רשימת הנשים הצעירות שסייעו לנשיא קנדי להתגבר על כאבי־הגב וכאבי־הראש הכרוניים שלו, מוכרת כיום לכל. ביניהן מצויות גם כמה מן הכוכבות ההוליבודיות הבלונדיניות הזוהרות ביותר, הזכורות לנו ממסכי־הקולנוע. ג’נטלמנים רבים מנסים להודיע ברבים בימים אלה כי גם הם הכירו כמה מן הבלונדיניות הללו – ובעיקר שתיים מהן, שאינן יכולות עוד להכחיש דבר, כיוון ששתיהן הצטרפו גם הן אל הנשיא המנוח לעולם שכולו טוב. לא נותרה לי, איפוא, ברירה אלא להצהיר קבל עם ועולם ברצינות ובמלוא האחריות:
“גם אני! גם אני!”
כלומר: גם אני זכיתי להכיר אחת משתי הבלונדיניות הללו באופן אישי, מספר חדשים בלבד לאחר מותו של ג’והן פ. השובב בדאלאס. ואם כי סיפרתי פעם את עיקרי־הדברים בהזדמנות אחרת, אשמח להביא הפעם תיאור מפורט יותר של פגישותינו. כל הדברים שיסופרו להלן הם אמת, רק אמת ולצערנו – כל האמת כולה.
זה היה בחודש יולי 1964, עת יצאנו – רעייתי, אנכי ובתנו הבכירה שהיתה אז כבת שנתיים – למסע “מחוף לחוף” בארצות־הברית, מלוס־אנג’לס שבמערב לניו־יורק שבמזרח. בדרכנו הגענו גם לניאגרה, עיר מפלי־המים הגדולים, ששמה ידוע בארץ בעיקר כמונח שרברבי. מצאנו “מוטל” קטן בצד האמריקאי של העיר – החצויה ע"י הגבול הקאנאדי־אמריקאי – והגענו במכונית ישר לפתח חדר מס. 14, הוא חדרנו.
ברגע שעצרנו את המכונית נפתחה לפתע דלת חדר מס. 13, הגובל עם חדרנו, ומתוכו יצאה “פצצה” אמיתית – יפהפיה ארוכת־רגליים, שזופה, בשיער פלאטינה וביקיני זעיר, שלא הותיר מקום רב להתגדר בו.
“וואו!” לא יכולנו שלא להשמיע אנקת התפעלות. שכנה כזו, וממש מעבר לקיר!
הפצצה צעדה לעבר בריכת־השחייה שבחצר ה"מוטל". מובן שנחפזנו לפרוק את המזוודות, ללבוש בגד־ים. ספורטאי פעם – ספורטאי תמיד!
“גם אני רוצה לבריכה”! הכריזה הבת, כשהיא נוטלת עמה את המגבת החדשה שקנינו לה בדרך – מגבת ססגונית, שדמותו של דונאלד הברווז מתנוססת עליה לתפארה.
השעה היתה שעת־צהריים, והבריכה ריקה מאדם. לשפת־הבריכה היה רק זאטוט בלונדיני כבן שלוש. ברגע שהבחין במגבת הצבעונית של בתנו זינק לקראתה, חטף את המגבת – והחל לרוץ מסביב לבריכה בצהלות נצחון פראיות.
ברור שהבת פרצה בבכי ודרשה במפגיע את דונאלד שלה.
ניסיתי לרדוף אחרי השובב, אבל הוא היה מהיר כשד, ואני מצאתי לפתע את עצמי במצב המביש, כשאני דולק אחריו סחור־סחור מסביב לבריכה ואיני מצליח לתפוש אותו.
וכל זאת – לעיניה של הפצצה בביקיני, שהשתזפה לא הרחק משם, על הדשא.
סוף־סוף הצלחתי לתפוש את הממזר הקטן. אולם הוא לפת באצבעותיו הדקות את המגבת, ובשום פנים לא הסכים להיפרד ממנה, בעוד הבת ממשיכה לזעוק חמס.
מה עושה אב ישראלי במצב כזה? משמיע, כמובן, את השאלה הישראלית הקלאסית:
“ילד, איפה אמא שלך?”
“שם!” אמר הזאטוט והצביע על הפצצה המשתזפת על הדשא.
היתה לי ברירה? ניגשתי ישר אל האמא.
“סליחה”, אמרתי.
“כן, בבקשה?” חייכה חיוך ממיס־לבבות.
“הילד… הוא… המגבת… הקטנה… בוכה!”
זולטאן, תחזיר את המגבת!" אמרה הפצצה לממזר.
למזלי, סירב זולטאן לציית.
“ככה זה, ילדים…” אמרה האם חסרת־האונים, ומשכה בכתפיה החשופות.
נאנחנו אנחה מבינה, והתיישבנו על הדשא, לצידה, לשיחת הורים.
כיוון שהיינו שני המבוגרים היחידים בבריכה התחלנו לשוחח. אבל ברגע שהחלה השיחה לקלוח נפתחה לפתע שוב דלת חדר מס. 13, ועל הסף עמדה “פצצה” מסוג אחר – גבר אדיר־שרירים, בעל “משולש” רציני, שניגש ישר לעברנו.
“מותק”, אמר לה, “מאוחר, מוכרחים לזוז!”
לפני שנעלמו שניהם בחדר מס. 13 לחשה הבלונדינית משהו באזנו של הענק. זה העיף בזולטאן מבט קצרצר, שהיה בעל השפעה פסיכולוגית מיידית. זולטאן ניגש אלי מיד והחזיר את דונאלד.
כשניגשנו שעה קלה לאחר־מכן למשרד הקבלה של ה"מוטל" ראינו שם כרזה צבעונית המודיעה כי בעיר מוצגת הקומדיה המוסיקאלית “ג’נטלמנים מעדיפים בלונדיניות”, בכיכובה של ג’יין מנספילד.
“הי!”, אמרנו לפקיד־הקבלה. “אפשר להשיג כרטיסים?”
“למה לך לשלם כסף כדי לראות את ג’יין, בזמן שאתה יכול לראות אותה חינם, וממרחק קטן הרבה יותר, אצלנו בבריכה?”, שאל הנער.
רק אז תפשתי מיהי השכנה שלנו שמעבר־לקיר, ומיהו ה"משולש" המלווה אותה – הידוע בציבור כמר מייק הארגיטאי, “מר עולם”.
ברור שבמשך היומיים הבאים, עשינו הכל כדי לטפח יחסי־ידידות בין זולטאן הארגיטאי־מנספילד לבין בתנו אורנה. עלי להודות שלמשך זמן קצר השתעשענו אפילו ברעיון שהשניים יתמידו בקשר זה, ובכל ליל־שבת, ראש־השנה וערב־פסח נזמין לביתנו לארוחת־ערב את המחותנים, ג’יין ומייק. בינתיים הסתפקנו בשיזוף ובכמה משפטים קצרים, קטועים, שלא הגיעו מעולם לכדי שיחה קולחת. זכור לנו רק, כיצד התלוצצנו פעם על מספר החדר של שכנינו. ג’יין טענה שאינה מאמינה בכך – במזל הרע שמביא המספר 13. מייק הסכים אתה, ואני לא העזתי שלא להסכים אתו, מסיבות משולשות.
חלפו שנתיים. ויום אחד בישרו העתונים כי ג’יין מנספילד מצאה את מותה בשעת נסיעה במכונית, היא והגבר שהיה עמה. זולטאן הקטן, שישב בעת התאונה במושב האחורי, נפצע קשה, אך החלים מפצעיו.
מאז אנו משתדלים להימנע עד כמה שאפשר מחדרים שעל דלתם טבוע המספר “13”.
*
כל זה אינו נוגע ישירות, כמובן, לנשיא קנדי המנוח, שג’יין הכירה אותו – לדברי הרכילות האחרונה – במשך למעלה משלוש שנים. עד כמה שזכור לי, לא הזכירה את שמו אפילו פעם אחת בכל שיחותינו, למרות שלא חלפו אז אלא חדשים ספורים מן הרצח בדאלאס. עד כמה שזכור לנו גם לא נראתה “שבורה” במיוחד באותה תקופה. ואולי העובדה שהצליחה להסתיר את יגונה מעידה על כך שבכל זאת ניחנה בכשרון־משחק כלשהו – עובדה, שלא תמיד הורגשה למראה סרטיה על המסך הגדול.
מכל מקום כשאני נתקל כיום על כל צעד ושעל בגברים הטוענים שגם הם הכירו כמה מן היפהפיות של ג’ק, וכי היו בין הג’נטלמנים שאותן העדיפו הבלונדיניות – איני יכול שלא לנצל את ההזדמנות ולהודיע בהכנעה:
“גם אני, רבותי! גם אני!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות