורת המקרא שיטת ארבעת המקורות או ארבעת העורכים של התורה (עי' §50). לא נבוא להרצות כאן תולדות ההשערה הזאת, למן אסטרוק, שגילה בשנת 1753 את הכפילות שבנוסחאות יהוה ואלהים, ועד ולהויזן שבנה ממנה שיטה שלמה ומסוימת בשנות השמונים של המאה הי"ט. נסתפק כאן רק בהרצאת “המלה האחרונה של המדע” במקצוע זה לפי התרגום הגרמני המדעי למקרא של קאַוּץ' וברטולט בהשתתפות כמה מומחים (מהדורה אחרונה 1922/23).

בחמישה חומשי תורה ובספר יהושע הנלווה עליהם מבחינים שתי שכבות עיקריות: נוסח “יהוה” (J) ונוסח “אלהים” (E). הנוסח הראשון נתחבר במלכות יהודה במאה התשיעית והשמינית לפני הספירה, והשני – במלכות ישראל במאה השמינית. לפי אופן ההרצאה יש להבחין בנוסח “יהוה” שני יסודות: קדום (J) ומאוחר (J) שני הנוסחאות המקבילים מכילים עיבוד של אגדות עתיקות ושירת עם שבכתב (מעין “ספר מלחמות יהוה”). במאה השביעית חיבר עורך פלאי (R) את נוסח יהוה ונוסח אלהים לאחדים באופן שקצת מן הסיפורים באו בזה אחר זה בשני טפסים וקצתם נתמזגו (RJE). בסוף המאה השביעית, בימי יאשיהו, נתגלה ספר דברים (D=Deuteronomium), שבו באה לידי ביטוי תורת הנביאים. בגלות בבל צירף עורך אחד ספר זה לגרעין יהוה־אלהים של ספרי התורה הראשונים והכניס אל הנוסח הישן קטעים חדשים, ביחוד תורות וחוקים; עיבוד גמור נעבדו על ידיו ספרי שופטים, שמואל ומלכים, שבהם המאורעות מוארים ברוח התוכחה הנביאית (DRJE). באותה תקופה עצמה, במחיצתו של יחזקאל הנביא, התחילה נוצרת תורת־הכהונה של היהדות: מתחילה הופיע ספר הקדושה – פרקים י"ז־כ"ו של ספר ויקרא – ואחר כך שאר פרקי ספר “תורת כהנים” (P=Priesterkodex). בימי עזרא נתפרסמה תורה זו ונכנסה לתוך חמישה חומשי תורה, ושוב נתמלאו והוארו ברוחה הנוסחאות הקודמים של “יהוה”, “אלהים” ו"משנה תורה". כך יצאה העריכה הרביעית של התורה וספרי ההיסטוריה (RJEDP). סיכום כל העריכות האלה, שנתחברו במאה החמישית לפני הספירה, הוא נוסח התורה ו"נביאים ראשונים" שלפנינו.

לפי שיטה מורכבת זו הפרק הראשון של ספר בראשית – סיפורו של ה"אלהיסט" על בריאת העולם – מיוחס לעריכת בעל תורת־כהנים (P). שהרי קדושת השבת מוטעמת בו. הפרקים ב’־ד' מיוחסים ל"יהויסט", קטעים אחדים ל"יהויסט" הראשון וקצתם לשני. הפרק החמישי, שאין בו אלא סדר הדורות, מיוחס לתורת־כהנים (P), ורק סופו מיוחס ל"יהויסט". אח"כ חוזרים חלילה קטעים של J ושל P עד פרק כ', שבו פותח נוסח־"אלהים" טהור, ורק קטעים מועטים בפרקים הבאים מיוחסים ל"יהויסט" ולתורת כהנים.³

כל ההשערות האלה מועילות במידה שהן מסייעות להבחנת דיוקים שונים בהרכבת המקורות הקדומים, אבל מזיקות הן בשעה שהן ניתנות כעובדות ממשיות. כל השערה המרחיקה ללכת עד לפרטיה ודקדוקיה מגיעה לידי אבסורד. התפוררות יתירה של גוף המקרא עלולה להביא לידי סירוסו, מכיון שאין לנו וַדאות, כי הניתוח בגוף ספרותי חי זה מתאים באמת לחיתוך האיברים שבו. לפיכך סילקנו בהרצאתנו את כל המסקנות המסופקות והטעמנו רק את הכלל הגדול של הרכבת הספרות המקראית מנוסחאות שונים, שיש להבחין בהם ארבעה מקורות או עורכים בדרך כלל אבל לא בפרטי פרטיהם. שכבות אלה ניכרות לא לפי הצורה הספרותית אלא לפי סימנים היסטוריים ממשיים. כך מבחינים אנו בין שני המקורות הקדומים ביותר לא לפי הסימן החיצוני של השם “יהוה” או “אלהים” (כידוע, שינוי זה אינו דווקני כל כך, ויש נוסחאות שהשמות אלהים ויהוה משמשים בהם בערבוביה), אלא מתוך ההנחה ההיסטורית, שבתקופת שני בתי ישראל היתה הספרות מתפתחת בשתי המלכויות ובעל כרחה נשתקפו בה השינויים של התרבות והמדיניות בשומרון ובירושלים, באפרים וביהודה. הבדל ממשי ישנו לא בין ה"אלהיסט" וה"יהויסט" אלא בן בן - אפרים ובן - יהודה, בהרצאותיהם שבספר בראשית וספר שמות. למעלה (§51) כבר רמזנו על קצת שינויים מובהקים בין שני הנוסחאות, ואפשר היה להוסיף עליהם כהנה וכהנה. מחברים ראשונים אלה חיברו רוב פרשיות ספר בראשית ושמות וקצת מספר במדבר. הסיפור של מעשה־בראשית אף הוא לאחד מהם הוא, ודאי לאפרתי, שהשתמש כאן בשם “אלהים” הכללי, המתאים ביותר לבריאת העולם, שבשעתה עדיין לא נודעה האלהות לישראל בשם “יהוה” הלאומי; והפסוקים על קדושת השבת (בראשית ב', ב־ג) אולי נתוספו לאחר זמן בידי בעל “תורת כהנים”. המחבר השני, בן־יהודה בעל חסידות יתירה, שחיבר את סיפור־הבריאה השני (בראשית ב', ו־כה), משתמש תדיר בשם יהוה או יהוה־אלהים כדי להטעים, שאלהי־העולם ואלהי־ישראל אחד הוא. שני המחברים כתבו על סמך מקורות עתיקים - מסורות שבעל פה, שבהן הרבה מן היסוד האגדי הבבלי; לעיניהם כבר היו חיבורים מוכנים, כגון האפוס העממי בפרוזה או בשירה “ספר הישר” ו"ספר מלחמות יהוה", עשרת הדברות וספר הברית, ספרי דברי־ימי דוד ושלמה ושאר כתבים. לנוסחאות אלו של המאה התשיעית והשמינית נוסף במאה השביעית ספר משנה תורה ועל פיו נכנסו גם אל הנוסחאות ההם דברי מוסר השכל וטעמי המצוות. במאה שלאחריה, בגלות בבל, נעבדו ברוח הנביאים גם דברי ימי המלכים ואחר־כך, בימי שיבת ציון, נכנס לספרי התורה גם ספר תורת כהנים שהיה לפנים נחלת הכהנים בלבד (ספר ויקרא וכמה פרשיות בספר שמות - למשל כ"ה־מ' - וכמה פרקים מספר במדבר).

 

ז. על השפעת הדת הפרסית (לסעיפים 79, 82)    🔗

בגוף הספר לא ראינו צורך להרצות את ההשערות הידועות על השפעת הדת הפרסית של

צורואסתר על היהדות בימי שלטון־פרס הראשון. אין לדבר בבטחה על השפעה זו כל

זמן שהמדע לא פתר עדיין את השאלה הכללית של מידת ההתפשטות דת אַבסטה,

ששינתה את הדת הפרסית הקדומה, במלכות פרס בימי מלכי האכמנידים שאחרי כורש.

לפיכך לא הגיעה השעה לבקש רמזים לפרסיות בספרי המקרא של אותה תקופה. רבים

רואים רמז כזה בדברי הנביא הפלאי מימי כורש ודריוש הראשון (ישעיה מ"ה, ו־ז)

“למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי. אני יהוה ואין עוד; יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע”. בדברים אלה רואים מחאה של אחדות־האל הנביאית כלפי האמונה בשתי־רשויות של אַבסטה, כלפי שלטון שני הכוחות - הורמיז ואהורמין, אלהי האור והחושך או הטוב והרע. ויש שמתחכמים למצוא גם מחאה כלפי עבודת־האש של הפרסים בדבריו של אותו נביא (ישעיה נ', יא): “הן כולכם קודחי אש, מאזרי זיקות - לכו באור אשכם ובזיקות בערתם”. אפילו אם נחשוב ששני המאמרים הללו תוספות מאוחרות הם אין טעם לראות בהם הד האמונות והדעות הפרסיות, שהיהדות הבבלית הושפעה מהן בזמן מאוחר מזה הרבה. בימי השלטון הפרסי הראשון לא ניכרו אלא השפעות אשוריות־בבליות, מעין הנרמזות למעלה בגוף הספר (§82), אבל לא פרסיות. השפעה פרסית ממש עתידה להיגלות רק לאחר כמה מאות שנה, בימי מלכי הססנידים, מן המאה השלישית לספירה ואילך, בשעה שנתהווה בבבל מרכז ישראלי גדול והיהודים הרגישו את תגרת הדת הפרסית על־ידי הרדיפות שרדפה אותם. בתלמוד בבלי ניכרת השפעת דת אַבסטה בכמה אמונות ומנהגים (שדים ורוחות, טומאה וטהרה ועוד). אולם היהדות השפיעה מצדה גם על הפרסיות, ואולי שאלה האַבסטה קצת מדעותיה מן המקרא ממש. בדורות הבאים של שלטון יוון בארץ הקדם וצמיחת הנצרות היו היסודות הפרסיים מפוזרים בתערובת הדתית הכללית ששלטה בימים ההם. מתערובת זו, שהיו בה גם יסודות ישראליים, הושפעו גם תפוצות הגולה והשפעה זו מורגשת בספרות הגנוזה והחיצונית של הימים ההם. על זאת נדון בכרכים הסמוכים של ספרנו זה.⁴

 

ביבליוגרפיה    🔗

מקורות וספרות    🔗

הספרים החוזרים ונכפלים בסעיפים שונים מסומנים בקיצורים מיוחדים, ואלו הם:

קדמוניות = יוסיפוס פלביוס, קדמוניות היהודים

ברנפלד = ברנפלד מבוא לכתבי הקודש, ג' כרכים, ברלין תרפ"ג

BENZINGER = BENZINGER, Hebräische Archäologie, 1907; 1927.

GRESSMANN = GRESSMANN, Altorientalische Texte und Bilder zum Alten Testament, 1909; 1927.

GUNKEL = Die Genesis, übersetzt und erklärt, 1910.

JEREMIAS = JEREMIAS, Das Alte Testament im Licthe des alten Orients (1906).

KAUTZSCH = KAUTZSCH und BERTHOLET, 4 Auflage Bd. 1–2, Tübingen, 1922–23.

KITTEL = KITTEL, Geschichte des Volkes Israel, Bd. Ⅰ־Ⅱ (4 Aufl, 1921).

LEHMANN-HAUPT = LEHMANN-HAUPT, Israel seine Entwicklung im Rahmen der Weltgeschichte, 1911.

MEYER = EDUARD MEYER, Geschichte des Altertums, Bd. 1 (1913).

PROLEGOMENA = WELLHAUSEN, Prolegomena zur Geschichte Israels, 1905.

RENAN = RENAN, Histoire du people d’Israel, Ⅰ־Ⅲ, 1887.

WELLHAUSEN, Gesch = WELLHAUSEN, Israelitische und jüdische Geschicte, (6 Aufl. 1907).

WINCKLER = WINCKLER, Keilschriftliches Textbuch sum alten Testament, 1909.

§1 ארץ כנען לפני כניסת ישראל

תנ"ך (רצוי להשתמש בהוצאת קיטל Biblia Hebraica המכילה את הנוסח של המסורה בצירוף שינויי נוסחאות לפי תרגום השבעים ושאר תרגומים וכתבי יד עתיקים וכן כתבי הקודש בהוצאת קאוצ’ש־ברתולט): בראשית י', פרשת הגויים (להקביל את דברי־הימים־א וקדמוניות א' ו').

Winckler, 1–13; Gressman (1909), I 105–107, 129–134, 235–249; Knudtzon, Die El-amarna Tafeln 1910; Kittel, Ⅰ, §§8–14; Maspero, Histoire ancienne des peoples de I’Orient 1886 מהדורה חמישית מורחבת פריס 1899–1894;; Meyer, Ⅰ3, 1913; Breasted-Ranke Geschichte Aegyptens (1911), 196–208, 253 ff, 291, 310–314, 325, 338–39: Thomsen, Palästina in fünf Jahrtausenden (Liepzig 1931).

§2 עברים וישראל

בראשית י"ב - ל"ט; ברנפלד, ח"א נ' – צ"ד.

Gunckel, 160; Wellhausen, Prolegmena; Hommel, Die altisraelitische Ueberlieferung in inschriftlicher Beleuchtung (1897); idem, Geschichte des alten Morgenlands (1912), §16: Abraham der Hebräer; Winckler, Abraham als Babylonier, Joseph als Aegypter (1903); Jeremias; Renan, t. I, livre I, chap. 5–9; Ed. Meyer, Die Israeliten und ihre Nachbarstämme (1906) Kittel, Ⅰ, §§29–36; Lenmann-Haupt, 8–27.

§3 מצרים

בראשית ל"ט־נ'; שמות א’־כ"ד; ל"ב־ל"ד; במדבר י"ג־כ"ה; ברנפלד ח"א צ"ד־קל"ג; מאהלר, יציאת מצרים (“דביר” ח"א, א־י"ג).

Dillmann, Kommentar zu Exodus u. Leviticus (1897); idem, Kom. Zu Numeri (1886); Gunckel, Genesis Kap. 39–48; Baentsch, Kommentar zu Exodus, Leviticus u. Numeri (1905); Kittel, Ⅰ, §§37–44; Wellhausen, Prolegomena, passim; Gesch., Kap. Ⅱ; Ed. Meyer, Die Israeliten und ihre Nachbarstämme 19–27; Gressmann, Mose und seine Zeit (1913); Böhl, Kamaamaer umd Hebräel (1911); Hommel, Geschichte des Morgenlands §21; Spiegelberg, Der Aufenthalt d. Israeliten in Aegypten (1904); Breasted-Ranke, Geschicte Aegyptens 345, 358–62; Mahler, Handbuch der jüdischen Chronologie 118–32 (1916).

§4 כנען

ספר יהושע ופירושי הולצינגר והתרגום הגרמני של קאּוּצ’ש־ברתולט (1992; סולובייצ’יק, שכיות המקרא (תרפ"ה); המפות ההיסטוריות של גוּטה, קיפרט ועוד.

Benzingerm §§4–13; Hommel, Grundriss der Geographie und Gesch. Des alten Orients (1994–1912); Buhl, Geographie des alten Palästina (1896); Kittel, Ⅰ,§§3–4; Wellhausen’m, Gesch. Kap. Ⅰ; Pietschmann, Gesch. Der Phönizier (1889); Buhl, Geschichte der Edomiter (1893); Schiffer, die Aramäer (1911); Böhl, Kana-anäer und Hebräer; Clay, the Empire of the Amorits (1919). E. Auerbach, Wüste und Gelobtes Land, Bd. Ⅰ, 44–45 (Berlin, 1938).

(בינתיים יצא הספר בתרגום עברי).

§5 כיבוש כנען

במדבר כ"א; כל ספר יהושע; שופטים א’־ח'; ברנפלד, ח"א קל"ג־קמ"ה; ח"ב ה’־ל', Stade, Gesch. Des Volkes Israel Ⅰ (1889); Steuernagel, Die Einwanderung der israelitichen Stämme in Kanaan (1901); Sellin, Gilgal, Ein Beitrag zur Geschichte der Einwanderung Israels Palästina (1917); Kittel, Ⅰ,§§45–48; Ⅱ,§§1–3; Gressmann, 191–195;

(“ישראל” במצבת הזכרון לכבוד מרנפתה); Lehmann-Haupt. 36 ff.

§§7–6 ימי השופטים

שופטים ב’־י"ב עם פירושו של קיטל (בתרגום הגרמני של קאַוּצ’ש); ברנפלד ח"ב, ל"א ואילך.

Meyer, Die Bücher Richter und Samuel (1890, 1902); Wellhausen, Gesch. 39–46; Kittel, Ⅱ,§§3–6; Renan, t. Ⅰ, liver Ⅱ, chap. 8–11.

§§9–8 הפלישתים, בחירת מלך

שופטים י"ג ואיך; שמואל־א א’־י"ב; ברנפלד, ח"ב, נ"ה ואילך. למוצאם של הפלישתים:

W. Max Müller, Asien und Europa nach Altügyptischen Denkmälern (1893); Lichtenberg, Beiträge zur Geschichte von Kypros (1906); Macalister, The Philistians (1914); Wellhausen, Gesch. 52 ff.; Kittel, Ⅱ,§§10–11; Mayer, Die Israeliten und ihre Nachbarstämme 420 ff.

§§11–10 התרבות הקדמונה

טשרנא (צ’ארנו), חוקי חמורבי (תרגום עברי לפי תרגומו של מילר, עי' להלן בביליוגרפיה הלועזית לסעיף זה).

Schrader, Die Keilinschriften und das Alte Testament (1903); Jeremias; Gressmann. 140–171; Kohler und Peiser, Hamurabi’s Gesetz, Bd. 1–4. 1909, 1910; Winckler Hamurabi’s Gesetze; D. H. Müller, Die Gesetze Hamurabi’s und ihr Verhältnis zur mosaischen gesetzgebung (1903); Sellin, Der Ertrag der Ausgrabungen im Orient (1904); Gressmann, Die Ausgrabungen in Palästina und das Alte Testament (1908); Vincent, Canaan d’aprés l’exploration récente (1907; Kittel, Die alttestamentliche Wissenschaft in ihren wichtigsten Ergebnissen (1912; idem, Die Religion des Volkes Israel (1921); idem Gesch. Ⅱ,§§ 7–9; W. R. Smith, Religion of the Semites (1894); Bertholet, Die Kulturgeschichte Israels (1919); Benzinger, §§59–61. Волков, Законы царя Хаммураби (Москва 1914); Albright, Archrology of Palestine (N. Y. 1932).

§§16–13 שאול

שמואל־א' י"ג־ל"א; שמואל־ב' א'; דברי־הימים־א' י'; ברנפלד, ח"ב ס"ג־ע"ז.

Kittel, Die Bücher Samuel übersetzt und erklärt; idem, Geschichte des Volkes Israel Ⅱ,§§11–13; Wellhausen, Gesch. 55–61 (1907); Stade, Geschichte des Volkes Israel Ⅰ, 215–58; Renan, t. Ⅰ. Liver Ⅱ, chap. 15–16; Beer, Saul, David, Salomo (1906).

§§22–17 דוד

שמואל־ב ב’־כ"ד; מלאכים־א א’־ב'; דברי־הימים־א י"א־כ'; ברנפלד, ח"ב, ע"ח־צ"ב; פירושי קיטל לספרי שמואל ומלכים בתרגומו של קאַוּצ’ש ובפירושו השימושי של נוֹבאַק.

Stade, Gesch. Ⅰ, 258–299; Wellhausen, Gesch. 61–67; Kittel, Ⅱ,§§ 14–17; Beer, Saul, David, Salomo (1906); Baentsch, David und sein Zeitalter (1907); Renan, t. Ⅱ, livre Ⅲ, chap. 1–8; טנדנציה שלילית) בתיאור אַפיו של דוד ); Lehmann-Haupt, 60–65.

§§26–23 שלמה

מלכים־א ג’־י"א; דברי־הימים־ב א’־ט' (עם פירוש קיטל לספר מלכים ופירוש רוטשטיין לספר דברי־הימים); יוסיפוס, נגד אפיון (תרגום עברי של שמחוני, תרפ"ח) א', י"ז־י"ח.

Pietschmann, Gesch. Der Phönizier (1889); Stade, Gesch. Ⅰ299–343; Renan, ibid, chap. 9–14; Wellhausen, Gesch. 67–70; Lehmann-Haupt, 65–68; Kittel, Ⅱ,§§18–24; Meyer, Die Israeliten und ihre Nachbarstämme 355–370; Benzinger, §§62–63.

§§31–28 התפלגות הממלכה

מלכים־א י"ב־ט"ז; דברי־הימים־ב י’־ט"ז; ברנפלד, ח"ב צ"ח ואילך.

Gressmann, Ⅰ, 251–53; Meyer, Geschichte des alten Aegyptens, 330 ff. (1909); Lehmann-Haupt, 68–72; Kittel, Ⅱ,§§25, 26, 27–29; Alt, Israel und Aegyptens, 392–393; Тураев, Истоия древняго Востока Ⅱ, 28–41.

§§39–32 מלכי בית עמרי

מלכים־א ט"ז־כ"ב; מלכים־ב א’־י"א; דברי־הימים־ב י"ז־כ"ג (עם פירושי אייזפלד ורוטשטיין בתרגומו הגרמני של קאַוּצש); ברנפלד, ח"ב ק"א־קכ"ב.

Winckler, 14–25; Gressmann Ⅰ, 108–111, 172–73, Ⅱ, 133–135; Jeremias, 497 ff.; Kittel, Ⅱ,§§30–33; Pietschmann, Geschichte der Phönizier, 290–98; Lehmann-Haupt. 72–79; Тураев, Истоия древняго Востока Ⅱ, 8–27, 42–45.

§§45–40 בית יהודה וחורבן שומרון

מלכים־ב י"ב־י"ז; דברי־הימים־ב כ"ד־כ"ח (עם הפירושים הנ"ל); ברנפלד ח"ב קכ"ב־קל"ט; ספרי הנביאים עמוס, הושע, ישעיה ז’־י'.

Schrader-Winckler-Zimmern, Keilinschriften u. d. A. T. (1903, 215, 269; Winckler, 21–39; Gressmann, 111–116, Ⅱ, 136; Kittel, Ⅱ,§§34–36, 43–45; Lehmann-Haupt, 80–105; Tiele, Babylonisch-assyrische Geschichte (1886); Тураев, Истоия древняго Востока Ⅱ, 63–104.

§§48–46 החיים בתקופת שני בתי ישראל

המקורות המקראיים עי' בהערות שבשולי העמודים בגוף הספר.

Stade, Gesch. D. Voikes Israel, Ⅶ Buch: Glaube und Sitte in vorprophetischer Zeit; Wellhausen, Gesch. Kap. Ⅵ: Gott, Welt und Leben im alten Israel; Benzinger, passim; Kittel, Ⅱ,§§21–24, 37–39; Bertholet, Die Kulturgesehichte Israels (1919); Max Weber, das antike Judentum (Gesam. Aufsätze zur Religionssoziologie, Ⅲ, Tübingen 1923**); Herzfeld**, Handelsgeschichte d. Juden d. Altertums (1879); Buhl, Die sozialen Verhältnisse der Israeliten (1899); G. Beer, Die soziale und religiöse Stellung der Frau im israelitischen Altertum (1919); Sellin, Tell-Taanak (Ausgrabungen, 1904–1905); Sellin-Watzinger, Jericho – Ergebnisse d. Ausgrabungen, (1913); Dussaud, Les origins canaanéennes du sacrifice israélite (1921); Merz, Die Blutrache bei den Israeliten (1916).

§49 הנבואה

קלוזנר, הרעיון המשיחי בישראל ח"א, י"ז־ל"א; סולובייצ’יק, המדבר בתולדותיו של עם ישראל (“דביר” ח"ב כ"ט־מ"ה).

Reuss, Geschichte der Heilig. Schrift d. Alten Testaments (1881), §§ 202,205, 221–224, 231; Rrnan, t. Ⅱ, Livre Ⅳ, chap. 6, 7, 16–21; Darmsteter, Les, prophétes d’Israël (1891), pp. 17–50; Cornill, Der israelitische Prophetismus (1909); Wellhausen, Gesch. 111–118; Kleinert, Die Propheten Israels in sozialer Beziehung (1905); Hölscher, Die Propheten (1914**); Staerk**, das assyrische Weltreich im Urteil d. Propheten(1908); Kittel, Ⅱ,§40–42; idem, Die alttestamentliche Wissenschaft in ihren wichtigsten Ergebnissen (1912) 107 ff., 175 ff.; Duhm, Israels Propheten (1916).

§§51–50 כתב ולשון

ברנפלד, ח"א־ח"ג; סולובייצ’יק־רובשוב, תולדות בקורת המקרא, תרפ"ב; י. קויפמן, תולדות האמונה היראלית, לקדמוניות המונותאיזמוס הישראלי.

Benzinger, §37: Die Schrift; Kittel, Ⅰ,§§15, 18, 22; Ⅱ,§§23 38: Schrifttum; idem, Alttestament. Wiss. In ihren wicht. Ergebnissen, 66 ff.; Wellhausen, Prolegomena; idem, Composition des Hexateuchs und der historischen Bücher d. A. T. (1901(מהדורה ג', Reuss, Geschichte, d. Heilig. Schrift. §§213–218 (1881); Renan, t. Ⅱ, livre Ⅳ, chap. 2, 3, 10–14; Kuenan, Historisch kritische Einleitung in die Bücher des A. Testaments (1887); Cornill, Einleitung in die kanonischen Bücher des A. T. (1913); Steuernagel, Einleitung ins A. T. (1912); Staerk, die Entstehung des A. T. (1918; Gunckel, die Genesis übersetzt und erklärt (1910); Gressmann, Ⅰ, 1–60; Winckler, Keilinschrift. Textbuch, 80–118; Jeremias, 129–286; King, The seven tablets of Creation (1902; Тураев, Ист. Древ. Востока, г. 1, Вавилонская Религия; Renan Ⅰ, 285–300, 337–368. Классический Восток (1924), 218.

§§55–53 חזקיה

מלכים־ב י"ח־כ'; ישעיה ל"ו־ל"ט (ועי' גם כ', ל’־ל"א); דברי־הימים־ב כ"ט־ל"ב.

Winckler, 40–50; Gressmann, Ⅰ, 117–122; Ⅱ, 137–138; Guthe, Geschichte d. Volkes Israel (1899), §§61–65, 69; Wellhausen, Gesch. 121–127; Kittel, Ⅱ,§§46–47 und Beilage: Die Berichte über Sanheribs Zug nach Palästina; Breasted-Ranke, Gesch. Aegyptens, 403–406; Lehmann-Haupt, 106–125; Staerk, Das assyrische Weltreich im Urteil der Propheten (1908); Wilke, Jesaja und Assur (1905); Küchler, Die Stellung d. Propheten Jesajazur Politik seiner Zeit (1906); Reuss, Gesch. D. Heilig. Bücher §§249–257, 265–273.

§§59–56 מנשה ויאשיהו

מלכים־ב כ"א־כ"ג ודברי־הימים־ב ל"ג־ל"ה; ספרי הנביאים מיכה, צפניה, ירמיהו (הפרקים הראשונים, י"א, ל"א ועוד); הירודוט, היסטוריה (בלשון יוונית) ח"א ק"ה וח"ד א' ואילך (על הסקיתים); הנ"ל ח"ב קנ"ט (על המלחמה שעל יד מגידו).

Winckler, 50–54; Gressmann, Ⅰ, 123–126; Lehmann-Haupt, 125–146; Kittel, Ⅱ,§48–49; Wellhausen, Gesch. Kap. 9: Die prophtische Reformation; Breasted-Ranke, Gescichte Aegyptens, 430–432; Gadd, The falloff Ninive (Proceedings of the British Academy, Vol. Ⅺ, London, 1923).

§§64–60 חורבן יהודה

מלכים־ב כ"ג־כ"ה; דברי־הימים־ב ל"ו; ספרי הנביאים חבקוק, נחום, ירמיהו וספר איכה. בספר ירמיהו שייכים למלכות יהויקים הפרקים ז’־י', י"ט־כ', כ"ב, כ"ה, כ"ו, ל"ו; ולמלכות צדקיהו הפרקים כ"ז (בפסוק א' נאמר בטעות “יהויקים” במקום “צדקיהו”, כנראה מפסוק ג'), כ"ח, כ"ט, ל"ב־ל"ד, ל"ז, מ"ד; ברנפלד, ח"ב שי"א־שע"ח (ניתוח ספר ירמיהו).

Winckler, 55–58; Breasted-Ranke, Gescichte Aegyptens, 433–435; Wellhausen, Gesch. Kap. 10; Kittel, Ⅱ,§50; Lehmann-Haupt, 147–157; Erbt, Jeremia und seine Zeit (1902).

§§70–66 גלות בבל

מלכים־ב כ"ה; כ"ז־ל'; ספר יחזקאל; ישעיהו י"ג־יד, מ' ס"ו; דניאל ה'; עזרא א', ב', ו'; הירודוט, היסטוריה ח"ח קע"ח, ק"צ; יוסיפוס, נגד אפיון א', י"ט־כ'; קלוזנר, הרעיון המשיחי ח"א, ס"ד, פ"ג; שמחוני, יחזקאל הנביא “העתיד, ג־ד); ברנפלד, ח”ב, רפ"ג־ש"י ישעיה השני), שע"ט־תמ"ו יחזקאל).

Weissbach, Keilinschriften der Achämeniden (vorderasiatische Bibl. T. Ⅲ, 1911); Hilprecht, Explorations in Bible lands during the 19^th sent, (1903); Klamroth, Die Jüdischen Exulanten in Babylonien (1912); Wellhausen, Kap. 11; Lehmann-Haupt, 158–166; Cornill, Das Buch des Propheten Ezechiel (1886); Berthole t, Das Buch Hezekiel (1897); Budde, Das Buch Jesaja, Kap. 40–66 (Kautzsch-Bertholet, Die Heilige Schrift, Bd. Ⅰ, (653–720); Тураев, История древняго Востока Ⅱ,117–152; Каценельсон, Вавилонское пленение “Восход”,1902, кн. 3–4.

§§77–71 שיבת ציון

ספרי עזרא ונחמיה עם פירושי הילשר (בתרגום הגרמני של קאַוּצ’ש); סרנפלד ח"ב, תפ"ז־תקי"ד; תקט"ו־תקכ"א; הירודוט, היסטוריה ח"ג.

Weissbach, Keilinschriften der Achämeniden (1911); Meyer, Die Entstehung des Judentums (1896); Idem, Der Papyrusfund von Elephantine (1912), Ⅰ, 38 ff.; Wellhausen, Gescichte Kap. 12; Renan, Histoire du people d’Israel t. Ⅳ (נגד דעתו הטנדנציוזית יצא “קריטיקוס ב”ווֹסכוֹד" 1894, ספרים ד־ה); Sellin, Serubabel: Studien zur Entstehungs-Gesch. D. Jüdischen Gemeinde nach d. Babylonischen Exil (1901); Lehmann-Haupt, 166–175; Montgomery, The Samaritans (1907); Тураев, История древняго Востока Ⅱ,169, 187, 196–216.

§§80–78 יהודה ותפוצות הגולה

קדמוניות י"א ו־ז; קלוזנר, הגולה בבבל, השלוח כרך כ"ד, מעמ' 408 ואילך; ספר אסתר (עם פירושי שטייארנגל בתרגום הגרמני של קאַוּצ’ש); דייכס כתובות ארמיות, השלוח כרך י"ז, עמ' 8 ועמ' 504 – להשוות עם Sayce-Cowley להלן.

Wellhausen, Isr. Gesch. 187–190 (1907); Peters, Nippur or Explorations in Bible lands (1903); Daiches, The Jews in Babylonien in the time of Ezra and Nehemia, according to Babylonien inscriptions (1910); Jampel, Das Buch Esther (1907); Gunkel, Esther (Religionsgeschichtliche Volksbücher, Tübingen 1916); Scheftelowitz, Die altpersische Religion und das Judentum (1920); Sayce and Gowley, Aramic papyri discovered at Assuan (1906); Sachau, Drei aramäische Papyrusurkunden aus Elephantine (1907); Idem, Aramäische Papyrus und Ostraka au seiner Jüdischen Militärkolonie zu Elephantine (1911); Ungnad, Aramäische Papyrus aus Elephantine (1911); Gressmann, 175–177; Ed. Meyer, Der Papyrusfund von Elephantine (1912); Lehmann-Haupt, 175–181; Тураев, История древняго Востока Ⅱ, 242–245.

§83 התורה בעריכתה האחרונה

ברנפלד, ח"א רע"ה־ש"נ.

החומש, עם:Kautzsch-Bertholet, Die heilig. Schrift Ⅰ, 1–327

מבואות, חלוקת החומר לפי מקורות עם הערות וביקורת; Wellhausen, Gesch.

KAp, 13; Prolegomena: idem, Komposition das Hexateuchs; Kittel, Ⅰ,§§21–27; Cornill, Einleitung in das Alte Test. (1913); Strack, Einleitung in das A. Test. (1906); Driver, Introduction to the Literature of the old Testament (1912); Dussaud, Les origins canaanéennes du sacrifice Israelite (1921); Staerk, Die Entstehung des A. T. (1918).

הערכה חשובה למסקנות האסכולה של ביקורת המקרא, ראה: קיטל, בעיקר §§27–26, על דבר “תורת הכהנים”. (ראה גם לעיל, ביבליוגרפיה §§51–50).

§84 ספרי הנביאים ודברי הימים

התרגום הגרמני למקרא של קאַוּצ’ש וברתולט, כרך א' וב', עם חלוקת החומר של ספרי דברי הימים על פי העריכה שבתקופות שונות; ברנפלד ח"ב.

Kittel, Die Bücher der Könige und der Chronik übersetzt und erkläгt (Nowacks Handkommenter, 1901–1902); Wellhausen, Die kleinen Propheten (1892); Steurnagel, Einleitung in d. A. T. (1914); Staerk, DieEntstehung des A. T. (1918); Marti, Der Prophat Joel (…23, מקרא של קאַוּצ’ש ב',) Obabja ((שם, 47 Saharja (ע"ד זכריה ב' וזמנו).

§85 תהלים

ברנפלד, ח"ג.

Graetz, Kritischer Kommenter zu den Psalmen 1882–83; Duhm, Die Psalmen(1899); Zimmern, Babylonische Hymnen und Gebete (1905); Gressmann, 80–96; Jastrow, Die Religion Babylonische und Assyriens (1898); Тураев, Классический Восток (1924), Ⅰ. 148–151; Ⅱ, 131. Bertholet;

תהילים בתרגום קאַוּצ’ש (מהדורה חדשה, כרך II, 113 וכו').

§86 ספר איוב

שטייארנגל, מבוא ופירוש לספר איוב בתרגום הגרמני של קאַוּצ’ש, ח"ב, ע' שכ"ג ואילך; גרטץ־שפ"ר, ח"א 241 ואילך; ברנפלד, ח"ג. ע"ד זמנו של ספר איוב, ראה להלן: בודדה דוהם (בתקופת פרס) רויס (בתקופת חורבן מלכות ישראל) טוּרייאֶב (בתקופת גלות בבל).

Budde, Beiträge zur Kritik des Buch Hiob (1896); Duhm, Das Buch Hiob (1897); Wellhausen, Gesch. 216–219; Reuss, Gesch. D. Heil. Schrift. §§234–240; Renan, le livre de Job, traduit de I’hébreu avec une etude sur I’âge et le caractére du poéme, 1882; Тураев, Ист. Древняго Востока (1924), Ⅰ, 149–150. ((ע"ד איוב הבבלי

§87 ספר משלי

שטייארנגל, מבוא ופירוש לספר משלי בתרגום למקרא של קאַוּצ’ש, ח"ב, 276 ואילך; הנא, פירוש מדעי לספר משלי, תרפ"ח; בברנפלד, ח"ג; אבינועם ילין, ספר אחיקר החכם, מתורגם עברית… ועליו מבוא, הערות ובאורים, תרפ"ג.

Ungnad, Aramâische Papyrus aus Elephantine 62–82; Reuss, Ⅰ, 398… כנ"ל,; Meyer, Der Papyrusfund von Elephantine 102–128; המחבר מייחס את הטקסט הארמי של אחיקר למאה החמישית ומחשיב את הספר כאוסף המשלים הקדום ביותר שפשט במזרח.

Ermann, Orientalische Literaturzeitung 1924.

(על משלים מצריים הדומים בצורתם ותכנם לספר משלי). 5 N0.