שודר ב־13 ביולי 1962

כל אחד מאתנו יודע לפעמים לילות ללא־שינה בנוסף לליל־העצמאות, ליל־סילבסטר, ולהבדיל, לילות־הסליחות ערב הימים הנוראים;

אני מתכוון ללילות־ללא־שינה טבעיים, כאשר פוקדות אותך דאגות, טרדות, ובעיות והעין אינה נעצמת על אף שהפרזת כבר בבליעת גלולות חזקות של פרוזה עברית מודרנית שלקחת לפני השינה.

אחד הלילות הללו הקדשתי לאחרונה לבעיות מלחמה ושלום: בעיות שלא הוקהה חודן מאז שהאדם הפרימיטיבי הקדמון ידה את האבן הראשונה ביריבו – ועד לימינו אלה כאשר האדם הפרימיטיבי־המודרני עשוי על ידי לחיצה אחת על כפתור להחריב תבל ומלואה.

אלהים אדירים, כך אמרתי לעצמי – צא וראה באיזו מדה תלוי שלום־העולם על בלימה. טעות אחת קטנה, טעות משרדית־ביורוקראטית של איזה שהוא פקיד ש… אינו נותן ויזת־כניסה לאשתו של שלונסקי – ו"זבנג" וגמרנו. אין ועידת־שלום, אין שלום ואין כלום.

מי לנו אמן־משחקי־מלים כמיודענו אברהם שלונסקי? – לא אתפלא אם בלשונו החדה הצליח לבסוף להבהיר לרוסים שאם בשפתם “מיר” – זה גם עולם וגם “שלום”, הרי ש"מיר מירה" – כלומר שלום־העולם תלוי ב… מירה, רעיתו החביבה.

העיקר שועידת־השלום מתקיימת וישראל משתתפת בה בהרכב מכובד ולא נותר לנו אלא להתפלל שפרופסור רוטנשטרייך – שהוא אחד הצירים בה – יצליח אצל חרושצ’וב בכל אותם הדברים שבהם נכשל אצל אלמוגי.

וכך, – כפי שאתם רואים, – הובלתי אתכם מן הבעיות הבוערות של הגלובוס הגדול אל הבעיות הבוערות של עולמנו הקטנטון – אל זירת־המלחמות הגועשת של ישראל, שבה משתולל עתה במלוא עוזו ה"קולטור־קאמף" – מלחמת־תרבות בלע"ז, שסממניה המובהקים הם חוסר־תרבות – קולטור־קאמף, אמרנו, בין הדתיים לבין ה…חולונ’יים.

היה זה כזכור לנין הגדול שזרק את הסיסמה: “הדת היא אופיום־לממונים” ואמנם לא אחר אלא הממונה עצמו על שרותי־הבטחון התייצב בישיבת הממשלה וכדוגמת מארקוס פורציוס קאטו המפורסם – הידוע בספרי־ההיסטוריה בכנוי הצנזור (אבל בזה אינני מתכוון לרמוז על שום דבר…) ובכן, כדוגמת קאטו קאטילינה המפורסם קרא את קריאתו הגדולה: “נטורי־קארטאגו דלנדם אסט”: את קארתאגו יש להחריב.

סקירה זו שחשפה את כל מסתרי המחתרת התורה־ריסטית – מחתרת שמאה שערים לה פרט לשערי־תשובה, ובחצרות רבות היא דבקה, פרט לחצר־המטרה – שימשה אות לאותו מסע־של־חקירות־ומעצרים, שבעקבותיו נודע לנו השבוע לראשונה שיש לנו בארצנו בנוסף לרב־אלוף מקלף גם רב מקלף…

הוכחה נוספת כי כל מקלף יש לו שני קצוות – מוסר־השכל שאינו נעדר אקטואליות…

חזית הקולטור־קאמף היא רחבה מאד והרבה גזרות בה והרבה… גזירות בה. מהן, גזירות שרוב הצבור אינו יכול לעמוד בהן.

אנחנו, כידוע הננו הארץ היחידה בעולם שבה הרבנות יש לה רבונות משלה בענינים העדינים ביותר של חיי־אדם. מי היה מאמין שיקומו דווקא רבנים לערער על רבונות זו – בבחינת רבנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי – ומי יאמץ במעשה־נסים כזה שבתוך הרבנות לא יימצא איש אשר ישמיע כמה מלים כדרבנות לפי כתובתם של אותם חכמי־יקנעם וקרית־שמונה אשר רוצים להיות יותר אפיפיורים מן… הרב הראשי…

הלא תימצא סוף סוף בארץ זו איזו אוטוריטה, אשר תזהיר מפני תוצאותיה האיומות של התגרות זו ואשר תאמר – בכל העדינות וברוח של אהבת־ישראל – לרבנים ולדיינים, שהם צריכים להיות האחרונים ללבוי אש־הפירוד בתוך המחנה.

כן – לרבנים ולדיינים. גם לדיינים. אמנם הדור שלנו איננו כולו זכאי אבל “דבר” זה – במרכאות ובלא מרכאות – אינו צריך לשמש עילה לשום דיין לחרף ולגדף מערכות בישראל…

אבל זוהי הערת־אגב: שהרי “מן היסוד” של “דבר” – ריב משפחתי זה במפא"י – גם אם אין בו כדי להרבות שלום בישראל אינו נוגע כל עיקר ל"בני ישראל".

אם כן, אמרנו, מן הראוי שתקום איזו אוטוריטה ותשים קץ למלחמות אלה כי בנפש העם הוא הדבר.

כי אם לא נרפה מכך, מי יודע אם לא יתחדש ביום מן הימים החזיון המחפיר שבו יהודי דתי לא יוכל לחצות שוב את הרחוב, כי יהיה צפוי לכך שאיזה ילד־חמד תפוח־לחיים, בעל עינים פקחות גדולות ובעל צלקת על ראשו – צלקת מפצע שהגליד־ולא־הגליד – שילד זה דווקא יתגרה בו ויצעק לעומתו: “איפה יוסל’ה… איפה יוסל’ה…”