פרק שני במסע בעקבות המונחים העבריים הקשורים ב"פרי עץ הדר": מנין נלקח המונח “תפוחי־זהב”, ומתי נכנס לשימוש בקשר לפרי ההדר? מה כתבו סופרים ומשוררים עבריים על תפוחי־הזהב, ומי היו אלה שניסו למצוא לפרי זה שמות אחרים, כ"תפוח אוראני", זהביה",“הדרגן” או… “תפוזהב”?

אחת המלים העבריות הראשונות, שאותה לומד כיום כל עולה חדש – אם מגיעים אלינו עדיין כאלה, פרט לתנינים שברמת הגולן – היא המלה “תפוז”. כה יפה נתאזרחה מלה זו בלשוננו, עד שנדמה שהיא מצוייה עמנו מדורי־דורות.

מסתבר שלא. בין שאר היובלות שנחוג השנה, ושאותם הזכרנו כאן בשבוע שעבר, נוכל לחוג גם יובל אמיתי נוסף: חמישים שנה ליום, שבו נולדה המלה העברית “תפוז”.

כהמשך המסע הלשוני שערכנו במדור זה לפני שבוע בעיקבות מלים עבריות הקשורות ב"פרי עץ הדר" (“הדרים”, “פרדס”, “אתרוג”, “לימון”, “אשכולית” וכד'). נערוך היום מסע בלשני נוסף, והפעם – בשביל קליפות התפוזים. אין מסע זה מוגבל למיטיבי־לכת בלבד, אולם הוא מיועד בעיקר לאלה, האוהבים להתחקות על תולדותיהן וגילגוליהן של המלים, השגורות כל־כך בפינו.

 

“שכבת־כסף דקת עינים”    🔗

הכל יודעים, או לפחות מנחשים, שהמלה “תפוז” מורכבת מראשי־תיבות: “תפוח” ו"זהב" (להבדיל מתפוח־עץ, או מתפוח־האדמה). צמד המלים “תפוחי־זהב” נמצא, אומנם, כבר במיקרא, בספר משלי: “תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו” (פרק כה 11); אך מסתבר שאין הכוונה שם לפרי עץ ההדר, אלא לתכשיטים דמויי תפוח, העשויים מזהב ונתונים בתוך פיתוחי כסף (כשם שגם המלים “ירושלים של זהב” מתייחסות, כידוע, לתכשיט־זהב, שהיה אופייני לירושלים, או שהיה מעוצב בדמות חומותיה של ירושלים, ושאותו הבטיח ר' עקיבא העני לאהובת לבבו).

הרמב"ם מתאר בפתיחה ל"מורה נבוכים" אותם “תפוחי זהב”, הנזכרים בספר משלי: “כמו זה התפוח של זהב, אשר כיסוהו בשכבת כסף דקת־העיניים מאוד, וכשייראה מרחוק, או מבלתי התבוננות, יחשוב הרואה בו שהוא תפוח של כסף, וכשיסתכל איש חד־הראות הסתכלות טובה יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב”.

המלים “תפוחי־זהב” מופיעות איפוא לראשונה בלשוננו בהקשר לדברים, הנאמרים בתבונה, במידה ובזמן הנכון. כמה אירוני הדבר, שדווקא ראשיה של מדינה, המייצאת תפוחי־זהב לעולם כולו, מייצאים לא פעם מפיהם דברים הרחוקים מלהיות “דברים דבורים על אופניהם”.

 

“משא בערב” – ו"תפוח אוראני"    🔗

בתלמוד מסופר, כי שלמה המלך “נטע כל מיני מגדים של זהב” (יומא כא ב, לט ב). במאה הקודמת ניסה ההיסטוריון קלמן שולמאן, איש תקופת־ההשכלה, להיתלות באילן זה ולייחס בזכותו לבעל האימרה “תפוחי־זהב במשכיות כסף” גם את מטע התפוזים הראשון בארץ.

רעיון יפה. קודם כל, משום שמדובר באדם שהיה לא רק “החכם מכל אדם”, אלא גם בעל גישה חופשית לנמלי יפו ועציון־גבר, שמהן ניתן לייצא את הפרי, ושנית: הרי בספרו האחר, “שיר השירים”, דימה מלך זה את אהובתו ל"פרדס", המצמיח “פרי מגדים”! אך יש לזכור, שאותו פרדס היה, כזכור, “פרדס רימונים” בלבד. ואפילו חוקר־ספרות כפרופ' יוסף קלוזנר, שלא התמחה בגידולי־הדר, טרח להעיר שקביעתו של קלמן שולמאן אינה עומדת במיבחן המדע הצרוף, שהרי “פרי זה (התפוז) הובא לארץ־ישראל רק במאה הט”ז דרך הינדוסתאן" (“תולדות הספרות”, ג, 1381).

גם בתקופות שבהן לא צמחו עדיין תפוחי־זהב בארצנו, המשיכו חכמינו ומשוררינו להשתמש בצמד המלים מספר משלי בעיקר כדי להלל את דבריהם שלהם, או את דברי עמיתיהם (תופעה זו, האחרונה, נדירה יותר, כמובן, כשמדובר באנשי־רוח עבריים) המשורר העברי־איטלקי שמואל רומאנלי, מראשוני תקופת ההשכלה, העניק לשיר אפי מיתולוגי דו־לשוני, שאותו כתב ועיבד את השם “תפוח זהב” (“מזרח ומערב”, ה' 344). רומאנלי הירבה גם לנדוד בארצות הים־התיכון והמזרח־התיכון, ואף פירסם את דבר מסעותיו בסיפרו היפה, “משא בערב” (1792). אבל כשהזכיר בספר זה את פרי־ההדר המוכר, לא השתמש במלים כ"תפוח־זהב", אלא ב… “תפוח אוראני” (שער י.., עמ' פג). ולמה “אוראני”? כך תירגם רומאנלי את המונח Orange – שמו של התפוח בכמה מן הלשונות הרבות, שאותן הכיר הסופר ההרפתקן היטב.

 

שימור אתרוגים ב"מי שפיריטוס"    🔗

כשניטעו בארץ הפרדסים ה"עבריים" הראשונים, במחצית השניה של המאה הקודמת, הושאל הניב המיקראי “תפוחי־זהב” ואומץ כשמו של הפרי, המוכר לכולנו. כך, למשל, מצאנו בעיתון “הצפירה” משנת 1879 עצות מעשיות, כיצד לשמר “אתרוגים ותפוחי־זהב”: “בכדי להחזיקם לבל יתייבשו ויאבדו את ליחותם והמיץ שבקירבם, יטבלום במעט מי שפיריטוס”, כלומר בספירט (שנה ו', עמ' 23). בספר המשלים של א.מ. פורקא, “ינטעי נעמנים”, שיצא לאור בוורשה ארבע שנים אחר־כך, מצוי משל בשם “עץ תפוח־זהב”, הפותח במלים: "גבירה אחת מבנות הארץ קנתה לה תפוח־זהב (עמ' 27). והמורה והסופר ז. יעבץ, איש הארץ, כתב מפתח־תקווה בימי העליה הראשונה על “פרדס תפוחי־הזהב”, ומנה את פירותיו, כזכור, “אתרוגים קטרונים (= לימונים) ותפוחי־זהב”.

העיתונות העברית דיווחה מדי פעם על מחיריהם של תפוחי־הזהב בשוק המקומי והעולמי. ידיעה שהופיעה בעיתון “השחר” בוורשה, למשל, בשנת 1911, מבשרת: “ירד מאוד מחיר תפוחי־הזהב” (כרך א, עמ' 138). ידיעה זו שימחה את קוראי העיתון בווארשה, שיכלו לקנות תפוחי־זהב מיובאים במחיר זול יותר; אך אין ספק שהיא לא גרמה אושר רב לבעלי הפרדסים בארץ־ישראל, שנהנו יותר לקרוא בעיתונים ידיעות הפוכות.

גם בשנות העשרים ועל סף שנות השלושים למאה שלנו המשיך “תפוח־הזהב” להופיע בכותרות העיתונים היומיים. בעיתון “על המשמר”, שיצא לאור בירושלים בתחילת שנות העשרים (שנים רבות לפני שנולד העיתון, הנושא שם זה כיום) מצאנו בגיליון י' טבת תרפ"ג (1923) כותרת גדולה וקצרה: “תפוחי־זהב”. בעתון “דבר”, הוא “דבר” של היום, הופיעה בשנת 1926 כתבה על תערוכת תפוחי־הזהב ביפו" (22.2.26, 23.2.26). ובעיתונו הירושלמי של איתמר בן־אב"י, דואר היום", פירסם אורי קיסרי בשנת 1931 סיפור ספוג ריחות, פרדסים ופריחות, כדרכו, ושמו – “תפוחי־זהב” (25.5.31).

 

בנות האיכרים וקטיפת התפוחים    🔗

גם הספרות היפה בת־התקופה ההיא תעיד על כך, שהמונח “תפוחי־זהב” השתרש בפי כל. איתמר בן־אב"י, “הילד העברי הראשון”, שאותו הזכרנו זה עתה, פירסם עוד בשנת 1904 את "מיבחר יצירות נעוריו, ובספרונו, “ברקים”, מצוי חיבור פאטריוטי נלהב בפרוזה פיוטית, “ארצתי”, בו מתוארים “פרדסי הסביבה בתפוחי זהבם הרומזים” (ראה גם “עם שחר עצמאותנו”, עמ' 552). במקום “תפוחי־הזהב שלהם” כתב איתמר “תפוחי זהבם”, והחזירנו לזהב של תפוחי ספר משלי.

י.ח. ברנר, בספורו “מכאן ומכאן”, מתאר שיחה בין שני פועלים עבריים, שאחד מהם מתפאר באזני חברו, כי היכה במו ידיו לא פחות משלושים מן “הערביאים אורזי תפוחי־הזהב” (עמ' 339 בכרך הגדול של סיפוריי). ובמקום אחר שם הוא מזכיר, כי “בנות איכרינו חושבות את עבודת קטיפת תפוחי־זהב לחרפה בפני הבריות” (עמ' 356). שופמן תיאר בסיפור קצר נער ערבי בשם משה, ההולך “כפוף תחת שק תפוחי־זהב, שהוא למעלה מכוחותיו” (כתביו, ג, 196), ועגנון, שספרו “תמול־שלשום” עוסק בימי העלייה השניה, מתאר כיצד מגישות סוניה וטוסיה לאורחיהן סלסלות תפוחי־זהב. סוניה אף מעירה: “כן, כן, בחוצה לארץ תפוחי־הזהב הם ביוקר, בזמן שבארץ־ישראל הם מתגלגלים ממש ברחוב” (עמ' 116, 243). מאוחר יותר כתב עגנון את סיפורו הסאטירי העוקצני “קליפת תפוח־הזהב”, מעשה ב"קליפת זהב שנזרקה לרשות הרבים", ואין מי שירימה (“סמוך ונראה”, 269 – 274).

אופייניים גם הסיפורים, שהופיעו בספריהם של סופרים מוכרים פחות, אך הנוף הארץ־ישראלי מתגשם ביצירתם. כזהו ספרה של בתיה כהנא, “בפרוח עץ ההדר”, שהופיע בשנת 1931 בתל־אביב, עשר שנים אחרי שעלתה המחברת לארץ מרוסיה. בספר, שעליו כתב לפני שנים מספר א. בן־עזר (גם הוא בן מושבת־הדרים, היא פתח־תקווה) מתואר בהרחבה שיכרונה של המספרת מריחות הפרדסים:

“הייתי מכושפת מריח תפוחי־הזהב… תפוחי־הזהב ליבלבו בכל עוזם, כבשטיח ענקי עשוי איזמרגדין ושלג התכסו הפרדסים, כאילו זרמי חלב נשפכו על פני הירק והטילו את כתמיהם בין העלים. הריח המבושם בהוללות, משכר את המחשבות, מצמיח בדם תאוות מופלאות וגעגועים המכאיבים את הלב, זה היה ריח האביב המשכר, שרעלו החריף והמתוק ממית את המוח ומגרה את העצבים, זה הריח המקסים והמפתה נולד בסתר תוך פרח אחד לבן קטן, על ענף דק, בעמק הפרדס והלך והתפשט עד מרחקים והשתפך עד הרי יהודה” (עמ' 107, 242).

 

“מן העץ נפל תפוח”    🔗

השירה העברית לא פסחה גם היא על “תפוחי־הזהב”. עוד בשנת 1916 הוציא סופר־הילדים לוין קיפניס ב"ספריה הקטנה לילדים" את סיפורו “זהב תפוח־הזהב” (“מעשה בתפוח שהלך לשוח”). דוד שמעוני, באידיליה המוכרת שלו, “מצבה”, מתאר “קילוף תפוחים” (“ספר האידיליות”, 248). גם יהודה קרני, בשירו “חשוון בפרדס”, מדבר על “תפוחים” (“מה עכשיו מראה פירות עצי תפוח? / ירוקים… (אך) כל ענף שקיק זהב יציע”). ובשיר אחר: “הי, תפוח, תפוחי / אשכולית, אשכוליתי”. זלמן שניאור, בשירו “בארץ” (שנכתב דוקא בפאריז). כותב על “יונק־דבש” ה"עג תפוח־זהב בשל" (כתביו א, רעה). אפילו בשנות השלושים מוצאים אנו בעיתונים שירים כמו “תפוח־זהב / עגול וזהבהב” לאהרן פישקין (“כלנוע”, 23.12.32) או “תפוח־הזהב” לישראל דושמן: “פרי עץ הדר / נעים וטוב, / בגיל ושיר / אותך נקטוף (עיתוננו לקטנים", ו' כסלו תרצ"ד). אף בשיר “דצמבר” פרי עטו של נתן אלתרמן, שהופיע שנה אחר־כך בעיתון “הארץ”, במדורו “רגעים” מופיעים עדיין “תפוחים” סתם ו”תפוחי־זהב" במקום “תפוזים”: “ריח ים ורוח סתוי, / ומיץ של תפוחי־זהב. / דצמבר – חודש מקוטר / ריחות תפוח ומטר” (“רגעים”, א. 72 – 73).

גם מאוחר יותר, אחרי שנכנסה המלה “תפוז” לשימוש בפי כל, עדיין מופיעות בשירה העברית שורות כמו “ריחות תפוחי־הזהב הכבדים”, או “אשא תפוח־זהב ביד / ואשקו” (א. רגלסון, “צלחת לחמישה־עשר”), או “תפוחי־זהב בעציצים” (ב. גלאי). גם בפיזמוני שנות השישים מופיעות השורות המוכרות “אם תרצי תפוח זהב – פוח זהב” (ח. חפר), או “ועל המשחתות הישנות / יטעינו תפוחי־זהב” (נ. שמר), ובצד התרגום האלמוני ל"לו הייתי אשכולית קלופה" ואל נשכח חלילה, את השיר האלמוני, שהיה מדוקלם בהיגויים שונים בכל מסיבה בשנות הארבעים: “רוח רוח רוח / מן העץ נפל תפוח. / הוא נפל מראש העץ. / הוא נפל והתפוצץ”. ארבע שורות ששימשו כל חקיין בתנועת הנוער ובבית הספר, בימים שבהם לא נולדו עדיין צדוק סביר, גדי יגיל, מוטי גלעדי או דודו דותן.

וכיוון שהזכרנו שוב שירים עבריים, הקשורים בתפוחי־זהב, נזכיר את השיר “פרדסים פורחים” (“גדיש”, 202) ואת שירה הידוע של אסתר ראב, בת למישפחה של מגדלי הדרים מפתח־תקווה, שהלכה לא מכבר לעולמה: “סבתות קדושות בירושלים, / זכותכן תגן עלי, / רוח סמדר ופרדסים פורחים / עם חלב־אם הושקיתי”. וכן את שירו של יעקב פיכמן, “הפרדסים הלבינו” (“הפרדסים הלבינו / וריח לבלובם הולך שיכרון”); את שירו של א. גלעדי, “בקר בפרדס” (איכרי־ישראל", גל' 199, עמ' 23), ואת שירו הארוך של ברוך כצנלסון, “השקאה”, המספר על השקאת פרדס (טולקובסקי, 262 – 263).

ומכאן – שוב אליך, “תפוח־הזהב”!

 

מה"פאמעראנצים" ל"יאללה, מאראנץ!"    🔗

לכאורה, שלט המונח “תפוח הזהב” בכל אותן שנים שילטון יחיד. אולם למעשה, היו לו כמה וכמה מתחרים, שאיימו לגזול ממנו את כתר־הזהב. ובראשם דווקא מונח שאינו בלשון־עבר: ה"מראנצען", גילגולו של ה"פומראנץ" האשכנזי.

כל מי שחי בארץ בימים שלפני קום המדינה, זוכר עדיין את קריאותיהם של הרוכלים הערבים, שהיו סובבים ברחובות הערים והמושבות, ומצהירים על מרכולתם. כשמכרו תפוחי־זהב “בורטוקאל!”, או “בורטוג’ן!” – שיבושו של השם “פורטוגל”, שאותו העניקה הלשון הערבית לתפוח־הזהב. אך הקריאה הנפוצה ביותר ברחובות ארץ־ישראל־דאז היתה “מראנסען! יאללה מראנסען! – גילגול ה”פאמעראנץ" האידי כפי שהוא נשמע מפי בני־ערב.

כרוב המסורות והתורות שבעל־פה, נשתכחה גם קריאה זו מלב רבים. אך פה־ושם ניתן למצוא לה עדיין סימוכין בכתב. ומי לנו גדול ממשוררנו הלאומי, ביאליק, שציין בהרצאה שנשא בנהלל בשנת 1932: “אתם יודעים, רבותי, כי גידול תפוח־הזהב הוא דבר חשוב מאוד” (“דברים שבעל פה”, קצו)? ובכן, באיגרותיו, שבהן הירשה לעצמו ביאליק לא־פעם לשון שובבות ועגה, הוא מזכיר לא פעם בחיבה גם “פומיראנצים” (כרך ג, עמ' קצ ועוד).

אגב, כמה סופרים ומשוררים עבריים נשאו שמות־משפחה, הקשורים בפרי־ההדר. וביניהם: המבקר ש. ל. ציטרון, חוקר העיתונות העברית והמשורר ברוך פומראנץ (והרבה יותר מאוחר: העיתונאי משה הדר, המבקר אמנון הדרי, המספרת הדרה לזר, ועוד).

 

“זהביה” – על משקל “עגבניה”    🔗

בשנים האחרונות משתוללת בארצנו מגיפה של “הלחמת” מלים עבריות ולועזיות זו לזו: “שבתרבות”, פארקונצרט", “פלדלת” ועוד ועוד. אך מסתבר שהנטייה ל"הלחים" מלים עבריות אינה חדשה אצלנו. אפילו הצירוף היפה “תפוחי־זהב” נראה ארוך מדי לכמה מבעלי־הלשון שלנו, שלא דגלו באימרה “כל המרבה (או המאריך) – הרי זה משובח”.

ראשון למחדשים היה, כנראה, איתמר בן־אב"י, “הילד העברי הראשון”. אומנם, ביצירת הנעורים הפיוטית שלו, “ארצתי” (1904), שכבר הוזכרה, כתב עדיין על “תפוחי זהבם” של הפרדסים, כפי שראינו, אולם עשרים שנה אחר־כך נתעורר בו, בבנו של אליעזר בן־יהודה, הרצון לחדש מלה משלו לפרי הזהוב. בעיתונו, “דואר היום” בו פירסם כמעט מדי יום את חידושיו, הופיעה בשנת 1925 כותרת גדולה שבישרה: “משלוח זהביות שיצא בסירה מנמל יפו לאוניה טבע בים”. מהי “זהביה”? קוראים בעלי חוש ניחשו, שמדובר בחידוש איתמרי אופייני נוסף, בו שולבו ה־Orange ומישקל ה"עגבניה", כך עבר תפוח־הזהב בין־לילה “שינוי מין”, מלשון זכר ללשון נקבה.

 

“הדרגן” – על משקל “בורדג’ן”    🔗

לדברי העיתונאי ג' משעולי (צפרוני), שהחל את דרכו ב"דואר היום", לא זכה חידושו זה של בן־אב"י להצלחה, ובין הסיבות לכך – גם סיבה אידיאולוגית. אנשי מיפלגות הפועלים, שיוצגו אז על־ידי דוברם, נטע הרפז, ראו בחידוש “זהביה” שם מסוכן, המסמל “סגידה לזהב” ובגידה בערכי העמל". לכן נלחמו בהצעתו של בן־אב"י, השמה את הדגש על הזהב, רחמנא ליצלן (“מעריב”, 14.9.79).

(אירוני הדבר, שדווקא דוברם של הפועלים, שהתנגד לזהב ה"זהביה", החליף את שם משפחתו הקודם, גולדברג, שגם הוא שווה זהב, לשם העברי מוזהב כ"הרפז". האם הר־של־פז קאפיטליסטי פחות מ"זהביה" אחת?)

בן־אב"י שופע הרעיונות והחידושים לא התעקש, וניסה את מזלו פעם נוספת. עד מהרה הופיעה על עמודי “דואר היום” מלה חדשה, “הדרגן”, שהיתה מורכבת מ"הדר" ומ"גן". בצדק מעיר “משעולי”, כי מלה זו היתה קרובה מצלילה לשם הערבי “בורדג’ן” (שיבוש השם “פורטוגל”).

גם חידוש זה עורר התנגדות, אך הפעם לא מצד דוברי מיפלגות הפועלים, אלא מצד אנשי הדיקדוק, שראו בו “מעשה אונס” לשוני, “שלא כדרך הטבע”.

בן־אב"י ניחן בסבלנות ובסובלנות. מעל עמודי “דואר־היום” המשיכו להופיע כותרות ובהן “תפוחי־זהב” (סיפורו הנזכר של א. קיסרי), או “שיר על זכות הבכורה לתפו’זינו” (יז אדר תרצ"ד). על הסתגלותו של העורך לחידושיהם של אחרים תעיד יותר מכל העובדה שבסוף ספרו הגדול, “עם שחר עצמאותנו”, שנכתב בארצות־הברית בשנת 1942, כתב איתמר: “תם ונשלם באיסט־אוראנג', עיר התפוזים בשמה, היום טז אבגוסט, 1942, כ”א באב תש"ב (עמ 544).

 

“כוס מיץ תפוזהב, בבקשה!”    🔗

מסתבר שגם המשורר זלמן שניאור ניסה פעם את כוחו במציאת שם עברי מקוצר ל"תפוח־הזהב". אמנם, בשירו “בארץ”, שאותו שיר הזכרנו, כתב על “תפוח־זהב בשל”; אך בספרו הידוע “אנשי שקלוב”, הכתוב פרוזה, ניסה שניאור ליצור מלה עברית חדשה ל"תפוח־הזהב". וכך מצאנו שם, בספר, משפט כמו “אלמותו של תפוזהב”, ומילה כמו “התפוזהב”. דווקא סיפור זה נכלל ב"מקראה" של הספרות העברית החדשה למתקדמים", שיצאה בניו־יורק לפני 11 שנה, לתועלתם ולהנאתם של הסטודנטים, הרוצים ללמוד לשון עברית חדשה. פרופ' מנחם מנסור, עורך המקראה, מעיר שם לתלמיד המתקדם: “תפוזהב” – שניאור צירף שני המרכיבים של השם “תפוח־זהב” למלה אחת. צירוף זה לא התקבל בלשון, ונדחק על־ידי השם תפוז" (2, 430).

טוב שהעיר זאת, אחרת עוד היו מגיעים ארצה סטודנטים אמריקאים ומבקשים בקיוסק “כוס מיץ תפוזהב”!

 

*    🔗

הגענו איפוא בשעה טובה ומוצלחת אל ה"תפוז", שדחק ממקומם את “תפוחי־הזהב”, “התפוח האוראני”, ה"מאראנצים", ה"זהביה" וה"תפוזהב", וסלל את הדרך לחידושים מאוחרים הרבה יותר, שנוצרו על אותו מישקל, כמו ה"תפו’ד" (תפוח־האדמה) וה"תפוגן". ובעצם: לאלפי חידושים, שנולדו בלשון העברית בדור האחרון.

מי המציא את ה"תפוז"? איך התקבל החידוש בתחילה על־ידי אנשי העט – הסופרים, המשוררים, העיתונאים – ועל־ידי הציבור הרחב? מי חידש את התואר “תפוז” (בחולם כשם של צבע)? ומה חשיבותו ההיסטורית של “תפוז” בתולדות הלשון העברית החדשה?

על כל אלה, על כל אלה – נשתדל לענות בשבוע הבא, לא בתכנית “בועות”, אלא כאן, במקום הזה.