שודר ב־1 ביוני 1962
אינני יודע איך השפיע הדבר עליכם, אותי תליה זו הרגה ממש. לך ועסוק בהומור ביום כזה דווקא, אפילו מה שקרוי אצל אומות העולם “הומור של גרדום”, אינו עולה על קצה־העט.
ומתי? – דווקא השבוע שעוד לא היה כמוהו לשפע הנושאים.
בימים כתיקונם כלום הייתי נותן לדליה שלנו לבית לביא להתחמק אל החולות הלוהטים עם מארקיז, סתם ככה מבלי לומר כמה מלים טובות על האציל והמציל שלה? הכי דבר־של־מה־בכך היא מארקיזה בשבי־ציון? ובימים כתיקונם, ההייתי עובר בשתיקה על חזיון זה של היותנו בר־אור לגויים?
ועל שבוע־הספר, שבו נמכר הקילומטרז' הארוך ביותר של יצירות מקוריות, מאז נהיינו לעם־הספר (המתורגם) – על כך הייתי עובר בשתיקה?
אלא, כפי שכבר אמרתי; פשוט קשה ביום כזה לעסוק במשהו נייטראלי, משהו בלתי־תלוי במאורעות־היום.
כל כמה שרצית להמנע מלנגוע בנושא זה, ואף אם היית כבר מוכן – לשם איזון – לעסוק פעם במשהו קונסטרוקטיבי, משהו ציוני כמו חבל־ערד או חבל־לכיש – החבל מרמלה רודף אחריך…
אין מנוס.
שכן, לעולם יש משהו פאתטי בחזיון זה של הולכת אדם אל גרדום.
* * *
“אדם” – אמרתי?
אכן, מזה פחדתי כל אותם 750 הימים, בהם החזקנו את אדולף אייכמן בתוכנו.
ימים רבים התבוננתי בו בבית־המשפט בירושלים, ושום דבר לא הרגיז אותי אצלו יותר מן הדמיון החיצוני המפליא שלו ל… בן־אדם. ידעתי: דמיון זה – כמו שכותבים ברומאנים הוא מקרי בלבד ו"אין המחבר אחראי" וכו' וכו' וכו'.
ואף על פי כן…
גרוע מזה: לא רק לבן־אדם הוא דומה להפליא, אלא לסתם איזה פקיד. אפילו לא לפקיד בכיר שצריך אליו פרוטקציה, שיש לו אוטו ומזכירה וסמכות להזמין אורחים למסעדה טובה וסיכויים להיות פעם בכותרות. לא! סתם איזה לבלר חרוץ שמדביק בלשונו בולים על המכתבים ושמביא עמו את ארוחת־העשר מן הבית בקופסת־פלאסטיק.
זה הרגיז אותי יותר מכל דבר אחר.
ולא פעם אמרתי לעצמי: כמה טוב יותר היה הוא עצמו מרגיש וכמה לנו, למסתכלים בו, היה נוח יותר לראותו בתוך תא־הזכוכית כשהוא לבוש לא בחליפה האזרחית, כי אם במדים המגוהצים והמצוחצחים של האוברשטורמבאנפיהרר הנאצי ונועל לרגליו את מגפי קצין ה־ס.ס. המבריקים ותחת לקום כל פעם ממושבו כמו בובת־חוטים אוטומאטית עם ה"יאואהל" המטומטם, היה מצדיע במועל יד ההיטלריסטי המסורתי ומחרף ומגדף מערכות־ישראל…
באמונה, היה זה ממש עלבון לכל המין האנושי לראותו כל כך דומה באופן חיצוני ל… בן־אדם. דווקא הוא, אדולף אייכמן, האכזרי, הבלתי־אנושי, שבניע־אצבע קטנטנה היה שולח מיליוני יהודים בתוך קרונות־בהמות אל תאי־הגזים והמשרפות. דווקא הוא: ה"ספדיטר של המוות", האדריכל של “הפתרון הסופי”…
* * *
לכן, טוב שזה כבר נגמר.
וטוב שזה ככה נגמר.
טוב שהקומיסיונרים של המוסר לא הצליחו להציל את גופו, כשם שהמיסיונרים של הדת לא הצליחו ל"גאול" את נשמתו.
טוב שלא כשלו הברכים של מי שהלכו לשים העניבה על צווארו.
טוב שלא היסס ולא רעד הקול שקרע את הדממה בתא־הגרדום ונתן את הפקודה לפעול.
טוב שנשמרה באלמוניותה היד שהניפה את המנוף של מנגנון־התליה. כך, שכל מספר חקוק בכתובת־קעקע מאושוויץ יכול להתאים לזרוע זו.
טוב שחלף הסיוט עם הרוח הקרירה של שחר ישראלי, בלב הים הפתוח…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות