חודש סיוון, שבו אנו מצויים עדיין, הוא החודש של “מזל תאומים”. אלה שאינם מבני־ברית, מונים את ימיו של מזל זה מ־21 במאי ועד ל־21 ביוני. ולפני ש"מזל תאומים" יפנה את מקומו למזל הבא, המוכר לי יותר, מסיבות אישיות (אבי, אשתי, בתי הבכורה ואני נולדנו בסימן אותו מזל, ובאותו שבוע עצמו!) נקדיש הפעם את המדור לשני האחים זהי־המראה, המחייכים מעל כל לוח מזלות.

תחילה, כדרכנו, כמה מלים במיסגרת השיעור ב"תודעה יהודית".

המילון מגדיר את המלה “תאומים” כ"שני ילודים, שנולדו בלידה אחת, באדם ובבעלי־החיים". צמד־התאומים הראשון, הנזכר במקרא נולד לרבקה אמנו: “וימלאו ימיה ללדת, והנה תאומים בביטנה” (ברא' כה). היו אלה עשיו ויעקב, ולפי כל מה שידוע לנו, לא היו תאומים זהים; לא רק באופי, אלא גם בצורה החיצונית.

 

“משה ואהרון”, או “אלדד ומידד”?    🔗

אם נחפש, נוכל למצוא במקרא זוג תאומים נוסף, שגם הוא שילהב את דמיונם של משוררים רבים. צמד זה נזכר בספר “שיר־השירים”, בתיאור חמודות גופה של השולמית: “שני שדייך כשני עופרים תאומי־צבייה” (פרק ד 5, ושוב בפרק ז 4). האם מדובר כאן בתאומים זהים? יודעי ח"ן, המתמצאים בזואולוגיה ובאנטומיה, טוענים, שבדרך כלל אין התאומים הללו זהים; אבל לדבריהם אין עובדה זו גורעת מיופיים.

זו גורעת מיופיים (אגב, השמתם לב לחוש ההומור המיוחד שגילתה הלשון העברית: מכל האברים הזוגיים בגוף האדם – ידיים, רגליים, אזניים, עיניים וכד' –רק “שדיים” הם לשון זכר דווקא!).

האם זכו גם התאומים הללו לשמות פרטיים, כעשיו וכיעקב? מסתבר שכן, ולא לשם אחד בלבד. חז"ל, שפירשו את פסוקי שיר־השירים פירוש אלגורי, קבעו שהשניים הללו הם “משה ואהרון”, אך לא קבעו מי הוא מי. המשוררים העבריים בימי־הביניים הירבו לכתוב על צמד העופרים, תאומי־הצבייה הללו, ועמנואל הרומי השובב אף העניק להם שמות נוספים, תוך שימוש הלצי במשחקי־לשון על שמות מקראיים, המכילים הברות כ"דד" או “שד”. כבר ב"מחברת" הראשונה בין כ"ח מחברותיו הוא מתאר את יופייה של בעלת־תאומים מסוג זה, תוך שהוא נעזר בשמותיהם של שני האחים המקראיים אלדד ומידד (עמ' 29 במהד' ירדן):

וְלוּ בַּמַחֲנֶה אֶלְדָד וּמֵידָד

הֲכִי יִתנַבְּאוּ אֶל דַד וּמֶי דָד.

מישחק הלשון הזה מצא, כנראה, חן בעיניו של עמנואל, והוא חזר עליו בווריאציות שונות (עמ' 290):

לוּ יַד שְׂמֹאלִי תִּהְיֶה תַּחַת

רֹאשֵׁךְ, צְבִיַת־חֵן, וּפִי אֶל דַד –

אִינַק, וְאִם שׁוֹדֵד יְבוֹאֵנִי

לֹא אֹמְרָה כִּי אָהֳלִי שֻׁדָד.

ובמקום אחר (עמ' 138) מספר עמנואל על אשה נשואה ש"עשתה לו עיניים", בשלחה את ידה, ברמיזה, אל תוך חיקה. מחווה חד משמעית זו הולידה מיד במוחו מישחק־לשון נוסף:

נָסוֹג אָחוֹר לִבִּי, בִּרְאוֹת

עָפְרָה תִּקְרָא אַחְרַי: “הֵידָד!”

עַד רָאִיתִי יָדָהּ אֶל תּוֹךְ

חֵיקָהּ, תֹּאמַר לִי: “דוֹד, הֵא־דַד!”

עמנואל אינו מסתפק רק בשני צמדי השמות המקראיים (משה ואהרון, אלדד ומידד), ומוסיף עליהם שני צמדים נוספים. במקום אחד הוא מכנה את “תאומי הצבייה” בשם “דתן ואבירם” (על שם השניים שניצבו זקופים בפתח אהליהם); ובמקום אחר – הוא עושה שימוש משועשע בשמותיהם של מישך ושדרך, המופיעים בספר דניאל. בעלה של האשה היפה, בעלת ה"רימונים", שאותה חומד עמנואל, בטוח ש"שדרך" נמצא רק בספר דניאל; אך עמנואל מתקן אותו: “דוק ותשכח/ כי בחיק עפרתך נמצא שד־רך” (עמ' 136), וחורז:

לְקֹט שׁוֹשַׁן לְחִי־עָפְרָה, צְבִי־חֵן,

וְשׁוּר שֶׁמֶשׁ בְּפָנֶיהָ מְצַחֵק.

וְאִם תִתְאַו מְצוֹא שַׁד־רַךְ וּמֵישַׁךְ

וְעִמָם בַּלְטְשַׁאצַר – קוּם מְצָא־חֵיק!

ושאר חידודי־דדים ודומיהם בשלוש תוכניות הטלוויזיה בסידרה “בערוגות החשק”, שתוקרן בשידור חוזר בימי א' של שלושת השבועות הקרובים: וכן בשני הכרכים של האנתולוגיה “מושב לצים” ו"משכב לצים", שכותב שורות אלה שוקד על עריכתם זה שנים, ומקווה לברך בקרוב על המוגמר ולהביא לדפוס בשני כרכים זהים, תאומי־צבייה.

ולפני שאנו נפרדים מעמנואל הרומי נזכיר, כי לדעתו (עמ' 493) מביא “מזל תאומים” להתעוררות ארוטית.

מַה גָּדַל חֵשֶׁק הַחוֹשְׁקִים הַנִתְאָמִים

שֶׁהֲרֵי הוּשַׂם בַּשָׁמַיִם מַזַל תְּאוֹמִים.

ובשעה שהוא מדבר על “מזל בתולה”, הסמוך ל"מזל אריה" (עמ' 495), הוא מעיר בחיוך ("איש – הכוונה לגבר):

אִלוּ אִישׁ עַל הַנָשִׁים נֶאֱמָן יִהְיֶה –

הָיָה אֵצֶל בְּתוּלָה תְּאוֹמִים, וְלֹא אַרְיֵה.

 

“תאומים המשמשים בערבוביא”    🔗

טיבעי הדבר, שהופעת תאומים, ובעיקר תאומים זהים, במישפחה או בשבט עוררה מאז ומתמיד סקרנות ופליאה. לא כל ההורים לתאומים מוכנים לחתום על כך, ש"מזל תאומים" הוא גם “מזל טוב” (ובעיקר אם התאומים הללו אינם מוצלחים ביותר, ואז הצרה כפולה ומכופלת!) אבל הפולקלור והספרות גדושים סיפורים, אמונות טפלות, פיתגמים ובדיחות על תאומים ועל תעלוליהם. בנובלות המפולפלות של ימי־הביניים מופיעים כמה וכמה סיפורים על תאומים ועל תאומות, שהחליפו בני זוג ותיעתעו בבריות, כשהם מנצלים את העובדה, שאיש אינו יכול להבחין ביניהם. בעיקבות מחבר הקומדיות הרומי, פלאוטוס, כתב שקספיר, כידוע את אחד המחזות הראשונים שלו – “קומדיה של טעויות”– שבו לא הסתפק בצמד אחד אלא הוסיף עליו צמד משרתים, תאומים גם הם. עלילת הקומדיה מסתבכת, איפוא, הסתבכות כפולה ומשעשעת, כשגם התאומים עצמם אינם מצליחים להבחין באדוניהם ובמשרתיהם, ושרשרת הטעויות ואי־ההבנות גדולה מרגע לרגע. “קומדיה של טעויות” הוצגה בשנים האחרונות בארץ פעמיים – ב"הבימה" וב"תיאטרון הקאמרי"; אך למעשה הוצגה כאן בעברית עוד בשנת 1905, בהצגת־חובבים בבית־הספר של “כל ישראל חברים” בירושלים. ההצגה היתה מבוססת על נוסח עברי מקוצר ומעובד, פרי־עטו של אליעזר בן־יהודה, שנקרא “כומדיית המשוגות” או “תאומים המשמשים בערבוביא”.

שקספיר חזר אל מוטיב התאומים גם במחזה “הלילה השנים־עשר”; אלא ששם אין התאומים זהים כלל. מדובר, כזכור, בנער ובנערה שהתחפשה לנער, ומכאן הדמיון החיצוני שביניהם, המשמש גם כמקור לטעויות ולאי־הבנות. אשר לספרים ולמחזות אחרים, שבהם מנוצל הדימיון שבין שני תאומים, או בין שני “כפילים” זהים – כאן ארוכה הרשימה מאוד־מאוד. נזכיר, אולי, כמה מן הידועים שבהם: את “בן־המלך והעני” למארק טוויין ("ובעיקבותיו את “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” של גרונימן); את “שני קוני למל” לגולדפדן; כמה מסרטיו הראשונים של דני קיי, ושפע ספרים־בלשיים וספרי־ריגול, ובצידם סירטי־מתח של היצ’קוק ועמיתיו, שבהם נוצלו כל האפשרויות הללו ביד רחבה.

בין הסיפורים המשעשעים, שסופרו ברדיו ובעיתונות ב"יום ירושלים" האחרון, שחל לפני שבועות אחדים, סופר על מסע־הפירסומת שערך הקולנוע הירושלמי “תל־אור” לקראת הצגת הסרט “בן־המלך והעני”, אי־אז בשנות הארבעים. המודעות בישרו, כי כל זוג תאומים שיבוא לקולנוע בתילבושת זהה – יקבל כרטיס חינם לסרט. שלושה זוגות תאומים, שלושתם בני אותה שכונה ירושלמית – לבית ג’אנה, אבצוק ושאולזון (בן־שאול) – הצליחו לראות את הסרט, לא פחות מתשע פעמים רצופות, אחרי שהחליפו את חולצותיהם זה עם זה בכל הוריאציות האפשריות.

כשמדובר בתאומים, יזכרו חובבי המיתולוגיה הקלאסית מיד בתאומים שנולדו לילדה אחרי ה"מיפגש מן הסוג השלישי" עם הברבור. ומי אינו מכיר את פסל הזאבה מרומא, המניקה את רומולוס ורימוס? חובבי ספרות־הילדים לא ישכחו להזכיר את שני ספריו של אריך קסטנר – “אמיל והתאומים” ו"אורה הכפולה". בספר שנועד לקוראים קשישים יותר, הלא הוא “מיכאל שלי” לעמוס עוז, מופיעים שני התאומים הערביים, שבהם כבר דנו לא רק מבקרים ספרותיים, אלא גם פסיכולוגיים וסוציולוגים.

ואל נשכח, חלילה, את שני התאומים הצעירים, המופיעים בסידרת־הטלוויזיה “הכל נשאר במשפחה” כנכדיהם של ארצ’י ואדית באנקר. נכון, בתוכניות מופיע עדיין רק נכד אחד; אבל ידוע כבר לרבים, שבכל תוכנית – ולעיתים גם בסצינות שונות באותה תוכנית עצמה – מופיע על המסך הקטן תאום אחר מתוך שני התאומים, המשחקים בסידרה. חוקי־העבודה החמורים, הנוגעים ל"העסקת קטינים" בקולנוע ובטלוויזיה, הביאו את מפיקי התוכנית לרעיון המחוכם – להעסיק שני תאומים זהים, וברגע שאחד מהם מתעייף, או חולה, חלילה, ניתן לאפר מייד את אחיו־תאומו ולהמשיך בצילומים ללא בעיות.

 

התיאטרון העברי במזל תאומים    🔗

התיאטרון העברי בארץ, עמד גם הוא בסימן “מזל תאומים” מראשיתו. הזכרנו קודם את ההצגה “תאומים המשמשים בערבוביא”, אותה “כומדייה” שהוצגה בירושלים בתחילת המאה. בשנות העשרים הגיעו ארצה מרוסיה שני אחים שחקנים, שקנו מיד מקום כבוד בתיאטרון הארץ־ישראלי. שניהם נימנו על מישפחת תאומים – מישפחה של רבנים מפורסמים, שבניה כיהנו בקודש בווינה, בגליציה ואפילו בקהיר. האח האחד היה יעקב טימן, מכוכבי “הקומקום” וה"מטאטא". קדם לו בעלייה אחיו מאיר תאומי, שנימנה עם בחירי השחקנים בתיאטרון העברי של ארץ־ישראל (הוא נרצח בקפה “גן־הוואי”, לשפת הירקון, בימים הראשונים של מילחמת־השחרור). בנו, הממשיך במסורת המישפחתית – ואין הכוונה למסורת הרבנים דווקא – הוא כמובן, עודד תאומי. איש “הקאמרי”.

ואם כבר הזכרנו את התיאטרונים והקבארטים של ארץ־ישראל – נזכיר עוד שחקן אחד, שגם הוא שייך למישפחה תיאטרונית מובהקת, וגם הוא נהג להשמיע בהצלחה רבה מונולוג הקשור בתאומים. הכוונה לשחקן המנוח מיכאל גור (בעלה של מרים ברנשטיין־כהן, אביה של אביבה גור וחתנו של יצחק שילה – כולם אנשי תיאטרון מובהקים!). בימי “לי־לה־לו” בשנות הארבעים, נהג מיכאל גור להשמיע מונולוג משעשע של יקה, המצלצל לבית־החולים ליולדות, כדי להיוודע אם אשתו ילדה, ושומע שנולדו לו “שניים… תאומיים”. בשעתו היו ה"תאומיים" של גור מפורסמים לא פחות מה"שתיים־שתיים" של יעקב בודו, שקנה את עיקר פירסומו בארץ בזכות הקומדיה “שני קוני למל”, שגם היא מבוססת, כאמור, על דימיון מוחלט בין שניים. מאוחר יותר הוסרטה קומדיה זו, ואת מקומו של בודו תפש מייק בורשטיין, גם הוא בן למישפחת שחקנים ותיקה וגם הוא עצמו אח תאום. ובשבוע שבו חגגו מייק ואחותו התאומה – שגם היא הופיעה לצידו על הבימה בימי ילדותם – את יום הולדתו ה־80 של אביהם, נתעשר עולם הבידור הישראלי בזוג תאומים נוסף, שנולד לזמרת סוזי מילר.

ברפרטואר התיאטרוני הישראלי מוצאים גם את מחזהו של יהודה האזרחי, “התאומים”. ולצידו הצגת בידור בשם זה, שנכתבה בידי א. מגד, ובה גילם שמעון ישראלי בתחילת שנות ה־60 את דמותם של שני אחים מראשון־לציון, ובה הושר לראשונה גם השיר על “האורקסטרא של ראשון”.

ואם כבר הזכרנו את ראשון־לציון, אל נקפח את נתניה, ואת “תיאטרון הכדורגל”. אוהדי “מכבי” נתניה לא יסלחו לנו ובצדק, אם נישכח להזכיר את שני התאומים למישפחת מכנס, המשחקים בקבוצתם.

 

התאומים – ב"דראמה של טעויות"    🔗

קוראי ספרים, ובעיקר קוראי המדורים “מכתבים למערכת” בעיתונות הישראלית, מכירים מזמן את החתימה “הרצל ובלפור חקק”, המופיעה על ספרי ביקורת, שירה ובעיקר מתחת למיכתבים, הקשורים בעניינים אקטואליים. שני האחים בעלי השמות הפרטיים הפאטריוטיים הם תאומים זהים, שנולדו בבגדאד שבועיים לפני קום המדינה, בהפרש של שעה ורבע זה מזה. כתבה מפורטת אודותיהם, שנתפרסמה בעיתון “הארץ” לפני כשנתיים (12.8.77) פותחת בקטע הבא, הנראה כאילו הוא מ"ספר השיאים של גינס", או מ"לא ייאמן כי יסופר" של ריפליי:

בכתה ה' התחילו לכתוב שירים. בני 17 התחלקו בכתר האליפות של חידון התנ"ך העולמי. את התואר הראשון בספרות ומקרא סיימו בממוצע זהה של 92 אחוזים. שניהם נישאו בימי לימודיהם באוניברסיטה. את נשותיהם פגשו באותו תאריך בדיוק, אם כי בהפרש של ארבע שנים. לכל אחד מהם שני בנים.

השניים פירסמו כאמור, ספרי שירה וספרי ביקורת משותפים, והם חותמים בצוותא על מיכתביהם, המוכרים לכל עורך. מסתבר שבנוסף על הדימיון החיצוני המדהים בין שניהם קיימת ביניהם גם זהות בדעות הפוליטיות ובטעם הספרותי.

התאומים חקק ימניים בהשקפותיהם, והם נימנים עם תומכיו הנלהבים של ראש־הממשלה. אך לא רחוק ממקום מגוריהם גרים שני תאומים אחרים, שהשקפותיהם מנוגדת לחלוטין. רק לפני כשלושה שבועות קראנו בעיתונות הישראלית כותרת, המבשרת כי “תאומים מארצות־הברית הלומדית בבית־זית יגורשו מהארץ”. הידיעה סיפרה כי “התאומים מייקל וקרל דריאק מארצות־הברית, הלומדים באוניברסיטת ביר־זית ואביהם משמש גם כמנהל־הספרייה, נעצרו כחשודים בפעילות עויינת נגד ישראל, והוצא צו לגרשם מהארץ” (11.5.79). הרי לכם, איפוא, נושא ל"דראמה של טעויות", שבה יעמדו שני זוגות התאומים הללו זה מול זה.

ואם מדובר בחדשות אקטואליות – אל נשכח את הגב' מארגרט תאצ’ר, שהיא אם לתאומים.

 

שני “פנסים כחולים” בעין    🔗

הקדשנו עד כה מקום נרחב לתאומים, ושכחנו כמעט את התאומות, שגם הן ראויות לדיון מיוחד.

בישראל ניתן לראות בחודשים האחרונים צילומים של שתי דוגמניות יפות, תאומות, נעמי ושולי רוזנברג, בנות ה־18 (ראה כתבת־שער ב"לאשה", 9.4.79). צילומיהן מימי הילדות מזכירים את שיר־הילדים המוכר של ביאליק על “בנות שתיים / בובותיים”. הלא הן צילי וגילי.

הופעתן של שתי דוגמניות תאומות במודעות פירסום אינה פאטנט ישראלי. יצרני הסיגריות האמריקניות “טארייטון”, מפרסמים זה שנים מודעות גדולות, שבהן נראה מעשן, ש"פנס כחול" מעטר את אחת מעיניו. הכותרת מעל לצילומים הללו אומרת: “אנחנו, מעשני “טארייטון”, מוכנים להילחם – ולא להחליף סיגריה!”. במיסגרת מסע־פירסומת זה הופיעו גם מודעות ובהן שני “פנסים בעין”, המעטרים שתי מעשנות, תאומות. שתיהן יפות, שתיהן מחזיקות בידיהן את הסיגריה הדרושה. אלא שאצל אחת מופיע ה"פנס" בעין ימין, ואצל אחותה – בעין השמאלית דווקא. השקפותיהן הפוליטיות של השתיים אינן ידועות לנו, אבל מן הסיסמה המופיעה בראש המודעה ניתן ללמוד, שגם השמאלית ביניהן מוכנה להילחם על שלה.

מיבצע פירסומת רעשני ויקר פי כמה, נערך בארצות־הברית לפני כחמש שנים על־ידי יצרני ה"מאסטיק" המפורסמים, אנשי “ריגלי”. כשבאו לפרסם את גומי־הלעיסה החדש שלהם, “המאסטיק הכפול”, המשווק בעזרת הסיסמה “הכפל את תענוגך, הכפל את הנאתך”, בישרו על “מיבצע תאומים” (ברוח “מיבצע ג’מיני” של הסוכנות לחקר החלל, שגם הוא שאב את שמו מ"מזל תאומים").

מכל רחבי ארצות־הברית הגיעו למישרדי החברה אלפי צילומים של זוגות של תאומים זהים, ובשלב הגמר התחרו על התואר הנכסף, “תאומי ריגלי”, כמאתיים זוגות תאומים. בפרס הראשון זכו שתי אחיות יפהפיות בנות 20, שהוחתמו מיד על חוזה כפול. במשך חמש השנים האחרונות משוטטות שתי האחיות דקות־הגיזרה מחוף לחוף, מצטלמות בביגדי־ים זעירים ובחיוך רחב. וגם מי שאינו לועס חש למראה השתיים הנאה כפולה ומכופלת.

 

התאומות שהמציאו “שפת־תאומות”    🔗

וחדשה רפואית נוספת מאמריקה, הקשורה גם היא ב"פלא רפואי" ובתאומות: רק לפני ימים אחדים (ב־4.6) נתפרסמה בעמודי־החדשות של עיתון זה ידיעה סנסאציונית שהופיעה תחת הכותרת “בת 10 ילדה תאומים”. הידיעה עצמה בישרה על תאומות דווקא: “ילדה בת 10 (מאינדיאנאפוליס, ארצות־הברית) ילדה, לראשונה בהיסטוריה, תאומות. לאם הצעירה ולשתי בנותיה שלום”.

מזל טוב. מזל טוב.

אשתקד סיפרו עיתונאיה של ארצות־הברית על שני זוגות אחרים של תאומות – והפעם צעירות יותר, בנות שבע בלבד. שני הזוגות התפרסמו תוך זמן קצר לא רק בשבועונים המצויירים, המחפשים סיפורים כאלה, אלא גם בעיתונות הרפואית.

הזוג האחד – שרון ושאנון אגנר, בנות השבע, מן העיר ליווניה שבמישיגן – הגיע לעמודי השבועון המצוייר בזכות… שבר ביד שמאל. תחילה החליקה האחות הבכירה שרון, ושברה את עצמות ידה השמאלית בשני מקומות. שלושה שבועות לאחר־מכן החליקה אחותה התאומה, שאנון, ושברה את זרועה באותם מקומות ממש. האחות, שאליה הובהלה הבת הצעירה, חשבה שהיא הוזה: “האם לא היית פה רק לפני שלושה שבועות?” שאלה. הוריהן של השתיים, שבורכו בעוד שיבעה בנים ובנות, זוכרים בכל זאת כמה פרטים מעניינים בקשר לשתי התאומות, שנולדו בהפרש של ארבע דקות זו מזו: כשהיו השתיים כבנות שנה, ועשו את צעדיהם הראשונים, נחבטו וקיבלו צלקות במצב ממש באותו מקום עצמו. ואין צורך לומר, שאצל שתיהן צמחו השיניים – ונפלו! – באותו יום עצמו, ובאותם מקומות.

שבועות אחדים לאחר מכן, הופיע בעיתון צילום של תאומות אחרות, גם הן בנות שבע – וירג’יניה וגרייס קנדי, מסן־דייגו שבקליפורניה. גם הן צולמו בבית־החולים, אולם הפעם לא היה מדובר בפגיעה גופנית. שתי האחיות הובאו למחלקה הפסיכיאטרית של בית־החולים בסן־דייגו, כדי שיחקרו שם תופעה מיוחדת במינה, שסיקרנה את אנשי הרפואה והלשון גם יחד: שתיהן “המציאו” לשון משלהן בדומה לד"ר זמנהוף המנוח – ושוחחו ביניהן במהירות מסחררת באותה לשון־סתרים, שאינה דומה לשום לשון בעולם, ואפילו לא ל"שפת הבי"ת" שלנו.

שתי הילדות מבינות אנגלית, קצת גרמנית (סבתא, הדוברת גרמנית, גרה עימן) וספרדית (סן־דייגו שוכנת סמוך לגבול מכסיקו!). אבל בשפה שלהן, המונה אלפי מלים ומערכת תחבירית מיוחדת, אין כמעט מלים, המזכירות מלים בלשונות הללו. הן מבינות היטב זו את זו גם כשהן מדברות בשטף, וגם כשהן משוחחות בטלפון, מבלי שיראו זו את זו. והמדובר, כאמור, בילדות בנות שבע!

אל בית החולים הגיעו השתיים, אחרי שהגננות שטיפלו בהן החליטו שהן מפגרות בשיכלן. ההורים נאלצו לשלוח אותן לבית־ספר מיוחד. השתיים סירבו לדבר בלשון האנגלית, והתמידו לדבר רק בשפתן. עד שנתגלה הדבר לאנשי בית־החולים בסן־דייגו, שמיהרו להזמין אותן לבדיקה. מאז בילו איתן אנשי־המחלקה מאות שעות, ואף הצליחו לפענח כשיבעים וחמישה אחוזים מה"מילון" המיוחד שלהן. ולא נתפלא, אם בקרוב יתפרסמו כמה דוקטוראטים בעניין זה; ואולי אף נזכה לסרט חדש של טריפו, יוצר “ילד פרא”?

 

“תאומי־הצבייה” של התאומות    🔗

ומשני צמדי התאומות האמריקניות, בנות השבע, נחזור לתאומות קשישות יותר. כשהחלה תפוצת הירחון “פלייבוי” יורדת, בסוף שנות השישים, חיפש העורך, יו הפנר, איזה “גימיק” טוב, שיעלה את תפוצת ירחונו, כבעבר. וכך נולד הרעיון המקורי: לצלם בעמודים המרכזיים המשולשים, שבהן מופיעה תמונת־העירום הציבעונית, שהיקנתה לירחון את עיקר פירסומו, לא נערה אחת, אלא שתיים – תאומות.

צלמי “פלייבוי” חיפשו בכל רחבי ארצות־הברית צמד תאומות יפות, שיהיו מוכנות להצטלם בעירום, בעמודים המרכזיים של “פלייבוי”. חיפשו – ומצאו. וכך נתבשרו קוראי־העיתון המאושרים בחודש אוקטובר, 1970, כי במרכזו של העיתון “צילום־העירום הכפול הראשון”. ומי שנתפתה וקנה את העיתון יכול היה לחזות בזיו פניהן וביפי תאומי־הצבייה של שתי התאומות היפות. או, במילים אחרות: כמו בקומדיה המפורסמת של שקספיר, ניתן היה גם כאן ליהנות משני זוגות התאומים.

מאז חלפו כתשע שנים, ותפוצת ה"פלייבוי" נמצאת שוב בירידה מדאיגה. האם ינסה הפנר “גימיק” נוסף, ויציג על־פני העמוד המשולש שלו קבוצת דוגמניות נוספת, שגם היא מעלה אסוציאציה מן התיאטרון? נאמר “שלוש אחיות”.

מוכנים, בתנאי שלא יבחרו שלוש דוגמניות המזכירות את שלישיית המכשפות המפורסמת במחזה “מקבת”.

 

*    🔗

ולאחרונה סיפור אישי קטן:

באחד משיריו הליריים הידועים ביותר אומר נתן אלתרמן את המלים הבאות:

לְךָ עֵינַי הַיוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.

אֵלִי שֶׁלִי,

אֲנִי תָּמִים.

אֲנִי זוֹכֵר, בִּרְעוֹת הַשֶׁמֶשׁ עַל הַמַיִם,

נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

בהיותי נער, כבן 12, נזדמנה לידי (בבית־הספר, כמובן) חוברת של “עולם הבלש”, ובה הודעה על “תחרות בכתיבת נובלה בלשית מקורית”. לא ידעתי אז בדיוק, מהי “נובלה”; אבל כיוון שדובר בתחרות – ישבתי וכתבתי סיפור בלשי מקפיא־דם, ושלחתי אותו לתחרות.

יומיים לאחר מכן, צץ בראשי רעיון מוצלח עוד יותר ל"נובלה בלשית", ומיהרתי להעלות גם אותו על הנייר. כיון שחששתי שכל משתתף בתחרות יכול לשלוח סיפור אחד בלבד, החלטתי לשלוח את הסיפור השני תחת שם אחר. איזה שם? כשנולדתי, העניקו לי הורי שני שמות: דן־שמואל (השם האחד כמיצוות האופנה של שנות השלושים; השני – על שם קרוב־מישפחה שנפטר). חתמתי, על הסיפור השני בשם “שמואל אלבלינגר” (זה היה שם מישפחתי אז). וכיון שהבנתי שהעורך יבחין מיד שכתב־היד בשני הסיפורים זהה, הוספתי: “אני מצטרף לאחי התאום, דן, ושולח לכם נובלה בלשית מפרי־עטי לתחרות” (בתמימותי חשבתי, שלתאומים חייב להיות גם כתב־יד זהה!)

בסופו של דבר היה זה, כמובן, שמואל שזכה בתחרות. ב"דואר המערכת" שנדפס בסוף אותה חוברת, כתב העורך לדן אלבלינגר: “גם סיפורך יפה. אבל אינו משתווה לזה של אחיך התאום. כדאי שתלמד ממנו כיצד לכתוב נובלה בלשית אמיתית”.

זמן קצר לאחר מכן שלח גם אבי, המשתעשע לעתים בכתיבת סיפורים בלשיים, סיפור משלו אל המערכת. ב"דואר המערכת" כתב לו העורך: “סיפורך יודפס. ודרישת־שלום לשני התאומים”.

אחר־כך, במרוצת השנים, ובשל האופנה הצברית ה"אנטי־גלותית", הפך “אלבלינגר” לאלמגור, וגם השם שמואל הוצא סופית מתעודת־הזהות שלי. ידי היתה בו, ב"אחי" זה, לא בשדה, אלא במישרד־הרישום.