70 שנה למותו של נפתלי הרץ אימבר

ראשית המאה, אסיפה־ציונית זה עתה החלה בקופר־יומיון, ניו־יורק. גבר שיכור, לבוש חליפה מסמורטטת, מנסה להיכנס בכוח לאולם. הוא מושלך החוצה שוב ושוב. המיפגש מסתיים, הקהל קם על רגליו לשירת “התקווה”. לפתע מתפרץ השיכור וקורא לעבר פול קובן, עורך ה"אמריקני העברי": “הם יכולים לגרשני מפה, אך הם מוכרחים לשיר את שירי”.

המתפרץ היה נפתלי הרץ אימבר, אבי ההימנון, הכימעט ניצחי, של העם היהודי ומדינת ישראל. יקשה למצוא בעולם היהודי של אז, דמות רוויית סבל, סתירות וטרגדיות כזו של אימבר. יקשה למצוא דמות כה עליזה וססגונית וכה נון־קונפורמיסטית כשלו.

אימבר, שנהג להגדיר עצמו כ"משורר העברי הלאומי" היה ההיפי היהודי הראשון. החברה היהודית של אז, לא היתה מסוגלת להבינו. היא לא יכלה לעכל את שיכרותו הכרונית. אכן, הוא היה “זרוק”, שתוי וחולה על מדרכות ניו־יורק של מטה, לא הרחק מביתו ברחוב פורסייט 113.

מניו־יורק של ראשית המאה, צמחה לאימבר תדמיתו השלילית, תוצר של צרות־אופק יהודית שלא הבינה את עולמו ושירתו של הבוהמי־הצועני. וכך הטרגדיה האישית, של מי שהעניק לנו את “התקווה” שעליה פסקו: “יש קונה עולמו בשירה אחת”, באה לידי ביטוי בניגוד שבין הצלחותיה ופירסומה העולמי של שירתו, לבין תהליך השיכחה של המשורר.

 

“מלך השנוררים”    🔗

אכן אימבר אהב את הטיפה המרה, במשך שבע־עשרה שנות חייו בארצות־הברית, והיא היתה חלק מתפישת עולמו. לא במיקרה תירגם לעברית את “המרובעים” של עומר כיאם. “אני מביא עמי את רוח האהבה והיין, את רוח האלילות… אני אינדיבידואליסט… אני רוצה שעמי יהיה אינדיבידואליסט אף הוא…” ציין. השתיה שהזיקה לו, ואף גרמה למותו, נבעה מרצונו ליצור ציונות פגנית הקשורה לפולחן האדמה והטבע, פולחן של שימחת־חיים.

בני דורו כיהודה איזנשטט, למשל, ראו בכך חרפה. הלז מציין בספר זיכרונותיו: “אימבער נהפך לבוז המין האנושי בשתותו לשכרה והיה להוט להתחקות על משוררי הגויים שהיו ג”כ שיכורים כמו אדגר אלן פו". זה היה ה"פשע" הגדול שדבק במשורר לדורי־דורות. היין, טענו, הרס את יצירתו.

השיכרות פגעה בו, ובפרט בתחום הכלכלי. הסופר הנודע ישראל זנגביל, העניק לאימבר את התואר הראוי לו: “מלך השנוררים”. במאמר הספד נאמר: “הוא לקח בכל מקום וכמה שהיה יכול אך מעולם לא הודה” תמיד הצליח למצוא לו מצנטים. בגיל עשרים ושתיים כבר היה סמוך על שולחנו של הבארון משה לדנברג ביאסי. שם יצר את “התקווה”, ב־1878, ולא כפי שטען מאוחר יותר בזיכרונותיו, בירושלים. לאחר־מכן נעזר בנדיב סולצברגר מבוסטון שניסה אף למסד את המשורר הנודד במושבה חקלאית יהודים בניו־ג’רסי (של הבארון הירש). יש להבין שרבים מבני הדור סלחו לו וראו בו ילד מגודל, הזקוק להדרכה. ואכן, הוא היה עקשן שסירב להסתגל למוסכמות. הוא היה בעל־גאווה מופרזת וריגשי עליונות שגבלו בשרלטנות. היו אלה תכונות של ילדות ופייטן.

התיאור הבא מספר זיכרונותיו של פול קובן, מצייר במדוייק את אימבר: “יום אחד שבתי למערכת וראיתי פתק: “נ.ה. אימבר. המשורר העברי הלאומי”. הוא סיפר לי ששמע על עיתוני מ”הוריו" המאמצים (האוליפנטים). הוא הוסיף בשיחה, שבתלמוד יש סמוכין לאופניים, חשמל, טלגרף… אימבר שלח לי מיכתב ובו ציין: אני מקווה שחיבורי המקורי “מקור האיגודים המיקצועיים בעולם העתיק” מצוי בידך. זה ניסיוני הראשון לכתוב היסטוריה. הכוונה לפי חוקים ולא לפי האגדה. מחירי: 15 דולאר בלי הדפסה. 25 עם הדפסה. זה מחיר זול בהתחשב בכמות ובאיכות אבל ברצוני לקנות לי חליפה חדשה…"

אימבר היה אדם מסור ונדיב כלפי אחרים, אך גם ראה בעצמו גאון, שהכול חייבים לסייע בידו ולפרנסו. גם קובן וגם אחרים טענו שלאימבר יש ניצוץ של כישרון גאוני. כיום חלוקות הדעות על איכות שירתו. “קניתי מאימבר הרבה חומר, אך לא פירסמתי אותו בגלל קשיי עריכה. חיבבתי אותו למרות הכל”, כותב קובן.

ביצירתו “בוהמיה” הירבה אימבר לספר על פרשת קשריו הידועה עם האוליפנטים. אוליפנט היה מבשר ציונות נוצרי, שכתב את הספר “ארץ הגלעד”. אימבר הירבה לספר על חלקו החשוב בחיי זוג זה. הוא כינה את אליס אוליפנט בשם “אמא”. יש אולי מקור להשערה רכילותית, שבין העלם בן ה־26 לבין האשה בת ה־36 התרחשה פרשת אהבים. שמועות אומרות, שאליס, שהאמינה באהבה חופשית, אף נהגה לרדת מבית האוליפנטים, ששרידיו עדיין ניצבים ליד דלית־אל־כרמל, למטה אל מאהבים דרוזים, בן דוד שכתב את “חייו של לורנס אוליפנט” הקדיש רק קטע קטן זה לדמותו של אימבר ש"אימץ" את האוליפנטים: “ליידי אוליפנט כתבה: משק ביתנו כלל… חוקר עברי פולני קטן (?) וחוקר עברי בשביל תכתובת בעברית, גרמנית ורומנית… העברי צריך ללמוד אנגלית… כך נתתי לו שיעורים יומיים… ואז לורנס לוקח שיעורים בעברית בסיסית…”

 

נשמה של נווד    🔗

ההתיימרות וההתנשאות של אימבר, גרמה לו הרבה צרות ובפרט ביחסיו עם ציבור העורכים, שהיה משוכנע שכל דולאר שהם משלמים למשורר, מתבזבז על יין ולא על אוכל.

בצוואתו ההיתולית השאיר לעורכים בירושה, את חובותיו והוסיף: “לעורכים היהודים הנני מותיר את עטי השבורה, למען יכתבו לאט־לאט ובדייקנות”. יש לציין, שבניגוד למקובל, יצר אימבר ובשפע, דווקא בימי חייו בארצות־הברית וזאת, למרות שיכרותו ועוניו, והכוונה ליצירה בעברית, באנגלית ובאידיש. וזאת למרות הרושם המוטעה הרווח בציבור, כי מרגע ירידתו מהארץ ב־1886 נסתתמו מעיינות יצירתו. אימבר שהיה שרלטן גאוני כתב על הכל: משירה ועד בעיות כלכלה ומטבע. כמו כן תירגם את “אותלו” של שקספיר לעברית.

ב־1895 כתב כמה פמפלטים על נושאים יהודיים למחלקת החינוך של ממשלת ארצות־הברית. הוא גם ניסה לפרסם בבוסטון עיתון לענייני מיסטיקה וקבלה בשם “אריאל”. צד ניסתר זה בחיי המשורר אינו ידוע. הוא עסק רבות בעולם הרוחות והמיסטיקה. הוא אף ניסה להקים בניו־יורק חוג לקבלה. הוא הושפע אף מבודהיזם, עובדה שהיקנתה לו את התואר “מהטמה אימבר”. יש הטוענים שאף הגיע להודו. אין פלא שדמות כה איזוטרית יצרה ניגוד מתמיד עם עולם היהדות המסורתי, וכבר בצעירותו, נרדף על־ידי רבנים ככופר.

אימבר שנולד (1856) בזלוצ’וב אשר בגליציה, נמשך בעת ובעונה אחת לבעש"ט, וללימודי חול בעיר ההשכלה ברודי. שם הושפע מאישים כרנ"ק ושי"ר. שם כרת ברית עם העברית. פעם כאשר אמו, אליה היה קשור מאוד, הפצירה בו לשאת לו אשה ענה לה במיכתב: “אמא, אני נשוי כבר, נשוי למוזה של השירה העברית…” מאז ועד יום מותו לא פסק מליצור בשפה זו.

מברודי החל אימבר העלם לנדוד. אורח־חיים צועני היה לסימן ההיכר שלו. נפשו לא ידעה מרגוע ומנוחה. מעולם לא ידע באמת טעמו של בית. תמיד היה זר. תמיד סירב להכות שורשים במקום אחד. בשיר שנכתב ביום ההלוויה שלו (ב־10 לאוקטובר 1909) על־ידי המשורר י. רולניק נאמר: “ליד שולחן זר, שם יקבל פרור עלוב של לחם ולפני שקבל את “מתנת”היסורים, האהוב צנח ומת”.

הוא היה נע־ונד קלאסי. במו־רגליו חצה יבשות. ב־1898, כשהחלו לשיר את “התקווה” כהמנון הציונות, נדד אימבר, עני, חולה ושתוי במרחבי ניו־מכסיקו וקליפורניה. הוא הגיע לפינות נידחות, ובכל מקום כתב שירים ציוניים. למארחיו השונים הוא שילם בשירים. עד עצם היום הזה רבים מהם טרם אותרו והוצאו לאור.

בהספדים שנישאו ביום קבורתו, הירבו להדגיש, שרק במותו מצא לו מקום של קבע. “אנו נותנים לך שני קברים, כי לא נתנו לך אף פעם דירה”, כתב ב"צוקונפט" הסוציאליסט הנודע מוריס וינצ’בסקי.

אכן, הסמל המיסחרי שלו היה: “פרעמדען טיש” – שולחן זר. השנור, הזרות והנדודים לא הטרידו אותו כגורל החברה האנושית והיהדות. אך כל כולו היה נתון לרעיון הציוני ולמגשימיו: החלוצים. אימבר היה מגדולי משוררי הציונות של התקופה ההיא, עובדה שהכל מתעלמים ממנה. “האיזם היחידי שאני מאמין בו הינו הציוניזם”, סיפר לסופר הוצ’קינס הפגוד, על כוסית של יין, בקפה “רויאל”, מקום מיפגש הבוהמה היהודית בניו־יורק.

 

משורר חלוצי ראשל"צ    🔗

לאחר שנדד בצעירותו ברומניה, ואף ניסה לפנות לעולם הרבנות, גמלה בנפשו ההחלטה לעלות לארץ־ישראל. “לציון הרימותי פעמי”, ציין. בדרכו התגלגל לקושטא, ואף יצר קשרים עם הקהילה היהודית המקומית. מאחר ואהב נשים ניסה להתקרב אליהן, אך ללא הצלחה יתרה. בזיכרונותיו תיאר אותן כסרדינים בקופסת שמן… ביטוי להתבשמות היתר שלהן.

ממה התפרנס? היה רוכל של דברי סידקית. באחד הימים, לפי סיפור מקובל, הציע את מרכולתו בגן הציבורי של קושטא לאדם שחולל מיפנה חד בחייו: סיר לורנס אוליפנט. כיום יש סברה, שאימבר שמע על אוליפנט ונסע לפגוש אותו באי פרינקופו אשר בבוספורוס. נוצר קשר בין המשורר לבין ה"אוליפנטים" אותם תיאר כהורים מאמצים.

אוליפנט התרשם מבקיאותו של אימבר בשפה העברית, אך יותר מכך התרשם מהידע שלו בקבלה ובמיסטיקה. אוליפנט היה שייך לכת מיסטית, שפותחה על־ידי מטיף בשם תומאס הריס בקליפורניה. התעניינותו של אוליפנט בארץ־ישראל נבעה גם מתוך מחשבה להעתיק את מרכז הכת הזאת מארצות־הברית לארץ־ישראל.

אימבר טען, שהיה מזכירו של אוליפנט, אך זאת לא היתה האמת. עד היום לא ברור מה היה תפקידו המדוייק בחצרו של אוליפנט.אך ברור שאליס, אשת אוליפנט, שבתה את ליבו. הוא כינה אותה “אמא”, אך, כנראה, הוא הביע לה אהבה מסוג אחר. פעם לעגה לו: “איך זה שאתה מתייחס אלי כאל אדם שווה, הרי לפי הדת שלך האשה הינה נחותה מהגבר”.

אליס, או כפי שכינה אותה לפרקים, “לילית אוליפנט”, היתה לגביו סמל השלמות הרוחנית, שיא היופי והעדנה ושיא האלטרואיזם האנושי. “כל הרע והטמא היה קמל באור טהור שזרח ממבטה”, כתב המשורר. “אני יודעת”, אמרה לו, “שאתה אוהב אותי, אך מה זאת אהבה?”

אוליפנט היה הראשון, שניסה למסד את הנווד וללמדו מקצוע מעשי. מספרים ששלח את אימבר לביירות ללמוד שענות ואף פתח למענו חנות בחיפה. הכל ניכשל. הצעיר שם יהבו רק על השירה. כבר אז, בארבע שנות ישיבתו בארץ, החל לסבול ממחלת כליות שמררה את חייו ובעטיה בילה זמן רב בבתי־חולים.

אימבר חי בארץ בעצם ימי העליה הראשונה. הוא הפך למשורר של חלוצים אלה, ובפרט של מקימי ראשון־לציון, ומפה חשיבותו ההיסטורית של אימבר. הוא נתן ביטוי לציונות המעשית, השורשית והפאסטורלית שבאה לידי ביטוי בחוויית השיבה לטבע ולאדמה. זאת היתה הציונות האגררית, המרד האמיתי בגיטו־היהודי. שירת אימבר צמחה מתוך מפעלי היצירה הזאת. עד יום מותו היו חלוצים אלה בבחינת הגיבורים בה"א הידיעה של שירתו. בכל מקום שאליו נדד, לשם הביא את בשורת־ציון. “אני הוא הביטוי של הציונות המקורית”, נהג לומר. הוא, שמאן להיות עובד־אדמה בארץ־הקודש, טען שזו דרך הגאולה של עם ישראל.

במאמר ידוע, “מקווה ישראל”, הסביר שעתיד הארץ כרוך בחקלאות ולא בתעשיה מאחר ואין במקום חומרי גלם. תפישה זו הובילה אותו לעימות, לא רק עם הגיטו־היהודי בתפוצות, אלא גם עם זה שהיה קיים בירושלים ונטה לחיות מכספי “החלוקה”. ביחד עם זאת, ידע להעריך את חשיבות הישוב הישן והחרדי.

 

ביקורת על הבארון רוטשילד    🔗

בעיתוני ירושלים של אז, “החבצלת” ו"הצבי" פירסם שיריו ומאמריו וב־1886, כבר הופיע קובץ שיריו הראשון שנקרא בשם “ברקאי”. תחת שם זה הדפיס את שאר קבצי שירתו. האחרון הופיע ב־1904 והוקדש למיקאדו היפאני… אימבר ראה ביפאן את שוט־האלוהים המעניש את רוסיה הצארית על הפוגרומים שביצעה ביהודיה ובפרט זה שנערך בקישינב.

אימבר אף נלחם את מלחמת החלוצים בשיטת “האפוטרופסות” של הבארון אדמונד רוטשילד. אימבר טען שבעטיו של סיכסוך שהיה לו עם פקידי הבארון, נאלץ לרדת מהארץ. הוא היה אולי “היורד” המודרני הראשון. כשעזב את הארץ ופנה לאנגליה ציין בעצב: “גם ארצי לי מתנכרה”.

אימבר שהיה אדם עצמאי מאוד ואמיץ, היה גם איש ריב ומדון. מי שלא הכיר בגאוניותו הוגדר על־ידו כגמד וכאוייב. כאשר העיז אליעזר בן־יהודה להטיל ספק בכישרונותיו כמשורר, השמיץ אותו אימבר, מעל דפי “החבצלת”, כקדוש בלתי־מובן, והגרוע מכך: כמלחך־פינכה של הבארון רוטשילד ומנהליו. בן־יהודה לא נשאר חייב, והגדיר את אימבר כפושע נבל ובגרוע מכל, כנוצרי למחצה. ומקור האשמה זאת בפנייתו באחד מימי סבלותיו, לבית־חולים השייך למיסיון נוצרי. להגנתו טען שעשה זאת בלית ברירה: בגלל הרמה הנמוכה של בתי־החולים של רוטשילד ועליהם פסק “חוליהם בל יקומון”.

האמת, שגם עורך “הצבי” פינס, שהגדיר את אימבר כמשורר ציוני לאומי גדול, תיאר אותו כאדם יוצא־דופן, נעדר עמוד־שדרה מוסרי והרפתקן חסר־מעצורים ואמצעים. קיצורו של דבר, אימבר היה מצוי בריב עם כל ציבור העורכים והעסקנים שפעלו בארץ, אך מכולם הגדיל לתקוף את הבארון רוטשילד. ובכך היה ללא ספק אחד הראשונים. הוא תיאר את הבארון כרודף־שררה ודיקטאטור. בשירו “פותר החלומות” שאל: “מה יהיו חלומותיו של האדון השותה דם ישראל כמים?” הבארון חולם ש"כל הארץ רק לו נתונה, כי עוד נתנו בראשו כתר־דוד מכל צפונה". הוא האמין שהבארון רוצה להקים לעצמו מדינה פרטית, ולא להגשים את החזון הציוני.

את פקידי הבארון תיאר כעדת־רוצחים: “המוצצים דם עמי כפרעושים”, בשיר אחר “שבע מאות היכלי החרבות” תיאר 700 איכרים הגוועים ברעב למוות: “קולות אנחת הרצוצים המוכים כקול במדבר יהיה הקול וזרם דמעתם, דמעת עשוקים, ייחרב וייבש במעמקי החול”. תיאור מזעזע ואולי מוגזם והתוצאה עזיבתו את הארץ ב־1886.

 

פעילות פוליטית בארה"ב    🔗

בן־יהודה המשיך לרדוף את אימבר גם בלונדון, היעד הבא של המשורר. שם מצא לו מאמץ חדש: ישראל זנגביל שגילה את תכונות מחבר “התקווה”: שתיין, רברבן, חסר־יציבות ואחריות, אך ביחד עם זאת בעל־קסם אישי עצום עת נחה עליו ההשראה.

ב־1892 אימץ אימבר את הסיסמה היהודית “נאך אמריקה” – לאמריקה, והתגלגל לבוסטון ולניו־יורק. הוא היה אז בן 36. הוא הירבה לנדוד ביבשת אמריקה במו רגליו, אך בסיסו היה בגיטו היהודי של העיר ניו־יורק, שהיה מצוי אז בשיא תסיסתו. אימבר התאהב בארצות־הברית אהבה ממבט ראשון. אך דרכו רגליו בשעריה, כבר כתב שיר אנגלי עם רעיון גנוב משיר אמריקני ובו התבטא: “ארצי, הנה הארץ המתוקה של החופש”.

אימבר הביע הערצה לחרות הפרט המפותחת שגילה בארץ זו. הוא תמך בתנועות קידמה שפעלו בה. כללית, היה בעל השקפת עולם ליבראלית ביותר. למשל, תמיכתו בשיוויון האשה וחרותה. ביחד עם זאת, כינה את ארצות־הברית בשם “ארץ הבלוף” ומתח ביקורת על אופיה הפרגמאטי. כרבים האמין ששילטון הוול־סטריט, שילטון העסקים הגדולים, הורס את החברה האמריקנית ובפרט את עובדי־האדמה, המעמד היוצר שלה.

כאשר הוקמה תנועת־מחאה אגררית, התנועה הפופוליסטית של שנות התשעים של המאה ה־19, הצטרף אליה כאגרריסט מובהק, ואף כתב למענה שני מינשרים: “ההיסטוריה של הכסף” ו"נפילת ירושלים". את האחרון הקדיש לאנושות הסובלת וחתם עליו בשם “סובל”… משה, נימק, היה הראשון שהקים חברה מושלמת עלי־אדמות: “רפובליקה של איכרים”. הוא טען שהיתה זו חברת עמלים שיתופית. ואז, מופיע השטן בדמות כסף, זהב וספקולנטים. “מיקדש־ממון בצורת בורסת כספים נבנה ליד היכל ה'” וכך החלה מילחמת מעמדות בין יצרנים לבין טפילים. זאת המילחמה שהביאה לפי דעתו לחורבן עם ישראל: “נפילת ירושלים לא נגרמה על־ידי הרומאים אלא על־ידי מילחמת אזרחים שטופת דם, בין הקפיטליסטים לבין העמלים”. נפילת ירושלים חייבת לשמש כתזכורת לבעלי ההון בארצות־הברית שאם לא יפסיקו את הניצול, או כפי שהתבטאו אז “לצלוב את האומה בצלב מוזהב”, תפרוץ מילחמת־אזרחים.

פתיחות החברה האמריקנית ומרחביה, העניקו דרור לרוחו. הוא יצר ויצר ללא הרף. הוא פירסם שירה בעברית ובאידיש. פירסם קונטרסים רבים על היהדות. הוא אף ניסה לחפש גשרים בין יהדות לבין עולם הנצרות, עובדה שהגבירה את רתיעת הגיטו היהודי ממנו בפרט כאשר נשא לאשה את אמנדה קאטי, רופאה פרוטסטאנטית שהעריצה אותו ואף הוציאה לאור את חיבוריו גם לאחר שנפרדו.

אימבר אף זכה לכך ששמו נכלל בסידרה הקלאסית “המילון הביוגראפי האמריקני”. אך בדבר היקר לו מכל לא זכה אלא רק ביום מותו: הכרה בו מצד העולם היהודי. מקום שמור בתוככי הגיטו היהודי בשוליו חי, נרדף ומוכה. הגיטו הסגור הזה מיאן להתפייס עם ההיפי והבוהמיין הגדול שלו עד יום מותו. היו לו קומץ של ידידים שריחמו עליו וסעדו אותו בימי חוליו. היו אלה החברים שמצאוהו בשנות חייו האחרונות זרוק על המדרכות, שיכור, סובל ואביון.

יום אחד אמר לידידו ד"ר אוסיר מרכוס: “אתה תטפל בסדרי הלווייתי וזאת תמורת שיר. אנא קברוני בארץ־ישראל”. סוכות, 1901. אימבר הובא מביתו שברחוב פורסייט לבית־החולים “הר מוריה” שבשדרה בשניה, שם נפטר. מותו זיכה אותו בהערצת־הכל, לפתע נזכרו בו. ריב גדול פרץ, למרבה האירוניה, בין גורמים שונים על הכבוד לקבור אותו בתחום נחלתם. כל העיתונות הניו־יורקית, כולל ה"ניו־יורק טיימס" הקדיש מקום לתיאור ההלוויה שיצאה מבנין ה"ברית החינוכית" השוכן במזרח ברודווי.

היתה זו אחת ההלוויות הגדולות ביותר שניו־יורק ראתה מימיה. על קיברו עמדו רבים וביקשו ממנו מחילה. ההלוויה היתה בבחינת הכאה על חטא של כל הגיטו היהודי, והזדהות לאומית עם האדם שהעניק להם את הימנון “התקווה”. באפריל 1953 העלתה ממשלת ישראל, בטקס ממלכתי, את עצמותיו של אימבר מבית־הקברות היהודי של לונג־איילנד לקבורה בהר־הרצל. אצלנו קיים רק חוק הדגל והסמל, ואין לנו חוק ההימנון, אך דומה ש"התקווה"הופכת לשיר ניצחי למרות הניסיונות החוזרים ונשנים לבטלה או, לכל הפחות, לשנותה. וכדי שלא נשכח את משוררנו הלאומי, הרי לסיכום תיאורו של בן־התקופה, לואי ליפסקי: “… פניו כפני אינדיאני שזוף־שמש עם חוטם נשר ארוך, ושערות שחורות כעורב, גם הן ארוכות ותלויות לו במרושל על כתפיו… הוא עמד כשבקבוק בולט לו מכיס מעילו… בו נתבטאה הרוח הנוודית של הציונות… אי המרגוע שלה… תיקוותיה ללא גבול”.