(שירים וסיפורים עבריים על משחקי־המזל שקדמו ל"חיש־גד")

הגרלות ומשחקי־מזל היו חביבים על עם ישראל עוד זמן רב לפני שנולדו ה"פיס", ה"ספח", ה"“לוטו”וה"חיש־גד". רועיו הרוחניים של העם הכירו בכך, שאיסור מוחלט על השתתפות בהימורים ובמשחקים מסוג זה יהיה בבחינת גזירה, שחלק ניכר מן הציבור לא יוכל לעמוד בה. עמדו והתירו את הדבר, אולם רק בימים מיוחדים, ימי שמחה: בחנוכה, בפורים, ולעתים גם בל"ג בעומר ובימי השבועות.

מדוע בחנוכה? לכך ניתנו תשובות שונות ומגוונות; אולם אף אחת מהן אינה משכנעת יותר מן העובדה הפשוטה, האומרת כי חג החנוכה חל בעיצומו של החורף, וצריך היה למצוא עיסוק מבדר כלשהו לשמונת ימי החג, שבהם נאלצו הבריות להיות ספונים בבתיהם (כמה זמן אפשר לבלות באכילת סופגניות ולביבות?). הילדים שיחקו, איפוא, בסביבונים למיניהם, והמבוגרים – ב"ש"ס קטן", כינוי־החיבה שהוענק למשחק הקלפים של ימי־החנוכה.

 

“נקמה בהמן הרשע”    🔗

אשר לפורים – כאן כבר לא היה צורך להתאמץ במיוחד, כדי למצוא “נסיבות מקלות”, המתירות לשחק בקוביה ובקלפים. שמו של החג עצמו נגזר מן המלה “פור” ("על כן קראו לימים האלה פורים, על שם “הפור”. מג' אסתר ט, 26). ובמגילה עצמה נאמר כי “המלך אחשוורוש הפיל פור, הוא הגורל” (שם ג, 7; ט, 24). היש סיבה טובה מזו להטיל קוביות ולראות מה יעלה הגורל? וכשהומצא משחק־הקלפים, במאה ה־13 או ה־14, והגיע עד־מהרה גם לרחוב היהודי, “אומץ” גם הוא על ידי החוגגים, חובבי ההימור. האין בקלפים המצויירים זכר ל"פתשגן הכתב" שבמגילה? והרי גם בהם ניתן היה למצוא בתחילה ציורים של פרש על סוס (“והרכיבוהו על הסוס ברחובות העיר”), ושרביט (“ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב”), גביע (“והשקות בכלי־זהב וכלים מכלים שונים”) ומטבע ("ויאמר המלך להמן: “הכסף נתון לך”); ומאוחר יותר – מלך ומלכה ופרשים וליצן, ממש כבחצרו של המלך אחשוורוש אשר בשושן הבירה.

המשחק בקוביה ובקלפים בחג־הפורים היה נהוג בכל קהילות־ישראל, אפילו בבוכארה הרחוקה, כפי שמספר אהרון באבאיוף:

“אחרי קריאת המגילה ישחקו בקוביה ובקלפים, בכסף. גם זוהי נקמה בהמן, הם אומרים כי המן רצה לשקול עשרת אלפים ככר כסף ולהשמיד אותנו. ואנו פה גם־כן מפילים פור, הוא הגורל (קוביה) לזכר מפלתו של המן” (“ספר המועדים” לפורים, ת"א, תשט"ו, עמ' 128).

לא כל אחינו בני ישראל הסתפקו במספר הזעום של הימים, שבהם התירו להם ליהנות מן המשחקים. היו כאלה שטעמו את הטעם – והתקשו להמתין עד לבואו של החג הבא. מן השירים, המקאמות, היומנים, קבצי השאלות־והתשובות ומפסקי־הדין שנותרו לנו ניתן לראות כי מעטים נדבקו בבולמוס משחקי־ההימור, והיו גם כאלה שהתמכרו לו כליל, והמיטו בכך אסון על עצמם ועל משפחתם. בעיקר נוגע ללב גורלו של הרב, המשורר והמוסיקאי המחונן, ר' יהודה־אריה ממודינה, שכיהן כרב בוונציה במחצית הראשונה של המאה ה־17, וסבל כל חייו מהתמכרותו למשחק הקלפים (ראה רשימתי “על קלפים וקליפות”, “ידיעות אחרונות” 9.12.77, ומראי־המקומות שם).

משחקי הקוביה, השש־בש והקלפים נזכרו, כאמור, גם בכמה שירים עבריים מימי־הביניים ואילך, בסוף הכרך הרביעי של “אוצר השירה והפיוט” הזכיר י. דוידזון, בפתח העניינים, ארבעה שירים על צחוק הקוביא", וששה שירים “על צחוק השאך”. ברשימה שפרסמתי בחג־החנוכה האחרון הזכרתי כעשרים שירים עבריים נוספים, שלא הופיעו ב"מפתח" של דוידזון (“שאלוני: ומי המציא קלפים?”, “ידיעות אחרונות”, 29.12.78).אל אלה אני מוסיף עתה עוד חמשה שירים וכמה קטעי פרוזה, שגם הם מוכיחים עד כמה התחבבו משחקי הקוביה והקלפים על בני עמנו – ולא רק בחנוכה ובפורים.

 

“דרשתי בקוביא פנים…”    🔗

משחקי הקוביה והשחמט נזכרים כבר בשירים ובמקאמות שנכתבו בספרד מן המאה ה־12 ואילך. אולם על סף המאה ה־14 ניתן למצוא רמזים למשחקים נוספים. המשורר קלונימוס בן קלונימוס איש פרובאנס, שביקר גם ברומא, מזכיר ב"מסכת פורים" הפארודיסטית שלו ארבעה משחקי הימור שונים, שבהם משחקים בחג־הפורים (“שחוק האצבעות, ושחוק השולחנות, שחוק ארדשיר ושחוק הצורות”)

דוידזון מפרש את “שחוק האצבעות” כשש־בש, את שחוק ארדשיר" כשחמט ואת “שחוק הצורות” כמשחק בקלפים (אם כי לדעת רוב חוקרי משחק־הקלפים התפשט המשחק באירופה רק מאוחר יותר!). עמנואל הרומי, בן־תקופתו, אינו מזכיר משחקים כלשהם בבתי שירו הארוך על חדשי השנה, המוקדשים לחודשים כסלו ואדר (מחברת ט), ובכך הוא הולך בדרכו של יהודה אלחריזי, שקדם לו בכתיבת שיר דומה (“תחכמוני”, שער שלישי); גם משורר זכריה אלדהארי, שחי בתימן במאה ה־16 וכתב שיר על חדשי־השנה, מפרש את “שחוק האצבעות” כמשחק בקוביה, את ברוח שירו של עמנואל, אינו מזכיר משחקים כלשהם בבתים המוקדשים לכסלו או לחודש אדר (ראה “ספר המוסר”, מחברת כז). בתיאור מדוריו השונים של השאול, המופיע במחברתו האחרונה של עמנואל, נזכר גם “מקום האנשים המשחקים בקוביא” (עמ' 516 במהדורת ירדן); אולם באותה מחברת, בה מצוי השיר הארוך על חדשי־השנה, מופיע גם שיר ארוך בן 255 בתים, שבו נזכר המשחק בקוביה בנעימה אחרת. זהו השיר הידוע “אני ישן ולבי ער” (“שיר המלאכות”), שבו מתפאר המדבר בכך, שהוא בקיא בכל מלאכה וחכמה, והא מונה מאות מקצועות וענפי־מדע, שבכולם אין כמותו. שיר זה אינו מקורי, וכבר העירו החוקרים כי הוא מושפע משירים לועזיים דומים, ובראשם שירו של האיטלקי אפולייזה. עמנואל עצמו אינו מסתיר את העובדה, שהושפע משיר לועזי, והוא אומר במפורש: “ראיתי בין שירי הנוצרים / שיר, לא ראיתיו לאחד מן העברים, / והוא שיר יזכירו בו כל המלאכות / והארצות והממלכות, / והלשונות והחכמות, / הכל בשירה אחת ערוכות, / וחפצתי לראות כמוה בלשון עברית” (מהד' ירדן, עמ' 174).

בין המקצועות השונים, שבהם מתהדר בעל־השיר, מצויים גם המקצועות הבאים: “אני גנב, אני ליסטס, / אני ליצן וקוביוסטס, / אני פרש, אני קונטס, / ואמן מכלי נשק” (שורה 201, עמ' 176). ה"קוביוסטס" מופיע, איפוא, כבר אז כמקצוע מוכר (אם כי לאו דווקא כמקצוע יהודי מובהק; כשם ש"פרש", “קונטס” ו"אמן מכלי־נשק" גם הם לא נימנו על המקצועות השכיחים ביותר בקרב יהודי איטליה באותה תקופה).

שירו הווירטואוזי של עמנואל השפיע בעיקר על המשורר יצחק אלאחדב, שנולד בספרד באמצע המאה ה־14 והיגר לסיציליה, שם חי רוב ימיו. בין שיריו מצוי שיר ארוך בשם “איש מהיר אני במהירים” (“האיש החרוץ”), שבו מזכיר המשורר כמאה מקצועות שונים, שבכולם עשה חיל. שירו כתוב לא רק במקצב ובמתכונת־חריזה מעניינת (אבאבבגגד), אלא גם בעברית צחה ורעננה, המפתיעה בגמישותה, ובהומור עוקצני. ובדומה לעמנואל כלל גם יצחק אלחאדב בשירו את משחק הקוביה:

דומים אלי לא מצאתי

מהיר במלאכת הנוגנים;

לתור במחולות יצאתי,

בתוף ובעוגב ובמינים.

אך עתה לבי נשאתי

להיות ממפריחי יונים;

דרשתי בקוביא פנים –

ובבית אחר הוא מזכיר גם קלף (אם כי הכוונה לכתיבה על קלף): “קלף, דוכסוטוס וגווילים / עם דפתרא לי הם נודעים” (בית כה. השיר כולו נדפס ע"י ד.כהנא ב"השילוח", כרך י, עמ' 350–358).

 

“שלושה המה בני נוע”    🔗

פירוש שמו של יצחק אלאחדב (או אלחדיב) בערבית הוא “הגיבן” (שירמן, “השירה העברית בספרד ובפרובאנס”, כרך ד', עמ' 582; וראה שם, כרך א', עמ 555, השערה בדבר שמו של שלמה אבן־צקבל, בעל המקאמה העברית הראשונה שהגיעה לידינו). והנה, בין המשוררים העבריים שכתבו שירים על משחקי־הקלפים מצוי עוד משורר, שגם שמו נגזר, כנראה, ממלה לועזית, שפירושה “גבנון”. זהו המשורר שמואל הוגרלן, שלדברי י.ריבקינד נולד שמו־כנויו מן המלה הגרמנית Hogerlin.

הוגרלן הוא בין המשוררים הראשונים בלשון יידיש, ששיריהם ראו אור־דפוס באוסף השירים של מנחם אולדנדורף, יליד גרמניה שעבר לאיטליה (וכינס שם בשנת 1516 כמה משיריו ומשירי בני־דורו. שירו הארוך של הוגרלן, “שלושה אלה בני נוע” (דוידזון, “אוצר”, ש' 1391) הוא שיר דו־לשוני, ושלושים הסטרופות שלו (כ"א בת 13 שורות) כתובות עברית ויידיש לסירוגין, סטרופה אחת בעברית ולאחריה תרגומה ליידיש.

על הוגרלן ושירו ניתן לקרוא בעברית בכרך הרביעי של “תולדות ספרות ישראל” לי. צינברג (עמ' 25 –26, והערות ביבליוגרפיות בעמ' 179 ו־224; בטעות מופיע שמו בעמ' 25 כ"הורגלן"). אולם בעיקר כתב עליו החוקר יצחק ריבקין, שפירסם מאמרים וספרים ביידיש ובעברית על משחקי הקלפים ואזכוריהם בשירה, בספורת ובפולקלור של שתי הלשונות (ראה בחוברת הביבליוגרפית של “מנחה ליצחק”, ניו־יורק 1949, ובעיקר ערכים 2 – 18 בעמ' 30 – 33). בספרו ‘דער קאמפף קעגן אזארטשפילן ביי יידן’ (ניו־יורק, 1946) מביא ריבקינד – בצד שירים רבים ביידיש – גם את שירו הדו־לשוני של הוגרלן במלואו (עמ' 159 – 177). וזוהי פתיחתו של השיר “חיברו על השחוק שמואל הוגרלן”:

שלושה הנה בני נוע.

ביד חזקה ובזרוע.

כמעט כל שורה בטקסט העברי בנויה על משחק־לשון הומוריסטי על פסוקי־המקרא¹. השורה הפותחת מזכירה, כמובן, את הפסוק “שלושה אלה בני נוח” (ברא' ט 19). “נוע” הוא, כנראה, כינוי למשחק הקוביה, שבמהלכו יש לנענע את הקוביה לפני הטלתה, ולהשליך אותה “ביד חזקה ובזרוע” (נטוייה). בשיר הסאטירי “הזרוע, הלחיים והקיבה”, שנכתב בידי אפרים ממודינה באיטליה באמצע המאה ה־15 מסמלת ה"זרוע" את “הצחוק” (שירמן, “איטליה”, עמ' ר־רא).

בעל “שלושה אלה בני נוע” מתאר בפרוטרוט את בולמוס המשחק בקלפים, שממנו סבל גם הוא עצמו (“והוא אשר קרה גם לי, לבושתי, כי גם לי היתה יד בזה”):

יום ולילה לא ישבותו.

אך בזאת יאותו

האנשים לשבת עתם.

רעבים וגם צמאים בחומם ממקומם

לא נרעבו יומם

וגם ערב רב עלה אתם.

(ריבקינד, עמ' 165)

ומרדכי אמיתי, שתרגם את ספרו של צינברג לעברית, מתרגם אותו בית עצמו מן היידיש כך:

ישקודו ברק וערב

על זה השחוק בלי הרף.

יומם וליל לא ירגיעו

אל פיהם לא יתנו מאומה,

ולעיניהם – אין תנומה…

(צינברג, כרך ד', עמ' 26)

בולמוס הקלפים לא היה, איפוא, מיוחד ליהודי איטליה בלבד (רוב השירים העבריים על המשחק נכתבו בארץ זו!). גם בקהילות אחרות, שהיו חשופות פחות ל"רוח הרנסנס", נמצאו כאלה שירדו בגללו – כדברי הוגרלן – “עירומים… אל ירכתי בור”.

 

במקום לימוד לשון־הקודש…    🔗

בסוף המאה ה־19 ועל סף המאה ה־20 ניתן למצוא בשירה ובספורת העברית רמזים לא מעטים לפופולאריות הרבה של משחקי הקלפים לא רק בכל פינות אירופה, אלא גם ב"יבשת החדשה", אמריקה (ראה “מסכת חנוכה” לגרשון רוזנצוויג, “קדימה”, 1899, גל' א).

כבר בשנת 1868 מפרסם י.ש. אולשבנגר מעל עמודי “המליץ” את הפארודיה “אבות דקרטינא” (גל' מו, מז, וכן בשנת 1869, עמ' 18, 26, 34). בפארודיה שלו בניגון “אקדמות”, “איתי גוברין יהודאין דמן בני גלותא” – הכתובה במתכונת הפארודיות על הפיוט הידוע של חג השבועות – מזכיר יל"ג בנשימה אחת את ההליכה לתיאטרון ואת המשחק בקוביה (“ואזלין לתיאטרון ומשחקין בקובייתא”. “צלוחית של פלייטון”, ת"א, תרצ"ז, עמ' 28). צמד “חטאים” זה נזכר בצוותא גם במילון ההומוריסטי של יהושע מזה, “אוצר חדש או ספר מלים” (וילנה 1898). בערך קכח, הנושא את הכותרת “איבוד זמן”, מונה בעל־הספר בין השאר את השחוק בקלפים, את הביקור בתיאטרון ואת שחוק האשקוקי (עמ' 23). בספר הומוריסטי אחר, “מכתמים וחידודים” לישראל ליפסקי (ורשה 1902) מופיעה תחת הכותרת “המשחק החדש” השורה: “הישבו שני בעלי קרנות יחדיו ולא ישחקו בקלפים?” (בדיחה 153, עמ' 46). וראה גם בפלייטון “לשכת פלדהדרין” (“המליץ”, 1888, עמ' 335 ו־405).

משחק הקלפים מופיע בשיר עברי נוסף באותה תקופה – הוא השיר הסאטירי “אין כסף!” שפירסם יעקב צבי שפרלינג בשבועון “העברי” (“עברי אנוכי”), שיצא בגליציה. בשיר זה מלגלג שפרלינג על “בני יהודה” ו"בנות יהודה", הטוענים שאין בידם כסף לשלם עבור “מורה לשון הקודש” או “סופר עברי נותן אמרי שפר, / אם ידרוך על המפתן, בידו ספר”; אך בה בשעה הם מבזבזים ביד רחבה את כספם על משחקי־קלפים וקניית “שמלות רקמות”, וכך נפתח השיר:

בלילות החורף יתאספו בני יהודה

לשחק ולצחק – לא לתורה ולתעודה,

שם על השולחן כסף רב ייאסף;

למנצחם בשחוק כאן נחשב כסף.

אך מלשלם מורה לשון־הקודש

ללמד בניהם פעם אחת בחודש –

את ידם יקפוצו – יאמרו: אין כסף!

(“העברי”, 1888, גל' קנז)

תיאור מפורט של המשחק בקלפים בליל א' של חנוכה בעיירה מוטילי, בה נולד גם נשיאה הראשון של מדינת ישראל, מופיע בספרו של חיים צ’מרינסקי “עיירתי מוטילי” (ראה “ספר המועדים” לחנוכה עמ' 266 –269). וכיוון שסיפורו של עגנון, “סיפור פשוט” מוצג בימים אלה מעל קרשי התיאטרון, כדאי להזכיר שגם בו מתואר משחק קלפים בליל “זאת חנוכה” (“על כפות המנעול”, עמ' קד־קו). הירשל, גיבור הסיפור, מתבונן במשחקים ותמיה: “הרי אין בעולם בני אדם קטנים כל כך, אלא קרוב לוודאי שצורות של קלפים נידמו לו לבריות. נסתכל סביביו. כל בני החבורה יושבים כשקלפיהם בידיהם וציגרטותיהם בפיהם ועשנם מתערב זה בזה ומכניס ערבוביא בראשו” (עמ' קה).

 

משחק שחמט ב"ביבר העליז"    🔗

ומן החנוכה – נשוב לפורים, החג הקרב ובא. לרגל המאורעות האחרונים שאירעו ב"ארצו של אחשוורוש" השתמשו עיתונאים, פלייטוניסטים וקריקטוריסטים רבים ברמזים וסמלים, הלקוחים ממשחק השחמט, וציינו כי גם אם ה"שאה" עצמו לא מת עדיין, הרי חשוב הוא כרגע כמת, וכדברי הפתגם הערבי: “אילי פאת – מאת”. הזכרנו בראשית הרשימה, כי בצד השירים על “צחוק הקוביה” הביא י. דוידזון בסוף “אוצר השירה והפיוט” שלו גם רשימה של ששה שירים “על צחוק השאך” (ובראשם, כמובן, שירו הארוך של אברהם אבן־עזרא על שחוק האשקוקי). בהערה 2 לרשימתי ב"ידיעות אחרונות" (29.22.78) הזכרתי עוד מספר שירים וביניהם גם שירים מן השנים האחרונות (כ"חייל שחור, חייל לבן" לחנוך לוין), או שיר שנתפרסם רק לפני כחודשיים בגליון “מאזניים” (כסלו, תשל"ט, עמ' 16).

אל השירים הללו אוסיף הפעם עוד שני שירים. האחד, “שחור לבן”, מופיע ב"עמודים הוורודים" שבסוף הרומאן של יהודה עמיחי, “מי יתנני מלון” (1971), בעמ' 268:

אני מרגישה היום

שחור ולבן.

הם רבים על גופי. יחלוקו

למשבצות

שחור ולבן.

יבוא אהובי וישחק עלי

שחמט.

רק לא פשרה ביניהם.

רק לא אפור!

בשיר השני נתקלתי תוך קריאה מחודשת ומהנה בספר שירי־הילדים של לאה גולדברג “הביבר העליז” (ת"א 1947). אחד השירים בספר נקרא בשם “שחמט”, והוא מספר על משחק שנערך בין החיות בביבר, בהשתתפותו של הפיל.

אולי אין זה אקדמי, לכלול שיר־אהבה ארוטי ושיר־ילדים קליל ברשימה מכובדת של “שירים עבריים על שחוק השאך”. אבל, בהרהור שני: מדוע לא? ובעיקר כשמדובר ברשימה, המופיעה לכבוד חג־הפורים.