סיור בצרפת בחודש אדר, מוכיח שגם הצרפתים אוהבים להרבות בשמחה, ובצד קרנבלים ו"חגי־יין" עליזים, מרבים בני־צרפת שמחה גם בעלעלם בספרי־הקריקטורות העליזים, המוצגים לראווה בכל חנות ספרים – ומציגים לעתים “הומור גרדומים” פרוע, המזכיר את סופם של המן ועשרת בניו.

“משנכנס אדר – מרבין בשמחה”, אמרו חכמינו. ואכן מרגע שנכנס אדר – שמחה רודפת שמחה בארצנו. תחילה בבורסה, ואחר־כך – עם בואו של נשיא צרפת. ומי יודע אילו שמחות נוספות ממתינות לנו עדיין החודש.

אדר נכנס – ועבדכם הנאמן יצא. לארצו של הנשיא־האורח, ל"סיבוב־בזק" נוסף, ובבית השאיר אחריו לא יגון ואנחה, אלא ששון ושמחה, ולמעשה: “ששון” ו"שמחה" (גם הוא במלעיל, כמובן) – כלבו שמוט־האוזניים, הקרוי כך משום שגם הוא אינו אומר למה הוא מתכוון, ואינו מתכוון למה שהוא אומר.

מה יעשה אדם, המוצא את עצמו בחודש שבו יש להרבות בשמחה, והוא מרוחק מאותו “שמחה”, המכשכש בזנבו, ומשמח לב אנוש? מחפש את השמחה במקומות שאליהם הוא מגיע. וגם אם אין מערבין שמחה ב"שמחה", הרי במקום שבו אנו מצויים כעת – הריביירה ואיזור פרובאנס שבדרום־צרפת –עשוי אדם למצוא את עצמו בקלות במצב שבו אינו חייב לשאול: “לשמחה מה זו עושה?”, והוא יכול לקיים מיצוות חודש אדר כהילכתה: “להרבות בשמחה, ובאכילה ובשתייה” “עד דלא ידע בין שמחה לשמחה”.

 

“ציון תמתי” – ותזמורת הקרנבל    🔗

אל ניס, היא העיר ניצה שבריביירה הצרפתית, הגיעה להקת “שרתי לך ארצי” (רבקה רז, לוליק, יגאל חרד, עמנואל קורינלדי ועבדכם הנאמן־באמת) בדיוק ביום שבו נערכה כאן תהלוכת הקרנבל הססגונית שפירסמה את שמה של ניצה בעולם כולו; תהלוכה פורימית עליזה, שכל מצעדי העדלידע הישנים מחווירים למולה.

למרבה האירוניה, לא גרמה לנו הידיעה על התהלוכה שמחה מרובה, שכן, הסתבר לנו מיד עם רדתנו בתחנת־הרכבת של ניצה, שלא זו בלבד שהתהלוכה הקולנית אמורה לצאת לדרך בדיוק בשעה שבה עלינו להתחיל בהופעה, אלא גם שהיא תעבור ממש ברחוב שבו אנו מופיעים. “מי יבוא לראות הצגה ישראלית ציונית, בשעה שבחוץ משתולל הקרנבל הידוע ביותר בעולם, אחרי זה של ברזיל?” חשבנו בעצב. “ואם יבוא מישהו – כיצד יוכל לשמוע את השירים ואת דברי־הקריינות, כשמעבר לקיר משמיע באכחוס ענק וכרסתני את גיהוקיו ברמקולים?”

לשמחתנו התברר שכל החששות היו לשווא. האולם המהודר היה מלא עד אפס מקום, ועשרות אנשים, שלא נמצאו כיסאות עבורם, נאלצו לצאת החוצה, אל הקרנבל. יתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה, שהמוזמנים להצגה היו יהודים, תושבי הריביירה, וביניהם גם ילידי האיזור, שכבר ראו את הקרנבל פעמים אין־ספור, ואינם מתרגשים עוד מן המהומה סביבו. מכל מקום: אם נותרו כמה כיסאות ריקים בניצה באותן שעות שטופות־שמש – היו אלה הכיסאות על הטריבונות שב"שדרת האנגלים", לחוף הים, מקום בו עברה התהלוכה המפורסמת.

היתה זו חוויה מיוחדת במינה: להשמיע את “ציון תמתי”, “ומה יפים הלילות בכנען”, ו"אלי אלי" ו"כל העולם כולו גשר צר מאוד" באולם המפואר, שכולו שיש איטלקי ונברשות בדולח, בעוד בחוץ, ממש מעבר לקיר, מנגנות התיזמורות הרבות את שירי הקרנבל. כשיצאנו החוצה, בתום ההופעה, עוד הספקנו לראות את ה"עגלות" האחרונות של התהלוכה – פלאטפורמות ענקיות, שעליהן בובות אדירות־ממדים, המניעות ראשיהן וידיהן אל הצופים השבעים. המראה היה מרשים, ללא ספק.

 

הקאזינו שהפך לסופר־מארקט    🔗

שינוי בולט אחר חל, בכל זאת, בעיר ניצה, מאז ביקורנו האחרון בה לפני כחודשיים: בחזית בית־המלון המפואר, שבו הצגנו, מלון “מרידיאן”, היבהבו אז, בחודש דצמבר האחרון, שלטים מאירי־עיניים, שהזמינו את הקהל אל הקאזינו הנודע שבמלון. עתה סולקו השלטים הללו, ואת מקומם תפסו שלטים האחרים, המודיעים לציבור שבקרוב ייפתח בקומה הראשונה של מלון־יוקרה זה סופרמארקט חדש. הוילונות הכבדים, שהסתירו קודם לכן בפני הקהל שבחוץ את הנעשה בתוך הקאזינו, סולקו. ומבעד לזגוגיות העירומות ניתן להבחין עתה באולמות הגדולים, ששימשו רק לפני כחודשיים למישחקי הרולטה והמזל, ועתה הם מצפים למדפים, שעליהם יונחו קופסות־השימורים, הסבון והממתקים.

מה קרה? תושבי ניצה אינם שמחים לגלות את כל הפרטים. אך מסתבר שרק לפני שבועות אחדים נעלם לו לפתע מנהל הקאזינו־הגדול־ביותר־בעיר, כשהוא נוטל עמו שלל רב. ממש “לקח את הקופה”. ומה שמדאיג יותר את בני־המקום: מסתבר שראש־העיר היה מיודד מאד עם אותו ברנש, ולא שעה כל העת לאזהרות העיתונאים ואנשי המישטרה, שרמזו שוב ושוב על קשרים אפשריים בין הנהלת הקאזינו לבין עולם הפשע המאורגן בערי־קאזינו גדולות אחרות מעבר לים. כידוע, נרתם גם הסופר הבריטי הנודע גרהאם גרין, המתגורר בסביבה, למערכת כנגד הרשויות המקומיות, ואף האשים אותן בהעזה רבה בקשרים מפוקפקים עוד יותר. לדברי בני העיר, הטילה כל הפרשה צל מעיק על עתידו הפוליטי של ראש־העיר.

באותו ערב הופענו פעם נוספת במלון מפואר יותר, ה"הרמיטאז'“, בלב נסיכות מונטה־קארלו הסמוכה, כשמנגד מופזת באור־יקרות סירתם של הנסיך רנייה וגרייס בח”ל. הקאזינו הגדול של מונטה־קארלו היה מואר, ומכוניות־הפאר הרבות, שחנו לפיתחו, לא העידו על כך, שמנהליו בצרות. אולם הציניקאים שבין מארחינו לא יכלו להתאפק מלומר בחיוך:

“אה, איזה סופר־מארקט נהדר אפשר יהיה לפתוח גם כאן!”

 

חג־הבציר – ו"אמבטיית היין"    🔗

רוב תושבי הריביירה והפרובאנס לא שמעו על חודש אדר ועל חג־הפורים. אבל לאורך כל מסענו כאן מעיר לעיר, ניתן היה לחוש ב"קשר הפורימי" של המקומות ושל האווירה אל ימי ה"עדלידע".

לחובבי השירה העברית של ימי־הביניים יש לשמות ערים רבות כאן ניחוח מיוחד: לוניל, אקס, בוייה, מונפלייה, בורדו. כאן חיו וכתבו משוררים עבריים בימים הרחוקים ההם. לחובבי היין ואניני־החיך יש למקומות הללו ניחוח אחר. ניחוח של יינות מעולים ושל שנות־בציר מבורכות, המוכרות ליודעי ח"ן. ואכן, לאורך כל הדרך הארוכה נשקפים אלינו מבעד לחלונות הרכבת כרמים רחבי־ידיים, שגפניהם כבר נתנו השנה את ענביהן, ונזמרו לקראת העתיד. בכל עיר ועיירה מצוי יקב עתיק, ובכניסה לבתי־המלון – במקום שבו מוצבים בארץ ציורים או צילומים מוגדלים של ירושלים – ניצבים כאן צילומים מוגדלים של מרתפי־יין וחביות, שנועדו לדגדג את החיך.

לא מכבר, בחודש דצמבר, חגגו כל בני צרפת את הבציר המוצלח של “הבוז’ולה החדש”, המשווק אך ורק בערב חג־המולד. עתה ניתן להשיג רק את ה"בוז’ולה" ה"ישן" העומד בתחרות קשה עם היינות האחרים המופקים באיזור – יינות שרובם נושאים את שמותיהם של האיזורים, שבהם יוצרו.

בני מונפלייה נוהגים לחוג את סיום הבציר בקרנבל מיוחד במינו, האהוב במיוחד על צלמי העיתונות והטלוויזיה. ביום שבו מסתיים הבציר יוצאים מגדלי־הגפנים שבאיזור אל היקבים, פותחים חביות־ענק ומתבוססים להנאתם בנוזל הריחני והאדום. בגיליון האחרון של “לה מאטין”, שיצא לאור בשבוע שעבר, מונצח חג־היין הזה בסידרה של צילומים צבעוניים משכרים: נערים, זקנים וזקנות מתגוללים באמבטיות היין, כשבגדי־החג שלהם מוכתמים ב"בוץ" הדביק. כמה מן הצילומים מזכירים את הצילומים הזכורים־לטוב מן הימים שבהם נתגלה לראשונה נפט בשדה חלץ.

 

“שקית הקמח” – ישר בפרצוף!    🔗

אם את קרנבל ההתבוססות ביין החמצנו, הרי שעם בואנו למונפלייה מצאנו את עצמנו בלב קרנבל פרוע אחר, שהזכיר לנו מאוד את “שמחת” הפורים שלנו:

מייד עם רדתנו מהרכבת שמענו קולות־נפץ אדירים, המלווים במטר יריות מאקדחים. בכיכרות העיר נראו בני־נוער רבים, שפניהם מכוסים במסיכות מוזרות ביותר. המדרכות היו מכוסות באבקה לבנה, ופה־ושם בבוץ לבן, מעין עיסה, שהזכירה לנו בצק.

מסתבר שלא טעינו. הנהלת העיריה, שהחליטה – קצת באיחור – לחוג את עליית הסוציאליסטים לשילטון, התירה לבני־הנוער בעיר לחוג את המאורע בקרנבל עליז. אלה קפצו על ההזדמנות, שלפו אקדחי־קפצונים, חזיזים, זיקוקין די־נור ושאר רעשנים, ויצאו לרחובות. את מקומם של גרגרי האורז או ניירות ה"קונפטי" הצבעוניים, שאותם משליכים לא פעם בעת שמחה על חתן וכלה, או על החוגגים בנשף, תפשו כאן שקיות גדולות של קמח לבן. הצעירים המתפרעים יצאו לרחובות עם השקיות הללו, כשכמה מהם נושאים בידיהם דליי מים. כשהבחינו בגברת מהודרת, או באדון מטורזן לבוש, התקרבו אליו, השליכו את שקית־הקמח המתפוצצת ישר אל פרצופו, ומיד אחר־כך הופיע “קומאנדו דלי” ו"השפריץ" מים על הקורבן המתעוור. התוצאה? – בצק.

בתחילה נדמה היה שהכל שמחים באותה שמחה, אולם כשראינו בפתח מרכז־קניות גדול אשה צעירה ואלגנטית, ש"מסיכת־הבצק" הודבקה בכוח אל פרצופה וטינפה את כל לבושה לא התפעלנו מן המראה. המסכנה עמדה שם, עצומת עיניים, והעיסה נוטפת על שמלתה. צעיר חצוף אחד אף נטל את זרנוק־המים־לכיבוי־שריפות שבפתח החנות והתיז עליה סילון עז ותוקפני, ישר לתוך עיניה. האשה נפלה ארצה, ועד מהרה הגיע אמבולנס, כדי לקחתה לבית־החולים.

הצעירים המשתוללים המשיכו הלאה ב"מסע השמחה" שלהם, שהפך להשתוללות ביריונית חסרת־רסן. הם התחילו לנפץ זגוגיות של חנויות, ובסופו של דבר נאלצה המשטרה להתערב. בצהריים כבר הודיעו ברדיו על שבעה־עשר פצועים ועל נזק רב לרכוש. וספק אם בעקבות הניסיון המר הזה ייהפך “חג הקמח” הבלתי־סימפאטי הזה למסורת, שתתחדש בעתיד מדי שנה, תחת שילטון הסוציאליסטים.

 

חיבה מיוחדת ל"תת־תרבות"    🔗

גם הצרפתים, שלא זכו בשבועות אלה של חודש אדר לקרנבלים ולתהלוכות, מוצאים דרכים נוספות אחרות להרבות בשמחה. ואין הכוונה רק לאותם תענוגות גוף וקיבה, שבזכותם קנו הצרפתים לעצמם מוניטין, אלא גם לשמחה שבצחוק ובבדיחות, ההולמת את ימי־הפורים הללו, שבהם אנו מצויים.

בכל חנות ספרים צרפתית, קטנה כגדולה, מצוי לפחות דוכן אחד, שסביבו ניתן לראות אנשים, נשים וטף, העומדים ומחייכים, ולעתים אף פורצים בצחוק קולני. זוהי פינתם של ספרי ההומור – ספרי קריקטורות, בדיחות ו"קומיקס", שלידה מבלים רבים ממבקרי־החנות שעות עליזות.

הצרפתים אוהבים להציץ בספרי־ההומור הללו, וכמעט בכל חנות ניתן לראות לפחות ג’נטלמן מכופתר אחד, הנראה כמנהל־בנק, המעלעל באחד הספרים הללו, כשהוא מחייך, ואפילו צוחק בהנאה לעצמו. עקרת־בית מדפדפת בספר קריקטורות אחר, וזוג נאהבים מעלעלים בצוותא באחד מספרי הקריקטורות ה"נועזים" יותר, כשהם מתתעכבים ליד כל ציור וציור, מביטים בו שוב, ומצחקקים בצחוק מתגלגל.

בעיקר אוהבים הצרפתים את ה"קומיקס", ורוב ספרי ההומור והקריקטורות שלהם הם ספרים מסוג זה. בצד ה"קומיקס" הלאומי שלהם – ספרי ה"אסטריקס" של אודרזו (שזכו כבר גם לנוסח עברי) – מצויים עשרות ספרים דומים, שבהם מסופרות עלילותיהם של רומאנים קלאסיים של ספרי ריגול ומתח, של “פוטו־רומאנים” ושל מה־לא בסדרות ציוריות דובבות שכאלה.

מעניין שדווקא הצרפתים, שאותם מעריצים האמריקנים על תרבותם הרחבה ועל תיחכומם, מגלים חיבה כזאת לכמה מסימני ה"תת־תרבות" האמריקנית, שהעניקו לארצות־הברית תדמית בלתי־מלהיבה בקרב אניני־הטעם. אבל הצרפתים, וביניהם המתוחכמים שבבמאי הסרטים שלהם, אוהבים מאד את סרטי ה"קאובוים" והמתח, “הקולנוע השחור”, סרטי הגאנגסטרים, ובמקביל – גם את ה"קומיקס". וכך הפכו “סופרמן” ו"גונגה דין" ו"טרזאן" ושאר גיבורי ה"קומיקס" לדמויות פופולאריות ביותר, שזכו כאן אף לחיקויים רבים.

 

“שלושת האסים” צועדים בראש!    🔗

אבל בצד ספרי ה"קומיקס" תופשים מקום כבוד בכל איצטבה של “ספרי־הומור” בחנויות הספרים גם ספרי קריקטורות ממש, היוצאים פה במהדורות מהודרות, ונקנים בכמויות לא מבוטלות.

פה־ושם ניתן, אומנם, למצוא ספר־קריקטורות אנגלי, או ספר שתורגם מאנגלית (“מאה דרכים לשימוש בחתול מת”, למשל). הקריקטוריסט הבריטי רונאלד סירל אהוב מאוד גם בצרפת, וכמעט נחשב כאן כנכס לאומי. אבל בעיקר מצליחים כאן הקריקטוריסטים הצרפתים, וביניהם חצי תריסר ה"אריות" שבחבורה, המוכרים לכל. על אחד מהם, דיבו (Dubout), שזכה כאן לאחרונה ל"רנסאנס", ואף לתערוכה ב"מרכז פומפידו", סיפרנו במדור זה אשתקד. בכל חנות־ספרים ובכל חלון־ראווה מוצגים לא רק קבצי־הקריקטורות שלו, אלא גם המהדורות הצבעוניות של מחזות מולייר, של ראבלה, “דון קישוט”, “אלף לילה ולילה”, קאמה סוטרה", “דקאמרון”, "מבחר שירי־עם צרפתיים ועוד, המאויירים בצבעים שובבים על ידיו.

קריקטוריסטים מוכרים ונימכרים אחרים, ששמותיהם ידועים לכל הם מוריס אנרי Trez Bosc.,Mose, Peynet אהוב מאוד הוא גם הצייר הדרום־אמריקאי הצעיר מורדיו, האוהב לצייר הרים מחודדים ורכבות־שדים עליזות, וציוריו נמכרים גם כגלויות צבעוניות בכל קיוסק.

רוב ספרי הקריקטורות הפופולאריים יוצאים לאור בהוצאת “ז’אק גלאנט”. ובדוכני־הספרים של ה"בוקוניסטים" לגדות הסינה ניתן עדיין לרכוש עותקים ישנים ונדירים של כתב־העת המצויין “קארטון” (Сarton) – ב"מחברות לציור הומוריסטי"), שיצא לאור באמצע שנות השבעים. כל חוברת של אותו כתב־עת הוקדשה לקריקטוריסט אחר, וכללה לא רק ביוגראפיה ומיבחר קריקטורות, אלא גם הערכות של קריקטוריסטים אחרים על אודותיו, ומידע על ספרים ותערוכות של קריקטוריסטים אחרים, עטיפות תקליטים, שערי ספרים, תוכניות לתיאטרון, כרזות כד'.

“ארבעת הגדולים” בעולם הקריקטורה הצרפתית כיום הם שאבאל (Chaval), ושלושת ה"אסים" – כלומר, שלושה קריקטוריסטים ששמותיהם מתחילים באות “ס” (בדומה ל"שלושת הבי’תים" במוסיקה): סינה (Sine), סאמפה (Sempe) וה"בנימין" שבחבורה, הגונב לאחרונה את ההצגה מעמיתיו הקשישים יותר – סר ((Serre.

המאחד את כולם: “התפרחחות” חסרת־רסן כמעט מצד אמנים מפורסמים ומבוססים אלה, שאינם נרתעים בשנים האחרונות גם מן הקריקטורות ה"מדגדגות" מאוד, שרבות מהן נמצאות על גבול הפורנוגרפיה. גם אם הם מלגלגים, בעצם, על כמה מן “הפרות הקדושות” של הפורנוגרפיה הקלאסית.

 

“הומור גרדומים” – והגיליוטינה    🔗

בחודש אדר מצווה להרבות בשמחה, ואין ספק שהיינו מרבים שמחה אצל קוראים לא־מעטים אילו הבאנו כאן מיבחר מאותן קריקטורות, שהזכרנו זה עתה. מסיבות מובנות, לא נוכל לעשות זאת. במקומן, נביא כאן כמה דוגמאות לסוג הומור אחר, שגם הוא חביב מאוד על הקריקטוריסטים הצרפתים – ה"הומור השחור", “הומור הגרדומים”, האהוב על בני האומה שהמציאה את הגיליוטינה.

במגילת־אסתר מסופר על תליית המן ועשרת בניו, וציורים רבים שצויורו בידי בני־עמנו מנציחים – בלא מעט שמחה לאיד – את המעמד ההוא. לכבוד חג הפורים, אנו מביאים כאן צרור קריקטורות שיצאו מתחת לחרט של אמני “הציור המחייך” הצרפתי. הנושא אומנם מעורר צמרמורת. אבל הרי כולנו יודעים ש"לא כל יום פורים".

ובפורים – מותר.