א. המספר    🔗

בסיפוריו חותר ש. הלקין אל סודם של החיים, לשכבותיהם העמוקות והמופלאות. צמא הוא לדעת עליונה. “יחיאל ההגרי” שלו מבקש את הבינה בדרך האלוהים ובמגמת הויתו. תכלית לו להלקין בסיפוריו, מגמה עליונה. כשם שאינו שר שיריו כשיר צפור־עפאים, כי דעת עליון תבוקש בשירתו, כך אינו מספר מתוך דחף־סיפור סתמי. הלקין אמן הוא, אך הדעת קפחתהו ושללה ממנו אותה תמימות בלתי־מודעת להתענג על הצורה כהויה בפני עצמה ועל הדמות המגשימה ועוטפה את האידיאה. נפשו לאידיאה עצמה, לגרעין שבתוך הדמות, לנשמה שבתוך הגוף. תוך כדי סיפור מעשה ניתוח בידו, מערטל הוא גופי מכיסוייהם ונפשם של דברים מגופותיהם, ומשהגיע לנפש עצמה הוא בא בחדרה ומוצא בו חדרי חדרים, כפילות ופליגות, בקיעים וסדקים, והנפש מחולקת על עצמה, ואין שלום ואין נחת באדם. כזה הוא יחיאל ההגרי, המציץ לעתים לתוך נפשו ומתפלץ, כמציץ לתהום עמוקה. “נתחלקה הויתו לשתים: ההיכל האטום, עטוף האור, והעזרה החיצונה, מרצפת האבנים, אשר בה עולים חייו יום יום, חיי הדעת הברורים, המובנים, שוקטים ובוטחים ויודעים את אשר לפניהם” – –

כזאת היא גם “רות” שבאותו רומן. שני נחשולים הומים בה: מצות הטבע, שהיא החוק האלוהי שבחיים, נטועה בה, אך סבל הירושה – מחלת הקדומים שלה – דוחק בה להערים על אותם החוקים. גם ר' דוב, המטיף המופלא בבית־הכנסת החב"די, קלוע בכף־הקלע בין אהבה־תשוקה־דעת לבין יראה־ראיה, שגם היא התבוננות ודעת. גם ברומן החדש של הלקין, שנתפרסם זה עתה, רבה בו ההיאבקות שבנשמת הפרט בינה לבין עצמה, ושל נשמת הכלל, הקיבוץ הישראלי האמריקאי, בינה לבין עצמה. סתירתו הנפשית של ליאון אקסט נראית שם בהגשמה של עין־בשר כסתירה שבין קשיות סנטרו לבין הרוך שבעיניו החמות, הנכונות תמיד להתחייך. אין זו אלא אספקלריה גופנית לסתירה נפשית, פנימית, המשתקת את השרירים בידו עם נסיון המגע בגופה של אשה. וישראל כולו שם, בניו־יורק, חלוקה עליו נפשו עד כדי עצבנות קיבוצית, עד כדי אהבה עצבנית לכרך הזה; עצבנות הנוצרת מהחרדה על אושר אזרחות, שעדיין אין הלב מאמין בו בשלמות, ו"רצון תוסס מדחק בקרבה לגלות ולהוסיף ולגלות את האושר ואת ההודיה על האושר".

יש שמדמה הקורא בסיפוריו של הלקין, כי אותן הנפשות הפועלות בהם לא בראן יוצרן אלא כדי למצות בהן אידיאות של המספר ולהלך עליהן הלכי־נפשו. אכן, טעות היא זו. בני־אדם חיים מהלכים שם בסיפורים אלה, חיים את חייהם האמיתיים והמדומים, הוזים, סובלים, ורחוקים הם מרחק רב איש מאחיו. אלא שזיקתו הראשונה של המספר לטיפוסיו לא באה מתוך אותה תמימות של אמן שאין לפניו אלא חפץ־איתנים לתת דמות מוחשת למראה ולהגיג, כי רחוק הוא הלקין מאותה תמימות, ורבה גם רבה מנת הציניות בסיפוריו, זו בת הפכחות והדעת, שאינה מתערבת בתמימות ואינה יפה לאמנות. ואף־על־פי־כן רב מאד ערכו של הסיפור ההלקיני, המרמז אולי לדרך סיפור, שבו לא יהא עוד מקום לדחף התמים בלבד, והסופר יהא נתבע להראות את המעמק ולהאירו באור נפשו. האמן האמיתי, שידיו רב לו במתן דמות, אף־על־פי שקופחה תמימותו אמן הוא. סוף סוף אין אותה “דעת” שבאדם אלא כשטח אותו הכפור על גבי תהומות־מים צופנות חיים אשר מתחת. אותה ידיעה הנקנית לאדם בלימוד ובהתבוננות אין בה כדי לשלוט אלא בשטחי החיים בלבד. והמספר הצולל, המשקע עצמו בנפשות גיבוריו, כדי לתהות שם על הפלא שבהוית האדם, עם כל צלילה וצלילה הוא נמצא יודע פחות, ולאט לאט מותקפת שם בינתו על־ידי חזיונות שאין בשמיו שחר להם, ונהירותו מופתעת שם על־ידי תופעות־חיים שאין שם להן במדע ולא זכר בחכמת אדם. אז חוזר הצולל להיות אמן: השולט במים רבים נעשה רדוף ודחוף על־ידי גלי חיים, שוקע הוא בתהומות, בינתו מסתתרת, ורק העין עודנה רואה, חוטפת ורואה, ופחד האונים האיתנים של החיים מרדפו, ואין תקנה לו אלא בציורם, ציור כמו שהם, להשתלט עליהם במקצת, בכול מאגי שבציור, כדרך שאדם קדמון היה מצייר את החיות הרעות שנפל פחדן עליו.

נתקיים בו בהלקין מה שראה במסתו “הפשרה המוכרחת”: “הוא, שציפה לגדולות ונצורות, לומד לקבל באהבה את המעט – – דומה: עד שביקש את הגדולות ואת הנצורות – הכיר ביופי שבקטנות אשר בהן הוא אסור בכלא־חייו. עד שביקש את הקץ, את חוף הפלאות, למד לאהבה את התעתועים, שאין להם סוף, את יסורי האדם, שאין שכר להם וגאולה”… כשפותח הלקין בסיפורו “יחיאל ההגרי” קשה לו וקשה לקוראו. צפיה כאן לגדולות ונצורות, לגילוי אלוהים. האדם אינו אז אלא בבואה קלושה, דמות ללא צורה. אך לאחר צלילה אל עצם החיים, מתחיל היופי שבקטנות, שבחיים, הקטנות האוסרות את האדם בכלא חייו. אז מתבהרים ויוצאים מן הערפל הא־מורפי בני־אדם חיים על אהבתם ותעתועיה, על יסוריהם הגדולים והקטנים; אז פוסקת בינת־אדם ובמקומה עולה אמן רדוף־מראות, תמונות, מאויים, ותמונה רודפת תמונה, ומסגרות הרומן תפוצינה מרוב חיות, מרוב סבל, מרוב אהבה בתענוגיה ובעינוייה. אז דבק האמן בכל אחת מנפשות הסיפור ומספר מתוכה, ממעמקיה; רואה ראית פנים ומדובב כל הויה אנושית חד־פעמית לעצמה, וברחמים ובאהבת־אנוש הוא פוקדה, ובאכזריות של אמן הוא מדובבה. עצמיותו זו של המספר גם פרקי הרומן השני מעידים עליה. לא נשתנו בו הראיה והתפיסה, העיצוב, המגמה הגדולה של חפץ־הדעת מצד אחד וההתפנות לקטנות ולתעתועי־חיים שבחפץ הדימוי המוחש של האמן. ורק תוספת בגרות ומשנה כוח נוספו בהם למספר, בולמוס יתר ואורך נשימה וטימפו מהיר יותר, טימפו “אמריקאי”.

אמריקאיות והלקין – מה רב המרחק ביניהם! סמיכותם של שנים אלה עשויה להתמיה. ואף־על־פי־כן חלק רב לאמריקה בסיפורי הלקין, ולא רק בבחינה שטחית של הטימפו, מעין “ממשלת המארש”, אלא במשמעות עמוקה יותר. הלקין הוא מספרה של העצבת ביהדות אמריקה. אמריקה ארץ חדשה היא, “עולם חדש”, ביחס ל"עולם הישן", האירופאי. תוך השמדת עממיה היציבים נכבשה למורשה לעמי אירופה. רוב באיה היו בבחינת הולכים “למקום שאין מכירין אותם” וחרצובות התרבות והמוסר הותרו בה לא מעט. אם באירופאים שאינם בני־ברית לא נתעוררו קונפליקטים קשים ביותר בין האיסורים המוסריים הישנים לבין ההיתרים שב"עולם החדש", הרי עצם האיסורים לא הכו שרשים עמוקים בעמים הנוצריים כל עיקר. ואף־על־פי־כן יש לראות אפילו ב"פרוהיבישון" (איסור משקאות חריפים) מעין תגובה של ריצוי ופיוס המצפון. לא־כל־שכן יהודי אמריקה, שציוויי המוסר חקוקים בלבם דורות על דורות, שבני בניהם של נביאים הם, ויראת החטא קדומה בנפשם, עצומים בהם הקונפליקטים בין מורשת־דורות לבין ההויה החדשה, האמריקאית, קלת־העולם, המתאוה ונהנית.

בעמקם של סיפורי הלקין מחלחלת עצבת זו לכל גילוייה. לא בפירוש הובעה ולא במרוכז. רבים שם העיכובים והליקויים בחיי אנוש והנאת החיים אינה שלמה. עצבת זו היא שמולידה את אי־המנוחה ואי־הבטחון באותו קיבוץ ישראלי אמריקאי, השוכן לבטח ורחוק הבטחון מנפשו. עונגם אינו עונג גמור ורוב מעשים סימפטומטיים בידיהם, כאילו באו להערים על מצפונם. פזרון צדקתם הרבה אף היא כאילו באה להפיס דעתו של שופט נעלם ושל עין נעלמה, צרה, הצופה באשרם. בצבעים חריפים צייר המספר פחד סתום זה בפי מאקורניק, זה הגוי מבאי־ביתו של לוסקין (בפרק “בשעת ביקור”, “גליונות”, כרך י"ג). היהודים “מכבדים” ואינם “מתכבדים”. אינם נתבעים ונותנים לבתי ־צדקה ולבתי־תורה ואינם מקבלים מאחרים. כפי הנראה אינם בטוחים בנפשם כל כך והם “מורחים יד” לגוי זה ולגוי זה… גם סוציאליזם וקומוניזם נותנים בניהם של אלו לגויים, בלי שנתבקשו לכך, כדי לכפר על חטא אשרם… לשאר האומות לא איכפת שהן שנואות זו על זו והיהודים רוצים דוקא ליאהב…

אותן התשוקות לתת, לזכות את הרבים, להפיץ תורות אלטרואיסטיות, להאהב, אין בהן אלא רדיפה סתומה אחר הכפרה, כפרת חטא נסתר, המוליד התנהגות עצבנית, מעין אותה אהבה עצבנית לניו־יורק, שתארה הלקין בפרק “בתוככי ניו־יורק” בקוים אמיתיים, ברורים כחיצים, קולעים כאבני־בליסטראות בלבה של גלות, של כל גלות שהיא, ואם גם בעלת קונסטיטוציה שאינה מפלה בין דתות וגזעים…

וזוהי ה"אמריקאיות" של הלקין. לא נוף חיצוני בה, כי אם נפש קיבוצית של גולה גדולה נתעלמה בנפשו של מספר הוגה ואמן, והוא צולל לתוכה מתוך חפץ דעת דרכה, לפי שגם הוא אחד משואלי “לאן?” הוא בספרותנו, אחד מבית־הכואבים שלה. ותוך כדי צלילה מפתיעים אותו שפעת־חיים ושלל דמויות, ואז נעור בו האמן, הצייר, המדמה, ותמימות חדשה נמסכת בו, לאהוב את החיים באהבת אמן ולהאסר לרצונו בכלאו החושי של מלך עולם חפץ בחיים.

ב. המשורר    🔗

למקרא שיריו של הלקין תתחזק אמונה בלב: “לא תמות בת השיר”. גם לאחר שיפליגו החיים בשבילים של הגיון ושכל ויתפזרו ערפלי נפש ואת מקום כל בדאי יתפוס הודאי, הברור, הנחקר, – אף אז לא יחדל צורך השירה ולא יתדלדל מעין השיר. לשירה תפקיד בחיים. אותו תפקיד מציין הלקין באחת ממסותיו כאידיאל של האדם לעתיד לבוא: “אדם בוגר, גלוי־עינים, שאינו נרתע לאחוריו מפני האכזריות שבהכרה ברורה; אדם אוהב את החיים העמוקים והמלאים שלא מתוך התפשרות עם השקרים שבהם; אדם עומד לפני חידת־ההויה מתוך התפעלות שבאהבה ולא מתוך התרפסות שביראה”. את בואו של אדם זה מבשרת השירה החדשה. אך מה שנראה במסתו של הלקין כתפקיד, מתנשא בשירו כהכרח. האדם אינו אדון לעצמו לשיר או לחדול. השירה כורח היא לו, כפיה אלהית היא בנפשו. קול האלוהים נקבר באדם לעד, וחייב הוא לדלותו הלך ודלה, הלך ושיר. דרך השיר הוא תהליך השלמתו של האדם בדרכו אל אלוהיו:

     שָׁלְמָה כָּל מְלֶאכֶת הַתֵּבֵל בְּיוֹם כִּלָּה אֵל אֱלֹהִים עֲשֹׂות אוֹתָהּ

     וּמַה שָׁלֵם כְּבוֹד תִּפְאַרְתּוֹ, הַמִּתְנוֹצֵץ בִּבְשַֹר־תֵּבֵל

     כַּיַּיִן בַּגָּבִיעַ הַשָּׁקוּף! אַךְ לֹא

     שָׁלֵם עוֹד הָאָדָם בָּאָרֶץ וּרְחוֹקָה,

     כְּבוּלָה הַדֶּרֶךְ, בָּהּ יֵלֵךְ, עַד אוֹר פָנָיו

     יִקְרַן בְּנֹגַהּ־אֱלֹהִים, הַמִּתְחַבֵּא

     בְּמִפִלְשֵׁי רוּחוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ בֶּעָבִים.

     עַל כֵּן מֵאֲסוּרָיו יִזְעַק הָאֱלֹהִים בְּנֶפֶשׁ אִישׁ וּמְנוּחָתָהּ

     יַדְרִיךְ בְּלִי הֶרֶף.

יודע הלקין מקורו של השיר, שהוא מקורה של האמנות כולה – והוא התמימות האנושית הקיצונית, תמימות שבילדות, חפץ־איתנים לתת דמות מוחשת להגות הלב, לחזון הערטילאי, מבלי שאול למה. אך זה המקור האינפנטילי, המתמשך מגעגועיו הנצחיים של אנוש על מה שהיה, על גן־העדן האבוד של ילדות־אנוש, ושאמניה של האנושות חוזרים אליהם בלי הפסק, איש כהזיתו ואיש ככוח־ביצועו – עשוי להתדלדל מתוך התפכחותו של אדם במציאות הקשה של חיי ההכרה. לא כן החזון שביצירה, יסוד הגעגועים לעתיד, שהוא רחוק יותר, בלתי־מוגבל ובלתי־נתפס, שערפליו לא יפוזרו במשב רוחה של הדעת. הלקין איש־הדעת הוא, חלקו עם משוררים רבי־דעת, שפניהם לא אל ריקונסטרוקציה חלומית של עבר אגדתי, כי העתיד מגמת פניהם והחזון הוא שירתם. את מכאוב האדם הוא גונז בשירה לדור יבוא. והמכאוב הזה אלוהים שמהו בלבו של אדם, האלוהים החותר לפדות מאזיקיו, ורק האדם יכול לגאלו. האלוהים באדם דורש מה מהאדם, מנביאו של אדם, ממשוררו. את גאולתו הוא מבקש, והאדם הוא הגואל. והמשורר פה לאותה גאולה. לכן כה גדולה השועה להבעה בשירת הלקין. העולם תובע פה, הבעה. עושר גדול מרתת בגנזיה של נפש, ואין כוח למלטו. “נשיקת האלוהים, אשר צררה אותה, רק את רעבונה הנחילתה – ואת כוחה, כוח יוצר, מנעה מנה”, קללת הדממה סוגרת על כל נפש, גם על נפש נשוקת פי אלוהים.

מה תבקש הנפש להביע והדממה סגרה עליה?

באחת לקה מאורו של אדם ובשתים לא השלים. הציץ אדם וראה כי מעשה־בראשית בא מן חפץ־ההויה העיור, ללא תכלית וללא מגמה. נפגע האדם ואחזהו הכאב. אך לא הקשה, ברך על הנס של בריאת יש מאין, והשלים. אך משהציץ שנית וראה כי גם האחריות עיורת, לא תכלית לה ולא מגמה – לא השלים. על זאת צעקו־פרפרו כל האיובים אשר מעולם. ואין תשובה על זאת בפי אלוהים. מענה האלהים לאיוב מן הסערה אינו מגלה שום טפח מהלוט המכסה על העתיד. הוא רק מדהים את איוב בשאלות על מה שיש ועל מה שהיה, למען ירתע וידום ויצדיק את הדין. על זאת חלה ניטשה וחלם בגאותו ובשגעון־רהבו את חלום “האדם העליון”, שיכוון הוא את פני העתיד ויתן מגמה לאחרית. על זאת פסקה נבואה עוד בימים מקדם, בימי מציצים ראשונים ונפגעים ומקצצים בנטיעות, ונסלל דרך למדע ומחקר, למען הסב לב אדם מהעתיד, שלא השלים אדם לחוסר תכליתיותו, אל העבר, משהשלים אדם לעורון חפץ־הויתו. כי כן גזרה ההויה העיורת, שלא להרבות נפגעים באדם, ושלא להפסיק את החיים, הדרושים לה לאותה הויה לצרכיה הנעלמים־העיורים.

אך עם כל מאמצי ההסחה לא השלים האדם עם חלל־האחרית והוא מקים מקרבו מפקידה לפקידה משוררי־חזון ופניהם מופנים אל הבאות. אחד מהם בשירה העברית הוא הלקין. מבקש הוא לפזר ערפלים ולמצוא ניב לחזון־אדם. רבות נלחם הלקין באֵלם ולא יכול לו. גדולים געגועי־הביטוי שמסך הלקין בלבו של “ברוך בן נריה” וקשה קנאתו בירמיהו הגואל עצמו בניב. הקורא בעיון דברי הלקין על ביאליק, תשוב ותתעורר בו חויה זו, של הערצת הביטוי, שנתעוררה כבר פעם עם קריאת “ברוך בן נריה”. כי עצמו יסורי ביטוי אצל הלקין, זה בעל הסגנון העשיר, השלם, המקורי. אכן, “עצמה שירת תבל מפתוח את שפתיה וחזונה אביר – – כלי־שעשועים רק ייצר לו (אדם) לשכוח בו עצמת־עולם זו המדכאת, להחריש ארגיע זמרתה, שופעת לפחד כל שומעה”. מרגיש המשורר בכוח ההסחה של שפת־אדם, ששפת־יתר ותפארת־לשון באות אף הן להסיח את האדם מעיקר מבוקשו, לשעשעו באמרי־שפר ולהשכיחו את כאב־הויתו. אך אין הוא נמצא מוסח. תפילת חזונו תשוב תשתוע ולא תנוח:

     מִפִּסְגוֹת גִּיל הָעוֹטוֹת שַֹלְמוֹת אוֹר,

     מִתְּהוֹמוֹת־צַעַר קוֹדְרוֹת בַּמִּסְתָּרִים,

     מִגַּלֵּי גַּעֲגוּעִים סוֹעֲרִים

     וְטַלְלֵי אְהֲבָה מְנַחֲמִים –

     שִׁוַּעְתִּי אֶל הַיֹּפִי הַמְּהַוֶּה,

     הַנֶּעְלָם, הַנֶּאֱצָל, אֵין־סוֹף,

     אֲשֶׁר יוֹפִיעַ רֶגַע אֶחָד קָט

     וּבְטֶרֶם יֵדַע לִבִּי תּוּר נָוֵהוּ,

     יֵעָלֵם וְנַפְשִׁי נוֹהָה אֵלָיו נֶצַח

     שַׁכּוּלָה, סֹעֲרָה וְלֹא נֻחָמָה. (תפילות)

אך מה הוא אותו “יופי מהוה”, רב־התארים, שתאריו אינם מגבילים ומגדירים אלא מרחיבים גבולותיו ומכלילים מהותו? – כשראה טשרניחובסקי גאולתן של עולם ביפה, בשיר ובמנגינה (“על הדם”), לא נתכוון אלא לחלומם של “עיפי אנושיות וירשת הדורות” המחכים שוא לפלא הגדול של גואלי־עולם ונביאים, ומוכזבים ונואשים הם חוזרים ומבקשים את הקשרים החיוניים, שקושרת בהם האמנות את האדם לחיים הארציים. ואילו שירתו של הלקין מבקשת יותר מזה – את החזון, את האין־סופי, שיש בהם לנחם את האדם מעצבו ומפחד עורונה של ההויה. וזה אינו נתפס בלבושי השיר ואינו מוגדר, והמשורר מפשיט חזונו והולך, וגופי השיר מתערטלים והווים להגות, ואין הדמות תופסת בהם.

נואש מתפיסת הדמות השירית להגותו יש ויפנה אל הדממה. יש שינוע על הסלעים, ללמוד סוד שתיקתם, מאחר שבגדה ההבעה ולא העלתה דמות החזון. “ורשף אין: ונפשי הרה וכוח אין ללדת – – ועתה הבאתיה אל בקיעיכם, סלעי, אולי תלמד מהם חיי דממתכם ורפא לה” (“בין סלעים”). אך לא נוצר משורר־אדם לדממה. דם האדם הומה בו, לבו כלה לשוב אל אחיו ואל טומאתם, על אף טומאתם, ואל אסוריהם, על אף אסוריהם, ואל חלומם, חלום אלוהים אשר באדם. כי חלום האלוהים הוא באדם. ואין פותר החלום. וכשמתעורר רצון בלב נענה לברוח תרשישה – והסעירו חלום־אלוהים והחזירהו לחזון. ובפרוש המשורר אל סיפוריו, לשקע עצמו בחיי־אדם פעוטים, בני־יומם, ולהתענג על יצירה של דמויות חיות, על דאגותיהן וטרדותיהן, ולהתנחם בכוח היוצר, מעין רמז ובבואה לכוח־היוצר האלהי, והדביקהו החזון גם שם. ודמויות סיפוריו בועטות בחיי שעה, ונכנס גם בהן מרוח החזון של יוצרן, ומצפות גם הן לגאולה.

אז יתור לו המשורר מקלט באהבה, בשירת האהבה. ושירה זו גאתה ביצירת הלקין.

     "… יֵש אֱמֶת רַק אַחַת וְאֵין כֹּל זוּלָתָהּ,

     זוֹ אֱמֶת הָאַהֲבָה בְּסַעַר שַוְעָתָהּ,

     עֵת יֵצַר הַלֵּב לְלַהֶבֶת הַחַיִּים,

     הַמְזַנְּקָה יְהִירָה עַד לֵב הַשָּמַיִים.

ואת ה"מחאה הגברית" ישיר המשורר:

אֵל מָרוֹם בַּמָּרוֹם יָנוּחַ, יַרְגִּיעַ / וּזְרוֹעִי בָּאָרֶץ לִי תִמְשֹׁל, תּוֹשִיעַ. / מַה תִצְחַק? בַּת־רֶגַע גְבוּרָתִי בְּעֵינֶיךָ? / בוּז יָבוּז עָז־רִגְעִי לְשִמְמוֹן נְצָחַיִךְ!"…

אך האין עצם הצורך הנפשי באותה “מחאה גברית”, שבה יבוז עוז הרגע שבאהבת־אדם לשממון נצחיו של אלוהים, האין הוא תולה בזה ערכה של האהבה בהערכתנו אותה, והאין היא באה להטיל ספק בערכה המוחלט? אכן, בבקשו דעת־עליון לא מצא המשורר את האהבה אלא כאחת הדרכים המוליכות אל האלוהים. האהבה דרך לאלוהים היא, רמז לאלוהים, ואותה ילדת־פלאים לא באה אלא להביא את האדם במגע־רזים עם האלוהים:

     אוֹדְךָ, אֱלֹהִים,

     עַל יַלְדַת פְּלָאִים זֹאת, אֲשֶר הוֹכַחְתָּ לִי

     לַהֲבִיאֵנִי שֵנִית בְּמַחֲסֶה כְנָפֶיךָ,

     וַתְּהִי לִי תְכֵלֶת־עֵינָהּ תְּכֵלֶת זִיוְךָ, אֵלִי,

     וְשוֹשַן לֶחְיָהּ – רֶמֶז לְרֶוֶד רוּחֲךָ

     הַלּוֹטֵף כְּרַעַד חֲלוֹם כָּמוּס, לֹא יִתָּפֵשֹ.

האהבה אינה אלא דרך – אחת הדרכים, רמז – אחד הרמזים לתכלית נעלה וסתומה שבחזון. בלי תכלית עליונה גם האהבה אינה אלא פונקציה של פתיון בידי ההויה העיוורת להרבות חיים למען צרכיה הטמירים, לקדש בה מלחמה על המות. כי בהרוות איש צמאון אשה, ישא בנו הנולד את תוגתו ופחד הויתו למרחקי דורות, יקבל עליו תפקיד אביו – “להיות עד נאמן תמיד לצער האיום ולתפארת, אשר ידע אדם תועה בעולמו וצפיה בלבו לפלא־לא־יבוא”.

לא, לא תפליט גם האהבה את המשורר אל “תרשיש”, המבוקשת בשירתו לעתים בהתבוננות־עולם. זיקי התגלות יופיעו בשמיו ויעברוהו ויחוללו בו את הסערה: מה לך, נרדם, קום… תכונה היא זו ביצירתו של הלקין ולא מקרא עובר, מאחר שנתכנה גם בסיפוריו וגם במסותיו. את האפיקה שלו, שהדממה יפה לה, מסעיר החזון השירי. ואף המסה הביקרתית שלו מוסערה פה ושם באי־מנוחה של צפיה לגילוי היעוד החזוני שבאמנות. חכונה זו היא המצמידה נפש המשורר אל התנ"ך, אל חזון־האדם שבו. בן־בית הוא הלקין בספרותן של אומות־העולם, וביחוד בספרות האנגלית, שתרגם ממנה וכתב עליה עמוקות. אך שום השפעה ספרותית לא עמקה בו כהעמק בו התנ"ך, וביחוד ספר איוב שבו. אף שירת האהבה שלו איובית היא ולא של “שיר השירים”. מי יתנני רגע לפני מותי / חזון דמותך בא לברך אותי / וכנפך נוגעה נפשי החרדה! / אביטך פתאום באחרון רגעי / ובשחוק תודה אצא לדרך פלאי"… הלך־דרך כזה של גבר בעלמה לא חלמהו “הרועה בשושנים”, כי אם מי ש"אחר עורו נקפו זאת" ו"חצי שדי עמדו"… מעין משיכה הליוטרופית" במשורר, נהיה מתמדת אל על. לא לאדמה נמשכת שירתו של הלקין. גם באדמתה של ארץ־ישראל החדשה כלתה נפשו לחידת חוזים־צופים, שהרתה־הונתה ארץ זו. גם השירה “על חוף סנטה ברברה”, בה האדמה חמודה ויוקדת ומרהיבה עין, מציתה בדמים שלל־צבעים ומשגעת, אף שירת אדמה זאת אינה גיאוטרופית כל עיקר, אם כי נכנע בה המשורר לאדמה ולצאצאיה, שקוי־יין־סתריה ורווי גווניה. כי גם בה עוד נפנה המשורר למנגינות על, ללחש אלוהים, לנוגה שיר הנצח, “שמים הורי חזון, מבשרים גילוי בא”. כי עצמו מאד געגועי־אל וערגת־גילוי בלב משורר זה, חסר־המנוחה, שעלתה שירתו ובכרה בין מלחמה למלחמה, בהתבשל בשר אדם בסיר היצרים ובכלות תקוות גאולת אדם בקברות־התאוה.