פגישה עם הבמאי היהודי הרברט ביברמן, מקרבנות “צייד המכשפות” ההוליבודי, שסרטו זכה בפרס ראשון בפסטיבל קאן לפני אחת־עשרה שנה אך לא הוקרן בארה"ב עד היום הזה.
שמו של הרברט ביברמן מוכר כיום רק למעטים. אבל בשלהי שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים הופיע שם זה תכופות על דפי העתונים בארה"ב, ולאו דווקא לשבח. כי ביברמן, שגם שמו מעיד על מוצאו היהודי, היה בין “עשרת המוחרמים של הוליבוד” – עשרה במאים ותסריטאים הוליבודיים ידועי־שם (רובם יהודים), שהושלכו לכלא בימי “ציד המכשפות” המפורסם, לאחר שסירבו להעיד בפני “הוועדה לחקר פעולות בלתי־אמריקאיות”, הידוע לשמצה.
“זה היה בקיץ 1947”, נזכר הגבר גבה־הקומה, שעבר כבר את שנת הששים לחייו. “לפתע קיבלו מפיקי הסרטים בהוליבוד הוראה ‘לפקוח עין על יסודות חתרניים ו’אדומים’, שהסתננו לתעשיית הקולנוע, והמגניבים תעמולה קומוניסטית לתוך סרטי הוליבוד'. עשרות במאים, שחקנים וצלמים הוזמנו לחקירה לפני ‘הוועדה לחקר פעולות בלתי־אמריקניות’, שם נדרשו לענות על השאלה המפורסמת: ‘האם היית פעם, או עודך, חבר במפלגה הקומוניסטית?’”.
התסריטן שבחר להתאבד 🔗
אחת הדמויות הבולטות ביותר ב"ציד מכשפות" זה היה אריק ג’ונסטון, המוכר לנו מפרשיות אחרות. ג’ונסטון, שנבחר כ"נשיא התאחדות יצרני הסרטים באמריקה", היה אחראי ישירות ל"טיהור הגדול", והוא שמונה “לפקוח עין”. לשבחם של כמה מגדולי המפיקים ייאמר, שתחילה סירבו לשתף פעולה עם הוועדה (גם מפני שחששו לאבד את טובי אנשיהם). אבל אריק ג’ונסטון ואנשיו לחצו, שידלו, פיתו ואיימו, ובסופו של דבר סחטו מאילי הסרטים “הצהרת נאמנות”, וגרמו לפיטוריהם של כל ה"חשודים בחתרנות".
“ציד המכשפות” ההוליבודי בא כזעזוע נורא לחוגי האינטלקטואלים בארה"ב, ובעיקר ליהודים. ביטוי־מה למוראות אותה תקופה ניתן ביצירותיהם של סופרים יהודים כארווין שאו, מיילר ולווין, ובעיקר במחזותיו של ארתור מילר, “ציד המכשפות” ו"אחרי הנפילה". רבים מן המוזמנים לחקירה העדיפו לענות על השאלה המפלילה, ולהציל בכך את מקור מחייתם ומקום עבודתם. אחרים נאותו לשתף פעולה עם החוקרים, ולהלשין על חבריהם (ומספרים כי אחד מגדולי אנשי־העסקים היהודיים בקליפורניה הוא תסריטן שסרח, וכתמורה זכה בהון, שהפך אותו אחר כך למולטי־מיליונר), אחרים, כידידו של קוונטין ב"אחרי הנפילה", איבדו כל אמון ותקווה, ובחרו להתאבד. תסריטן הוליבודי מפורסם המריא במטוסו הפרטי הקטן משדה התעופה של סנטה־מוניקה, כשמיכל הדלק שלו ריק כמעט לחלוטין, וצלל עם מטוסו בלב האוקיינוס.
אבל היו גם כאלה שהעדיפו ללחום, והחליטו להעמיד במבחן את החוקה האמריקנית. בפני הנשאלים עמדה הברירה: להסתמך על הדיבר החמישי בחוקה האמריקנית (המעניק לכל אזרח את הזכות שלא להפליל את עצמו), או להסתמך על הדיבר הראשון (חופש הפרט). היה ברור, כי כל הבוחר בדרך השנייה, צפוי לעונש מאסר על “בזיון וועדה ממשלתית”. אבל “העשרה מהוליבוד” – שביניהם היו כמה מטובי אנשי המקצוע בעיר הסרטים, כאלן טראמבו, פול ג’ריקו, אדוארד דמיטריק, רינג לארדנר הבן והרברט ביברמן – לא נבהלו. “החלטנו לנסוע לוושינגטון לא כדי להגן על עצמנו, אלא כדי להגן על אמריקה”, סיפר לי ביברמן, כשנפגשנו לא מכבר במשרד קטן בהוליבוד. “בערב שלפני צאתנו לוושינגטון נתקהלו שבעת אלפים איש באולם תיאטרון ענק בלוס־אנג’לס, כדי להיפרד מאתנו, ולהביע מחאה נגד הוועדה וחקירותיה”.
החקירה עברה ללא הפתעות. העשרה סירבו להשיב על שאלת הוועדה, בהסתמכם על הדיבר הראשון. שמונה מהם נידונו לשנת מאסר, ואילו שניים (דמיטריק וביברמן), לששה חדשים בלבד. וכך נשלחו תסריטאים ובמאים בעלי שם־עולם, שזכו לא פעם בפרסי ה"אוסקר", לבלות שנה בכלא, יחד עם פושעים פליליים ואנשי העולם התחתון.
מידת הצביעות בטענות על “טיהור יסודות חתרניים” נתגלתה מיד למחרת “הצהרת הנאמנות”, אותה סחט אריק ג’ונסטון מאילי הסרטים בהוליבוד. יום לאחר שפוטרו “היהודים האדומים” ממשרותיהם, החלו גדולי המפיקים לחזר אחריהם ולבקשם שיחזרו לעבודה; אולם הפעם – בשם בדוי, ותמורת עשרה אחוזים מן השכר שקיבלו עד אז. המפיקים השנונים ידעו שאין למוחרמים ברירה אלא להסכים לתנאי סחטנות אלה, והם לא היססו לנצל את המצב לטובתם. כך אירע, שסרטים הוליבודיים רבים זכו במשך שנים בפרסי “אוסקר” בשל תסריטיהם, אולם התסריטן לא עלה על הבמה לקבל את הפסלון המוזהב, אם משום שהופיע בסרט בשם בדוי, ואם משום ששמו לא נזכר בפתח הסרט כלל.
“סירבתי לעבוד בתנאי עבדות מחפירים כאלה”, מספר ביברמן. “וכשיצאתי משערי הכלא, ונוכחתי ששערי עולם הסרטים נעולים בפני, נעשיתי קבלן לעבודות בנין, והתפרנסתי מיגיע כפי. אך מובן שכל אותו זמן […]1 לחזור לסרטים, וכמוני אנשי־סרטים יהודיים רבים, […] ללו ב’רשימה השחורה'. לכן החלטנו להתאגד, […] לנו חברת סרטים קטנה, עצמאית, משלנו, ולנסות ל[…] סרטים בתקציב מצומצם, מחוץ להוליבוד. במשך למעלה מחצי שנה חיפשנו סיפור מתאים לסרט הראשון; סיפור אנושי אמיתי, מיוחד במינו, שיהיה שונה מסיפורי האשליות המתקתקים של הוליבוד”.
הנשים בהפגנה, הגברים בבית 🔗
הסיפור המבוקש נתגלה בדרך מקרה. פול ג’ריקו, אחד ה"מוחרמים", נסע עם משפחתו לביקור במדינת ניו־מכסיקו. בדרכו נודע לו על שביתת כורים מכסיקניים בעיר־כורים קטנה. לאחר פרסום חוק טאפט־הארטלי האמריקני, שאסר על שובתים להפגין לפני המפעל המושבת, החליטו נשות השובתים לצאת להפגנה, שהרי אין שום חוק האוסר עליהן לצעוד עם שלטי־מחאה לפני המפעל המושבת. תחילה סירבו הגברים, כי ראו בהצעה פגיעה בכבודם. אבל הנשים התעקשו, השאירו את הגברים בבית, כדי להשגיח על הילדים ועל מלאכת הכביסה והבישול, ואילו הן צעדו לפני המכרה יום־יום, במשך חדשים, משחר עד שקיעה, למול כלבי המשטרה וניידות ה"שריפים" המקומיים.
מיד יצא התסריטן מייק וילסון לעיר־הכורים הנידחת, ושהה בין הכורים השובתים במשך כמה חדשים. הללו, שנואשו כבר מכל עזרה (אפילו ה"יוניון", האיגוד המקצועי של פועלי המכרות, זנח אותם), שמחו לשתף פעולה עם האורחים הבלתי־צפויים, אך בתנאי אחד: שתינתן להם רשות לבקר את התסריט לפני תחילת הצילומים, ולהעיר את הערותיהם.
וילסון (שזכה אחר־כך בעילום־שם בפרס ה"אוסקר", על התסריט של “מקום תחת השמש”), כתב את התסריט הפיוטי־תעודתי, כשהוא מתרכז בעיקר בשתי דמויות – ראמון, פועל מכסיקני פשוט, כבן ארבעים, ואשתו הביישנית והשתקנית אספרנצה, היוזמת את הפגנת הנשים, על אף הריונה ועל אף התנגדות בעלה, הנאלץ להישאר בבית, עם הילדים. לאחר סיום הכתיבה נקבעה וועדה של תשעה – חמישה מבין הכורים, וארבעה מבין אנשי הסרטים, – שעברה על התסריט והעירה את הערותיה. נשות הכורים התנגדו לתמונה, בה נראה ראמון כשהוא מוציא את כספו על שתיית משקאות חריפים. “אין זה אופייני”, טענו, והתמונה נמחקה מן התסריט. ואילו הגברים התנגדו לתמונה בה נראה אחד הכורים השובתים, כשהוא עוגב על אשה נשואה. הפעם הרימו הנשים את ידן לאות התנגדות, ודרשו להשאיר את התמונה כמות שהיא. “מה שנכון – נכון”, טענו. והתמונה נשארה.
הכוכבת לא קיבלה אשרת כניסה 🔗
רק אז החלו הצרות. כל חברות הסרטים ואיגודי העובדים המקצועיים נצטוו להחרים את הסרט ומפיקיו, וביברמן ואנשיו, הצליחו רק בקושי רב למצוא צוותים של צלמים וטכנאים. השחקנים המכסיקניים המעטים בהוליבוד חששו לשתף עמם פעולה, שמא יחסלו בזה את הקאריירה שלהם בעיר הסרטים. אשר לשחקנית הראשית, זו הובאה ממכסיקו, ונאלצה ללמוד אנגלית בעת הצילומים. אבל לאחר שאבדה כל תקווה למצוא שחקן מקצועי לתפקיד הראשי, נלקח לתפקיד אחד מעובדי המכרה, פועל פשוט, שנבחר על ידי נשות הכורים, על אף חששות הבמאי.
במשך כל החדשים הארוכים של הסרטת הסרט בעיר־המכרות הקטנה נתקלו ביברמן ואנשיו בקשיים לאין ספור. אחד מחברי הקונגרס האמריקני הצהיר בבית־הנבחרים, ש"נתגלתה מחתרת קומוניסטית, המכינה סרט תעמולה אדום בעיר כורים קטנה בניו־מכסיקו". אנשי העיר סירבו לשתף פעולה עם יוצרי הסרט. חנויות המכולת סירבו למכור להם מצרכי מזון, והעתונים המקומיים עסקו בהסתה פרועה נגדם. מק’קארתי ואנשיו תקפו את הסרט עוד לפני שנסתיימו הצילומים, והפ.בי.אי. שלח סוכנים מוסווים, כדי לדווח על הנעשה. גם לאחר שנסתיימו הצילומים לא נפסק החרם. תעשיית הסרטים ההוליבודית הורתה לכל סניפיה שלא להעמיד לרשות ה"מוחרמים" מעבדות, אולפני־הקלטה וחדרי חיתוך. עבודת החיתוך והעריכה נעשתה במשך חדשים ארוכים וקשים במחתרת, בחדרי־אמבטיה חשוכים וחסרי־איוורור. “הסיבה היחידה שלא כרענו תחתנו”, נזכר ביברמן, “היתה בכך, שגם ברגעים הקשים ביותר מצאנו תמיד בני־אדם מתנדבים שסייעו לנו בלב חם, גם אם נאלצו לעשות זאת בהחבא ותחת שמות בדויים”.
במרץ 1954 הושלם, סוף סוף, הסרט. אבל רק אז נוכחו אנשי “מלח האדמה” (כך נקרא הסרט. הציטטה לקוחה מן “הברית החדשה”) בעוצמת ידם של אנשי “הוועדה”. כל חברות ההפצה וההקרנה בארה"ב סירבו לקבל את הסרט, ובעלי בתי קולנוע פרטיים, שהביעו נכונות להקרינו (לאחר שראוהו והתפעלו מרמתו האמנותית) נאלצו להיכנע לאיומים ולחץ, וביטלו את ההזמנה. בכל רחבי ארה"ב נמצא רק בעל בית קולנוע אחד, אי־שם ברובע עוני ניו־יורקי, המאוכלס כושים ופורטו־ריקנים, שהסכים להקרין את הסרט, וזאת על אף איומי חברות הסרטים ההוליבודיות שלא יתירו לו להקרין את סרטיהן לעולם. “רציתי להזמין להקרנת־הבכורה העולמית את רוזאורה רבואלטס, כוכבת הסרט. אבל שלטונות ההגירה של ארה”ב סירבו להעניק לה אשרת כניסה ממכסיקו". על אף הלחץ הכבד, האיומים הטלפוניים והפגנות המחאה של ארגונים שמרניים (וביניהם ארגונים יהודיים, שחששו “מה יאמרו הגויים”) הוקרן הסרט בקולנוע הקטן שבפרבר־העוני במשך ששה שבועות. אבל אז נאלץ גם בעל הקולנוע הנועז להסיר את הסרט מעל המסך.
ואז הגיעו לפתע הבשורות מחו"ל. הסרט “מלח האדמה” נבחר בפאריס כאחד משבעת הסרטים הטובים של שנת 1955. רוזאורה רבואלטס זכתה בפרס האקדמיה הצרפתית לסרטים, כ"שחקנית הזרה הטובה ביותר". הסרט הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים באדינבורג, בלונדון, בצ’כוסלובקיה ובקנדה, וזכה בפרסים ראשונים. וגולת הכותרת – הוא זכה בתואר “הסרט הטוב ביותר של השנה” בפסטיבאל הקולנוע בקאן.
ואף על פי כן לא נמצא בכל רחבי ארה"ב גם בית־קולנוע אחד, שיסכים להקרין את הסרט האמריקני הטוב ביותר של השנה. כשם שעד שנת 1963 לא נמצא בארה"ב גם צדיק אחד, שיעיז להקרין על מסכו את סרטיו ה"קומוניסטיים" של צ’ארלי צ’אפלין – “מסייה וורדו”, “אורות הבמה” ו"מלך בניו־יורק".
עורך־הדין ויתר על התשלום 🔗
במאים אחרים היו מתייאשים מן השוק האמריקני, ומסתפקים בשלל הפרסים והביקורות הטובות שהגיעו מחו"ל. אבל ביברמן קורץ מחומר אחר. הוא החליט להילחם, ולפתוח במערכה משפטית חסרת־תקדים – לתבוע לדין את כל חברות ההפצה וההקרנה בארה"ב, ששים ושמונה חברות־ענק, שרכושן מגיע למיליארד, ולדרוש מהן להסביר מדוע לא יוקרן הסרט על מסכיהן.
“כולם אמרו לי שזהו טירוף מאין כמוהו”, מספר הגבר העקשן. “הם ציינו שהליכים מעין אלה נמשכים שש ושמונה שנים, ועולים מאות אלפי דולאר. הם אמרו שסיכויינו לזכות הם אחד למאה, ושמולנו תעמוד המערכת האדירה של אילי ההון והסרטים. בקופתנו היו רק כעשרים אלף דולאר, סכום שצברנו מהקרנת הסרט בחו”ל. חיפשנו עו"ד שיהיה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד כפוי־הטובה, וללחום את מלחמתנו".
בדרך נס נמצא האיש המתאים: ג’ורג' ברוסל, עו"ד ליבראלי לא־יהודי, שהסכים להגן על אנשי “מלח האדמה” תמורת עשרים אלף דולאר. וכך הוגשה תביעה נגד 68 חברות הפצה אדירות. המאבק נמשך שמונה שנים תמימות, והיה מייגע ומייאש. חדשים אחדים לפני שהגיע המאבק לסיומו, הזמין עוה"ד ברוסל את ביברמן למשרדו, וסיפר לו כי השקיע את עשרים אלף הדולאר במניות, והסכום שנצטבר הגיע לארבעים אלף דולאר.
“התבוננתי בו נדהם”, נזכר ביברמן. “ג’ורג' לא שיתף אותי מעולם בעסקיו, ולא הבינותי מדוע זה הוא מספר לי מה עשה בכסף ששילמנו לו, לאחר שהשקיע במשפט מאמץ שעלה פי חמישים על הסכום שקיבל”. לפתע מתלחלחות עיניו של ביברמן, וקולו כאילו נחנק מהתרגשות. “‘הבט’, אמר לי עורך־הדין. ‘מעולם לא הרגשתי שיש לי זכות לקחת מכם את הכסף. אני שמח שהצלחתי להשקיע אותו בעסק טוב. אם יקרה לי משהו, הכסף כולו שלכם. כדי שתוכלו להמשיך במאבק, בו התחלתי אני’”.
דממה. אני מביט בגבר הקשיש שלידי. הוא בוכה. בוכה מהתרגשות. “שבועיים לאחר אותה שיחה”, הוא ממשיך, לאחר שנרגע מעט, “קיבל עורך־הדין התקפת־לב, ונפטר באופן פתאומי, כשהוא משאיר אחריו אלמנה ושני ילדים מאומצים. כיוון שהשקיע את מרבית זמנו במשפט שלנו, לא הצליח להוריש לאלמנתו ולילדיו רכוש רב. סירבנו לקבל את ארבעים וארבעה אלף הדולאר; אבל האלמנה התעקשה שנקיים את צוואת בעלה”. ושוב זולגות על לחייו של הבמאי הוותיק דמעות, והוא מתייפח מבלי שיוכל לעצור בבכיו.
בחודש נובמבר 1964 נסתיימו ההליכים המשפטיים, שנמשכו שמונה שנים תמימות. ביברמן הפסיד במשפט. בית המשפט קבע כי לא היה כל מקום לתבוע את ששים ושמונה הנאשמים להציג סרט שלא רצו בו. מאבק של שתים־עשרה שנים קשות, מאז הוחל בייצור הסרט, עלה בתוהו. “ציד המכשפות” חגג את נצחונו.
על אף פסק־הדין, נמצאו לאחרונה כמה בתי קולנוע בארה"ב, שהסכימו להקרין את “מלח האדמה” לפני הציבור האמריקני, אחת־עשרה שנה לאחר שזכה בפרס הפסטיבאל בקאן. אבל מסתבר שאווירת “הרשימה השחורה” מטילה עדיין את צלה גם על אמריקה בת ימינו. בכל לוס אנג’לס העצומה נמצא רק בית קולנוע קטן אחד, בלב הרובע היהודי, בו ניתן היה להקרין את הסרט. אבל כשניסה בעל בית הקולנוע לפרסם מודעת פרסומת רגילה בעתון “לוס אנג’לס טיימס”, העתון היומי הגדול ביותר במערב ארה"ב, סירבו עורכי העתון להדפיס את המודעה, בטענה שזהו “סרט קומוניסטי”. בעקבותיהם הטילו גם כמה עתונים אחרים חרם על הסרט, ולא הזכירוהו כלל בעמודי הבידור שלהם (שם מודפסות, בין השאר, מודעות על הצגות סטריפ־טיז וסרטים פורנוגראפיים למופרעים). גם כיום, בשנת 1966, אין מוכנים להראות בארה"ב סרט־מופת, המציג את החיים בארה"ב בנוסח השונה במקצת מן הסכרין המתקתק של סרטי דוריס דיי.
מן ה"אוסקר" – לועדת החקירה 🔗
ראיתי את הסרט לא מכבר, לפני שירד מן המסך. באולם היו כמה עשרות ממבקריו היהודיים הקבועים של בית־הקולנוע הקטן, וכמה עשרות פועלים מכסיקניים, שחילקו עלונים הקוראים להחרים את יינותיהם של כורמים אמריקניים, המנצלים ביד קשה את הפועלים המכסיקניים העונתיים, הבאים מעבר לגבול. “מלח האדמה” (שהוקרן לפני שנים גם בישראל, וזכה לביקורות נלהבות), הוא סרט מצויין, נקי מכל “תעמולה חתרנית” ומזכיר את ימי הניאו־ריאליזם האיטלקי. על אף החספוס הטכני (פרי החרם במעבדות ובציוד), זהו אחד הסרטים היחידים, שארה"ב יכולה להתגאות בהם. ומשחקם של הכורים השובתים ושל נשותיהם משכנע ונוגע ללב.
“למה?”
לא יכולתי להתאפק מלשאול את ביברמן את השאלה, שהעסיקה אותי במשך כל הראיון. “למה, לכל הרוחות, העמסת על עצמך את הטורח הזה, ללחום במשך שתים־עשרה שנה במנגנונים האדירים הללו? למה לא הסקת את המסקנות המתבקשות מאליהן? והרי אתה עצמך מצביע כל הזמן על הנעימה האנטישמית שמאחורי כל ‘ציד המכשפות’ הזה!”
“אני אמריקני”, אמר הבמאי בקולו השקט, העצוב־קמעה. “אמריקה היא ארצי. ואני מאמין בה, גם ברגעים הקשים ביותר שביליתי בבית הכלא ומחוצה לו. אני נלחם למען אמריקה, אותה אני חושב גם כיום לארץ הדמוקרטית והחופשית ביותר בעולם. ואם צר לי על כל השנים הללו, לא על עצמי צר לי. אני נלחמתי, למדתי ורכשתי נסיון שלא היה כמוהו. אבל צר לי על אשתי, גייל סונדגארד. לפני ‘ציד המכשפות’ היתה אחת השחקניות המפורסמות ביותר בארה”ב, זכתה ב’אוסקר' (על משחקה ב’חיי אמיל זולא') והיתה מועמדת ל’אוסקר' שני. בזמן מלחמת העולם השניה נשלחה על ידי הממשלה האמריקנית להופיע לפני החיילים בחזית, ועשתה זאת בהתנדבות במשך שנתיים תמימות. אבל מרגע שנכנסה ל’רשימה השחורה' ועד היום לא זכתה לקבל אפילו תפקיד במה או בד אחד. מה הגמול שיוכל לכפר על העוול הנורא, הלא־אנושי, שנעשה לה כאשה, כשחקנית, אשר זה שבע עשרה שנה אינה יכולה לחזור אל הבמה? וילדינו, שאביהם נשלח לכלא, ואמם נחקרה בוועדות חקירה, ובילתה את מיטב שנותיה מחוץ לבמה, במרירות ואכזבה. במה אשמו הם?"
הילדים. אני נזכר בתמונת הסיום של “מלח האדמה”. המאבק על המכרה לא הוכרע. אבל אספרנצה (תקווה) וראמון מחייכים זה אל זו, ונכנסים עם ילדיהם הביתה. “ואז, רק אז”, אומרת אספרנצה, “נדע שהשגנו משהו שלא יוכלו לקחת מאתנו לעולם. משהו שאנו יכולים להשאיר לילדינו. והם, מלח האדמה, יירשו אותו ויורישוהו לבניהם אחריהם”.
- העיתון קרוע בחלקו, ולכן נשמטו מהאמר מילים. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות