שודר ב־27 ביולי 1962
בימינו אלה כאשר הדוקטרינה משתלטת והולכת על מנגנון החשיבה והרובוט משתלט והולך גם על תחום־הרוח, הרי קל יותר אפילו לספק טילים, מאשר להטיל
ספקות.
אך חברה חפשית באמת, נבחנת ביכולתה להשמיע ספקות בקול רם. כיוון שאני עצמי עומד כבר ברגל אחת בחופש, הרשו־נא לי להקדיש את דברי הערב לכמה הרהורים אשר מקצתם נוצרו על־ידי הזמן ומקצתם זומנו על־ידי נאצר.
אין ספק כי דורנו זה הוא דור־הטיל. העולם הפך לטיילת אחת גדולה. לא זו בלבד שהאדם כבר מתנכל לירח ומאיים לגזול מאתנו את שארית האשליה על המלווה הנאמן של זוגות־נאהבים בלילות כסופים, אלא אפילו קם על וונוס עצמה, אילת־האהבה.
אך אתם הרי מכירים את וונוס – בעצם מי לא מכיר את וונוס ממילו? בראותה את המזימה, פרצה וונוס בצעקה: בלי ידים! ואמנם הטיל המסכן ששוגר אליה השבוע התפוצץ מבושה…
אך מי לידינו יתקע כי לא יתנכלו גם לכוכבי־לכת אחרים? מנין לנו כי לא ינסו להתנכל גם לצדק? תאמרו לא כל שילוח אל־על מוליך אלי צדק… נכון. אך לא ברר לאחר מעשה מי נתן את ההוראה?…
אם כן אמרנו: דורנו הוא דור הטיל. דור הלחיצה על הכפתור הנכון… דור קיצור־המרחקים בין יבשת ליבשת והארכת המרחקים בין אדם לאדם. דור כיבוש החלל ואבדן הקרקע המוצקת מתחת לרגליים.
אין חלקי עם אלה אשר נוטים אולי לזלזל בטיליו של נאצר, אך ורק משום שהטיל שלו נוצר בידי מדענים גרמניים או משום שהטיל הוא חד־שלבי. נהפוך הוא: אותו שילוב האחד של ידע נאצי עם אמביציות נאצריות הופך גם את הטילים המצריים למסוכנים למדי, מה גם שהדלק שהוא משתמש בו הוא אותו שמן מפורסם שהסובייטים נוהגים לצקת על כל מדורה…
אך עם כל זה, מדאיגה אותי לא פחות, ואולי אף יותר, פצצת־הזמן שהטיל אתמול נאצר, בנאומו באלכסנדריה, בהבטיחו השכלת־חנם לכל דורש.
מרוץ־החימוש הוא ללא ספק מסוכן. אך מרוץ־החנוך אינו מסוכן פחות ממנו. לא אחת מהרהר אני בלבי כמה מדענים גרעיניים טמונים באחדים מאותם זאטוטים מפצחי־הגרעינים המסתובבים בסימטאות ערינו ועיירותינו, באין ידי הוריהם משגת להעניק להם השכלה רחבה. כשאני רואה לפעמים, מה טיב הבידור שלו מתמכרים בני־הנוער שלנו נתקף אני דאגה עמוקה. אמנם נכון: כל דור ודור יש לו בידור משלו. לפני 80 שנה ודאי היו לנו בלויים אחרים לגמרי… אך מאז הכנסנו את הציונות לתוך הכלא הצר של מרכאות כפולות, השתבשו אצלנו גם מושגים רבים אחרים ונסתלפה התפיסה על יחסים בין אדם לחברו, על רמת־מוסר, על חיי־חברה.
אך מה כי נלין על בני־הנוער דווקא? טלו עתון בימים אלה, וראו במה עוסקים גדולי־אומה?
מנהיג פלוני כל מאוויו נתונים לבעיה הבוערת כיצד לנצור את בקר, ופלמוני – כיצד לבקר את נֶצֶר; זה עושה הכל כדי לקנטר את משל וזה מתלבט כיצד למשול בקאנטור. ובעצם הימים האלה כשנאצר משלח את הטיל שלו, משלחים אצלנו את שביט – זה ממפא"י – לחופשה…
פעם, בימים הרחוקים, נדרש ממנהיג שעור־קומה, היום, אוי למנהיג שלא למד את שעור הקומות בבנינים מסויימים… ודי שיאמר מישהו דבר שאינו לפי הקו, וכבר הוא הגדיש את הסיעה.
והרי גם בעידן זה של טילים – האדם ורוחו, הם אשר לבסוף יכריעו את הכף בכל מלחמה.
מה עושים אנו כדי שהאדם שלנו יהיה טוב יותר, מוכשר יותר, מלומד יותר, מחוסן יותר מבחינה מוסרית, איתן יותר מבחינה נפשית?
אלה הם, ידידי, קצת מן ההרהורים הפרטיים בהחלט שאני מרשה לעצמי להרהר לטווח ארוך – טווח הרבה יותר ארוך מזה שאליו מסוגלים להגיע טיליו של נאצר. שהרי המחשבה עדיין מהירה יותר אפילו מכל ראקיטה.
מדור זה, כפי ששמעתם, יוצא השבוע לחופש.
ואמנם ראוי הוא החופש שלמענו נאמר פעם גם דברים קשים במקצת.
מה גם שבחופשה יכול אדם לצאת קצת לטייל בארץ וככל שיתרחק יותר מאנשים ויתקרב יותר אל דברים - ממילא ירווח לו.
אבק־הדרכים יכסה את הכתמים שדבקו בבגדים בחדרי־החדרים, המים החיים שזורמים בצנורות־השקאה ישכיחו את הדליפות בברזים המפלגתיים, כל שורש בריא שנתקל בו בשדה, יתן פצוי על צמרת נגועה, כל איכר שנפגוש בדרך ילמדנו להבחין בין עיקר ותפל בראיית־דברים.
זהו.
עתה, ידידי המאזינים, הגיעה העת להפרד.
אני לוחץ חזק את המיקרופון אל לבי ומאחל לכולכם חופשה נעימה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות