רושם ראשון, מתמיה מתחילתו, מקבל הנכנס לארצות־הברית לאחר הרבה שנים שלא היה שם, הוא שיהודים טובים ומעונינים מאד בחיי העם במדינת־ישראל אינם פונים אל האורח, המבקר בביתם בשום שאלה הנוגעת לחיי העם במדינה. אך לפני שנים לא מרובות – תשע בנידון שלי – לא היה האורח מספיק להיכנס אל אחד הבתים הללו, ומיד היה מוצא את עצמו מוקף שאלות בעניני מדינה, ותשובותיו, בין שהיו מתקבלות בין שהיו מעוררות ספקות, היו נעשות מרכז השיחה במשך שעות. אולי גם אז לא היתה ההתענינות בחיי־המדינה מתגלית אלא משום שהאורח נראָה כבא מעולם לא־מוכר למדי וממילא מעורר סקרנות, ואילו בהיעדרו, כשיהודים טובים אלה היו נשארים ללא אורח מן הארץ, אפשר התנהלה השיחה בדרך כלל בעניינים רחוקים ומרוחקים מחיי הארץ. אבל דבר אחד בוודאי שמור בלב למן הביקור הקודם: הופעת אורח מארץ ישראל מעוררת עניין בה בארץ ישראל כשהיא לעצמה, ולא משום חובת־נימוס כלפי האורח. ואילו כיום דומה שחדלה המדינה לעניין את היהודי הטוב בארצות־הברית כל כך, שאף במעמדו של האורח שוטפת השיחה בטרקלין בעניינים קרובים לחייהם של בעלי־הטרקלין ואורחיהם האמריקניים כמוהם – והאורח הוא חייב בנימוס כלפי בעלי־הבית ונוטה לקחת חלק בשיחה השוטפת, בין שהיא אישית ובין שהיא רחבה יותר, ונוגעת בענינים כגון בעיות חינוך כללי ויהודי בארצות־הברית, או שאלת הכושים בארצות־הברית או הסתבכותה של ארצות־הברית במלחמת ווייטנאם. ועם זאת השתתפותו, ואפילו היא נעשית טבעית גם לו, אינה משכיחה מן הלב את העובדה העיקרית: בעלי־הבית ואורחיהם אין המדינה עולה על לבם גם במחיצתו, מחיצת אדם שבא זה עתה מן הארץ. ודוק: הבתים, כאמור, בתי יהודים שאינם רחוקים מן היהדות. יש שאתה מוצא בהם עתונות יהודית, מיעוטה אידיש ורובה אנגלית, מיטב כתבי־העת היהדותיים היוצאים בארצות־הברית, ולעתים גם בולטין של יט"א המביא יום ויום תמצית הנעשה בחיי היהדות בארצות שונות, ובארץ ישראל בפרט. ואין חילוק בדבר, אם הבית הוא בית ציוני וגם עברי או אידישאי־לאומי, ואם שהבית הוא של יהודי שיסודות יהדותו זכורים לו לכל היותר מבית אבא ואמא או מבית סבא וסבתא – נגיעה ישירה במדינת ישראל נדירה היא בו כיום. המדינה עולה כנושא לשיחה עם האורח, כשמתרחש משהו בחייה שהוא בגדר “סנסציה”, פשיטה בגבולות, חנוכת מפעל גדול במדינה, או “עסק ביש”. ודומה לו לאורח: יהודים אלה מסתפקים בכך, שהם תורמים תרומות כספיות נכבדות בעצמם לחיזוקה של המדינה, ולא כל שכן שהם רואים זכות יתירה לעצמם בכך, שהארץ והתפתחותה תלויות בלי הרף בקרנות אמריקניות הן היהודיות־הציוניות הן ההלוואות והמענקים של ממשלת ארצות־הברית ל"מדינה מתפתחת" זו שבמזרח התיכון, שהיא מבצר הדימוקרטיה, כידוע, והיא גם תורמת כל כך הרבה לפיתוחן של מדינות מתפתחות אחרות, המפגרות אחריה מכל מיני בחינות.
ב 🔗
רק לאט לאט מתחיל האורח להשתחרר מן הרושם, שמדינת ישראל פסקה להיות משהו קוסם מרחוק, כפי שהיתה לפני תשע או עשר שנים, לכל היותר. ולא שהרושם מסתלק מן הלב, מתבטל כטעות מעיקרו של דבר, אלא שוויון־הנפש לגבי המדינה, כל עוד אין בחייה מתרחש משהו מפתיע מאד בחידושו ובהעזתו או מדאיג מאד, נעשה טבעי יותר בעיני האורח עצמו, כל מה שישיבתו באמריקה מתמשכת יותר. טבעיות זו כביכול נעשית מובנת יותר, ולוּ גם לא מעודדת יותר, הואיל והאורח מתחיל להכיר ברור בהשתרשותה של יהדות אמריקה בחייה הכלליים של אמריקה כמדינה עד כדי שהיא, יהדות זו, רואה עצמה בצדק חלק אינטגראלי בחיי האוכלוסיה האמריקנית כולה. כן, אינטגראציה זו של יהודי ארצות־הברית בחיי מדינתם מתחילה להיראות גם לאורח טבעית כל כך, נובעת ממקורות נוחים לה כל כך, עד שהוא פוסק לאט לאט לחוש אף משהו מן החרון כלפי יהודים טובים אלה, שמדינת־ישראל אינה מדינתם, לחלוטין איננה בחייהם היום־יומיים, הואיל ומדינתם היא ארצות־הברית, מקור חיותם החמרית והרוחנית. אכן תופעה כבירה היא, מבחינה אובייקטיבית: לפני עשר שנים או עשרים לכל היותר, עוד היתה המנהיגות היהודית בארצות־הברית מתלבטת בשאלת האיזון בין היסוד היהודי שבאדם מישראל באמריקה ובין היסוד האמריקני שבו – ואתה עומד משתאה מול החזיון החדש הזה, שגמר־בישולו של תהליך ההתערות מתגלה לך כפריין של שנים מעטות לערך, שנות דור אחד לכל היותר. חזיון זה – שוב אין האורח יכול להתכחש לו והוא מקבלו כמושכל ראשון; לכל היותר, אתה תמיה על הסיבות ההיסטוריות שזירזו את לידתו של חזיון זה, עד שכיום רואה עצמה האוכלוסיה היהודית אוכלוסיה אמריקנית לכל דבר, פרט לסימן־היכר אחד שבה – זה סימן־ההיכר הדתי, השתייכותו של היהודי לאחת משלוש הדתות הגדולות בארצות־הברית: הפרוטסטנטית, הקתולית ודת משה וישראל.
כדאי יהיה לעמוד על חזיון זה ועל סיבותיו להלן, אבל לפי שעה טוב שנתעכב על דבר אחד. סימן־ההכר הדתי, שבו מצויינים ישראל שבאמריקה, בין שהם חברי בית־כנסת בין שאינם חברי בית־כנסת כלל, חודר להכרתו של האורח הבא לאמריקה דווקא כשהוא מנסה לראשונה להבין, מה באמת מעניין את היהדות האמריקנית בחיי המדינה, כשהשיחה בין האורח לבין יהודים אמריקניים מגיעה איך שהוא אל הנעשה בחיי הארץ, זו ארץ ישראל. אין הבדל גדול בכך, אם באמת מדאיג הדבר את היהודי הממוצע, או שמע אף דאגה זו היא מעין כפרה למצפון “הציוני” שביהודי זה, המטריד אותו במקצת, ובפרט כשאורחו הוא אדם החי במדינת ישראל. אך בין שהוא יהודי בקי בהוויות חיינו במדינת ישראל, ובין שידיעותינו באות לו מכלי שני ושלישי, אם מגיעים סוף־סוף הדברים לשיחה על מדינת ישראל בין האורח לבין אחיו היהודים בארצות־הברית, נפתע האורח לשמוע שעיקר התעניינותם הוא על פי הרוב בשאלות דתיותו – או נכון יותר, אי־דתיותו – של היהודי היושב בארץ. אי־דתיותו של הישראלי אף היא מושכל־ראשון הוא ליהודי האמריקני, כשם שבטוח הוא ביטחון גמור כי יהדות אמריקה היא יהדות דתית. לפרקים נדמה לו לאורח, שטעות היסטורית חלה בעצם השם שניתן למדינה מראשיתה: מדינת ישראל ולא מדינת היהודים. ההבחנה, כביכול, בין ישראל לבין יהודים היא המסייעת ליהודי האמריקני להעמיד את התיאוריה, שיש הבדל יסודי בין “ישראלי” לבין “יהודי” סתם, שהראשון הוא בן־בלי־דת, ואילו “היהודי” האמריקני ממשיך את שלשלת־היוחסין של העם היהודי לדורותיו, זו השלשלת הדתית־המוסרית שהעמידה את ייחודו של העם היהודי בתוך ה"גיטו". ככל שהדבר נשמע מוזר – הבא מן הארץ שומע טענה זו מפיו של כל יהודי טוב באמריקה, וטענה זו נשמעת בחריפות יתירה ככל שבעל־דברו של האורח הוא “ציוני” יותר. יש ונדמה לו לאורח, שבעל־דברו נוקט במלחמת־תנופה נגדו, נגד ה"ישראלי", משום שזו היא מלחמת־ההגנה היפה ביותר, כידוע, בין שה"ישראלי" מתכוון להתחיל ל"הטיף" מוסר ציוני לבעל־דברו בין שאין בדעתו כלל וכלל ל"הטיף" לו.
ניתנה האמת להיאמר, שהטענה נגד חיינו במדינת ישראל, כאילו ריקים הם ונעורים מדתיות, היה האדם בארץ שומע לעתים קרובות מפי תיירים עוד לפני הרבה שנים, ואפילו מיד לקום המדינה, בעוד רותחת ביהודי גם באמריקה גאוותו על הזכות שזכה גם הוא לראות ב"מלכות ישראל". גם לפני עשר וחמש עשרה שנה יכולת לשמוע יהודי אמריקני – ואפילו הוא מחלל שבת בהיתר, לפי הרב שלו בבית־הכנסת, או באיסור, לפי הרב שלו – שהוא נרתע, נכווה ברותחים, כשהוא רואה אדם מישראל מעשן בשבת או יורד אל שפת־הים להתרחץ בשבת. אלא שצפייה זו מצד התייר לראות את חיינו בארץ כחיים דתיים אידיאליים, מתגשמים בהנהגתו של כל יחיד ויחיד, היתה צפייה “אידיאליסטית” אחת מרבות. כשם שהיית שומע מפי תיירים גם אז קובלנות על שבקיבוץ זה או אחר אין בית־כנסת או אין טקס דתי בהכנסת השבת, כך היית שומע מפיהם טענות על שקיעת האידיאליזם ועל ירידת השפעתו של הקיבוץ בחיי המדינה. יהודי מיליונר מארצות־הברית היה קשה לו לראות, שאין חיי המדינה “סוציאליסטיים” כפי מה שלמד בעודו חבר ב"נאציאנאלער ארבעטער פארבאנד" באמריקה. יהודי, שכל מזונו הרוחני בארצות־הברית היה כתב־עת שבועי “חלק ומבהיק” זה או אחר היה סולד מתפוצתו של אותו שבועון גם בארץ, לפי הקיוסקים פה ושם. הטענה על הדת היתה מצטרפת לעתים קרובות אל כל מיני טענות אחרות בפיו של אותו תייר למראה־עיניו ולמשמע אזניו במדינה, – הצפייה לכך שמדינת־ישראל תהיה מדינה אידיאלית לחלוטין, עם כל התמימות שבה היתה כוללת בתוכה לפרקים גם את התוחלת המשונה, שכל אדם מישראל יהיה מקיים מצוות, לפי תפיסתו של תייר זה או אחר. ואלו כיום הזה הטענה האחת נגד חיינו בארץ היא אחת: העם בארצו שוב אינו עם יהודי משום שאין שמירת הדת בארץ, בעוד שיהדות אמריקה יהדות היא, משום שכולה, כביכול, דתית היא.
זכור לו לכותב השורות האלה מעין ויכוח פומבי בינו לבין אחד מגדולי הרבנים השמרניים בארצות־הברית לפני עשר שנים. רב זה, אדם בעל ידיעות בשלנו ובעל השכלה רחבה ומגוונת, העמיד אז את הטענה, שכל כולה שבח ליהדות האמריקנית וממילא גנות לעם ישראל בארצו: יהדות אמריקה חייה לפי ערכים מאונכים, עולים מעלה מעלה מבחינה רוחנית, ואילו חיי היהודי בארץ ערכיהם הם רק אָפקיים “יושבים על חוג הארץ”, וממילא גשמיים ושטחיים. לא חשוב, מה אפשר היה להשיב על טענה זו בשעתה. אך בעוד שניסוח הקובלנות על חיינו בארץ ישראל לפני עשר וחמש־עשרה שנה היה נעשה רק על־ידי יהודים אמריקניים בעלי השכלה ובעלי־תרבות, הנה כיום הטענה נגד חוסר־הרוחניות בחיינו, עם כל הצטמצמותה בתוך תחומים דתיים, היא נחלת הרבים הארצות־הברית, במידה שהללו נוטים בכלל להתדיין בנעשה בחיינו כאן. מה גרם לתפיסה רווחת זו בטיב־מהותם של חיינו בארץ, שאלה היא בפני עצמה, שהתשובה עליה מורכבת מכמה וכמה גורמים: ירידת המתח “הציוני” גם בארץ גם בחוץ־לארץ; חוסר חינוך ציוני גם בארץ גם בחוץ־לארץ; ירידתם של אלפים רבים מבני־הנוער שלנו לארצות־הברית, שאורח חייהם וביחוד ריחוקם מבית־הכנסת ומטקסים דתיים גם בבית, עושים אותם עדים נאמנים כביכול לחיי העם כולו בארצו, ועוד. יהיו הטעמים לכך מה שיהיו – העובדה נשארת עובדה. לא זו בלבד שהרגש הלאומי־הציוני פג כוחו בתוך יהדות אמריקה; לא די שיהדות זו פסקה לראות את האמת בחיינו בארץ, על הטוב ועל הרע שבהם, כחיים נוגעים גם לה, ליהדות אמריקה; אלא שדווקא מתוך השתרשותה הגמורה בחיים האמריקניים, הרחבים ורבי־הגוונים, אין יהדות זו מוכנה להודות, שהיא הולכת ונטמעת טמיעה גמורה כמעט, ומשום כך דווקא היא מסיחה את הדעת מן המכלה אותה מבחינה יהודית תרבותית־היסטורית – וכסות־העינים לה היא דתיותה, כביכול, וזו בלבד.
ג 🔗
לא קשה להפריך את הטענה הזאת על שני רכיביה: הצד הישראלי, ה"בלתי־דתי", והצד היהודי־האמריקני, “הדתי”. איזה משנים אלה קל יותר להפריכו, ובפרט אם בעל־דברך הוא אדם המבקש באמת – ולו גם לצורך השיחה בלבד – לשמוע את דבריו של האורח? כל מה שביקורך בארצות־הברית נמשך יותר, והמארח שלך מבחין שאין כוונתך להפוך לו לב אחר, להשפיע עליו, לקרוא לו שיתיישב במדינה או שישלח את בנו ובתו אליה, הוא נוטה יותר לקבל מפיך אינפורמציה שונה משלו בכל הנוגע לחיי הדת והמסורת במדינה. אי אתה חייב כאן כלל להציג את עצמך כאדם זהיר במצוות בעצמו ולא כל שכן שדבריך נאמנים יותר באזני השומע, כל מה שהוא מכירך יותר ויודע, שאינך מדבר בשמה של מפלגה דתית, זרם רוחני־תרבותי ריליגיוזי או אפילו נוסטלגיה ריליגיוזית, שיונקת ממקורות עברך שלך או, לפחות, ממקורות ההכרה ההיסטורית בטיב־מהותה של היהדות לדורותיה, (זו שהיהודי האמריקני רואה אותה ראייה מטושטשת מאד, כשהוא מכנה לה ה"שטטל" וחושב, שהוא באמת מכירה על פי תיאורים של רומניסטים יהודים, שזכו לפירסום גדול על פי תרגומי סיפוריהם מחיי ה"שטטל" או מאימי השואה ההיטלראית). ואז די שתעשה מעין חשבון־צדק לחיינו במדינה – ובעל־הבית, הוא לפרקים גם אורחיו, מטים אוזן קשבת לדבריך, ככל שהעובדות אשר בפיך, נשמעות זרות – חדשות כמעט – להם, ואפילו ביקרו בארץ כתיירים. היהודי האמריקני נרעש ממש לשמוע, למשל, כי לא בירושלים בלבד, אלא אף בתל־אביב, שבין שהוא מחבבה משום החיים השוקקים שבה בין שהוא נרתע מפניה במין זלזול לא־מודע, יש בה כשבע מאות בתי־כנסיות, שרובם מתפללים בהם יהודים שלוש תפלות ביום – ולא בימים הנוראים בלבד או אפילו בשבת ומועדים, כנהוג באמריקה. נרעש היהודי לשמוע, למשל, שאם לא כל האוכלוסיה היהודית בארץ זהירה בכשרות על טהרת הקודש, הרי כמעט כל האוכלוסיה אוכלת בשר כשר, הואיל ואיטליזים של בשר־טריפה אינם קיימים כמעט בארץ. ולא זו בלבד שכמחצית האוכלוסיה מקיימים את השבת ואת החגים והמועדים כדת וכדין, אלא שאף אותם יסודות שאינם שומרי־מצוות כלל, פוסקים ממלאכתם באותם ימים – סוגרים חנויותיהם ומשרדיהם, סדנותיהם ובתי־חרושתם, ולובשים בגדי־חג ואוכלים מעדנים באותם ימים כמעט כולם. ואלו יהדות אמריקה, פרט לימים נוראים ויום־הכיפורים בייחוד, אין בה שומרי־שבת ומקיימים חגים ומועדים אפילו בשביתה ממלאכה ומעסקים בלבד, אלא מיעוט זעיר, (להוציא עשרות אלפי יהודים, שהגיעו לאמריקה כפליטי חרב בתוך עשרים השנה האחרונות והם הם המתבצרים בגיטאות אירופיים כמעט בשכונות מיוחדות כגון וויליאמסבורג שבברוקלין וחצר־חב"ד שבחלק אחר של ברוקלין). נרעש היהודי האמריקני לשמוע, שאין תחבורה ציבורית פועלת במדינה רובה משום שמירת שבת, ולא זו בלבד שבדרך הטבע אין בה נישואי־תערובת כמעט, אלא שאין קידושין תופסים בה אלא אם כן הם נערכים על ידי רב אורתודוכסי בלבד (בעניין אחרון זה עשוי השומע להפסיקך, ככל שהוא נפתע הפתעה נעימה על כלל דבריך, והריהו שוכח את כל געגועיו על “השטטל”, והוא פותח בקטרוג מנוגד על המדינה, שאיננה מכירה בסמכותם של רבנים ריפורמיים או שמרנים, והרי זו שערורייה ממש בעיניו לעומת חירותו שלו בארצות־הברית להיות חבר בכל בית־כנסת שהוא, ואפילו ריפורמי או שמרני!) ולעתים נרעש הוא לא פחות לשמוע מפיך, שכל ילד וילדה במדינת ישראל לומדים בדרך הטבע גם תנ"ך ואגדה וקצת משנה וגמרא, בעוד שבקרב יהדות ארצות הברית אין מגיעים ללימודים אלו אלא מעטים מאד מילדי ישראל. ולעתים הוא גם שומע בהנאה, שאף ספרות “מסורתית”, כגון משנה, מדרשים, “זוהר”, במהדורות ובפירושים מודרניים, היא סחורה עוברת לסוחר בתוך האוכלוסיה החילונית דווקא, שהרי בחורי הישיבות בירושלים ובבני־ברק אינם נזקקים לפירושים חדשים ולמבואות מדעיים שיטתיים. כן, כל מה שידידך היהודי האמריקני מתחיל להכירך יותר ויודע, שאינך שליח ואין כוונתך להביא אותו או את בניו לישראל – הוא נוטה יותר לראות, שהעובדות שבחיינו התרבותיים בארץ, הדתיים והחינוכיים, אינן ידועות לו: קלוטות הן אצלו לפרקים גם על פי התבוננותו הרחפנית בחיים אלה בשעת ביקורו החטוף בארץ, וגם מפי השמועה, וביחוד מפי המנהיגות היהדותית בארצות־הברית.
קשה יותר, כמעט אי־אפשר, לעקור מלבו של היהודי האמריקני את בטחונו שחיי התרבות היהודיים־היהדותיים בארצו הולכים ומשגשגים, מתרחבים ומתעמקים, במרוצת השנים – והכל לפי ערכים “מאונכים”, עולים מעלה מעלה בסולם הדתיות־המוסריות, ואפילו הדתיות־המיסטיות, שבמיטב המסורת ההיסטורית של עם ישראל. אמנם יודע יהודי זה, כי רק שליש מכל ילדי ישראל בארצות־הברית זוכים לחינוך יהודי כלשהו, ושני שלישים אינם נכנסים לחינוך יהודי כלשהו, וממילא שני שלישים הללו אינם יודעים צורת אלף, אינם יודעים כלום אף מבחינה דתית־מוסרית בייחודו של עם ישראל, ואין מגיע לאזנם שמץ־דבר מתולדות העם, החל באבות וביציאת מצרים ומעמד הר סיני וכלה ביהודי בן־ה"שטטל", אלא אם כן מגיעים הם בבגרותם, לקריאה באחד מאותם רבי־מכר המתארים את חיי ה"שטטל" ואת החיים בגיטאות ובמחנות ההשמדה, בין שהם כתובים אנגלית במקורם ובין שהם מיתרגמים מאידיש. יודע הוא זאת, ואף על פי כן הוא שוכח את שני השלישים המדוברים ומתלהב בדבריו על השליש האחד, ה"נשאר לפליטה", מפני ש"שליש" זה בעיניו הוא חידוש גמור בתולדות ישראל בארצות־הברית והוא כמבשר את התפשטותו של החינוך היהודי על פני כל האוכלוסיה היהודית האמריקנית. מנסה אתה להזכיר לבן־שיחתך, ששליש זה היה קיים גם לפני עשרים שנה גם לפני שלושים, ארבעים וחמישים שנה – והוא בשלו. מנסה אתה להעמידו על כך, שאף בתוך שליש זה מעטים מאד אלה, המגיעים ללימוד יהודי־עברי ראוי לשמו, והוא בשלו; ראה וראה, כמה בתי־ספר יומיים יש בארצות־הברית, שבהם הלימודים העברים ככלליים נמשכים עד לסיום בית־ספר תיכון. מנסה אתה להראות לו, כמה מעטים אף מן הברורים הללו, הממשיכים אחר כך במעלה יותר גבוהה באוניברסיטה כללית, שיש בה מחלקה לעברים ולספרות עברית, או בבית־מדרש לרבנים או למורים, והוא בשלו; ראה, כמה סטודנטים עברים אתה מוצא בכל זאת אף באוניברסיטאות הכלליות. מנסה אתה להראות לו, שעם כל ריבוי הלומדים עברית וספרות עברית במוסדות־ההשכלה הגבוהים, מעטים מאד מהם מגיעים לידי כך, שיוכלו להיות מורים לעברית ולספרותה אפילו בבתי־הספר התיכוניים והנמוכים מהם, והוא בשלו; חובת המדינה היהודית היא לספק מורים לעברית ולספרותה לבתי־ספר יהודיים בתפוצות ובארצות־הברית בפרט. מנסה אתה לטעון, כי אכן “יורדים” צעירים מישראל, סטודנטים בכוח ובפועל הללו, שהגיעו אל ה"תפוצות" באלפיהם למאז קום המדינה, הם המרוקנים את הארץ ממיטב כוחותיה התרבותיים הצעירים, עד שיש מחסור במורים בארץ עצמה ומחסור בכוחות תרבותיים מעולים, שהיו יכולים לתרום את תרומתם ל"מיזוג הגלויות" – והוא בשלו; אף מנהיגינו בארץ עצמם, הסוכנות וראשיה, פקידי הממשלה וראשיה, אף הם יודעים, כי העם במדינתו הוא חלק בלבד מן העם היהודי כולו, ואף הם ממילא מחזקים את דעתו שלו, שלא המדינה והעם אשר בה הם העיקר, כי אם קיומו ה"נצחי" של עם ישראל כולו, בכל אשר הוא. מנסה אתה להסביר לו, שמטעמים שונים אין פקידי הממשלה והסוכנות וראשיהן זוכרים למדי את עקרונות־הציונות, אלה אשר הם בלבד הביאו לידי הקמת המדינה והתפתחותה הכבירה באמת במשך שמונה עשרה שנה, והוא בשלו – וכאן מתוך ריתחה ממש: כפי הנראה, אתה, בעל דברי, הציוני האחד בעולם!
וכשאתה שואל מתוך עייפות ונכונות לסיים את השיחה, שאין בה מועיל, שאלה קצרה ומיוגעת: מאין יוסיפו כוחות ישראליים לבוא אל התפוצות, כדי להחיותן ולהחלימן מבחינה יהודית, אם בארץ עצמה הולכים ומתמעטים כוחות אלה בקרב הדורות הצעירים? – מסתכל בך בעל־הבית, העייף אף הוא ואולי גם נבוך המקצת, ומפטיר בשפה רפה: ציוני רואה שחורות אתה. ניאות אתה אז להפוגה ומנסה שוב להשוות את מצבנו היהודי בארץ מזה ובארצות הברית מזה, אם כי מתוך בדיחות־הדעת משום דרכי שלום ועל דרך סיפור מעשה שהיה בצידו – ואתה מגלה בבעל־דברך האזנה לסיפור וקבלת הנמשל שבמשל יותר משהיית מוכן לצפות מראש. דודי עליו השלום (מספר לו האורח), חבדי כל ימיו, חלה לעת זקנתו מחלה אנושה והייתי נוהג לבקרו לעתים קרובות, שכן היה אדם יקר לי ובילדותי גם למדתי אצלו גמרא ו"משנה ברורה". והנה הגיע חודש נובמבר, 1947, ואני נכנסתי לבקרו, כשהוא כבר תשוש מאד, שכיב מרע, לפי דעת הרופאים, ואינו יכול עוד לקרוא את העיתון היומי שלו, “מארגען זשורנאל”. התפלאתי קצת, כששאלני הדוד פתאום, מה חדש, מה כותב העתון, שכן ידעתי, שהוא מתכוון לדאגתנו בת־הימים־ההם לרגל החלטת או"ם על ה"חלוקה" – ואני מילדותי זכרתי אותו כ"מתנגד" גמור לציונות. התפלאתי, אך השיבותי לו בקיצור מה שהשיבותי, הקשיב, חשב רגע, ופתאום שינה את טעמו והטיח בי דעה לא־צפוייה: “ומה אם גם תקום מדינה יהודית? יחיו בה ‘גויים’ מדברים בלשון הקודש!” ידעתי, שאין כאן מקום ל"ויכוח". אלא שעלה על לבי רעיון ואמרתי לו: “דודי, אילו כאן בניו־יורק היה מישהו בא ומספר לך, שלא יותר משליש מיהודי ניו־יורק שומרי שבת הם, ואין הכוונה שהללו הולכים כולם לבית הכנסת ואינם מעשנים בשבת, אלא פשוט יותר: שליש בלבד מיהודי ניו־יורק סוגרים את חנויותיהם ואת משרדיהם ומוסדות תעשייתם וסדנותיהם, אם כי יוצאים הם לבלות את היום על שפת הים בקוני־איילנד, ולא עושים שבת שלהם ביום ראשון בשבת, מה היית אומר?” הסתכל בי הדוד בעיניו העששות, כתוהה עלי, ואמר: “הייתי אומר, ‘ברוך השם!’”. ידעתי איפוא, שאנוכי בדרך הנכונה והוספתי: “ואילו בא אדם מהימן ומספר לך, שרביע או שליש מכל יהודי ניו־יורק זהירים בכשרות – ולאו דווקא מתוך בקיאות בהלכות מליחה, אלא פשוט: אוכלים בשר כשר שקונים אותו באטליז כשר מה היית אומר?” הבהיקו קצת עיניו העששות של הדוד, משך בכתפיו והשיב: “הייתי אומר, ‘ימות המשיח!’”. הגעתי איפוא אל השיא ושאלתי שאלה אחרונה: “ומה היית אומר, דודי, אילו בא מישהו ומספר לך, שכאן בניו־יורק לומדים לא יותר מרביע או שליש מכל ילדי ישראל לימודי־יהדות? ולא שהם מגיעים ללימוד דף גמרא בפני עצמם, אלא יודעים לא מעט חומש ותנ”ך, קצת רש"י, קצת אגדתא, ומגיעים לידי ידיעה בלשון־הקודש עד כדי לקרוא עתון עברי, לפחות?" נתן בי הדוד מבט בוחן ובודק, לפי כוחותיו, עיכב קצת את תשובתו ואמר לי לאחר כך: “הייתי אומר – משיח בא!” הסברתי איפוא לדודי, שאותו מצב, המלהיב את דמיונו בהשערות המדומות לגבי יהדות ניו־יורק, אותו מצב, לכל הפחות, תופס לגבי כל האוכלוסיה בארץ־ישראל בזמננו. ולאחר שהרהר בכך רגע – כמעט פרצה קריאה מפיו: “אם כן, למה אין מספרים לנו זאת?!” וכל אימת שהאורח מספר סיפור זה כלשונו למארחו הטוב, עיניו אף הוא מנצנצות רגע, כאילו נתגלה לו פתרון לשאלה קשה מאד, והוא מחייך כלפיו חיוך טוב, לאו דווקא ביישני, אלא מביע תודה והתרגשות מפקפקת קצת בנכונותה, ומקטע את השיחה במין חיקוי לשאלת הדוד, ע"ה: “מדוע באמת אין מספרים לנו זאת?”
נדמה לך מתוך כך שניצחת, שהבאת יהודי אחד, לפחות, לידי הרהורים “ציוניים” במצב ה"יהדות" באמריקה, מצד אחד, ובמצבה במדינת־ישראל, מן הצד האחר. אבל טעות היא בידך. לא זו בלבד, שעל נקלה יותר מדי ניצחת אותו וממילא כשאתה חוזר ומזדמן לו כעבור שבוע או חודש, אתה נראה שוב חשוד בעיניו – בדעותיך על החיים היהודיים בארצות־הברית ואפילו בדעותיך על המצב בארץ, כביכול השקית אותו לפני שבוע או לפני חודש מין סם מרדים והבאת אותו לידי קבלת כל הדברים שהוא שומע מפיך, כאילו בהקיץ הוא שומע ולא בחלום. ולא זו בלבד! לעתים קרובות אתה כמתעתע בעיניך שלך, כשאתה פוגש שוב אותו יהודי טוב שלך: אינך נוטה לקשור עמו שיחה שוב באותם נושאים לא משום שדבריך נתבדו בעיניך בינתים, אלא שבינתים חזרת והשמעת אותם דברים באזני עוד מישהו בניו־יורק ושוב ללא הועיל ושוב עד כדי יצירת מבוכה לא־נעימה עם סיומה העייף של השיחה. ממילא למדת להכיר בינתיים, שלא אחד הוא פלוני יהודי טוב בארצות־הברית, שכל דבריך אינם גורמים לו אלא מעין כורח לא־נעים לתפוס רגע כמה הוא טועה בדעותיו ולהתחרט ברגע משנהו על הודייה זו בפני עצמו בטעות שלו, והרי אתה מתעתע באמת – כביכול עושה מעשה־להטים, הנראה מפליא ומופלא כהרף־עין, אלא שתוך כדי הרף־העין שב הצופה השומע ונוכח לדעת שאיחזת את עיניו סתם. מתגלה לך מתוך כך, שלא משום עקשנות שברעיון נרתע גם היהודי הטוב, הציוני ולפעמים גם הציוני־העברי, מראות את האמת שבדבריך, אלא משום מיאון עמוק שבלב הוא מציץ רגע באמת ומתמרד בה תיכף ומיד. סירובו לראות דברים כפשוטם נובע, אף אם הוא ציוני באמת, מתוך שקשה לו לוותר על היקר לו מאד – התקשרותו באמריקה. התקשרות זו הטבעית ואהבה זו הטבעית לאמריקה הן שהולידו ממילא את הטמיעה בחיי אמריקה, את ה"אינטגראציה", כפי שזו מכונה גם בפי יהודים שאינם סובלים את ההתבוללות. אבל התקשרות ואהבה טבעיות אלה לארץ־המולדת הן המביאות דווקא את היהודי “הנאמן”, השואף באמת לקיום היהדות, שלפי כל הגדרה שיגדירנה, סימן־ההיכר שלה המרכזי המכריע הוא הדת, נכון יותר: בניין מפואר, זה ששמו בית־הכנסת, הן המביאות אותו דווקא, שישגה בדמיונותיו הנעימים, היינו: היהדות, במובנה המאונך, הרוחני ביותר, תקעה לה יתד נאמן בארצות־הברית, שהרי כאן היא כבר משגשגת לעין כל, מבלי שייתבייש היהודי ביהדותו ומבלי שיביישוהו לא־יהודים משום יהדותו; ואילו בארץ ישראל אין אלא ציויליזאציה מודרנית מתפתחת, שאפילו אתה אומר שכמה מגילוייה הם תרבותיים יהודיים במלוא משמעות המלה בהיסטוריה של העם – הרי בכל זאת אין ציויליזאציה זו “יהודית”, כי אם ישראלית, העשויה לכל היותר לשלוח המוני מורים לתלמודי־תורה ולבתי־הספר התיכונים שיהדות אמריקה עדיין, לפי שעה בלבד, אינה מספיקה להעמידם די כל צרכיה ההולכים ומתרחבים כביכול.
ד 🔗
פרדוכסלי, לכאורה, מצב־דברים זה: יותר משרואה עצמו היהודי האמריקני מתכחש לעברו היהודי הוא רואה את עצמו קשור בעבותות אהבה ונאמנות טבעיות באמת אל אמריקה; יותר משהוא נוטה לעיין בצדקת טענותיו כלפי הערכים הישראליים, האפקיים־החילוניים כל כולם, לפי דעתו, הוא נוטה להתאמץ להוכיח לעצמו ולזולתו, כי באמריקה דווקא – זאת הפעם הראשונה, לפי בטחונו, בתולדות ישראל בזמנים החדשים ואולי בתולדות ה"תפוצות" זה אלפיים שנה – נתאפשרה לו לעם ישראל להשתרש בחיים הלאומיים־העממיים של סביבתו הלא־יהודית, ללא שייטמע בה כלל, אלא להיפך, עד כדי להבליט את יהדותו לעין כל ולפתחה במיטב ההיסטורי שבה. אמנם אינך שומע עוד אותו קול־ענות־גבורה של אותה היסטוריוסופיה שהיתה מכריזה לפני שנים לא־רבות על יהדות אמריקה כקיבוץ יהודי שעתיד ליצור “תלמוד בבלי” אמריקני לעומת “תלמוד ירושלמי” שבארץ ישראל. ואפילו אותה תורה אמריקנית־ציונית מובהקת, שהיתה מוכיחה באותות ובמופתים, שבאמריקה ה"פלוראליסטית" יחיה היהודי בשתי תרבויות כאחת, באמריקנית־הכללית מזה וביהודית־הציונית־העברית מזה, משום שזהו תפקידו ההיסטורי של היהודי – לחיות בתוך שתי תרבויות כאחת, בלא שום סתירה בין השתיים – אף תורה זו קולה כאוב מארץ, אפילו כשהיא מנסה להשמיע קולה עדיין. אותו קול גדול, שבצורה זו או אחרת השמיע את הבשורה הוודאית, שהקיבוץ היהודי עתיד לקיים בארצות־הברית את חייו הלאומיים־העממיים, שכן אמריקה היא ארץ מקובצת מעמים, רבת עממים בעלי לשונות ותרבויות שונות, אותו קול כמעט שאיננו נשמע עוד – ואם יש והוא לוחש עדיין כגחלת עוממת זו אי־שם, נדמה לך שלחישתו אף היא אינה אלא של מתי־מעט שעבר זמנם, אלה אחרוני העברים־הציוניים הזקנים מצד אחד, ואלה שרידי הלאומיות האידית והאידישיסטית, מן הצד האחר.
אבל זה לעומת זה עשה העושה: אם קשה יותר ויותר לדבר בשם פלוראליזם אמריקני לשוני־תרבותי, שהרי כל אותם עממים שונים שהביאו את תרבותם הלשונית מארץ־מוצאם נעשו בתוך שנים מועטות אמריקנים גמורים בלשונם ובכל צורות־חייהם – הרי עדיין יש מקום למונח “פלוראליזם” אמריקני מבחינה דתית, שהרי חופש הדת באמריקה גלוי באמת לכל עין, וממילא אפשר שוב להידבק במונח זה ולדרוש על פיו דרשות נשגבות על כוחו של הקיבוץ היהודי להתפתח התפתחות מיוחדת רק לו, ליהודי, מבחינה דתית נעלה. כן, מבחינה דתית בלבד, לכאורה, אך בצורה פרדוכסלית הרי אי־אפשר לה ליהדות הדתית־המוסרית־המיסטית באמריקה להתכחש לעובדה, שהיהדות ההיסטורית לדורותיה כללה בתוכה יסודות ועיקרים, שאינם אולי ריליגיוזיים על טהרת־הקודש של המונח, כגון עם אחד, בעל “גורל היסטורי” או יעוד היסטורי אחד, ולוא גם מפוזר בין הגויים; “ודתיהם שונות מכל עם” כל כך, שמצוותיהם הדתיות כוללות בתוכן קשר אמיץ לארץ־הקודש, זו מדינת ישראל כיום, ואפילו אינה עוסקת בהלכות תפילה ומילה ושבת וחגים ומועדים בלבד; והן כוללות בתוכן אותה מצווה גדולה “ושננתם לבניך” וממילא הן מחייבות את היהודי אף בשקידה להקנות לבניו משהו מן הלשון העברית, ולו גם העיקר בחינוך הבנים הוא “שמע – בכל לשון שאתה שומע”. הפלוראליזם הדתי בארצות־הברית מתיר לחלוטין גם ליהודי האמריקני לתפוס את טיב מהותו הריליגיוזית שלו מתוך חירות אמריקנית גמורה. מי איפוא ימחה בידו, אם הוא מרחיב את משמעותו של המושג הזה, וכולל בתוך המושג הריליגיוזי שלו גם יסודות הנראים עדיין לפעמים אֶתניים־חילוניים? העיקר הוא, שדילמה אין כאן, כביכול, שכן אתה יכול לאחוז בשני קרנותיה כאחת: אמריקני אתה ככל אמריקני שאינו בן־דתך, אבל כדרך שאתה מבין מאליך את זכותו של זה לפרש את טיב מהותו שלו מבחינה דתית כרצונו, כך חזקה עליך שאף הוא מבין מאליו את זכותך שלך לפרש את טיב מהותה של דתיותך שלך כרצונך. הפרדוכס, כביכול, ניתר מתוכו ובו, שכן יהודי אמריקני אני ומכאן זכותי האמריקנית ללא ערעור לראות את עתיד יהדותי בארצות־הברית בטוח ומובטח, כפי שלא היה מעולם בשום ארץ מארצות־הגולה – בזמנים החדשים בוודאי; ולא זו בלבד אלא שמדי פעם בפעם התענינותי במדינת ישראל, שאף היא חלק מזכותי כאדם אמריקני ודתי, התעניינותי זו מתירה לי מדי פעם להוכיח לאורח הישראלי, מה ביני ובינו אף לגבי ארץ ישראל: הוא מסתפק במועט, בערכים שבתרבות שכולה חול, ואילו אני תופס מרובה כיהודי אמריקני דווקא ותובע גם ממדינת ישראל יותר רוחניות, יותר ריליגיוזיות.
כי יש לזכור: גם הידלדלותו והתרוקנתו של המושג “יהדות” מבחינה דתית גם נטייתו של יהודי טוב זה או אחר בארצות־הברית לראות את המושג הזה מלא וגדוש, ומבטיח יבול שפוע לעתיד – שתיהן כאחת טבעיות וממילאיות הן בארצות־הברית, כפי שלא היו באמת אי־פעם בתולדות העם הזה במשך מאתים השנה האחרונות. שתיהן נתפתחו על גבי הרקע האמריקני־הכללי במשך פרק־זמן קצר, לערך, קצר לגבי כור־ההיתוך האמריקני וקצר לגבי רוב מניין ורוב בניין של הקהילה היהודית בארצות־הברית, שרובה כיום היא ממוצאם של מהגרים יהודיים שנכנסו לארצות־הברית בחמש עשרה או עשרים השנים הראשונות למאה העשרים. חזיון מפליא ומרעיש את המכיר את ארצות־הברית זה יובל שנים ומעלה, כשהוא חוזר לארץ הזאת, לאחר שלא היה בה כדי עשר שנים, הוא שאותו “כור־ההיתוך”, שחזה זנגביל בשעתו, הגיע לידי גמר לכודם וחישולם של כל היסודות השונים שנוצקו לתוכו, רק בשנים הללו שבין שתי מלחמות־העולם ואולי למשנות מלחמת־העולם השניה ואילך בפרט. המכיר את ארצות־הברית זה עשרות בשנים זוכר יפה יפה, כמה היו האלמנטים האנגלו־סכסיים שולטים בכל חיי התרבות האמריקנית־הכללית גם בשנות העשרים גם בשנות השלושים למאה זו. חיי־המדינה הפוליטיים, האקדימיים, המדעיים־הפילוסופיים, הספרותיים והעתונאיים, התפתחו בכוחם של האוכלוסים האנגלו־סכסיים שברצועת־החוף־האטלנטי, במדינות־הדרום ואף ב"המערב התיכון" או “הרחוק”, ולוּ גם התערבו בהם יסודות אחרים מגרמניה, מאירלנד, מסקנדינאויה, ועוד. הגושפנקה האנגלו־סכסית היתה בולטת כל כך בחיי התרבות עד שאף ברבע הראשון למאה הזאת היה שם משפחה גרמני או איטלקי, למשל, בולט ב"זרותו", כשהיה מופיע כשמו של סופר או עתונאי, איש־מדע, ואפילו מדינאי או פוליטיקאי אמריקני. יוצאים מכלל זה היו ברובם האירים, שהגיעו לארצות־הברית והתרבות האנגלו־סכסית היתה תרבותם, מבחינה לשונית בוודאי, אף בארץ מוצאם, ולוא גם היו בין ה"לאומנים" האיריים הן מבחינה מדינית הן מבחינה תרבותית, ספרותית ותיאטרונית בייחוד. כלומר: גם השמות האיריים והסקוטיים בחיים הציביליזציוניים באמריקה לא הטעימו כי אם שליטתה של תרבות אנגליה בלבושה החדש, בעולם החדש, בארצות־הברית. אבל נכנס אדם לארצות־הברית כיום, וריבוי הגוונים האֶתניים, לפי שמות המשפחה בלבד, בחייה המדיניים והתרבותיים של המדינה הגדולה הזאת עשוי עדיין להממו כחידוש גמור, ואפילו הוא יודע שה"חידוש" התחיל לבטבט לפני שלושים וארבעים שנה. קורא אדם את חדשות־היום במדיניות האמריקנית והוא מוצא שמות פולניים, רוסיים, סקנדינביים, איטלקיים, יהודיים ועוד ועוד עד לסיניים ועד בכלל. והוא הדין כשהוא מעיין בכתבי־עת מוקדשים לספרות, לחינוך, למדעים. והוא הדין כשהוא מעיין בתכנית־הלימודים של האוניברסיטאות ושאר בתי־המדרש הגבוהים: פרופסורים ומורים לדרגותיהם השונות, והפרופסורה המלאה בכלל, הם בני עמים ולשונות שונות, לכאורה, וכולם – פרט ל"אמריקנים בני דור ראשון", כלומר “זרים” שנתאזרחו – עוסקים בפיתוחה, בהרחבתה ובהעמקתה של הציביליזאציה האמריקנית, לשונה וארחות־חייה, על החול ועל הקודש שבהם, על הקל ועל החמוּר שבהם. מה פלא איפוא, שהיהודי גם הוא רואה את עצמו כאמריקני גמור כיום הזה? האוכלוסיה היהודית בארצות־הברית היא בת ההגירה היהודית לאמריקה בתוך הרבע הראשון למאה הזאת. אם עד סוף המאה התשע־עשרה מספר היהודים האמריקניים מגיע לרבע־מליון, לערך, מתווספים על אלה ברבע הראשון של המאה הזאת שני מיליונים יהודים מהגרים – ואלה, שרובם ככולם הם יוצאי אירופה המזרחית, הם הפרים ורבים במחצית השנייה של המאה הזאת והם המעמידים את אוכלוסי ישראל באמריקה, ששה וחצי מיליונים כיום הזה.
הווה אומר: מצד אחד, יהודי ארצות־הברית כיום ברובם הגדול הם ילידי אמריקה, בניהם ובני־בניהם של מהגרים; ומן הצד האחר, הרי השתרשות טבעית זו באדמת הארץ החדשה צעירה עדיין מאד. כולה פרי תהליכים בני המחצית הראשונה למאה העשרים, פרי תהליכי התערות של המוני ישראל באמריקה בעריה הגדולות ביותר ובתוך שכונות מאוכלסות בערים האלה, שסימניה של יהדות אירופה ניטשטשו בהן, עד לבלי הכיר כמעט היום, רק בתוך עשרים־שלושים השנה האחרונות. פירוש הדבר קודם־כל, כי טבעיות ההרגשה של השתייכות גמורה לאמריקה בלב היהודי האמריקני ממילא אינה אלא פרי העובדה שיהודי זה נעשה אמריקני בו־בזמן שארצות־הברית נעשות אומה אחת אמריקנית, ככל “מיעוטיה” האֶתניים שנתמזגו בה כדי הווייה לאומית אחת. ואותה מידת “טבעיות” בלב היהודי האמריקני מתחזקת ומתגברת בדרך הטבע שוב, הואיל וארצות־הברית במחצית המאה הזאת מתפשטת ומתעצמת כל כך מבחינת צרכיה המדיניים, הכלכליים והתרבותיים, שהיהודי בעל־הכשרון אף בממוצע שלו, ומכל שכן שלמעלה מן הממוצע, נתבע בהכרח לתרום את כוחותיו לפיתוחה של אמריקה בכל גילויי חייה כמדינה בעלת צביון משלה.
אמנם יש ואתה עדיין שומע – גם מפי יהודים אמריקניים מרוחקים מן היהדות – שמשהו מן האנטישמיות עדיין קיים בארצות הברית. וכשאלה מדברים אליך בגילוי־לב אינם נראים כמתכוונים לתנועות אנטישמיות מובהקות בלבד, אלא גם לגילויים סמויים יותר של שנאת ישראל, כגון קשיים שיהודי נתקל בהם, כשהוא רוצה להתקבל אל אחד המועדונים ה"אריסטוקרטיים" או גם אל “מועדון־הכפר” באותו פרבר שהאוכלוסיה היהודית נוטה לעבור אליו ואל הדומים לו מתוך שכונותיה הקודמות, שהיו מיוחדות לה בניו־יורק, בשיקגו ובשאר כרכים. שומע אתה מדי פעם אף דברים על “נומירוס קלאוסוס” לגבי יהודים, שנוהגות בו אוניברסיטאות אריסטוקרטיות, בצינעה ולא בפומבי, או פקולטה פלונית, מדיצינית, למשל, באוניברסיטה זו או אחרת. אבל אפילו אתה יודע, שה"תחושה" האנטישמית קיימת זעיר שם גם בארצות־הברית, אינך יכול להתייחס אליה בכובד־ראש גם כאורח הבא מן הארץ, הואיל ו"תחושה" זו בטלה ומבוטלת בתוך גילויי החיים האמריקניים, שהיהודי פועל בהם כשווה בין שווים – לפחות, עד שעה חמש אחר הצהריים, כשחיי המעשה נפסקים והאדם האמריקני חוזר אל ביתו ואל חוגו החברתי שלו, שאין היהודי רצוי שם ביותר. אך השתתפותו של היהודי בחיי המעשה של ארצות־הברית היא לחלוטין השתתפות מלאה, שגוניה הם גוני הפריסמה של הציויליזציה האמריקנית בכללה. פלא גדול הוא בעיני האורח חלקו של היהודי לא רק במסחר ובתעשייה ובמקצועות החפשיים, אלא אף בשדות־פעולה תרבותיים ורוחניים טהורים. כאילו לא ציפית למצוא כל כך שמות יהודיים בחיים המדיניים של ארצות־הברית על שלוש זרועותיהם: המחוקקת, המבצעת והשופטת. וכאילו לא ציפית למצוא יהודים רבים כל כך – ובלא שישנו את שמותיהם היהודיים – משתתפים בחיי האמנות האמריקנית: בציור, בפיסול, בתיאטרון ובספרות. ואולי הפלא הגדול ביותר בעיני המבקר, הזוכר משהו מן החיים האקדמיים באמריקה לפני שלושים שנה, כשהוא רואה כי נפתחו לפני היהודי כמורה אוניברסיטאי כל אותן פקולטאות ומחלקות, שלעתים רחוקות מאד ניתנה ליהודי דריסת־רגל בהן. איך קרה הדבר, שיהודים נכנסים להוראת הספרות האנגלית והאמריקנית, ההיסטוריה הכללית והאמריקנית, הפילוסופיה והפילוסופיה של הדת והמיסטיקה, כאילו לא היה מעולם חשש בלב שמקצועות אלה וכיוצא בהם אין למסור אותם לידי פרופיסור יהודי? והכל בחיי דור אחד, והכל ביד רמה, בגלוי ולא בסתר. הוסף על אלה את המורים האוניברסיטאיים הרבים ואת החוקרים במדעים המדוייקים והביולוגיים, ואתה עומד משתאה למראה־עיניך. חלקו של היהודי בחיי המדע והמחשבה בארצות־הברית נראה לך למעלה מכל שיעור לעומת חלקו באוכלוסייה הכללית, ממש כפי שחלקו בחיי האמנות והספרות והעתונות נראה לך מפליא מאד מאד.
אך אין לשכוח גם את הצד השני של מטבע זה. דווקא משום שההשתרשות היהודית בארצות־הברית רכה היא לימים, עדיין ניכרים בה, באווירה שהיא עצמה יוצרת, מעין כיסופים נוסטאלגיים ל"עבר" היהודי, ולוּ בצורה מטושטשת בלבד. בני־בניהם של יוצאי מזרח אירופה ומרכזה מעמידים רבבות על רבבות באוכלוסיה היהודית־האמריקנית שזיקתם הממשית ליהדות כמעט אינה קיימת עוד, ולא משום נישואי־תערובת או אפילו בושת־פנים להודות כי מזרע ישראל הם. אדרבה, רובם ככולם אינך מגלה בהם כלל לא את הנטייה לנישואי תערובת, ולא את הרגשת הבושה במוצאם היהודי – אף את שמות־משפחתם היהודיים המובהקים אינם נוטים לשנות, אלא שאף בני־בנים הללו של יוצאי מזרח אירופה ומרכזה, כשם שאינם מתכחשים למוצאם, כך אינם יודעים עוד מה ביניהם לבין שכניהם האמריקניים האחרים. משום שאבא ואמא או סבא וסבתא בוודאי עוד הבינו אידיש, אכלו מאכלים יהודיים מובהקים, לפי “תפריט יהודי מיוחד וספר־בישול יהודי מיוחד, לשבת ולחגים ולמועדים, דאגו מדי פעם שהבן והבת אינם לומדים ב”היברו סקול" – על כל פנים, אינם אוהבים אותו, – חששו מדי פעם, שמא יתחתנו בלא־יהודים, היו מספרים סיפורים מן “הבית”, זו המולדת באירופה הרחוקה, מן ה"שטטל", היו מדברים על “ציונות” וחלוצים גבורים בפלשתינה ועל גבורתם של גבורים, שהקימו את המדינה היהודית, שהיתה פלא גם בעיני ה"גויים", וגדולים שבהם עד היום ממלאים בתמונותיהם ובידיעות על מעשי גבורתם את מיטב העתונים וכתבי־העת באמריקה. כן יודעים הם את כל אלה – אבל מה היוצא מכך? אף השכן שאינו יהודי יודע בדרך כלל כל מה שאתה יודע כנין ונכד לישראל סבא, אם הוא קורא עתון ומקשיב לרדיו וצופה בטלויזיה, ועל אחת כמה וכמה אם הוא קורא ספרים. עוד לפני עשרות שנים התחילו חוקרי הלשון האמריקנית, לדוגמה, מעיינים בהשפעת אידיש על התפתחותה של לשון זו. עוד לפני מלחמת העולם השנייה התחילה העתונות מתדיינת בשאלות יהודיות־כלליות, כגון אימת חייהם של יהודים בתקופת היטלר או במלחמת היישוב היהודי בממשלת המנדט, ועדיין היא ממלאה עמודיה במעשי גבורתם של מקימי המדינה היהודית. וההומור היהודי זה־כבר חדר אל הקומדיה האמריקנית וסגנון הבישול היהודי כבש לו מקום במסעדה ובמטבח. ובכל זאת נפתע אתה לראות באיזו מידה היסודות היהודיים־העממיים הללו נכנסים לתוך ההווי האמריקני הכללי הן בצורותיו היום־יומיות הן בצורותיו ה"נעלות" יותר. שכן העתונות והספרות האמריקנית נכונות לראות את המוסדות היהודיים, החינוכיים־הדתיים בפרט, נוהגי־החיים היהודיים הגיטואיים, אוצרות המוסיקה והאמנות היהודית ב"גיטו", וכיוצא באלה כמין יסוד אמריקני־כללי וטבעי כל כך, שהאמריקני המשכיל, ולאו דווקא בעל ההשכלה הגבוהה, חי גם אותו מדי פעם בכה ובכה, ואפילו אינו יהודי כלל. לא לחינם אתה מוצא כמה מן המשובחים שבמספרים האמריקניים בוראים נפשות יהודיות מורכבות בסיפוריהם, ולא לחינם אתה קורא בכתבי־עת אמריקניים מאמרי־בקורת, המסבירים את נהייתו של האמריקני אחרי המספרים היהודים על־ידי מחלת הנכר – זו האליינאציה המפורסמת – שהאמריקני לוקה בה. הספרות האמריקנית הנכתבת בידי יהודים, אלה בני הנכר־שבנכר, המיוסרים בחוסר הכוח להתקשר בחיים אפילו התקשרות אֶכסיסטנציאלית יותר מכל אמריקני אחר, מטעימה כביכול לאמריקני האינטלקטואלי סתם את משמעות הנכר שלו הטעמה כפולה ומכופלת. ואם שרידי יהדות אלה מקיפים גם את היהודי בן דור שלישי ורביעי למהגרים, על אחת כמה וכמה ששרידים הללו מפעימים יותר את היהודים האמריקניים הקשישים ממנו, בני דור ראשון ואבותיהם המהגרים, במידה שהללו עדיין חיים חיי גוף ונפש. הללו הם המעמידים עדיין את הצורך ב"יהדות" חיה ופועלת ומתוך אלה בפרט אתה שומע לעתים קרובות את הדיבור הבוטח על שגשוג ה"יהדות" ובטחונה הפורה לעד בארצות־הברית. שהרי כאן עדיין אפשר לתבוע חינוך יהודי, שיכלול בתוכו גם את לימוד הלשון העברית וספרותה גם את תולדות העם לדורותיו וגם – במידה ובמשוּרה נכונה, כמובן – את הרעיון הלאומי ביהדות אירופה ואת פירותיו המופלאים ביותר, זו מדינת־ישראל ומאבקי העם במדינה זו לשמר לדורות, גם לדורות אמריקניים, כל עוד יהודים הם, את היהדות ההיסטורית. שהרי באמריקה, ככל שהיהודי הוא יהודי “טוב יותר” – הריהו גם אמריקני “טוב יותר”. ממילא מחוייב היהודי לשמור את יהדותו ההיסטורית, המכניסה תחת כנפיה לא רק את תורת ישראל בלשונה העברית, כי אם גם את גילויי החיים היהודיים בדורות האחרונים, כגון הזדהות גמורה, לאומית כמעט, עם חלקי העם בכל אשר הם, ותמיכה מלאה בכל החדש והרענן הצומח במדינת־ישראל, ואפילו אתה יודע, שלא הכל כשורה במדינה זו מבחינה רוחנית־דתית.
נאמנויות אלה ליהדות בגילוייה השונים אין אדם מרגיש בהן על פי רוב גם בביתו של היהודי “הטוב”. השיחה אף כאן עוסקת ב"זכויות האזרחיות" של המיעוטים הגזעיים “שלנו”, היינו הכושים והפורטוריקנים; ועוסקת בבעיות החינוך בבתי־הספר “שלנו”, שלקויים הם בשיטות שבהוראה ובטיפוח הרוח הנכונה בילדים “שלנו” ברחבי ארצות־הברית. היהודי “הטוב” שקוע בבעיות הכלליות של ארצות־הברית, וה"נאמנויות" היהודיות מפעילות את המוח היהודי ואת הלב היהודי לא ביחיד אלא בציבור: כשהיהודי נכנס אל בית־הכנסת שלו; כשהוא נכנס אל לאסיפה “חגיגית” – וכל אסיפה חגיגיותה מוכרזת מראש – של ההסתדרות הציונית או “המגבית המאוחדת” או ה"קונגרס היהודי" “בני ברית”, או מטעם “ישיבה” זו או אחרת ומטעם מוסדות להשכלה יהודית גבוהה שאינם נקראים בשם “ישיבה” וכיו"ב. כלומר, נאמנויותיו של היהודי בארצות־הברית, אפילו הן עמוקות באמת, אינן מתגלות אלא מתוך עשיית חשבון־נפש פומבי, שבו, כביכול, הוא חוזר ומגלה את הנאמנויות הללו העשויות להשתכח מלבו, אילולא באים האסיפות והוועדים והוועדות ומשקיעים אותו מין השתקעות שבציבור בחובותיו כלפי העם היהודי. באמת, קשה למנות מספר למוסדות גדולים וקטנים שהיהודי הטוב נתבע להם – נתבע וגם נענה לכמה מהם כאחד, וה"מוסדות" הציוניים והארץ ישראליים בתוכם. ומתוך שמוסדות הללו מרובים הם והם מכריזים על עצמם יום יום, מתחיל גם האורח להבין את רוגזתו של היהודי הטוב על אדם ממדינת ישראל, המעמידו על טיב ה"ציבוריות" שבנאמנויות היהודיות שלו, שאינן ניכרות כמעט בביתו, אלא אם כן למד לחבוש כיפה לראשו בזמן האוכל ואולי גם לומר את ברכת־המזון בניגון קבוע ומורגל. קשה לו להבין את “צרות המוחין” של האורח הישראלי, הטוען שבארץ ישראל אדם יהודי אינו כלל חש ומכיר ב"נאמנויות" שלו כיהודי, מפני שהוא חי אותם בכל רגע: מדבר עברית, שהיא בודאי סימן־היכר יהודי־יהדותי גם של בעל־הבית האמריקני, קורא עתון שענייני היום שבו נוגעים לקורא ביחוד מפני שהם כוללים בתוכם שאלות שלנו: צבא שלנו, סכנות צפויות לנו, בעייות כלכליות ותרבותיות וחינוכיות שלנו – כל אלה שלנו הם, ואף על פי שבמדינת ישראל אנו חיים, הרי גם בעל־הבית עדיין אינו מכחיש בפה מלא, שיהודים אנחנו גם אנו. קשה לו להבין את כל אלה, מפני שהוא, היהודי הטוב, חי את יהדותו בציבור דווקא – ממילא סימן הוא לו, שיהדותו “ישראלית־קתולית” כלומר: כלל־ישראלית, כפי שעדיין אתה שומע מפי יהודי טוב, הזוכר משהו ממשנתו של ש"ז שכטר. ואילו האדם ממדינת ישראל? – זה, כביכול, באמת צר־מוחין הוא: מעמיד סימנים ליהדותו על פי חייו כיחיד, כל עוד הוא חי בארץ ישראל והוא נטרד יום יום בפני עצמו, בבית כבחוץ, בשאלות המדינה, כאילו הן נוגעות לו בלבד. הציבוריות של יהדותו של היהודי הטוב בארצות־הברית היא אמנם המאפשרת לו לחיות בשלום ובשלימות בין שני תחומים: האמריקני־הכללי מזה והיהודי־היהדותי מזה. אבל זו עקה: כיון שהבעיות היהודיות של היהודי באמריקה הן כלליות דווקא – ממילא הוא כאילו משוחרר מדין־וחשבון נפשי ביחיד וכיחיד. וממילא שוכח היהודי הטוב הזה גם את עיקרי הציונות שאולי ידע אותם פעם.
מאמר שני יבוא
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות