פרק א: התנחלות ישׂראל בארץ ירושתו וראשית ימי היותו לעם 🔗
הארץ היושבת לחוף ים רועש בהמון גליו וצבא וחליפות מלאה במראה פני אדמתה, ארץ הררי אל וגבעות עולם, רמות ובקעות, כרים נרחבים וגאיות פריות, ארץ כזאת תרומם רוח הגוי היושב בה ותלבישהו עז וגבורה להיות לעם כביר העליליה ורב פעלים. ואם עוד נראה בהארץ הזאת סגלות הטבע ומשטרים וסדרים מיוחדים בכל חזיונותיה: במזג אוירה, עתותי השנה: אביב וסתיו, קיץ וחרף, קציר ובציר תשמורנה עת באנה, טללי ברכה וגשמי נדבה עם מטרות עז יורה ומלקוש, ירדו בה במועדם מימים ימימה, ומלבד ימי ענן וערפל המעטים שמים טהורים נטועים עליה תמיד ושמש צדקה תאיר לארץ ולדרים עליה ברוב ימי השנה, וגם אדמתה תתן יבולה למכביר ובשפע רב, אז תהיה הארץ הזאת לארץ חמדה, ארץ צבי לכל הארצות סביבותיה והדרת יראה על פני פעלי בני העם היושב בה בכל חיי רוחם, תכונת נפשם ותפארתם על הדרך העולה למעלה למשכיל ותכשירם ללכת מחיל אל חיל בהתפתחות דעתם ובינתם; ואם בעוד היות העם בטל ילדותו כבר זרעו על תלמי לבו זרע מוסר ודעת, עם אשר יחוש בנפשו את כחו וגבורתו לפעול גדולות ונצורות, כי עתיד הוא להיות עם סגלה מכל העמים ובעודו באבו כבר השכילו מוריו ומדריכיו לעורר בקרבו רגש־יה להבין ולדעת את תעודתו הנשגבה, אז יהיה העם הזה באמת לעם סגלה ואותות מקום מגורו יראו על תכונת נפשו בכל תקף עזם.
ארץ כזאת – היתה כנען (ובכתוב עמים היום – פלשתינא), הנשענת לגבול פיניקיא העתיקה מנגב ויושבת לחוף ים הגדול (ים התיכון); ובני העם אשר נאחזו בה – בני ישראל או הישראלים. עוד לפני התנחלם בארץ הנבחרת כבר ראו מפעלות ה' מפלאות תמים דעים עֻזָם וּמָעֻזָּם. בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה, כאשר כבד עליהם הרעב בארץ כנען, מושב אבותיהם מימי עולם. המצריים קדמו פניהם באותות אהבה ורצון ויתנו להם מקום לשבת במיטב הארץ וישבו בני ישראל בארץ גשן אשר במצרים התחתונה, „וַיֵאָחֲזוּ בה ויפרו וירבו מאד"; שבעים הנפשות היו לשבעים משפחות או בתי אבות וכלם נחלקו לשנים עשר שבטים בני אב אחד וגוי אחד הנקרא בשם ישראל. בני ישראל היו נכונים לכונן להם על גדות היאור נילוס מקום לשבתם עולמים, להתערב ולהיות עמהם לעם אחד עם המצריים, לולא קם מלך חדש במצרים אשר נפל פחד האזרחים החדשים עליו ויאמר אל עמו: „הבה נתחכמה פן ירבו ממנו וכי תקראנה מלחמה ונוספו גם הם על הצר הצורר את הארץ", „וישימו עליהם שרי מסים ויעבידום בפרך. וימררו את חייהם בעבודת חמר ולבנים", בבנין ערי מסכנות, פארי־עמודים ומגדלי־עז וארץ מגוריהם היתה להם „לבית עבדים". העבדות השפילה את חין ערכם וברבות הימים היו נכונים לרדת פלאים ולהיות עבדים פרועים לשמצה כחיתו שדה לולא הזקנים וראשי בתי אבות ונשיאי השבטים שקמו להם; בחירי העם אלה שמרו זכרונות קדומים מדברי ימי האבות ועלילותם: הליכות אברהם העברי, גבר צדיק תמים בכל דרכיו אשר נסהו ה', בחנהו וימצא את לבבו נאמן לפניו, יצחק בנו יחידו אשר אהב ועלילות איש תם, יעקב–ישראל, אשר „שר עם אלהים ואנשים ויוכל", כי בטח באלהי ישעו „הרועה אותו מעודו וגואלו מכל רע", את יוסף רב החסד ומרבה לסלוח גם לאחיו אשר גמלוהו רעה, הטוב והמטיב אשר הציל את עם מצרים בחכמתו, העם אשר לא זכר עתה חסדי אבות לבניהם אחריהם ואשר על כן נאנחו בני ישראל עוד יותר מן העבודה ונפשם ירעה להם על מציקיהם שולמי רעה תחת טובה.
להזכרונות האלה נלותה גם דעת אלהי אמת אשר היתה להעם לנחלה מהאבות, דעת ה' האחד, בורא שמים וארץ וכל צבאם, אוהב צדקה ומשפט, מגן ומעוז לצדק ומישרים לעמת אלהי המצרים, האליל „אזיריס" והאלילה „איזיס" (השמש והירח), אשר בהם התהללו המצרים ויתהוללו לתת כבוד אלהים לתבנית שור אוכל עשב ולהשתחות לשעירים וחתולים. דעת אלהי אמת אמנם כמעט שנשכחה מלב המון העם מקצר רוח ועבודה קשה וברבות הימים למדו אל דרכי המצרים, תועבותיהם והבליהם, אבל לעמת זה הוסיפה דעת אלהים הצרופה להכות שרש בלב השרידים היחידים: זקני העם, ראשי בית אבותיו ונשיאי השבטים וביחוד היו בני שבט לוי, השומרים ברית אבות בטהרה, להם היתה תורת אבות מורשה וישמרוה לבל תשכח כלה מפי זרעם אחריהם. מהשבט הזה יצאו שני המאורות הגדולים – האחים בני עמרם ויוכבד –אשר נשאו בלבם תורת ה' ועדותו הצרופה, מורשת האבות התמימים אשר התהלכו לפני ה'. הצעיר בשני האחים הוא משה איש האלהים, אדון הנביאים וראשון להם במעלה וזמן. זה משה האיש היה גם אוֹמֵן לעם ורועה נאמן לעם מרעיתו וכמוהו לא קם בישראל מורה עמו ומדריכו, לפניו לא קם כמותו נביא ואחריו לא היה רועה נאמן לישראל נושא סבל העם טרחו ומשאו, וזה האיש משה אשר בקרני הודו האיר לארץ ולדרים עליה היה גם „עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ורעה נאמן לעם מרעיתו. אחיו הגדול ממנו בשנים, אהרן, אשר „שפתיו שמרו דעת ותורת אמת היתה בפיהו" היה לאחיו לפה ולמליץ. שני האחים עמדו לפני אחד ממלכי מצרים אשר בשם פרעה נקראו וידרשו ממנו בשם ה' אלהי ישראל „אלהי העברים", כי ישלח את ישראל מארצו, וכאשר הכביד פּרעה את לבבו היתה יד ה' בו ובעמו לנגעם בנגעים גדולים „ומדוי מצרים הרעים", עד כי נכנע ערפו הקשה ויתן לישראל לצאת מארצו. בצאת ישראל ממצרים נהיה חבר העבדים לעם. אל הנסים האלה נלוו עוד נפלאות רבות ונצורות: קריעת ים סוף ועברם בתוכו בחרבה, לכתם במדבר ערבה ארבעים שנה עד „באם אל קצה ארץ כנען", ארץ אבותיהם מעולם, ועל כלם המעמד הגדול והנורא, ההופעה האלהית בכל הדר עזה ותקף תפארתה, כאשר נגלה ה' על הר סיני להשמיע לעם סגלתו תורת אמת חקים ומשפטים צדיקים וידבר מתוך הענן והערפל את עשרת הדברים יסוד התורה הטהורה, דעת אלהים ומוסר שדי נשגב ונעלה. מפני העמים והשבטים העוינים את „העם היוצא ממצרים" נאלצו בני ישראל לאחוז דרכם – לא דרך ארץ פלשתים אף כי קרוב הוא, בארח ישר מנגבה צפונה – כי אם דרך מדבר סיני, לנסוע קדמה מזרחה, לנוע במדבר מ' שנה ולכבוש להם את הדרך אל ארץ כנען בחרבם ובקשתם. בימי מסע בני ישראל במדבר מ' שנה תמו לגוע כל בני הדור היוצא ממצרים ותחתם קמו בני דור חדש, אשר לא רבצו תחת עול העבדות ולא שחה לעפר נפשם בסבלות מצרים להיות כאבותיהם יראים ורכי הלבב. זכרון הנפלאות אשר עשה ה' להם ולאבותיהם הפיח רוח גבורה בקרב בני העם ונפשם דרכה עז לעלות להארץ הנבחרת ולרשתה.
אתרי מות משה אבי הנביאים, אשר לא ידע איש את קבורתו לבל יתנו לו בני עמו כבוד אלהים ויעריצוהו כבני אלים, כאשר כן עשו היונים והרומיים למחוקקיהם אנשי השם והגבורים אשר מעולם, העביר יהושע – אשר סמך משה את ידו ויאצל מרוחו עליו – את העם דרך הירדן ביום צח באחד מימי האביב ורגלם דרכה על אדמה ארץ ירֻשתם ומשאת נפשם. עוד בעבר הירדן מזרחה כבר היו מלֻמדי נצחון ובחרבם וקשתם ירשו ארץ ממלכות שני מלכי האמרי סיחון ועוג ועל כן מצאו עתה און בנפשם גם להתיצב במערכת מלחמה נגד העמים היושבים מעבר לירדן מערבה ולגרשם מפניהם, כאשר כן עשו גם העמים האלה להשבטים ישבי הארץ לפניהם.
אמנם ההתנחלות בארץ וירשתה היתה כבדה לישראל מכבושה וְהִלָכְדָה בתנופת מלחמה מעם רב נגד גדודי האמרי המעטים במספרם. בימי בא ישראל לארץ כנען היתה נפלגת לממשלות מלכים רבים (שלשים ואחד); ככר ארץ ממשלת המלכים הקטנים האלה היה גדול כמדת עיר מושבם עם מגרשיה ושדותיה ומקומות מרעה אשר במסבותיה. כנראה לא חָברו המלכים האלה להיות כאיש אחד לעמוד על נפשם נגד העם הבא על ארצם לכבשה, כי ריב ומשטמה היה ביניהם ולמצער לא נדע אם היתה ברית כרותה בין מלכי הארץ. השמועה על אדות העם היוצא ממצרים, „אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניהם", „אשר עשו לסיחון ועוג אשר החרימו אותם", השמועה הזאת הפילה חתת אלהים על בני ארץ כנען „ולא קם עוד רוח בהם מפני בני ישראל", ועד כה גבר הפחד על יושבי הארץ, עד כי בני ארבעת הערים: גבעון והכפירה, בארות וקרית יערים, הנקראים כלם בשם „גבעונים" עשו בערמה, עד כי כרתו בני ישראל עמהם ברית שלום והם נאותו להכנע מפניהם ולהיות להם כמעט לעבדים. הנה כן הכניעו בני ישראל בעזרת יהושע שר צבאם את רובי השבטים והמלכים הקטנים ותכבש לפניהם כל ארץ כנען התיכונה וגם חלק הארץ וגבולותיה נגבה, אך לתקוע יתדם בצפון הארץ נבצרה מהם, כי העמים יושבי ארץ הצפון היו עזי נפש מלֻמדי מלחמה ורכב ברזל להם; ובכל זאת לו היו בני ישראל גם אז כאיש אחד חברים כבראשית ימי בואם אל הארץ, כי עתה גרשו גם את שבטי הצפון ויירשו את ארצם, אך כבר נראה פרץ רחב באחדות שבטי ישראל: אחדים מהם שאפו למנוחה, חדלו מחפוץ קרבות, הניחו את החרב מידם בחפצם להתנחל בארץ ירֻשתם החדשה ולהרגיע מכל עמלם מבלי שים לב לאחיהם אשר עוד לא באו אל המנוחה והנחלה. שר צבאם, מנהיגם ומפקדם יהושע, הוכיחם על פניהם באמרו: „עד אנה אתם מתרפים לבא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלהי אבותיכם", אך דברי תוכחתו נשארו מעל וגם כאשר זקן יהושע ובא בימים, „עוד נשארה הארץ הרבה מאד לרשתה".
האות הראשון להפרת ברית האחדות בין שבטי ישראל נתנו בני יוסף ומהם ראו וכן עשו עוד שבטים אחרים. שבט יוסף נפרד והיה לשני שבטים: אפרים ומנשה. בני יוסף התנשאו לכל לראש ויאמרו בלבם, כי יתר שאת להם על אחיהם בגלל יוסף אביהם שהיה נזיר אחיו ומרבה להיטיב עם כל בני בית יעקב ומקרבם יצא גם המצביא את ישראל יהושע בן נון מבני אפרים אשר נקרא להיות נגיד על עם ישראל ולמלא מקום משה על פי ה', אשר על כן מלא לבבם להיות במתאוננים רע באזני יהושע בן שבטם לאמר: „מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב", אף כי באמת היה להם להיות שמחים בחלקם, כי לשבט אפרים נפל חבל ארץ בנעימים, הארץ הברוכה והפוריה אשר היתה כלה משקה, בהר התיכון הנודע בשם הר אפרים, ככר הארץ אשר במסבי העיר שכם צפונה ונגבה והוא יפה נוף מלא חליפות הרים ובקעות עם מעינות מים יוצאים בבקעה ובהר; שכם העיר הראשה אשר בנחלת אפרים, יושבת בעמק בין ההרים (גרזים ועיבל) המובילים אליה מעינות מים חיים ועל פי תכונתה בטבור ארץ הצבי היתה נועדה להיות עיר הבירה בארץ ישראל. אך שבטי אפרים ומנשה לא אמרו די בנחלת שפרה עליהם, וידמו כי בן שבטם יהושע נגיד העם לא ימנע מהם כל חפצם ויוסיפו לדרוש עוד ארץ להרחיב את חבל נחלתם באמרם: „מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב?" וידרשו בחזקה לתת להם את עמק־ברכה המשתרע לרגלי הר אפרים צפונה וכל חבל הארץ עד הר תבור. אך יהושע אשר צדק ומישרים אהב לא שעה אל דברי בני שבטו ויענם קשה לאמר: „אם עם רב אתה עלה לך היערה וּבֵרֵאתָ לך שם בארץ הפרזי", וכאשר הוסיפו לדרוש אמר להם בהתול־מר לאמר: „עם רב אתה וכח גדול לך לא יהיה לך גורל אחר כי הר יהיה לך, כי יער הוא ובֵרֵאתוֹ". בני יוסף ראו כי נכזבה תוחלתם ביהושע שופט צדק, אשר לא אבה, כי יתר השבטים ילחמו בהעמים שוכני נפות הצפון למען הרחב נחלת כני אפרים ומנשה ויפרדו גם הם מאחיהם ולא הוסיפו לצאת בצבאותיהם, כי הסתפקו בנחלתם הראשונה ולא היו עוד זרוע לבני יתר השבטים במלחמותיהם.
מעשה בני יוסף נתן אות ליתר השבטים להתחזק איש איש על נחלתו מבלי לצאת לעזרת אחיו. ארבעה שבטים שמו אז עיניהם בחבל הארץ מצפון וארבעה אחרים תקעו אהליהם בנפות הדרום והמערב. יששכר זבלון אשר ונפתלי הרהיבו בנפשם עז לתקוע יתדם בחבל הארץ, אשר גם בני יוסף לא מצאו את לבבם לרשת אותו בחרבם וקשתם. ארבעת השבטים האלה ירדו לעמק יזרעאל. מקצותם נאחזו בהעמק ומקצותם פלסו להם נתיב למקום שבתם ברָמָה, המתנשאת במסבי הררי הלבנון נגבה. לצאת במלחמת תנופה נגד הכנעני „אשר רכב ברזל לו" לא מצאו השבטים האלה און בנפשם כבני יוסף אחיהם. יששכר היה שמח בחבל נחלתו, במצאו מקום מרעה למקנהו, לא נסה את כחו לקרב. נגד הכנעני יושב הערים הבצורות „וירא מנוחה כי טוב וארץ העמק כי נעמה ויט שכמו לסבול עול הכנעני יושב הארץ ויהי לו למס עובד". נעלה מיששכר ברוח גבורה היה זבלון אחיו, אשר כנראה נלחם בהכנעני יושב הרמה אשר מצפון להר תבור, ואם כי לא הורישו הנה הכביד עליו אכפו, „ויהי לו הכנעני למס וישב בקרבו". יותר מזה כבדה ההתנחלות בארץ לבני אשר ונפתלי. העמים יושבי ירכתי צפון ארץ כנען היו עזי נפש ומלֻמדי מלחמה, אף התאחדו לעזור איש את אחיו ויבין מלך חצור (העיר הראשה בכל חבל הארץ) כרת ברית עם מלכי כנען במזרח, ים וצפון הארץ, „ויועדו כל המלכים האלה ויבואו ויחנו יחדו אל מי מֵרום להלחם עם ישראל". אז קראו שני השבטים אשר ונפתלי בחזקה לעזרת אחיהם, רוח האחדות התנערה שנית בלב בני ישראל וישמעו לקול יהושע מצביאם להחיש עזרה לאחיהם הנלחצים בצפון הארץ. עם אנשי הצבא אשר ברגליו התנפל יהושע על חיל מלכי הברית „על מי מרום פתאום ויכום וירדפום עד צידון רבה" ותהי תשועה גדולה להשבטים, אשר אוו למושב למו נאות הירדן מלמעלה במקום תוצאותיו מזרחה ומערבה עד חוף הים הגדול. שני השבטים אשר ונפתלי הרחיקו לשבת מכל השבטים בארץ ירושתם צפונה בין מעלה־הירדן מזרחה והים הגדול מערבה ויהיו שומרי גבול ישראל מול העמים שכניהם היושבים בארצות הצפון לארץ אחזתם.
בעצם העת ההיא נאחזו ארבעה שבטים אחרים בחבל הארץ לפאת דרום גם כן רק בכח ידם וזרועם אשר הושיעה למו בלי עזרת אחיהם בני יתר השבטים: לבנימין צעיר אחיו נפלה לנחלה, לפי הנראה מכני יוסף הקרובים אליו בקרבת ברית אחים, רצועת ארץ צרה וקטנה אשר לא תתן יבולה למכביר כיתר חלקי הארץ, רצועת הארץ בין יהודה מנגב ואפרים מצפון, כל ככר ארץ החוי יושבי גבעון והסביבה אשר נכנעו מפני בני ישראל ויעבדום עם עוד איזה נפות ימה וקדמה. לפרוץ הלאה לפאת נגב לא יכלו בני בנימין כאשר נבצרה מהם להרחיב נחלתם מול צפון דרך ארץ המישור הגדול, כי בלב הארץ תקע יתדו שבט היבוסי רבתי עם ומלומד מלחמה ויתבצר על רכסי ההרים במצודות סלעים אשר אחת מהנה מצודת ציון היתה משגבו ומעֻזו. גם ליושבי המישור בגבול ים היה רכב ברזל אשר כנגדם לא מצאו בני ישראל און בנפשם בראשית ימי בואם לארץ להלחם בזרוע עֹז. אך גם לבד המעצורים האלה לא מצאו להם השבטים ידים להרחיב נחלתם די נפשות משפחותם לבית אבותם, כי אם בירושת הארץ אשר בפאת דרום וים. מהשבטים האלה הכי נכבד יהודה בכחו וגבורתו ומספר בתי אבותיו. הוא היה מגן גם בעד שמעון אחיו ויקראהו „לעלות אתו בגורלו ולהלחם בהכנעני" ושמעון אחיו הלך עמו וימצא מעוז לו בגבורת ימין יהודה הנאדרה בכח. מהשבטים האלה נגרע גורל השבט הדני בנחלתו המצערה, כי היה גם המעט מהם במספר נפשות בתי אבותיו וגם לא מצא לו שבט כביר עח אשר יהיה לו למגן ומחסה כיהודה לשמעון. כנראה נלוה אל שבט אפרים, אך בני אפרים חשו בכל עת רק לטובתם ולא שמו לב לגורל אחיהם ותצר עינם גם בבני דן ויתנו להם נחלה מצערה וצרה בקרן דרומית-מערבית אחזתם, עד כי לא נשא אותם הארץ הקטנה לשבת בה וגם לא יכלו להוריש את יושבי הארץ מלפנים. לבני דן נפלה לנחלה השפלה ועמק השרון עד הים הגדול מול יפו; אך בהערים האלה ישב מאז עם האמורי העצום והרב ולא נתן לבני דן גם לשבת בקרבו וילחץ אותם ההרה, וכאשר נסו לעלות מעמק השרון אל ההר עמדו בפניהם בני אפרים ובנימין אחיהם ויניאום מחפצם לתקוע יתדם גם במקום הזה. כה נלחצו בין המצרים ומאפס ידים לכונן להם מכון לשבתם ישבו באהלים ויהיו נעים ונדים זמן רב, עד כי אחרי מאות שנה אחר כבוש הארץ נאמר: „ושבט הדני מבקש לו נחלת לשבת, כי לא נפלה לו עד היום בתוך שבטי ישראל בנחלה" ורבים הרחיקו אז נדוד לתור להם אחזת נחלה בירכתי צפון.
אמנם בכל זאת נכבש החלק היותר גדול מן הארץ לפני בני ישראל בימים לא כבירים ויהי הדבר לנס ולפלא לכל בני הדור ההוא ולבניהם אחריהם. עוד לא עברו חמשים שנה מן היום אשר נמס לב ישראל בקרבו, בשמעו מפי מרגלי הארץ „כי עז העם היושב בה והערים בּצורות גדולות מאד ויושביהן המה ילידי הענק ואנשי מדות אשר היו כחגבים בעיניהם", שמעו אז בני ישראל לדברי המרגלים ויחלטו, כי „לא יוכלו לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו"; ועתה ראו בעיניהם, כי על כל בני העמים הנוראים האלה נפלה חתת אלהים „ולא היה בם עוד רוח מפני בנ"י". רבים מהם השליכו משכנותיהם בקרוב ישראל אל ארצם וינוסו מנוסח חרב מבלי לנסות דבר מלחמה. בני ישראל ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' בעמי כנען ויאמינו בה' הנלחם להם ויוצא בצבאותיהם, ה' איש מלחמה אשר „מגערתו נרדמו רכב וסוס ואשתוללו כל אבירי לב", כי פני ה' הולכים עם ישראל בקרב נגד אויב ומתנקם, כי הוא שלח דברו ויהומם ויפיצם לכל עבר ופנה; דור לדור הביע תהלות אביר יעקב בשיר ותודה על נפלאות ה' בצאת ישראל ממצרים, לכתו במדבר הנורא ורשתו את הארץ הנבחרת, וגם השירה והמליצה, מתת־יה, היתה אז לנחלה מאת ה' לישראל עם סגלתו.
שני השבטים שמעון ודן אף כי לא שפרה עליהם נחלתם, אך בכל זאת מצאו להם מקום לשבתם בארץ מצער ומנוחה שאננה כמעט על אדמת נחלתם הקטנה ותהי להם תקוה להרחיב גבולם ברבות הימים; לא כן שבט לוי, לו לא היה כל חלק ונחלה בישראל, כי ה' הוא נחלתו, כאשר צוה משה. את לוי הבדיל משה על פי ה' לכהן בקדש וכל בניו נקראו משרתי עליון ועל כן לא נתן להם אחזת נחלה בקרב אחיהם ויהיו להפך מכהני מצרים, אשר התנשאו לכל לראש על כל בני העם ובשם אליליהם הרבו להם עשר ונכסים. לא כאלה חלק כהני בית ישראל ומורי האמונה באלהי אמת, כי אך ה' הוא נחלתם. למען אשר כל שיחם והגיונם יהיה קדש לה' להורות לבני עמם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ומחיתם נמצאה להם ממנת הלוים מאת העם ממעשר בהמה ותבואת השדה. מקום מועד להכהנים והלוים היתה בראשונה התחנה גלגל אשר בין הירדן והעיר ירחו, שם עמד ארון האלהים עם שני לוחות הברית אשר בו ושם בנו במה לעולה וזבח בכל ימי יהושע אשר חנה שם עם אנשי המלחמה; אך לא לארך ימים היתה התחנה גלגל מקום מועד לשבטי ישראל, בהיותה רחוקה מנחלת רוב השבטים היושבים בלב הארץ ונבנתה בנוף הארץ אשר לא תוציא יבולה למכביר, ועל כן כמעט שקטה הארץ ממלחמה, וגם שבטי גד וראובן שבו לארץ אחזתם מעבר לירדן מזרחה, ועיני כל העם היו נשואות לתור מנוחה לארון העדות במקום מועד נכון ונשא אשר אליו ינהרו כל שבטי ישראל, ועל פי מצב הארץ אז הכירו כלם וידעו כי אך בנחלת אפרים ימצא מקום הנבחר לחזק אחדות הלאום על ידי עבודת אלהים. אל העיר שילה אשר בנחלת אפרים הובא ארון העדות, שם נבנה מזבח לה' ושם נועדו באו שבטי ישרון אשר התנחלו בטבור הארץ: אפרים מנשה ובנימין. בשילה אוה למושב לו גם הכהן הגדול נין אהרן פּינחס בן אלעזר, הוא ובניו אחריו הכהנים הגדולים גם רבים מהלוים שכנו בה, אך עוד רבים מהם „נתחלקו ביעקב ונפוצו בישראל" למצוא מחיתם ויהיו נעים ונדים בכל מרחבי הארץ.
ברשת ישראל את כנען, שנתה הארץ לא לבד את שמה, כי אם גם את תכונתה. הארץ נקראה עתה בשם „ארץ ישראל" ותהי לאדמת קדש, חלק ה' וחבל נחלתו, ארץ סגלה אשר תאציל מרוחה על העם היושב בה, לפלס דרכיו במעגלי צדק, למען אשר בלבבו יבין את תעודתו הנשגבה, להיות מופת לרבים וחותם תכנית הצדקה והמישרים, המדות הישרות ודרכי המוסר; ארצות העמים מסביב נחשבו אז לישראל לאדמה טמאה לעמת ארצו הנבחרת, יען כי רק בה צוה ה' את הברכה, וישפיע עליה שפע דעת אלוה אחד בשמים וארץ והיא הארץ אשר לא תשא לשבת בה גוי חוטא „ותקיא מקרבה את בני עם כבד עון": „עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים", „כי בגלל הדבר הזה קאה את הגוים אשר לפניהם". היא הארץ אשר היתה לארץ חמדה ואשר עיני ה' בה כל הימים לעשותה עליון על כל ארצות הגוים סביבה.
כן הדבר. ארץ ישראל –, כאשר כן נקראה כנען מני אז והלאה – מְצֻיֶּנֶת היא בסגלותיה ותכונותיה מכל ארצות התבל, אשר דרכה שם רגל תָרֵי הארצות. רצועת ארץ צרה, אשר מאתים חמשה ועשרים קִילוֹמֵתֶר ארכה ותשעים קילומתר רחבה (ביחד עם ארץ עבר הירדן) מלאה הפכים והמון חליפות בתאר פני אדמתה ובכל חזיונותיה, אוירה ותוצאות אדמתה. על גבולות הארץ צפונה מתנשאים בשיא חסנם הרי לבנון וחרמון המכוסים בשלג עולמים ונשקפים על פני טורי ההרים ורֻכסי הסלעים עם הבקעות והעמקים המשתרעים עד ארץ הנגב או מדבר חול אשר בדרום הארץ, מקום שם אויר בוער בחום אפריקה המלהט באִשׁוֹ כל צמח ושיח השדה, עצי פרי השונים בטבעם ואשר לא יקרבו זה אל זה בכל הארצות, ישגו ויפרחו פה איש על יד רעהו, ועץ התמר אשר לא יצלח רק במקום שרב ושמש ארץ הנגב ישגה על יד האלון – עץ הצפון אשר לא יוכל עמוד בחום לוהט, אם מפאת נגב תצעד השמש בכחה ובגבורתה ובחומה תרתיח את דמי האדם ותעורר בקרבה תאוה סוערה, הנה יפוח לעמתו רוח צפון משדמות שלג לבנון, רוח צח הממזג האויר, מקים סערת דמי האדם לדממה ומשביח שאון תאותיו, עד כי תשוב אליו רוח בינתו לשפוט מישרים במנוחת הלב. ים ונהר יְתָאוּ את גבולות הארץ ימה וקדמה: גבול הארץ למערבה הוא הים הגדול או הים התיכון אשר על שפתו ימצאו חופים טובים למעמד אניות, ולמזרחה שוטף ועובר במרוצתו נהר איתן הירדן, המגיח מבטן הר חרמון ועושה דרכו ישר מצפון לדרום בתוך כל הארץ מראשיתה עד אחריתה. במעלה הירדן נפגוש בים־מקוה־מים בפנים הארץ (ביננענזעע) הוא ים כנרת (או ים הגליל, ימה של טבריא) ובתחתיתו ישפוך הירדן את מימיו גם כן אל ים־מקוה־מים הנקרא ים המלח. שני הימים האלה אשר בראשית ואחרית מרוצת הירדן הם שני הֲפָכים ובתכונתם השונה תכלית שנוי יפליאו את עין המתבונן על הארץ: ים כנרת הוא מקוה מים מתוקים וערבים לשתיה ובמצולתו תדגה הדגה למיניה השונים והרבים, ועל חופיו הנאוים תשתרענה שדי תבואות ושדמות עצי פרי התאנה, הרמון והתמר עם כרמי גפנים וזיתים. מפני חם השמש השורר שם יבכרו הפירות שם כחדש ימים לפני עת הבכורים בהנפות אשר ברָמות הארץ. נהפוך ממנו בכל תכונותיו הוא הים המלח אשר לו יָאות באמת השם „ים המות“, יען בתוכו לא ידגה הדג ולא תחיה בו כל נפש חיה בעלת חוליות ופרקים (ווירבעל-טהיערע). המלח הרב עם האדמה המרה המלאה פּתיתי כֹפר וחֵמר ימיתו כל נפש חיה במצולת הים וגם הרוח הנושב עליו והאדים העולים ממנו מלאים חלקי מלח וגפרית והאדמה מסביב לו המלאה בארות בארות מלח, היא תהו ילל ישימון ומדבר שממה. גם ההרים המגבילים את עמק הים בתמונת עִגּול־ארוך מסביב לו והמתנשאים על פני מימיו בגבה אלף ושלש מאות רגל, המה הררי־אימה חשופי צמח ושיח השדה, המעוררים תִמהון ובעתה בלב כל המתבונן עליהם. ובכל זאת גם בקרבת ים המות הזה נמצאים נאות־שדה ושדמות פוריות אשר ”חיי נשמות אוירם" ובהדר הטבע החופף עליהם הנן כאחת הנפות המבורכות בתבל ארצה ומבחר הנטע הנחמד הצרי הטוב יצלח שם. מנאות מדבר אלה הכי נחמד הוא עֵין גֶדי, אשר בשפת ים המלח לעברו המערבי. נעימה ונאוה ממנה היא נאות צועַר אשר בקרן דרומית מזרחית לים המלח. ועל שם יערי התמרים הרבים בתוכה וסביבותיה נקראת גם כן: „עיר התמרים", גם פה הצליח לפנים עץ הצרי הטוב והמובחר במינו. כמהלך שעה וחצי מים המלח לפאת קדמה צפונה הצליח הצרי המהֻלל בספרי כתבי הקדש בשם „צֳרִי גִלְעָד", על יד העיר „בית הרן" ובקרבת נאות־חמד אלה נמצאות בארות חמר (אספאלט) המעלים אדים רעים המשחיתים כל ירק וצמח השדה: בתכונה אחת נשתוו שני הימים מקְוֵי־מים בארץ ישראל: ים המלח וים כנרת; על חופי שניהם נמצים מעינות מים חיים, מכילים בקרבם חלקי גפרית ומעלים ארוכה למחלות רבות: לֶשַׁע או קלרה (Kallrhoe) ממזרחה צפונה לים המלח. [לדברי יוסף פּלאוויוס בספר המלחמות התרפּא במעינות אלה המלךְ הורדוס מחליו ע"ש וע' ב"ר פ' ל’ז. המתרגם] ודיומסת בקרבת המקום חמתן או עמאוס (Ammaus) הסמוכה להעיר טבריא על יד ים כנרת ועל שמה נקראו המעינות בשם „חמי טבריא" (ע' שׁבת קט"ז: מגילה ג: ומדרש קהלת פרשׁה קא. המתרגם.)
לברכה בקרב הארץ המה ההרים אשר בתוכה ומסביב לה. תאר פני אדמתה הוא הֲרָרִי. בגבול הארץ צפונה מתנשאים שני טורי הרים גבוהים, מקבילים איש אל אחיו וגיא עמוק עובר ביניהם – היא בקעת ארם. שני סעיפי ההרים אלה מגביהים שיאם למרומי שחקים. עומדים על גבולות הארץ כשני בני ענק עתיקי יומין וראשם מכוסה בלבנת שיבה. הסעיף האחד אשר מרום קצו מגיע עד לעשרת אלפים רגל מעל פני הים התיכון במקום שכבת שלג עולמים, הוא הר הַלְּבָנוֹן הצופה פני הים מערבה; לעמתו מתנשא ההר הצופה פני קדם (הנקרא גם כן הַלְּבָנוֹן ‚מִמִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ': יהושׁע י"ג ה'. המעתיק) הוא הר חרמון ובשפת העמים „מוּל־הַלְּבָנוֹן" (Antilibanon) ושיאו יגיע גם כן לתשעת אלפים ושלש מאות רגל מעל פני הים התיכון וכהלבנון מכוסה גם ראשו בשלג עולמים. הר הלבנון יָמָה לא נחשב מעולם לגבול ישראל, כי היה לאחזת נחלה לבני צֹר וארם; אך יעריו הרבים המכסים את מעלותיו ומדרגותיו הרבים נתנו לבני ישראל ארזי אל ברוש ותדהר לפאר מקום מקדשם והיכלי חמדתם; גם השירה העברית הרבתה חזון ותרומם על לשונה הדר הלבנון, תועפות ארזיו, פרחיו נותני ריח ניחוח ויינו הטוב המשמח אלהים ואנשים. קרוב ממנו לגבול ישראל הוא מוּל־הַלְּבָנוֹן או הר חרמון אשר ירום ונשא וגבה מאד, עד כי בכל המקומות אשר לא יְסֻכּהוּ ההרים המסתעפים ממנו יֵרָאֶה לעין המתבונן על יפעת תועפתו במרחק מאה וחמשים קִילוֹמֵתֶר (Kilometre). רגלי ההר בצלעו המצוק הַמָפְנֶה נגבה מתארות גבול ארץ ישראל לפאת צפון.
מהררי חרמון ולבנון מסתעפים רֻכסי הרי ישראל בחלק הארץ צפונה. הרמות האלה שופעות ויורדות לאט לאט עד לעמק ברכה הוא „עֵמֶק יִזְרְעֶאל". אדמת העמק הזה פֹרִיָה מאד ודמות מְשֻלָש לו. העמק הזה, עם טורי ההרים המגבילים אותו מסביב: הַכַּרְמֶל מים והגלבוע מקדם עם הר תבור הנפלא בדמותו כתבנית כרי אשר בראשו מישור, מחלק את כל הארץ לשני חלקים: החלק הצפוני והוא הקטן בשטחו, (שהוסב שמו אחרי כן בשׁם „הַגָּלִיל") והחלק הדרומי הגדול מנגב לעמק יזרעאל. הארץ אשר מנגב להעמק תרום וגבנוני ההרים בו מגיעים עד לב' אלפים רגל מעל פני הים התיכון ולהם יקראו בשם „הָרֵי אֶפְרַיִם". מהם יסתעפו ההרים העוברים דרך ירושלים בארח ישר מצפון לדרום עד חברון והם „הָרֵי יְהוּדָה". מירושלים עד חברון יֵרוֹמוּ הרי יהודה ושיאם יגיע לשלשת אלפים רגל, אך מחברון לדרום נגד המדבר או „אֶרֶץ הַנֶּגֶב" תשפל הָרָמָה ובעיר הגבול בְאֵר שֶבַע לא תתנשא רק כשבע מאות רגל מעל פני הים.
הרי אפרים ויהודה שופעים ויורדים מול פני הים מערבה ומתחתיתם עד שפת ים התיכון ישתרע עמק גדול הוא „עֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְהַשְּׁפֵלָה", לפאת קדמה הצופה פני הירדן שופעים ויורדים הרי אפרים ויהודה עד „בקעת הירדן" או „הָעֲרָבָה" משני עברי הנהר. ראשים אחדים מהרי אפּרים ויהודה נִקְבוּ לנו בשמותם בכתבי הקֹדש על פי המקרים רבי העליליה אשר נקרו ויאתיו שם: שני ראשי ההרים על יד העיר שכם בגבול אפרים, „הר גרזים" – הר הברכה ו"הר עיבל" – הר הקללה, „בית אל" ו"המצפה" והכי נכבד הוא „הר ציון" (2610 רגל) בקרן דרומית מערבית ירושלים והר הזיתים (2720 רגל) במזרחה.
תמונת פני הארץ אשר תְּצַיֵן אותה מכל הארצות סביבה תֵראה פעולתה לא לבד על תוצאותיה ויבול אדמתה, כי אם גם על תכונת בני האדם היושבים בה. על פי מזג אוירה תֵחָלֵק הארץ לשלשה אֲזוֹרים: אֲזוֹר רֻכסי ההרים העובר בתוך הארץ בַּתָּוֶך בין שני העמקים: השפלה במערב מול ים והערבה מקדם עד הירדן. אויר השפלה טוב וּמְמֻזָג. בההרים האויר קר בימות הגשמים וממֻזג ונעים בימות החמה ובבקעת הירדן האויר חם ברוב עתותי השנה.
נהרים רחבי ידים אשר ישטפו מימיהם בכל עתותי השנה אין בכל הארץ מלבד הירדן אשר מימיו נאמנו, אך שוטפים במרוצה נמרצה על פני כפים וסלעי מגור ועל כן לא יהלכון גם בו אניות. הירדן משקה את נאותיו בשפעת מימיו בימי הבציר כאשר יקוו אליו המים מהפשרת השלגים על הר חרמון. ביחוד ישא הירדן ברכה ויַפרה את האדמה על ככר הארץ בשפתו מזרחה. ליתר נחלי הארץ לא יסכון שם „נהר", כי בחרבוני קיץ ידללו ויחרבו, אך גם נחלי־סְתָו אלה ירבו יבול האדמה בכל ככר הארץ אשר יעברו דרך שם וכל שדמות־תבואה אשר בארץ תמצאנה על חֻפֵי הַנְחָלים האלה; גם „המעינות והתהומות היוצאים בהר ובבקעה" ישקו האדמה ויעשוה לגן רוה, ובמקומות אשר אין שם עינות מים יחצבו בני האדם בארות עמוקים, מצֻפים באבן להכיל מימי המטר לשתיה ברוב ימות השנה.
תאר פני האדמה, שפעת מימי הנחלים הנוזלים מן לבנון וחרמון וסעיפיהם, המעינות והתהומות היוצאים בבקעה ובהר, גשמי ברכה ומטרות עֹז: יורה ומלקוש בעתותי בציר ואביב יעשו ארץ ישראל לארץ חמדה טובה וברוכה ברוב תבואות. הארץ הזאת הִנֶהָ עד היום בכל מקום אשר חלו בה ידי חרוצים לְפַתֵּחַ ולְשַׂדֵּד אדמתה „ארץ זבת חלב ודבש" „ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות1 תאכל בה לחם, ארץ אשר לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת“. ביתר שאת נודעו לתהלה „העמקים העוטפים בר” בארץ ישראל, כי שם האדמה פוריה ושמנה ועבדיה החרוצים יקצרו תבואתה פעמים בשנה. אך גם הארץ אשר מצפון לעמק יזרעאל תתן יבולה למכביר ומלפנים היו שם עצי זית לרוב בכל גבול אָשֵר, אשר עליו נאמר "וטובל בשמן רגלו". הארץ התיכונה אשר מנגב לעמק יזרעאל, ארץ אפרים ומנשה, גם היא תתן את ברכתה להעובדים אותה בחפץ כפים; מעינות רבים יבקעו בה מראשי הסלעים ומימיהם יפרו והיו לנחלי איתן הסובבים רחים בשטף זרמתם ומשקים את כל הככר מסביב, ועל אדמת בני יוסף נאמר:
מְבֹרֶכֶת יְיָ אַרְצוֹ
מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל
וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת:
וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ
וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים:
לצלעות ההרים ומורדותיהם התנוססו מלפנים גני חמד וגפני אדרת, פני ההרים וגבותיהם מלאו יערים מעצי אלה ואלון ברוש תדהר ותאשור. במקומות המסֻגלים על פי תכונתם תפרח התמר רמת הקומה ותתן פריה מלא דבש ונפת אשר יזוב ארצה, רק לגבול דרום תמעט הארץ לתת פריה, כי רֻבה מכסה בהרים חשופים משיח ודשא, אך גם שם נמצאים מקומות מרעה וכרים נרחבים מְעֻלָּפִים ירק דשא, אך בקצה ארץ הנגב מדרום לחברון תשנה האדמה את פניה וְתֵהָפֵּך לישימון ומדבר שממה.
הרוחות הנושבות מראשי ההרים ומן הים הגדול ממזגות את האויר ועל כן אַקְלִים ארץ ישראל טוב ונעים ומַבריא את הגוף. יושביה לא ינֻגָעו בחליים רעים רק לעתים רחוקות או על ידי חבלה והכאה בכלי משחית; אגמי רפש מעלים רקבון הַמְעַפְּשִׁים את האויר ומולידים מחלות מתדבקות ומתהלכות אינם בכל הארץ ודבר ומגפה לא יפרצו בה, רק בבא המחלות ההן לרגלי בני ארצות אחרות הבאים הנה עם רוח משחית אשר דבקה בם.
וכאשר טבע הארץ היא רפאות לבשר האדם כן תחזק את רוחו ותרומם נפשו, כי „חיי נשמות אויר ארצה". אמנם קטנה היא הארץ הזאת במדת שטחה לעמת הארצות רחבות ידים שהיו נודעות מימי קדם קדמתה ובתעופת עין יראה אותה המתבונן עליה מכל רוחותיה: מראשי ההרים אשר בטבור הארץ תשקיף העין את כל גבולותיה קדמה וימה צפונה ונגבה; מימינו יחזה הרואה, אשר פניו מָפְנִים נגבה, את הים הגדול עם גליו המתנוצצים לנגה השמש, לשמאלו – פני ים המלח השוקטים עם הירדן והרי הגלעד ולעיני הצופה ומביט מראש הר חרמון נשקפת כל הארץ עוד במרחק יתר רב, אך מה נהדר המראה לעינים ונשגב ונעלה לנפש מרגשת הוד ונעם! ממקומות רבים תלן עין הצופה ביפה נוף ומחזה הוד ככר נאוה להפליא. האויר צח ושקוף ברוב ימות השנה וכבעד אספקלריא מאירה המקרבת רחוקים ומקפלת את מרחבי הארץ במקום תעופת־העין יחזה הצופה את כל הארץ פרושה לפניו כשמלה ויתבונן אל חליפות חזיונותיה, יחזה – ונפשו תחוש, תתרגש ותתפעל למראה אצבע אלהים, אשר: „תבור וחרמון בשמו ירננו". גבנוני ההרים וראשי הסלעים, הגבעות הנחמדות אשר כגלי־ים יתנשאו ויתנוססו, מרהיבים עין ומרוממים את הנפש, אבל לא יביאו שממון ותמהון בלב המתבונן עליהם כהרי־אימה אשר כענקים יגביהו שיא חסנם עד גבהי שחקים, ולא יפיצו הוד נורא כהרי בתר, אשר תהום רבה פתוח לרגלם. המחזה הזה ירומם את הנפש וימלאה הוד ונעימות אף יעוררו בקרבה רגשי אהבה, חן וחסד, ורוח השירה הנרדמת בלב המתבונן על הוד המחזה תתעורר למראה הארץ וחזיונותיה הנפלאים, תשיר ותרועע. בהארץ הזאת נולדה השירה האמתית, בת הטבע והבריאה ביפי הדרה ותקף תפארתה. גם הרעיון הנשגב והנעלה, אשר לא ידעוהו בני העמים מימי קדם ואשר לו עז ותעצומה לרומם רוח בני האדם מעל האדמה, הרעיון הנשגב מהאל הגדול שכחו וגבורתו מלא עולם, האל הנוטע שמים ויוסד ארץ, השם גבול לים ומשטר לכל כחות הטבע, וכי הוא גם האל הנוהג בחסדו כל דור, שובר חקו על גוי ואדם יחד וכתולדות השמים והארץ כן נתכנו לו עלילות בני האדם ודברי ימי עם ועם, הרעיון הזה הורה והוגה הנער ישראל אך בשבתו על אדמתו ומוצאו מהעם אשר דברי ימיו פקחו עיניו לראות ולהתבונן על מפלאות אדון הנפלאות ובנשאו עינו אל ההרים ויקרא „מאין יבוא עזרי?" שמע קול אלהים מדבר בקרבו לאמר: „עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ"!
ארץ עבר הירדן או הגלעד הוא ארץ ממשלת מלכי האמרי סיחון ועוג מלפנים אשר נפלה לנחלה לראובן וגד וחצי שבט המנשה, גם היא תִּצְטַיֵן בתאר פני אדמתה ובחזיונותיה, גם היא ארץ הרים ובקעות ומתועפות הרריה יֵרָאו מראות גדולים עד למרחוק, אך עד הים הגדול וגליו לא תגיע עין המביט ושאון מים כבירים לא תשמענה אזניו, על כן לא התעוררה שם השירה העברית בכל תקף עזה להשמיע נעם זמרתה כבארץ ישראל לעבר הירדן מערבה. מארץ גלעד לא יצאו משוררי תהלות דוד וגם רוח הנבואה לא נחה על בני גלעד ולא קם נביא מקרבם לבד האחד, אשר קנא לאלהיו ומגערתו נחתו עובדי הבעל כמפני הוד נורא אשר יחוש כל מתבונן על הרי בתר ונחלי איתן אשר בארץ הגלעד. לא רק יד הטבע שמה את הירדן גבול לארץ, כי אם גם הרוח אשר תערה הארץ על יושביה רק עד הירדן תגיע ולא תוסיף. גם בזה יתרון לארץ כנען על הגלעד, בהמצא לתשעת המטות וחצי המטה ערים לשבת בם ובתים מלאים כל טוב הישוב וצרכי בני האדם אשר כבר הרגלו בחיים טובים ומתוקנים, כי העמים אשר ישבו כבר ידעו חקי חיים והבינו לכונן ערי מושב, לא כן בארץ הגלעד, שם היו הערים מעטות ורחוקות זו מזו ויושביה היו ברֻבם רועים נוסעים בעדר או אכרים יושבי כפרים.
אחרי המלחמות אשר עשה יהושע עוד לא נכבשה כל הארץ לפני בני ישראל ובנפות רבות היתה יד הכנעני והאמרי שלטת. ברכת ה' אשר חופפה על ראש בחירו משה אדון הנביאים, אשר עד יומו האחרון „לא כהתה עינו ולא נס לחו" לא נתנה למנה ליהושע, וכאשר זקן ובא בימים הרגיש רפיון כחו ויקרא לראשי העם, לזקניו ושופטיו ויאמר: „הנה אני זקנתי באתי בימים" ואולי זאת היתה הנסבה, אשר ירושת כל הארץ לגבולותיה לא יצאה לפעלה לא בחייו ולא זמן רב אחרי מותו, אבל זאת נדע נאמנה, כי יד בני אפרים ומנשה היתה לראשונה במעל, אשר לא מלא העם אחרי דבר ה' לכבוש את כל הארץ. חיש מהר חלף הלך לו רוח עז וגבורה אשר לבש את העם בימים הראשונים, ובראותם את הארץ כי נעמה שאפו להתענג על רוב שלום, השיבו חרבם אל תערה וישלימו את יושבי הארץ מלפנים. מהם ראו וכן עשו יתר השבטים, השיבו חרבם אל תערה ויחדלו ללמד ידיהם לקרב, וילכו להם איש לאהלו לשבת תחת גפנו ותאנתו; מוסרות האחדות נתקו, איש את אחיו לא עזר על כן לא רמה ידם על הגוים הנשארים בארץ ולא יכלו עמוד בפניהם.
הנה כן לא הורישו בנ"י את כל ארץ החוף והשפלה במורד הים הגדול מן עזה או נחל מצרים (Rhinokolura) עד עכו, כל ארץ החוף עם כל רצועת הארץ מעכו עד צור וצידון לא היתה ירושה לבני ישראל גם אחרי כן, כי מפאת צפון היתה הארץ תחת ממשלת הצורים ובנגבה היתה יד הפלשתים רוממה, שבטים רבים ישבו „בתוך עמי האמורי והורש לא הורישום". שבטי יהודה ובנימין עוד היו נפרדים מעל אחיהם ובודדים במועדיהם יותר מכל השבטים, כי שבתם היה בתוך בני עם עז נפש, אשר עזבו משכנות הרועים לחיות על חרבם ועל שפיים עמדו בראש דרכים להתנפל על עוברי ארח ובמצודות סלעים נשגבו והיבוסי היושב בגבול בנימין היה ימים רבים לקיר מבדיל בין השבטים השוכנים צפונה ונגבה.
שמחת יהושע לעת זקנתו, בראותו בעיניו כי קמה ונהיתה הבטחת השם להאבות לתת את ארץ כנען לאחזת עולם לבניהם אחריהם, לא היתה שלמה, חקה אחת לאדם וגוי יחד, כי כל תקוה לא תקום ותהיה בְמִלּוּאָהּ. הארץ היתה אמנם לנחלה לבני ישראל, אך לא כֻּלָּה כי אם חציה ועוד הגה לב יהושע פחד מהימים הבאים, לבל יעשו העמים יושבי הארץ מלפנים אגדה אחת להתנפל בחרב על ישראל, להכחידו מגוי ולכלותו מעל פני אדמת ארץ ירושתו. בלב מלא דאגה בימי חייו האחרונים נאנח בראותו כי עוד לא נשלם חפץ ה' ודברו על ידי האבות ועוד יותר ירעה לו נפשו בזכרו כי לא השאיר אחריו איש כלבבו לצאת ולבוא לפני העם ואשר כל השבטים ישמעו לקולו וביחוד בני אפרים המתנשאים לכל לראש. במות יהושע נשארו השבטים כיתומים ואין אב, אך בני ישראל לא ידעו והעם לא התבונן, כי יתומים הם ולא בכו את יהושע כאשר בכו את משה ולא נספד כהלכה, רק אחת השאיר יהושע לישראל – התקוה והתוחלת לעת רצון אשר תבוא והארץ כלה תפול בנחלה לעם ישראל. תקות עם כלו לא תעלה בתהו, כי אם תקום ותהיה אחרי עדן ועדנים, אך בעת ההיא היה חפצם מרום מנגדם ומלחמות רבות ועצומות היו נכונות להם ומבדילות בינם ובין משאת נפשם.
כי כמספר שכניהם – היו אויביהם בראשית בוא בני ישראל לארץ אחזתם. השכנים ההם עוד לא ידעו דבר מהתורה אשר שם משה לפני בני ישראל, להסיר אלהי הנכר מקרב הארץ, להרוס את מזבחותיהם ולנתוץ את עצביהם. עוד לא באה בינה בלבם לדעת את ההֶפֶך אשר בינם ובין העם היוצא ממצרים הבא לשבת בארצם על פי אמונתו ורוחו ותורת חיים אשר נתנה לו, בכל זאת שנאו תכלית שנאה את ישראל וישטמו בלבם את הנכרים הבאים ממרחק אשר פרצו בארץ בחרבם וקשתם ויירשו חלק גדול ממנו. על פי הדברים האלה לא יכלו בני ישראל לעשות דבר נגד השנאה הגלויה או הכבושה הזאת, כי אם או להלחם בהאמרי והכנעני עד רדתם ולבצור רוחם בחזק יד או להשלים עמהם למראה עין ולכרות עמהם ברית בתור שכנים דורשי שלום שכניהם. אפס להלחם בהאמרי אזלת ידם אחרי מות יהושע והעם נשאר בלי ראש ורועה נאמן וגבור חיל אשר יצא ויבא לפניהם, האחדות הופרה וכל השבטים שכנו איש בדד, ובהעדר האחדות סר מהם רוח עז וגבורה לעמוד במערכה נגד האויב, ולא היו עוד ששים לקראת נשק כבימים הראשונים ובאין עצה וגבורה למלחמה באין גם כלי נשק „ומגן ורמח לא נראה בארבעים אלף בישראל", על כן השיבו חרבם אל תערה וידרשו שלום העמים שכניהם, וגם הצורים והכנענים אשר עינם ולבם היו על מסחרם ומערבם היו שבעי רצון לשבות מריב, אחרי כי בני ישראל לא סגרו בעדם ארחות המסחר למסע האֹרחות, רק הפלשתים שוכני חבל הארץ על גבול ים בדרומית־מערבית, בני אדום יושבי ארץ הנגב והעמונים והמואבים מקדם לארץ הגלעד והבשן המה לא חדלו לחפוץ קרבות וירגיזו בכל עת מצוא את ישראל עם עברתם.
העם אשר יותר מחמשים שנה שבע נדודים ונפשו עיפה מהמון תלאותיו ומלחמותיו שאף עתה לשלום ושלות השקט אחרי רשתו את הארץ וימצא לו מנוחה כמעט וַיַתְנֶה אהבים עם יושבי הארץ, עד כי פעמים רבות זנח ישראל טוב אחיו ומחיר השלום עם שכניו מסביב נתן שלום אחיו טובם ואשרם; למען תת עז ותעצומה להשלום בינם ובין האמרי התחתנו בני ישראל בגויי הארץ, „התערבו בגוים וילמדו מעשיהם"; בני ישראל ישבו בקרב הכנעני החתי והאמרי „ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם". השבטים אשר התחתנו בעמי הארץ היו היושבים על הגבול אשר דבר היה להם עם שכניהם בכל עת ושעה. כמעט התערבו ישראל בגוים וילמדו גם את דרכיהם ויאכלו מזבחי אלהיהם ויעבדו אלהי הנכר, כי בבא ישראל לארץ כנען כבר נמצאו שם מקומות אשר קדשו להעמים השוכנים שם על פי אמונת הבל ומוסרות עתיקות, על כל ההרים הרמים והגבעות הנשאות, תחת כל עץ רענן ועמקי־ברכה כבר עמדו אלילים ועצבים ובני העם יושבי הכפרים בתמימותם לא ידעו להבדיל בין אלילי העמים ילדי שקר ותהו ולמודי אלהי האמת, כי עוד לא פִּתְּחָה רוח בינתם להבין ולהכיר יקרת האמונה באל אחד קונה שמים וארץ, וערב רב היו ביניהם אשר עוד לא הסירו שקוצי מצרים מבין עיניהם. ראו כי הצורים והכנענים יתר שאת להם בחרשת המעשה וכל מלאכת מחשבת ויט לבם גם אחרי דרכיהם ועבודת אליליהם. הנה כה זנה הנער ישראל אחרי אלהי נכר הארץ, כחק כל עם בטל ילדותו, אשר אחרי עיניו לבו הולך וישיג וידע רק את אשר יָחוּש בְּחוּשָיו וההשגה השכלית עוד רחקה ממנו. ובימים ההם טרם תתכונן עבודת אלהי אמת בארץ, וגם מאות בשנים אחרי כן עוד לא ידע העם ערך עבודה שבלב זו תפלה וכל חפצי קרבת אלהים לא ידעו עבודה אחרת מלבד הקרבנות, ובהציק אותם רוחם לזבוח זבח ולשלם נדר לא מצאו מקדש לשפוך שיח ומזבח לעולה ויכוננו להם במות בארץ, או הלכו אל המקרש הקרוב אליו.
דבר ה' היה יקר אז וחזון התורה הנגלית בסיני עוד לא נפרץ ויהי העם ללא מורה וללא דעת אלהים הכלולה בתורת משה. להלוים אשר נתחלקו ביעקב ונפוצו בישראל ללמד לישראל חקים ומשפטים לא היה חלק ונחלה בקרב אחיהם ובהיותם דלים ורשים היתה חכמתם כחכמת המסכן הבזויה ודבריהם לא היו נשמעים. סבות רבות נקבצו באו אז לְהָסֵב לב ישראל אחרנית מעל ה' אלהיו: ההרגל, החפץ לחַקּוֹת את העמים שכניהם, חמדת החושים ותאות בשרים ועל כלם העדר מוכיח לעם ומתעורר בצדק לחזק לבם באמונת התורה שנתנה להם מסיני, על כן לא יפלא אם על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן בנו מזבחות, הציבו מצבות, וימלאו כל הארץ במות „הבעל" (Adonis) סמל השמש „והעשתרות" (Astarte) סמל הלבנה המָפרָה את הארץ במגד גרש ירחים אלהי צידונים, גם עשו להם אפוד ותרפים וצלמי חנוטים ויעמידום בבתיהם להיות מגן להם ולשפוך שיחה לפניהם בכל עת ועונה.
בעת רעה כזאת, אך בקשר אחר עוד חָברו כל השבטים לעם אחד גם בשבתם בדד והוא – זכר מעשי ה' ונפלאותיו מימי קדם, אשר „אבות לבנים הודיעו והם לבני בניהם" וכאשר רעצום וירוצצום אויביהם מסביב, שבו ושחרו פּני אלהי אבותיהם ומשברון רוח קראו: „איה כל הנפלאות אשר ספרו לנו אבותינו לאמר, הלא ממצרים העלנו ה'?" זכרון המעמד הנבחר והר סיני הבוער באש היה עודנו חי וקים בלבות המעטים מבני העליה וטובי העם, גם נמצאו אנשי לב אשר לאמת ואמונה גברו בארץ וירימו כשופר קולם להגיד לעמם פשעם ולהוכיחם על עון מעלם בה' צור מושיעם וגואלם ממצרים ועד הנה, המוכיחים האלה הכו בשבט פיהם את הזונים אחרי הבלי הגוים בקהל וסוד שבטי ישראל וירעימו עליהם בקול זעמם, אף דבריהם לא שבו ריקם ובשמוע בני העם „דברי מלאך ה' נשאו קולם ויבכו" (שופטים כ א–ו), הכירו עַוָתתם ויתודו על עונם, אך עד ארגיעה שבו לכסלה ויאחזו דרכיהם הנלוזים, כי לא יכלו למשול ברוחם ולהתגבר על תאות לבם ותשוקתם ללמוד אל דרכי הגוים שכניהם, לחקות את מעשיהם ולזנות אחרי אלהיהם.
הנה כן יצאו מרעה אל רעה, בני אפרים אשר היו עיניהם נשואות אך אל בצעם ונחלתם, נתנו ליתר השבטים אותות הפֵּרוד, עד כי נרתק חבל האחדות ותרב העזובה בקרב הארץ, ובאפס עצור ועזוב, הותרו אגודות המשרה ולא נמצא איש אוחז במושכות הממשלה על כל העם, ובהיות כל שבט נעזב לנפשו מבלי להִוָשע בישע ימין אחיו הכיר וידע, כי לא יוכל עמוד בפני העמים עובדי האלילים היושבים בקרבו או בקרבת נחלתו ועל כן נאלצו בני ישראל לכרות ברית ליושבי הארץ, להתחתן עמהם, לחג חגיהם, לאכול מזבחם ולאחוז בדרכיהם הנשחתות וילכו אחרי ההבל ויהבלו, הנה כן בהפרם ברית האחדות הפרו גם הברית הכרותה בין ה' וישראל עמו. אך גם בדבקו בדרכי הגוים עובדי האלילים לא הרגיע ישראל ולא מצא את המנוחה והשלום, אשר אליהם ערגה נפשו, כי עברת הגוים היתה שמורה להגוי הבא ממרחק לשדד רבצם ולרשת משכנותם וכמעט ראו אשר להם העז והתעצומה „הלכה ידם הלוך וקשה על ישראל" וירעצום וירוצצום וילחצום בחוקה, לכלותם מעל פני האדמה או להכניעם ולהשפילם. כמעט מת יהושע ועת צרה היתה לישראל. שבט אחר שבט היה לבז ולמשסה „ובכל אשר יצאו היתה יד ה' בם לְהֻמָם ולאבדם". מעת לעת כאשר התגברה הצרה ותגיע עד נפשם קמו אנשי לב וגבורי הרוח הנקובים בשם שופטים או מושיעים „ויושיעו את ישראל מיד שוסיו". על עת מעטה התאחדו איזה השבטים ויהיו לאגדה אחת ושופט או מושיע אחד נוהג בם, אך לאחד את כל השבטים ולכונן ממשלה בסדרים נכונים ומשטרים ישרים לארך ימים לא מצאה יד אחד השופטים; כן לא גברו לאמונה בארץ ולא צלחה בידם להעביר הגלולים מן הארץ ולהשיב לב ישראל אל תורת אלהיו, כי אחדים מהמה לא נקו גם הם מהבלי הגוים ולא ראו אור התורה המסורה מסיני בכל טהרתה ויפעתה. שנים עשר או שלשה עשר השופטים אשר עמדו לישראל התגברו על צורריהם ביום קרב ומלחמה ויושיעו את ישראל לעת רבה או מעטה, אבל להסיר עקת אויב, לשבור זרוע עזו לבל יעוז עוד לגשת אל גבול ישראל, או לכונן סרר ומשטר מדיני בארץ לא מצאה ידם; גם השופטים אשר נחה עליהם רוח גבורה ונפשם דרכה עז בשם ה' אלהי אבותיהם כברק, גדעון ויפתח, גם דבורה הנביאה שֶקָמָה אם בישראל ובשירת עזה הריחה ברוח גבורה את כל המתנדבים בעם, גם הם לא יכלו לחזק את האחדות. אחד השופטים יאיר הגלעדי מבני מנשה הרחיב את נחלת שבטו ובראש בני משפחתו הגלעדים עשה מלחמה עם שבטי העמים סביבותיו וילכד ערים בצורות מעבר הירדן, אבל בהרחבת גבול ישראל מעבר הירדן מזרחה, לא רב כח העם ולא נתנה לו עז ותעצומה על העמים אשר מסביב לו. תשועת השופטים את ישראל לא היתה תשועת עולמים והארץ שקטה בכל עת רק זמן ידוע, כל שלטון וממשלה לא היו להם על בני העם אשר חלצו מצרה נפשם ולא אחד מהם הצליח בחפצו לחבר את כל השבטים לברית־עם, אשר יעמוד על נפשו ויהיה מגן בעדו. הפרץ בחומת אחדות ישראל התרחב מיום אל יום ורפיון רוח האומה הלך הלוך וגדול. גבורות שמשון המשיב נקמות להפלשתים ויהי להם „כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אֹרח" לא הפילו מחתה ובהלה עליהם, למען יסירו ידם הקשה מעל ישראל ויהודה, ונהפוך הוא, כי עוד הוסיפו להתעמר בם ויהיו להם לעבדים; בנצחונות יפתח לא נבצרה רוח העמונים ולא התיאשו גם אחרי כן מהשב להם ארצות הגלעד והבשן.
אך העזובה הרבה בהגיעה למרום קצה, רפיון כח העם וירידתו מטה מטה, היו רפואה למחלתו. ברבות הימים חָשו אחדים מראשי המטות בנפשם, כי רע ומר עזבם את אלהי אבותיהם ולכתם אחרי הבלי הגוים, כי בהתערבם בין העמים הועילו רק להותם, עד כי היו לגוי אין אונים אשר כל אוכליו לא יאשמו. אז עלה על לבם זכר ה' ונפלאותיו וחסדו ואמתו עם אבותיהם ויקֹטו בפניהם, נחמו על מעשיהם וישובו וינהו אחרי ה' ויתאספו כפעם בפעם אל משכן שילה, אשר באחרית ימי שפוט השופטים היה, כנראה, למקום מועד לכל מבקשי דבר ה' יותר מאשר בתחלה. פה נמצאו הלוים נוצרי תורת משה בטהרתה והשרידים האלה הרימו כשופר קולם להגיד לעמם פשעם, כי זנח ישראל עֹשׂהו, סר מה' עֻזּוֹ וּמָעֻזּוֹ וינזר לבשת לאסונו ולהותו.
בעת ההיא כִּהֵן לה' במשכן שילה כהן צדק נצר נאמן לאבותיו אהרן ופינחס כהנים לה', הכהן האחד במשכן שילה אשר שמו נשאר לזכרון לדור אחרון. הוא נשגב בשמו לבדו לאמר: „עלי הכהן" מבלי להקרא בשם אביו ועירו. כתבי הקֹדש יתארו אותו כזקן ונשוא פנים אשר על פני כל העם יִכָּבֵד, „כהן מורה צדק אשר תורת אמת היתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך עם כל אדם ורבים השיב מעון" ולא יכול דבר קשות גם בראותו בגד בוגדים וגם את בניו אשר לא הלכו בדרכיו לא הכה בשבט פיו רק דבר עמם רכות וישחרם מוסר באמרי נעם לאמר: „אל בני, לא טובה השמועה אשר אני שומע את דבריכם, אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יפלל לו?" כזאת וכזאת הטיף הכהן גם אל ראשי בתי אבות בישראל, ראשי המטות מאפרים ומנשה, יהודה ובנימין וראובן וגד, אשר נהרו אל מקדש ה' בשילה לשפוך שיחם ולתנות על צרותם מפני עקת אויב ולחץ צורריהם ויזכור להם הכהן עלי ימי עולם עת רצון אהבה וחסד בימי עלותם ממצרים, וכי עתה עזבם ה' ולא יצא בצבאותיהם על סורם מדרכיו והמרותם עיני כבודו. דברי הכהן הנאמן לאלהיו ועמו לא שבו ריקם, הזקנים הטו אזנם ויכינו לבם ללכת בדרכי ה' ויאצילו מרוחם גם על המון העם אשר הסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ה' (שׁופטים י טז).
בחבלי אהבה משך עלי את העם לתורת אבותיו, ובדרכו בקדש היה למופת לעם; הוא לא יצא למלחמה, כי היה אוהב שלום ורודף שלום, ככל כהני ישראל, אשר לא התהללו בכח הזרוע, לא נשאו חרב מלחמה ולא שאפו לשלטון ושררה. בכל זאת היה עלי שופט ומושיע את ישראל ולפני צאתם למלחמה שאלו אותו כבמשפט האורים וישחרו לעצתו ואז חִזֵק לבם בשם ה' הנלחם לישראל בכל אויביו משנות דור ודור.
הנה כן כמעט היתה נְסִבָּה אשר אחרי ימי שפוט השופטים והגבורים תקום ותתכונן ממשלת כהנים בישראל, כמראה אשר נראה בדבר ימי יתר העמים הקדמונים. לו הנחיל עלי את מעלות רוחו לבניו אחריו, אך בניו לא אבו בדרכיו הלוך ובעת ההיא קרה אסון נורא את העם – וכל ישראל ראו בו יד ה' אשר יסרה אותם בתוכחות עלי עון פלילי אשר עשו בני עלי, לחלל קדש ומקדש בחטא זמה וזלזול הקרבנות ותהי התלונה רבה גם על עלי אביהם אשר לא כִהָה בם.
בימים ההם והפלשתים יצאו כפעם בפעם לפלס חמס ידיהם בא"י. השבטים, אשר בארץ אחזתם התנפלו גדודי הפלשתים עליהם (אפרים, דן ובנימין) החזיקו מעמד הפעם נגד הפלשתים במערכה, בסדר ומשטר ערוכים לקרב ומלחמה, אך לא יכלו להתגבר על אויביהם הרבים והעצומים מהם ואשר גם „רכב ברזל" להם; אז היתה עצת הזקנים להביא את ארון האלהים אשר בו לוחות העדות אל המחנה, בהאמינם כי בנסוע הארון עמהם יהיו גם פני ה' הולכים עמם בקרב ויפיל שונאיהם לפניהם; אך תקותם היתה למפח נפש, כי נגף ישראל וכל אנשי החיל נסו מהמערכה מנוסת חרב ויפוצו לכל רוח; הפלשתים הפיצו זועה נוראה ואימת מות על כל מחנה בני ישראל ובחרב ודם נשפטו עמהם. בהרגעים האיומים האלה „ישב עלי על יד דרך מצפה" לשמוע תוצאות המלחמה, וינוע לבו בין תקוה ופחד, ביחוד „היה לבו חרד על ארון אלהים" אשר כנראה למרות חפצו הובא אל המחנה, ובעוד הוא וכל העם מחכים לשמוע פשר דבר והנה בא הפליט מהמערכה ובפיו השמועה הנוראה, כי „נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם חפני ופינחס מתו וארון אלהים נלקח". השמועה כי נשבה ארון אלהים הלמה ומחצה את ראש הכהן הזקן יותר ממות שני בניו ביום אחד ויפול מעל כסאו וימת. הפלשתים שכורי נצחון פשטו בארץ לרחבה ממערב למזרח עד שילה ובהחריבם את העיר הרסו גם את משכן ה' אשר הקים משה במדבר ואשר היה עדות לישראל מהעת המאֻשרה עת רצון וחסד אל מוציאם ממצרים. שבר גדול הָשְׁבָּר העם בחרבן מקדש שילה ושבי ארון העדות ואחרי הרבה דורות עורר אסף המשורר קינים והגה על האסון האיום הזה לאמר:
וַיִּטֹּשׁ, מִשְׁכַּן שִׁלוֹ
אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ2
וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד־צָר:
(תהלים עח, ס' ס"א)
הנה כן נשבר גאון העם ונגדע קרן תפארתו עד לאין מרפא, רוחו לעפר שחה וכמעט שאבדה תקותו, כי נשתה עתה גבורת השבטים, אשר היו בכל עת הראשונים על מרומי שדה מלחמה, ויותר מכל בני ישראל נגפו אז „בני אפרים נושקי רומי קשת", יען כי לא היה לבם רק אל נחלתם ולא נחלו על שבר אחיהם, על כן „הפכו ביום קרב, יען כי לא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת". עם חרבן משכן שילה, אשר בימי עלי החל להיות מקום מועד לחיי הלאום, נראה כי הותרה האגודה הלאומית וכי מעתה התפרדו השבטים היושבים בצפון ונפלגו מעל אחיהם אשר בדרום הארץ לארך ימים.
כן האמינו גם הפלשתים, כי כאשר נלקח ארון האלהים נגדעה קרן ישראל ובהרסם משכן שלו רמה ידם גם על „אלהי העברים" מגנם וצור ישעם, אך עוד מהרה שבו ראו הפלשתים כי תוחלתם הבל וחלומות שוא חלמו להם. כמעט הביאו את ארון העדות אשדודה, עיר פלשתים הקרובה אל גבול ארץ ישראל, והנה מחלות רבות ונאמנות פרצו בארץ פלשתים לשום שמות בכל יושביה ועל פי עצת הכהנים והקוסמים היה דבר הסרנים „לשלח את ארון אלהי ישראל וישוב למקומו ולהשיב לו אשם", ואחרי היות הארון בשדה פלשתים שבעה חדשים נשלח דרך גבול בית שמש ארצה ישראל „ויסבו אותו אל קרית יערים בבית אבינדב בגבעה"; שם שמרו משמרת ה' הלוים והעם לא זכר עוד את ארון האלהים וישכחהו שנים רבות, כי עוד היה שקוע בחשכת הבערות ולבבו טפש מהבין את התורה הכלולה בעשרת הדברים הכתובים על לחות העדות המונחים בארון ולהוקיר ערך השיבה החופפת על שרידי העת המאשרה כאשר נהיה ישראל לעם לה' אלהיו.
פרק שני: הנבואה והמלכות. שמואל, שאול ודוד הנער מבית לחם 🔗
התלאות הנוראות אשר כתמן באו על בית ישראל, השבר הגדול אשר נשבר העם כלו בחרבן מקום מועדו והריסות אהל מקדשו עם העזובה הרבה אשר הגיעה עתה למרום קצה, עוררו את העם מתרדמתו הארוכה, צרפוהו ובחנוהו וישנוהו לטובה. המעטים אשר בינתם לא הסתתרה פקחו עיניהם לראות, כי כל הצרה באה להם מהעזובה הרבה בדברי האמונה והנהגת המדינה, והיא הנסבה לכל אסונות העם ושברו הנורא. הלוים, אחרי חרבן המקדש אשר בשילה, נפוצו עתה בכל שבטי ישראל וירבו לחזק את לב העם בשם ה' אלהיו ולמשכהו בחבלי אהבה אל תורתו ומורשת אבותיו. גם קרוב הדבר אשר בשוב ארון אלהים לגבול ישראל היה להם המעשה הזה לנס ופלא ולמשיב נפשם ולבם הגה עתה תקוה לימים טובים מאלה. לאט לאט הלך ורב קהל הדורשים את ה' אלהי ישראל „ומיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים וינהו כל בית ישראל אחרי ה'", לעתות כאלה חסר להעם רק איש כביר כח לב, איש תמים בדרכיו אשר רוח בו וחכמת אלהים בקרבו להאיר הדרך לפני בני העם ההולכים בחשך באור תורה ודעת עליון, לחזק דכאי רוח ולאמץ לבותם בתקוה על ה' אלהי אבותיהם. איש כזה קם אז ביעקב ועמו החלה תקופה חדשה בדברי ימי ישראל.
שמואל בן אלקנה הוא האיש הנועד לשובב נתיבות עם ישראל ולגדור פרצות האחדות, הוא האיש אשר נועד, לצרף ולטהר את עמו מחלאת המדות הנשחתות ולהתם חטאת מקרב ישראל. את הקף תהלתו נשמע מכתבי הקדש אשר יחשבוהו לשני במעלת הנבואה אחרי משה אדון הנביאים (תהלים צ"ט ו'; ירמיה ט"ו א'). שמואל היה גבר תמים וגבר, בעל רוח כביר ונפש זכה וטהורה ושופט צדיק על כל דרכיו ודרכי איש ואיש; הוא חי בקרב עמו וידע את שיחו והגיונו, דרכיו ועלילותיו, ובאהבתו את ה' יותר מכל בני דורו בטח בישועתו, ובכל דרכיו והליכותיו נראהו נקי מכל שמץ דופי באשר משפטו הנעלה על כל נטיה ומשוא פנים לעצמו ולאחרים. יותר מכל מעלות רוחו התרומם על כל העם בהכשר נפשו הזכה למעלת הנבואה, אשר בה ראה מבעד עב הענן הפרוש למסך על דברי הימים העתידים לבא וצופה ומביט על האותיות למרחוק ויקרא לו בישראל „הָרֹאֶה" „וה' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה".
שמואל בן אלקנה היה חטר מגזע משפחה יקרה, ממשפחת קרח מבני לוי, אשר בני אפרים ספחו אותם אל נחלתם ויתנום לשבת ברמה, אשר על גבול אפרים ובנימין ועל כן נקראו גם בשם אפרתים; מאמו חנה, אשר בתפלתה בלחש וכונת הלב היתה למופת לכל שופכי שיח לפני ה', נחל גם הוא את הגות הלב והשתפכות הנפש, ובעודנו נער כבר הביאתהו אמו אל עלי הכהן לשרת בקדש, לשמור משמרת ההיכל, לפתוח ולנעול שעריו ולהיות לעזר להכהנים בעת עבדת הקדש וגם בלילה שכב בחצר בית ה' לשמור משמרת הלוים. עודנו עלם רך נֵעוֹרה בקרבו הנבואה, מבלי אשר ידע בנפשו, ובתנומות עלי משכבו שמע הקול הקורא אליו מעל ארון העדות: שמואל! זאת היתה נבואתו הראשונה, ע"ד בני עלי אשר נאצו את מזבח ה'. בימים מעטים אחרי כן נגפו בני ישראל לפני פלשתים, שני בני עלי מתו במלחמה, ארון אלהים נלקח וגם משמרת שמואל בקדש חדלה כאשר נהרס המשכן בשילה ושמואל שב אל בית אביו ברמה סר וזעף ונפשו ירעה לו על שבר בת עמו.
בסוד הכהנים והלוים, אשר בו גדל הנער שמואל, הכתה שרש הדעה, כי כל הרעה באה על העם, עקב עזבו את ה' אלהי אבותיו. „אין עוד משכן לאלהי יעקב" מה אות כי הסתיר ה' פניו מעמו וישלחם ביד פשעם. מעט מעט שבה נפש שמואל למנוחתה ויסבול דומם את אשר נֻטַל על העם כלו, יחיל ודומם לתשועת ה', או חפש רוחו ולבבו הורה והוגה מחשבות חדשות לאמר: „אין מקדש וקדש, אין מזבח וזבח" אך האם נבצרה ממנו לעבוד ה' ולמלא אחרי מצותיו ופקודיו גם מבלעדי עולה וזבח? והאם לא נוכל ללכת בדרכי התורה ולקים מצות „קדשים תהיו" בטהרת המדות וישרת הלבבות גם באין מקדש והיכל? הדעה הזאת נתחזקה בלבו ולעתים הביע אותה בקהל רב ויאמר: „שמוע מזבח טוב, להקשיב בדבר ה' טוב מחלב אילים"; אך במה יזכה עברי את ארחו ומה ה' אלהי ישראל דורש מעם סגלתו? – כל הימים „אשר היה שמואל משרת את פני ה' במשכן שילה" קרא לא לבד את עשרת הדברים הכתובים על לחות הברית ונתונים בארון העדות, כי אם גם הגה בספר התורה הכתובה בידי משה, אשר עמדה בצד „ארון העדות", התורה הזאת באה בלבו, וממנה נוכח לדעת, כי מה ה' שואל מאת עמו? כי אם ליראה אותו להדבק בדרכיו, לעשות צדקה ומשפט, לחֹן דלים, לתת להם לחם ושמלה, שלא לענות יתום ואלמנה, לאהוב את הגר, כי תהיה חקה אחת לבני ישראל ולגר הגר בתוכם, להשוות קטן וגדול, כי כל בני ישראל בנים הם לה' אלהיהם ולא יִפָּלֵג העם למפלגות רמות ושפלות, אשר תמשול האחת ברעותה לרע לה כארחות העמים הקדמונים. אך מהקרבנות לא הרבתה לדבר ולאמר, כי אך בדבר הזה ירצה איש ישראל אל ה' אלהיו. שמואל, אשר מכל הנביאים היה קרוב בזמן לילדות האומה הישראלית וראשית מוצאה, היה כאחד מהם לפלס נתיב להמחשבה הגדולה לרומם מעלת התורה וקיום מצותיה על העבודה (הקרבנות), כי ה' הוציא את ישראל ממצרים לא למען אשר יעבדו רק אותו, רק למען אשר ישמרו לעשות את כל המצוה אשר בספר התורה, כי היא חייהם וארך ימיהם, וזאת התורה מלאה את לב שמואל ולכל בה חיי רוחו ונשמתו, עדי היה לה לכלי מבטאה, ומלתה היתה על לשונו בבשרו צדקה בקהל רב, כי זאת התורה תהיה נר לרגלי העם ואור לנתיבותיו לפלס כל ארחות חייו על פיה.
בהמחשבה הגדולה הזאת מצא שמואל את תעודת־חייו – תעודה רמה ונשגבה: להורות דעה את העם וללמדו חקי חיים ומשפט אלהיו, להזירו מהמדות הנשחתות, עבודת אלהי הנכר והבלי הגוים ותעתועיהם אשר הלכו אחריהם זה מאות שנים עדי היו גם הם לעם תועי לבב. הדרך אשר בו בחר שמואל להשיב לב העם אל אלהיו היה דברי אלהים חיים, דברי הנבואה בלשון למודים ושפה לנאמנים, אשר הרעישו נפש כל שומעיהם ויכו שרש בלבבם, וכאשר לבשה אותו רוח החזיון ראה האותיות מרחוק ויביע דברי נבואותיו לראשונה בקהל שומעיו בעיר מולדתו רמה.
“ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ”, ונבואותיו אלה הביע החוזה באמרים קצרים ונמרצים, שקולים וקצובים במשל ומליצה (כמו שנראה מתוכחתו את שאול, ש"א ט"ו, כ"ב כ"ג ל"ג. המעתיק). עוד לפני שובו אל בית אביו בהיותו עוד משרת את פני ה' במשכן שילה יצא שם תהלתו בארץ, „וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא לה', ויוסף ה' להראה בשלה, כי נגלה ה' אל שמואל בדבר ה'” ודבר נשמע בכל גבול ישראל לאמר, כי רוח ה' אשר נחה על בן עמרם, בחיר הנביאים ורועה נאמן לעם מרעיתו נחה עתה על בן אלקנה ויהי הדבר לאות נאמן, כי עת רצון קרובה לבא מאת ה', כי שב לרחם עמו ובחר עוד בישראל וכימי עלותם ממצרים יראם נפלאות.
בראשית הימים שם שמואל כל מעיניו לשרש הבלי אלהי הנכר מלב העם, להסיר את הבעלים והעשתרות מקרבם לבל ישעו בדברי שקר און ותרפים לדרוש בהם ולבקש מאתם מזור ותרופה, כאשר עשו עד הנה.
והדבר אשר חלק גדול מן העם הכין לבו לדרוש באלהי ישראל ולעזוב תעתועי הגוים והבליהם עזר את הנביא בכל הליכותיו עזר לא מעט. כל דבריו המלאים רגש־יה ואש־דת קלעו אל המטרה, להוכיח את העם ולהורותו דעה, כי אלהי הגוים אלילים הם, „אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה", „כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר", „וכי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אותם לו לעם". והדברים האלה פעלו פעולה כבירה ונמרצה על מקשיביהם, או אלה אשר שמעום מפי שומעיהם. גם לא חכה שמואל עד בא העם אליו לשמוע בקול דברו, כי אם „סבב בכל שבטי ישראל" וישמיע מדברותיו בסוד קהל ועדה ולב העם מלא רגשי־יה לשמע הדברים היוצאים מפי החוזה הנפלא וינָער מתרדמת־המותה אשר נפלה עליו בימי עניו ותפקחנה עיניו לראות באור אלהים חיים ומלך עולם, לבטוח בישועתו ולישר ארחותיו על פי תורתו ופקודיו. העם מצא את האיש הנכון לתעודה רמה ונשגבה כזאת, להיות לו למושיע ורב ולחלצהו מרוב צרותיו.
ושמואל לבדו עוד לא הצליח להוציא לפעלו המפעל הכביר הזה להשיב לב העם אל אלהיו לולא מצא לו אנשי לב העוזרים על ידו ותומכים בימין צדקו. הלוים אשר לפנים ישבו בשילה ומסביה, כאשר נחרבה העיר ונהרס המשכן נפזרו לכל עבר ופאה ומנוחה לא מצאו. עד העת ההיא היה כל מעשיהם רק לסבוב את מזבח ה' ולעבוד עבודת הקרש והמקדש וכל משלח יד אחר לא ידעו ויהיו נעים ונדים בארץ מבלי מצוא מנוח לנפשם, כי בית מועד לעבודת אלהים טרם יבנה והיכל אחר במקום הנהרס עוד לא נוסד, אז נלוו אחדים מהמה אל „הרואה" שמואל, אשר ידעו את רוב גדלו מימי היותו משרת בית ה' בשילה ויהיו לעזר לו בחפצו האדיר והנשגב, עוד מעט והנה נוספו עליהם מאחיהם הלוים ויהיו לאגדת חברים או חבל בני הנביאים.
בימים ההם בא ונהיה עוד דבר נכבד, אשר היה נכון לרומם את העם ולתת בו רוח חדשה. בכל ימי שפוט השופטים היה שבט יהודה בודד במועדיו ודבר לא היה לו עם יתר שבטי ישראל; בכל הימים האלה נהג יהודה את צאנו אחר המדבר ואותו ואת שמעון אחיו נמצא על משכנות הרועים, משית לבו לעדרים ונוסע ממקום מרעה אחד למשנהו. היבוסי אשר איתן מושבו במצודות סלעים בגבול בנימין בין הרי יהודה ואפרים היה כקיר מבדיל בין יהודה ושמעון ובין אחיהם יתר שבטי ישראל, ועל כן לא נראה את יהודה יוצא בצבאות ישראל ונלחם מלחמותיו ולא נמצא זכרו בכל ימי השופטים עד אשר החלו הפלשתים להתנפל בגבולות ישראל ויפרשו מצודות ממשלה על עת רבה או מעטה גם על בני יהודה (שופטים ט"ו י' י"ג). ובהתנפל גדודי הפלשתים על ארץ אחזתם נתעוררו גם הם לקחת חבל בגורל העם כלו ולהתקרב אל אחיהם יושבי הארץ צפונה.
אם הדבר הזה או נסבה אחרת היתה, כי בני יהודה ושמעון אחיו חברו אל אחיהם, אך נכון הדבר כי בימי שמואל קם ונהיה הדבר הגדול הזה אשר בני יעקב – שמעון ויהודה – ובני ישראל – יתר השבטים – אשר לא קרבו זה אל זה שנות מאות רבות, התקרבו והתאחדו ויהיו לעם אחד בארץ אבותם ובהתחבר יהודה אל אחיו נראה כי עמו בא רוח גבורה, רוח עלומים בקרב האֻמה, הפועל גבורות ועושה חדשות ונצורות בדברי ימי ישראל. לשבט יהודה לא היו אז בארץ אחזתו ערי מושב ורוב בני השבט ישבו בחצרים וכפרים, ויהיו אנשי מקנה נוהגים עדרי צאן ולנים במשכנות הרועים. העיר האחת בנחלת יהודה היתה חברון. בגלל הדבר הזה לא נראה אז בשבט יהודה ושמעון את הנטיה לתפנוקי בשרים, ההתעדנות והשחתת המדות והמוסר תולדות הסלסול (פֿערפֿיינערונג) וְהַחִקּוּי ההולל ללכת בדרכי הכנענים (הפֿיניקים) רודפי תענוגות. בין השבטים האלה לא פשתה נגע הבעלים והעשתרות אשר עבודתם היתה בשקוצי אהבה וזמה ותאוה זוללה. בני השבטים האלה נשארו אנשים תמימים יושבי אהלים ורועים נוסעים בעדר האוהבים את החרות ונותנים נפשם עליה. כאשר היו לפני מאות שנה בראשית ימי בואם להארץ הזאת. באהבתם את החרות לנפשם לא היו בכל זה חפצי קרבות עם העמים סביבותיהם, כל עוד לא התגרו בם. על פי הדברים האלה נשמרה מורשת אבותיהם – תורת משה – בטהרתה בין בני יהודה ושמעון לארך ימים יתר רב מכל שבטי ישראל.
אמנם בכל אלה לא קמה ונהיתה התמורה הגדולה הזאת, כי ישנה עם כלו את הלך רוחו וישוב אל אלהי אבותיו לולא קם אדיר־אמונה, ואיש כביר כח לב ורוח כשמואל הרואה. בן אלקנה לא היה גבור מלחמה ומפקד צבאות העם, אך בבל זאת נחשב לעמוד הימיני אשר כל כבוד בית ישראל נשען עליו. שנים רבות למד הוא וחבל נביאים מבני הלוים עמו דעת את העם וידריכם בארחות התורה ברוח כביר וחפץ נמרץ אדיר וחזק, והעם חשב אותו לנגיד עליהם ובדברי נגידים מלאים רוח גבורה הביא בקרבם רגשי עז לצאת למלחמת תנופה נגד הפלשתים אשר פשטו שנית בארץ, להתגבר על אויביהם, להכותם מכה רבה, וכאשר נגפו הפלשתים אז במלחמה כן נכנעו „ולא יספו עוד לבא בגבול ישראל ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל" (ש"א ז', ז' ט"ו). פעולת הנצחון הזה על יד „אבן העזר" במקום אשר לפני שנים מעטות היתה מגפה בעם ישראל וארון אלהים נשבה, היתה כבירה ונמרצה, „ותשובנה ערים רבות אשר לקחו הפלשתים מישראל" כי הנצחון הזה הועיל לבצור רוח הפלשתים עזי הנפש, ויפל חתת בני ישראל גם על יתר שבטי העמים סביבותיהם „ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי".
וכעשר שנים התענג העם על רוב שלום תחת שבט מישור הרועה הנאמן שמואל הרואה, אשר דאג לאחריתם, לבל ישובו לכסלם ובימי טובה ושלות השקט לא ישכחו את הלקח הטוב אשר נחלו להם בימי ענים ומרודם. אדיר כל חפצו וקדם מפעליו היה: חזוק האחדות בין השבטים עדי יתלכדו ויהיו לעם אחד ולא יתפרדו למשפחות בודדות במועדיהן. מימים ימימה אסף שמואל אליו זקני עמו ויער למוסר לבותם ויזכור להם ימי עולם את כל הרעות והתלאות אשר מצאו אותם בעזבם את ה' אלהי אבותיהם, כאשר התערבו בעובדי האלילים וילכו בדרכיהם הנלוזים וארחות חייהם הנאלחות ויעד בהם לבל ישובו עוד לכסלה.
העיר הראשה לפעולת שמואל היתה העיר מצפה אשר בגבול בנימין ושם עמד מזבח ה' לעולה וזבח, וענין חדש רב העלילה בחיי הרוח להעם כלו עשה שמואל אז, לרומם את עבודת אלהים בבית המקדש בכונת הלב והשתפכות הנפש על ידי שירי תהלות וזמר משכיל בפה ובכלי. שמואל היה אבי המשוררים ממשפחת הקרחי ובלי שפק היה גם הוא מנעים זמירות ישראל ויחבר שירי הללויה בעד בני הלוים לנצח בנגינות בעת הקרבת הקרבנות. נכד שמואל „הימן המשורר בן יואל" היה כבני משפחתו אסף וידותון, מזמר משכיל בשירי תהלה ומטיב נגן בכלי שיר וגם „חוזה המלך דוד בדבר אלהים להרים קרן" ישראל (דה"א ט"ו, ט"ז, כ"ה). חכמת השירה והמליצה עם מלאכת הזמרה והנגון, שתי אחיות תאומות הנה שחברו להן יחדו לרומם את הנפש ולעורר בקרבה רגשי קדש; אש־דת שלהבת־יה, שתי האחיות בנות הרוח אלה שם שמואל משכן כבודן בהיכל ה' ותהיינה כלי שרת לעבודת הקדש, להרהיב נפש העם, ומני אז היתה העבודה במקדש לעבודה שבלב והגות־רוח לכל אלה אשר קרבת אלהים יחפצון, עבודה שלמה נשגבה ונהדרה בקדש המרוממת את הנפש בפעולה כבירה ונמרצה.
כאשר הציג שמואל את להקות הלוים על משמרתם בקדש לנצח בנגינות ומזמור שיר ליושב תהלות ישראל ירדה מעלת הקרבנות מאליה. בימי שמואל לא שבו הכהנים לכבודם הראשון – בימי פינחס ועלי. אחיטוב נכד עלי הכהן נמלט בעת חרבן משכן שילה אל העיר נב בקרבת ירושלים ובנוסו לקח עמו בגדי הקדש והאפוד. אל העיר הזאת התאספו אחרי כן יתר אחיו הכהנים בני אהרן ותהי נב לעיר הכהנים ומקום מועד חדש לעבודת אלהים בזבח ומנחה; אבל שמואל לא שעה אל מקום מועד הכהנים והמשכן החדש בנב ויכונן כל פעולתו בהערים אשר בטבור הארץ וגבולותיה מדרום. „וכאשר הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל, גלגל והמצפה ושפט את ישראל בכל המקומות האלה, היתה תשובתו הרמתה ושם בנה מזבח לה'“. ויהי כאשר זקן שמואל וכחותיו עזבוהו ולא יכול עוד לעצור בעם ויקם את בניו לשופטים בישראל, אך „בני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם”, לא היו מרוצים לעם וישימו עליהם עון אשמה, כי נוטים הם אחרי הבצע, ואנשי לב כבירי־רוח אחרים לא נמצאו בין מתי־סודו, וכאשר רפו ידי הנביא מעצור בעם ולא הוסיף לסב בארץ ולנשוא מדברותיו באזני זקני העם החלה אחדות־העם, אשר נתחזקה כמעט, להתרופף. ובהעת ההיא וצוררי ישראל הרימו ראשם ויגברו חילים: שבטי הפלשתים, אשר היו עד העת ההיא נפרדים איש מעל אחיו וחמשה סרנים משלו בם, התאחדו עתה וישימו להם ראש אחד כעם אחד תחת שרביט מלך אחד, אשר הקימו עליהם ברצונם הטוב או כי אחד מסרניהם התנשא לכלם לראש ויתפוש את המלוכה על כל פלשתים בהעיר הראשה גת. הדבר הזה הוסיף אמץ להפלשתים ומלכם הראשון בחפצו לתת עוז למלכותו בהרחב את גבולותיה שם לבו לרשת משכנות לא לו וילטוש עיניו על ארצות כנען וישראל הקרובות. על פי אותות נאמנים בספרי דברי הימים נראה כי בעצם העת ההיא עלה מלך פלשתים על פֿיניקיא (כנען הצפונית לארץ ישראל) היא צידון הבצורה וילכדה ויחריבה ואז נמלטו הצידונים ויכוננו להם עיר מושב חדש על ראש המעוז או הצור ויקראו אותה בשם צֹר. על פי הדברים האלה היו הפלשתים לאדוני הארץ בכל חבל הים מצידון צפונה עד עזה בנגב ואז שמו עיניהם גם לפשט מלכותם בפנים הארץ קדמה מזרחה ויאמרו ללכוד את כל ארץ ישראל עד הירדן באפס יד ואז פרצו המלחמות הרבות והכבדות בין פלשתים וישראל ביתר שאת מאשר בתחלה.
גם העמונים, יושבי עבר הירדן מזרחה אשר נכנעו לפני בני ישראל מימי יפתח הגלעדי, הרימו עתה ראש ויתאזרו עז במלוך עליהם מלך חפץ קרבות ואיש מלחמה נחש. העמונים ומלכם בראשם התאמצו לרשת במלחמה את נחלת בני גד וחצי מנשה, וכאשר כשל כח השבטים האלה ולא יכלו עוד להחזיק מעמד נגד אויביהם שלחו מלאכים אל שמואל לדרוש ממנו, כי יחלצם מן המצר, בשלחו להם אנשי צבא להגן בעדם מפני הצר הצורר אותם, אז יצא מפי המלאכים דבר־מר אשר הכעיס תמרורים את הנביא הזקן ותדאיב לבבו, אך הדבר הזה היה מתאים לרוח העם בהעת ההיא ודרוש לחפצם. הם בקשו מאת הנביא – לשים עליהם מלך. – המלך אשר יעצור בעד העם כלו, יְאַחד חלקיו ויחבר מפלגותיו עד כי יהיה ישראל לגוי אחד בארץ ממשלתו, המלך אשר יצא ויבוא לפניהם ילחם מלחמותיהם ויתגבר על אויביהם – מלך בישראל. לשמע הדברים האלה התרגש שמואל לראשונה וירגז תחתיו, כי בימים ההם עוד לא נוסדה המלוכה על חקי צדק ומישרים כאשר בימינו ועל כן פחד לבבו ויהי חרד לשלום עמו אשר גורלו יוטל בחיק איש אחד וממנו יצא כל משפטו, להטות את לב העם אל כל אשר ישאהו רוחו. היסוד הנכבד שבתורת משה, המשוה קטן וגדול, הוא: – חקה אחת ומשפט אחד לכל בני העם לפני ה' ואדם. על פי התורה הזאת היה כל ראש בית אב העוצר והשליט במשפחתו, כקדמוני העמים בראשית ימי הקבוץ המדיני והתורה הזאת הכתה שרש עמוק בלב בני העם מאז ומקדם עד כי לא יכול שמואל להבין דבריהם וכמו זר היה לו לראשונה חפצם כי איש אחד יהיה הנגיד והמצוה על כל העם כלו.
ויהי כשמוע שמואל דברי העם הדורשים ממנו בחזקה לאמר: „שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" ויספר לעם את פרשת מעשה המלוכה וידבר על לבם לַהֲנִיאָם מחפצם, אך זקני העם לא הטו אזן קשבת לדבריו ויוסיפו לדרוש בחזקה לאמר: „לא כי אם מלך יהיה עלינו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". כי בעצם העת ההיא רבו צוררי ישראל מפנים ואחור וכאשר הציקו העמונים אותם מקדם פשטו בארץ הפלשתים מים, כי ראו אשר כשל כח ישראל מהתיצב בפניהם ויכבידו עוד יותר את עֻלם הקשה, ולא הסתפקו עוד בלכדם להם את ערי הגבול, כי אם שפכו רוח ממשלתם על כל מרחבי הארץ עד הירדן וישימו נציבים בערי יהודה ובנימין ויטילו מס כבד על הארץ במקנה ויבול הארץ, ועל כן חש העם בנפשו, כי אך במלוך על כל השבטים מלך אחד והיו כלם לגוי אחד יוכלו לגבר חילים על אויביהם ולשבור מוטות עלם הקשה ויוסף לדרוש משמואל למשוח עליו מלך. ושמואל אף כי מאן לראשונה למלא חפצם, אך דבר ה' היה אליו בחזון כי ימלא משאלותם וימשח עליהם מלך. הנה כן קמה תורת המדינה החדשה – תורת המלוכה – בישראל, אשר נתנה פנים חדשות גם להליכות דברי ימי העם מני אז והלאה – והחדשה הזאת באה ונהיתה על פי מסבות הזמן כדבר אשר אין להשיב. שמואל אמנם מאן למלא אחר חפץ העם אך בדבר הנבואה קם ויהי.
המלך הראשון אשר מלך בישראל הראה לדעת, כי לא לשוא היתה מגורת שמואל ופחדו לבל יקח לו קרנים בחזקתו להראות קשה את העם. האיש אשר בו בחר שמואל לשום אותו לנגיד על עם ישראל היה כליל המעלות וגבר תמים ונבר, עניו ומצניע לכת ועד ימי המשחו למלך היה בורח מן הכבוד „ונחבא אל הכלים" ומעולם לא נסה ללכת בגדולות ונפלאות, כי „נהג בבקרים" ויעבוד אדמתו, אך כאשר הושמה המשרה על שכמו ויתנשא לכל לראש, לבש גם גאות כמדו ולא השיב ידו מכל מעשה אכזריות חמה ובחרב נוקמת אמר להתחזק על כסא ממלכתו ולהאריך ימי גדולתו. ולמען שים גבולות לממשלת המלוכה לבל תהיה למוקש־עם ולבל ירום לבב המלך החדש ולא יפרוץ גדר החק והמשפט לרדות באחיו ביד חזקה היה דבר הנבואה אל שמואל, לבחור את המלך לא משבט אפרים המתנשא ועודה גאה וגאון על כל שבטי ישראל, כי אם מבנימין צעיר אחיו וממשפחת המטרי הצעירה בכל משפחות בני בנימין ובשאול בן קיש איש עובד אדמתו, אשר לא גבה לבו ולא רמו עיניו. שאול בחיר ה' למושל על ישראל היה גבר תמים, בעל רוח נמוכה, שפל ברך ובורח מן השררה, ועל פי משפחתו ותכונותיו נתן ערובתו, כי לצדק ימלוך המלך הראשון לבית ישראל, כי לא ירום לבבו על אחיו, כי ישאל בכל עת בעצת הנביא, אשר הרימהו משפל מצבו ויתנהו לנגיד על העם, למשמעתו יסור וכל דבריו יהיו לו כדברי האורים.
שאול ובני בית אביו קיש נמצאו בסוד האספה אשר קרא שמואל המצפתה. טרם בחר בו יסר שמואל עוד הפעם את העם בשבט פיו על מאסם בה' הרועה אותם מעודם ומושיעם מכל צרותיהם, אך בכל זאת בדבר ה' הנהו נגש עתה אל בחירת המלך ויצו עליהם „להתיצב לפני ה' לשבטיהם ולאלפיהם", כי על פי הגורל יקום ויהיה המלך הראשון לבית ישראל, ויקרב שמואל את כל שבטי ישראל וילכד שבט בנימן, ויקרב את שבט בנימן למשפחותיו ותלכד משפחת המטרי ויעל הגורל על שאול בן קיש ויבקשוהו ולא נמצא, כי היה נחבא אל הכלים וירוצו ויקחוהו ויתיצב בתוך העם ויהי לפלא בעיניהם, כי היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ויאמר שמואל: הראיתם את האיש אשר בו בחר ה'? כי אין כמוהו בכל העם! ויריעו כל העם תרועה גדולה ויאמרו: יחי המלך!" – אחרי כן משח אותו שמואל שנית בשמן המשחה לפני העם ויקדשהו למשיח ה' ובחיר העם. הזקנים שמחו שמחה גדולה, כי תאות לבם נתנה להם ומלך היה בארץ, אשר יהיה לנגיד על ישראל ועוצר בעמו ויקוו לימי טובה, כי מעתה תרום קרן ישראל בכבוד ואז דבר שמואל את משפט המלוכה לפני העם ויכתוב בספר וינח לפני ה'. והיום ההוא אשר הוקם מלך בישראל היה רב העליליה וכביר התוצאות בדברי ימי ישראל. שמחת העם על בחירת המלך היתה מהולה בתוגה, כי כבר נשמע קול נרגנים – כפי הנראה מבני אפרים – אשר הביטו בשאט נפש על הבחירה הזאת ויאמרו: „מה יושיענו זה?" ויבזֻהו בלבם, ובעוד אשר יתר הזקנים ונכבדי העם הביאו לו מנחה ובשובו אל ביתו הגבעתה עלו עמו כל „בני החיל אשר נגע אלהים בלבם" לעמוד על ימינו במלחמתו נגד צוררי ישראל עמון מקדם ופלשתים מים, עמדו הנרגנים המעטים מרחוק ולא קבלו עליהם את עול מלכותו.
וכאשר נבחר שאול למלך, לבשתהו רוח עז וגבורה מאת ה' ויכר וידע, כי בו בחר ה' להיות מגן ישועה לעמו ולהצילהו מידי שוסיו וימצא און בנפשו לעמוד בפני אויביו מחוץ ולשום קץ להפרעות בחיי העם מבית. מצב ישראל בימים הראשונים למלוכת שאול היה מורה מאד, ועת רעה כזאת כמעט שלא היתה להם גם בימי שפוט השופטים. הפלשתים עזי הנפש ולמודי נצחון משלו ממשל רב בארץ, הכניעו את העם תכלית הכנעה וישפילוהו עד עפר, עד כי נִצלו אותו מכלי נשקו, חציו קשתותיו וחרבותיו ולא הניחו חרש בכל ארץ ישראל לאמר, פן יעשו למו העברים חרב או חנית וַתִמָצֵא חרב – אות לעוז מלך מן העולם ועד העולם – רק בידי שאול. נציבי פלשתים עברו בכל הארץ וישימו מסים כבדים מנשוא על הארץ. גם אספת העם לבחירת המלך היתה – כנראה – בלי שאון והמולה לבל יודע הדבר לנציבי פלשתים, אשר עיניהם היו פקוחות על דרכי בני ישראל לבל ינסו לפרוק את עֻלם הקשה מעל צואריהם. עד כמה הָשְׁפְּלָה רוח העם אז נראה מזה, כי רבים מבני ישראל נאלצו לצאת בצבא הפלשתים ולהיות להם לעזר במלחמתם נגד אחיהם, על כן הביטו הפלשתים על בני ישראל בשאט נפש בוז וקלס. רק בארח פלא יכלה לבוא תשועה לבני ישראל והפלא ההוא קם ונהיה על ידי שאול ובנו עם בני משפחתו.
יהונתן בכור שאול על פי מעלות רוחו היה ראוי לנזר המלוכה יותר מאביו, כי היה בעל נפש עדינה ולב טהור מכל שמץ דופי, ענו ומצניע לכת, אמיץ לב בגבורים ומחרף נפשו למות על מרומי שדה. מלא רחמים, איש רֵעים ואוהב דבק מאח, שומר הברית והחסד לרעיו, צדיק בכל דרכיו, כביר ונאור בכל מעשיו ודבריו שיחו והגיונו. אמנם המגרעת האחת אשר נמצאה בו ואשר על פיה לא הצליח להיות למלך אשר במשפט יעמיד ארץ ומשאתו יגורו כל בני עולה, המגרעת האחת הנמצאת ביהונתן היתה היותו איש טוב וסלח, ומלא רחמים וחנינה. גם היה איש־אמת דובר נכוחה וכל אשר עם לבבו הגיד ולא כחד תחת שפתיו, אף אם גם ידע כי בדבריו אלה הנהו מושך עליו איבה ושנאה נצחת, אשר על ידה יאבד את עמדתו ואולי גם חייו. ומלבד יהונתן גבור החיל היה עוד זרוע לשאול דודו אבנר בן נר, איש גבור חיל ומר נפש במלחמה, אשר לא ישוב מפני כל ואליהם נלוו עוד הגבורים ממשפחת שאול ובני שבטו, אשר בכבודו התימרו עד כי מצא די און בנפשו לתגר מלחמה עם הפלשתים הרבים והעצומים.
ויצא הראשון למלחמת תנופה נגד הפלשתים צוררי ישראל מאז ומעולם – יהונתן אביר הגבורים. לפתע פתאום התנפל על „נציב פלשתים בגבע" ויכהו לפי חרב. הדבר הזה עשה יהונתן על פי פקודת אביו, או כי שמע שאול וידע וירצה את מעשהו, כי אחרי כן „תקע שאול בשופר בכל הארץ לאמר: ישמעו העברים!" לאות מלחמת תנופה לישראל נגד הפלשתים אויביהם ועוכריהם. קול השופר החריד את כל מוגי הלב הנוטים שכמם לסבול עול העבדות הנמבזה וישמח לב כבירי הרוח, כי קרא המלך מלחמה על עם עברתם ויהיו נכונים לצאת המערכה להדוך אויביהם תחתם ולגול חרפה מעל ישראל או למות מות גבורים על שדה קטל. מוגי הלב נסו לארץ עבר הירדן מזרחה או התחבאו „במערות וּבַחֲוָחים ובסלעים ובצריחים ובבורות". לב כל ישראל הגה אימה ויחרד על תוצאות המלחמה האיומה הזאת. העם התאסף בגלגל הרחוקה מגבול פלשתים, כי כן צוה שמואל, אשר שלח את שאול לפניו ויצוהו להוחיל עליו שם שבעת ימים עד בואו ויורהו את המעשה אשר יעשה. עד כה ועד כה והפלשתים התאזרו עז ויעמדו הכן להכות חרם את ישראל במלחמת הרג ואבדן. כי להשמועה אשר הכה יונתן את נציבם בגבעה חגרו חמות וישאפו נקמות, בחשבם זאת לעזות נמרצה מן בני העם אשר מאסו בו, עם מוגי לבב, נעדרי כלי מלחמה, הנועזים להרים יד במושליהם האדירים. בחיל גדול משלשים אלף רגלי וששת אלפים פרשים נסעו הפלשתים דרך העמקים אשר בנגב, בתחתית הרי אפרים בכל רחב הארץ עד מכמש, ותהי עת צרה ליעקב אשר כמוה עוד לא נהיתה עד היום ההוא!…
בעת אשר גדודי פלשתים הלכו הלוך וקרב אל מחנה ישראל, חנה שאול וגבורי החיל מבני בנימן אשר נאספו אליו בגלגל ובעינים כלות הוחיל לשמואל, כי בא יבוא למועד אשר יעד לו להגיד לו בשם ה' את המעשה אשר יעשה ובדבר פיו יחולל רוח עז וגבורה בבני העם אשר בטח לבם בנביאם ובדבריו בשם ה'; אך יום אחר יום עבר ושמואל לא בא, עד כי כמעט עברה השעה הנכונה לצאת למלחמה לחלץ את ישראל מכל צריו ואויביו, ובעוד שאול עושה הנה והנה והפלשתים נאספים במכמש ומחניהם הלכו הלוך ורב. רבים מהעם נפוצו מעליו, כי בראותם אשר לא בא שמואל למועד הימים היה הדבר הזה בעיניהם לאות כי רעה נגד פניהם, כי זנח ה' אותם ולא יצא בצבאותיהם. אז התגברה מבוכת שאול ותקצר נפשו מחכות עוד ויתחזק להחל את המלחמה לפני בא הנביא וכחק אז לישראל העלה עולה לפני צאתו לקרב; ויהי ככלותו להעלות העולה והנה שמואל בא. אז דבר הנביא משפטים עם המלך ויקם ויעל מן הגלגל, ובעלותו נעלו מעם שאול גם שארית העם אשר היו עמו ויותרו רק מתי מספר מבני בנימין ועמם עלה גם שאול מהגלגל אל גבע בנימין „ויפקד אנשיו ויהיו כשש מאות איש!". מה מאד התעצבו שאול ויהונתן בנו אל לבם ומה השתוחחה נפש שאול עליו, בהירחים הראשונים אשר לֻקח מאחרי הבקר להיות למלך בישראל. הנביא אשר אמר כי בצלו יחיה ובעצתו ינחהו עזבהו לנפשו; בני העם אשר בחרו בו גם הם סרו מאחריו וגלמוד ונעזב הנהו עומד עתה בראש מתי מספר אנשים נעדרי כלי נשק, באין מגן ורמח נגד חיל עם אזור בגבורת ימינו ומחנה עצום ורב ערוך למלחמה ובטוח בעזו וגבורתו. רע ומר היה גורל המלך האמלל, אשר זה כמעט נבחר להושיע את ישראל והנהו עתה כגבר אין איל ותושיה נדחה ממנו, ואשר הֵמַר לו ביותר, כי כאשר עזבהו שמואל נסתם ממנו ומכל העם כל חזון מאת ה' עד כי נבצרה ממנו לדעת את הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה.
לעתות בצרה כאלה החיש פדות לעמו ויתן עז למלכו יהונתן בן שאול הגבור השש לקראת נשק ופועל ישועות בקרב עמו. העיר גבע אשר שם ישבו שאול ואנשיו רחוקה כמהלך שעה ממכמש ששמה נאספו מערכות פלשתים, בין גבע ומכמש עבר גיא הרים, אשר חיל צבא לא יעברוהו ברגל ומסביב להגיא סלעים גבוהים זקופים ומוצקים; לפאת מזרח ממלאים הסלעים האלה את כל הגיא מאפס מקום לעבור בו רק דרך מעבר צר אשר עשרה צעדים רחבו. הגיא הזה היה מבדיל בין מחנה ישראל ומחנה פלשתים ולא קרבו זה אל זה רק בסבותם את הגיא ולכתם בארחות עקלקלות. ויהי היום ורוח עז וגבורה נפלאה לבשה את יהונתן ויאמר אל נושא כליו: לכה ונעברה אל מצב הערלים, אולי יעשה ה' לנו פלא, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. – ובמקום הצר אשר בגיא עלה יהונתן על ידיו ועל רגליו ונושא כליו אחריו על שן המצוק לעֻמת מכמש, ובעלותם היה תהום נורא פתוח לרגליהם ולו הטו הצדה כמלא השערה כי עתה התגלגלו מראש המעוז ועצמותיחם נפזרו לפי שאול, אך הם העפילו לעלות ורגלם עמדה במישור על ראש המצוק וכל רעה לא אֻנָה להם, ובהגלותם לעיני פלשתים השתוממו עליהם ולא האמינו למראה עיניהם, כי מצא יהונתן את הנתיב למחניהם דרך הסלע המצוק וידמו כי עוד אנשים רבים מבני ישראל מטפסים ועולים אחריו ויאמרו בלעגי שפה: „הנה עברים יוצאים מן החורים אשר התחבאו שמה", „עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר". דברי הפלשתים היו לאות נאמן ליהונתן ונושא כליו כי ידם תגבר במלחמה ויחגרו עז ויערכו קרבות עם הפלשתים. עוד מעט ולעג השאננים האלה נהפך להם לבלהות מצוקה וחרדת מות. כאחד מבני בנימין היו גם יהונתן ונושא כליו מלֻמדים לקלע בקלע ולדרוך בקשת (ד"ה א', ח' מ') ויקלעו על הפלשתים באבני ומטילי קלע. הפלשתים לא יכלו לשוות בנפשם, כי אנשי המלחמה הם המעפילים לעלות על ראש המצוק וידמו כי מלאכי שחת נלחמים בהם ותהי חתת אלהים עליהם ויבהלו וַיֵחָפֵזו ותרב המהומה ביניהם ותהי חרב איש ברעהו ויפוצו לכל עבר. אז ראה הצופה אשר לשאול כי ההמון במחנה הפלשתים „נמוג וילך הלוך והלום", ויזעק שאול ושש מאות איש אשר ברגליו ויבוא עד מקום המלחמה וירא את המהומה והמבוסה במחנה פלשתים ויכם מכה רבה. אז היתה תבוסת הפלשתים שלמה, כי במחניהם נמצאו עברים רבים, אשר בתגרת יד אדוניהם הקשים נאלצו לצאת בצבאותיהם ולהלחם נגד אחיהם, והם, בראותם, כי סרה הצלחת המלחמה מהפלשתים הרודים בם ויהפכו ביום קרב את נשקם נגד אדוניהם העריצים וגם מכל עיר ועיר בהרי אפרים, אשר דרך שם נסו הפלשתים להמלט אל ארצם, יצאו העברים לקראתם וירבו את חלליהם וישחיתו בם, ושאול ואנשיו אף כי היו עיפים ויגעים לא חשכו נפשם מעמל המלחמה וירדפו אחרי האויב בלי חשך דרך הרים ובקעות עד אשר הניסוהו מן הארץ ויעשו תשועה גדולה בישראל.
בעת ההיא והעמונים החלו לקצות בהשבטים יושבי עבר הירדן ונחש מלכם עלה ויחן על יבש גלעד. יושבי העיר ראו, כי תקצר ידם לעמוד בפני אויביהם הרבים והעצומים מהם במערכות מלחמה ויתעשתו לְהִכָּנַע מפניו, רק אם „יכרות להם ברית שלום ויעבדוהו", אך האכזר הזה לא אמר די בהכנע בני יבש גלעד מפניו וישחת רחמיו ובגבה אפו דרש מהם „לנקור להם כל עין ימין", „למען שים חרפה על ישראל", אך האמללים האלה היו שדודים כל תושיה ולא ידעו מאין יבא עזרם ויבקשו ארוכה שבעת ימים וישלחו מלאכים בכל גבול ישראל להתחנן לפני אחיהם, כי יחלצום מצרותיהם. ויהי היום ושאול בא מאחרי הבקר בשובו לעת ערב מעבודתו בשדה וירא את העם בוכים מנהמת לבם על שבר אחיהם בעבר הירדן וישאל: „מה לעם כי יבכו?" ויספרו המלאכים את כל החרפה אשר יאמר נחש העמוני להמיט על עם ישראל והאסון הנורא אשר בני גלעד צפוים אליו אם לא יחישו לחלצם מן המצר. לדברים האלה התעורר שאול בזעם אפו ובאש קנאתו לכבוד עמו המחֻלל ויחלוט להושיע את הגלעדים מיד העמונים האכזרים, מציקיהם ומעניהם. הקריאה הראשונה אשר קרא שאול אל עמו מיום המשחו למלך, לצאת לקראת נשק נגד אויב ומתנקם לא שבה ריקם, כי גם שמואל נתן תקף ועז לדבריו ויצא כל העם אחריו כאיש אחד חוצץ כלם למערכה, ואז נראה כי המלוכה שמה קץ לפלגות בישראל בימי שפוט השופטים. ובמלוך מלך בישראל, קרבו השבטים איש אל אחיהו התלכדו ולא התפרדו, כי יד האחד היתה בכל משלה ורצון אחד כביר ונאור עשה דברו בכל פנות העם. מחנה כבד מבני יהודה וישראל עבר את הירדן ויפרד לשלשה ראשים להתנפל על העמונים מסביב. העמונים הֻכו מכה רבה, נשבר גאון עזם ויפוצו וינוסו בשבעה דרכים. בני יבש גלעד נחלצו מצרה ובעד התשועה הגדולה אשר עשה להם שאול שמרו לו בני יבש גלעד את הברית ואת החסד גם ביום רעה וישימו נפשם בכפם למען כבודו וכבוד ביתו אחרי מותו (ש"א ל'"א).
בשוב שאול מהמלחמה אשר בעבר הירדן ושמחת עולם ועטרת נצחון על ראשו קדמו כל ישראל את פניו בתרועת מלך והמון חוגג, אך שמואל „הרואה" ראה וידע, כי אין טוב לעם ומלכו, אשר ירום לבם בנצחונם ויחשבו לדעת, כי המלוכה לבדה תאזרם כח למלחמה ותדריכם על במתי ארץ, וישכחו את ה' הנותן עז למלכו וכח לעמו לעשות חיל, לכן קרא עצרה בגלגל „לחדש שם את המלוכה" ולהעיר שם למוסר את אזן המלך והעם. האספה בגלגל היתה ברוב עם, שם נמשח שאול שנית בידי שמואל ברוב עם והדרת מלך וכל ישראל קראו לפניו „יחי המלך!" ויזבחו זבחי שלמים וישמח שאול וכל ישראל עד מאד. בהאספה הזאת השמיע שמואל את דבריו הנמרצים והנעלים, אמרות טהורות, אשר מהן נשקפה נפשו העדינה, רוחו הנדיבה והנשגבה, רוח איש יודע דעת אלהים ונביא וחוזה הצופה ומביט מראשית אחרית והאותיות מרחוק.
בשני הנצחונות הגדולים על אויבי העם ובאספת עם בגלגל התחזק שאול על כסאו והשבטים כלם הכירו כבוד מלכותו עד כי הוכן בצדק כסאו ותורת המלוכה הכתה שרש בלב העם לארך ימים. שמואל אמנם לא חדל גם אז לתת היתרון בכל לימי שפוט השופטים כאשר לא היה מלך בישראל, אך העם שפט אחרת ויכר וידע, כי רק בעז משפט מלך ועוצר אחד בעם תמצא ידו לכל אויביו מחוץ, כי רק המלך יצא ויבוא לפניהם ויגן בעדם מכל צר ואויב ובחפץ לב נתן העם את חֵרותו כפר אחדותו וֶאֱיָלוּתו.
עם המלוכה נעשו שנוים נכבדים בשלטון הארץ והנהגתה. ראשית פעולת שאול היתה לבחור לו שלשת אלפים אנשי חיל לעמוד על ידו ויד יהונתן בנו, בתור אנשי צבא וחיל־תמיד בארץ תחת פקודת דודו גבור החיל אבנר בן נר „ויתר העם שלח איש לאהליו", וישם פקידים וממונים בארץ, הפקיד שרי אלפים ושרי מאות, יועצים ורואי פניו אשר אכלו על שלחנו, ויכונן כיד המלך גם את כבוד ביתו, מושב עבדיו ומעמד משרתיו העומדים לפניו, עם רצים ושומרים הרודים בעם ומחזיקים הסדרים והמשטרים הישרים בעם ובמדינה גם שרי הסף ואנשי חיל מחזיקי משמר בבית המלך היו לו. כל אלה סבבו את המלך ויהיו שומרים לראשו ונשמעים לקול דברו.
העיר גבע בנחלת בנימין אשר עד העת ההיא היתה עיר קטנה או כפר, נהיתה עתה לעיר הראשה בישראל ומקום מקדש מלך. בימים הראשונים היה המלך נשמע לפקודת הנביא ולא סר מדבריו ימין ושמאל, וכאשר דבר שמואל אל שאול בשם ה', כי ילך ויכה את עמלק ויחרים אותו עד בלי השאיר לו שם ושארית בארץ, מהר שאול למלא אחרי דבר ה' ביד הנביא וַיְשַׁמע את צבאות ישראל ויהודה למלחמה על עמלק. העמלקים היו שונאי ישראל תכלית שנאה משנות דור ודור וירגיזום בדרך בעלותם ממצרים עד בואם לארץ כנען. בכל עת מצוא שת עמלק ידו עם צוררי ישראל ויתאמץ לעשות נקמות בעם עברתו. העמלקים יושבי ארץ הנגב ומלכם העריץ אגג בראשם היו לרועץ לבני יהודה שכניהם, ומאשר כי היו העמלקים גבורי כח ועזי נפש לא היתה המלחמה הזאת – מלחמת הרג אבדן והשמד – דבר נקל לשאול וצבאות ישראל. אך הוא לא חת מפני תנופת יד הגבורים האלה ויערוך לקראתם מלחמה בעצה וגבורה דעת ומזמות הקרב וישם להם מארבים ויכם מכת הרג ואבדן וילכד את עיר הראשה אשר להם – עיר עמלק – ויחרם את כל העם לפי חרב ואת אגג הנורא והעריץ תפש חי כשבוי מלחמה. דבר שמואל היה להחרים גם את כל הרכוש מבלי השאיר כל שריד, זכר ושארית להאֻמה החטאה הזאת ולמען הכחיד גם את שמה מתחת שמי ה', אך אנשי המלחמה במצאם שלל רב ורכוש גדול חמדו אותם בלבם ושאול ראה זאת ולא כִהָה בם ויתן להם לחלק השלל ביניהם ולעבור על פקודת הנביא בשם ה'. על התשועה הגדולה הזאת גבה לב שאול ורמו עיניו, את אגג הנערץ אשר היה למחתה על כל סביביו הביא אסור באזיקים לאות תשועה כבירה ונצחון גדול; בההצלחה על שדה הקרב רם לבב שאול עד כי לבש גאות בנצחונו ובשובו ממערכת המלחמה סר אל נאות המדבר – הכרמל – להציב לו שם יד ומזכרת עולם לזכר גבורותיו ועצם ידו. בעת ההיא היה דבר הנבואה לשמואל בחזון לאמר: „לא הקים שאול את דבר ה'" ויצר מאד לשמואל לצאת לקראת שאול השב עתה בהמון חוגג עליז נצחון, לדבר אתו קשות ולקדמהו בתוכחות עלי עון „ויזעק אל ה' כל הלילה". וישכם בבקר לקראת שאול, אז הוגד לו כי רם לבב המלך בנצחונו והנהו מציב לו יד ויסב ויעבר וירד הגלגל, אך שאול בשמעו כי סר שמואל הגלגלה וימהר גם הוא לבא שמה, גם זקני בנימין ויתר השבטים באו לקדם פני שאול המנצח בתרועת מלך, אך תחת שמחת הנצחון ראו עיניהם אז מחזה־תוגה ראשית מדון בין מלך ישראל וחוזה ה'. ויהי הדבר כאות עתידות לא טובות להעם כלו…
המלך לא חש בנפשו כל עון אשמה ויקדם פני שמואל בדברי אהבה ושמחה נצחת לאמר: „ברוך אתה לה', הקימותי את דבר ה'" אך שמואל ענהו קשה לאמר: „ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שֹׁמע?“, ויאמר שאול: מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלהיך” ושמואל אשר מעודו ועד היום נשא בלבו הרעיון הנעלה, כי אין חפץ לה' כי אם בעבודה שבלב וטהרת המדות והדעות ומעולם לא הלך לבו אחרי הקרבנות, לא יכול עוד לשום מעצור לאפו ויוציא את כל רוחו בהשיבו את שאול באמרים קצרים ונמרצים לאמר:
„הַחֵפֶץ לַיָי בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ?
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים;
כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר,
יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך"!
אז נפל לב שאול עליו ותשתוחח עליו נפשו ויקט בפניו ויאמר: „חטאתי! כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם" ויאחז בכנף בגד שמואל ויפצר בו לבל יעזבהו, אך שמואל לא שמע לדברי תחנוניו ובהקרע כנף מעילו חזה לו חזות קשה לאמר: „קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך", ורק אחרי אשר הרבה להפציר בו מאד התעשת הנביא לכבד את המלך לפני זקני עמו ויגש עמו אל המזבח וישתחו שאול לפני ה', אז אמר שמואל להגיש אליו את אגג העריץ והאכזר אשר היה עתה למוג לב ויהגה נכאים כאשה מצֵרָה לאמר: אכן סר מר המות, ושמואל ענהו קשות לאמר:
כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ.
ויומת אגג בגלגל. שמואל הנביא שב אל ביתו הרמתה ושאול גם הוא עלה אל ביתו בגבעת בנימין.
מן יום המעשה בגלגל לא נפגשו עוד המלך והנביא. נצחון שאול על העמלקים נהפך לו למחתה וינחילהו קלון מכבוד וְתָהֳלָה תחת תְּהִלָּה. דברי שמואל והחזות הקשה אשר חזה לו לאמר: מאס ה' בו ויקרע ממלכות ישראל מעליו, העיבו שמי חייו, על נפשו שכנה עננה הרת יגון ועצב וברבות הימים תקפה עליו רוח עועים עד כי התהולל ויעש מעשהו זר מעשהו. דברי הנביא השלוח אליו קשה לאמר: קרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך הטוב ממך! צללו באזניו תמיד ונפשו נפעמה ונדהמה עד כי כמעט הסתתרה בינתו, וכאשר לפני שבתו על כסא המלוכה היה עניו ושפל ברך, „נחבא אל הכלים" ובורח מן הכבוד והשררה, כן בהיותו מלך על ישראל ובאחזו מושכות הממשלה הגה לבו אימה ויחרד לרגעים לבל יירש אחר ממשלתו, אך חש בנפשו כי אין עזרתה בו ותושיה נדחה ממנו, והדעת הזאת, כי הנהו כגבר אין אֳיָל עוד השיבתהו יותר עד דכא ותענה את נפשו הנמוגה. אז נסה שאול להטביע את עצמו בעמק המלחמה, למצוא מרגוע לנפשו הסוערה בשאון ורעש מלחמה ותשואות שדה הקרב, כי עוד חנו כדור סביב לגבולות ישראל אויבים רבים, אשר למען שלום הארץ ויושביה נדרש לתגר בם מלחמה ולשבור גאון עזם; שאול חפץ אז לרכוש לו אהבת העם ביתר שאת ולזכות את ארחו גם בעיני הנביא, בהכריתו מארץ ישראל את כל בני נכר הארץ, אשר עוד ישבו בין בני ישראל ויטו את לבבם אחרי עבודת האלילים וישיאו אותם להתמכר לתאות נמבזות והבלי אלהים אחרים. שאול שפט בצדק כי פעולתו זאת תֵּחָשֵׁב לו לצדקה, „וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובא ופלשתים“, „ויקנא לישראל ויהודה” לבל יתערבו בהם בני נכר הארץ, עד כי גם הגבעונים אשר מימי יהושע נתן להם לשבת בארץ באין מכלים דבר, כי אחרי השלימם את ישראל וַיִכָּנְעוּ מפניהם, גם עליהם עברה כוס קנאתו ולא שם שאול את לבו להשבועה אשר נשבעו להגבעונים יהושע וכל נשיאי העדה ויגירם על ידי חרב ורק מעטים נמלטו ונשארו; וכאשר קנא שאול ללאום ישראל כן קנא גם לתורת אמת ויסר את עבודת הגלולים ויכרת את האובות והידענים מן הארץ. אך יותר מזה חרד חרדה גדולה על כסאו וכבוד מלכים אשר נפלו לו לחבל וישם כל מעינו לרומם את מעלת המלוכה בעיני העם, למען תהיה יראת המלך על פניהם ועל פני כל העם יִכָּבֵד וישם נזר זהב בראשו ובכל דרכיו ועלילותיו נראה חפצו, כי יכיר העם וידע, אשר מרום ונשגב הוא עתה על כל אחיו, ואלה אשר ידעוהו למן העת אשר היה נוהג בבקרים ועובד אדמתו בשדה, לא יזכרו לו ראשונות רק יביטו יראו בו משיח אלהי יעקב ונושא נזר הקדש על ראשו; גם עשה לו בית הנשים כארחות כל מלכי ארץ הקדם וירבה לו נשים ופילגשים כחק הקצוב במשפט המלך אשר במשנה התורה.
במלחמותיו הרבות, בקנאתו לישראל ויהודה, בהרבותו הדר כבוד ביתו ויקר תפארת גדולתו דמה שאול להשכיח מלבו החזות הקשה אשר חזה לו שמואל; אך בעוד הוא עושה הנה והנה ודבר הנביא נצב לנגד עיניו בתמונה חיה וקימה, בגויה ונפש; דבר הנביא קם ונהיה לפני שאול בתאר פני „עלם אדמוני ויפה עינים" אשר משך גם אותו כבחבלי קסם, הוא העלם אשר בדבר הנביא נצב כצר לעמתו וכשטן על דרכיו, ועל שאול עוד נֻטַּל לנַטל ולנשא את איש חרמו, אשר נועד להצר צעדיו ולמלא את מקומו, לקרבהו אל כסא כבודו, לאמצהו כבן לו בקרב משפחתו ולהאציל עליו מהוד מלכותו, הנה כן נֻטל על שאול להוציא בידיו לפעלת אדם את המשפט אשר נחרץ עליו מאת ה' בדבר הנביא שמואל.
אחרי תגרות רבות בין ישראל ופלשתים פרצה עוד הפעם מלחמה כבדה בין שני העמים האלה ושאול אסף המון צבאותיו מחנה כבד מאד והפלשתים גם הם עמדו במערכה בחיל כבד ויתיצבו מערכה לקראת מערכה בין שוכה ועזקה באפס דמים על שני הרים אלה לנכח אלה „והגיא ביניהם“. כל אחד מהנלחמים כבר ידע תנופת יד רעהו ושני המחנות היו יראים לאסור את המלחמה ולא מצאו און בנפשם לצאת ראשונה לריב, עד אשר היה דבר הפלשתים, כי – כדרכי העמים בימים ההם – בחיק מלחמת־בינים (צוויי-קאמפף) יוטל גורל הריב וממנה יצא כל משפטו לדעת יד מי רוממה ומי הוא המנצח בקרב ויבחרו מקרבם ”איש הבינים" גבור נערץ, ענק נורא אשר גבה ויראה לו ושמו גלית. מה מאד נכספה נפש שאול למצוא בין המון צבאותיו איש מדה וגבור חיל כגלית לנסות דבר אליו להכריעהו ולהפילו שדוד לפניו, אבל איש גבור חיל ואמיץ כח, או איש נלבב נאזר בגבורת רוחו הכביר לא נמצא בכל מערכות ישראל, גם אחרי אשר הבטיח שאול להעם „כי האיש אשר יכה את גלית יעשרנו המלך עשר רב, יעשה ממשפחתו חפשי בישראל וגם – את בתו יתן לו לאשה", כי נפל פחד גלית הענק הנורא עליהם ומפני גבה קומתו, שריונו וחליצתו נחתו המה וייראו מאד לעלות אל הפלשתי המחרף מערכות ישראל ויתנם ליראים ורכי לב ויבזם וילעג עליהם. בעת ההיא נקרה לבוא אל המערכה נער אחד מבית לחם יהודה הרועה בצאן אביו, אשר שלחו אביו לראות את שלום אחיו העומדים במערכה להביא להם מזון ומחיה. הדברים האלה הגיעו לאזני הנער הרך וטוב התאר ורוח עז וגבורה לבשתהו לעלות אל הפלשתי, להשיב חרפה אל חיק מחרף מערכות ישראל וישר אל גלית הגבור הענק ויוכל ויעש תשועה גדולה בישראל. הנער הרועה מבית לחם יהודה הוא דוד בן ישי אשר ברוחו הכביר והנאור חדש פני דברי ימי ישראל וישנה פני המסבות כלן גם בתולדות בני האדם בתבל ארצה. השם דוד אשר עד העת ההיא לא נשמע לאיש מלבד יושבי העיר או הכפר בית לחם, נערץ אחרי כן במערכי תהלות בפי כל באי עולם מן העולם ועד העולם.
אחרי התוכחה אשר הוכיח שמואל את שאול ואחרי התגלע הריב ביניהם היה דבר ה' אל „הרואה" ללכת אל „ישי בית הלחמי" השב והישיש הנכבד, לבחור באחד מבניו למלך על ישראל ולמשחהו בשמן הקדש. שמואל עשה דרכו בסתר מיראתו את שאול ומרגלו חרש אשר שלח אחריו להתחקות על כל שרשי רגליו צאתו ובואו. מכל שמונת בני ישי נבחר לאיש אשר יצלח למלוכה הצעיר בכלם „דוד הוא הקטן הרועה בצאן“, „אדמוני יפה עינים וטוב ראי” אשר חוט חן וחסד היה משוך עליו וכל רואהו נמשך אחריו כבחבלי קסם ויקח את לבבו וגם לב שמואל לקח וירא וידע בי העלם דוד הוא בחיר ה' „וימשח אותו בקרב אחיו". המעשה כביר העליליה זה נעשה בסוד משפחה ולא נודע על פני חוץ, כי שמואל, אבי דוד ואחיו שמרו את הדבר כסוד כמוס וחתום.
ישי אבי דוד לא היה נצר מגזע רם ונשא במטה יהודה. ככל יושבי בית לחם היה גם ישי מן הצעירים באלפי מטהו ומשפחתו הדלה בכל שבט יהודה (ע' מיכה ח' א'. המעתיק). בן שמנה עשרה שנה היה אז דוד ועוד לא ידע דבר בחיים ולא מצא ענין לפניו אשר בו יִגָּלוּ ויראו כשרונותיו, כי שת לבו רק לעדרים, אשר רעה במרחב על הכרים הנרחבים במסבי בית לחם. אבל בהעלם הרועה הזה נצפנו כחות הנפש נשגבים ונעלים ורוח מרום ונשגב אשר מדי הגלותם בהגבר הוקם על על בני דורו ירום ונשא וגבה מאד ברוחו הכביר על כל בני העם כאשר היה שאול גבוה מהם בקומתו ותארו. נפש דוד חֹננָה ברגשי חן ונעימות להנעים שיר ומזמור, וברעותו את צאן אביו היה מנצח בנגינותיו והֵד ההרים ענה לעמתו; אך כאשר נוצר מבטן למשורר ומזמר משכיל כן היה גם חכם מחשב ארחותיו ולא רכב על כרוב דמיונו להיות חולם בהקיץ. כאשר פרצה המלחמה בין ישראל ופלשתים ושני המחנות נצבו במערכה לפני בית לחם, הָמָה לב דוד בקרבו ומנוחת נפשו נגזלה ולא יכול להשאר שָׁלֵו ושוקט בסֻכת הרועים על יד צאנו וישמח מאד בשלוח אותו אביו עם לחם וקלי להביא לאחיו העומדים במערכת המלחמה מול האויב, ובבואו אל המחנה וישמע את בני החיל מתלחשים איש אל אחיו על דבר גלית הפלשתי המחרף מערכות ישראל. העלם הרועה לא ידע עוד נפשו והכח הנעלה הטמון בחֻבּוֹ, אך דוכבו שפתיו כירא וחרד לאמר, כי מוצא הוא און בנפשו להלחם עם הפלשתי הערל המחרף מערכות אלהים חיים, והקול נשמע באהל המלך שאול, כי נמצא עלם נלבב, אשר נדבה רוחו אותו לשום נפשו בכפו ולהלחם במלחמת־בינים עם גבור פלשתים. כפלא וכשחוק היו דברי הנער הרך לשאול אחרי ראותו את תארו, ואך בשמעו מפיו הדברים הנמרצים לאמר: „עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה" נאות לחפצו ויתן לו גם את חליצתו, מדיו ושריונו.
האבן אשר זרק העלם דוד המהיר והמלֻמד לקלע בקלע נטבעה במצח הפלשתי; ומהגבור הענק, אשר כבע נחשת על ראשו, עם שריון קשקשים אשר היה לבוש ומצחת נחשת על רגליו שמו מועקה במתניו, נבצרה מרדוף אחרי הנער דוד המשוה רגליו כאילות וימהר דוד ויוציא חרב הפלשתי מִנְדָנָהּ ויכרת בה את ראש איש חרמו וימותתהו, „ופלשתים ראו כי מת גבורם" ויפול לבם עליהם וינוסו ממקום המערכה להמלט בעריהם ובני ישראל רדפו אחריהם וירבו חלליהם. וכבוא דוד לפני המלך שאול וראש הפלשתי בירו התפלא שאול וישתומם על עז ימין העלם הזה ורוח הגבורה הנפלאה אשר תתנוסס בו. ברגע ההוא עוד לא חש שאול קנאה אשר תפריש כצפעוני ולבו לא הגיד לו, כי העלם העומד לפניו עתיד להצר צעדיו ולקחת את המלוכה מידו; לב שאול שמח אז על התשועה הגדולה אשר נעשתה בישראל ובנו יהונתן, בעל רוח נדיבה ולב טהור, איש טוב ומטיב, מלא רגשי חנינה ואהבת רעים, נקשרה נפשו בנפש דוד העלם המנצח ו„נפלאה אהבתו לו מאהבת נשים". עוד מעט ותהלת דוד מלאה כל הארץ, אך הוא לא שת לבו לזה וישב אל בית אביו בית הלחמי לרעות בצאן ורק כאות נצחון, אות עז רוחו וגבורת ימינו הביא אתו את ראש גלית הפלשתי וחליצתו.
אך ימים מספר ישב דוד בבית ישי אביו. החזות הקשה אשר חזה שמואל על שאול קמה ונהיתה וברצון מסבב הסבות היה דוד לכלי חפץ בידי הנבואה להקים את המשא אשר נשא שמואל על שאול. רוח כהה אשר לבשה את המלך מיום תוכחת שמואל, התגברה עתה מיום אל יום, על בינתו שכנה עננה ותשת כליל צלה, חשך סביבותיו ושמה ושאיה בכל בתי נפשו, עוד מעט ורוח עצבת זאת היתה לרוח עועים, לרגעים הסתתרה בינתו וישתגע ויתהולל. אז התלחשו משרתיו איש אל רעהו לאמר: הנה רוח דעה תבעת את המלך, והיה כאשר ינגנו לפניו בכנור להרנין לבבו ורָוַח לו וסרה ממנו הרוח הרעה, וייעצוהו לקחת אל ביתו איש מטיב נגן בכנור, משורר נבון דבר וטוב טעם, אשר ירנין לבו במנגינותיו ויהיה לו למשיב נפש בשיחותיו, ואיש כזה מצאו עבדי שאול בבן ישי בית הלחמי. כן נקרא דוד לעמוד בהיכל המלך לפני שאול וכאשר התעצב אל לבו ורוח כהה תקפתהו, „לקח דוד את הכנור בידו ונגן, וירנין לבו ונפשו ורָוַח לו", אשר על כן אהבהו שאול וישימהו לנושא כליו. בחן הליכותיו, בטוב טעמו, במדברו הנאוה ונעימות מנגינותיו משך דוד אחריו את שאול וגם כל עבדיו אהבוהו, וישלח אל ישי אביו לאמר, כי יעמוד דוד לפניו כל הימים, כי מצא חן בעיניו, ועל כלם דבקה בדוד נפש יהונתן יורש העצר ומיכל בת שאול ראתה את העלם הגבור הנחמד ויפה העינים ותחמדהו בלבה.
בחצר המלך שאול למד דוד גם את ידו לקרב ואצבעותיו למלחמה ופעמים רבות עזב כלי שירו ויתלה כנורו על יתד אהלו למען קחת כלי הנשק בידו ולאחוז בחנית וחרב. לבו היה כלב האריה עשוי לבלי חת ויהי שש לקראת נשק, ובכל אשר ישלחנו שאול להשיב דבר מלחמה אל הפלשתים ויתר העמים מסביב בהתגרוֹת הקטנות אשר לא חדלו בכל העת ההיא, יצא והשכיל למחוץ ראש אויב ולהרבות חלליו. ויהי היום בשוב דוד מאחת התגרות האלה אחרי עשותו שמות במחנה הפלשתים ויכם שוק על ירך ויריעו כל העם לקראתו בתרועה שמחה בהמון חוגג וגם נשים ובתולות מחוללות יצאו לקראתו „בתפים, בשמחה ובשלישים" ותענינה בשיר לאמר: „הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו“. קול המון הנשים המשחקות ודברי העם בְּרֵעֹה אשר רוממו את עלילות הגבור הצעיר על מפעלות המלך רעמו באזני שאול כקול שדי בדברו על ידי שמואל לאמר: „קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך”. עיני שאול נפקחו עתה לפתע פתאום ובמראה ולא בחידות ראה לפניו את התמונה אשר הדריכתהו מנוחה, מסכה עליו רוח עועים ותחשיך מאורות בינתו, בעיניו ראה עתה את תמונת האיש אשר הקים ה' למלך תחתיו בתאר פני העלם הנחמד הגבור הכביר והנאור, העלם האהוב והחביב לכל בני העם, לכל היושבים בשער המלך וגם לבנו יורש כסאו ולבתו מיכל הצעירה והנאוה. נוראה היתה הקנאה הזאת אשר התעוררה עתה בלב שאול וכצפעוני הפרישה בקרבו ותהי כרקב בעצמותיו. מנהמת לבו קרא: „לדוד נתנו הרבבות ולי האלפים ועוד לו אך המלוכה". אהבתו לדוד נהפכה לשנאה עזה כמות, כשנאה בת הקנאה הקשה כשאול, היא הקנאה המוציאה את האדם מן העולם, אשר התגברה בלב שאול התגברה מיום אל יום ותבֵא שואה בקרבו ומהומה בכל בתי נפשו.
“ויהי היום ותצלח רוח אלהים רעה על שאול ודוד מנגן בכנור כפעם בפעם להרנין לבבו ויטל שאול את החנית על דוד להכותו ויפטר ממנו פעם ופעמים” –. גם הדבר הזה כי נמלט דוד ממוקשי מות היה לאות אל שאול, כי ה' הוא משגב ומעוז לצריו וממנו סר וימאס בו, מן היום ההוא חשב שאול תחבולות רבות ושונות להגות את דוד מהמסלה גם בשומו קץ לחייו, לבל יתיצב כצר לו. למראה עין הרים קרן דוד בכבוד וישימהו לשר אלף על בחירי אנשי החיל שומרי ראש המלך, מלא ידיו להתגרות במחנות האויב הרבים והעצומים למען ירד במלחמת ונספה, כי אמר: „אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים", אך דוד יצא ובא לפני העם ויהי משכיל לכל דרכיו ומצליח בכל מעשיו „וכל ישראל ויהודה אהבו את דוד", ויחר לשאול עוד יותר ויגר מפניו עד כי נאלץ לתת לו גם את מיכל בתו לאשה יען כי אהבה עזה כמות אהבה מיכל את העלם הגבור היפה והנחמד והיא ויהונתן אחיה היו כחומה על דוד ויעמדו לימינו בריבו עם אביהם. ושאול בראותו כי גם יד יוצאי חלציו תכון עם האיש אשר חשבו כצר נצב לעמתו להרסהו משאתו, התמרמר עוד יותר ותצת כאש חמתו עד להשחית ולבלע ויתנקש בנפש דוד לקחתה.
לראשונה שלח מרגלי חרש להמיתו ואחרי כן שלח גדודי חיל לחפשו בכל גבול ישראל ויהי דוד כאיש אשר חיב ראשו אל חרב המשפט עד כי אין משפט דמים לרוצחי נפשו וכל מוצאו יהרגהו. מצוקות נפשו גברו ויהי כאיש נדהם כאובד עצות מבלי מצוא מפלט לו מרודפיו ואורביו. אך לאט לאט התלקטו אל דוד אנשי חיל – ויתרועעו לו, אנשים צעירים ובאים בימים אשר רוח גבורה תפעמם וישאפו קרבות, כל איש מצוק ומר נפש, כל אשר לו נושה, כלם כבירי כח ובעלי זרוע וביניהם הכי נכבדו בני משפחת דוד שלשת האחים הגבורים בני צרויה, יואב, אבישי ועשהאל. מהגדוד הזה אשר נאסף אל דוד בימי עניו ומרודו יצאו הגבורים אנשי השם, אשר עמדו על ידו אחרי כן ובישע ימין גבורתם עלה מעלה מעלה עד כי ישב על כסא כבוד מלכותו. בין בני לויתו נמצא לדוד גם אחר מבני הנביאים ממקשיבי לקח מפי שמואל הוא גד החוזה גם הנצר האחרון מגזע הכהנים בני עלי הכהן הגדול נלוה גם הוא אל גדוד דוד אחרי אשר נמלט מחרב שאול ודוד קדם פניו ויקבלהו באהבה ורצון. שאול אסף אליו את כל הכהנים אשר בנב יוצאי חלצי עלי ובני משפחתו וידבר אתם משפטים לאמר, כי ידם עם דוד אויב המלך ומבקש רעתו; בדבר פיו הומתו כל הכהנים ואת נב עיר הכהנים החריב וימלט רק אביתר בן אחימלך בן אחיטוב אל דוד ויהי עמו ויתענה בכל אשר התענה הוא. השנאה להאיש אשר חשב אותו לצר ואויב לו עשתה את שאול לאכזר ושואף לדם. רבות נסה יהונתן להרגיע רוח אביו להשיב חמתו, לעשות שלום בין אביו ורעו ואהובו, אך כל דבריו לא הועילו והפרץ התרחב עוד יותר. בני העם הרשיעו את מעשי שאול בדעתם תֻמת נפש דוד ואף כי לא הרהיבו עז בנפשם לעמוד לימינו בגלוי, אך בסתר תמכו את ידיו ויגינו בעדו ובעזרתם מצאה ידו להנצל בכל פעם מכף רודפיו ואורבים לנפשו.
רע ומר היה גורל דוד המֻרדף בלי חשך, ובימי נדודו ומרודו בלכתו קודר בלחץ אויבו אשר צדה נפשו לקחתה אכף עליו קשי יומו לבקש ולמצוא מנוס לו בארץ אויבי עמו ולבא בדברים עם חנון מלך מואב, נחש העמוני ואכיש מלך גת. הדברים אשר לקח דוד עם צוררי עמו, הכעיסו תמרורים רבים מישראל, אשר חשדוהו ויתנוהו לבוגד בעמו וארצו. דברי הברית והאמנה בין דוד ובין אכיש, אשר פעם אחת גרשהו מעל פניו והוא שב ויבקש שנית את קרבתו, היו נכונים להפיל אור פניו בעיני מכבדיו ולהשבית מטהרה את אהבת העם אל העלם הגבור; על פי דברי האמנה הזאת היה אכיש למעוז ומחסה לדוד ואנשיו והעיר צקלג נתן להם לשבת בה, ולעמת זה נֻטל על דוד להפוך ערף לישראל ולמלכו ולהתיצב כצר לארץ מולדתו ובפרוץ מלחמה בין פלשתים ובין ישראל – לצאת הוא ואנשיו – אשר מספרם עלה אז לשש מאות – בצבאות פלשתים ולעמוד במערכת אויבי עמו ובעתותי השלום – לפשט כפעם בפעם בגבול יהודה לשלול שלל ולהביא חלק ממנו אל אדונו מגנו ומשגבו. אמנם ממעשי דוד ופעולותיו נראה, כי לא לבו הלך להקים את דברי האמנה הזאת ומחשבתו היתה בצאתו ביחד עם הפלשתים למלחמה להפוך את ידו מול אויבי ישראל ולכרות להם שוחה. אך בדבר הזה עזב דוד את דרכי תם וישר ומעגל צדק אשר בה הלך עד הנה, ויבחר ללכת בארחות עקלקלות. בערמת דוד נתעה אכיש להאמין כי בגד דוד בעמו ויהפך לאויב לו, „כי הבאש הבאיש בישראל ויהי לו לעבד עולם", ויאסוף אכיש חיל גדול להלחם בישראל מלחמת תנופה ולהכותם מכה רבה פעם אחת ולא ישנה להם. רוח עועים אשר אחזה את שאול מאז התגברה עליו עתה ביתר שאת, כי מיום אשר התגלע הריב בינו ובין חתנו הלכו גם כחות נפשו הלך ודלים, רוח עז ועצמה אשר נוססה בו מאז חלפה הלכה לה. יד דוד הנאדרת בכח ועז היא עתה לא לו כי אם לצריו, האיש אשר לו עצה וגבורה למלחמה עומד עתה במערכות אויביו. כל בחור בישראל מגבורי החיל הנלבבים וכבירי הכח עומדים לימין דוד ונשמעים לפקודותיו ומצותיו; זאת ידע גם אכיש ויתאזר עז לאסוף מחנה רב ועצום, לערוך קרב למועד נכון כזה וידמה כי תמצא ידו עתה להכות את ישראל, לשבור חסנו ועזו עד אשר יפול ולא יוסיף קום.
על פי דברי האמנה אשר כרתו דוד ואכיש היתה הצדקה לאכיש לדרוש ממנו כי הוא ואנשיו יצאו במחנה פלשתים להיות זרוע להם במלחמתם עם ישראל. בשברון לב ונפש דאבה נשמע דוד לדברי אכיש לרדת אל מחנה פלשתים, כי לא יכול להשיב את דברו אחרי אשר בקש מנוס לו בארץ אויב ויתמכר לשונאי עמו וארצו; אך סרני פלשתים בראותם את גבור ישראל עומד במערכותיהם התקצפו על אכיש מלכם וידרשו ממנו בחזקה כי ישיב את דוד ואנשיו ממערכות המלחמה, כי לא בטחו באמונתו ויפחדו פחד לבל יכרה להם שוחה בשיתו ידו עם ישראל, להתרצות אל אדונו מלך ישראל בראשי הפלשתים עם עברתו מלפנים. אכיש נאלץ למלא חפץ הסרנים להשיב את דוד מהמערכה ותהי זאת לו לישועה, כי נחלצה עתה מצרה נפשו להרים יד נגד עמו וארצו, ויצא למרחב מן המשעול הצר אשר עמד עליו להיות או בוגד בעמו ובית אבותיו או מפר ברית שלומו עם אכיש.
וסרני פלשתים עברו למאותיהם ולאלפיהם, וכאשר הגיעה השמועה אל שאול קרא גם הוא לצבאות ישראל וימהרו לבא ולעמוד במערכה בתחתית הרי גלבע ואחרי כן סבב את טור ההרים אשר לעמתו ויחן עם כל מחנהו בתחתית ההר בקרן צפונית מערבית על יד עין דור. ובראות שאול את מחנה פלשתים, את הפרשים ואת הרכב „ויירא ויחרד לבו מאד".
העת הרעה אשר באשמתו באה על ישראל ועל בית המלוכה, עכרה רוח שאול, השיבתהו עד דכא ותרב מצוקת נפשו הנענה, עז רוחו עזבהו וידע כי ה' סר ממנו „ולא ענהו גם באורים גם בנביאים". ובהשתוחח עליו נפשו ויצר לו מאד, היה לאיש אובד עצות אשר תושיה נדחה ממנו ויחפוץ לגלות הלוט מעל פני גורל המלחמה ותוצאותיה וילך לדרוש בעצת אשה בעלת אוב בעין דור, האחת אשר נשארה לפלטה מן כל הקוסמים, האובות והידעונים אשר הכרית שאול מן הארץ ותעש את מעשה כשפיה בסתר. בדבר הזה אשר הלך שאול אחרי ההבל לדרוש בבעלת אוב ואשת כשפים אשר העביר מן הארץ, כבר נראה כי קרוב לבוא יומו ועתותיו לא תמשכנה.
בלב מלא רגשי פחד היום הבא ורוח נכאה אסר שאול את המלחמה ויראתו וחרדתו נחו גם על אנשי הצבא אשר ברגליו. צבאות ישראל אמנם נלחמו בגבורה וחמה שפוכה, כיום תמים ארך הקרב, אך בתחתית ההר „בעמק עין דור" לא יכלו להחזיק מעמד נגד האויב הרב והעצום מהם ברכבו ובפרשיו ויעפילו לעלות אל הרי גלבע, גם שם הדביקום הפלשתים ויפילו מהם עם רב. אז נפל חלל יהונתן הנעים והנאהב ועמו גם אחיו בני שאול אבינדב ומלכישוע. שאול ראה כי נשאר בדד לבדו ועוד מעט והפלשתים המורים בקשת ידביקוהו, מבלי יכלת לנוס וגם לא חפץ להתפש חי „מהפלשתים הערלים להתעלל בו" לא נשאר לפניו דרך אחרת, כי אם לנפול על חרבו, לשום קץ לחייו כיאות למלך כביר ונאור אמיץ לב בגבורים כמוהו. בראות נושא כליו כי מת אדוניו נפל גם הוא על חרבו וימת; בחורי ישראל ומבחר גבוריו נפלו בחרב על הרי גלבע ועמק יזרעאל. כיום תמים ארכה מלחמת הרג ואבדן וכבוא הפלשתים ממחרת לפשט את החללים, לשלול שלל ולבוז בז מצאו גויות שאול ובניו „נפלים בהר גלבע" וכרתו את ראש המלך ויפשטו את כליו ואת חליצתו וישלחום כאותות גבורתם במלחמתם לארץ פלשתים „לבשר בית עצביהם ואת העם". את ראש שאול וכלי נשקו שמו בית דגון אלהיהם וגויתו וגויות בגיו תקעו בחומת בית שן לאות חרפה על ישראל. והפלשתים אשר רמה ידם במלחמה שקדו עתה לרדוף אחרי בני ישראל ויבואו וישבו בהערים אשר מנגב לבית שן והרי גלבע אחרי אשר עזבו אותו בני ישראל וינוסו לנפשם. חתת אלהים וחרדת מות נפלה על יושבי העיר הראשה ומקום מקדש מלך בעת ההיא גבע אשר בבנימין, „ובבוא שמועת שאול ויונתן" נשאה האומנת את בן יהונתן מפיבשת נער בן חמש שנים ובהחפזה לנוס נפל הילד מחיקה וַיִפָּסֵחַ. איום ונורא היה מצב ישראל וארצו במות שאול, תבוסת אנשי החיל היתה שלמה ומשנה שברון הָשְׁבר העם בנפול שאול ובניו בחרב הפלשתים ולא נמצא איש אשר יעמוד כפרץ ויתיצב בראש אנשי החיל הנותרים לעצור בעד האויבים אשר כנחל שוטף פשטו בכל הארץ לארכה ולרחבה. אז נמס כל לב ורפו כל ידים ולגבורה נמרצה נחשבה לבני יבש גלעד, כאשר זכרו חסדי שאול הנאמנים, אשר הציל אוהם מכף העריץ והאכזר נחש העמוני, וישימו נפשם בכפם ויעברו את הירדן ויקחו גויות שאול ובניו מחומת בית שן ויביאו אותן לעירם „ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימים". כן עשו בני הגלעד בעבר הירדן מזרחה, אך בני השבטים מעבר הירדן ימה לא מצאו און בנפשם לעשות כזאת ואולי מרה נפשם על שאול, אשר בקנאתו ההוללה ובשנאתו העזה לדוד הביא אסון נורא על הארץ ויושביה ויָמֶט רעה על ישראל ובית המלוכה. הנה זאת היתה אחרית המלך הראשון אשר בו בחר העם ועליו השליך כל יהבו ויבטח בזרוע עז גבורת ימינו.
פרק שלישי: מלוכת דוד - (מן 1087 – עד 1127 לפני חורבן בית שני) 🔗
גם דוד, אשר לפני שנים מעטות היה אהוב נפש העם ששון ישעו ונעם תקותו, גם הוא נשכח מלב העם ולא זכר אותו ביום צרה. ומה עשה דוד ברגע זה אשר ארץ מולדתו כלה היתה עקבה בדם בניה וחללי גבוריה? אם נודע דבר מסעו למחנה הפלשתים עם בני הגדוד אשר ברגלו אם לא, הנה לפלא היה בעיני העם, כי ברגע האסון הנורא והאיום אשר כתֻמו בא על עמו וארצו דאג דוד רק לטובו ושלומו, ויעמוד מרחוק אף בקש ומצא מנוס לו בארץ הפלשתים, ויחזיק בדברי הברית אשר כרת עם אכיש. אמנם כן, בעת ההיא אפפו גם אותו חבלי צרה ומצוקה, אך כל המוצאות אותו לא נודעו רק אחרי כן ברבות הימים, אך בהרגעים האיומים האלה אשר כל בית ישראל התפוצץ לרסיסים, דאבה נפש הכואבים על שבר העם, לראות את דוד גבור ישראל ומשגבו כבעל ברית צוררי עמו ובעמוד אכיש וצבאיו במערכות המלחמה נגד ישראל עמד דוד בראש גדודו בארץ הפלשתים כמו החזיק משמר על גבולות פלשתים ויסוכך על ארצם. כאשר שב דוד ואנשיו ממערכות פלשתים, בדבר הסרנים אשר לא אבו לראותו יוצא בצבאותיהם, אל צקלג העיר אשר נתן למושב לו ולהעם אשר ברגליו, מצא את העיר שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנותיהם נשבו מהעמלקים, אשר ידעו את תנופת יד דוד וגדודו כאשר פשט בארצם, עד כי נאלצו להמלט המדברה. וכאשר נודע להם כי דוד וגדודו נוסעים למחנה פלשתים חשבו העמלקים מחשבת נקם עליו ויפשטו גם הם על צקלג ויבזו וישבו שבי. אנשי דוד התמרמרו מאד ונפשם ירעה להם במצאם את צקלג שרופה באש ובל אשר להם היה לבז ולמשסה ובמר נפשם אמרו לסקלו. ויהי ברדפם אחרי הגדוד אשר עשה שמות בעיר צקלג ויפגשו בנער מצרי עבד לאיש עמלקי אשר מצאוהו חולה על פני השדה, וממנו נודע להם המקום אשר העמלקים נחתים, ויבאו אל מחניהם ויראו את גדוד העמלקים נטושים על פני הארץ ויתנפלו עליהם דוד ואנשיו ויכום מכת הרג ואבדן, ולא נותרו מהם כי אם מעטים אשר רכבו על הגמלים וינוסו. שבעי שמחות ועליזי נצחון שבו דוד ואנשיו אל העיר צקלג וישובו ויבנו אותה וישבו בה ומהשלל והמלקוח אשר הרבה לקחת מהעמלקים שלח דוד לזקני יהודה ולכל אוהביו מבאר שבע עד חברון ולכל המקומות אשר התהלך שם דוד לאמר: „הנה לכם ברכה משלל אויבי ה’”, בדבר הזה חפץ דוד להודיע כי כביר מצאה ידו לנצח אויביו במלחמה וגם לקנות לב זקני יהודה לנטות אחריו. אך יומים ישב דוד בצקלג וביום השלישי בא אליו הפליט ממחנה ישראל ושמועה נוראה בפיו, „כי נס העם מן המלחמה, כי חיל ישראל הוכה מכה נצחת על הרי גלבע, כי הרבה נפל מן העם וגם שאול ובניו נפלו בחרב הפלשתים". הרגש הראשון אשר מלא לב דוד לשמע השמועה המחרידה הזאת, היה רגש אבל, בכי ומספד „על שאול ויהונתן, על עם ה' ועל בית ישראל, כי נפלו בחרב". וירב תאניה ואניה על מות משיח ה' ועוד יותר על מות רעו ואוהב דבק מאח יהונתן אשר נפלאה לו אהבתו ונפשו היתה קשורה בנפשו. דוד קרא לצום, לבכי ולאבל־עם ויקונן את קינתו הנשגבה המלאה רגש יה ומעוררת את הלב לבכי ולמספד קהל עם.
דוד קשר מספד מר, על שאול ויהונתן ועל עם ה' ובית ישראל כי נפלו בחרב אך להשיב את הנעשה לא יכול, על כן קם ויתעורר לעשות דבר נכון לפעולתו להקים דבר המלוכה בידו ככל אשר חזה שמואל הרואה. מן היום ההוא והלאה לא ידע עוד מנוחה בנפשו ולא יכול לשבת עוד ימים רבים בצקלג „ויקם ויעלה הוא ואנשיו איש וביתו וישבו בערי חברון אשר ביהודה". בהעיר העתיקה חברון ישבו אצילי יהודה וגדוליה ואותה אוה גם דוד למושב לו, אצילי חברון ואנשי יהודה לא קראו את דוד לבא אליהם, כי אם הוא נדרש ללא שאלוהו, הנה כן נפל אור פניו בעיני העם מיום בואו בברית עם בני הנכר צוררי עמו וארצו ולא היה עוד אהוב ומרוצה גם לבני שבטו כאשר בשכבר הימים. מצקלג לחברון עלה דוד באותה העת אשר הפלשתים עוד פלסו חמס ידיהם בצפון הארץ וידיהם עוד מלאו עבודה לשלול שלל ולבוז בז ולא שתו לב אל פעולת דוד ומעשהו. „ויהי כאשר ישב דוד בחברון" עיר הראשה ביהודה וידע לרכוש לו אהבת רבים מאחיו בני שבטו בחן הליכותיו ונעם מדברו עד כי נטה לב העם אשר ביהודה אחריו ויבואו זקני יהודה חברונה „וימשחו את דוד למלך על בית יהודה“. אז הגד לדוד את הגדולות אשר עשו אנשי יבש גלעד, כי שמו נפשם בכפם ויבקיעו אל עיר פלשתים למען הביא למקום קבר על אדמת ישראל את עצמות שאול ובניו, וירא ויבן כי טוב ונכון גם לפניו לקנות לב אנשי אמונים שומרי הברית והחסד למטיביהם כמוהם, וישלח מלאכים לאנשי יבש גלעד לדבר להם דברי שלום ואמת ולהביע להם את תודתו „על החסד אשר עשו עם אדוניהם עם שאול”, ויפץ אור גם על חפץ לבבו בדברו אליהם לאמר: „ועתה תחזקנה ידיכם והיו לבני חיל כי מת אדוניכם שאול וגם אותי משחו בית יהודה למלך עליהם".
כי בימים ההם עוד היתה יראת הפלשתים, אשר בכחם וגבורתם שפכו את ממשלתם על כל הארץ, על פני דוד ויהי עוד אסור בחבלי הברית הכרותה בינו ובין אכיש מלכם. מלחמה נוראה ועצומה התלקחה אז בקרבו, מלחמת ההרגשה והבינה הישרה. לבו המלא אהבה לעמו וארצו אמר לו, כי ינתק פעם אחת את העבותות אשר שם על ידו בהתחברו לאויבי עם ה' וכגבור מושיע יופיע עתה להושיע את העם ולחלצו מצרתו, ורוח מבינתו ענתהו, כי עת רצון כזאת עוד טרם הגיעה, כי עוד טוב לפניו לשאת דומם את אשר נטל על העם ולחכות על שעת הכשר לשוב ולפעול ישועות בקרב הארץ.
אכיש לא שת לבו לפעולת דוד בארץ יהודה ויהי כמחריש, גם אחרי אשר נמשח למלך על יהודה וגדודיו שטו בארץ הנגב אל הגשורי, הגזרי והעמלקי ויתר העמים לקחת מהם רוב שלל (ש"ב ג' כ"ב). אמנם רק עד פה נתן אכיש לדוד לפלס נתיב לחפצו ולא הוסיף. על יואב ראש הגבורים, אשר אז כבר נראו בו אותות הכשרון הנעלה, אשר לשר צבא נאזר בגבורה, נֻטַּל לעמוד בראש גדוד הנוסע במדבר לקחת שלל ומלקוח להביא למלכו. ידי דוד עוד היו אסורות בעבותות הברית עם הפלשתים ולא יכול להחיש פדות לעמו ולקרוא דרור לארצו מן הצר הצורר את יהודה וישראל, וע"כ נצפן המפעל הזה לגבר רב פעלים ואיש חיל אַבְנֵר בֶן נֵר דוד שאול. ביום הרג רב על הרי גלבע נמלט אבנר ממערכת המלחמה ועמו מעטים מאנשי החיל, אך עז רוחו לא עזבהו ובמתי מספר אנשי הצבא אשר ברגליו גִבֵּר חילים ויאמץ כח להציל ולהושיע את השארית הנמצאה מבית שאול, לקומם הריסות בית המלוכה אחרי אשר הֻכה לרסיסים ונחרב עד היסוד. עם יתר הנסים משדה המלחמה נמלט גם אבנר אל ארץ הגלעד בעבר הירדן, מקום לא תשיגהו יד הפלשתים עליזי נצחון ואשר שם קוה בצדק למצוא את אוהבי שאול, אשר שמרו לו את הברית והחסד בהצילו אותם מכף העמונים. את העיר מחנים בחר אבנר למקום מועד לכל אוהבי בית המלוכה, שם העביר את איש־בשת בן שאול ואת כל יתר בני משפחת המלך האמלל. בדבריו ובפעולותיו הטה אבנר את לב בני השבטים בעבר הירדן להמליך עליהם את איש־בשת. ימים רבים עברו על אבנר טרם הוציאו את הדבר הגדול הזה למענהו. לראשונה אסף גדוד אנשי החיל מבני בנימין והגלעד ויחל להתגרות בפלשתים בתגרות קטנות ומעט מעט גרשם גם מן הארץ אשר בעבר הירדן מערבה ויצל את ישראל מיד שוסיו. המלחמה הזאת ארכה כחמש שנים (מן 1127 ער 1122 לפני חֻרבן בית קדשׁנו השׁני). ביותר כבדה על אבנר לקרוא דרור לארץ בנימין ולהצילה מכל הפלשתים הקרובים אל נחלת השבט הזה ויהי להם הנקל להרבות שמה צבאותיהם ולהחזיק מעמד ברוב אונים. כל שבט או משפחה, כל עיר וחבל אשר בגבורת ימין אבנר פרק מעליו עול הפלשתים העריץ קבל עליו בשמחה ונפש חפצה את עול מלכות איש־בשת בן שאול, ואחרי חמש שנים לפעולת אבנר עלתה בידו לא לבד לשבור מטות עול הפלשתים, כי אם גם לקרב רחוקים ולחבר נפרדים. גם השבטים אשר עוד בימי שמואל ושאול התבודדו במועדם, התפרדו ולא התלכדו במלכות ישראל חָברו עתה, ומן גלעד עד אשר בעמק יזרעאל, מבנימין אשר בנגב עד ירכתי צפון ארץ ישראל הכירו את בן שאול למלך עליהם „כִּי הִמְלִיכָהוּ (אבנר) אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי (האשרי) וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה", כן הגדיל אבנר לעשות! ידיו יסדו את מלכות ישראל או מלכות עשרת השבטים וכל אבריה וחלקיה היו לגוף וגויה אחת ויחֻברו אחד אל אחד במוסרות המלוכה. אבל התשועה הגדולה הזאת לא הביאה ללאום ישראל את האחדות המדינית ואחרי כל עבודת אבנר הנה חלק עתה העם לשני בתי ישראל: לבית יהודה ובית ישראל והגוי האחד בארץ אחזתו האחת היה לשתי ממלכות: ישראל ויהודה ושני מלכים משלו בהם; שבט יהודה אשר רק בפעולת שמואל ועז רוחו התעורר להתחבר אל יתר שבטי ישראל, נבדל עתה שנית מעל אחיו. על כן לא היתה פעולת אבנר הגדולה לתשועה שלמה לישראל ולא השיבה להעם ששון ישעו, אך הולידה והצמיחה פלגות בישראל ופרוד הדעות בין בני עם אחד ועבודתו הנמרצת לא נשאה פרי ישוה לה, אשר על כן גם לא נכבדה עבודת אבנר בעיני קורא הדורות בכתבי הקדש, ומהרשום בצפרן שמיר על לוח העתים לא נמצאו רק רשמים דקים מעלילותיו מבלי לבאר באר היטב את פעולת איש רב פעלים הזה.
על פי מצב הענינים אז נבצרה מידי כל איש לאחד את שני בתי המלוכה בית שאול ובית דוד לאחדים, כי שני המושלים איש-בשת ודוד לא מצאו סבה נכונה אשר המריצם להניח שבט מושלים מידם, איש לטובת רעהו, גם השרים העוטרים את שני המלכים עמדו כצר איש מול אחיו ויעמדו הכן להשיב מלחמה שערה, מלחמת אחים איש ברעהו. בין השרים האלה משני בתי המלוכה הכי נכבדו: יואב ואבנר. שניהם היו אנשי חיל רבי הכשרון וכבירי כח לב, שניהם שאפו לכבוד גבורים על שדה הקרב ולב שניהם מלאה קנאה ותחרות איש ברעהו. לבני יהודה נכבד מאד הדבר, כי מלכם מקרבם יצא, והוא גם גבור נערץ הנבחר על פי ה' ונמשח למלך בידי שמואל הרואה, בעוד אשר איש־בשת, אך שם המלך נקרא עליו, וכשהוא לעצמו היה איש אובד עצות וממעשי תקפו וגבורתו לא נדע מאומה, כי אך אבנר היה מתחזק על בית שאול והמוציא והמביא את כל דברי המלוכה. מלוכת איש־בשת לא נתאשרה ונתקימה במוצא פי ה' בידי הנביא ומושב הנהגת המלוכה היה בעיר קטנה בקצות הגלעד הרחק מאד מלב הארץ, בעור אשר דוד ישב בתוך עמו בחברון העיר העתיקה והראשה ביהודה ומדי שבתו על כסא המלוכה הבין לאחז במושכות הממשלה להטותה לרוח חפצו. כן פרצה מלחמת־שערים (בירגערקריעג) בין אחים בני עם אחד „ותהי המלחמה אֲרֻכָּה בין בית שאול ובין בית דוד" כשתי שנים (1121–1119 לפני חב"ש). אך בית דוד היה „הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים", בעת ההיא ואבנר אשר היה מתחזק בבית שאול חפץ לקחת לאשה את רצפה בה איה פלגש שאול היפה, אשת חיל וכבירת כח לב (ע' שׁ"ב כ"א י') אשר גם היא ושני בניה באו מחנימה, איש־בשת ראה רבות בשר צבאו אבנר ולא התבונן, אך הפעם לא יכול למשול ברוחו, כי לפי חקי הימים ההם לא יכלה אלמנת המלך להנשא אחרי מותו לאיש אחר, כי נחשב אז הדבר לחלול כבוד המלוכה. (ע' סנהדרין י"ח י"ט: המתרגם) ואולי ראה בזה איש־בשת גם אותות החפץ מאבנר להסב אליו את מלכות ישראל ויוכיחהו על פניו בדברים נמרצים, ושר הצבא אשר לא נסה לשמוע דברים כאלה מפי המלך אשר הקים הוא על ישראל, התעבר על איש־בשת, אשר נועז „לפקוד עליו עון האשה היום", וישלח בסתר מלאכים אל דוד לבא עמו בדברים ולהסב אליו את המלוכה על כל ישראל. כנראה היה דבר אבנר אל דוד, כי בעשותו מלוכה על כל ישראל יהיה הוא – אבנר – שר הצבא על כל החיל ודוד נאות בנפש חפצה למלא אחרי דבריו ויענה ביד המלאכים לאמר: „טוב אני אכרות אתך ברית, אך דבר אחד אני שואל מאתך, כי לא תראה פני בלתי אם הביאך את מיכל בת שאול". את אשת נעוריו זאת אהב דוד מכל נשיו והיא נתנה לאיש אחר ברצון שאול, לפלטי בן ליש משבט בנימין. גם איש־בשת הכיר צדקת דוד בחפצו זה ובתֻמתו צוה הוא על אבנר לקחת את מיכל מבית פלטי ולהביאה לדוד. אישה לא חפץ לתתה ללכת וילך אחריה הלוך ובכה, אך אבנר אמר לו בקול מושל: „לך ושוב" – וישב. כה מצא דוד שנית את אשת נעוריו אשר אהב אחרי הפרדו ממנה שנים רבות; ודבר אבנר עוד לפני לכתו אל דוד היה עם כל ראשי בתי אבות בישראל להטות לבם אל דוד ורבים מהם שמחו על הדבר הזה בראותם בו את הקץ למלחמת שערים בישראל, ודבריו ישרו גם בעיני אחדים מבני בנימין הקרובים אל בית שאול (שׁ"ב ג י"ז, כ'). אבנר בא אל דוד ועשרים איש מזקני ישראל עמו; על כל הליכותיו שם אבנר סתר פנים וגם דוד אשר ידע כי קשה כשאול קנאת יואב ואבישי הגבורים מרי הנפש, מצא תואנה להרחיקם מחברון וישלחם לפשט בראש גדוד אחד בגבולות העמים מסביב כמעשיהם עד היום ההוא, ובהעת ההיא נדברו דוד ואבנר איך להוציא דבר גדול כזה למענהו: להסב בשלום את המלוכה מאיש בשת אל דוד. מחברון שלח אבנר קול קורא אל כל שבטי ישראל וזקניו להמליך את דוד למלך עליהם והנה „יואב ואנשיו באו מהגדוד ושלל רב הביאו אתם". וישתומם יואב על החדשה אשר נהיתה, כי בא אבנר אויב מלכות יהודה ויתקבל מאת דוד בכל אותות הכבוד וישלחהו המלך וילך בשלום. ראה יואב ויבן, כי בא המלך בברית עם שר צבא ישראל והוא – יואב – יניח את מקומו לרגלי דברי הברית האלה ופקודתו – פקודת שר הצבא – יקח אחר. יואב, כאיש הגוזר ומקים, מהר וישלח מלאכים להשיב את אבנר מבור הסירה „ודוד לא ידע" ויחכה על אבנר על יד השער, שם הטהו „לדבר אתו בשלי ויכהו” וימת…
מות אבנר הרעיש לב דוד ונפשו נשברה עד מאד. האיש אשר בידו היה העז והתעצומה להסב לו בשלום את כל מלכות ישראל, האיש הזה נפל שדוד בידי מרצח־חרש לפני הקימו חפץ לבו ומחשבותיו הגדולות, וביותר דאג דוד לבל יאמרו שונאיו, כי ממנו היתה שומה לעשות המזמתה, לשום דמי מלחמה בשלום ולהמית שר וגדול בישראל אשר בא לחצרות מלכותו בתור מלאך השלום. דוד קרא לבכי ולמספד־מר לפני כל העם והלוית המת נעשתה ברוב כבוד למען ידע כל העם כי „שר וגדול נפל היום בישראל", „וילך אחר המטה, הוא וכל עבדיו ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם". ובשברון רוחו על מות גבר רב פעלים כאבנר קרא מנהמת לבו בקינתו עליו, אשר רק ראשיתה נשארה בידינו לאמר:
"הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר?! יָדֶיךָ לֹא אֲסֻרוֹת, וְרַגְלֶיךָ
לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ, כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ!".
דברי הקינה הזאת הרעישו לבות השומעים וכל העם געו בבכי וידעו „כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר“. בכל זאת נמנע דוד מהעמיד את יואב ואבישי בשער המשפט וגם מהוכיחם על פניהם, כי היו האנשים דרושים לחפצו ובלעדיהם לא מצא און לו לבצע את בל פעולותיו ויתאונן עליהם רק בסוד אוהביו רואי פניו לאמר: „אנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני, ישלם ה' לעושי הרעה כרעתם”.
“ויהי כשמוע בן־שאול כי מת אבנר בחברון וירפו ידיו וכל ישראל נבהלו”. איש־בשת היה גבר תמים ויאמן באבנר, כי הלך רק במלאכותו להשיב את מיכל אחותו לאיש נעוריה ולא ידע דבר מכל מחשבות־בגד והתחבולות אשר רקם אבנר בסתר, ועל כן נפל עליו לבו מאד, בראותו כי נלקח מעל ראשו האיש אשר עליו נשען כל כבוד בית מלכותו, אך עוד לא שבה נפשו למנוחתה גם הוא נפל שדוד לפני מרצחי חרש. שני אנשים רשעים שרי גדוד מבני בנימין המיתו את מלך ישראל בביתו על משכבו בחשבם להתרצות אל דוד במעשה המזמתה כזאת, החטאים האלה קוו למצוא די שכר ושלומים מדוד „חלף ראש מלך ישראל" אשר הביאו בידיהם אליו. אך דוד העיר עליהם את כל חמתו ויצו את הנערים השומרים לראשו וישימו כרגע קץ לחיי רוצחי נפש המלך. אחרי מות איש־בשת הֻסַבָּה מלכות ישראל לדוד באפס יד. עוד בשכבר הימים היו לדוד אוהבים חפצים ביקרו גם בין שבטי ישראל, אשר זכרו את מעשה תקפו וגבורתו בצאתו בצבאות שאול ויכבדוהו ויעריצוהו כבחיר ה' הנמשח מאת הנביא שמואל למלך על ישראל. גם אבנר בקול הקורא מחברון אשר שלח בישראל ימים מעטים לפני מותו רכש לו אוהבים רבים, גם אלה אשר שמו תָהֳלָה בדוד על כרתו ברית עם הפלשתים, גם המה הכירו וידעו, כי רק הוא האיש האחד ואין זולתו אשר יצא ויבוא לפני העם ואך לו תאתה הממשלה. אז „באו כל זקני ישראל אל דוד חברונה" ויכרתו עמו ברית אמת ושלום „בחברון לפני ה' וימשחו אותו למלך על ישראל". בין ראשי שבטי ישראל נמצאו גם בני בנימין „אחי שאול ושומרי משמרת ביתו" אשר הגישו לו מנחה ויקבלו עליהם עול מלכותו (ע' דה"א י"ב כ"ד עד סוף הפרשׁה. המתרגם), אף כי לבם היה בל עמם ויחכו רק לעת מצוא לגלות את שנאתם לאיש עברתם. עתה הגיע דוד אל המטרה, אשר אליה נשא את נפשו, תאות לבו נתנה לו ומנשיא אחד השבטים היה למלך על כל ישראל, אחרי תלאות רבות ועצומות ואחרי הֲגֹתו מן המסלה המון אבני נגף וצורי מכשול. עתה נסתם הפרץ בחומת בית ישראל, ולא נחצה עוד העם לשתי ממלכות, כי היה לגוי אחד ומלך אחד מושל בקרבו. גם הכהונה והנבואה, אשר לא מצאו נחת בפעולת שאול, גם הן הָשלמו אל דוד. אביתר החטר מגזע עלי הכהן הגדול היה עם דוד בברחו מכף שאול ויתענה בכל אשר התענה הוא וגם יהוידע הנגיד לאהרן ומספר רב מהכהנים וצדוק נער גבור חיל בימים ההם ואשר אחרי כן שמש הוא לבדו בהכהונה הגדולה, כלם היו אחרי דוד (ע' דה"א שׁם. המתרגם). גם בני הנביאים, אשר ידעו כי על ידי שמואל נמשח דוד למלך על ישראל החזיקו על ידו. הנביא גד מבני הנביאים אשר לשמואל היה בן לויתו של דוד בימי נדודו ומרודו ויועץ מורה דרך בכל הליכותיו והנביא נתן היה גם הוא יועצו אחרי שבתו על כסא המלוכה, מורהו לצדקה ומשחרהו למוסר בכל עת אשר ראה כי יטה מדרכי ישר. הנה כן מצא לו דוד עז ותושיה בהכהונה והנבואה, שני עמודי התוך אשר כל בית ישראל היה נשען עליהם בימים ההם. אמנם אם בהליכות המדינה פנימה לא נראה כל שטן ופגע רע אשר יהיה למפגע על דוד, הנה רבו המעשים והסכסוכים בדברי המדינות חוצה, עוד סביב שתו את ארץ ישראל לכל גבולותיה עמי הנכר, וידע דוד כי לא תכון מלכותו כל עוד לא יבצור רוח עריצים ולא יניח לישראל מכל אויביו מסביב. ראשית מעשהו היה להפר בריתו עם הפלשתים. הדבר הזה נֻטַּל על דוד לעשותו בחפצו לתמוך את בית מלכותו בכבוד, לשבור מטות עול זרים מעל צוארו למען קנות לו לב העם. ובעשותו כדבר הזה הנה היה עליו גם להִכּוֹן לקראת מלחמה כבדה עם הפלשתים זעומי נפש העם. יד הפלשתים היתה אז רוממה ודוד ראה ראשית לו לגרש מנחלת ישראל את בני עם נכר אשר בקרבו ישבו עוד מימי כבוש הארץ ובמצודת סלעים אשר היתה משגבם תקעו להם יתדם בקרב בני בנימין כגוי בקרב גוי וממלכה בתוך ממלכה (Enclave) הוא היבוסי – אשר נשגב בקרב הארץ וממצודת ציון פרש מצודת ממשלתו על כל חבל הארץ מסביב, ויפרד בין השבטים בנימין ויהודה עד כי כמעט לא קרבו זה אל זה.
הגבעה הנשאה ציון היתה מוקפת משלש רוחותיה בעמקים צרים ובסוללות עפר ומבנה דיק עד כי כל צר ואויב לא יכול לגשת אליה ללכדה ברעש מלחמה. מבצר הגבעה היה חזק מאד מפאת נגבה כי שם היה למעוז לה שן סלע מצוק אשר עמד זקוף כמו נד וחומה בצורה ובתחתיתו נקיק סלעים עמוק מאד. דוד ראה כי טוב ונכון לפניו ללכוד לראשונה את מצודת ציון לפני צאתו למלחמה על פלשתים ויקרא לשלום אל היבוסי, אך היבוסים תחת לענותו שלום דברו בשחוק ושאט נפש לאמר: „לא תבוא הנה בלתי אם הסירך העורים והפסחים" כי נשגבו במצודתם ויהיו בטוחים כי לא תמצאם יד דוד אם גם בעלי מומים וידועי חולי יגינו בעדו, אז הזעיק דוד את צבאותיו ויאמר „כל מכה יבוסי ויעלה לראש המצודה דרך שן הסלע המצוק יהיה לראש ולשר הצבא בישראל"; כל הגבורים אשר לדוד התחרו איש ברעהו ומכלם עלה ראשונה יואב בן צרויה ויהי מני אז לשר הצבא בישראל ואחריו החזיקו יתר הגבורים ללכוד את מצודת היבוסי אשר על גבעת ציון ויקראו לה עיר דוד, אז התרפסו היבוסים לפני דוד וישחרו פניו כי יעשה שלום להם, ויענם שלום ויתן להם לשבת בעיר אך לא בהמצודה וישב היבוסי מני אז במזרח העיר על גבעת מֹריָה.
אחרי אשר נלכדה מצודת ציון העתיק שם דוד את משכנו מחברון וַתִּקָּרֵא מני אז בשם עיר דוד ותהי מצודת ציון למקדש מלך ועיר היבוסי אשר הוסבה שמה ירושלים לעיר מלוכה. אל העיר החדשה ירושלים הביא דוד את גדודיו, כל רואי פניו ויושבי חצר המלך; המקום אשר עליו בנה בתים רבים למושב אנשי חילו נקרא אחרי כן בשם „בית הגבורים" (נחמיה ג' ט"ז). זאת היתה ראשית העיר הקדושה עד היום לכל העמים בתבל ארצה הנאורים באור אמונת אל אחד, העיר אשר עיני ולבות כל העמים בה מני אז ועד עתה. לפי מצב הדברים בימים הראשונים למלוכת דוד השכיל מאד לעשות בבחרו את ירושלים למקום מועד שבטי ישראל ועיר הראשה בכל הממלכה. אמנם כן להעיר שכם יתר שאת לה על פי תכונתה ושבתה בתוך עמק ברכה וארץ פוריה כגן ה' ובטבור הארץ במרחק שוה מכל השבטים גם בנויה בנאוה ויפה נוף, אך דוד לא יכול לשום משכנו בשכם אשר בנחלת אפרים, השבט אשר מאז ומעולם רם לבו על כל אחיו ויתנשא עליהם לכל לראש וגם עתה עוד היתה רוח בני אפרים זרה לדוד וירגנו בסתר אהלם, כי לא קם מושל מקרבם על ישראל והמלוכה נתנה לשבט יהודה היושב בנגב הארץ ורֻבי בניו היו עוד רועים נוסעים בעדר, על כן הגה לבם איבה ליהודה אשר מקרבו יצא מחוקק אשר ישפוך רוח ממשלתו עליהם; בגלל הדבר הזה נֻטַּל על דוד לשבת בתוך עמו, להשען על גבורת בני שבטו וישע ימינם, אך עם זה גם להיות קרוב ליתר השבטים ויבחר בירושלים היושבת על גבול יהודה ובנימין, ואשר מצודת ציון משגבה ושם תמצא ידו לאסוף אליו אנשי החיל המחזיקים במעזו ונאמנים בבריתו אם גם יתפרצו השבטים מפניו ויטו אזנם לקול מלחשים ונרגנים. אדמת המקום אשר עליו נבנתה ירושלים אם כי איננה ברוכה כשכם, אך פוריה ומי מעינות אשר בעמקיה מסביב לה יפרו את האדמה ויעשוה כלה משקה גם אם לא יהיה מטר על פני הארץ. במזרח העיר יתנשא טור גבעות הנודע בשם הר הזיתים על שם יער עצי זית אשר נמצא לפנים במקום הזה. מנגבה לעבר הפונה מזרחה תשתרע בקעה עמוקה היא הנודעת בשמה גיא־הִנֹּם או גיא־התפת על שם איש אחד או משפחה אחת בשם הנֹּם ואשר על כי במקום הזה הקריבו זבחי אדם למלך היה השם הזה למעורר זועה והוסב אחרי כן על מקום מוסר ותוכחה לחטאים בעולם הגמול. למערב העיר תשפל הרמה ותהיה רק לגבעה נשאה ובצפון תשפל ותרד לארץ המישור. על פי ההרים והעמקים אשר מסביב לה היתה ירושלים לעיר בצורה משלש רוחותיה: ממזרח מערב ונגב. בתוך חומת העיר בהככר המשתרע בין העמקים ממזרח, ממערב ומנגב תתנשאנה גבעות אחדות מעל פני המישור אשר גבעת ציון לפאת מערב היא הרמה והנשאה ביניהן ולפאת צפונה מזרחה תמצא הגבעה העומדת ממולה גבעת מריָה וממנה ימשכו טורי גבעות לפאת נגבה עם ההר עפל (Ohpla). הר המריה לא יגיע בגבהו להר מצודת ציון ובכל זאת נעלה ונשגב הוא ממנו ומכל ההרים על פני האדמה בזכרון המעשים שנקרו ויאתיו עליו מימי עולם ודורות קדומים.
כאשר נודע להפלשתים כי נבחר דוד למלך על כל ישראל, כבר ידעו והבינו כי לא תקום עוד ברית השלום אשר כרתו עמו, כי לא יארכו הימים ודוד יקום לאויב להם ובחרב יצא לקראתם, אך עוד לא מצאו את העת נכונה לפניהם להתיר אגודת הברית, ורק בלכידת עיר – היבוסי – ירושלים ועשותו אותה לעיר הראשה ומקום מועד לכל שבטי ישראל וגדודי הצבא ראו הפלשתים אות מלחמה קרובה, וימהרו הם להשמיע את צבאותיהם ולהחלץ עליו בטרם תמצא יד דוד לאסוף גדודי שבטי ישראל הנפוצים בכל הארץ ורחוקים ממקום שבתו. מחנה עצום ורב מהפלשתים נטשו בעמק רפאים ויגיחו מול הרי יהודה וילכו בצעדי און הלוך וקרב אל ירושלים; אז יצא דוד וכל גדודי חילו עמו מאת פני העיר ויחן בקרבת המקום עדולם. צאת דוד מעיר ממלכתו החדשה דמתה למנוסת מלחמה, על כן התאזרו הפלשתים עז ויבטחו בגבורת ימינם ויפשטו בכל ערי יהודה עד באם לעיר מולדת דוד בית לחם ויתבצרו בה ויתקעו בה את אהלם ומשם שלחו גדודים לשוט בכל הארץ לשלול שלל ולבז בז. עם דוד היו אז רק מתי מספר מגבוריו ולא מצא עוד און בנפשו לצאת עמהם המערכה נגד הפלשתים הרבים והעצומים ממנו, ובהעת ההיא נסה ובחן את גבוריו לדעת היעמוד לבם במלחמה נגד עזי הנפש אלה ויאמר: „מי ישקני מים מבור בית לחם“. לדבריו אלה התעוררו שלשת הגבורים: יָשְׁבְעָם, אֶלְעָזָר וְשַׁמָּה ויבקיעו אל בית לחם ובימינם הנאדרי בכח שמו להם ידים בתוך מחנה האויב וישאבו מים מבור בית לחם ויביאו למלכם השוכן במערת עדולם, ולא אבה דוד לשתותם, כי בדם נפשותם הביאום וכל מגמתו היתה לבחנם ולדעת את רוח עז וגבורה אשר תפעמם. אחר הדברים אסף דוד את כל צבאותיו ויערוך מלחמת תנופה נגד הפלשתים בבעל פרצים. שם היתה תבוסת פלשתים שלמה ומכתם נצחת והתשועה הזאת היתה גם זכרון לדור אחרון בפי הנביאים והמשוררים אשר דמוה להתשועה הגדולה אשר נעשתה לישראל בימי יהושע בן נון בהלחמו נגד מלכי האמורי על יד גבעון (ע' ישׁעיה כח כא. המתרגם). הפלשתים נסו מהמערכה מנוסת חרב „ויעזבו עצביהם ויִשָׂאום (וישרפום) דוד ואנשיו”. בכל זאת לא נכנעו בפעם הזה ועוד הוסיפו לגבר חילים בתקוה כי עוד לא יבצר מהם לכבוש את מלך ישראל ועמו תחת עלם הקשה וינטשו בעמק רפאים ובעמק האלה על יד אפס דמים. אז נלחמו גדודי דוד בגבורה נמרצה וגבוריו הכו במלחמת־בינים את מבחר גבורי פלשתים וירבו חלליהם ויכום וירדפום עד גבולות ארצם. אחרי המלחמה הזאת ראה דוד ויבן, כי מנוחה שלמה לא תהיה בארצו ומלכותו לא תכון אם לא יבצור את רוח הפלשתים ויַדְבֵּר תחת רגליו את הגוי הקטן עז הנפש אשר זה מאות שנה קם למטה חובלים ולרועץ לעם ישראל ולמחתה ומגור לו מסביב. אז הפך דוד את ידו מול הפלשתים ויבא מלחמה בשערי ארצם ויך את צבאותיהם וצר על גת העיר הראשה הקרובה ליהודה עם כל מגרשיה וערי השדה אשר בסביבותיה. אז נגדע קרן הפלשתים ואל העיר אשר לפני שנים מעטות בא דוד כנס ובורח על נפשו ומבקש מקום מנוס ומפלט לו, אל העיר הזאת בא עתה כמבוא עיר מבוקעה בראש שרי צבאותיו. הכנעת הפלשתים היה המפעל הגדול והנכבד, הראשון וכביר העליליה במפעלות דוד בראשית ימי שבתו על כסא מלכות ישראל, כי מלבדם לא היו עוד צוררי ישראל אשר העיזו לגשת אל גבולות הארץ ולהרגיזה. אז ידע דוד כי כסאו נכון לפניו „ויצא שמו בכל הארצות וה' נתן את פחדו על כל הגוים מסביב".
נצחון דוד על הפלשתים נתן עז למלכותו וכל בני העמים שכני ישראל הָשלמו לו. חירם המלך הראשון בצור, אחרי אשר נָסַבה אליה כל הגדולה והתפארת אשר לצידון שלח מלאכים לדוד לכרות עמו ברית שלום ואהבה עם „עצי ארזים וחרשי עץ וחרשי אבן קיר ויבנו בית לדוד“, לכלל את עיר הבירה החדשה בארמוני תפארה והיכלי חמד. דוד שמח מאד על מלאכי השלום אלה וידע „כי הכינו ה' למלך על ישראל; וכי נִשֵׂא ממלכתו בעבור עמו ישראל”. הצורים והצידונים ומלכם חירם בראשם, אשר כבר ידעו את תנופת יד הפלשתים שמחו מאד, כי נשבר גאון עזם וכי מעתה לא יוסיפו עוד לפשט בארץ כנען הצפונית, עוד דבר אחד העיר את לבב חירם מלך צֹר לכרות ברית עם מלכות ישראל ולדבר שלום אליה, כנען הצפונית או פיניקיא החלה אז להיות שרתי בים וסחר כל הגוים, הצורים שלחו ארחותיהם נושאות מערבן דרך ארץ ישראל למצרים ויתר ארצות אפריקה ויחפצו, כי לא יחסמו בני ישראל את דרך המסחר הזה בפניהם; הברית הזאת בין דוד וחירם היתה דרושה לחפץ שניהם ודוד לא אחר לכלל את עיר הראשה בישראל בבנינים נהדרים ונאוים בנוים בידי חכמי חרשים הצורים, אשר נודעו למשגב כיודעי חן ובעלי טוב טעם בחכמת הבניה. לראשונה בצרו את חומת העיר מפאת צפונה אשר שם היא פתוחה לארץ המישור לבא בשעריה בלי כל מעצור. גבעת ציון או עיר דוד הקטנה על פי שטחה הקטן לא נשאה את יושביה החדשים, כי רבו מאד העם המתישבים ועוד הרבו העם לבא לעיר המלוכה עד כי צר להם המקום לשבתם. ועל כן הכניסו בגבולות העיר גם הגבעה-השפלה אשר מצפון למצודת ציון ויקראו את שמה מלוא, או הַפַּרְוָר השני בעיר דוד. גבעת מריה והעפל אשר תסתעף ממנה ותשתרע על ידה לא נמצאו עוד בגבולות העיר ולא נחשבו על ירושלים, כי שם ישבו עוד היבוסים אשר השלים להם דוד וימשכם חסד. אז בנה לו דוד בית מעצי ארזים אשר הביאו עבדי חירם מהלבנון ואז עלה על לבו הרעיון הנכבד לעשות ירושלים למקדש מלכו של עולם ומקום מועד לכל חפצי קרבת אלהים, להעיר אשר עיני ולבות העם תהיינה בה, כי מציון תצא תורה ודבר ה' לכל בני ישראל מירושלים. אז הלך דוד והעם אשר אתו מבעלי יהודה אל קרית יערים להעלות משם את ארון האלהים, אשר נקרא שם ה' יושב הכרובים עליו" ואשר עמד שם מימי חרבן שילה, אחרי שובו מארץ פלשתים בדרך פּלא, להביאהו עתה באהל־יריעות אשר עשה לו המלך דוד, והמשורר בדברו על המפעל הזה יאמר:
"זְכוֹר יְיָ לְדָו֑ד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ; אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיָי֑ נָדַר לַאֲבִיר
יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי֑ אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ
יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי֑ לְעַפְעַפַּי
תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיָי֑ מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב".
בהמון חוגג ובחבל לוים ובכלי מנגנים בפה ובכלי שיר נסע המחנה והמלך דוד בראשו לקרית יערים, אשר תמצא במרחק שלש שעות בקרן צפונית מערבית לירושלים, וירכיבו את ארון העדות אל עגלה חדשה רתומה בבקרים ושני לוים בני נדב נוהגים אותה. אך בדרך קרה אסון לאחד הנוהגים את הארון ויחרד דוד ויירא מאד ולא אבה להסיר את ארון ה' עיר דוד ויטהו בית עובד אדום הגתי, ורק כאשר ישב הארון בית עובד אדום ויברך ה' אותו ואת ביתו הלך דוד שנית להעלות את ארון העדות ולהביאו ירושלימה אל מצודת ציון, אז נִשָׂא הארון על כתף הלוים והעם שמח שמחה גדולה ויעלו הארון בתרועת מלך והמון חוגג משחק בכנורות, בתֻפים ומצלתים; שמחת עולם היתה על ראש דוד, אשר הקים את נדרו לבנות אהל לה' יושב הכרובים ולמצוא מכון לשבתו ויפזז ויכרכר כאחד העם בדברי שיר ושבחה הלל ותודה לה' הבוחר בציון. מיכל בת שאול אשת נעוריו נשקפה בעד החלון ובראותה את המלך מפזז ומכרכר ותדבר אליו דברי מהתלות ותבז לו בלבה.
בבוא ארון העדות לירושלים היתה לעיר הקדש ומקום מקדש לעבודת ה' כהעיר שילה מלפנים, למקדש ומזבח היו דרושים כהנים ומשרתי עליון, ועל כן כמעט בא ארון האלהים ירושלימה וישם דוד את אביתר הכהן בן אחיטוב, אשר רֵעה לו בימי עניו ומרודו ויתענה בכל אשר התענה הוא, לכהן הגדול לפני מזבח ה' אשר בנה לפני הארון לעולה וזבח. בעת ההיא נמצא עוד כהן גדול אשר שֵׁרֵת בקדש לפני מזבח ה' אשר בגבעון ואשר שאול מלא את ידו לכהן, אחרי הרגו את כל הכהנים יושבי עיר נוב. להדוף את הכהן הזה ממשמרתו לא חפץ דוד לבלי העיר ריב ומשטמה בין הכהנים משרתי בית אלהים, ויבחר יותר לתת לשניהם המשרה וכי שניהם יהיו משמשים בכהונה גדולה, האחד – צדוק בגבעון, והשני – אביתר בירושלים.
דוד היה לא לבד המיסד סדר עבודת אלהים בהדרת קדש לחזק רגש הדת ורוח האמונה בין העם, כי אם גם מחוקק חקי חיי המדינה בתורת חסד ואהבת צדק ומישרים; „ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", ומוציא כאור משפט כל ריב ודין בין איש לאיש ובין שבט ומשפחה. עד כי היה לחזון לב כל מלכי ארץ אשר צדק ומשפט מכון כסאם ומלכותו היתה למופת לכל תופשי שבט מושלים. בו חזה כל העם מושל צדיק ביראת אלהים, אשר צדק ומשפט לו לקו וחסד ואמת למשקלת. דוד הרים קרן ירושלים בכבוד ותהי לעיר אלהים, עיר הקדש, מקום שם נגלתה דעת אלהים הטהורה והצרופה בארץ. בגלל כל הגדולות האלה: בשברו מוטות עול הפלשתים מעל צואר העם, בהניחו לישראל מכל שונאיו מסביב, בעשותו צדקה משפט לכל בני עמו, שב לב העם אליו ויהי אהוב ויקר לכל ישראל, וחמודות לכל שבטי ישרון כאשר היה בימי נעוריו אהוב העם ומחמד נפשו. דוד לא רדף עתה אחרי אהבת העם, כי אם היא באה לו ותרדוף אחריו. את סדרי המדינה שִׁנָּה דוד לפי רוח העת והשנויים שנעשו בארץ. חלוקת הממלכה לשבטים והנהגת המדינה לבתי אבות השאיר כמקדם; אך הַחֵרוּת היתרה אשר היתה לכל שבט, לצאת למלחמה נגד הצר הצורר את הארץ אם לחדול, עד כי כל השבטים יצאו איש לעבר פניו התפרדו ולא התלכדו גם בימי קרב ומלחמה, להחרות הזאת שם דוד קץ ותכלית, וכל שבט הרים מקרבו מספר אנשי חיל מבן עשרים שנה ומעלה לעבוד במחנה הצבא בעתותי קרב ומלחמה. על כל אנשי המלחמה היה מפקד שר הצבא – המשרה הכבודה הזאת נתנה אז על שכם יואב בן צרויה. לדוד היה גם כן גדוד־החיל שכירים, אשר שכר מבני העמים אשר לא מבני ישראל, הגדוד הזה היה שומר לראשו ונודע בשם כרתי משפחה ממשפחות הפלשתים ופלתי אשר לא נודע מקור מוצאו. מפקד הגדוד השומר לראש המלך היה הגבור הנערץ בניהו בן יהודע.
עוד בזאת האירה ההצלחה את פניה אל דוד בראשית ימי מלכותו, כי נמצא לו יועץ גבר חכם בעז, אשר ידע להיות לעזר לו בעצה נאמנה בכל דבר מלכות וסכסוכי המדינה הוא אחיתפל הגלוני, אשר עליו נאמר כי עצתו היתה בימים ההם כאשר „ישאל איש בדבר האלהים", אך היועץ החכם הזה נהפך לו אחרי כן לרועץ ופעולתו היתה כבירה ונמרצה בדברי ימי מלכות דוד וכל המוצאות אותו.
ויהי היום ולפני כסא המשפט אשר ישב עליו דוד בא ענין אחד כביר העליליה ורב הנסיון לדוד. בימים ההם ויהי רעב בארץ שלש שנים שנה אחר שנה ויפן העם אל מלכו לשחרהו ישועה בצרתה לו. בהאסון הנורא הזה ראה העם אצבע אלהים אשר תיסרהו בתוכחה עלי עונו ועל פשע רב, אשר חטא ופשע הגוי כלו, אז שאל דוד באורים מפי אביתר הכהן הגדול; ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבענים“, ויקרא המלך לגבעונים אשר נשארו עוד בארץ אחרי אשר הכרית שאול אותם וישמידם מעל פני האדמה וישאל את פיהם לאמר: „מה אעשה לכם ובמה אכפר פניכם להסיר החטאה הזאת מעל נחלת ה'”, הגבעונים הקשיחו לבם ולא אבו לקחת כל כפר ויתרצו רק בדמי בני שאול, להגבעונים היתה הצדקה לדרוש כדבר הזה, כי שאול עבר על דברי השבועה אשר נשבעו זקני העדה בימי כניסתם לארץ. לו הואיל דוד לחוס על בני שאול ולהשיב אחור את דבר הגבעונים, כי עתה העיר עליו חמת העם, באמרם כי במאנו לכפר חטאת שאול הנהו מביא שואה על הארץ. אך לעמת זה הנקל היה לשונאי דוד לאמר כי בהות נפשו וחפץ לבבו בחר לו את בני השארית הנמצאה עוד מבית שאול להגירם על ידי חרב למען הכרית לו שרש וענף בבית ישראל ותכון המלוכה בידו לבדו. בלב נשבר מלא דוד את חפץ הגבעונים אבירי הלב אשר קפצו באף רחמיהם לפקוד עון אב על בנים. את שני בני רצפה בת איה פלגש שאול וחמשת בני מרב בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחלתי הוקיעו הגבעונים באכזריות נוראה בגבע בנימין העיר הראשה ומקום משכן שאול מלפנים, ויחמול המלך דוד על מפיבשת בן יהונתן, כי זכר את השבועה אשר נשבע לאוהבו הגבר והתמים לאמר: ה' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם, ויקח דוד את מפיבשת מבית אחד מנכבדי העם בעבר הירדן אשר היה עצור שם ויביאהו ירושלימה ויושיבהו בחצרות מלכותו ויהי מאוכלי שלחנו כאחד מבני המלך; בכל זאת היו בני בנימין עוינים את דוד ועברתם לו היתה שמורה בלבם, באמרם, כי בזדון הכרית את כל בני בית שאול וישם לבו לחמלה רק על האחד – מפיבשת הפסח בשתי רגליו אשר לא יצלח למלוכה, וכאשר סרה ההצלחה מאת דוד היו בני בנימין הראשונים לעפר בעפר לעמתו ולקללו קללה נמרצת.
ויהי כאשר מלך דוד כעשרים שנה על הארץ ויאחז בסבך מלחמות רבות ועצומות עם העמים אשר מסביב, ואשר הניאוהו ממעשה הצדקה והמשפט אשר היה עושה בקרב עמו; בהמלחמות עם העמים האלה יצא דוד והשכיל וַיַדְבֵּר אויביו תחתיו וירחב גבולות ממשלתו וירם קרן עמו בכבוד. העם הראשון אשר הביא דוד מלחמה בשערי ארצו היו המואבים, אשר בימי מנוסתו משאול גר בתוכם וימצא מנוס לנפשו ונפשות בית אביו. המלחמה הזאת היתה כפי הנראה מלחמת נקם ושלם על בגד בוגדים אשר עשו המואבים, אשר ע"כ הראם דוד קשה ויעש נקמות בם יותר מכל העמים אשר נלחם בם „ויהיו מואב עבדים לדוד נושאי מנחה". כבדה מזאת היתה מלחמתו בבני עמון, שוכני ארץ הגלעד מקדם צפונה, על דבר החרפה אשר שמו העמונים על עבדי דוד ומלאכי השלום אשר שלח אל חנון מלך עמו לנחמו על מות אביו ולברכו. העמונים שכרו חיל וצבא רב מהארמים מן רחוב עד צובא מצפון ללבנון ודמשק עד הנהר פרת ותהי המלחמה לדוד וחילו מפנים ואחור. גדודי דוד נלחמו בזרוע עזם וגבורתם הנפלאה והנצחון הופיע על דגלם, אויביהם תֻּכּוּ לרגליהם ויכניע דוד את ארם וישם נציבים בארם ודמשק ויהיו לו כל העמים אשר צררו ישראל מלפנים למס עובד ונושאי מנחה. שמו יצא לתהלה בכל הארץ ויתן חתיתו בארצות הגוים מסביב ורבים מבני הנכר מהרו לבוא אליו לצאת בצבאותיו ולהמנות במספר גבורי ישראל. במלוך דוד על ישראל היה גבול הארץ מדן ועד באר שבע ועתה רחבו ונסבו גבולותיה מנחל מצרים ועזה עד הנהר פרת; כל העמים אשר הכניע דוד היו למס עובד לישראל, נושאי מנחה ומקריבי אשכר, גם הרים מהם דוד אנשים לעבודת המלך והעם, לחצוב בהרים ולבנות מבצרים ובנינים דרושים לטובת המדינה וחפץ הממלכה –. בהמלחמות הרבות והעצומות, בעטרת הנצחון וזר התהלה אשר נשא על ראשו, לא גבה לב דוד ולא רמו עיניו. בימי טובה אלה נראתה נפש דוד היקרה והנשגבה בכל תקף תפארתה. כגבור מלחמה היה עשוי לבלי חת; היה לבו כלב האריה ורוחו כנחל שוטף בכל עת אשר ראה, כי באה עת לעשות להרים קרן עמו לנקום נקמת כבודו ולעשותו עליון על כל העמים מסביב; אך כמעט שב ממערכות המלחמה ועטרת הנצחון על ראשו לבש ענוה כמדו, התהלך בין העם כאחד מהם וישם כל מעינו לעשות משפט וצדקה בארץ, להציל עשוק מיד עושקו, לחוס על דל ואביון ולחלץ עניים מענים (ע' מועד קטן ס"ו ע"ב. שפ"ר). דוד לא הקים לו יד ומצבת זכרון נצחונותיו הרבים, כי כמוהו כשר צבאו יואב הגבור הנערץ האמינו, כי „לה' הישועה", כי אך הוא משגב לעמו ומגן לכל החוסים בו.
שתי דעות נעלות ונשגבות, אשר רוממו את הגוי כלו ואשר הרכיבוהו על במתי הכבוד והתפארת מצאו מסלות בלב העם על ידי דוד ובטתונו באלהיו הנותן לו כח לעשות חיל: האחת, כי ידי איש לא תעשינה חיל אם ה' לא יהיה למשען לו להופיע על עצתו ולתמכהו בימין צדקו, „כי
אֵין הַמֶּלֶךְ, נוֹשָׁע בְּרָב חָ֑יִל גִּבּוֹר לֹא-יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ: שֶׁקֶר הַסּוּס
לִתְשׁוּעָ֑ה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט: הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָ֑יו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ":
“ה' הוא איש מלחמה ולו הנצח והגבורה ואין מעצר לו להושיע ברב או במעט”. הדעה השניה: כי ה' הוא הנלחם לישראל ויוצא בצבאותיו וגבורת ישע ימינו הוא משגב לעמו וחסן ישועתו, מני אז והלאה נקרא אלהי ישראל בשם ה' צבאות; בשם הנכבד הזה הביע העם את עוצם בטחונו באלהי אבותיו, הנותן לו כח לעשות חיל ואשר לו הישועה. הבטחון הכביר הזה נתן עוז לצבאות ישראל; בשם ה' אלהי הצבאות יצאו חוצץ לקרב, טרפו זרע אף קדקד, מחצו ראש פרעות אויב במלחמת תנופה ואיש לא עמד בפניהם; בהבטחון הנעלה והנשגב הזה עשה ישראל חיל וימינו חוללה גבורות נפלאות במלחמותיו עם אויביו הרבים והעצומים.
אך עד מהרה נשבתה מטהרה גם כל הטובה אשר עשה ה' לישראל. חק הוא לעם וגוי, למשפחה וממלכה, כי ימי הטובה לא יארכו וכצל עובר היא הצלחת איש ועם כלו. אחרי יום צח ונעים, אחרי ימי אורה ושמחה יבואו ימים אין חפץ בם, לנסות בם את רוח העם וכחות נפשו ולבבו אם יעמוד במלחמת החיים, ואם תהיה לו תקומה לדור אחרון כי יבוא. דוד חטא ואשם וחטאו זה היה לו ולעמו למקור כל אסון, תוגה ושברון לב. החטא הזה העיב את שמי חייו, הרעיש את מוסדות ממלכתו אשר כונן ברוב אונים וידים אמונות ויבֵא שואה ומשואה על העם כלו. בשוב דוד מהכות את הארמים וינוח מעמל המלחמה בעוד אשר יואב וגבוריו עם אנשי החיל צרו על רבת בני עמון ראה מעל גג ביתו בצאתו לשאוף רוח צח אשה רוחצת, אשה טובת מראה מאד. והאשה היתה בת שבע אשת אוריה החתי אחד מגבוריו ושרי צבאותיו. אש התאוה אחזה בכל בתי נפשו, עז רוחו עזבהו וישלח מלאכים ויביאה אל היכלו והיא האמינה, כי עליה למלא את מצות המלך לכל אשר יצוה עליה. ויהי מקץ ימים מספר ויודע לדוד, כי גמלה חטאתו ותעש פרי, כי עוד מעט ומעשה מזמתו יגלה בקהל רב ובחפצו לכסות עונו במשאון הוסיף חטא על פשע, וכפיו נגואלו גם בדם נקי וצדיק, כי קרא אליו את אוריה ממערכות המלחמה וידבר אתו טובות ויתן לו לשוב אל ביתו לחדות פני אשתו ולהתעלס אתה באהבים, אך אוריה, באמונתו לדוד לא ירד אל ביתו וירא דוד כי חרפת עונו לא תמחה ולא תכֻסֶּה במשאון וילך מדחי אל דחי. וישלח דוד את אוריה אל יואב וספר שלח בידו להעמיד אותו מול פני המלחמה החזקה, לשוב מאחריו „וְנִכָּה ומת בחרב בני עמון". דבר דוד קם ונהיה. אוריה ירד במלחמה ונספה בפגוע בו חצים ומות מאנשי חיל בני עמון המורים מעל החומה, ותספוד אשת אוריה על אישה כחק וכמשפט ואחרי כן קרא אותה דוד ההרמונה ותהי לו לאשה ותלד בן אשר חי ימים אחדים ויחלה ויאנש וימת.
מקרים כאלה רבים הם בכל המקומות והזמנים, ובכל ממלכה אחרת היה נשאר הדבר מכוסה במשאון ואיש אחר מבלעדי רואי פני המלך לא ידע מזה וכל המעשה היה נשכח מלב ונטבע בים הנשיה, ועד אזני העם לא הגיע, ואם גם לקחה אזנם שמץ דבר ממנו, לא יכלו לדעת תכן הדבר. כי מה המעשה אשר נעשה? אוריה ירד במלחמה ונספה ומלבד יואב לא נודעה לאיש סבת מותו. אשת אוריה באה ההרמונה ותהי לאשה לדוד. דבר כזה לא משך עליו עיני העם וגם אם הבן יִוָלֵד איזה ירחים לפני זמנו אחרי היות בת שבע לאשה לדוד, הנה מי ישים לבו לדברים קלי הערך כאלה, הבן הנולד נחשב ליתום נצר מגזע אוריה החתי, כן היה הדבר בכל ממלכות הגוים בימים ההם וגם בזמן הזה בארצות הקדם. אך לא כאלה היה חלק ממלכת ישראל החדשה, שם היתה עין צופיה גם על הליכות גבוה על גבוהים, עין צופיה במחשכים וחודרת אל תעלומות לב ויצרי מעללי איש ואיש. בממלכת ישראל ישב על כסא המשפט רוח אלהים, רוח־מוסר־שדי אשר שבר חקו על המלך ולא נשא פנים גם לנושאי הנזר והעטרה. הרוח הזה הוא – הנבואה, העין הצופיה ורוח אלהים אשר יוציא כאור משפט מלך כמשפט אחד העם. תעודת הנבואה והליכתה בקדש היתה, לשום אל חכה שופר לבל יכסה העם על פשעיו, להוציא כאור משפט החטאים בנפשותם ולגלות את עונם לעיני השמש, למען ידעו כל בני העם להזהר מכל שמץ דופי, להתם חטאת ולכלות פשע ביעקב. דוד התברך בלבבו כי רק בת שבע תדע את עון מזמתו ורק ליואב לבדו נגלה הרצח אשר נעשה באוריה. אך לפתע פתאום וירא כי שגה ברואה ויחרד חרדה גדולה ופלצות אחזתהו. ויהי היום ויבא נתן הנביא אל דוד וישחרהו מוסר בהתאוננו לפניו על העשק והמרוצה אשר עשה אחד העם עשיר ואיש אוצרות לאחיו האביון. ויפתח במשל פיו מהאיש העשיר אשר היה לו צאן ובקר הרבה מאד, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא אליו ויקח את כבשה הרש, הכבשה היחידה אשר מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת“. לב דוד המלא אהבת חסד צדקה ומישרים התחמץ בקרבו לשמע הנבלה הזאת ובאפו כי עז קרא מנהמת לבו: „בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה הדבר הזה ואשר לא חמל…” אז הרעים הנביא בקול עז כקול שדי לאמר: „אתה האיש!“. מלך אחר במקום דוד, לא התמהמה אף רגע מעשות שפטים במוכיחו ומשחרו למוסר, כי על פי חקי העמים בעתים ההם בן מות הוא האיש המרהיב בנפשו עז להוכיח את המלך על פניו, כי כבוד אלהים נתנו העמים הקדמונים למלכיהם וכל בני אדם ראו בהם און ולא התבוננו, אך דוד שמע קול תוכחת הנביא ויקוט בפניו וכליותיו יסרוהו ויקרא מנהמת לבו: „חטאתי לה'!” וירבה תפלה ותחנונים לכבסהו מעונו ולטהרהו מחטאתו ויתחנן אל ה' לאמר:
לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִי֑ם וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִי: הָשִׁיבָה לִי
שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי: אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶי֑ךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ
יָשׁוּבוּ:
אמנם ה' העביר חטאתו ונסלח לו, אך לפני בני אדם נכתם עונו ויהי למכשול ולפוקה לו ולכל עמו, כי מן היום ההוא והלאה לא ידע שלו בנפשו וגם מנוחת עמו וארצו נגזלה. בת שבע היתה בת אליעם אחד הגבורים אשר לדוד ונכדת אחיתפל הגלוני (ש"ב כ"ב, ל"ד), ואבי אביה זה חשב את מעשה דוד לחרפת עולם למשפחתו ומהיום ההוא והלאה היתה שנאה כבושה בלבו על המלך ויחרוש עליו רעה ויחכה לעת מצוא לנקום נקמת כבודו וכבוד משפחתו מדוד. דוד התאמץ בכל נפשו ומאדו למחות זכר חטאתו ולכסות על עונו, את בת שבע הרים על כל נשיו ופלגשיו וישם כתר מלכות בראשה גם הבטיחה, בי בנה השני הנולד לה בימים ההם יהיה יורש העצר ויושב על כסאו אחריו וישבע לה על הדבר הזה, אך אחיתפל הקשיח לבו ויחשוב מחשבת נקם באיש עברתו ולהגדיל המבוכה בביתו קרה מקרה לא טהור במשפחתו, אשר עכר שארו ורוחו ויגזול את שארית מנחתו לעת זקנתו ואשר כמעט ממנו יצאה הרעה על ביתו. בנו הבכור אמנון, אשר האמין כי הוא יורש העצר ועל כן לא שם מעצור גם לרוח תאותו ההוללה, אהב אהבת־בשרים בתאוה עזה כמות את אחות אבשלום, בת מעכה אשת דוד, את תמר היפה בבנות. הנקל היה לאמנון לארש לו את אחותו חורגתו כדין וכדת, אך לא באלה חפץ אמנון, כי נטה אז לקול אוהבו החכם להרע, ויפרוש רשת לרגלה ויביאָה בצל קורתו ויענֶהָ וישת עליה חרפת עולם, ותקרע הנערה האמללה את כתנת הפסים אשר עליה, ותלך הלוך וזעקה ותפגוש את אחיה אבשלום, ובאותו הרגע חדר רעיון נורא בקרב לבו ויצוה על אחותו לשבת בביתו יחיל ודומם עד אשר ישיב נקמות לעוכר נפשה ומחלל כבודה. דוד שמע את התועבה אשר עשה אמנון, אך הוא ראה און בבניו ולא התבונן ויכסה על פשעיהם; אבשלום הסתיר את מחשבות לבו, „ולא דבר עם אמנון למרע ועד טוב" וישם ארבו בקרבו להשיב נקמות להאיש אשר ענה את אחותו. אבשלום היה ערום ובעל מזמות כאחיתפל, ואולי היו שניהם בעצה אחת ואחיתפל כבר היה אז יועץ אבשלום ומורהו בדרך ילך בה להגיע אל מטרתו וחפץ לבבו. ויהי היום ויהיו גוזזים לאבשלום בשדותיו ונחלותיו אשר בבעל חצור בהר רפאים. ויקרא את כל בני המלך אל גוזזי צאנו ועל פי פקודתו סבבו נעריו את אמנון כטוב לבו ביין ויכוהו וימת. בהרצח הזה דמה אבשלום להגיע גם אל המטרה אשר שם לפניו – להסב אליו מלכות ישראל, כי במות אמנון נקם אבשלום נקמת אחותו ועם זה היה ליורש העצר במקום אמנון הבכור. השמועה ממות אמנון בידי אבשלום הלמה כרעם את דוד. בנו היה רוצח נפש אחיו! ברגע הראשון חפץ לתפוש את הרוצח ולעשות לו כדין מכה נפש אדם בצדיה, אך אבשלום ברח וימלט אל אבי אמו תלמי מלך גשור בדרומית מערבית לארץ יהודה, ותכל נפש דוד לקחת את אבשלום ממקום מפלטו ולעשות בו שפטים על פי פעלו. אך בחצר דוד כבר נראו עקבות רוקמי תחבולות בסתר וחומסי מזמות למן יום המעשה עם בת שבע ויד נעלמה הניאה את דוד מעשות את חפצו זה. ליואב היה למורת רוח הדבר כי חפץ המלך לעשות את שלמה בן בת שבע ליורש כסאו וכתרו, וגם אחיתפל יועץ דוד בעת ההיא מצא נכון ודרוש לחפצו כי ישוב אבשלום אל בית המלך ויהיה לכלי זעם בידו להקים את הרעה אשר חרש בסתר לבו על דוד ועל ביתו.
כאשר החליט דוד לדרוש בחזקה מאת מלך גשור להוציא אליו בנו למען עשות בו שפטים כמשפט רוצח נפש אחיו, ראה יואב שר צבאו הנאמן כי לא לכבוד יהיה הדבר הזה לבית המלוכה ויבקש וימצא אשה חכמה מִתְּקֹעַ ויערים סוד עמה, כי תבוא אל המלך עטופה בבגדי אבל, כאם שכולה מבניה ותפרוש אליה כפיה לעזרה מחמת בני משפחתה, החפצים לכבות גחלתה הנשארה למען נקום מאת בנה הנשאר נקמת דם אחיו המומת על ידו. המלך שמע ויבן כי במשל תדבר אליו האשה החכמה וכי „יד יואב אתה בכל זאת" ויכר גם הוא צדקת משפטו וישלח את יואב להביא את אבשלום ירושלימה, אך גזר אֹמר, כי "יִסֹּב אל ביתו ופניו לא יראה" וישב אבשלום בירושלים כנזוף ומנודה מבית המלך; ובעת ההיא מצא יד להיות צופה ומביט על הליכות בית המלוכה ולחרוש מזמות רשע, הנה כה הקים יואב – למרות חפצו – הרעה על בית דוד. שנתים ימים ישב אבשלום בירושלים ופני אביו לא ראה, ובאותה העת כבר גמלה רעתו ויחשוב מחשבות איך יקים את מזמות לבבו להרים יד באביו ולתפוש המלוכה על ישראל וידע כי לא יוכל עשות כזאת בלתי אם יכפר פני אביו ויגנוב את לבבו ויתגרה ביואב וידרוש ממנו בחזקה, כי יבצע את אשר החל להשיב לב האב אל בנו, עוד הפעם התעשת דוד לדברי יואב ויכפר לבנו את חטאתו בשנה השביעית אחרי מות אמנון בידי עבדי אבשלום.
מהרגע הזה החלה עצרת בוגדים אשר נאספו מסביב לאבשלום לחמוס מזמות ולרקום תחבולות ואחיתפל יועץ המלך נהל את דבר המרד בעצתו וערמתו. מן היום ההוא והלאה שם אבשלים כל מעינו לתפוש לב העם בהוד ותפארת מלכים אשר שת סביבותיו ויבֵא לו סוסים ומרכבה ממצרים וחמשים איש רצים לפניו וכל מעמד ביתו והליכות משרתיו היו כיד המלך. בכל הארץ לא היה איש יפה להלל כאבשלום, קוצות שערותיו היפות והארוכות על ראשו היפה ירדו תלתלים כתלתלי האריה על ערפו ותתנינה לו לוית חן והדרת עז כגבור הודו ביום קרב. בחלקת לשונו וקסם על שפתיו ידע למשוך בחבלי אהבה את כל הקרב אליו. כל זאת עשה אבשלום ועיני דוד אביו טחו מראות את השוחה אשר יכרה לו בנו הסורר בהֲסִבּוֹ את לב העם אחרנית מעם מלכו. אבשלום חכה רק על העת הנכונה לפעולתו, וברגע בא העת ההיא נקרו ויאתיו עוד דברים אשר נתנו תקף לחפצו ואמץ לפעולתו.
בעשרת השנים האחרונות למלכותו, הורה והוגה דוד מחשבה גדולה, להחל מלחמה גדולה ועצומה, למען הרחיב את גבול ישראל מסביב. לחפצו זה היו דרושים לו אנשי צבא במספר רב ועצום. וכבר שכר לו דוד אנשי צבא מבני העמים אשר הִשלמו לישראל ואחד מנשיאיהם: אִתַּי הַגִּתִּי בא אל דוד מגת ושש מאות איש עמו להיות מיוצאי צבא המלך הגבור הכביר והנאור אשר גם בני נכר אהבוהו ויכבדוהו. דוד חפץ לדעת מספר האנשים יוצאי צבא בישראל, למען דעת אם יש בידו כח לעשות חיל במלחמתו אשר הוא אומר לעשות "ויחזק דבר המלך על יואב ושרי החיל" לפקוד כל בחור בישראל וישוטו בכל הארץ ויביאו מספר הפקודים: כאלף אלפים ושלש מאות אלף מישראל ויהודה, כל אלה שולפי חרב ועומדים במערכת מלחמה. לפי זה היו מספר כל נפש אדם בישראל ויהודה כארבע מאות רבוא איש ואשה. הפקודים האלה היו לחטא ומכשול לב לדוד, ויעוררו תלונה בקרב העם, אשר ידע כי לבטח ישמיעו את בניהם לצאת למלחמה כבדה וארוכה ומלבד זה האמין העם, כי למרות רוח מצות ה' היא למנות את ישראל וכאשר פרץ אז הדבר בישראל ראו בזה את יד ה' אשר הויה בם בעון דוד ותרב המגפה לאכול בהעם היושב בעיר המלוכה ובראות דוד את „המלאך המשחית" אשר שת קציר לבני העם אשר בירושלים ויקרא מנהמת לבו אל ה': „הנה אנכי חטאתי והעויתי ואלה הצאן מה חטאו?! תהי נא ידך בי ובבית אבי“. בכל העיר עשתה המגפה שמות ורק על „גִבְעַת מֹרִיָּה” אשר שם ישבו היבוסים אחרי השלימם עם דוד ויתן להם לשבת בירושלים, על הגבעה הזאת פסח המות והרוח המשחית לא בא שם לנגוף ויהי לנס! ודבר ה' היה אל גד הנביא חוזה המלך, כי יקים מזבח בגרן ארנן היבוסי אשר על גבעת מֹרִיָּה ואז תעצר המגפה, וימהר דוד לעשות כדבר הנביא וילך דוד ועבדיו אל גרן ארנן ויהי כראות היבוסי את המלך האהוב הטוב והמטיב בא בגבול שדהו וישתחו אפים ארצה ויביע חדות לבו לתת את חלקת השדה למלך, אך דוד לא חפץ במתנת חנם ויקן את הגרן והשדה ויבן בה מזבח ויעל עולה לה' ובהעלות העולה ותעצר המגפה בירושלים. מהיום ההוא והלאה היתה גבעת מוריה לקדושה בעיני העם אשר ראו, כי עיני ה' במקום הזה להרחיק מקרבו כל רוח משחית ודבר הוות, ותשב הגבעה להיות למקום מסגל לכפר פני ה' בחסד ורחמים כאשר היתה ביום אשר עקד אברהם את יצחק בנו כאשר נסהו אלהים בחנהו וימצא לבבו נאמן לפניו.
המגפה נעצרה, אך האיבה היתה שמורה בלב העם על דוד ובסתר אהליהם רבו הרוגנים עליו, כי חטא בנפשות האלפים אשר מתו מתגרת יד „המלאך המשחית" והאיבה הזאת היתה לכלי זעם בידי חֹרֵש מזמות כאחיתפל להקים את מחשבתו מחשבת נקם ושלם לדוד אשר גזל כבוד בת שבע נכדתו. אחרי אבשלום לא נטה אחיתפל ורק מצא אותו נכון לפניו ככלי זעם לכלות חמתו בדוד, ואם שמע אבשלום לעצתו, כי עתה קמה מחשבתו ונהיתה.
בחברון עיר הראשה ביהודה אחרי ירושלים נתנו הקושרים אותותם אותות המֶרֶד במלכם. זקני העיר ההיא כבר נטו אחרי אבשלום, את אביו הוליך שולל ויגנוב את לבבו ויבוא חברונה עם מאתים איש מירושלים „קרואים והולכים לתֻמם", כי חפץ אבשלום אשר זקני יהודה יראו, כי גם יד בני עיר הבירה תכון עמו וגם המה בקושרים על אביו, גם אחיתפל התפטר מאת המלך ויבא חברונה ושם הסיר המסוה מעל פניו ויהי אחרי אבשלום. העם ראה כי גם יועץ המלך „רעו אלופו ומיודעו", איש ימינו וגבר עמיתו מראשית ימי שבתו על כסאו, כי גם הוא סר ממנו ויט לבו אחרי אבשלום ויהי הקשר אמיץ מאד. גם מבני משפחת דוד נלוו אל אבשלום וביניהם נמצא גם „עמשא בן יתרא ראש השלישים", אשר התברך בלבבו, כי לו יאתה להיות שר הצבא בישראל יותר מיואב ובקנאתו בו התפרץ גם הוא מפני דוד. ומלאכים קלים שלחו הקושרים בכל הארץ לאמר: „בשמעכם את קול השופר ואמרתם: מלך אבשלום בחברון!" אז נסחפו מרוח הקשר והמרד כל אלה: אשר נפשם מרה להם על דוד אשר מנה את העם ובעקב חטאתו היתה מגפה בישראל, כל בני בנימין העוינים אותו מכבר על כוננו את כסא מלכותו על משואות בית המלוכה אשר לשאול, כל בני אפרים, אשר זה היה משוש דרכם לבקש תואנות ולהֵרָגֵן באהליהם ועליהם נלוו המון רב מאלה אשר דמו לבצע מזמתם בְהֶמֵר ארץ את מלכה. כל הקושרים לא נטו אחרי אבשלום מאהבתם אותו, אך מדעתם אותו לנעדר הכשרון להיות עוצר בעם וגם בתפשו את המלוכה לא יוכל עמוד לארך ימים ואז ישובו הימים אשר היה ישראל אפס עצור ועזוב מאין מלך בקרבו ואיש הישר בעיניו יעשה. מערים רבות בשבטי ישראל באו מלאכים לברך את המלך החדש והעם אשר את אבשלום הלך הלוך ורב. הקושרים לא נתנו לאיש לצאת מחברון להגיד בירושלים מכל הנעשה, ובהודע לדוד מדבר המרד, כבר ראה למגנת לבו כי כל זקני יהודה וישראל נטו מאחריו ויהיו אחרי בנו הבוגד. הרגע הזה היה הרע והמר בכל חיי המלך הזה המלֻמָד בצרות אשר נֻסָה בנסיונות רבים, אך הוא הבליג על סערת רוחו ויחלוט לבלתי תת את העם אשר ברגלו לשפוך את דמי אחיהם במלחמת שערים בחוצות ירושלים, אף כי גבוריו האחים בני צרויה וכל אוהביו הנאמנים יעצוהו להסגר בחומות העיר ולעמוד בפני חיל אבשלום בחרב מלחמה. דוד ידע כי ימים רבים לא יוכל לְהִשָׂגֵב בחומות ירושלים ולב בנו ההולל והעריץ לא יכהו, אם גם ימלא את ירושלים פה לפה מדמי בניה, אשר ישפוך ברחובותיה. נפשו ירעה לו בהוָדעו כי ראש הקושרים הוא אחיתפל גבר עמיתו אשר חשבהו "לאנוש כערכו אלופו ומיודעו", כי גם הוא שת ידו עם הבן הסורר והמורה אשר קם באביו. ראה דוד, כי הקשר נעשה בעצה ומזמה וכדי ריק ייגע להתיצב כנגד הקושרים בחזקת היד ויאמר לכל עבדיו: „קומו ונברחה כי לא תהיה לנו פליטה מפני אבשלום". לתנחומות נפשו הנתלאה ראה דוד כי עוד רבים בין העם אשר נאמנה רוחם אתו וישליכו נפשם מנגד בעדו ובעד כסאו ובצאתו מארמונו ראה עם רב יוצא עמו מירושלים, מלבד יואב שר הצבא ואבישי אחיו נלוו אל דוד חיל השכירים: הכרתי והפלתי השומרים לראשו, עם אתי הגתי ושש מאות אשר באו לרגליו מגת, כי אהבה רבה אהבו הגרים האלה את דוד מושל גבור וצדיק, עד כי כאשר חפץ דוד להשיבו ירושלימה אמר: „חי ה' וחי אדני המלך, כי במקום אשר יהיה אדני המלך, אם למות אם לחיים, כי שם יהיה עבדך“. וכעבור המלך דרך נחל קדרון לשום פניו המדבר אשר בערבות הירדן, כי ירא לסור אל אחת הערים לבל יפול הוא ואנשיו בידי הקושרים, בכה העם הרבה בכה. אחרי דוד מהרו לצאת גם שני הכהנים הגדולים צדוק ואביתר נושאי ארון הברית, אך דוד אמר להם לשוב ירושלימה וכגבר צדיק תמים נושא תוכחת אלהיו בלי תלונה אמר: „אם אמצא חן בעיני ה' והראני אותו ואת נוהו; ואם כה יאמר: לא חפצתי בך, הנני יעשה לי כטוב בעיניו”. גם שפט דוד בצדק כי שני הכהנים הגדולים יהיו לעזר לו מירושלים לדעת על ידם מכל הנעשה אחרי צאתו מאת פני העיר. „ויהי כעלות דוד במעלה הר הזיתים עלה ובכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכל העם אשר אתו עלו עלה ובכה", והנה אוהב נאמן משגב ומעוז לעתות בצרה בא לנגדו, ובחכמתו מלט האוהב הזה אותו ואת מלכותו מרעת אבשלום.
חושי הארכי היה מיועצי דוד הנאמנים וכאחיתפל היה גם הוא חכם ויודע ללכת נגד החיים. לראשונה חפץ גם הוא ללות את דוד בבקשו מנוס לו „בערבות הירדן", אך המלך הניאהו מחפצו, כי זקן האיש וכבד מנשוא עמל הדרך במנוסת דוד וישחרהו לשוב ירושלימה, לבוא בסוד אבשלום „ולסכל עצת אחיתפל" ודבר מה יקרה יודיע על ידי שני בני הכהנים אחימעץ ויונתן, וישמע חושי לדברי המלך וישב ירושלימה. העיר הראשונה אשר פגע דוד על דרך מנוסתו היתה „בַחֻרִים" בחלק בנימין, שמה מלאו פניו קלון בני משפחת שאול ויותר מכלם שמעי בן גרא אשר יצא לקראתו ויקללהו קללה נמרצת ובלכתו בצלע ההר לעמתו קרא לו: „צא צא איש הדמים ואיש הבליעל, השיב ה' עליך כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו" ויסקל עליו באבנים ויעפר בעפר.
בעת מנוסת דוד ואנשיו דרך המדבר בא אבשלום עם אחיתפל יועצו הערום עם כל הקושרים והבוגדים אשר ברגלם ירושלימה. פה היתה עצת אחיתפל לאבשלום לעשות מעשה זמה ונבלה נגד השמש לטמא נשי אביו אשר עזב לשמור את הבית וידע העם כי נבאש בדוד וחזקו ידי הבוגדים אשר אתו.
אחיתפל הערום כנחש ובעל מזמות העמיק עצה, כי יראה העם מעשה תכליתו ותבחל נפשו בו וימאס בדוד וזרעו ולא תהיה עוד תקומה לבית המלוכה מזרע דוד מעתה ועד עולם, ואבשלום הפותה וההולל, אשר עשה כל מעשהו רק בעצת אחיתפל, נפתה לדברי יועצו להרע ויעשה המזמתה הנוראה.
אך בעת אשר התמכר הבן הסורר לעון זמה נמצא בירושלים איש אשר סכל עצת אחיתפל וישם לאל כל פעולתו. חושי הארכי יצא לקראת אבשלום לקדם פניו בברכה כעבד נאמן למלכו החדש ויבטיחהו: „כי כאשר עבד לפני אביו כן יהיה לפניו". עם עקש התפתל ואת איש דמים ומרמה סבב חושי בכחש ומרמה ויצודהו למדחפות. באסוף אבשלום את יועציו ושריו לשמוע מה בפיהם על דבר המעשה אשר עליהם עתה לעשות היתה עצת אחיתפל לרדוף אחרי דוד מבלי התמהמה עוד בלילה ההוא, לתפשו חי או להכותו נפש, אותו לבדו, ואז ישוב כל העם ירושלימה וקבלו עליהם עול מלכות אבשלום ברצון וחפץ לבב.
אך חושי הארכי סִכֵּל עצת אחיתפל ובדברים רבים חתר להראות דעת, כי טוב יותר לאסוף ראשונה מחנה גדול ולתגר מלחמה בדוד ואנשיו בכח גדול ויד חזקה. אבשלום נטה אחרי עצת חושי, וחיש מהרה הודיעו שני בני הכהנים אחימעץ ויהונתן הדבר זה אל דוד וימהר לעבור את הירדן. אחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו וידע כי מרה תהיה אחרית המרד וחרב המשפט לא תנקה גם אותו ויקם וילך אל עירו ויצו אל ביתו ויֵחָנֵק וימת.
מות אחיתפל היה לאות נאמן כי רעה נגד פני הבוגדים והמורדים. בין כל האנשים אשר עטרו את הבן הסורר, חומס כסא אביו לא נמצא איש רב הכשרון ואבשלום לבדו לא היה לא גבור מלחמה ולא חכם לב היודע לחשוב ארחותיו לדעת מראשית אחרית. שר צבאו עמשא היה גם כן נעדר הכשרון לפקד צבא מלחמה, ובעודו עושה הנה והנה ודוד כבר עבר את הירדן ויגבר חילים, כי כל בני ישראל אשר בעבר הירדן דבקו במלכם, והעיר מחנים אשר מלפנים היתה למקום מנום ומפלט לאיש-בשת בן שאול קבלה עתה באהבה וכבוד מלכים את דוד בברחו מפני אבשלום בנו. שני אנשים זקנים ונשואי פנים מבני גלעד קדמו פני דוד ואנשיו באהבה ורצון ויספיקו להם כל צרכיהם בימי חנותם במחנים. באסוף עמשא ואבשלום מחנה רב עברו את הירדן ויחנו על פני מחנים, “ויצא העם אשר עם דוד השדה למלחמה לקראת מחנה אבשלום למלחמה” ותטוש המלחמה בהיער אשר במסִבֵּי העיר. מספור דברי המלחמה נראה, כי צבאות אבשלום נלחמו בלי עצה וסדרים, בעוד אשר דוד חלק את אנשי מלחמתו לשלשה ראשים, ויתן האחד ביד יואב, האחד ביד אבישי והאחד ביד אתי הגתי, כלם גבורים מלמדי מלחמה. שרי הצבאות אלה הניאו את דוד מחפצו לצאת גם הוא בקרב, כי ידעו את רך לבבו גם נגד בנו הסורר. במלחמה ההיא נשפך דם רב, ואף כי העם אשר את אבשלום היה רב במספר מאשר עם דוד הוכו מכה רבה, כי תעו בסבכי היער ויהיו נבוכים ותועים “וירב אז היער לאכול בעם מאשר אכלה החרב”, ויפול מישראל כעשרים אלף איש. עץ היער היה עץ משחית גם לאבשלום, כי בנוסו מהמערכה והוא רוכב על פרדו, עבר תחת שובך אלה גדולה ובשערות ראשו, אשר עליהן היתה גאותו, נאחז בסבך ענפי האלה וַיֻתַּן בין השמים והארץ והפרד עבר תחתיו. בידי יואב, אשר היה מגנו ומשגבו מלפנים הומת הבן הסורר הזה וחמסו על קדקדו ירד.
ויהי כאשר הֻכָּה אבשלום וימת ויתקע יואב בשופר לשוב מרדוף אחרי ישראל, “כי חשך יואב את העם” מהלחם איש באחיו בן עמו, הנה זאת היתה אחרית מלחמת-שערים השניה בימי מלוכת דוד, המלחמה אשר תעורר זועה עוד יותר בהיותה מלחמת אחים בני עם אחד על דברת בן סורר ומורה רודף אחרי הכבוד ושואף לשררה, אשר קם באביו הזקן מושל צדיק וגבור כביר ונאור. תוצאות מלחמת-אחים זאת היו רעות
מאד: מאוהבי דוד לא נמצא איש מבשר תשועת חילו משמיע נצחון העם אשר נאמנה רוחם אתו, כי ידעו את לב דוד הטוב גם על הבן-ההולל והנבל הזה וכאשר הגיע אליו השמועה קרא מנהמת לבו: “בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך”! – שמים לרום וארץ לעמק וללב אב רחמן אין חקר! דוד חשב את אבשלום לנתעה בררכי שוא על ידי מסיתים ומדיחים וישפוט בצדק כי היה רק לכלי זעם בידי אחיתפל ומתי סודו.
בני העם אשר עם דוד התגנבו לבא מחנימה וישובו נכלמים כנסים משדה המערכה אשר שם נצחו את אויביהם, “ותהי התשועה ביום ההוא לאבל, כשמע העם לאמר: נעצב המלך על בנו”, אז התעורר יואב לדבר באזני המלך דברים נמרצים יורדים חדרי לב, כי “הוביש את פני עבדיו הממלטים נפשו” וכי הוא שוכח טובה “לאהוב את שונאיו ולשנוא את אוהביו”, ויבינהו דעת כי במעשהו זה יסיר מעליו לב כל אוהביו ורעה זאת לו מרעת אבשלום. כה היו דברי שר הצבא אשר היה לבבו נאמן לדוד כל הימים ויקם דוד וישב בשער לקדם פני העם.
מאבשלום לא נשאר שם וזכר מלבד גל האבנים אשר הציבו על הפחת הגדול, אשר שם השליכו את גופתו. אמנם בעודנו חי כבר הציב לו מצבת-זכרון במעט הימים אשר מלך בעמק המלך אשר בקרבת ירושלים, כי שני בניו מתו ולא השאיר רק בת אחת יפה מאד. אך מלבד מצבת זכרון זאת עוד השאיר אחרת מצבת קלון וחרפה וזכרונו היה למכשול עון לבית ישראל ושלום הממלכה. דוד חשב לשוב ירושלימה, אך לא חפץ לְהמָצֵא לבני עמו טרם ידרשוהו ויחכה עד כי ישובו ונחמו את אשר עשו וירצו פניו. ורוח אחרת רוח רצון ואהבה אל מלכם עברה אז על השבטים יושבי צפון הארץ. “ויהי כל העם נדון בכל שבטי ישראל לאמר: המלך הצילנו מכף אויבינו, מלטנו מכף פלשתים ועתה ברח מן הארץ מפני אבשלום!! ומדוע אתם מחרישים להשיב את המלך?”. לפלא היה הדבר כי בפעם הזאת היו בני יהודה האחרונים להשיב את המלך, כפי הנראה הניא עמשא בן משפחת דוד “עצמו ובשרו” אשר היה ראש השלישים ביהודה, את לב בני שבטו מהשיב את מלכם. דוד חפץ להסיר המכשול הזה מלפניו וישלח את דברו אליו בלאט על ידי צדוק ואביתר הכהנים לאמר: "שר צבא תהיה לפני כל הימים. אז התעשתו בני יהודה לשלח מלאכי-שלום עם עמשא בראשם לברך את דוד ולהשיבו אל ממלכתו. בעם רב ובלוית אנשי בריתו הנאמנים שב דוד ירושלימה. בגלגל, התחנה הראשונה, בעבר הירדן מערבה מצא המלאכים משבטי ישראל מחכים לקראת באו לקדם פניו בברכת טוב וכבוד מלכים, ויחר להם מאד, כי הקדימו אותם אחיהם בני יהודה ויראו בזה אות ערמה להטות לב' דוד, כי יותיר לטובה את יהודה על שבטי ישראל ואת תלונתם זאת לא הסתירו וידברו קשות בבני יהודה, ובני יהודה השיבו אותם גם כן דברים כמתלהמים ויקש דברם מדבר איש ישראל.
ובעוד רוח העם הומה ונפשו מרה על בני יהודה וימצא איש אשר הרים עוד הפעם נס המֶרֶד ושמו “שבע בן בכרי איש ימיני” ויתקע בשופר ויקרא, לעמת דברי העם אשר אמרו: “עשר ידות לי במלך”, לאמר: “אין לנו חלק בדור ונחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל”. קול הקריאה הזאת מצאה אזן קשבת בין זקני השבטים יושבי צפון הארץ וילכו אחרי שבע בן בכרי, אך “בני יהודה דבקו במלכם”. כה נהפכה השמחה בשוב דוד אל קרית מלכותו לתוגה, עוד הפעם – פלגות בישראל ויהודה, עוד פעם ומלחמת-שערים פרצה בארץ להיות יד איש באחיו בן עמו. בעת ההיא עשה דוד דבר אשר לא נדע שחרו וסבתו, כאשר נודע לדוד כי בידיו שם יואב קץ לחיי בנו אבשלום, הסיר את חסדו ממנו ויטור לו איבה ויחכה ליום אשר יוכל להסירהו מפקודת שר הצבא. מלבד זה חפץ גם לקים את הבטחתו לעמשא להקימהו לשר צבא בישראל, והנה עתה כאשר שבטי ישראל עזבוהו ורק בני יהודה דבקו בו ראה כי טוב לפניו לקרב אליו את עמשא אשר היה “ראש השלישים” ונכבד מאד בין בני שבטו ויהיו נשמעים לקול דבריו. מבלי להודיע מזה דבר ליואב פקד דוד על עמשא להזעיק לו את איש יהודה בעוד שלשת ימים לרדוף אחרי הקושרים. אך עמשא אֵחֵר המועד ויירא דוד מאד, כי לא בטח לבו גם בעמשא אשר היה שר צבא אבשלום. ובכן יוכל היות כי גם הפעם שת ידו עם המורדים והעת היתה יקרה מאד לבל יִשָּׂגֵב בן בכרי באחת מערי המבצר. ובצר לו פנה דוד עוד הפעם אל עבדיו הנאמנים האחים בני צרויה, אשר גם אחרי הדברים שעברו בינם ובין דוד, עוד היתה רוחם נאמנה עמו ובגבורתם בטח לבו. אך לא את יואב הפקיד דוד על הצבא כי אם אבישי אחיו; אכן יואב נלוה אל המחנה ויהי הוא המצביא על כל הגדודים והכרתי והפלתי. בגבעון פגש את עמשא עודנו עושה הנה והנה ומתמהמה למלא פקודת המלך ויתקע יואב החרב בבטנו בפעם אחת ולא שנה לו וימת. בני צרויה אשר רוחם היתה אמונה עם דוד, לא ידעו מנוחה וירדפו בלי חשך אחרי המורדים; אליהם נלוו כל בני יהודה אשר הזעיק עמשא ומכל הערים יצאו אליהם אוהבי דוד ונאמנים בבריתו. שבע בן בכרי לא מצא מחזיקים בידו ובמתי מספר העם אשר ברגליו עבר בכל שבטי ישראל ולא יכול לחחזיק מעמד עד
הגיעו אל קצה צפון וַיִסָּגֵר בהעיר הבצורה “אָבֵל”, ואחדים מאנשיו באו אל העיר “דן” אשר לרגלי הר חרמון וישבו בה. ויואב שקד להביא העיר במצור וישפוך סוללה ויקרב כלי משחית אל חומת העיר להפילה, מבלי אשר קרא לראשונה לשלום, אז קראה אליו אשה חכמה מעל החומה לאמר:
שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל…: אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה
תְבַלַּע נַחֲלַת יְיָ?
ויען יואב ויאמר, כי יבקש רק לתפוש את שבע בן בכרי המרים יד במלך, אז השליכו אליו את ראש שבע בעד החומה ויואב תקע בשופר וַיָפֻצוּ העם איש לאהליו וישב יואב אל המלך ירושלים ויהי כמאז לשר על כל צבאות ישראל, אף כי לא היה לב דוד טוב עליו (ע' שׁ"ב כ'. כ"ב כ"ג. שפ"ר).
דוד שב אל קרית מלכותו נקי וטהור מעון אשמתו בדבר אוריה החתי, כי לקח מיד ה' כפלים ככל חטאתו. הוא עשה מעשה זמה את אשת רעהו בסתר ויכס במשאון את חטאתו וה' גלה על עונו ויקם הרעה עליו מביתו, ובנו, עצמו ובשרו, טמא את נשיו “נגד כל ישראל ונגד השמש”. בחטאת דמי אוריה אשר שפך בחרב בני עמון, היתה יד בניו איש באחיו ודמים בדמים נגעו בביתו ובחומותיו וכמעט שנספה גם הוא בחרב ריב-משפחה. דוד נִתְנַסה עתה בנסיון קשה ומר. – וידע עתה כי אהבת העם הוא מבטח בגד גם למושל צדיק ועושה משפט וצדקה. מחשבתו הגדולה לצאת למלחמה כבדה למען הרחיב את גבול ישראל היתה לאַל, ועל כן שם לבו בשנים האחרונות למלכותו אל דברי הממלכה בארץ פנימה. הרעיון הגדול והנכבד אשׁר הרה והגה זה שנים רבות – לבנות בית לשם ה' אלהי ישראל, אל הרעיון הזה חזון לבו נשא את נפשו זה כמה ויאבה להוציאו לפעלו לפני מותו. אך לפני גשתו אל המפעל הזה דִבֵר דברים עם הנביא נתן. בימים ההם היו הנביאים עליונים על הכהנים ודבריהם היו אל המלכים כדברי האורים.
"רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה!"
היו דבריו אל הנביא, אשר נתן גם כן תקף לחפצו ואמר לו: “כל אשר בלבבך עשה, כי ה' עמך” אך עם זה היה דברו אליו בשם ה', כי לא נבחר הוא להיות הבונה היכל ומקום מועד לעבודת ה' אלהי ישראל, יען כי מלחמות רבות עשה ודם רב שפך והמפעל כביר העליליה הזה נצפן לבנו הנולד לו “אשר יהיה איש מנוחה ושלום ושקט יהיו בישראל בימיו”, עם הרברים האלה הודיע הנביא בשם ה', כי “כסא דוד יהיה נכון לפניו לארך ימים וכי יעשה לו ה' שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ”, כי מלכים רבים מחלציו יצאו ואם בדרכיו ילכו ויכין ה' את ממלכתם בארץ.
בכל אשר אִוְתָה נפש דוד לבנות ההיכל בירושלים, אך בבא אליו דברי ה' ביד הנביא הקשיב וישמע דבר ה' בענוה ותם וימהר ויעלה בית ה' וישפוך שיחו בתפלה ותודה על כל הטוב והחסד אשר עשה עמו ה', "אשר לקח אותו מן הנוה מאחרי הצאן וישימהו לנגיד על עמו ויבטיחהו, כי יבנה לו בית מלוכה נאמן לפניו כל הימים. רגשי התודה אלה אשר הביע המלך במזמור אחד היו “דברי דוד האחרונים” (שמואל ב' כ"ג) לפני מותו. והנה אף כי על פי דבר ה' שב דוד מחפצו לבנות בחייו הבית לשם ה' בירושלים, אך בכל זאת לא חשך נפשו מעבודה רבה מהכין את כל צרכי הבנין, זהב כסף ונחשת ועצי ארזים לרוב. מכל השלל אשר לקח דוד במלחמותיו הרבות הקדיש הרבה מאד לבנין ההיכל על ידי בנו; וישם על לבו לסדר את עבודת אלהים בשום שכל וטוב טעם, להעמיד מחלקות הלוים על משמרתם ויהיה גם הממציא כלי שיר שונים לעבודת ה' בעת התפלה. בעת ההיא והמלך דוד זקן בא בימים זכחותיו הלכו הלוך ודלים עוד לפני הגיעו לשנת השבעים. העמל והתלאה אשר מצאוהו בימי נעוריו ובמלחמותיו הרבות והצרות אשר מצאו אותו ואת ביתו, מעשה המזמתה אשר עשה אמנון, מרידת אבשלום המסו לשד חיתו מוח עצמותיו ושמן ראשו ויבאו עליו הימים שאין בהם חפץ עוד לפני הגיעו לימי הזקנה; צנה וקרה שלטו בכל בתי נפשו “ויכסוהו בכגדים ולא יִחַם לו”. הזקנה אשר קפצה על דוד נתנה יד לַאֲדֹנִיָהוּ בנו להתנשא ולאמר: “אני אמלוך”, כי היה הגדול בשנים מכל אחיו אחרי מות אמנון ואבשלום. הוא לא קם באביו אך חפץ להסב אליו המלוכה בתור יורש העצר לבל תהיה לשלמה הצעיר ממנו בשנים רבות ועל כן “היו דבריו עם יואב ואביתר הכהן הגדול ויעזרו אחרי אדניהו”. עוד הפעם החלו התחבולות בסתר והמזמות בין היושבים בחצר המלך דוד. אדניהו היה כמעט יפה תאר כאבשלום וכנראה כמוהו היה נבוב-לב ונעדר כל כשרון להיות מלך על ישראל. גם אותו לא עצב דוד מעודו בראותו כי יפזר הונו וירבה לו הוד ותפארת אשר לא יאותו רק ליורש הכסא; אשר על כן דמו רבים כי הכירהו דוד ליורש כסאו. ויהי היום ויעש אדניהו משתה וזבח משפחה בעין רֹגל במזרחית דרומית ירושלים, “ויקרָא את כל אחיו בני המלך ואת כל עבדי המלך ואת שלמה אחיו לא קרא” ובעת המשתה ויזבחו זבחים ויקראו בקול לאמר: “יחי המלך אדֹנִיָהו!” והשמועה באה עד ארמון המלך, אך דוד לא ידע מזה דבר, כי במחלתו היה בודד בחדר משכבו ולא ידע דבר מכל הנעשה בהעיר והממלכה.
הראשון אשר מצא דופי במעשה אדניהו היה נתן הנביא. הוא ידע את הסוד, כי דוד נשבע לבת שבע אשר בנה שלמה ישב על כסאו וידבר אל בת שבע, כי תבא לפני המלך ותספר לו את כל הנעשה וימתיקו סוד איך לסכל עצת אדניהו. בת שבע באה לפני המלך ותזכירהו את השבועה אשר נשבע לה ותעירהו בצדק כי במלוך אדניהו “והיתה היא ושלמה בנה חטאים” ואז יהיה מעשהו למזכיר עון חטאתו הנודעה וחרפתו לא תמחה. וכמעט כלתה לדבר ונתן הנביא בא וימלא אחרי דבריה. דוד לא פסח על שתי הסעפים וימהר לבצע את חפצו ולהקים את השבועה אשר נשבע, ויקרא לכל שרי המלך אשר לא הלכו אל אדניהו אל המשתה וישמיעם את רצונו למשוח את שלמה למלך בעודנו חי, וירד צדוק הכהן ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי וירכיבו את שלמה על הפרדה ויוליכו אותו אל גיחון" העמק אשר במערב ירושלים, וכאשר לקח צדוק הכהן את קרן השמן, מן "האהל וימשח את שלמה, תקעו העם בשופר ויקראו בקול: “יחי המלך שלמה”!
ומכל עברים נשמע: “קול הקריה הומה”: מההרים אשר לפאת מזרח ודרום נשמע קול הקורא "יחי המלך אדניהו!" והֵד ההרים ממערב ענה בקול אדיר וחזק לעמתו: “יחי המלך שלמה!”. לו עמדו שני בני המלך על דעתם, הם והנוטים אחריהם, כי עתה פרץ הריב ביניהם ותהי חרב איש באחיו ודם רב נשפך בחוצות ירושלים. אך אדניהו לא היה כאבשלום ולא מצא את לבבו להרים יד באביו ובמלכו; כמעט נודע הדבר כי על פי אביו נמשח שלמה למלך ויירא מאד "וילך ויחזק בקרנות המזבח" אשר לפני ארון העדות בציון, למצוא מנוס לו במקדש ה', ושלמה אשר עוד ביום ההוא אחז מושכות הממשלה בידו הודיעהו, כי אם יהיה לבו תמים עמו לא יפול משערת ראשו ארצה ויבא אדניהו וישתחו לאחיו המלך ויאמר לו שלמה: לך לביתך. הנה כן בא הקץ להריב על דבר ירושת המלוכה. וימי דוד קרבו למות וישכב עם אבותיו אחרי ארבעים שנה וששה חדשים למלכותו (1087 שנה לפני חרבן בית שני) ויהי הראשון אשר נקבר בקבורת המלכים לבית דוד אשר בנה במערת הסלעים על הר ציון במורד ההר נגבה.
מות דוד היה לאבל עם ויספדו לו כל ישראל, כי הוא שבר מטות עול זרים ויולך את בני ישראל קוממיות מחיל אל חיל, הרים קרנם בכבוד וירכיבם על במתי הנצח וההוד הגדולה והתפארת. הוא היה מגן ישועה לעמו, חסנו משגבו ומעזו. שגיאותיו וחטאתיו נמחו כעב וכענן כלו אחרי מותו ונשכחו מלב בני דור נולד, אשר ידע יותר מבני דורו וזמנו להוקיר פעולתו, בפעולת מושל צדיק ביראת אלהים, מושל כביר ונאור אשר צדק ומשפט מכון כסאו וחסד ואמת עמודי הַתָּוֶך בממשלתו, אשר על כן היה דוד ברבות הימים לחותם תכנית מלך אדיר-אמונה ומופת לכל מלכי יהודה אשר קמו אחריו; כי על כל אלה אשר בדרכיו הלכו נאמר “כי עשו הישר בעיני ה' כדוד אביהם”,ועל כל אלה אשר נטו מדרכי תֹם ויושר נאמר "כי לא היה לבבם שלם עם ה' כלבב דוד אביהם". במותו התעלה דוד במעלות קדושים וטהורים, ועיני כל בני ישראל מאז ועד הנה יביטו יראו בנפשו הזכה והטהורה את חזון לבם ומשאת נפשם ותהי מלכותו להם כמלכות שמים על הארץ, אשר צדק ומשפט, כח וגבורה עם ענות צדק ואהבת חסד בה יחדו נפגשו, ובכל דור ודור תוסיף דמות דוד המלך להתעלות ולהתקדש ותהי לחזון-לב עטוף שלמת אור המליצה והחזיון. הוא דמות אדיר במלוכה קדוש ה' ונעים זמירות ישראל!..
פרק רביעי מלוכת שׁלמה - (מן 1047 – עד 1087 לפני חרבן בית שני) 🔗
דוד יסד מלכות ישראל על מכוניה בל תמוט גם בימי בניו אשר יקומו אחריו, אם רק לא יהיו סרי טעם ודעת הנהגת הממשלה או יחטאו ואשמו בשפלות ידים וילכו שולל בעצת יועציהם להרע, אך שלמה בן דוד הגדיל לעשות, כי לא הסתפק בפעולת אביו הכביר והנאור כי אם גם שם לבו להוסיף עז ואמץ למלכותו, להרים קרן עמו וארצו בכבוד, להעלותם למעלה למשכיל, עד כי היתה מלכותו הזמן המאֻשר בדברי ימי ישראל בדורות קדומים ותקופתה תופיע נהרה באור שבעתים ומקרני הודה תאיר גם לבני דור אחרון.
כן הדבר, ידי המלך שלמה לא יסדו את מלכות ישראל אך בחכמתו נתן לנ עז ותעצומה, הרבה כבודה ותהלתה פנימה וחוצה מבלי להביא מלחמה בשעריה ומבלי להוציא בניה להורג לכבוש ארצות ולרשת משכנות לא לו. שלמה היה מלך שהשלום שלו, מלך משפיע שפע ברכות על ארצו פותח את ידו הנדיבה ומשביע לכל בני עמו – משוכני אהלי עני עד היושבים בהיכלי שן, רצון עשר וכבוד. המלך אשר ברוחו הכביר ידע לפתח לבני עמו שערי הדעת ולהוליכם בנתיבות חדשות בל ידעון ובל שערון מלפנים ובדבר פיו התיצבו על הדרך העולה למעלה למשכיל, לקנות להם יד ושם בכל דבר חכמת בינה; המלך המזַכֶּה ארחות חיי העם, מרומם את נפשו ומצרף ומטהר דעותיו ומחשבותיו, למלך כזה יאתה כבוד ותהלה מכל יודעי בינה לעתים גם באחרית הימים. גם קוראי הדורות בכתבם עלי לוח בספר דברי ימי עולם פעולת מלך אדיר ונאור כזה ישאו לחטאתיו ולא יפקדו עליו עון המגרעות אשר תמצאנה בו כי יחשבו אותן לתוצאות מעשי ידי בן אדם וֶאֱנוש אָנוּש אשר פעלו לא יגיע לעולם אל תכלית השלמות. מלך אדיר ונאור כזה היה המלך שלמה. הוא אהב את השלום ורדפהו, אף כי על פי תקף הממלכה אשר ירש מאביו הגבור לא נבצרה גם ממנו להרבות חילו ולהרחיב גבולותיו, אך כשמו כן היה: שלמה שמו “ושלום היה לו מכל עבריו מסביב” וישם כל מעיניו “לָדִין עַמּוֹ בְּצֶדֶק וַעֲנִיָּיו בְּמִשְׁפָּט, לְהוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וּלְדַכֵּא עוֹשֵׁק”, לפתח לב עמו אל רגשי הטוב והנשגב, הנעלה והנעים, להביא בקרבם רוח נכון, רוח ששון תחת רוח כהה. בימיו ישב ישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו ותהי כל הארץ מלאה תשואות ערי מושב הומיות מרוב אדם אשר נבנו בדבר פי המלך החכם; חיים נעימים של שלוה ושלום אמת שררו בכל הארץ, האֹרֵחוֹת הסוחרות אל ארצות ואיים רחוקים עברו דרך ארץ ישראל בהשקט ובטחה באין שטן ופגע רע “ואנשי התרים ומסחר הרוכלים” עשו דרכם בטח באין מכלים דבר בארץ. העיר ירושלים מלאה הוד והדר “והכסף והזהב נתן בה שלמה כאבנים”, בימיו “היו יהודה וישראל רבים כחול הים אוכלים ושותים ושמחים”. הוא בנה בית זבול לה' אלהי ישראל ומכון לשבתו עולמים ויגדל לעשר ולחכמה, גם השירה והחזיון, המשל והמליצה מצאו להם גואל בהמלך החכם, אשר שפך את רוחו הכביר על כל בני דורו ובמשל ומליצה התרוממה רוח בני עמו ויפקח עיניהם ויפתח לבם אל כל טוב ומועיל נעים ונשגב; על כל הגדולות האלה דור לדור יביע תהלתו ונשגב שמו וזכרו בספר תולדות אדם בשם מלך השלום והמלך החכם.
אך בכל אלה לא היתה מלוכת שלמה, כעין השמים לטֹהַר. כי בדמים חֹלָלָה בראשיתה ועננה הרת חזיזים. וסער מתחולל העיב את שמי ישראל באחריתה. אהבת ההוד והתפארת נהפכה לרועֵץ אל טהרת המדות והמוסר. שלמה התנהג בשררה והמלוכה היתה לו לְאָדְנוּת קָשָׁה אשר על פיה כל בני עמו עם חפצם ומאויהם, שיחם והגיונם תֻּכּו לרגלי חפץ האחד בעם כלו. שלמה העמיס משא כבד מנשוא על העם, אשר אמנם נשא וסבל כל עוד אשר המלך הכביר והנאור התהלך לפניו ובאור פניו ראה חיים וחסד, אך כמעט נסתר מנגד עיניו והעם התאוה להמיש את צוארו מעלו הקשה. כי בכל אשר היה שלמה השליט לבדו בארץ לא משל ברוח עריצים כמלכי מצרים שכניו ולא הכחיד מקרב לבות בני עמו את רוח החרות אשר היתה נטועה בקרבם מימי עולם ושנות דור ודור.
שלמה היה עוד נער בשבתו על כסא אביו, עוד לא מלאו לו עשרים שנה, אך בעודנו נער כבר נראה בו טעם זקנים ורחב לב מושל היודע ללכת נגד החיים לעלות ולהגיע אל מטרתו משאת נפשו, לתת כבוד לעמו ותהלה לארצו. בלכתו גבעונה לשפוך שם שיח לפני ה' על יד “הבמה הגדולה” לא שאל ימים רבים, עשר ותהלת גבורים להפיל שונאיו לפניו, כי אם לב שומע ומבין לשפוט את העם הכבד הזה". מימי נעוריו כבר הריחו רוח דעת לכלכל כל דבר משפט אנשים ומפלגות שונות ברוח משפט ולשקול כל ענין במאזני צדק ויהי גְדָל-דעה אשר יבין אל פעולת בני האדם ויבחון כליותם ולבם ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. הכשרון היקר הזה נתן למנה רק למתי מספר בין היושבים על כסא המלוכה בכל העתים והארצות, והכשרון הזה נראה בהמלך שלמה ביום הראשון לשבתו על כסאו, כאשר השכיל להוציא כאוּר משפט שתי הנשים על פי חכמת הנפש ודעתו את רגשות אם וחמלתה על פרי בטנה. צדק ומשפט היו מכון כסאו ודברי פי חכם “חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו” (משׁלי כ' כ"ח) הם הם הדברים אשר היו הגות לבו והזון רוחו כל הימים. מחכמת שלמה יספרו לנו כתבי הקדש כי בשיר ומליצה חכם מכל בני קדם ומהמשוררים הנשגבים והנעלים בימיו, כי יצא לו שם בכל הארצות כמלך מנעים שיר ומליצה, ממשל משלי מוסר ודעת, “וידבר על העצים מן הארז בלבנון עד האזוב בקיר, על הבהמה והעוף, הרֶמֶש והדגים”.
בכל זאת לא עמדה לו חכמתו ולא נקה משגיאות רבות וראשית חטאת היתה לו – “כי רם לבבו מאחיו” וכמלכי מצרים צר וכנען דִמָה לתת את לבו כלב אלהים. הדברים הנכחים אשר דבר שמואל הנביא והעדות אשר העיד בעם בגשתם לבחור להם מלך נראו בכל תקף עזם בימי מלוכת המלך החכם במדה יתירה עוד
מאשר בימי המלכים אשר היו לפניו.
לאסון המלוכה בישראל לא ישב שלמה על כסא אביו במשפט הירושה, כי אחיו אדניהו היה גדול ממנו ואותו הכירה מפלגה גדולה ונכבדה למלך על ישראל והעם חזה רק בו את יורש העצר כאשר היה עוד דוד חי, על פי הדברים האלה לא היתה הממלכה נכונה בידי שלמה, כל עוד התהלך אדניהו בארץ החיים ועל כן כמעט ראה שלמה, כי אחיו מתנשא עוד הפעם ללכת בגדולות, לסֹל לו דרך אל כסא המלוכה, שלח המלך שלמה ביד בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימת“. במות אדניהו ידע שר הצבא יואב כי גם עליו תעבר כוס וגם אותו לא ינקו אחרי כי נטה אחרי אדניהו, ועל כן אחז בקרנות המזבח וכאחד הפושעים בקש שר הצבא אשר כל ימיו נלחם מלחמות ישראל לו מנוס ומפלט לפני מזבח ה', אך גם הוא מת בחרב בניהו. את אביתר הכהן הגדול, אשר רֵעָה לדוד בימי עניו ומרודו העביר שלמה מכהונתו בגלל נטותו אחרי אדניהו ומני אז היה צדוק לבדו הכהן הגדול בהיכל ה' הוא ובניו אחרי כל ימי הבית הראשון והשני במשך אלף שנה. אז הושם קץ גם לחיי שמעי בן גרא איש ימיני אשר קלל את דוד קללה נמרצת בברחו מפני אבשלום בנו. במות אלה השלשה ידע שלמה כי יושב הוא לבטח על כסא דוד אביו “וַתִּכֹּן מלכותו מאד”. פעולת שלמה הראשונה היתה להרבות עשר כבוד מלכותו ותפארת היכלו כיאות למלך אדיר "המושל בכל הארצות מנהר פרת עד גבול מצרים ורֹדֶה בכל מלכי עבר הנהר מתפסח ועד עזה". בימים ההם ובארצות הקדם גם בזמן הזה, רק בזה יודע כבוד שער המלך, בהרבות לו נשים, לכונן להם היכל חמד – בית הנשים – והרמון מלא הוד ותפארת, על כן הרבה לו גם שלמה נשים ופילגשים, לא למלא שפק תאותו וחמדת בשרים, כי אם אשר ידמה וישוה בתפארת בית מלכותו אל מלכי צר ומצרים שכניו. שלמה התחתן עם המלכים סביבותיו ויקח בנותיהם לו לנשים בחפצו למצוא בזה ערובת השלום עם כל הגוים מסביב; אשתו הראשונה היתה ”נעמה העמונית" אשר נשא אותה בעוד דוד חי, אך מכל נשיו התהלל בקחתו את בת מלך מצרים פְּזוּזָנֶס-פרעה (המלך הכ"א ממשפחת המלוכה לבית הטַנִּתים (Tanitische dynastie). בההתקשרות הזאת אשר נהפכה לרועץ למלכות ישיאל ותהי ראשית חטאת לבית דוד – דמה שלמה להאדיר מלכותו לתמכה ולסעדה. אשתו הראשונה היתה נעמה העמונית וכנראה לקחה לו לאשה עוד בחיי דוד אביו אך בקחתו את בת פרעה הביא אותה אל עיר דוד ותהי היא הראשונה והגברה בהמון המלכות והשרות אשר בהרמונו. את אשתו זאת לא חפץ להושיב “בבית ארזים”, אשר בנה דוד על הר ציון, כי כמוהו כאין היה לעומת היכלי חמד, ארמוני תפארה אשר למלכי מצרים. ויאמר לבנות להמלכה “בית המלך” ברוב הוד והדר ארץ הקדם ובטעם הבנאים יודעי חן וחכמי חרשים מצור וצידון.
על ידי התחתנות שלמה בבת פרעה נעשו חדשות בארץ ישראל בארחות חיי העם, סוסים ומרכבות אשר כמעט לא נראו בארץ לפני זה יצאו עתה ממצרים וימלאו את כל ארץ יהודה וישראל. גם אל חירם מלך צר אשר עוד בימי דוד אביו היה בעל בריתו, התקרב שלמה באהבה יתרה וכנראה לקח אחת מבנותיו לאשה (מ"א י"א א'). וכריתת הברית בין שני המלכים האלה נתנה לשניהם יד לגשת אל מפעלים כבירים ורבי העליליה. לבית הנשים ותפארת ההרמון היו דרושים המון משרתים ועבדים, גם לקבל פני המלכים מעבר הנהר אשר הביאו לו מנחה היה דרוש לשלמה לכונן כסאו ברוב הוד ותפארת ולהרבות כבודו בשרים ושרות ועל כן היה גם “מאכל שלחנו, מושב עבדיו ומעמד משרתיו ברב פאר והדר אשר עוררו פלא ותמהון בלב כל המלכים והמלכות אשר באו לראותו” (מ"א ו' ד'). לכל הדברים האלה היה דרוש הון עתק וכסף למכביר ומאין נמצא מוצא לכסף רב כזה? למשפחת המלוכה לא נפלו לנחלה עשר ונכסים ועל כן נשא העם וסבל את העל הקשה הזה.
ביותר נראה חפץ שלמה להקים בנינים גדולים ונהדרים למראה. ראשית פעולתו היתה לבצע את מחשבת דוד אביו לבנות בית לשם ה' אלהיו. מקום המקדש כבר היה נכון מימי דוד על הר הַמֹרִיָה בצפונה-מזרחה לירושלים מקום שם הכין דוד מזבח לה' בגרן ארנן היבוסי ותעצר המגפה גם זהב וכסף הכין דוד אביו לרוב לבנין הבירה לבית אלהיו, אך חסרו עצי ארזים ואבני מוסדות לבנין המקדש. במסבי ירושלים אמנם נמצאו אבנים רבות וגדולות, אבל אבני גזית אבני מחצב וקורות ארזים מחטבות לא נמצאו ומאין יקח לו שלמה עבדים לחצוב בהרים ולהסיע אבנים ועצים אל מקום תעודתם? הדבר הזה איך ליסד בניני-ענק למד שלמה מחותנו פרעה למצוא לו עבדים מבלי להוציא עליהם כסף תועפות. בארץ ישראל עוד ישבו שריד ושארית הכנענים ילידי הארץ מעולם. שאול כבר חפץ לנשלם מארץ ישראל, אך ברדפו אחרי דוד לא מצא עת לבצע את אשר יזם לעשות להם. דוד השלים עמהם ויתן להם לשבת בארץ כי היו שלמים עם בני ישראל, יצאו בצבאותיהם ויעזרום במלחמותיהם בפלשתים וביתר צוררי ישראל. במדה הזאת אשר מלכות ישראל עשתה חיל כן דל כח התושבים האלה שרידי העמים הקדמונים ולא יכלו גם לא חפצו להרע לישראל, אך שלמה הוציא דבר מלכות מלפניו, כי “כל העם הנותר מן האמורי, החתי, הפרזי והיבוסי אשר לא מבני ישראל המה; בניהם אשר נותרו בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם יהיו למס עובד כל הימים”! מספר האנשים הראוים לעבודה קשה כ"נושאי סבל וחֹצבי בהרים" עלה למאה וחמשים אלף איש ואותם עשה שלמה למס עובד ויותר משלשת אלפים מבני ישראל הפקיד לרֹדים בעם העושים במלאכה ואדֹנירם היה פקיד – נגיד ושר מסים על כל העם העושים במלאכה. העובדים במספּר רב ועצום כזה עשו עבודתם הקשה ביום ובלילה לפני אור הנרות “ויפסלו האבנים ויכינו העצים לבנות הבית”, כפי אשר הורום חכמי הבניה “הגבלים” לחצוב אבנים. חירם מלך צר נתן לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים; מיערי הלבנון, כרתו עצים להורידם אל צר או אל אחד החופים האחרים על יד ים התיכון בגבול צידון ויעשום לרפסודות ודוברות ויביאם אל “ים יפו” ושם נפצום ויסיעום ברוב עמל ויגיעה דרך הרים ובקעות מהלך עשר שעות ויותר מן יפו עד ירושלים.
אך בידי מי נעשתה העבודה הקשה הזאת: לכרות ארזים וברושים מהלבנון ולהמציאם למקום תעודתם? גם “בני העם הנותר מן עמי כנען” אשר עשה אותם שלמה למס עובד לא השפיקו די אנשים למלאכה, כי היה עליהם להוציא אבני מחצב מההרים לפסלם ולסתתם ולהביאם ירושלימה ועל כן “העלה שלמה מס גם מכל ישראל”, ויהי המס שלשים אלף איש", אשר עשרת אלפים מהם נשׁלחו לבנונה מדי חדש בחדשו חליפות ושני חדשים עשו בביתו וגם עליהם היה אדֹנירם הרודה ושר המסים. – שלמה לא יכול לדרוש מחירם, כי יתן לו לְבָרֵא את יערי הלבנון מארזיו וברושיו הרעננים ויתן לו חרשי עץ ואבן וחכמי הבניה בחנם, ויתן שלמה מחירם מדי שנה בשנה כל ימי הִבָּנות ביה ה' והמלך (עשרים שנה) מַכֹּלֶת לבית חירם ולממלכתו מיבול ארץ ישראל: חטים ושעורים, יין ושמן עשרים אלף כֹרים במדת היבש ועשרים אלף בַּתִּים במדת הלח. וכל ההון העתק הזה המציא העם העובד אדמתו בזעת אפו; אך לא לבד בעצי ארזים וברושים כי אם גם בזהב “נָשָׂא חירם מלך צֹר את שלמה לכל חפצו”, לצפות את ההיכל וכל כליו אשר בירושלים, כי הזהב לא היה עוד נפרץ בארץ לפני רדת עבדי שלמה עם עבדי חירם באניות להביא הזהב מאֹפיר אשר בארץ הודו, ומחיר הזהב נתן שלמה לחירם עשרים עיר מנחלת השבט האשרי, אשר אמנם “לא ישרו בעיניו” ובכל זאת לא מאס בהן ויושב בם רבים מבני הנכר וַיִקָרֵא כל חבל הארץ ההיא בשם “גליל הגוים” או “ארץ הגליל” עד היום וַתֵּהָפֵך נחלת ישראל לזרים.
העבודה להסיע אבני הבנין ועצי ארזים וברושים מהרי הלבנון ויעריו ארכה שלש שנים ויחל הבנין, והמנצחים עליו היו חכמי חרשים טובי טעם מבני צֹר וצידון ועל כן נבנה הבית בטעם ותכנית חכמת הבניה אשר בצר וצידון. הבית נבנה כלו מאבני גזיה וקירותיו מבית מצֻפים “בצלעות ארזים” "מקרקע הבית עד קירות הסִּפֻּן עם “מקלעות כרובים, תמורות ופטורי צצים”, “הכל ארז אין אבן נראה מבית”. אֹרֶך הבית היה ששים אמה, קומתו – עשרים ורחבו שלשים. “הדביר” או “קדש הקדשים” התנשא בקרקעיתו על פני ההיכל ויהי בנין רבוע אשר ארכו עשרים אמה ורחבו עשרים. בו עמדו שני כרובים מעצי שמן מצֻפים זהב, והכרובים עשר אמות קומתם ושתי כנפים להם, וכנפיהם פרושות אשה אל אחותה וחמש אמות רחב
הכנף3. אין בדביר מלבד הכרובים רק ארון הברית עם שני לוחות העדות. בההיכל אשר לפני "קדש הקדשים" עמד מזבח מצֻפה זהב טהור – הוא “מזבח הקטרת” ומשני עבריו לימינו ולשמאלו עמדו חמש מנורות זהב לכל עבר עם שלחן הזהב ומערכת לחם הפנים עליו תמיד. במבוא ההיכל היה “האולם הגדול” לרחב הבית ובמבואו עמדו שני עמודי נחשת עם כתרת מֻצַּק נחשת עליהם מלמעלה ויקראו את שני העמודים האלה בשמות אשר לא נדע פתרונן עתה: יכין ובֹעז. לפני ההיכל נבנה חצר הכהנים או העזרה הגדולה עם “מזבח הנחשת” וברכת מים בשם “ים הנחשת”, ויעשו את הים מוצק וְעָגֹל ועל שפתו מלמעלה כמעשה "שפת כוס פרח שושן" מכל עבריו מסביב, בהכיור וכנו לרחצה להכהנים בבואם לעבוד עבודה בהיכל ה' נעשו גלגלים וידות להוציא מהם מים ועשרה כיורות נחשת קטנים מעשה ידי אמן להפליא על מכונות וגלגלים עמדו בהעזרה. ויעש שלמה גם את הסירים, המחתות, היעים, המזרקות וכל כלי השרת בקדש מזהב ונחש מְמֹרָט ובבתי המלאכה ליציקת כלי מתכיות “במעבה האדמה אשר בככר הירדן בין סכות וצרתן” עשה אותם במספר עצום ורב “עד כי לא נחקר משקל הנחשת”. העמודים והמכונות וים הנחשת היו נודעים למעשה חכמי חרשים ומלאכת מחשבת להפליא, עד כי חן וכבוד, הוד והדר היו שפוכים על פני הבית מבית ומחוץ. וּבהִבָּנות המקדש שם שלמה אל לבו לכונן את סדר עבודת אלהים בהדרת קדש ויצא בעקבות שמואל הרואה ודוד אביו לתת יד ושם במקדש ה' מלבד הקרבנות גם להרנה והתפלה, לרומם את הנפש בשפך שיח והגיון לב, בשירי זמרה “ויעש מעצי אַלְמֻגים כנורות ונבלים לַשָׁרִים”.
ככלות שלמה לבנות את המקדש חגג את חֲנֻכַּת הבית בהדרת קדש ורוב הוד ותפארת “בירח האיתנים” בתקופת השנה ועת הֵאָסֵף יבול האדמה והבציר הקהיל המלך שלמה את זקני ישראל, ראשי המטות ונשיאי האבות ירושלים, ועמהם עלו המונים המונים מכל ערי ישראל אל ירושלים הבנויה לחזות בנעם ה' אשר הגביר חסדיו על עמו ולבקר בהיכלו. חג החנֻכה החל “בהעלות ארון ברית ה' מעיר דוד היא ציון אל גבעת מֹרִיָה מקום הדביר וההיכל הקדוש”. הארון נִשָׂא בכתף מהלוים עד שערי המקדש ובני אהרן הכהנים העמידו אותו בדביר הבית בקדש הקדשים. עם הארון היו גם הבדים עצי-שטים לשאת אותו בהם מימי לכת ישראל במדבר. ובשאת הכהנים את הארון אל הדביר על הבדים ראו כל העם בעיניהם את לוחות העדות הארון ובדיו, אשר בם כל חמדת ישראל וזכרון ימי חסד נעורי האֻמה אהבת כלולותיה לכתה אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה וירא העם וירונו שירי תהלה אשר האחד נשאר לנו לפליטה עד היום לאמר:
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָ֑ם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה.
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָ֑ם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.
ויהי בהבא הכהנים את ארון הברית אל דביר הבית לקדש הקדשים תחת כנפי הכרובים והענן מלא את בית ה' עד כי לא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, וירא העם ויהי המראה הזה לנס ולאות נאמן כי בחר ה' בציון ואת המקדש וההיכל אִוָה למושב לו. רוח ששון לבשה את כל בני העם וחדות ה' היה מעזם. "הלוים המשוררים לאסף, הימן וידותון עם בניהם ואחיהם מלֻבשים בוץ עמדו סביב למזבח במצלתים ובנבלים וכנורות ועם הכהנים המחצרים בחצצרות השמיעו המשוררים קול אחד בהלל ותודה לאמר:
"הוֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!"
אז אמר שלמה הדברים המעטים והנמרצים לאמר:
"יְיָ אָמַר לִשְׁכּוֹן בָּעֲרָפֶל: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ
מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ
עוֹלָמִים!"
מן הרגע ההוא והמעמד הנשגב הזה נתעלה ונתקדש הר המרִיָה כמקום ההופעה האלהית לראשונה כסיני בקדש, כי גם על הר מריה נגלה עתה כבוד אלהים אל עם סגלתו מתוך הענן והערפל! ומני אז ועד היום יביטו בציון כל בני ישראל קרית מועדם ובהר המֹרִיָה ראה העם את ההר חמד אלהים לשבתו, ושמה יִגָלֶה וְיֵרָאֶה הדר כבוד האל הגדול אשר כבודו מלא עולם ובית המקדש למקום ממנו תצא אורה ותורה לכל בני ישראל במושבותם. בהמעמד ההוא נמצא נביא ה' אשר היה דברו אל המלך שלמה לאמר:
"אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב
וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל
אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ, חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר וַהֲקִמֹתִי אֶת
כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר
דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ".
מראה המקדש הבנוי לתלפיות בכל הדר תפארתו, עוטה אור יקרות בזהר זהב פרוים וכתם פז, אשר בטעם בנינו מבלי כל תמוגה וסמל אלהים היה כלו אמר כבוד לאלהי הכבוד, עשה רשם אדיר וחזק על כל בעל נפש מתבוננת ומרגשת הוד ונעימת יה. – “בית אלהים” – הרכבת שני שמות אשר על פי טעמם ותוכנם הם שני הפכים, וכאשר הכירו וידעו זאת בני עמנו ברבות הימים – “בית אלהים” נתן ענין לההרגשה הרוכבת על כרוב הדמיון ואך במראה עינים תמצא את הלך נפשה ודעתה את אלהים בארץ. המקדש היה לגאון ישראל, תפארת עזו, מחמד עינו ומחמל נפשו. בהבנות המקדש החלה פעולת הכהונה על פי מערכותיה וסדריה ביתר שאת מכל הימים אשר עבודת האלהים היתה מתהלכת באהל ומשכן. “כמשפט דוד אביו העמיד שלמה את מחלקות הכהנים על עבודתם והלוים על משמרותם: כמשרתי הכהנים, משוררים ושוערים”. הכהן הגדול ופקיד נגיד על כל הכהנים היה עזריה בן צדוק הכהן אשר מת בראשית ימי מלוכת שלמה4; על ידו עמדו כל הכהנים משרתי הקדש לשרת את בני אהרן בעבודתם, לפתוח ולנעול שערי ההיכל והעזרה ולנצח על עבודת ה' בשירי זמרה בפה וכלי שיר.ּ
רק אחרי הבנות המקדש היתה ירושלים לעיר הראשה בארץ ישראל. מדי שנה בשנה בחג האסיף עלה העם בהמון חוגג מכל ערי ישראל להֵרָאות פני ה' השוכן בציון ותהי ירושלים לעיר תשואות מלאה; וכאשר היתה לרבתי עם כן נהיתה גם לשרתי במדינות מסביב, אליה נאספו המון עמים לסחר בקרבה וחיל גוים באו לה ותהי מקום האסף לכל כנעני ארץ אשר הביאו אליה סחורותיהם ומערביהם. ירושלים הצעירה בערי ישראל עשתה חיל ותעל על כל אחיותיה הבכירות ובהיותה עיר הבירה ומקום השלטון והממשלה עם החסן המדיני של הממלכה כלה בִצֵר שלמה את חומותיה וגם "הר הבית והמקדש נכנסו בגבולות המבצר אשר מסביב לירושלים. בנין בית המלך נמשך שלש עשרה שנה, אך לא בית אחד היה הארמון הזה, כי אם בתי-חמד והיכלי תפארה רבים וגדולים וחלק העיר כפַרְוָר בפני עצמו אשר נקרא בשם “המִלוא”. במבוא המלוא עמד “בית יער הלבנון” אשר נקרא כן על שם ארבעת “טורי-עמודי ארזים” אשר הבית היה נשען עליהם עם סִפֻנו מעצי ארזים. “בבית יער הלבנון” עמד משמר הצבא אשר על יד המלך עם הרצים השומרים לראשו שלש מאות איש עם מגיני זהב וצנים ורמחי זהב בידיהם אשר היו בני לויתו של המלך בעלותו בית ה'. אחריו היה “אולם המשפט” ספון בארז “מהקרקע עד הקרקע” אשר בו עמד כסא המלוכה – כסא שן מצפה זהב נפלא במלאכתו ומעשהו. “באולם המשפט” ישב שלמה על כסא מלכותו ויעש משפט וצדקה בעמו, כי עשות משפט חשב להחובה הקדושה על כל מלך ועוצר בעם “ומלך רב במשפט יעמיד ארץ” “והוכן בצדק כסאו”, פה קדם בכבוד והדר את פני צירי הממלכות אשר הביאו אליו מנחה או באו כמלאכי השלום מאת המלכים אשר חפצו קרבתו וידרשו לכרות עמו ברית שלום ואהבה. מלבד זה בנה המלך בית למשכנו, לעבדיו ובית הנשים לשרות ופילגשים ובית יעשה לבת פרעה גברת בית הנשים כתכנית אולם המשפט. גם התעלה המובילה מים חיים אל העיר מעין עיטם הרחוק כמהלך שתי שעות מירושלים עשה כנראה המלך שלמה. ומלבד בית המלך נבנו ארמנות תפארה בירושלים מהשרים רבי המדינה והמלוכה, בני משפחת המלך והשרים רואי פני המלך. העשר פרץ בישראל ויתן יד לרגעי ארץ למלא שפקם ואהבת חיים לראות טוב בהוד ותפארת; ירושלים היתה לסחר גוים והכנענים והצורים עשו בה מסחר בחלוף מטבעות “ואנשי ההרים והרכלים” יסדו חברת המסחר “ומקוה הסוחרים”; הברית הכרותה בין חירם ושלמה היה להם למעוז ולמחסה עד כי לא שנו את ארחות חייהם בשבתם בירושלים ויקימו להם גם במות לעבודת אלהיהם ואיש לא כִהָה בם.
שלשה מוצאות לכסף ועשר הממלכה המציא המלך שלמה ובהם עשה חיל להשפיע שפע ברכת העשר על הארץ: ממלכת ישראל פרסה מצודת ממשלתה על כל הגוים סביביה ועל כן בא חיל גוים לישראל והמלכים אשר הכניע דוד היו מביאים איש מנחתו בכלי זהב וכסף ושמלות ונשק ובשמים וסוסים ופרדים מדי שנה בשנה. נכבד מזה היה המסחר אשר עלה כפרחת לרגלי הברית עם מצרים. הארץ הזאת הוציאה סוסים לְרִכְבָה ולמשא ואליה דרשו לסוסים ומרכבות כל העמים שוכני ארצות ההרים אשר לא נמצאו להם סוסים במקום משכנם. במצרים נמצאו בתי המלאכה לבנין “רכב ברזל” אות העז והגבורה בימים ההם. על פי ברית ישראל ומצרים היו רק בני ישראל המוציאים סוסים ממצרים והארמים והחתים וכל בני עבר הנהר פרת, אשר עד העת ההיא שמו עיניהם למצרים לסוסים ופרשים, לקחו היום את מקנת ידם מבני ישראל ויגדל ענף המסחר הזה ויפרץ מאד בארץ, ויבן שלמה את “ערי הרכב והפרשים” ויהיו לו שנים עשר אלף סוסים ואלף וארבע מאות רכב עם אורות סוסים במספר עצום מאד, כל אלה עשה לו המלך למען כבוד ביתו וממלכתו מלבד הסוסים והרכב למסחר אשר היה לענף גדול בענפי כלכלת העם והמדינה. יתר רב משני המקורים האלה נמצא מוצא לכסף וזהב ממסחריהם אל ארץ הודו. הצורים והצידונים שאפו מאד אל ארץ-חמדה, ארץ הפלאות הודו הברוכה כגן אלהים, אך הטבע שם מכשולים רבים על דרך מסעם, כל עוד אשר לא יכלו לעבור דרך ארץ אדום לבא אל הים-האדום5 מפני השבטים הפראים המפלסים חמס ידיהם בארץ ציה זאת. בברית שלמה עם חירם נפתחה להם הדרך הישרה והקצרה הזאת אל הודו המברכה. בני ישראל יִשְרו בערבות אדום מסלה לארחות המסחר מן באר שבע בקצה נגב יהודה עד עציון גבר אשר את אילת על שפת ים סוף בארץ אדום על יד החוף הצפוני אשר לים האדום. אז נסעו בטח ארחות תימן מירושלים עד הים עד חוף אילת ואנשי חירם יורדי הים ועושי מלאכה במים רבים ירדו אניות עם עבדי שלמה ובני ישראל משבטי אשר וזבלון היושבים לחוף ימים על גבול צידון, ויודעי דרך במים עזים ירדו באניות לבא ארצה הודו דרך הים עד אשד הנהר הגדול הוא נהר אינדוס.
מעיר החוף “אילת” הפליגו אניות שיט אשר לישראל וצר בים-ערב או ים האדום ויסעו הלוך ונסועה נגבה אל ים אוקינוס ההודי עד בֹאכה אשדות הנהר הגדול אינדוס לארץ אופיר מלפנים והיום “סינד” (sind) ותשובנה האניות אחרי שלש שנים לצאתן מלאות כל טוב ארץ הודו, ובני ישראל, אשר מיום שבתם על אדמת כנען לא ידעו כל ענין ומעשה מבלעדי עבודת האדמה בארצם הנבחרת, המה ראו כן תמהו, כי יֵהָפֵך עליהם המון ים וחיל גוים יבוא לירושלים על שפעת גמלים נושאים על דבשותיהם “ארבע מאות ועשרים ככר זהב כסף לאין מספר, שֵׁן ועצי הָבְנִים, קֹפִים וְתֻכִּיִּים עם אבן יקרה, אַלְמֻגִים ובשמים”. המסעות האלה נעשו פעמים ושלש ובכל פעם הביאו אניות בעלי הברית עשר רב והון עתק ואוצר כל כלי חמדה לארץ ישראל. העיר “אילת” עלתה כפֹרחת ותהי הגדולה והנכבדה מכל הערים היושבות על מבואות ים-ערב והעברים ישבו בה ויהיו גבולות ארץ ישראל מים-סוף עד הים הגדול – הוא ים התיכון ומנהר פרת עד אפסי ארץ ערב ופלשתים באכה מצרים. למען הוציא סוסים ומרכבות ממצרים למלכי ארם ועבר הנהר והובלת הסחורות מחוף אילת דרך ארץ אדום עד ירושלים היו דרושים דרכים מתוקנים למסע מרכבות ועגלות, להגן בעד עוברי אֹרח לבל יהיו למשסה מהשודדים הנודדים החיים על חרבם הנוסעים בעדרם במדבר אדום. ועל כן פנו עבדי שלמה דרך במדבר ויישרו בערבה מסלה למסע אֹרחות צור וצידון בעלי בריתם; העבודה הזאת לא נעשתה באפס יד, כי הארץ הזאת היא ארץ הרים גבנונים ורכסים מוצקים, נקיקי סלעים ועמקי תהומות, אז בנה שלמה את תַדְמור במדבר, היא פלמירה (Palmyra) אשר נודעה בתקפה וגבורתה, עיר הומיה ומלאה תשואות החיים עוד בימי הרומיים.
הנה כן שכלל המלך שלמה את מלכות ישראל ויעש בה סדרים ישרים ומשטרים נכונים לתמכה ולסעדה ברוח משפט ודעת הליכות עולם וכלכלת המדינה. כל הגדולות האלה עשה שלמה הוא לבדו, על פי רוח מבינתו, כי יועץ-פלא גדל-דעה כאחיתפל יועץ דוד אביו לא עמד על ידו ורק חכמתו עמדה לו למצוא ממונים ופקידים, שרים ועבדים נאמני רוח ורבי פעלים לעשוה את מצותיו ופקודותיו ולהוציא לאור כל מחשבותיו ביתרון הכשר דעת, הממונים והפקידים היו דרושים לשלמה עתה ביתר שאת, כאשר גבולות הארץ רחבו ונסבו, המסחר וחרשת המעשה ועם זה הדין והדברים בין איש ובין רעהו רבו למעלה ראש, וברבות ארץ רבו שריה ופקידיה וגם לכבוד בית המלך וארמונו, נדרש שר-הבית הנקרא בשמו אחישור להיות המוציא והמביא כל תהלוכות היושבים בשער המלך ולקדם בכבוד פני מלכי ארץ ומלאכי השלום מהממלכות הרבים בעלי ברית שלמה אשר באו לראות פניו, ואדנירם היה שר מסים “ורודה בהעם העושים במלאכה” בבנין המקדש, בית המלך ערי המסכנות, הדרכים והמבצרים עם עזריהו שר פקיד-נגיד על הנציבים אשר הָפקדו לכלכל בית המלך.
מלכות ישראל הגיעה אל מרום קץ ההצלחה, בסדריה ומשטריה, בהונה ואונה היתה לממלכה אדירה ונאורה ותמצא און לה להתחרות בהממלכות האדירות בתבל ארצה בימים ההם: בבל ואשור מצרים וצור. לשלמה יצא שם בכל הארצות כמלך שופט עמים בצדק ולאֻמים במישרים ויגישו אליו מלכי ארץ ועמים רבים את דברי ריבותם, וייחלו לעצהו ובדבר פיו הוכיח לעמים רבים. ברכת השלום היתה חופפת על כל הארץ “וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן וער באר שבע כל ימי שלמה”. כאשר פרץ המסחר בארץ וברית שלום ואהבה היתה בין שלמה וכל הממלכות מסביב באו רבים מבני הנכר אל ירושלים לגור בה ולסחור אל ארץ ישראל. בני עמון ומואב ארום ומצרים ישבו בירושלים בתוך בני ישראל. רבים מהם באו לשמע ה' אלהי ישראל ועבודת האל האחד בשמים ובארץ, עבודת אלהים חיים ומלך עולם, אלהי הרוחות אשר אין לו כל סמל ותמונה משכה בחבלי קסם את כל אנשי-לב מבני הנכר “ויבאו לחסות תחת כנפי ה' אלהי ישראל” כי שם ה' וישראל עמו יצא אז בכל הארצות ומקצוי ארץ ואיים רחוקים היה מֻקטר מֻגש לשם אלהי הצבאות. בני ישראל ירדו הים באניות אל ארצות רחוקות, סחרו אל איים וימים רחוקים ויספרו בגוים כבוד אלהיהם ויודיעו בעמים עלילותיו ונפלאותיו בעמים. ויהי היום ויושבי ירושלים ראו כן תמהו למראה אֹרחָה גדולה וכבודה באה בשערי עירם. המלכה החכמה מלכת שבא, שרתי ארץ-הבשם מקום שם יפרחו קדה וקנמון, ארץ שבא אשר בקצות תימן חצי האי-ערב היושבת על מבואות הים האדום באה ירושלימה בחיל כבד מאד, עם גמלים נושאים בשמים, זהב ואבן יקרה, ותבא לשמע שם ה' אלהי ישראל וחכמת שלמה וַתְּבַקֵּש “לנסותו בחידות”, ותרא תפארת הבנינים אשר בנה, סדרי הממשלה, מושב עבדיו ומעמד משרתיו" וסדר העליה לבית ה' ותשתומם ותתפלא ולא היה בה עוד רוח, ותברך את ה' השוכן בציון ותביע תהלות המלך החכם, ותתן לו מאה ועשרים ככר זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה עם בשמים הרבה מאד, אשר לא בא כבשם ההוא עוד בארץ ותשב לארצה.
ממשלת שלמה שִׁוְתָה הוד והדר על ישראל פנימה, אך המלך הזה אשר הרבה כבוד עמו ויעלהו למעלה למשכיל, לא היה שליט ברוחו לכלוא את רוח משחית אשר בא אל הארץ לרגלי השנוים אשר עשה. בעצם ימי האור והאֹשר עלתה עב קטנה על שמי ישראל הטהורים ותהי לעב הענן אשר הקדיר את שמש הצלחתו ויחשיך עליו היום בצהרים. בעצם ימי הגדולה והתפארת נראה פרץ נבעה נופל בחומת הלאֹם הישראלי. תעודת הבית אשר בנה שלמה לשם אלהי ישראל היתה לחזק את האחדות, לשום קץ לפלגות בישראל ופִזורו וְהִפָּרדוּ לשבטים רבים. אך החפץ כי ישכון ישראל בדד לשבטיו עוד קנן בלב רבים, ולמרות כל תקף מעשי שלמה וקדם מפעליו לשום קץ אל התחלקות העם לשבטיו, למרות אדיר כל חפצו כי יהיה ישראל גוי אחד אדיר וחזק בארץ אבותיו ולא יִפָּלֵג עוד לשבטים ומשפחות, נשארה תקותו זאת מעל, רק שבט בנימין לבדו התלכד ולא התפרד עוד מעל שבט יהודה, כי ירושלים והמקדש היו בגבול בנימין ורבים מחורי השבט הזה וגדוליו ישבו בעיר הבירה ויהיו מבאי בית המלך; לעמת זה חלק רב בית ישראל מעל בית יהודה, השבטים אשר בצפון הארץ ויותר מכלם בני אפרים, אנשי ריב ומדון ושואפי ממשלה ושררה מאז ומעולם, נטו מאחרי אחיהם שבדרום ויהי בית ישראל עוֹיֵן את בית יהודה כל ימי מלכות שלמה, למרות שפעת העשר ורוב הטובה אשר השפיע שלמה גם על שבטי הצפון.
הנרגנים האלה לא שמו לבם אל כל הגדולות אשר עשה המלך החכם ורק היו כמתאוננים על הכבידו את עֻלו עליהם במניות המלך ובחמסים והמכסים אשר העלה מיבול האדמה ותוצאות העבודה והמלאכה. על פי שלמה נתחלקה כל הארץ חלוקה חדשה לשנים עשר חלק, מאין פנות אל חלוקת השבמים והתחברות המשפחה והקשר ביניהם. החלוקה הואת היתה על פי רוח המושל ומשטרי המדינה ויפקד נציבים בארץ להרים הרומת המסים מכל תוצאות הארץ לכלכל את בית המלך כל חבל ארץ חדש אחד בשנה. הנציבים היו רואי פני המלך ויושבים ראשונה במלכותו ומהם שנים גם חתניו לוקחי בנותיו. בהמעשה הזה דמה שלמה לעשות קץ פעם אחת לפרוד העם לשבטיו, אך כאשר קרע נחלת שבט אחד לחלקים שונים, הפריד בין הדבקים בברית אחוה ומשפחה וירחק קרובים ויקרב רחוקים בזרוע ודבר מלך שלטון; לרגלי הדבר הזה והמסים אשר העלה מן העם להספיק צרכי ביתו, התהלכה רוח תלונה חרישית בין בני בית ישראל, רוח מרד ומעל אשר חכתה רק ליום עברות להתחולל כרוח סערה מפרק אֲבְרֵי האומה ומשבר משגב אחדותה וחֹסן ישועתה. בכל חכמת שלמה טחו עיניו מראות, כי במעשיו אלה יעורר תלונת העם וחותר חתירה תחת הממלכה. בין שרי הנציבים אשר למלך שלמה נמצא איש אחד מבני אפרים, איש חיל רב פעלים, כביר כח לב ושואף לכבוד ושררה ושמו ירבעם בן נבט מהצרדה, בן אשה אלמנה בקרבת הירדן, הנער היתום היה לאיש מבלי אשר שם אב ומורה עינו על עול הימים לבצור את רוחו ולשום מעצור למאוייו. המשרה אשר שם שלמה עליו היתה – כלכלת הבנינים הגדולים בירושלים, בנין המִלּוא “וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף”, להיות שר המסים בכל חבל הארץ נחלת מנשה ואפרים. במשרתו זאת הגיעו לאזניו התלונות אשר בני העם מלינים על שלמה, ראה את העול הקשה הרובץ על העם וישמע דברי הנרגנים מבני שבטו אפרים אנשי ריב ומדון וימצא את המצב הזה נכון לחפצו ויחכה לעת מצוא והעת ההיא לא אחרה לבוא. שלמה הסכיל לעשות בתתו לבני הנכר לבנות במות לאליליהם במסבי ירושלים. לא נודע אם נשיו הטו את לבבו לעת זקנתו, או כי הצורים והצידונים ויתר בני העמים יושבי ירושלים השיגו החֵרות לעבוד אלהיהם באין מפריע, אך על הר הזיתים נבנו במות לעשתרות אלהי צידונים ולמִלְכּוֹם וכמוש אלהי העמונים והמואבים. האמונה באל אחד עוד לא התחזקה בלבות בני העם ושלומי אמוני ישראל פחדו בצדק לבל ילמד העם אל דרך בני הנכר ויתור אחרי לבבו ואחרי עיניו; נם נמצא איש הרוח ונביא לה' אשר הוכיח את שלמה על פניו ויעד בו, כי בגלל "נטותו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים יקרע ה' ממנו את מלכות ישראל“. שלמה לא שם לבו אל דברי הנביא ותוכחתו בימים ההם והנביא המקנא קנאת ה' צבאות ודעת אלהים הצרופה מצא את ירבעם יוצא מירושלים והוא כבר היה נודע לשואף כבוד והוגה מחשבות מרד ומעל בבית דוד ויגש אליו ויתפוש בשלמתו החדשה אשר היה מתכסה בה ויקרעה לשנים עשר קרעים ויאמר לו בדבר ה': “קח לך עשרה קרעים לאות כי קרע אקרע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים. דברי הנביא באו כשמן בעצמות ירבעם, כי אם הנביא דבר בשם ה' להקימו למלך על ישראל מה אות כי יעשה ויצליח, וימהר אל בני שבטו בני אפרים ”וירם יד במלך” ויפיח אש המרד בין השבטים אשר בצפון הארץ והשמועה באה עד שלמה וישלח רצים אחריו להמיתו, אך הוא נס וימלט מצרימה.
בהארץ הזאת הגיע אז למלוכה משפחת-מושלים חדשה (עשרים ושתים במספר). המלך הראשון מבני המשפחה הזאת פִּתַּח מוסרות הברית, שהיתה כרותה בין מצרים וישראל באשר נשא שלמה את בת פרעה – פְּסוּסֶנִּיס האחרון לבית מלכות. שישק חשב רעה על ישראל כי קנא בלבו בכבוד הממלכה הזאת וכחה וגבורתה ועל כן האיר פניו אל המורד אשר נס לארצו ויהי בידו לכלי זעם להביא מלחמת שערים בארץ ישראל “ולהקים אותו לשטן אל שלמה”. עוד אחד מאויבי מלכות ישראל ומבקשי רעתה, הדד האדומי מזרע המלוכה באדום מצא מחסה ומשגב עז בשישק מלך מצרים אחרי הכנע דוד את אדום ויעשה אותה למס עובד, הוא היה נער קטן בהמלטו מחרב נוקמת אשר העביר יואב בארץ בני אדום כאשר פשעו בישראל וישב בארץ מדין ובמות דוד ויואב ידע והבין כי במות שני הגבורים האלה פַּסָּה גם רוח הגבורה והעז למלחמה, וינס מצרימה וַיְקֻבָּל באהבה יתרה מאת שישק, אשר קרבהו כמו נגיד ואת אחות אשתו נתן לו לאשה; אך נפש הדד נכספה לשוב אל ארצו ואל מולדתו להשיב אותה אליו ולעשות בה מלוכה ולא נח ולא שקט עד הקימו את מזמות לבו, כי ידע אשר מלחמת פְּרָצִים (Gueriallskrieg) בארץ מלאה הרים ונקיקי סלעים כאדום תוכל לשום שמות באֹרחות ישראל וצור הנושאות מערביהן ועזבוניהן ממפרצת-ים
“אֵילוֹת” עד גבול ישראל וידי אנשי שר הצבא אשר לשלמה לא השיגו את גדודי האדומים, כי מצדות סלעים היתה משגבם ומעל שפיים וגבעות ארבו על עוברי אֹרח לבז בז ולשלול שלל.
ובעוד אשר התקשרו העבים מפאת נגב והנה עננה הרה סער מתחולל נראתה גם מירכתי צפון, אחד מעבדי הדדעזר מלך צובה, אשר הכניע דוד ויעשהו למס עובד, רצין בן אלידע ברח בימי המלחמה ויאסוף גדודי הפליטים והנסים משדה המלחמה ויהי להם לראש ויפשטו בכל הארץ אשר בין נהר פרת ושְׁלֻחות הררי הלבנון. רצין הצליה במלחמותיו ומספר האנשים אשר ברגליו הלך ורב עד כי הלכו דמשקה וישבו בה ויעש מלוכה בדמשק, ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה, ויעש רעה רבה להשבטים אשר בקרבתו “ויקץ בישראל” וימלוך על ארם אשר היתה שנות מאות אחרי כן לרועץ לעם ישראל ולאבן מכשול על כל דרכיו. כה חָברו יחד מְסִבות רבות ורעות להעיב שמי הצלחת האֻמה הישראלית ולהחשיך עליה השמש בצאתה. לאויבי ישראל מחוץ נוסף הפרץ בביתו ובחומתו, מאת ה' היתה זאת לבל יהיה ישראל ממלכה אדירה אשר על חרבה תחיה ותקף ועז ממשלה כבירת כח ורבת אונים לא נתנו לו למנה. אך עיני שלמה לא ראו את המוצאות את עמו כי עוד לפנו הרעה נאסף אל עמיו וישכב עם אבותיו (בערךְ 1047 לפני חֻרבן הבה"ש) ויקבר בעיר דוד אביו בכבוד גדול. המסרת תאמר, כי כדוד אביו טמן גם הוא אוצרות כסף וזהב ואבן יקרה במערה אשר בקברות המלכים. אף כי נשים רבות היו לשלמה, בכל זאת לא נראה כי השאיר אחריו בנים רבים. יורש הכסא היה בנו רחבעם ולו היה נכון לראות בעיניו את הפרץ הנופל בחומת האֻמה. ההגדה הרכיבה את שלמה אלוף לראשי מלאכי מרום, ורוחות השמים עם שעירי שחת והאמים והרפאים אשר בשאול מתחת, וכל איתני ארץ ושמים שמה אותם לו לעבדים. בדבר פיו נקבצו באו כל שעיר למינו ופקודתו שמרה רוח כל בני שחץ, ברצונו עלו מעמקי שאול וברצונו שבו אל מחלות
עפר ונקרות הצורים ולעמת שבאו כן הלכו, עד כי קסם היה על טבעתו אשר על ידו בשמו לשבור חקה על שדי שחת ושערי שאול ואבדון. גם ממלכת ישראל אשר בגדלה ותפארתה, בהודה והדרה, דמתה לאחד מילדי הרוח אשר במרום ימריאו וכמחזה קסם יפזזו ויכרכרו בשלל צבעיו והדר תפארתם. במותו סר הקסם מעל הממלכה, וטבעתו וחותמו – כח-לבבו – חכמת אלהים אשר בקרבו לא הנחיל לבניו אחריו.
פרק חמישי חלוקת הארץ לשתי ממלכות - (מן 1047 – עד 959 לפני חרבן בית שני) 🔗
אחרי מות שלמה נָסַבָּה המלוכה על פי חק ירושת הכסא לבנו רחבעם. בפעם הראשונה מיום מלך מלך בישראל מצא יורש העצר את כסא המלוכה נכון לפניו לשבת עליו בשלום ושלוה, בהשקט ובטחה מריב מפלגות ומדנים בין אחים. בדבר הזה שפרה נחלת רחבעם מאביו ואבי אביו ובידו היה טובו לאחוז במושכות הממשלה על ארץ רבה וממלכה כבירה ורבת-אונים, תקוה נעימה מעוז ממשלתו ותקף תפארת מלכותו החדשה היתה משחקת להמושל הצעיר הזה. אך על רחבעם לא נחה רוח אביו ואבי אביו רבי הפעלים וכבירי כח לב, ולא הוחן מאת הטבע בהכשר דעת ולב מתנה להיות עוצר בעם. כבן מלך אמון עלי תולע, אשר ראה אור עולם בהיכל מלך ומטל ילדותו נועד להיות נושא הנזר והמשרה עד לא נמצאה בו אף אחת ממעלות הרוח, אשר תעטרהו רצון ותמשוך לב העם לאהבהו נדבה. דעתו היתה קצרה מראות את הנולד, ויהי לובש גאות ונעדר הכשרון לעשות דבר כפי אשר תורהו רוח בינתו. לבו לא הלך אחרי גדולות ונצורות, לא שאף לכבוד גבורים על שדה הקרב כאבי אביו אף לא חפץ להרים קרן הממלכה בכבוד החכמה ועשר-העם כאביו. בחלומו ראה את המלוכה כמראה פני העז והמשרה, אשר תשקהו מנחל עדניה ותשביעהו מנעמי החיים. אך חלומו הנעים גז חיש קל וירד ואיננו, ובהקיצו משנתו המתוקה ראה איש צר ואויב מתקומם לו וחורש עליו רעה לגזול ממנו מנוחתו, הוד מלכותו ותפארת גדולתו. הוא האיש אשר היה נכון לפרוץ פרץ בחומת בית ישראל ולהכותו מכות נאמנות לא יוכל להרפא עוד.
ירבעם האפרתי, הרים נס המרד עוד בימי שלמה, אך כאשר לא הצליח חפצו בידו נס וימלט מצרימה. בבא השמועה ממות שלמה שב לארצו לנסות כחו עוד במחשבות מרד ומעל אשר הורה והוגה מכבר למיום שמעו דברי הנביא אחיה השלוני. קרוב לשמוע, כי אוהבו ומגנו פרעה-שישק תמך ידיו בסתר
ויתן לו יד לשוב לארצו. כמעט שב האפרתי עז הנפש אל ארצו ועירו שכמה העיר הראשה באפרים ורוח מרד חרישית עברה בכל ארץ אפרים. בני השבט הזה אשר משוש דרכם היה בכל עת לעורר מחשבות מרד ומהומה בין אחיהם. וירבעם ידע בערמתו להָסֵב פני הדברים כי יקראו עצרה בשכם, העיר השניה לירושלים בכל הממלכה המלאה פרק ומרד מאז. בקהל-עם אשר בשכם היה ירבעם ראש המדברים ושם החליטו לבצור רוח המלך הצעיר ולהשפיל גאותו, לשום קץ לממשלת מושל-לבדו בקרב הארץ הרודה בעם כרוח חפצו. אך אחרי אשר יתעשת לקַיֵם וְלאַשֵׁר את משפטי העם וחֵרותו ישאר דבר המלוכה על מכונו. בקהל-עם זה החליטו, כי לא ילך העם אחרי רחבעם להמליכו, רק כי יִקָרֵא לבוא שכמה לקחת את עטרת המלוכה מידי העם. רחבעם הלך שכמה בלי חמדה, אך קִוָּה כי לא יעוז העם להרים יד במלכם היושב לבטח בקרבם. הרגע ההוא היה הנכבד בדברי ימי מלכות ישראל ורב העלילה והתוצאות בכל קורות העם והמוצאות אותו בשנות דורות רבים אחרי כן.
רחבעם הלך שכמה בלוית שריו ויועציו “הזקנים אשר היו עומדים את פני שלמה אביו בהיותו חי והילדים אשר גדלו אתו”, ולמען תמצא ידו לבני המרי אשר יעיזו להרים יד באדונם, לקח עמו גם את שר המסים אדונירם, אשר ברוחו הקשה ידע לרדות בהעם העושים במלאכה כזעם אפו וגם במקל ורצועה. בבא רחבעם שכמה באו זקני השבטים להָגיש לפניו את עצומותיתם ואת ירבעם בחרו לראש המדברים להם ויהיו דבריהם אליו קשה לאמר:
"אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה
וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ".
רחבעם נבהל והשתומם לשמע דברים נמרצים כאלה מפֹרש יוצאים מפי בני העם עבדי אביו ואבי אביו ובחמה כבושה ענה לאמר: “לכו עוד שלשה ימים ושובו אלי”. באשר לא ידע בנפשו איך ישיב דבר את בני העם הנועזים לשום לפניו אָפנים ותנאים אשר על פיהם יקום דבר מלכותו בישראל, נועץ את שריו רואי פניו הזקנים והילדים. עצת הראשונים היתה לְהִדָּרֵש למשאלות העם, למשוך לבבם בחבלי חסד ואהבה ואז יהיו לו עבדים נאמנים כל הימים, אך עצה הילדים היתה למלוך על העם ביד חזקה וזרוע נטויה. והמלך חסר הדעה עזב עצת הזקנים וידבר אל העם קשה כעצת הילדים לאמר:
"קָטֳנִי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם;
אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".
למענה כזה חכה ירבעם, והאפרתי אשר מרד ומעל היו כל מזמתו הסב פניו אל כל קהל ישראל ויקרא בקול לאמר:
"מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי;
לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל! עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד…"
ירבעם הרים נס המרד ואל דגלו התאספו בעלי שכם ובל בני אפרים העוינים את בית דוד ויהודה מאז ומקדם. עתה התעוררה השנאה אשר כמאה שנה היתה כבושה מלהשמע, קנאת בני אפרים ביהודה בכל ימי מלכות דוד ושלמה, על כבודם אשר – לפי מחשבתם – גלה מהם ונתן ליהודה כאשר חרב משכן שִׁלּוֹ ובית מקדש כמו רמים נבנה בירושלים ועיר דוד. בני אפרים התברכו בלבם כי תמצא ידם לְמַגֵּר לארץ כסא דוד והם יהיו לכל לראש כבימי שפוט השופטים.
עצרת בוגדים מבעלי שכם וירבעם בראשם התפרצו אל מעון רחבעם והמלך שלח את אדנירם שר המסים “הרודה בעם” לעמוד בפני חבר בוגדים ולעשות בהם שפטים כבעבדים המתפרצים מפני אדנירם, אך כל ישראל רגמו את אדנירם באבן וימת ורחבעם ראה כי רעה נגד פניו “ויתאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים ויפשעו ישראל בבית דוד”. פרץ גדול נפל בחומת בית יהודה וישראל ואיש הרוח לעמוד בפרץ ולרפא שבר עמו אין.
בכל אשר הרעישו המעשים בשכם את לב רחבעם, אך טרם עשותו דבר להשיב אליו את המלוכה ולהשיב נקם ושלם להמורדים היה עליו לדעת את לב בני העם אשר נשארו נאמנים בבריתו. לבו הגה אימה לבל יצאו גם בני השבטים אשר במסבי עיר המלוכה בעקבות אחיהם בעלי שכם ואז יבא הקץ על מלוכת בית דוד. אך עוד מעט וירא כי הפחד הזה לא היה פחד: בני יהודה דבקו במלכם ויזכרו לרחבעם את חסדי דוד הנאמנים. עם יהודה נשארו נאמנים לבית דוד לא לבד בני השבט שמעון אשר יהודה היה למגן בעדו ובקרבו ישב, כי אם גם בני בנימין אשר בימי מלכות שלמה התלכד ולא התפרד עוד מעל יהודה ואיבתם לבית דוד עברה ואיננה. בירושלים ישבו חורי הארץ מבני בנימין. שלשת השבטים האלה עם הלוים והכהנים בני אהרן שמרו הברית והחסד לרחבעם. אז חשב המלך הצעיר מחשבת נקם ושלם לבני אפרים הפושעים במלכם, להראותם קשה בחרב מלחמה ולמלוך עליהם ביד חזקה, ומחשבתו זאת קמה, לולא הערים ירבעם מזמות לדבר על לב בני שבטם, כי אך המלך אשר מקרבם יצא תמצא ידו לעמוד בפני רחבעם במלחמת תנופה ובכח ידי המלך בן שבטם ישובו המה לכבודם הראשון, להיות עוד הפעם אלופים וראשי העם כבימים מקדם, ומכל בני ישראל לא היה איש נכון לתפוש המלוכה על העם כירבעם בעז רוחו וערמת ערומים אשר בקרבו, והוא גם אפרתי עצמם ובשרם. זקני אפרים המליכו את ירבעם וכמעשיהם עשו גם יתר השבטים בצפון הארץ. הנה כן מלך על רוב שבטי ישראל (מן 1047 עד 1025 לפני חב"ש) איש אחד “מן הצרדה בהר אפרים” אשר ממחשכים יצא לקרוע את בית ישראל לקרעים למען עשות לו מלוכה על העם. בית ישראל אשר כמאה שנה התלכד עם בית יהודה נפרד ממנו, ושני בתי ישראל אלה לא אבו אז להתאחד ולהתקרב איש אל אחיו כי באמת נפרדו ונבדלו איש מעל אחיו בכל דברי ימיהם מיום היות ישראל לגוי על אדמתו עד העת ההיא. בני אפרים לא שמו לב אל כל הטובה הצפונה באחדות האומה תחת שבט מושלים מבית דוד וישאפו רק לבלי היות עוד נכנעים ליהודה וסרים למשמעת המלך בירושלים. אין כל ספק כי נמצאו בישראל ויהודה שרידים-יחידים אשר עגמה נפשם לראות בשבר עמם ובסתר אהלם התאבלו על הדבר הזה, אך לדבריהם לא היה שומע מאת העם. אז היתה מלחמת שערים קרובה להתפרץ בין ישראל ויהודה, כי רחבעם “הקהיל את בית יהודה ובנימין עם רב מאד בחור עושה מלחמה” לעלות על ישראל ולהשיב הממלכה לרחבעם, אך דברי הנביא שמעיה איש האלהים היו אל בני יהודה לאמר: “לא תעלו ולא תלחמו עם אחיכם; שובו איש לביתו, כי מאתי נהיה הדבר”, ובני יהודה אשר רדו עם אל ועם קדושים נאמנו שמעו לדברי הנביא "וישובו מלכת אל ירבעם", אך תגרות קטנות פרצו מעת לעת בין שתי הממלכות, תגרות המצויות בכל עת על גבולות שתי ממלכות מבני עם אחד העוינים איש את אחיו. אך המלחמות הקטנות האלה לא השאירו אחריהם כל רושם ויד אחת הממלכות
לא עלתה על רעותה להכניעה ולכבשה תחתיה.
שני המלכים הטיבו לראות, כי לא תמצא ידם לחחזיק לארך ימים צבא וחיל רב ערוכים לקרב ומלחמה על גבולות הארץ ולמען הסר מעל שכם עמם סבל ומשא מלחמה בשלום, התאמצו לבקש להם בעלי ברית מלכי העמים מסביב להיות להם לעזרה מצר ולשטן אל אויביהם. רחבעם כרת ברית עם ממלכת דמשק החדשה, למען תהיה יד ארם קשה על ירבעם מצפון ארצו ולא יהין לעלות על יהודה למלחמה על גבול נגב הממלכה, וכמעשהו עשה ירבעם להתנות אהבים עם מצרים למען תהיה יראת מלכ
ה על רחבעם ולא ימצא את לבבו נכון לעלות על אפרים ולהשיב אליו את המלוכה על ישראל. למען הגן על יהודה מכל אויביו מסביב: אפרים מצפון ומצרים מנגב, בנה רחבעם "ערים מצורות ביהודה ובנימין ובכל עיר ועיר "נתן
צנות ורמחים ויחזקם להרבה מאד", את ירושלים הקיף חומה ויבצרה במבצרים ויבנה עליה דיק מסביב, אך המבצרים אשר בנה רחבעם היו מבטח בוגד ביום צרה וביום קרב לא מנעו את האויב מבא בשערי ירושלים. בשנה החמישית למלכות רחבעם עלה שישק מלך מצרים (1042 לפנ חב"ש) ברכב ופרשים וחיל רגלי עם רב מאד מעמי אפריקה הסרים למשמעת מצרים, “וילכוד שישק את ערי המצודות אשר ליהודה, ויבא עד ירושלים”. כנראה לא יצא רחבעם בחרב לקראת שישק וירושלים פתחה שעריה לפני מלך מצרים בלי רעש מלחמה ועל כן הסתפק שישק בקחתו את אוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך וכל שכיות החמדה אשר אסף שלמה וישימם בבית ה' “ואת מגני הזהב עם השלטים וצנות הרצים”, אך לא נגע לרעה במלכות יהודה ולא מִגֵּר לארץ כסא רחבעם. וברית השלום והאהבה אשר כרת שלמה עם מצרים בהתחתנו את בת פרעה הופרה ומצרים נהפכה לרועץ אל מלכות יהודה, אשר כל אוהביה בגדו בה ויהיו לה לאויבים. ממלכות יהודה יצא כל הדרה וכבודה בימי דוד ושלמה גז חיש ויהי כלא היה. מרבית בניה פשעו בה והשארית הנמצאה היתה למס עובד נושאת מנחה למלך מצרים. ובראות העמים הסרים למשמעת ישראל: הפלשתים האדומים, כי כשל כח יהודה פרקו גם הם עלה מעל צואריהם; ובפשוע אדום ביהודה סגר הדרך לפני ארחות המסחר מיהודה וצור לבא דרך מדבר אדום עד מפרצת ים-ערב באילת ועציון גבר ונבצרה מרחבעם לשלוח אניות לארץ חמדה אופיר אשר שם הזהב וּבְהִסָתם מקור העשר ומוצא הזהב דללו וחרבו כל יתר מעינות המסחר ומשלח יד, בסחר הסוסים והרכב אשר הוציאה מִקְוֵה סוחרי המלך ממצרים להעמים הצפוניים והמזרחיים בני עבר הנהר (פרת), כי מלכות ישראל החדשה חסמה את הדרך בעד ארחות יהודה ולא נתנה אותן לערוב מערבן בירכתי צפון. כה הועם זֹהַר התהלה וברק הזהב אשר התנוצצו על מלכות שלמה וכל כבודה כקסם-חן וחזון ליל גז חיש ואיננו.
גם ירבעם לא ישב בשלוה על כסא מלכותו החדשה, כי מראשית הִוָּסֵד ממלכת אפרים אסף ה' ממנה את שלומו. מטה אפרים היה מטה-עז בממלכת עשרת השבטים אשר גם נקראה בשם אפרים או בית יוסף. אלופי אפרים היו גם בעלי שכם, אשר בעזרתם תפש ירבעם את המלוכה על ישראל. בעלי שכם אלה היו מאז ומעולם אנשי ריב, רועי רוח, ורודפי קדים ומבטח-בוגד לכל הבוטחים בהם. בהיות שואפים לתמורות ותאבי מהפכות התהפכו גם בתחבולותיהם וישובו וימרו רוח המושל אשר הקימו עליהם. כן עשו לפני שנות מאות בימי שפוט השופטים, לאבימלך בן ירבעל בן שבטם ומשפחתם, אשר שמוהו לראש ולקצין עליהם באמרם: “אחינו הוא”. אך חיש קל בחלה נפשם בהאיש אשר למדו אותו אלוף לראשם ולא שמו לב לכל תועבותיו ומעלליו הרעים ואחרי כן בראותם, כי ידרוש מהם אשר יסורו למשמעתו מרדו בו. כנראה היה כן מעשיהם גם עם ירבעם. כי היתה רוח רעה בין בעלי שכם ובין האפרתי מן הצרדה, עד כי צר לו המקום לשבת בשכם ויצא משם ויבן את פנואל וגם שם לא הונח לו ויצא מן פנואל וישם משכנו בהעיר תרצה.
ויהי כראות ירבעם כי עוד לא נכונה בידו המלוכה ויחשוב מחשבות להתחזק על כסאו בהחדשה אשר יעשה בארץ. על פי החק משנות דור ודור עלו גם בני השבטים הצפוניים מימים ימימה אל בית ה' אשר בירושלים, להראות פני אלהי הרוחות, אשר לא יְתֹאָר בצלם ודמות. עת הֵרָאות פני האדון ה' היתה פעמים בשנה: בימי הקציר והאסיף. בדבר הזה ראה ירבעם את הרעה הנשקפה לכסאו ויחליט, כי כל עוד יחזה העם בציון קרית מועדו לא תכון ממלכתו על ישראל, כי בעלותם ירושלימה לעולה וזבח ושב לבם אחרי רחבעם ובית דוד. לקדם פני הרעה הזאת הרה והגה ירבעם מחשבת-און, להדיח את ישראל אחרי עבודת העצבים ולהסיר את לבו מאלהי-אמת, אז התגאל ישראל בעבודת אלילים, יצא מרעה אל רעה, ירד פלאים בדעת-אלהים ומוסר שדי וכבוד נפשו כעוף התעופף. בשבת ירבעם שנים רבות במצרים למד אל דרכם בעבודת אלילים-אלמים וידע, כי כאשר נוֹאל העם לתת כבוד אלהים לשור אוכל עשב (Apis) הצליח למלכיהם לכבוש אותם תחתיהם ולרדות בהם ברוח עריצים; ידע ירבעם בי כאשר יִוָאֵל העם ודעתו תְּסֻכּל, כן תמצא יד מלך עריץ לשפוך רוח ממשלתו עליו, נוסף לזה חפץ ירבעם לעשות חֹנף למלכי מצרים אשר בצלם חסה וידע כי אם ילכו בני ישראל בדרכי מצרים ימשכוהו אהבה, כי כל מאוים היה, אשר אפרים יהיה חבור עצבים למצרים ואז תתחזק האהבה בין שני העמים והיו כעם אחד; או-אז תנחת יד מצרים על יהודה וכאשר יהיה לבית דוד אפרים מצפון ומצרים מנגב ונפל ולא יוסיף קום. “ויִוָעץ ירבעם ויעש שני עגלי זהב” ויאמר אל העם הנבערים מדעת התורה: “רב לכם עלות ירושלימה לעבוד את האלהים אשר אין לו כל דמות ותמונה, האלהים אשר בדא שלמה מלבו. אלה עגלי הזהב, תבנית שור סמל כח ורוב תבואות המה אלהיך אשר העלוך מארץ מצרים”. ידע ירבעם, כי נשתרש ישראל בחטא עבודת העגלים. לעגל הזהב השתחוה העם במדבר בארבעים יום אחרי ההופעה האלהית בהר סיני, וגם בשבת ישראל על אדמתו לא פַּסָּה העבודה ההוללה והנבערה הזאת מקרב בני העם ההולכים בחשך ועל כן הצליחה מחשבת אונו, ויעמד שומרים על הדרכים להניא את העם מעלות ירושלימה ויצב שני עגלי זהב: האחד בבית אל
בעד השבטים היושבים על טבור הארץ והשני בדן בירכתי צפון קרוב לנחלת שבטי אשר וזבלון ויתר השבטים הצפונים. ירבעם הערים מזמות לתת יד לכל השבטים לעלות ולהשתחות אל במות אלהיו, לבל יאלצו להרחיק לכת בימי הקציר והאסיף מקצה הארץ עד קצה. בבית אל הקרובה ליהודה בנה היכל כמו רמים “בית במות” ועל המזבח אשר שם עלה הוא כפעם בפעם להקטיר למען תִכָּבֵד עבודת העגלים על פני כל העם; כמעשה מלכי מצרים אשר היו מושלים וכהנים עשה גם ירבעם, ולמען הסר לב העם מעלות ירושלימה בימי חג האסיף דחה את החג מחדש השביעי אל השמיני “אשר ברא מלבו”.
מחשבת ירבעם קמה ונהיתה. מרבית בני העם לא ראו און בפעולתו. אמנם כן, האמונה באל אחד כבר הכתה שרש עמוק עמוק בלבות כל בני העם, אבל כי ה' הוא אלהי הרוחות אשר כל יוצר פסל לא יערך לו דמות ותבנית כל סמל, כי רם ה' ונעלה על כל הגיון לב וחזון חכם חרשים, כי “אינו גוף ואין לו תמונת הגוף” להדעה הנשגבה הזאת עוד לא התרוממה נפש העם מלבד היחידים השרידים בדור ההוא. בעיני העם לא היתה עבודת העגלים כחדשה אשר עשה ירבעם בארץ, כי אם כעבודת אלהים אשר שכחוה וחזרו ויסדוה עתה. כי גם אלה אשר עלו להשתחוות להעגלים אשר הקים ירבעם בבית אל ודן כבדו בלבם את ה' האחד והמיוחד וה' היה להם לאלהים, אותו עבדו ובשמו נשבעו כל עוד לא זנו אחרי הבעל (בימי עמרי ואחאב). גם לא ראה העם עון זִמָּה וְתֵּבֶל בעבודת העגלים כבעבוד הבעלים והעשתרות אלילי הצרים והכנענים ובני העם אשר היו גדורים מן העריות וחרדים על טהרת המדות והמוסר לא מצאו דופי בעבודת העגלים. כן קמה עצת ירבעם וחטאתו אשר החטיא את ישראל להעבירם על אזהרת התורה בעשרת הדברים לבלי לעשות כל תמונה ופסל. העם שמעו לקול דבריו ויעלו לבית אל ודן להשתחוות לעגלי הזהב ולכבד את ה' אלהי ישראל בלבם “בחג בחדש השמיני אשר בדא מלבו” ובכל ימות השנה היו מזבחים ומקטרים בבמות אשר עשו להם על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, בכל המקומות הקדושים להם על פי מָסֹרֶת ושמועות מני קדם. עתה השיג ירבעם את אדיר כל חפצו, להוליך את העם בדרכי חשך, לסך בעדם בעב הענן – הסכלות והבערות, לבל יראו אור הדעת את אלהי אמת עד כי יבערו ויכסלו לשאת את עֹל סֻבֳּלוֹ ושבט הנוגש.
"אֶפְרַיִם הָיָה כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב" "נִדְמֶה בְּלִי הַדָּעַת. וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל
אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶהְבָּל, “עַד אֲשֶׁר בְּעֵצוֹ שָׁאַל וּמַקְלוֹ הִגִּיד לוֹ”.
כקוץ מונד בעיני ירבעם היה שבט הלוי. לבו הגה אימה לבל יעמדו לשטן לו ולמחשבות אונו. זכר ירבעם את הקנאה לשם ה' ותורתו הצרופה אשר לבשה את הלוים; לקול הקורא מאת משה הרועה הנאמן “מי לה' אלי!” נאספו אליו כל אחיו בני לוי ויעשו שפטים נוראים בכל בני העם המשתחוים לעגל מסכה. בני השבט הנבחר הזה לעבוד את ה' אלהי ישראל הוסיפו אמץ בהאמונה הצרופה למן העת אשר הרואה שמואל בן שבטם התהלך בקרבם ותורתו באה בלבם ומיום שבת ישראל על אדמתו שמרו הלוים אמרות אל ויורו משפטיו ליעקב ותורתו לישראל. שמרו אמרות אל ותורתו נצרו ויורו משפטיו ליעקב. מבני השבט שומר אמונים זה לא מצא אף אחד אשר עשה מִדְחֶה לְכַהֵן לעגלי הזהב בבית הבמות אשר בנה ירבעם “וכאשר הזניח ירבעם ובניו את הלוים מכהן לה' ויעזבו מגרשיהם וַאֲחֻזָתָם וילכו ליהודה וירושלים”. הדבר הזה הביא את ירבעם בִּמְבוּכָה. ידע כי הלוים ובני אהרן נכבדו על פני כל העם ככהני עליון ובחירי יה להיות בין אלהים ואדם מגישי מנחה בצדקה, ואם הלוים מאסו בו ובמעשהו וילכו אל ארץ יהודה והיה הוא ועבודת אלהים החדשה פרועים לשמצה בעיני העם. אז ראה כי אין דרך אחרת לפניו כי אם לעשות כהנים ללא-אלהים “מקצות העם אשר לא היו מבני לוי”, "וכל הבא למלא ידו ויהי כהן ללא-אלהים בבית במות עגלי הזהב “ויעל גם הוא על המזבח להקטיר” למען יהיה לכהן הגדול כאשר עשו מלכי מצרים בארצם.
הנה כן קמה עצת ירבעם וחטאתו אשר החטיא את ישראל. בכל ימי מלכות עשרת השבטים, כי גם המלכים אשר השמידו את הבעל מישראל דבקו בחטאת ירבעם בן נבט ולא סרו ממנה (ע' מ"ב ג', י' ל'). גם בעשא אחד משרי החילים אשר התקשר על נדב בן ירבעם וימיתהו וימלוך תחתיו ובמלכו השמיד והכחיד כל בית ירבעם, גם הוא ובנו אֵלָה אשר ישב על כסאו לא נגעו לרעה בעבודת העגלים אשר הקים ירבעם. גם קנאת אפרים ביהודה עמדה בתקפה גם אחרי אשר נשמד בית ירבעם מן הארץ ובעשא ובנו אלה התגרו מלחמה באסא מלך יהודה “וישב ויבן את הרמה לבלי תת יוצא ובא למלך יהודה”. בכל הימים האלה לא חדלו המלחמות והתגרות בין שתי הממלכות במלחמות אשר היו בין אֲבִיָם בן רחבעם ובין ירבעם ונדב בנו מבלי השאר אחריהן רושם קים בדברי ימי העם, רק אחרי עבור מ' שנה למן היום אשר נקרע ישראל מעל יהודה נקרו ויאתיו מעשים כבירים מעשי דם ורצח אשר היו רבי התוצאות לשתי הממלכות. אלה בן בעשא מלך על ישראל בתרצה שנתים ימים, ויהי עצל רודף תענוגות ושותה שִׁכּוֹר ויקשור עליו אחד מעבדיו, זִמְרִי וימיתהו וישמיד את כל בית בעשא וישב על כסאו (בערך 1082 לפני חב"ש), אך לא האריך ימים על ממלכתו כי רק מלך בתרצה, כי בני חיל הצבא אשר צרו בעת ההיא על גבתון אשר לפלשתים, בשמעם, כי מת אלה וימליכו את עמרי שר הצבא על ישראל ויסע עמרי בראש צבאותיו על תרצה העיר הראשה ויצר על העיר ויעש פרץ בחומתה ובראות זמרי כי אבד מנוס ממנו ולא חפץ לנפול בידי אנשי חרמו וישרוף עליו את בית המלך וימת. כה היתה מלכות אפרים עקובה מדם בארבעים שנה הראשונות לימי היותה.
מחמשת המלכים אשר מלכו בישראל מתו שלשה בידי מרצחים; ומרצחי-חרש אלה בידים מגאלות בדם תפשו את שרביט המלוכה על העם ורק שנים מהחמשה שכבו עם אבותיהם בשלום ויקברו בקברות המלכים אשר בנה ירבעם. אך עוד לא אמרה החרב הון ועוד מלך אחד ממלכי ישראל היה נכון לנפול כנפול בני עולה. כאשר חפץ עמרי לשבת על כסא המלוכה בעזרת חיל הצבא אשר בחרו בו התקוממו האזרחים נגדו בני עיר הראשה וַיֵחָלֵק העם לחצי, חצי העם היה אחרי תבני בן גינת להמליכו והחצי אחרי עמרי. ותפרץ מלחמת-שערים בין הצבא והאזרחים בעיר הראשה למלא סְאַת הרעות בממלכת אפרים החטאה ודמים בדמים נגעו. ארבע שנים ארכה מלחמת אחים זאת (מן 1002 עד 998 לפני חב"ש) עד אשר גברה יד בני הצבא ויומת תבני בן גינת ועמרי תפש את המלוכה על ישראל בתרצה (998 לפני חב"ש). עמרי ידע כי אל עקרבים הוא יושב בתרצה, כי רבים עוד בני העם אשר היו עם תבני בן גינת העוינים אותו וחורשים רעה עליו, גם ארמון המלך נשרף בידי זמרי וירא כי טוב לתור לו מנוחה ומקום לשבת באחת מערי ישראל. את שכם לא אוה למושב לו בדעתו כי בעלי שכם המה סרי סוררים אשר בכל עת יגורו מלחמות ולריב ומצה יקראו ועיר אחרת בנויה בנאוה אשר תהיה נכונה להיות מקדש מלך ועיר מלוכה בארץ לא היתה אז בכל גבול ישראל; וַיִוָעֵץ ויבנה עיר חדשה מכון לשבתו על הגבעה הגדולה, אשר תשפל ותרד אל בקעת אפרים במרחק איזה שעות מעיר שכם ויקנה אותה מידו האיש “שָׁמֶר” ויבן בה היכל מלך וארמוני תפארה ויקרא אותה שמרון ובכתוב-עמים (Samaria) עד היום הזה. עמרי יצא מתרצה וישב בשמרון עיר ממלכתו החדשה, אשר מאתים שנה היתה צרת הכת ירושלים אויבתה, ואחרי אשר נחרבה שמרון וַתֵּשַׁם כמאתים שנה שבה ונבנתה למען תהיה שנית לרועץ לירושלים ומקום מושב צוררי יהודה ושוטני עולי הגולה. שמרון ירשה מאת אחותה הגדולה שכם את השנאה לירושלים ויהודה ותוסף איבה ומשטמה עשרת מונים, למן היום ההוא נקראה כל מלכות אפרים בשם העיר הראשה “שמרון” ועל שמה נקרא גם כן בזמן מאוחר מאד כל חבל הארץ סביבה.
עמרי המלך הראשון בשמרון לא עשה לו שם בגבורה כאיש מלחמה, אך היה גבר רב פעלים ונבון דעת לכלכל דברי הממלכה ברוח משפט, וישם על לבו להרבות כבודה ותפארתה. ידע עמרי, כי לא בכחו ועצם ידו תפש המלוכה על ישראל, ורק על פי מסבות מתהפכות אשר נקבצו באו להרימהו מקרב העם ולהעלותו לכל לראש ויחשוב מחשבה גדולה להשיב לישראל את כבודו הראשון, להרבות טובו ועשרו כבודו ותהלתו בימי עולם ושנות מלוכת שלמה, התקופה הצולחה והמאֻשָּׁרה בדברי ימי ישראל. ובחשבו המחשבה הגדולה הזאת וידע ויכיר כי לא נפלא הדבר ולא רחוק ממנו. אמנם חָלַק עתה ישראל לשתי ממלכות, אך מדוע זה תאכל לנצח חרב הריב והמשטמה במלחמת אחים בני עם אחד? האפסה כל תקוה לשום קץ לקנאת אפרים וצוררי יהודה, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים? מדוע זה לא תכרֹתנה שתי הממלכות ברית-אחים להיות כאיש אחד חברים בעצה אחת נגד כל הקמים עליהם מבני העמים האחרים? ותהי ראשית פעולתו לנסות דברי שלום ואמת אל בני בית דוד ויתקרב אליהם כקרבת משפחה בהתחתנו עם בית מלכי יהודה ויצליח להוכיח להם ולהראותם דעת, כי בהיות שלום ובריה אהבה בין שתי הממלכות ותמצא ידם לכל אויביהם גם ישובו ופרשו את מצודת ממשלתם על כל העמים אשר מלפנים היו להם למס עובד וּבהֵחָלֵק העם לשתי ממלכות פשעו בישראל ויהודה ויהיו להם לשַׂכִּים בצדיהם וצנינים בעיניהם. ובאמת נראה כי בימי עמרי ובניו אחריו היה שלום אמת בין ישראל ויהודה. יתר רב מאשר את יהודה בקש עמרי קרבת הצורים והצידונים ומשאת נפשו היתה לחדש את ברית האהבה אשר היתה בין ישראל וצור בימי שלמה וחירם, למען אשר ילמדו בני ישראל אל ארחות העם הזה, וכמוהו יעשו להם שם במסחר וּמַרְכֹּלֶת וכל משלח יד וכמוהו ישלחו מערכם עד קצוי ארץ וימים רחוקים; ובאשר תִּפָּתַח שנית מסלה לאֹרחות המסחר דרך ארץ ישראל אל ים סוף ויתר מפרצות יַמֵי הודו יֶרֶב עֹשֶר עם ישראל וינוב חילו, בימים ההם וגם בצור הגיעו למלוכה המלכים אשר כפיהם נגֹאלו בדמי המושלים אשר היו לפניהם; ארץ צידון וצור היתה אז כלה מלאה מֻטֶּה ופרק ומלך אחר מלך נרצח בידי אחד עבדיו אשר ישב על כסאו עד אשר היתה המלוכה נכונה בידי אחד מכהני האשרה “אתבעל” (Jthobael) ויתחזק על כסאו אחרי רצחו נפש המושל שהיה לפניו. בימי המבוכות האלה סר כח צור ממנה ותרד פלאים. רבי המלוכה וגדולי העם עזבו את ארץ הדמים וינועו עד אפסי ארץ לתור להם מנוחה ויבואו עד מפרצות ים התיכון הסובב את חוף אפריקה מצפון וישבו שם ויבנו שם עיר חדשה וישגה חילם בים ויעשו ויצליחו ויעלו למעלה על אחיהם בני צור וצידון. כראות “אתבעל” כי סר צֵל צור מעליה וכי אלה אשר מקרבה יצאו יתיצבו כצר לה ויצרו צעדי מסחרה בים וביבשה ויתעודד ויקרא לשלום את שכניו הקרובים בני ישראל וַיִדָּרֵש לדורש שלומו ובריתו עמרי מלך ישראל, ויחזקו שניהם מוסרות הברית בתת אתבעל את איזבל בתו ליורש הכסא בשמרון. מברית-משפחה זאת נפתחה הרעה על בית אפרים וממנה יצאה הנֻפָה לכל ישראל. בראות עמרי כי שלום לו עם כל שכניו וישם אל לבו לשוב ולהכריע תחתיו את כל העמים אשר פשעו בישראל ויחדלו להביא אליהם מנחה בכל ימי המהומות בארץ ויסע אל מואב וילכוד ערים רבות ברעש מלחמה וישם את מואב למס עובד6 נושא מנחה למלך ישראל בכרים ואילי צמר במספר רב מדי שנה בשנה וַיִכָּנַע מואב לפני ישראל כל ימי עמרי ואחאב. אך מואב היה בעת ההיא בעל ברית ממלכת דמשק החדשה אשר צררה את ממלכת אפרים בנכליה ותקנא בגדלה. וימצא בן הדד הראשון תאנה בדבר מואב לעלות על ישראל ולהביא מלחמה בשערי אפרים ויקרע ערים רבות מישראל גם הכביד אכפו על עמרי כי ישים “לו חוצות בארץ שמרון” למען תת לארחות מסחר ארם אשר מצפון לארץ ישראל לעבור דרך ארץ עשרת השבטים באין מכלים דבר7.
בראות עמרי כי אזלת ידו לעשות לו שם בגבורה ויאמר להרבות חיל העם ולעשות לו שם בעשׁר וּמַרְכֹּלֶת כהצידונים, וישם כל מעינו לעשות את ישראל לעם אחד עם הצורים הצידונים והכנענים, להתערב בם ולעשות כמעשיהם. עמרי חפץ להכחיד את שם ישראל מהיות גוי אחד לבדד ישכון וכל מעשיו היו נכונים אל חפץ אחד ומטרה אחת כי “אפרים בעמים יתבולל” וכהצידונים יהיו בני ישראל עובדי הבעל והאשרה ומשתחוים לַמֹלֶך, וּבְהִצָמֵד בני ישראל לבעל הלא יהיו לגוי אחד עם צור וצידון אחרי אשר גם שפה אחת להם – שפת כנען; עמרי היה הראשון למלכי ישראל אשר סלל מסלה להתבוללות אפרים בעמים. בדבר פיו היתה עבודת הבעל וְהָעַשְׁתֹּרֶת לעבודת אלהי הארץ בישראל ויבן בית הבעל בשמרון העיר הראשה, מצידון קרא לכהני הבעל והאשרה לבא שמרונה ומפני הבעל הסיר גם את עבודת עגלי הזהב בדן ובית אל, כי ידע עמרי, אשר בעבודת העגלים עוד לא סר אפרים כלה מדרך אבותיו ובהשתחוו לעגלים כִּבֵּד בלבו את אלהי ישראל המעלה אותו מארץ מצרים ויזכור חסדי ה' ונפלאותיו גם בעברו חק התורה. עמרי כונן כל מעשהו כי יזנה ישראל אחרי הבעל, כי חשב על ידי הדבר הזה להפיק תועלת מבעלי בריתו הצורים והצידונים. מחשבתו זאת קמה, כי גדלה מלכות ישראל ותעשר בכסף וזהב ובנו אחאב בנה לו “בית השן”
הדבר אשר לא השיגה גם יד שלמה לעשותו ובהגיעו גם למרום קץ עשרו וגדולתו עשה לו רק “כסא שן”.
פעולת החדשה אשר עשה עמרי בארץ היתה כבירה ונמרצה מפעולת ירבעם בן נבט או כדברי הכתוב המעיד עליו “כי הֵרַע לעשות מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו”. ירבעם בהציבו את עגלי הזהב נשא בכל זאת שם ה' על שפתיו, זכרונות האומה וימי עלותה מארץ מצרים, אך השִׁיא את העם לראות בהעגלים את סמל אלהי ישראל, אך עמרי בקש להכחיד את ישראל מגוי ולא יזכר שם ה' עוד. הוא השב מחשבות להשבית כלה עם ואלהיו. כל מגמתו היתה כי ישכח ישראל צור ילדו ואל מחוללו, יטוש ישראל עושהו וישכח כי אותו הבדיל ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים עובדי האלילים. אך תמורה גדולה ונמרצה כזאת בהלך רוח עם כלו לא תֵעָשה בשנות מספר ועמרי לא האריך ימים על ממלכתו כי מת בשנה הששית אחרי מלכו בשמרון (992 לפני חב"ש) ובעת מעטה כזאת לא יבול לבצע את כל אשר יזם לעשות לעם ישראל להכחיד עָצְמו ולהבליעו בגוי צידון והמזמתה הזאת נצפנה לבנו אחאב אשר מלך תחתיו ויאריך ימים על ממלכתו עשרים ושתים שנה (992–970 לפני חב"ש).
אחאב יצא בעקבות אביו, להזנות את ישראל אחרי אלהי צידונים וַיִתְעַתֵּד להוציא למענהו את כל מחשבת אונו. אך מעשה כביר העלילה כזה לשנות פני הגוי כלו, להכרית כל שרש וענף לאמונה עתיקה וטהורה הנוסדת על מסרת אבות מימי קדם קדמתה, להוליך שולל את הלאֹם עדי ישים בידיו קץ לחייו, בהתערבו בעם אחר והיה כלא היה, דבר כזה לא על נקלה יוציא למענהו גם איש רב פעלים ורב מזמות. שתי מסבות נקרו ויאתיו בימים ההם אשר שמו לאַל המחשבה הרעה, אשר חשבו עמרי ואחאב על בית ישראל. להשבית לאֹם ישראל והכחד אותו מגוי היה דרוש איש כביר כח בעל רצון אדיר ועז נפש אשר לא ישוב מפני כל, אך אחאב היה גבר אין-אונים, אוהב מנוחה נָעֵמָה, שואף מנעמי החיים ותענוגות בני אדם, כעצל ורפה כח בחר יותר ללכת מסביב לכל המכשולים אשר פגש על דרכו מהלחם בם והסירם מעל פניו בחזקה היד ולוּ היה הוא לבדו המושל בישראל, כי עתה בחר יותר לשבת בחבוק ידים מהוציא למענהו חפץ אביו ולכת על הדרך אשר הִתְוָה לפניו. אחאב לא חפץ קרבות ובהיותו איש מנוחה לא הלך לבו בגדולות לנחל לו תהלת גבורים, המלכים שכניו ידעו את רפיון רוחו וידברו אליו גבוהה ועתק יצא מפיהם, אשר לשמע עזות כזאת רגז תחתיו מלך אחר במקומו ויכפר את חרפתו בדמי המלך והעם המחרף מערכות ישראל, אך הוא שמע חרפתו מפי מלאכי בן-הדד ויענם דברי תחנונים להשיב אל מלכם לאמר: “כדברך אדוני המלך לך אני וכל אשר לי” (ע' מלכים א פ' כ'), ורק כאשר הוסיף מלך ארם עזות התעוררו זקני העם וטובו לצאת בחרב לקראת מחרף מערכות ישראל ואחאב אסר המלחמה נגד ארם רק אחרי אשר חזקו עליו דברי ראשי העם וזקניו, כן קם כצר ואויב נגד לאֹם ישראל לא בחפצו כי אם על פי רוח המושל אשר עלה עליו, רוח איזבל אשתו, אשת אבירת לב ועזת נפש. את האשה הזאת נתן עמרי לבנו מוג-הלב ואין אונים, והאשה ההומיה הזאת ידעה לפלס נתיב לכל חפציה ברוחה הקשה ורצונה החזק, ולא נסוגה אחור מכל אכזריות חמה ועברת זדון. איזבל היתה בת אתבעל מלך צדונים וכהן הבעל והאשרה ומנעוריה בית אביה היתה נכונה לשפוך רוח זנונים על כל סביבה והיא לא שקטה במכונה עד אם בצעה אמרתה לעשות לישראל ככל אשר יזם עמרי חותנה, ברצונה העז ורוחה הקשה משכה אחריה את אישה ויהי לכלי-זעם בידה ולכל אשר חפצה הטתהו, היא תפשה בידיה את מושכות הממשלה והוא הלך אחריה בכל אשר תניחנו עד כי “התמכר לעון זמה רצח וגזל משפט ככל אשר הֵסֵתָּה אותו איזבל אשתו”. אך כחק לרוח עריצים ופעולת הרודים בעם בעברת זדונם להעיר את העם הנרדם בתרדמת האולת אשר מסכו עליו מאשרים מתעים ורעים אוילים, כן היה גם הפעם, כי נמצאו שרידים יחידים אנשי לב אשר עבר עליהם רוח טהור לעמוד בפרץ לשובב נתיבות העם ולרפא הריסותיו; עלילות איזבל הקימו שאון בעם ותתחולל תנועה אדירה וכבירה לקנא קנאת ה' צבאות ותורתו התמימה והטהורה והתנועה ההיא אחזה בכל פנות המלכה ותתן אחרי כן אותותיה אותות בדם וחרב נוקמת. התנועה הזאת היתה כסער מתחולל מפיץ חזיז ורעם, סער המטהר את האויר מאֵדֵי-מות ומשכלת ומעביר רוח משחית מן הארץ.
ראשית פעולת איזבל היתה להביא כהני הבעל והאשרה בהמון רבה מצידון שמרונה. ארבע מאות וחמשים נביאי הבעל וארבע מאות נביאי האשרה היו מאוכלי שלחנה ורומסי חצרה. מכל ההמון הזה בחרה מקצותם כהנים לקטר ולזבח בבית במת הבעל בעיר הראשה ומרביתם נפוצו על פני ערי הממלכה לעשות זר מעשיהם לעיני כל העם, להוליך ישראל שולל בהבליהם ותועבותיהם. הנביאים או הכהנים האלה לבשו שמלת אשה, שמו בפוך עיניהם ופניהם, חשפו זרועותיהם, נשאו חרבות ורמחים, קרדומות כשיל וכילפות עם חלילים, תפים ומצלתים, התהוללו במחולות וירוצו במעגל, כרעו על ברכיהם ויגעו במצחם על הארץ, התפלשו בטיט חוצות ויתגודדו בחרבות ורמחים עד שפך דם והדם הקריבו לאליליהם שואפי דמים ובהתהוללם גלו ערותם ויעשו מעשה זמה וְתֶבֶל לעיני השמש. בעזרת כהני און אלה דמתה איזבל לבצע מזמתה, להסיר את ישראל מעל אלהיו ולהכחיד את דעתו והַכָּרַת לאֻמו. אז נהרסו מזבחות ה' אשר עוד היו בארץ ותחתם הקימו מזבחות לבעל עם בתי במות, מזבחות ומצבות עם צלמי אדם ומפלצות כמער איש ולויות (Phallus). ובאין מזבח ובמה לשם ה' אלהי ישראל, הלכו כל אלה אשר רוחם הציקתם לשפוך שיח לפני אלהים אל מצבות הבעל ויעבדוהו.
מה נקל הדבר למסוך רוח עועים על העם כלו אם רוח מושלים תעלה עליו ובמרמה ותחבולות און ידעו העוצרים בו להוליכהו אחרי ההבל עדי יבער ויכסל, ישכח מוסר אבות ותורת אמת, יתכחש בצור מחצבו וישתובב משובה נצחת, מוסר העם יושבי הערים כבר נשבת מטהרו לפני העת ההיא, שם הואילו הלכו בני ישראל אחרי תענוגות בני אדם ויתפנקו ויתעדנו ויזנו אחרי הבעל וַיִצָמְדוּ לאשרה ולמֹלֶך. בהערים הגדולות פלסה איזבל נתיבה למחשבת אונה, אך יושבי החצרים וערי השדה עוד היו “פוסחים על שתי הַסְעִפִּים אם ה' הוא האלהים אם הבעל” ולא ידעו אחרי מי ללכת. מרביתם עבדו את ה' במקום אין רואה ויכבדוהו בלבם ולעיני השמש זנו אחרי הבעל ויעבדוהו. אז היתה עת מהומה ומבוכה, רוח עועים נסכה על כל בשר, בהעתים האלה אשר תהיינה לפני התחוללות סערת הרוחות ותמורות כבירות ונמרצות מתרגשות לבא בדברי ימי עם ואדם, לעתים כאלה אם יִגָּלֶה וְיֵרָאֶּה איש דגול מאלפי רבבות בני עמו, עם תועי לבב, איש אשר עז ברוחו וכח ואון בלבבו להטות את כל המעשים והמסבות לרוח חפצו הכביר ורצונו האדיר, איש נאזר בגבורת הנפש ונאדר בכח רוחו הנעלה, איש אשר בקול דברו, יעודד ענוים, ישפיל גאים, יעורר נרדמים, יחזק ידים רפות ולעם אין-אונים עצמה ירבה, איש כזה ישפוך את רוחו, רוח עז וגבורה על השרידים היחידים שומעי קול דברו להתקומם לממשלת עריצים, למען הציל את העם ממבלעיו ומכחידיו, ממשנאיו ומשמידיו, ואיש-אלהים נערץ ונאדר בכח אל-אלים נגלה בימים ההם אל בני דור תהפוכות – דור אחאב ואיזבל – האיש ההוא היה הנביא אליהו מתושבי גלעד. (שנות פעולתו הנה בערך מן 990 עד 970 לפני חב"ש).
משפחה אליהו ומקור מחצבו נעלמו מאתנו, כי הוא לא היה מילידי גלעד כי אם מתושביה. רוחו היה כנחל שוטף כאחד מגבורי הרוח אשר ישחקו לחיים המונם ושאונם וכל אשר להם יתנו בעד משאת נפשם וחזון לבם הנעלה והנשגב. אליהו הנביא עשה את דרכו בסופה וסערה וחפצו הכביר לא ידע מכשול ואבני נגף עדי היה לחותם תכנית מקנא קנאה גדולה לאלהי האמת ואמרתו הצרופה (מלאכי ג' כ"ג). כמן הסערה נגלה אליהו אל בני עמו ודורו, בסופה וסערה עשה דרכו דרך הקדש בקנאתו לאלהיו, בסערה הלך אל כל המקום אשר נשאו שם רוח ה' ובעברו על פני אחאב המתמכר לכל תועבה “אשר הֵסֵתָּה אותו איזבל אשתו המרשעת” הרעים עליו בקולו קול עז אדיר וחזק ויהלמהו וידכאהו ובסערה עלה אליהו מעל בני דורו חמק עבר וַיֵעָלֵם ואיננו… אך רעיון אחר נשגב ונעלה מלא את לב אליהו, להעיר ולעורר את העם לשוב ולקרוא בשם ה' אלהי ישראל אשר כמעט נשכח מלבם. בעד הרעיון הזה השליך נפשו מנגד, בו שם כל מעינו ועבודתו עבד כל ימי היותו מתהלך בין העם ויהי מורהו בצדק ומשחרו למוסר.
גם במלבושיו והליכותיו התנכר אליהו הנביא לה' מנביאי הבעל והאשרה: המה לבשו שמלות אשה, שמו בפוך עיניהם ופניהם, שגו בתאוה זוללה ויעשו זר מעשיהם והוא נשא אזור עור על מתניו עם אדרת שער למעיל על בגדיו, גדל פֶּרַע שער ראשו וינזר מיין ושכר כחק לנזירי אלהים. במלבושו זה והליכותיו אלה נִגְלֹה נִגְלָה לראשונה בגלעד, ארץ עבר הירדן, בארץ הגלעד, מקום שם שם הירדן חֹק וגבול לפעולה נביאי הבעל והאשרה אשר שטו בכל ארץ אפרים, שם לא היתה יראת אחאב ואיזבל על פני כל העם ועל כן נמצאו שם אנשים אשר רדו עם אל ועם קדוש ישראל נאמנה רוחם, שם בשר אליהו התשבי צדק ואמונה בקהל רב ויביע בקהל עם את הרעיון הגדול הגיון לבו ורוחו בשלשת המלים האלה לאמר:
יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים!
והנביא אליהו מצא עד מהרה מקשיבים לקול דברו, אשר שפך רוחו עליהם, ובהתרוממם לדעת-אלהים אמת נסחפו מזרם אמרותיו הצרופות ונפשו הסוערה וַיִנָשְׂאוּ עמו ללכת אחריו אל כל המקום אשר נְשָׂאו רוח ה' ללכת שם. עוד מעט וחבל נביאים ובני נביאים נאספו לדגלו וכמוהו התנדבו גם המה להשליך נפשם מנגד, לעמוד בפרץ, להתקומם לרוח עריצים, לפקוח עיני בני עם תועי לבב, לעמוד לפני ה' ולקרוא בשמו לאמר:
יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים!
בדרכי אליהו בחרו ללכת גם הנביאים ובני הנביאים ויהיו לנזירים (ע' עמוס ב' י"ב). כי שמו להם לחק לְהִנָּזֵר מכל מנעמי החיים, לבלי בנות בתים ושבת בערים, מקום חיים בתענוגים ותאוה נפרצה, להיות רועי צאן ואנשי מקנה כהאבות והשבטים בימי נעוריהם בראשית ימי שבתם בארץ כנען. יהונדב בן רכב, אשר בלי ספק היה מכני הנביאים מקשיבי לקח מפי אליהו צוה על בניו ועל ביתו לאחוז בארחות חיים כאלה ודבר יונדב הוקם גם בדור אחרון בדור הנביא ירמיהו. זרע מוסר-צדק אשר זרע אליהו על תלמי לב בני דורו נשאו פרי תהלה באחרית הימים, נגד הרדיפה אחרי תענוגות בני אדם ורוח זנונים אשר יצא מאת נביאי הבעל והאשרה היה דבר אליהו הנביא לה' לְהִנָּזֵר מכל תאוה זוֹלֵלָה ולשום מתג ורסן לחמדת בשרים.
ובהאסף חבל בני הנביאים אל דגל אליהו התשבי החל לעשות פעולתו בקנאתו לה' אלהי ישראל, התקומם בחזקת היד נגד נביאי הבעל והאשרה ויעבור בארץ עם חבל הנביאים אשר ברגליו ובכל מקום באו נהרו העם מכל עברים לשמוע אמרותיו הצרופות בהוכיחו דעת את העם לאמר:
יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים! וְהַבַּעַל וְהַאֲשֵׁרָה הֵמָּה אֱלִילִים אִלְמִים וְכָל רוּחַ אֵין בָּם.
כנראה לא נמנע גם מעשות נקמות בנביאי הבעל והאשרה אשר התנגשו עם חבל נביאיו ויתיצבו כנגדו. האשה ההומיה איזבל לא יכלה להביט אל פעולת התשבי ברוח שוקטה; ידעה כי הנביא הגלעדי יפר כל עצותיה וישים לאַל כל מחשבותיה, אשר אפרים יתבולל בצידונים ויהיה לעם אחד עמהם, ותשלח את הרצים מבני החיל העומדים לפניה לתפוש את אליהו ובני הנביאים אשר אתו ובאלה אשר נפלו בידי הרודפים נעשו שפטים נוראים ויומתו באכזריות חמה. אלה בני הנביאים היו הראשונים בדברי ימי ישראל אשר הערו נפשם למות על קדושת שם ה' המיוחד ואיזבל בת אתבעל מלך צידונים וכהן עשתרת היתה הראשונה לכל צוררי ישראל הרבים רודפי האמונה הטהורה אשר קמו אחריה. רבות עמלו הרודפים אשר שלחה איזבל לתפוש את איש חרמה הנביא מגלעד, אך הוא נמלט כפעם בפעם מידי רודפיו ויתעלם ויסתתר מעין רואה; ומיום ליום רבו האנשים אשר דברי המקנא לה' אלהי ישראל נגעו עד לבם ובחצר המלך כבר נמצאו שרים גדולים ונכברים אשר מאסו בלבבם את עבודת הבעל והאשרה ויחפצו קרבת אלהים, עד כי עובדיה השר אשר על הבית והארמון היה מהיראים את ה' בסתר לבבם, והוא, אשר אולי היה מאלה אשר דבר המלכה היה אליהם להכרית את כל בני הנביאים, הביא מאה נביאים מקשיבי לקח מפי אליהו, בשתי מערות בהר הכרמל ויכלכלם לחם ומים. איזבל ראתה כי אויב נורא התקומם לה, אויב אשר ברוחו הכביר ימשוך אבירים בכחו וימצא לו עוזרים ותומכים בימין חפצו בין בני ביתה ורואי פניה, ועמלה לתפוש ולעשות שפטים באויבה הנעלם והמסתתר היה בדי ריק וכל עצתה התבלעה.
ויהי היום “ואליהו ירד לקראת אחאב מלך שמרון” בהיותו שלוח אליו קשה בדבר ה'.8 המלך אחאב אהב מאד לבנות לו היכלי חמד ומבצרים בערי ממלכתו, לטעת לו גנות ופרדסים, ויכנה לו “בית-השן” לארמון החרף בבקעת יזרעאל היפה והנחמרה ותהי שמרון היושבת בהר לנוה המלך בימי חרבוני קיץ ובימי החרף ישב המלך והמלכה עם עבדיהם ושריהם ביזרעאל (ע' עמוס ג' ט"ז). ובבנות לו אחאב ארמון-תפארה היה דרוש לו שטח ארץ סביבו “לגן ירק” וירא את כרם נבות היזרעאלי מנכבדי האזרחים בעירו ויחמדהו ויאבה לתת לנבות בכרמו “כרם אחר טוב ממנו או כסף מחירו”, אך נבות מֵאֵן למכור נחלת אבותיו; אחאב בא אל ביתו מר וזעף וכשאלה אותו איזבל אשתו: “על מה זה רוחך סרה?” הגיד לה מענה נבות והצחק איזבל עליו ועל רפיון רוחו ותאמר: “אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל! אני אתן לך כרם נבות היזרעאלי”. ותכתוב איזבל ספרים בשם המלך אל זקני העיר יזרעאל, אשר ידעה אותם, כי בשפלות רוחם ימלאו את כל חפצה ותצום לקרוא עצרה ולהושיב שופטים בשער. שם העידו לפניהם שני אנשים בני בליעל, כי שמעו את נבות “מברך אלהים ומלך” והזקנים והשופטים מוגי לב ובעלי רוח שפלה מלאו אחרי רצון האשה המבישה וישפטו את נבות משפט מות ויסקל באבנים הוא ובניו עמו. נכסי האיש אשר הומת במשפט מרים יד במלך נפלו לאוצר המדינה (ע' סנהדרין מ"ח ע"ב. המתרגם.), והאשה המבישה איזבל חשה אל אישה לבשרו בקול מצהלות כגבור מנצח שב משדה קרב לאמר: “קום רֵש את כרם נבות היזרעאלי אשר מֵאֵן לתת לך בכסף, כי אין נבות חי כי אם מת” וכשמוע אליהו המקנא לצדק ומישרים את מעשה המזמתה הזאת ולא יגול להשקיט במכונו, ורוח ה ' נשאו אל אחאב אשר נמצא אז בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו ושני סריסים מרואי פניו רוכבים על סוסים כשומרים לראשו עמדו מאחריו – מאלה השנים היה אחד אשר בדבר ה' חגר אחרי כן חרב נוקמת לנקום מבית אחאב דם נבות ובניו השפוך – (עיין מ"ב ט, כ"ה). וירעם אליהו הנביא בקול עז על אחאב לאמר: “הרצחת וגם ירשת!!” “את דמי נבות ודמי בניו ראיתי אמש נאֻם ה' ובמקום אשר לקקו הכלבים את דמו יָלקּוּ את דמך גם אתה!” אחאב נכנע מלפני ה', קרע בגדיו ויצם וישם שק על בשרו וילך אַט, אך מדרכו הרעה לא שב, כי יד איזבל אשתו ההומיה היתה עליו ותמשול בו לכל אַוַת נפשה.
עוד הפעם נראה אליהו אל אחאב לחזות לו חזות קשה, כי יעצור ה' את השמים ולא יהיה טל ומטר על הארץ שלש שנים. ודברו קם ויהי, כי פרץ רעב נורא בכל ארץ עשרת השבטים9, עד כי יבש כל חציר וַיִכָּרֵת אֹכל מהבהמה ובצר לאחאב שלח מלאכים בכל הארץ והממלכות מסביב לבקש את אליהו ולשחרו כי יחלה פני ה' אלהי ישראל להשיב חמתו מהשחית, אך איש לא ידע מקום מחבואו. אחאב עם עובדיה השר אשר על הבית הלכו בדרך זה בכה וזה בכה לבקש את אליהו, ובהיות עובדיה בדרך וַיֵרָא אליו אליהו ויאמר לו “לך אמור לאדנֶיךָ: הנה אליהו” ובראות אותו אחאב קרא אליו בחמת רוחו: “האתה זה עוֹכֵר ישראל?” ויענה אותו קשה: “לא עכרתי את ישראל, כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה' ותלכו אחרי הבעלים”, וזה האיש אשר כבן מות היה בעיני איזבל פקד בקול נגיד ומצוה על המלך לאמר: “ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש ונביאי האשרה ארבע מאות אֹכלי שלחן איזבל” שם על הכרמל יראה העם בעיניו את מעשה ה' ולבבו יבין לדעת את הנביא באמת והמתנבאים לשקר וחנופה ושב ורפא לו.
פעולת המעשים על הר הכרמל, אשר שם נקבצו באו נביאי הבעל והאשרה לְהִוָכַח לעיני כל העם עם אליהו הנביא לה', היתה בלי ספק כבירה ואדירה, אך כל הספור הזה מְעֻלָף במעטה החזיון ואך קצתו נראה מכתבי הקדש וכֻלו לא נחזה. אחאב, בצר לו, שמע הפעם לדברי הנביא, שלח בכל ישראל ויקבץ את נביאיו אל הר הכרמל. מכל קצות הארץ נהרו העם אל המקום הזה לראות אחרית הדבר הנפלא הזה, האם ישוב להיות הגשם על הארץ ודבר מי יקום אם דבר נביאי הבעל אם דבר הנביא לה'. במערות הר הכרמל נמצאו מאה נביאים אשר החביא עובדיה בהכרית איזבל את נביאי ה' והם עם יתר בני הנביאים אשר הלכו אחרי אליהו נמצאו בתוך בני העם הנאספים. אז נגש אליהו אל כל ההמון הרב ההוא ווקרא. אליהם לאמר: “עד מתי אתם פֹסחים על שתי הַסְעִפִּים? אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו” וידרוש מנביאי הבעל להקים מזבח, להעלות עליו זבח ולקרוא בשם אלהיהם, כי יעשו נפלאות נגדה נא לכל העם ויענום באש. ויעשו כדבריו ויתגודדו כמשפטם בחרבות ורמחים עד שפך דם עליהם ויקראו בקול גדול לאמר: “הבעל עננו!” ואין קול ואין עונה ואין קשב" "ויהתל בם אליהו: “קראו בקול גדול כי אלהים הוא, כי-שיח וכי שיג-לו וכי דרך לו; אולי ישן הוא ויקץ” ויהי כאשר לבשו נביאי הבעל בשת וכלמה כסתה פניהם לעיני כל העם, נגש אליהו אל המזבח אשר בנה וישפוך שיח לפני ה' אלהיו בצקון לחש לאמר:
עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְיָ הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת
לִבָּם אֲחֹרַנִּית.
ובדברו "ותפול אש מן השמים ותאכל את העלה ואת העצים גם את המים אשר בתעלה לִחֵכָה. האות הזה החריד את כל העם הנאספים ויראו את מעשה נביא ה' כי נורא הוא ויפלו על פניהם ויקראו לאמר:
"יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים!
אז עשה אליהו נקמות בנביאי הבעל והאשרה המוליכים את העם בדרכי חשך ויצו לתפשם ולהמיתם ופגריהם השליכו אל נהר קישון השוטף בקרבת המקום ההוא. ואחאב אשר נמצא במקום המעשה היה כהלום רעם ולא כִהָה בעם השומע לדברי נביאו.
אך לא כראות אחאב ראתה איזבל המרשעת את מעשי אליהו. כמעט הגיעו לאזניה פעולות אליהו ונקמתו בנביאי הבעל והאשרה ותשלח אליו מלאך לאמר כי לא תשקוט במכונה עדי תמצא ידה לשום “את נפשו כנפש אחד מהם”. אז ראה אליהו כי אבד מנוס ממנו בכל גבול ישראל “ויקם וילך אל נפשו ויבא אל באר שבע אשר ליהודה”. כנראה לא מצא מנוחה מרודפיו גם ביהודה, כי המלך יהושפט היה בעל ברית אחאב ויקם אליהו וילך דרך הנגב הרחק מבאר שבע. ובמצוקת לבו שאל נפשו למות. בחלום חזיון לילה היה אליו דבר האלהים, כי ישית אל המדבר פניו עד הר האלהים חֹרֵבָה. מן ההר ההוא אשר עליו נגלה ה' ללמד לעמו תורת חיים, אהבת חסד צדקה ומישרים, מסיני בקדש היה נכון אליהו לשמוע אמרת אלוה הצרופה, כי אין חפץ לה' רב החסד ומרבה לסלוח, בחרב נוקמת לתורתו; מסיני בקדש היה נכון לאליהו לראות ולשמוע, כי לא בחיל ולא בכח, לא בסופה ולא בסערה ואש קנאות יעשה אלהי הרוחות דרכו, כי אם בקול דממה דקה, ברוח חן וחסד, אהבה ורחמים גדולים. את החזון האדיר והנשגב הזה חזה אליהו במדבר ילל ישמון, בהתבודדו במערה בהר חֹרֵב מקום תֹהו ודומית-עולם ולאזניו הגיע רק קול הֵד דברו בהשתוחח עליו נפשו ויקרא מנהמת לבו:
"קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיָי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ
וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי
לְקַחְתָּהּ".
אז היה אליו דבר ה' במחזה לאמר: “לך שוב לדרכך ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך”. מחֹרֵב היה דבר ה' אל אליהו כי לא מצא אלהי ישראל אלהי הצדקה והחנינה בחרב נוקמת וקנאה נפרזה גם לשמו ולכבוד תורתו.
בכל ימי היות אליהו ביהודה ובמדבר סיני, שבתו הריבות בין הנוטים אחרי התשבי ובית מלוכת עמרי. אז רָבו הנביאים ובני הנביאים לה' ולא נרדפו עוד בשטף אף ואכזריות חמה כמקדם. מן הנביאים האלה היה אך מיכיהו בן יִמלָא אשר נטר בלבו שנאת עולם אל אחאב ובכל עת אשר שאל אותו מלך שמרון בה' בחפצו לעשות דבר נכבד בממלכתו לא התנבא עליו טובה ויחזה רק אחרית רעה לכל מעשיו ועניניו. ובאמת מצאו רעות רבות וצרות את מלך שמרון, צרות, אשר מלך אחר במקומו ראה בהן אצבע אלהים ומוסר שדי בתוכחות עלי עונו הרב. בן-הדד השני מלך ארם התחזק בממלכתו, ויוסף און ועצמה מיום אל יום, עד כי רם לבבו וישאף לרשת ארצות לא לו. בן הדד ידע, כי מלכות ישראל ירדה עשר מעלות אחרנית וככחה אז אין כחה עתה, ידע כי אין שלום בעצמיה וריב ומדנים יגורו בתוכה בין היראים את דבר ה' וההולכים אחר הבעל, ויקבץ את כל חילו עם חיל הנסיכים הסרים למשמעתו ויעל ויצר על שומרון (בע' 974 לפני חבה"ש). בצר לו דרש אחאב את השלום ויתרפס לפני בן-הדד ויהיה נכון לעשות לו כל חפצו; אך בן-הדד לא ידע חק וגבול לחמדת בצעו וחפצו להשפיל כבוד המלך והעם אשר בשמרון ואחאב בשפלת רוחו היה נכון למלא אחרי דבריו, אך אז התעוררו הזקנים וכל טובי העם לדבר אל אחאב, כי יחזיק מעמד נגד הצר הצורר ובחרב מלחמה יצא לקראתו ויהי מה.
רק מתי מספר היו אנשי החיל אשר ברגלי אחאב כשבעת אלפים איש, והגדוד הזה עם “נערי שרי המדינות” בראשם השתערו מן העיר על מחנה בן-הדד ויכו בארם מכה גדולה ו"בן הדד נמלט על סוס ופרשים", אמנם אף כי נפלו הארמים עוד לא הוטלו, כי החליפו כח אחרי מפלתם לפני שערי שמרון ולתשובת השנה שבו עלו הארמים שנית על האריץ ויחנו באפקה בצפון הממלכה, אך גם בפעם הזאת נגפו במלחמה ותבוסתם היתה שְׁלֵמָה עד כי לא מצא בן-הדד ידים לנוס ויתחבא באפקה ויבא חדר בחדר. עטוים בגדי אבל, ובחבלים על ראש חפוי הלכו עבדי מלך ארם אל אחאב לבקש ממנו חנינה על מלכם, כי יתן לו את נפשו לשלל, אחאב, מרוב שמחתו לראות את אויבו אשר התגאה עליו וידבר אתו עזות מתרפס עתה לפניו ומתנפל לפני הדום כסאו, לא חשב מחשבות רבות ויבטיח למלא חפץ מלך ארם ויקראהו “אחי” ויעלהו אתו על המרכבה, ובראות בן-הדד, כי היתה הרוחה ולא חשך פיו מהבטחות בדברי אהבה וכבוד לאמר, כי ישיב לו את כל הערים אשר לקח אביו, בן-הדד הראשון, מידי עמרי במלחמה, וחוצות – דרכים למעבר אורחות – ישים למלך ישראל בארץ דמשק. עד ארגיעה נהפבו האויבים לאוהבים וישבעו איש לרעהו שבועת-אמונים ויכרתו ברית שלום למען הפר אותה ביום מחר. אחאב שלח את בן-הדד בשלום ובעיני טובי העם היה המעשה הזה רע מאד ואחד מהנביאים נגש אל המלך וידבר אתו קשות ויתנבא עליו רעה וישב אחאב שמרונה סר וזעף.
כמעט ראה בן-הדד כי נחלץ מצרה וינחם על כל דבריו ולא אבה להקים את דברי הברית אשר נשבע למלך ישראל. לא השיב את הערים אשר לקח אביו מישראל ויוסף עוד להחזיק מעמד ברמות גלעד אשר בגבול ישראל צפונה מזרחה, והעיר נכבדה מאד בתכונתה ובשבתה בין ההרים כעיר נצורה וכל התוקע יתדו בה ישלט בכל חבל הארץ סביבה, אחאב בשפלת רוחו ועצלותו לא שם לבו לדרוש את העיר הזאת בחזקה ועד כה וכה והארמים החליפו כח וישובו ויתחזקו עד כי נבצרה עתה מאחאב לגרש אותם מהעיר הזאת בחילו לבדו. בעת ההיא ויהושפט מלך יהודה ירד אל מלך ישראל, וידרוש אחאב מבעל בריתו, כי יחדו המה וצבאותיהם יגיחו יחדו על ארם לשום קץ לתעלולי העם הזה הרודף כאויב על גבול ישראל להשבית את שלומו ולהחריד את השבטים היושבים בארץ הצפון. אז היו אפרים ויהודה כאיש אחד חברים ויהי לפלא לראות את מלך ישראל ומלך יהודה יושבים צמודים, איש על יד רעהו, שני בתי המלוכה כרתו ברית משפחה ויהושפט, “אשר הלך בדרכי דוד אביו הראשונים ולא דרש לבעלים”, נתן אשה ליהורם בנו את עתליה בת אחאב ואיזבל עובדי האלילים; בלי ספק דִמָּה יהושפט למצוא און ועצמה בבריתו עם אחאב למען תמצא ידו לכל אויבי יהודה אשר בנגב ומזרח הארץ ועל כן נמצא לחפץ אחאב לתת לו חיל וצבא רגלי עם רכב ופרשים להיות זרוע לאחאב במלחמתו עם הארמים ורק חפץ לשמוע דבר אחד הנביאים לה', למען דעת תוצאות המלחמה ולכבוד ארחו הנכבד קבץ אחאב את הנביאים שמרונה. על שאלת אחאב: “האם אעלה על רמות גלעד למלחמה אם אחדל?” היה דברם פה אחד: “עלה ויתן ה' ביד המלך”. מדבר הנביאים פה אחד הבין יהושפט, כי אך מלבם יוציאו מלים ולא חזון הנבואה ידבר בם וידרוש לשמוע דבר הנביא מיכיהו בן יִמְלָא העצור בדבר המלך אחאב בבית הכלא. בלי חמדה צוה אחאב להעלות את הנביא מבור שבי אשר היה אסור שם ולהביאהו לפני שני המלכים ובבואו וינסה לדבר גם הוא בשפת הנביאים כלם וישביעהו אחאב לדבר לו "רק אמת בשם ה' “, אז בא הרוח על מיכיהו וישא המשא על אחאב לאמר: ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה; ויאמר ה' אין אדונים, ישובו איש לביתו בשלום”. מדברי הנביא בא פחד בלב אחאב ויפסח על שתי הסעפים אם לצאת למלחמה אם לחדל. אך הפעם הבליג על מרך לבו ויצו להשיב את הנביא אל בית הכלא ולתת לו לחם צר ומים לחץ עד שובו בשלום, וַיֵחָלֵץ הוא ויהושפט עמו למלחמה ויעלו על רמות גלעד. אך לבו הגה אימה בזכרו את דברי הנביא ויתחפש וילבש בגדים אחרים לבל יכירוהו הארמים כי מלך ישראל הוא, אך עוד טרם החלה המלחמה ואיש אחד ממחנה ארם משך בקשת לתֻמו ויפגע באחאב בשבתו במרכבה ויכהו מכת מות; אך אחאב היה מתחזק במרכבה ויאמר לרַכָּבוֹ להוציאהו מן המחנה וימת לפנות ערב, וכאשר נודע הדבר כי מת מלך ישראל עברה הרנה במחנה: “איש אל עירו ואל ארצו”. צבאות ישראל ויהודה לעמת שבאו כן שבו ויעברו את הירדן והארמים החזיקו מעמד בשדה המלחמה ויהיו אדוני העיר רמות גלעד הבצורה. אחאב הובא שמרונה ויקבר שם “וישטף את הרכב על ברכת שמרון וילֹקו הכלבים את דמו”.
אחרי אחאב מלך אחזיה בנו. היא הפעם הראשונה מעת הִוָּסֵד ממלכת אפרים אשר באה הממשלה עד הדור השלישי לראש המשפחה המושלת בישראל. ימי מלכות אחזיה ארבו רק שנתים ימים (בערך 970, לפני חב"ש). בהימים המעטים האלה לא עשה אחזיה דבר אשר על פיהו ישפוט סופר דברי הימים על תכונתו ורוחו, רק כי גם עליו נאמר, “כי הלך בדרך אביו ובדרך אמו, עבד את הבעלים וגם הלך בדרך ירבעם בן נבט”. ובנפלו מן השבכה ויחלה שלח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון אם יחיה מחליו זה. בעת ההיא והנביא אליהו התשבי שב ממסעו במדבר סיני אל ארץ ישראל ויזכור את דבר הנבואה אליו במחזה על הר ה', ויתבודד על הר הכרמל הרחק מתשואות החיים והמונם ושאונם ולמלא דבר ה' אליו בחֹרֵב משח את אלישע בן שפט אשר ישב בנאות הירדן תחתיו. בבחרו באלישע ובהליכותיו הראשונות עמו נראה כבמחזה את תכונת נפש אליהו ומעלות רוחו. הוא מצא את האיש הנועד להיות לנביא אחריו בישראל הולך אחרי הבקרים ועובד בשדה אביו ומדי עברו עליו השליך את אדרתו לפניו מבלי לדבר דבר. אלישע הבין מחשבת אליהו ויעזוב את בקריו וירץ אחרי אליהו לבקש ממנו, כי יחכה רק עד שובו לנשק לאביו ולאמו וקחתו מהם את ברכתו בטרם יפרד מהם לארך ימים. ויאמר לו אליהו: לך שוב כי מה עשיתי לך? וידע אלישע ויבן, כי האיש אשר בו בחר ה' להיות לנביא מקנא לכבודו וכבוד תורתו לעזוב אביו ואמו, להסיר מקרבו כל רגש-לב אשר בחיי התבל יסודו, כי עליו לשום כל מעינו בדבר ה' ובתעודתו הרוממה להיות לאור גוי, לפקוח עיני העם ההולך אחרי ההבל, להשיב לבם אל ה' ותורתו הצרופה. כן הלך אלישע אחר אליהו ולא שב עוד אל אבותיו וישרתהו מהיום ההוא והלאה ויקשב וישמע מפיו דבר ה', או כדברת העם בעת ההיא, “יצק מים על ידו”.
עוד הפעם הרים אליהו קולו בכח ליסר בשבט פיו את תועי לבב ההולכים אחרי הבעלים, אל המלאכים אשר שלח אחזיה לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון היה דברו: “לכו שובו אל המלך אשר שלח אתכם ודברתם אליו לאמר המבלי אין אלהים בישראל אתה שֹׁלֵחַ לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון, לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות”. וישובו המלאכים שמרונה ויספרו את כל אשר דבר אליהם הנביא אשר פגשו בדרך ומתארו בגדיו והליכותיו ידע אחזיה כי אליהו התשבי הוא, וישלח פקיד הרצים עם חמשים איש לדרוש מאת הנביא כי ירד ויבא לפני המלך: ובבאו אל המלך לא חת מפניו ויחזה לו חזות קשה כי ימות מחליו זה וימת אחזיה מבלי השאיר בן אחריו וימלוך יהורם אחיו תחתיו (ערך 969 לפני חב"ש).
ובעת ההיא וגם אליהו נעלה מעל עמו וילָקח מעל ראש אלישע ובל בני הנביאים אשר יצקו מים על ידו. כל דברי ימי הנביא אדיר-אמונה מלאים נפלאות. אליהו היה לחותם תכנית איש אלהים נאזר בגבורת רוחו ונאדר בקדושת נפשו הזכה אשר השליך מנגד בקנאתו לתורת אלהיו ואמרתו הצרופה וַיָשַׂר אל חבר כהני און נביאי הבעל והאשרה ויוכל, בגלל הדבר הזה נשגב שמו כנושא דגל הקדושה והפרישות, הצניעות והטהרה בימי דור תהפֻכות אשר הזמה וְהַתֶּבֶל, חמדת בשרים ותאוה זוללה מלאה כל הארץ. להנביא הנפלא הזה עשו בני הנביאים תלמידיו ותלמידי תלמידיו זכר לנפלאות ימי חיוו האחרונים על האדמה לאמר: הנביא אשר רוחו היתה כנחל שוטף ולבו אש אוכלה בקנאתו לה' והתורה הטהורה לא נפקד בפקורת כל האדם ובהלקחו מעל ראש בני דור עלה בסערה השמימה…
אך מכל הפלאות אשר עשה אליהו הכי גדול ונשגב: יסוד כנסת נביאים ובני נביאים למודי ה', אשר באש-דת ואור תורה צרופה האירו עיני העם להשיב לבם אל ה' אלהי אבותיהם. כנסת הנביאים אשר יסד אליהו היה לְסֶגֶל-חבורה חדשה (Orden) בממלכת שמרון, וַתִּבָּדֵל בתכונתה מכנסת או להקת הנביאים בימי שמואל הרואה. אז היו בני הנביאים מנצחים בכלי שיר על מזמורי תהלות ורואים יותר ממורים ומוכיחים; מימי דוד ושלמה היו הנביאים האלה רואי פני המלך ויועציו בדברי המדינה ובשבתם בחצר המלך לא עמד טעמם בם כמלפנים, גם לא נמנעו מקחת מתנות באשר שאל אותם איש בדבר ה' (עיין מ"א, י"ד ג'); לא כן בני כנסת הנביאים אשר יסד אליהו ואחריו כאשר היה אלישע בן שפט לראש העליה, המה נערו כפיהם מִקבל כל מַתָּת (עיין מ"ב, ה', ט"ו, כ"ז). ויבקשו אֹכל להם להחיות נפשם רק מעמל ידיהם (עיין מ"ב, ד', ל"ח. מ"ד; ו א ח). אחרי הִלָּקַח אליהו מעל ראש בני הנביאים, שמו עיניהם באיש הרוח באלישע להיות להם לראש, כי כבר נשמע בכל הארץ, אשר “נחה רוח אליהו על אלישע”, ובהשליכו אדרתו לפניו וירם אותה מעל הארץ היתה על אלישע פי שנים ברוח אליהו. בימים הראשונים יצא אלישע בעקבות מורהו אליהו, כי כמוהו התבודד גם הוא על הר הכרמל ויתרחק מהמון קריה ותשואות החיים, אך אחרי כן שב ויתערב בעניני העם, כאשר נמצא לו גבר רב פעלים, אשר נשאו לבו להשמיד את כל בית עמרי ולהכחיד את עבודת הבעלים מקרב ישראל.
יהורם, המלך הרביעי מבית עמרי (מלך מן 969 עד 837 לפני חב"ש) עשה הרע בעיני ה', רק לא היה כרוך אחרי הבעל כאביו וכאמו ויסר את מצבת הבעל באחד המקומות בית-אל או יזרעאל; בכל זאת גם הוא דבק בחטאת ירבעם והנביא אלישע לא יכול דברו לשלום ולהביט בפניו. אז יפשע מואב בישראל ומלכה מישע חדל מהעלות את המס אשר הביא מדי שנה בשנה למלך ישראל במאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. יהורם פקד את עמו ויעל למלחמה על מואב ליסר את מישע על מרדו בישראל ולעשותו שנית למס עובד. אז דבר על לב יהושפט מלך יהודה, כי יהיה זרוע לו במלחמתו זאת ויהושפט שמר את הברית גם לבן אחאב ויעלו למלחמה שני המלכים האלה דרך ארץ יהודה מנגב לים המלח באכה מדבר אדום. בדרך מסעו אל מואב סר מלך ישראל גם אל ירושלים העיר הראשה ביהודה ויהושפט קדם פניו בכל אותות הכבוד ובאהבה גלויה10.
למן היום אשר נפלגה ארץ ישראל לשתי ממלכות נראה עתה בפעם הראשונה שלום-אמת ביניהן ובית ישראל עם בית יהודה חָבְרו עתה בברית אחים יתר רב מאשר בהימים הטובים אשר מלך אחד משל בישראל ויהודה, אך הברית הזאת לא היתה ברית עם, כי אם קשר משפחה באהבת המושלים איש את רעהו, בעוד אשר בני העם אשר באפרים ויהודה לא קרבו זה אל זה כאשר בתחלה. גם זאת הפעם דרש יהושפט לשאל ראשונה פי הנביא ברבר ה' וירדו שלשת המלכים – כי גם מלך אדום נלוה אל בעלי הברית ויחדו המה על מואב – אל אלישע הנביא לשאל לו בה', אז מצא אלישע מקום להוכיח את יהורם על פניו ומבלי לגור מפניו אמר לו דברים יורדים חדרי בטן: “לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך”, אך לא נמנע בכל זאת מתתנבאות אחרית טובה להמלחמה אשר הם עושים עתה.
מישע מלך מואב אסף את כל חילו על גבול ארצו נגבה לצאת בחרב נגד צבאות מלכי הברית, אך הֻכה מכה נצחת מצבאות מלכי הברית הרבים והעצומים וינס ויסתר בעיר הבצורה במצודת סלעים – קיר חרשת. אז ראה יהורם כי נכונה העת לפניו ליסר את המואבים על פשעם בישראל להיות לבני מרי, ויהרוס את כל הערים אשר עבר עם צבאות מלכי הברית, הכאיב כל חלקה טובה, סתם מעינות המים, ויפל כל עצי פרי בארץ. אז הקיפו צבאות המלכים את קיר חרשת מכל עברים ויקלעו בה אבנים להשחית חומותיה ובתיה. מישע נסה בשבע מאות איש להבקיע אל מלך אדום לנסות עמו דבר, כי יבגוד בבריתו עם מלך ישראל, בדעתו את אדום החורש בלבו רעה על ישראל וממלכתו, ולא יכלו. כראות מישע כי חזק עליו האויב ויקח את בן בכורו ויעלהו עולה לכמוש אלהיו להשיב חמתו מהשחית. כנראה פרצה אז מגפה במחנה ישראל וצבאות מלכי הברית נסעו מעליו וישובו לארצם. ארץ מואב היתה לשממה, אך מישע החזיק מעמד ולא נכנע מפני בני ישראל.
בימים ההם פשע אדום ביהודה – אחרי מות יהושפט – עוד בימי המסע למלחמה על מואב כבר נודע כי אין לב אדום שלם עם מלך ישראל ובנסוע מלכי הברית מעל קיר חרשת בא בדברים עם מישע מלך מואב לפרוק עֹל ישראל ויהודה מעל צואריהם. ברית-משפחה אשר כרתו שני בתי המלוכה בישראל ויהודה המיטה רעה על בית דוד. יהורם בן יהושפט חתן בית אחאב מלך ביהודה (מן 964 עד 958 לפני חב"ש) ויעשה הרע בעיני ה' ובהיותו כנצר מגזע עמרי ודבק בחטאת אחאב ואיזבל נתן לעבודת הבעל מהלכים ביהודה ועתליה אשתו, אשה מבישה ושואפת דם ורצח כאיזבל אמה שפכה רוח זמה על הארץ בעבודת הבעל והאשרה הנאלחה. אז נתמלאה. סאת החטאים לבית עמרי ויום אידו קרב לבא, וּבְהִכָּשְׁלו כשל גם בית יהודה עמו. מאת הנביא אלישע היתה זאת להסיר המשפחה החטאה ממלוכת ישראל ויהודה, וממנו היתה שומה בדבר ה' להכחיד בית עמרי מקרב הארץ.
אלישע בא דמשק בעת אשר בן-הדד השני אשר עשה מלחמה עם אחאב חלה את חליו אשר מת בה. חזאל אחד מסריסיו שם מחנק לנפש מלכו בימי מחלתו וישב על כסאו, ובני הנביאים ספרו אז, כי דבר אלישע החיש את התמורה הזאת במלכות דמשק. חזאל היה גבר רב פעלים ובשבתו על כסא ממלכתו שם על לבו להשיב לארם שנית את כל הערים אשר לכדו הארמים מלפנים מישראל ובן-הדד השיבם בברית השלום אשר כרת עם אחאב. ראשית מפעלו היה לתגר מלחמה בשבטי ישראל אשר בארץ הגלעד מעבר לירדן מזרחה. אז עלה יורם מלך ישראל אל רמות גלעד למלחמה, להגן על המבצר, אשר חומה היה על כל ארץ הגלעד ומשגב בעדה. המלחמה על דבר מצודת סלע זאת היתה חזקה מאד ומלך ישראל הֻכה ונפצע אז מהארמים ויעזוב את שדה המלהמה להתרפא ממכותיו ביזרעאל ואת אחד משרי הרכב יהוא בן
נמשי השאיר במקומו להגן על רמות גלעד נגד צבאות ארם הצרים עליה. ויהי היום ואחד מבני הנביאים באו בדבר אלישע אל מחנה ישראל אשר ברמות גלעד ויקרא את יהוא מתוך שרי החיל לבא עמו חדר בחדר, וימשחהו למלך על ישראל ויצוהו בשם ה', כי בשבתו על כסא המלוכה בישראל ועשה לבית אחאב כדבר ה' על ביתו לבלי השאיר לו שרש וענף. ואחרי עשות הנער הנביא את מעשהו ככל אשר פקד עליו אלישע פתח דלתות הבית וינס. בשוב יהוא אל פקידי החיל, הכירו הם בחזות פניו, כי שמע מפי הנביא דברים אשר הרעישו מורשי לבבו ויפצרו בו, כי יספר להם דברי הנביא ובשמעם מפיו כי נמשח ממנו בדבר ה' למלך על ישראל לקחו איש איש את בגדי השרד אשר עליהם “וישימו תחתיו על גרם המעלות ויתקעו בשופר ויאמרו: מלך יהוא!”.
כראות יהוא, כי יד שרי הצבא תִכּוֹן עמו להמליכהו על ישראל, ויתחזק ויעש מעשהו בחריצות יתרה להוציא דבר הקשר למענהו ולתת לו אחרית טובה ודרושה לחפצו; העמיד משמר על רמות גלעד לבל יצא איש להגיד את המעשים האלה בחצר המלך יורם בשמרון או ביזרעאל, והוא בראש חלק גדול מהחיל שב
ויעבור את הירדן ויקרב בשפעת רוכבים בשטף ומרוצה רבה וקול המולה גדולה עד שערי יזרעאל, מקום אשר יורם היה עצור שם להתרפאות מן המכים אשר הכוהו הארמים במלחמה לפני רמות גלעד. בראות יורם מרחוק את שפעת הרוכבים הכיר כי יהוא בן נמשי המתנהג בשגעון בא בראש המחנה וישתומם על המראה לראות צבאות חילו שבים אליו ממקום המלחמה, וישלח רצים לקראת המחנה לדעת פשר דבר וכאשר שלח רץ אחר רץ והמלאכים נלוו אל המחנה ולא שבו עוד אליו הכיר כי יהוא חורש עליו רעה ויאסור את מרכבתו ויסע לקראת יהוא. גם אחזיה מלך יהודה, אשר מלך תחת יהורם אביו (857, 858 לפני חב"ש), בא אז לבקר את דודו מלך ישראל החולה וישב גם הוא במרכבה ויסע על יד מלך ישראל ויפגשו את יהוא בחלקת נבות היזרעאלי, אשר נרצח ונספה בלא משפט על פי איזבל המבישה ובראות יורם את יהוא ויקרא אליו מרחוק: “השלום יהוא!” ויען לאמר: “מה השלום עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים?!”. אז הפך יורם את ידו במרכבה ויקרא אל אחזיה לאמר: “מרמה אחזיה!” אך ברגע הזה עף חץ מות מקשת יהוא ושם קץ לחייו, ויאמר יהוא אל בִּדְקַר שלישו, כי ישליך את נבלת המלך המומת אל חלקת השדה אשר לנבות היזרעאלי ויזכירהו את המשא אשר נשא אליהו על בית אחאב, כאשר היו שניהם רוכבים צמדים אחרי המלך ברדתו לרשת את שדה נבות. בדבריו אלה חפץ יהוא לְהֵרָאות אל העם כנבחר מאת ה' לעשות נקמתו בבית המרי – בית עמרי ואחאב גם באחזיה מלך יהודה פגע חץ מות מעם יהוא ואנשיו וינס מְגִדו וימת שם. כה באה ונהיתה תמורה נמרצה בממלכת אפרים, מבלי אשר נמצא בכל הארץ איש אחד להגן בעד בית המלוכה ולריב ריבו משר הצבא המתפרץ מפני אדוניו, כי גם עבדי המלך, משרתיו ושרי ארמונו עזבו את משמרתם וילכו באשר הלכו.
אז בא יהוא בשערי העיר יזרעאל. אם המלך איזבל כאשה אבירת לב מצאה און בנפשה להעמיד פניה ביום צרה ותיטב ראשה ותשם בפוך עיניה ותשקף בעד החלון ובעבור יהוא המתקשר על בית המלוכה קראה לו לאמר: “השלום זמרי הורג את אדוניו?” ויקרא יהוא לסריסי הארמון בקול נגיד ומצוה": “שמטוה!” וישמטוה ויעבור ברכב על גוית המלכה מבנות צידון אשר המיטה רעות רבות וצרות על ישראל; ובצוות יהוא אחרי כן לקברה בכבוד בת מלך לא מצאו בה כי אם הַגֻּלְגלֶת והרגלים וכפות הידים, כי אכלו הכלבים את נבלתה וַיָלֹקו את דמה וירא כל העם את יד ה' העושה נקמות ברוצחת נפש נבות ובניו וגוזלת משפטו. במות יורם ואיזבל אמו עוד לא נכרת לבית אחאב כל שרש וענף, כי עוד נמצאו בשמרון שבעים איש מבני המלוכה וזקני העיר ונכבדיה היו אומנים אותם. ויכתוב יהוא ספרים אל גדולי העיר שמרון וידרוש מהם כי יושיבו לכסא את אחד מבני המלוכה במקום המלך יורם המומת על ידו. אזרחי שמרון הבינו בי בלב ולב ידבר עמם יהוא ורוחם זרה גם הם לבית המלוכה ולא מצאו נכון לפניהם להגן בעד בית אחאב ויענו את יהוא דבר לאמר: “לא נמליך איש והטוב בעיניך עשה”, וימלאו חפץ המורד המנצה ויבאו יזרעאלה לקדם פניו נושאים בידיהם את ראשי בני המלך אשר שמו בדודים. כשמוע יהוא הדבר הזה צוה בלילה לשום את ראשי בני המלוכה שני צבורים פתח שער העיר ובבקר קרא לכל העם ויאמר: “הנה אני קשרתי רק על יורם ומי הכה את כל אלה? אין זאת כי אם מאת ה' היתה זאת למלא את דברו אשר דבר ביד עבדו אליהו הנביא”. כן היה יהוא גבר חרוץ במעשיו, ערום בדעת וידע לכלכל דבריו כדרוש לחפצו. אז הכה יהוא “את כל הנשארים לבית אחאב ביזרעאל וכל גדוליו ומיֻדָּעָיו וכהניו עד בלתי השאיר לו שריד” וישם פניו עם החיל אשר ברגלו שמרונה לתפוש את המלוכה על ישראל.
למען קנות לו אהבת כל אלה אשר רוחם היתה נאמנה לה' אלהי ישראל שם על לבו להכחיד את עבודת הבעל בעיר הראשה שמרון אשר ממנה יצאת החנֻפה על כל הארץ. בדרכו לבא שמרונה פגש יהוא באחי אחזיה מלך יהודה, אשר נסעו ליזרעאל לשאול לשלום בני המלך ובני הגבירה". לא רחוק הדבר כי עתליה שלחה אותם יזרעאלה למען תמצא ידה לעשות המזמתה הנוראה בבית המלוכה אשר ביהודה. אך דבר יצא מפי יהוא ואנשיו תפשו את הארבעים ושנים איש מבני המלך ביהודה וישחטום חיים אל “בור בית עקד” ולא נשאר מהם איש. לפני בואו שמרונה פגש יהוא ביהונדב בן רכב, אחד מיוצקי מים על ידי אליהו אשר היה נזיר לה' ויצו על בניו וביתו אחריו ללכת בתורת ה' ולהנזר מיין ושכר וכל מנעמי החיים. כראות יהוא את יהונדב שאל אותו לאמר: “היש את לבבך ישר כאשר לבבי עם לבבך?”; “יש ויש” היה מענה בן רכב אליו וישלח ידו ויעלהו אתו על המרכבה ויאמר לו: "לכה אתי וראה בקנאתי לה' ". בבאו בשערי שמרון שלח יהוא לקבוץ את העם וכל עובדי הבעל ויצו עליהם לְהִוָּעֵד ולהאסף בית הבעל איש מהם אל יִפָּקֵד ויוליכם שולל בדבריו, עד כי דִמו, כי גם ידו תכון עם עבודת הבעל וישמעו לקול פקודתו וילבשו איש איש מעובדי הבעל את בגדי השרד אשר להם בעמדם לשרת את אליליהם לעמוד על ידו בעשותו “זבח גדול לבעל”. ויהוא צוה בלאט להרצים והשלישים אשר החזיקו משמר בתוך הבית ומתוצה לו, להכות את כל עובדי הבעל נושאי בגדי הכהֻנה מבלי השאיר להם שריד, “ובכלותו להעלות העולה” למראה עין, השתערו הרצים והשלישים על עובדי הבעל ויכום ארצה, אז הוציאו את מצבת הבעל וישרפוה “ויתצו את בית הבעל וישימוהו למחראות”. כי חפץ יהוא לְהֵרָאות אל כל העם כאחד ההולכים אחרי הנביא אליהו וכמקנא קנאה גדולה לה' אלהי ישראל והוא הכחיד את עבודת הבעל בכל ישראל, אך ביהודה ובירושלים מקום מקדש ועיר דוד עמד עוד מזבח הבעל בחפץ אשה מבישה עתליה בת איזבל המרשעת.
מחזה מעורר פלא ותמהון הוא, כי הנשים הקרואות לשקוד על טהרת המדות והמוסר ודרכי הצניעות בחיי המשפחה נצמדו ביותר אחרי עבודת הבעל והאשרה אשר היתה קשורה במעשה זמה ותֶבֶל. שלש הנה בנות הרשעה אשר טמאו את ישראל ויהודה בעבודת הבעל ותשפוכנה רוח זנונים על כל הארץ: מעכה אם המלך אסא ביהודה עשתה לראשונה תפלצת מנאצת לאשרה ותטמא את הארץ בִּקְדֵשִׁים וקדֵשות, איזבל מִלְאָה את שמרון זמה ועבודת הבעל והאשרה ובתה המבישה שבה ותצב יד לעבודת הבעל והאשרה בירושלים. אך חטא זמה ועבודת אלהי נכר הארץ לא היה האחד אשר עשתה עתליה, כי עוד העמיקה סרה ותוסף חטא על פשע, כי כפיה עוד נגֹאלו בדם נקים וכשואפת רצח הרבתה הָרֵעַ גם מאיזבל אמה המרשעת. יד איזבל היתה בנביאי ה' וכל אלה אשר דרשו בשם ה' אלהי ישראל, כי חשבה אותם לאויבים לה ולבית המלוכה, אך ידי עתליה שפכו דמי קרוביה שארי אישה המלך ובניה, טבחה ולא חמלה, כי כשמעה “כי מת בנה אחזיה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה” כל בני יורם אישה מנשים אחרות אשר לקח וכל בני בית דוד ותבקש להמית הנצר האחרון הנשאר מבית דוד הילד הרך יואש בן אחזיה וַיִנָּצֵל באֹרח פלא בחסדי דודו ודודתו הכהן הגדול יהוידע ואשתו יהושבע. בעברת זדון ואכזריות חמה תפשה עתליה את המלוכה על יהודה ומפניה נחתו כל טובי העם עד כי לא עמד איש בפניה לנקום ממנה נקמת דם בני בית דוד השפוך. גם הכהן הגדול יהוידע חתן המלך יורם לא מצא און בנפשו לשום קץ למעשי תכליתה ויהי כמחריש. אז בנתה עתליה בית במות לבעל ולאשרה ותעמיד מצבות ופסילים ותעש את עבודה הבעל לעבודת אלהי הארץ ביהודה באותה העת אשר הכחיד יהוא את עבודת הבעלים בכל גבול ממלכת שמרון, ותפקד את מַתָּן לכהן הראש בבית הבעל וחבר כהנים הביאה לירושלים ותמלא הארץ עון הרב ועבודת גלולים תֶּבֶל וזמה. לא נודע הדבר אם שלחה עתליה יד במקדשי אל ותטמא בעבודת גלוליה גם את מקדש ה' על הר המֹרִיָה. מדברי הכתובים נראה, כי לא נועזה לעשות כדבר הרע הזה והמזמתה הזאת להעמיד צלם בהיכל ה', כמעשי מלכי יהודה הרשעים אשר קמו אחריה, ורק שמה משמר על המקדש להניא את העם מבוא שעריו בימי שבת ומועד, ואת חיל-השכירים אשר לה: הַכָּרִים והרצים העמידה על פתה הבית לבלי תת את העם לבא11.
כשש שנים היתה עתליה “מלֶכֶת על הארץ” ובערך 957–951 לפני חב"ש) וכנראה תמכו חורי יהודה ואציליה את ידה ורק הכהן הגדול יהוידע חתן המלך החזיק בתורת ה' בכל נפשו ומאדו ולבו ונפשו היו אמונים לבית דוד. יהושבע אשת יהוידע בת יורם מאשה אחרה ואחות אחזיה לקחה את הילר הרך יואש בן אחזיה ותגנוב אותו מתוך בני המלך המומתים ותחביא אותו ואת מֵנִקְתּוֹ בחדר המטות אשר להלוים בבית ה' ויהי מתחבא שם בבית ה'. דודתו אשת הכהן הגדול כלכלה אותו ואת מנקתו והכהנים והלוים שומרי משמרת בית ה' ידעו להסתיר את הסוד הכמוס והמלכה האכזריה לא ידעה דבר. כה עלה כיונק החטר האחרון מגזע ישי והילד הרך הזה היה מחמל נפש השרידים היחידים אשר נאמנה רוחם עם ה' אלהי
ישראל ובית דוד עבדו. בששת השנים אשר עתליה היתה רודה ביהודה בעברת זדונה ותתן חתיתה על כל בני עם הארץ לא חבק יהוידע את ידיו בחיק, כי היו דבריו עם אנשי החיל אשר בם בטח לבה, אל שרי המאיות הרצים והכרים ואחרי אשר תכן את רוחם וימצא את לבבם נאמן לפני בית המלוכה ורוחם זרה לעתליה המבישה חומסת הכסא והמשרה ויסר לפניהם את המסכה הנסוכה על בית המלוכה ויגלה אזנם לאמר, כי עוד לא אבד שם וזכר לבית דוד וכי עוד נמצא נטע נאמן מגזע המלוכה. גם שלח בארץ את בני בריתו הבאים בסודו “וַיָסבּוּ ביהודה” וימצא את לבב כל העם נכון לחפצו, “כי בן המלך ימלוך כאשר דבר ה' על בני דוד (עיין דברי הימים ב', כ"ג, א' ג'). אז קרא יהוידע אה שרי המאיות וירא אותם את בן המלך ויכירו שרי החיל בחזות פניו כי הוא יורש הכסא ולו נאוה המלוכה וישביעם בשם ה' לעמוד לימין הילד הרך, לריב ריבו ולעבדהו באמת ואמונה. אחרי כל הדברים האלה ראה יהוידע כי באה העת לבצע כל מעשהו: למגר לארץ כסא עתליה ולהשיב את ממלכת יהודה מעל בית דוד. ויהיו דבריו עם שרי המאיות הרצים והכרים, כי מחלקה אחת מהם תעמוד על עמדה ומשמרתה וחלק גדול מהם יחזיקו מעמד על יד בית ה' בפתח הבית והשרים וראשי החילים יקיפו את בן המלך איש וכליו בידו להגן בעדו ולהיות שומרים לראשו וכל איש מאויבי בית דוד אשר יהין לגשת אל החצר הפנימית “מבעד להשדרות” יומת. ובראות יהוידע כי בן המלך שאנן עתה מפחד רעה ומשוד פתאום ויקרא את כל הקהל מיושבי ירושלים אל חצר ההיכל “ויעמדו הרצים איש וכליו בידו מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית על המלך סביב” ושרי המאות “מחזיקים בידיהם החניתים והשלטים אשר למלך דוד” ובהרגע הנאדר הזה הוציא יהוידע את בן המלך החטר האחרון מגזע ישי ממקום מחבואו וישם הנזר על ראשו והעדות על ידו ויעמידהו לעיני כל הקהל הגדול על העמוד הנכון למלכי יהודה בבית ה' וימשחהו למלך בהדרת קדש. ברגע הזה נשמע קול תרועת העם השמח על מלכו בחצצרות וקול שופר עם צלצול החרבות השליטים וכל כלי הנשק אשר בידי שרי החיל ובכל העיר נשמע קול העם ברעה לאמר: "יחי המלך יואש מבית דוד!!”. והקול נשמע עד ארמון עתליה השאננה מפחד, כי בטח לבה בגבורת בני החיל שכיריה ותחרד ותתפלץ ותמהר לבא בלוית אחדים מרואי פניה אל בית ה' ותרא המחזה הנפלא: ילד רך ומשוח עומד נושא נזר המלוכה וכל העם ובני הצבא עוטרים אותו שמחים ותוקעים בחצצרות וקוראים: “יחי המלך” ותקרע את בגדיה ותקרא: “קשר! קשר!”. כמעט יצא הגה מפיה ואחדים משרי החיל החזיקו בה ויוציאוה מחצר הקדש וימיתוה, כי דבר יהוידע היה לאמר: "לא תומת בית ה' “. כן נגדע לארץ הנצר האחרון לבית עמרי וכמות בת נבל – איזבל אמה – מתה גם בתה עתליה המרצחת. שתי נשות הזמה אלה: איזבל ועתליה, כאמה בתה דָמו להאלילה אשר לפניה כרעו ברך, להאשרה תועבת צידונים, אשר ממנה יצאה רוח הטומאה השוד והשבר, מות ואבדון על כל הארץ, וביום צרתה לא נמצא לעתליה בכל יהודה איש עומד לימינה, כי גם יד כהני הבעל קצרה מהושיע לה אחרי אשר גם להם נכונו ימי חשך, וישמח כל עם הארץ והעיר ירושלים שקטה”.
התמורה הגדולה הזאת נעשתה בידי הגבר רב פעלים יהוידע ותהי ראשית מפעלו למצוא עתה עצה נכונה לבל יהיה עוד כדבר הרע הזה: לשום את הבעל בירושלים מקום מקדש אלהי ישראל. בהרגע הזה אשר לב המלך וכל העם היה מלא רחשי תודה לה' אלהיהם ולהכהן הגדול הנאמן לאלהיו "כרת יהוידע את הברית
בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה' ובין המלך ובין העם“, הסיר מקרב העם והעיר ירושלים את כל מצבות הבעל ויכין את לבם אל ה' אלהי אבותיהם. בהיכל הקדש היה דבר המלך אל כל העם לעמוד בברית ה' אלהי ישראל. ולמען תת און ועצמה לדברי הברית הזאת עשה יהוידע דבר להגדיל תורה ולהאדירה לבל תסור עוד מלב העם כל הימים. זאת התורה אשר שם משה לפני העם היוצא ממצרים, עדות לישראל מיום היותו לעם, לא נמצאה רק בידי הכהנים והלוים אשר “הורו משפט ה' ליעקב ותורתו לישראל”, גם עשרת הדברים אשר על לוחות העדות רחקו אז מלב העם בעת ההיא אשר עבודת אלהי הנכר מלאה כל הארץ. כי לוחות העדות היו גנוזים בארון הברית בקדש הקדשים והעם חזה בהארון ובהלוחות רק קדושת תשובה החופפת על שרידי קדמוניות האֻמה, כה נבער העם מדעת התורה ודבר אלהים. כנראה קרא אז יהוידע מעל ספר תורת ה' את הדברים אשר היו אל משה בעלותו שנית על הר סיני לקבל תורת ה' עשרת הדברים הכתובים על הלוחות, אחרי אשר שחת העם ויעש עגל מסכה. יהוידע הכהן קרא באזני המלך והעם את הדברים אשר קרא ה' אל משה נביאו בעברו על פניו לאמר: ה' אל רחום וחנון אפים ורב חסד; נוצר חסד לאלפים; נושא עון ופשע וחטאה; ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים”; העדות אשר העיד ה' בעמו לבל יכרתו ברית עם עובדי האלילים מיושב הארץ “פן יהיה למוקש בקרבך”, “כי בכרתם ברית ליושבי הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם, כי בהתערב ישראל בגוים ויקחו לבניהם מבנות הארץ וזנו בנותיו אחרי אלהים אחרים והזנו את בניהם אחריהם”. העם הקשיב וישמע את דברי ספר התורה מפרש יוצאים מפי הכהן הגדול וישתומם ויתפלא על הדברים אשר ישמע באזניו כי ראה עין בעין אשר לא נפל דבר מדברי התורה ארצה. כל הרעה באה על ישראל ויהודה מברית-משפחה אשר כרת עמרי עם אתבעל מלך צדונים וכהן הבעל והאשרה, בנות אל נכר איזבל ועתליה שפרו רוח זנונים על ישראל ויהודה ותטמאנה את הארץ בעון חרב וגזל משפט, תֶבֶל וזמה ותהיינה לפח ולמוקש לשני בתי ישראל. אז התעורר עם הארץ לעשות שפטים במסיתיו ומדיחיו “ויבאו בית הבעל ויתצו את מזבחתיו ואת צלמיו שברו היטב ואת מתן כהן בית הבעל הרגו לפני המזבחות”. אחרי כן כרת יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך, “וישם פקדות בבית ה' וירידו את המך מבית ה' ויבאו דרך שער הרצים אל בית המלך וישב על כסא המלכים”, שמחת עולם היתה אז על ראש העם אשר שב אל ה' אלהיו, עיר דוד וארץ יהודה כלה שקטה והשרים אשר ידם היתה במעל עם עתליהו המרשעת נחבאו בסתר אהלם ולא נועזו להתערב בשמחת העם במלכו הרך והמשוח מכית דוד.
נפלא הדבר, כי בכל התמורה הרבה אשר נהיתה בימים ההם בישראל ויהודה: בהליכות המדינה – בְּהָמֵר שתי הממלכות האלה את מושליהן – ובדת ועבודת אלהים – בְהִכָּחֵד עבודת הבעל מקרב ישראל ויהודה, כי בהתמורה הגדולה והנפלאה ההיא לא נראה יד אלישע, כאלו לא נגעו המעשים הגדולים האלה עד לבו אף כי הוא משח בידי אחד מבני הנביאים את יהוא למלך על ישראל וידבר אליו בשם ה', כי נבחר להיות לשבט אלוה ועושה נקמות בבית עמרי. אלישע עמד מרחוק ולא בא שמרונה לראות בקנאת העם לאלהיו, השמידו את מזבחות הבעל. עוד מעט מזה התערב אלישע בשמחת כני יהודה, כאשר הושיב את המלך הרך מבית דוד על כסאו והשיבו את לב העם אל התורה הטהורה, תורת משה ומורשת אבות. בעת ההיא שם אלישע כל מעינו להעמיד תלמידים – בני-נביאים בישראל, להלהיב לבות שומעי לקול דברו בשלהבת-יה ורשפי אש-דת, אש קנאות לה' אלהי ישראל אשר הפיח אליהו התשבי בלב כל שומעי אמרותיו הצרופות. אך אלישע לא נחל כבוד כמורה ואב לכל בני הנביאים כאליהו, כי גם נמצאו השמים בו דופי, יען לא יצא בעקבות מורו, להיות נזיר לה' ולגדל פרע שער ראשו, כאשר עשה אליהו “איש-שער” ועל כן התקלסו בו הנערים מיריחו ויקראו אחריו לאמר: “עֲלֵה קֵרֵחַ! עֲלֵה קֵרֵחַ!” לאמר: “אתה לא תחזיק בחקי הנזירות כאליהו רבך”. אלישע היה טוב הלבב, אהבתו לתלמידיו היתה בלי-מצרים וכאב רחום היה לבני הנביאים ומגן בעדם בככל עת צרה וצוקה: בהבא איש מבעל שלישה מנחה “לאיש אלהים” יאמר אלישע לגיחזי נערו: "תן לעם ויאכלו" (מ"ב ד', מ"ב); במות אחד מבני הנביאים והנושים באו לקחת את בניו לעבדים, פנתה האשה האלמנה הנדכאה לעזרה אל “איש אלהים”, ויחלץ הנביא את העניה הזאת מֵעָנְיָה ותהי לה הרוחה. אלישע לא דָמָה גם בזה אל אליהו התשבי, כי לא התבודד במועדיו ויהי איש באנשים, דעתו היתה מעורבת עם הבריות ולא נמנע גם מקחת טובה מעטה, למען השבע רצון את נפש מכבדיו ומעריציו,
(ע' ברכות י' ע"ב. המתרגם). בכל ימי ממלכת המלכים מבית עמרי התגורר בהר הכרמל ולעתים התהלך הוא עם בני הנביאים שומעי לקחו גם בעברות הירדן ויחיו נפשם מעבודתם וילקטו פקועות שדה ויאכלו, אך בכל זאת לא השיב פני האשה השונמית ואישה הישר באדם, אשר שחרוהו כי בעברו עליהם יסור אל עלית קיר קטנה עם כסא מטה שלחן ומנורה אשר ערכו בעדו וישם משכנו כבוד בתוכם. בימי מלוכת המלכים מבית יהוא העתיק אלישע משכנו לעיר המלוכה ויקרא בפי כל בני עם הארץ בשם "הנביא אשר בשמרון" (ע' מ"ב ב' כ"ח מ"ב ה' ג'). בהיות אלישע איש רֵעים ודורש חברת בני האדם היתה פעולתו רבה עליהם, בעצתו שאלו ולדבריו נשמעו, עד כי מצאה ידו להביא את דעותיו ומחשבותיו בלב בני דורו. גדולי העם וזקניו שחרו עצתו וייחלו למוצא שפתיו (שם ו' ל"ב). אך בכל גבול ממלכת יהודה ובירושלים לא נשמע דבר מאלישע ובני הנביאים ועקבותיהם שם לא נודעו.
לעמת זה גברה אז בירושלים ויהודה דעת התורה הטהורה, ככל אשר הורה את העם כהן מורה צדק יהוידע. הכהן הגדול הזה גבר לתורה ולאמונה צרופה בארץ וישם על לבו גם לחדש פני המקדש ולהשיב את עבודת ה' אלהי ישראל על תלה. בימי מלוכת "עתליה המרשעת" נראו פרצים ובקיעים בבית ה', לא
לבד קורות הארזים וצִפּויָם זהב נקרעו מעל קירות המקדש, כי אם גם חומת אבני הגזית נהרסה במקומות רבים וימלא הבית בדק ופרץ. “עתליהו ובניה פרצו את בית האלהים ונם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים” (דה"ב כ"ד ז'). וימצא הרך ומשוח יואש את “חִזּוק בדק הבית” לענין נכבד, אשר בעשותו זאת יקנה לו את לבב העם לאהבה אותו ויהוידע הכהן תמך בחפץ הנכבד הזה וימהר לעשותו. אך בעת ההיא לא היה מוצא לכסף הדרוש להוציא הדבר הגדול הזה למענהו, כי כל הכסף והזהב אשר אצרו מלכי יהודה וכל נדיבי לב באי היכל ה' עשתה עתליה לבעל. אז צוה המלך על הכהנים לקחת כסף נדבה איש מאת מַכָּרו לחזק את בדק הבית והיה הדבר הזה מסור להכהנים לאסוף ולכנוס תרומת הקדש כאדם העושה בדבר הנוגע לעצמו ולטובתו; אך דבר המלך לא השיג את תעודתו וכסף הנדבות לא היה די חַזֵק את בית
ה', אם מפני אשר עשו הכהנים את מעשיהם ברפיון ידים או כי לא המציאו הכהנים את הכסף למקום תעודתו, כה עברו רבות בשנים "ולא חזקו את בדק הבית. ויצו המלך יואש לעשות ארון ולתתו בשער בית ה' חוצה", לנקוב חור בדלתו, וכל הבא בית ה' לשפוך שיח או להביא עולה וזבח ונתן בארון כפי מסת ידו ונדבת לבו. למען העיר את לב העם לעמוד על נדיבות “העבירו קול ביהודה וירושלים להביא לה' כמשאות משה עבד האלהים על ישראל במדבר”. אין ספק שיהוידע אשר דרש מעל ספר ה' ביד משה לפני העם קרא גם עתה באזני העם את הפרשיות שבתורה המספרות דבר בנין המשכן, איך הרבו להתנדב אבותיהם במדבר “והאנשים באו על הנשים כל נדיב לב ותרומתם בידם תנופת זהב וכסף, תכלת וארגמן, תולעה שני ושש דים והותר, עד כי העביר משה קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש”. “הקול, אשר' העביר יהוידע ביהדרה וירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר”, לא שב ריקם, כי באו הדברים בלב בני העם וירבו להתנדב, עד כי היה די בכסף הַמְתֻכָּן לקנות עצים ואבני מחצב, לשכור גודרים, חֹצבי אבן חרשי עץ ובונים. אז מצא יהוידע הכהן הגדול את העת נכונה לפניו "לשום פְקֻדּוֹת בבית ה' " לחדש את המשטרים בבית ה' במלבושי הכהנים וסדר העבודה, להעמיד את הלוים על משמרתם כשוערים ומשוררים (דברי הימים ב', כ"ו, י"ח, כ'). כל הדברים אשר עשה יהוידע לא היו בכח נגיד ומצוה כי ספר תורת משה שם לו לקו ודבריו למשקלת וממנו קרא לפני העם, למען דעת כל בני ישראל את כל הכתוב בספר התורה לשמור ולעשות. יהוידע הכהן הגדול הרים קרן הכהונה הגדולה בכבוד, עד כי דמתה במעלתה כמעט למעלת המלוכה, כי הכהן הגרול לבדו היה העומד בפרץ בעת אשר עתליה האכזריה תפשה המלוכה על יהודה. הוא לבדו הציל את משפחת המלוכה לבית דוד מכליון חרוץ ולולא הוא שקם ביהודה כי עתה נקטף באבו גם החטר האחרון מגזע ישי; על כן דרש יהוידע בצדק כי יהיה המשפט להכהן הגדול להשמיע דעתו גם בדברי המדינה והנהגת המלוכה. הדבר הזה צרר בקרבו רוח מדנים ושנאה כבושה בין המלוכה והכהונה ביהודה, בהיותן שתיהן שני הֲפָכים ביסודתן ותכונתן: הראשונה נשענת על חפץ ורצון איש אחד המחליף דעותיו ומחשבותיו חדשות לבקרים והשניה יסודתה בתורה ודת אשר לא תשתנה ותתחלף גם בתמורת העתים. כל הימים אשר חי יהוידע לא פרצו מדנים בין הכהונה והמלוכה כי נשא המלך יואש פנים להכהן הגדול, אשר הושיב אותו על כסא המלוכה ומידו לו הנזר והמשרה על יהודה, גם הלך יואש בדרך ה' כל הימים אשר הורהו יהוידע. ובמות הכהן הגדול צוה המלך לקברו “בעיר דוד עם המלכים, כי עשה טובה בישראל ועם האלהים וביתו”. אך לא ארכו הימים ותפרץ מריבה בין המלך ובין זכריהו הכהן בן יהוידע “ובמצות המלך” רגמו בני העם אבן בהכהן "וימת בחצר בית ה' ולא זכר יואש את החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו ויהרוג את בנו ובמותו אמר זכריהו: “ירא ה' וידרוש” (דה"ב כ"ד, ב"ב).
אחרי הִכָּחֵד כל בני בית עמרי, אשר היו לפוקה ולמכשול לישראל ויהודה, שבו השלום והמנוחה בקרב הארץ פנימה. מוסר העם לא היה עוד פרוע כבראשונה, רק כי “הבמות עוד לא סרו” ביהודה ובישראל עוד עמדו עגלי הזהב על מקומם, אך לב העם היה נאמן עם אלהי אבותיו ויתן כבוד אלהים רק לאלהי ישראל, אפס כי עוד כי לא התרוממה רוח העם לעבודת ה' מבלי כל סמל ותמונה. אך כאשר שקטה הארץ פנימה עוד לא הונח לישראל ויהודה מאויביהם חוצה. יהוא שר הרצים אשר היה כביר כח להתפרץ מפני אדוניו ולתפוש מלוכה על ישראל, לא היה בכל זה איש מלחמה וגדל כח להשיב מלהמה שערה מול פני אויבי העם מחוצה, לתת חתיתו עליהם לבל יהינו להרגיז את ישראל ולפשוט בגבולו. בימים ההם באה
ונהיתה בממלכת דמשק תמורה רבה. חזאל, מרצח נפש אדונו ומלכו בן-הדד השני, אשר רבות נלחם עם מלכי ישראל לבית עמרי, תפש את המלוכה על ארם ובהתחזק חזאל על כסא מלכותו חשב מחשבות להרחיב גבולות דמשק ולעשותה לממלכה אדירה ורבת האונים, כי היה חזאל איש מלחמה, גבור עז נפש ושואף לרשת משכנות לא לו. ממלכת אפרים היא הקרובה לדמשק ועל כן היתה בה לראשונה יד חזאל ותחת אשר בימי המלך שלפניו היתה יד שמרון רוממה במלחמותיה עם ארם, ובן הדד בקש את השלום מאחאב בהכנעה גדולה ובהתרספו לפניו, הלכה עתה יד חזאל הלוך וקשה על ישראל וצבא הארמים שטף ועבר בגבול ישראל, הבקיע אליו את ערי המבצר וישלחם באש, הרג בחרב בחורי ישראל, רִטֵּש עולליהם, בִּקַע הרותיהם וילכד את רֻבֵּי הערים אשר בהגלעד וכל ארץ עבר הירדן נחלת ראובן וגד וחצי מנשה, וכנראה כרת אז ברית מגן ותגרה עם מישע מלך מואב, הנלחץ מפני בני ימי ישראל אחרי פשעו ביהורם בן אחאב. אז פשע מואב בישראל ויבנה מישע את כל הערים הנהרסות במלחמת שלשת מלכי הברית בארצו וזכר עשה לתשועתו, בשברו מטֹת על יהודה, בהציבו מצבת זכרון עמוד-אבן גדול מאד עם כתבת המספרת לדור דברי הימים ההם והאבן הזאת נמצאה בימינו (בש' 1869 עיין לעיל בהערה 87) בככר ים המלח. חזאל החל לקצות בישראל אשר בעבר הירדן" ויכבוש כל ערי ארץ הגלעד והבשן וחבל הנחל ארנון, הוליך שבי רבים מיושביהן וידש את בשרם בחרוצות הברזל (ע' מלכים ב' ח', י"ב. י' ל"ב, ל"ג; עמוס א' ג' ד'). כל המעשים האלה נעשו בימי יהוא המלך והוא לא מצא און בנפשו לעמוד בפני הארמים הרבים והעצומים ממנו. עוד רב יותר הלחץ אשר לחצו מלכי ארם חזאל ובנו בן-הדד השלישי בימי יהואחז בן יהוא, כי לא השאירו הארמים לישראל כי אם עשרת אלפים רגלי, חמשים פרשים ועשרה רכב, כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש", אז פשטו גדודי ארם כפעם בפעם בממלכת ישראל וישבו נפש אדם לכבשם לעבדים (עיין מ"ב, ה' ב'). ותהי עת צרה ליעקב “וְעָנְיו מורֶה מאד” כבימי שפוט השופטים, “יהואחז נכנע מלפני ה' ויחל פניו ויקם להם מושיע ויצאו בני ישראל מתחת ידי ארם וישבו באהליהם”, אך כנראה קנה יהואחז את השלום במחיר יקר מאד לכבוד ממלכת ישראל, שלומה וטובה, כי כאשר עלה מלך ארם על גת בפלשתים וילכדה (מלכים ב' י"ב י"ח) עבר עם חילו דרך ארץ ישראל ומלך שומרון נתן לו לעבור דרך ארצו. רק ליואש בן יהואחז הצליח לשבור מטה עז הארמים ולהמיש את צוארו מעֻלּם הקשה, כי גם מלכי החתים ומלכי מצרים קנאו בגבורת הארמים וישיתו ידם עם ישראל לבצור רוחם הקשה ולשום גבול אל נצחונותיהם וגבורתם במלחמה ומני אז הלכה ממלכת ארם הלך ודלה.
הדבר הזה, כי אבדה מלכות ארם את כחה ואונה ולא יספה עוד לתת חתיתה על גוים וממלכות מסביב לה, היה לישועה גם לממלכת יהודה בימי אמציה בן יואש המומת בידי עבדיו אשר התקשרו עליו (בשנת 913 לפני חב"ש); כי כל הממלכות הקטנות: מואב, עמון ואדום נשגבו רק במעז ארם ובכל עת אשר פשעו בישראל ויהודה ויפלסו חמס ידיהם בארץ היתה דמשק למשען למו, היא נתנה להם כח לעשות חיל ותקם אותם לשטן על ישראל ויהודה. מן השבטים האלה התאזרו עז ביותר בימים ההם האדומים אשר פשעו ביהודה עוד בימי יהורם בן יהושפט. בני העם הקטן הזה בנו להם עיר מלוכה חדשה – עיר אדום – במרומי הרי שעיר על שן סלע, המתנשא כארבעת אלפים רגל מעל פני הים ובמעלת עלו מן גי המלח בערבת הים עד עיר אדום היא עיר הסלע (Petra) ובשום אדום בסלע קנו התגאה מאד ויאמר: “מי יורידני ארץ”. אז נחה רוח גבורה על אמציה מלך יהודה ויתאמץ לעלות על שן ההר אל עיר הסלע בראש עשרת אלפים צבאות חילו ואדום יצא גם הוא לקראתו בעם כבד ויד חזקה ותטש המלחמה בגי המלח ויכה אמציה את האדומים מכת הרג ואבדן וילכד את עיר הסלע, אז רם לב אמציה בנצחונו וגאותו ורום לבו היו לו ולעמו למוקש.
בימי יהוא ויהואחז בנו היה שלום בין ישראל ויהודה, אך ברית האהבה והאחוה אשר היתה בין שני בתי המלוכה בימי המלכים לבית עמרי לא עמדה עוד בתקפה וגבורתה, אף כי באמת היתה טובת שתי הממלכות דורשת, כי תהיה עצת שלום ביניהן להגן על גבולות הארץ מחמס העמים עובדי האלילים שכניהם אשר סביב שתו עליהם. בשוב אמציה ממלחמתו באדום התגלע הריב בינו ובין יואש מלך ישראל. סבת הריב לא נודעה אל נכון, אך נראים הדברים, כי מֵאֵן יואש לתת את בתו לאשה לבן אמציה, ובשלח אמציה דברים אל יואש לאמר: “לכה נתראה פנים” ענהו הוא בשפת לצון לאמר: “**החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר: תנה את בתך לבני לאשה”, ותעבור חית השדה ותרמוס את החוח: הכה הכית את אדום ונשאך לבך; הכבד ושב בביתך ולמה תתגרה ברעה ונפלתה אתה ויהודה עמך**“. אך אמציה לא שעה לדברי יואש הנכחים כי חפץ קרבות ויאסוף חיל וצבא רב ותטוש המלחמה בין ישראל ויהודה על יד עיר הגבול בית-שמש; וצבאות יואש, למודי נצחון במלחמותיהם עם הארמים, הכו את חיל אמציה וינגף במלחמה ויפול שבוי בידי יואש מלך ישראל ויביאהו ירושלים. נפלא הדבר, כי זאת העיר ירושלים עיר הקדש לכל העמים בתבל ארצה, אשר בעלוה אדונים רבים וצבאות כל הגוים באו בשעריה הציתו אש בחומותיה ותהיה לעיים וחרבות מפלה פעמים אין מספר, נכבשה ונחרבה בפעם הראשונה בידי מלך ישראל וידי בני ישראל היו בה בראשונה לפרוץ חומותיה ויהי הדבר לפלא ולאות. בכל זאת היה יואש מלך רב חסד ומרבה לסלוח, כי היה בידו אז למגר לארץ כסא אמציה, לספח את כל יהודה לממלכת ישראל ולאבד ניר לבית דוד. אך הוא לא עשה כזאת, כי אם הסתפק בקחתו כסף ענושים מהעיר והמקדש ויפרוץ חומת ירושלים מצפון משער אפרים עד שער הפנה ארבע מאות אמה”, את המלך אמציה הושיב שנית על כסא מלכותו ויקח ממנו בני התערובות לערובת השלום וישב שמרונה. אין ספק, כי החסד, אשר הפליא יואש מלך ישראל לעשות לאמציהו, איש ריב ומדון אשר התגרה ברעה למרות הדבר, אשר יואש העיד בו וידרוש ממנו כי “יִכָּבֵד וְיֵשֵׁב בְּבֵיתו”, כי החסד הזה עשה בעצת הנביא אלישע ותלמידיו בני הנביאים, כי יואש המלך כבד, “איש האלהים אשר בשמרון” ויהי לו לאב ולא סר מדבריו כל הימים.
אחרי מות יואש מלך ישראל (בע' 900 לפני חב"ש) מלך אמציה עוד חמש עשרה שנה, אך השלום וההצלחה נאספו מביתו וימת (בש' 884 לע' לפני חב"ש). בעת ההיא החליפה ממלכת ישראל כח ותוסיף עוז ועצמה בימי ירבעם השני בן יואש מלך ישראל הרביעי להמלכים מבית יהוא. המלך הזה היה גבור מלחמה וירם קרן עמו בכבוד יתר רב מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו מיום הִפָּלֵג הארץ לשתי ממלכות, וההצלחה עמדה לימין ירבעם כי האריך ימים על ממלכתו יותר מששים שנה12 ובשנות מלכותו הרבות הרבה לעשות מלחמות וַיַדְבֵּר עמים תחת רגליו ויכה אחור כל צוררי ישראל וביותר כבדה ידו על הארמים אשר הרבו הָרֵעַ לממלכת עשרת השבטים. מדברי מלחמותיו לא הגיעו לנו רק זכרונות ורשומים קטנים, אך גם מהם נראה את כל הגדולות אשר עשה, כי גדע קרן הארמים, שבר מטות עלם “וישב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה אשר בגבול מואב”, מלחמותיו אלה עשה ירבעם על פי הנביא לה' יונה בן אמתי מגת החפר אשר בנחלת זבלון, כנראה הכניע גם את מואב ויספחה לגבול ישראל. בעת ההיא ומלכות יהודה ירדה פלאים באשמת מלכה אמציה, אשר למן העת אשר כשלה גבורתו במלחמתו עם יואש לא יכול עוד להרים ראש ולהחליף כח. חֹמת ירושלים היתה מְפֹרֶצֶת ותחדל מהיות עיר בצורה ויהיו שעריה פתוחים לכל צר ואויב אשר לטש עינו עליה. גם לבנות את הנהרסות לא מצאה יד אמציה כי בני התערובות אשר לקח יואש ממנו ויביאם שמרונה היו לערובה, לבל ישוב לבצר את חומת ירושילם, בכל הדברים האלה העלה עליו, כנראה, אמציה את חמת העם וביחוד מרה עליו נפש רבי המלוכה “שרי יהודה” “ויקשרו עליו קשר בירושלים וינס לכישה וישלחו אחריו לכישה וימיתוהו”, אמציה הוא המלך השלישי מבית דוד אשר הומת בחרב-אויב והשני אשר נפל לפני קושרים ובוגדים אמציה ויהואש אביו.
אחרי מות אמציהו בידי “שרי יהודה” הקושרים באו כתומם: השּׁד והשבר, מקומה ומהפכה, בירושלים ויהודה. “השרים” מרצחי-חרש אחזו מושכות הממשלה בידיהם, הקושרים היו לעוצרים בעם ותמלא כל הארץ מֻטֶּה וָפֶרֶק. הילד הרך עזריהו בן המלך אמציהו המומת היה אז כבן ארבע שנים (ע' למטה בהערה) ואיש אין בארץ לשום מעצור ברוח תופשי הממשלה על העם ביד חזקה. אז זכרו האדומים את כל אשר עולל להם אמציהו, אשר גדע לארץ קרנם ויחריב את מצודת משגבם – עיר הסלע – ויפשטו בגבול יהודה ויעשו נקמות ביושבי הארץ באכזריות נוראה ועברת זדון; וגם בפעם הזאת היתה יד מצרים עם אדום לרעוץ ולרוצץ את יהודה עם עברתה, כאשר היתה לפנים זרוע להדד האדומי להקימו לשטן על בית דוד (עיין לעיל צד 77). דברי מלחמת אדום ביהודה לא נודעו לנו בפרטיהם, אך כנראה מדברי הנביאים בני הדור ההוא שטפו ועברו האדומים בכל גבול יהודה ויגיעו עד שערי ירושלים אשר לא היתה עוד עיר בצורה וחומתה היתה מפרֶצֶת מימי מלחמת יואש מלך ישראל באמציהו, הוליכו שבי את בני יהודה וימכרום לעבדים ולשפחות אל גוים וממלכות רחוקות וידו גורל על “בני ציון היקרים”, “את הילד נתנו בזונה והילדה ביין”. ראו זאת שכני יהודה, עמי צור ופלשת וישחקו על משבתיהם. גם ירבעם השני מלך ישראל קפץ באף רחמיו, לא זכר ברית אחים ויעמוד מנגד ביום שבות זרים חיל יהודה וירושלים. ביתר שאת גברה אכזריות הפלשתים אשר “עמדו על הפרק להסגיר אל אדום” את פליטי יהודה המבקשים להמלט אל גבולות ארצם, ויושבי עזה ויתר ערי פלשתים התעמרו בילדי ישראל למכרם לעבדים ולשפחות “לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם”, כי בעת ההיא כבר התחרו היונים בהצורים והצידונים בהמסחר בנפש אדם. גם צור וצידון בעלי ברית ישראל ויהודה מאז ומעולם לא זכרו ברית אחים “מימי שלמה וחירם” “ויסגירו גם המה את גולי יהודה אל אדום”.
בימים ההם (מן 588 עד 838 לפני חב"ש) היתה עת צרה ליהודה אשר כמוה עוד לא נהיתה. הארץ רגזה תחתיה וממלכת בית דוד כמעט שנפלה ואין מקימה. בעת ובעונה ההיא החלה גלות בני יהודה אל ארצות רחוקות ארצות המערב אשר הובאו שמה על יד היונים שוביהם וקוניהם. עם השבוים ההם באו גם הדעות הנשגבות והנעלות, יסודות התורה הישראלית אל עמי המערב, כי השבוים האלה היו “בני ציון היקרים” בחורי חמד “ובנות ציון” טובות החן והשכל, אשר זכרו את עמם מרחוק וירושלים עלתה על לבם ובהיותם בארץ אויב זכרו את כל מחמדיהם מימי קדם שמו אל לבם לבשר צדק בקהל עמים, להשמיע דבר ה' בגוים ותורתו בקצוי ארץ ולאומים רחוקים.
פרק שׁשׁי מלכי ישראל האחרונים וגלות עשרת השבטים (מן 957 – עד 790 לפני חרבן בית שני) 🔗
אחרי מות אמציהו מלך יהודה בידי “שרי יהודה” הקושרים ירדה מלכות יהודה פלאים, מוסרות המשרה נתקו ותהינה אך זְוָעות ופרעות בקרב הארץ. המהומות פנימה ומלחמות העמים שכניה אשר סביב שתו עליה מחוצה הביאו את הממלכה עד עברי פי פחת ותהיה למשל בעמים ולשמצה וקלסה בכל הממלכות מסביב. אחד הנביאים מבני הדור ההוא (עָמוֹס מִתְּקֹעַ) יקרא את מלכות אמציהו בשם “סֻכַּת דָּוִד הַנֹפֶלֶת” ומנהמת לבו יקרא: “מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא!” אך כאשר שחה לעפר נפש בת יהודה ונראה כי כבר קרב קצה וימיה לא ימשכו, שבה ותתנער מעפר, קמה ותתעודד ותתאזר עז לגדור פרצותיה ולהקים הריסותיה, ותתן שנית חתיתה בארצות הגוים סביביה. כל העם אשר ביהודה התעורר כאיש אחד לשום קץ לממשלת השרים המתפרצים מפני בית דוד, השרים אשר פעמַיִם נגֹאלו כפיהם בדמי מלך משוח וימלאו כל הארץ פרעות ומבוכות. בני העם שבו עד מלכם וידבקו בבית דוד “ויקחו את עֲזַרְיָהוּ – עֻזִּיָהוּ וימליכו אותו תחת אמציהו אביו”. כבן שש עשרה שנה היה עזיהו במלכו וכבן דורו ירבעם השני מלך ישראל האריך ימים על כסאו (מן 878 עד 823 לפני חב"ש) והרך המשוח הזה הצליח למלוכה, כי היה גבר רב פעלים ורב אונים ונבון דבר לדעת עת וחשבון למעשיו עד כי באמת כביר מצאה ידו
"לְהָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹפֶלֶת".
ראשית מעשהו, בעלותו לשבת על כסא מלכותו, היתה, להעלות עצמות אביו מלכיש, מקום שם נרצח בידי “שרי יהודה”, ירושלימה, לתת לאביו מקום קבר בקברות המלכים לבית דוד. אם הכה עזיהו את עבדי אביו המתקשרים עליו, לא נודע מספרי כתבי הקדש. אחרי הדברים האלה התעורר המלך הרך לרפא שבר עמו ומחץ מכותיו, אשר הכוהו המתקשרים והמתפרצים מבית, ושכניו העמים צורריו ומנדיו מחוץ. הדבר הגדול הזה היה אז כבד על המלך לעשותו, כי אל הפרעות במדינה וצרת צוררי יהודה נלוו גם אסונות הטבע ופגעיה הרעים, לשום ארץ יהודה לשממה ומשואות נצח. אז נראה כי מן השמים נלחמו ביהודה וגם הארץ התקוממה לה ומתגרת יד פגעי הטבע נמס כל לב ורפו כל ידים, וגם האמיץ בגבורים היה אז כאיש נדהם וכגבר לא יוכל להושיע. בשנים הראשונות למלוכת עזיהו היה הרעש בפעם הראשונה בכל ארץ יהודה, ותגעש ותרעש האדמה תחתיה בכל ארץ ישראל ויהודה, ואימה חשכה נפלה על יושביה, בראותם לראשונה המראה הנורא והאיום הזה. הבתים נפלו תחתיהם ונהרסו עד היסוד, ערים נושבות היו למעי מפלה וגלים נצים, ויושביהם נבהלו נחפזו וינוסו מן הרעש בלב נמס ופִק ברכים וקול מר צורח, קוראים לעזרה ומבקשים מנוס ומפלט מן האדמה אשר רגזה תחתיהם והשאול אשר פערה פיה לבלעם חיים. אל הרעש נוספו עוד מחזות הטבע נוראים מאד “אותות בשמים ובארץ בדם ואש ותמרות עשן. השמש נהפך לחשך והירח לדם. שמים וארץ רעשו, שמש וירח קדרו, הכוכבים אספו נגהם, והקולות והברקים באור חציהם הוליכו עוד יותר אימים על הארץ ויושביה, הרעש הטיל סער גדול בים וירומו גליו והמית זעפו חוללה תהומות, אז התפוצצו הררי עד ושחו גבעות עולם, ותהי אך זועה נוראה, אימה חשכה וחתת אלהים על כל בשר”… – הרעש הגדול הזה עוד הרעיש יותר את לב כל העם בראותם בו אצבע אלהים, ודבר ה' ביד הנביא עמוס מתקע, אשר עוד שנתים לפני הרעש נִבָּא ויאמר:
"הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָ֑ה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִֽיר:
וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק
לֹא יְאַמֵּץ כֹּח֑וֹ וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשֽׁוֹ: וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל
בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּ֑ט וְרוֹכֵב
הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשֽׁו: וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָרוּם יָנוֹס בַּיּוֹם
הַהוּא נְאֻם יְיָֽ".
וכאשר בא דבר ה' ביר נביאו נמס כל לב ביהודה ונראה להם כי קץ כל היקום קרוב לבא.
כמעט שעברה בהלת הרעש ואסון אחר איום ונורא כהראשון בא על יהודה. כי קרא ה' לרעב בארץ: היורה והמלקוש לא היו וגם טללים להרות את האדמה לא ירדו ויהי חֹרֶב בארץ, אז יבש כל חציר, נבל כל ציץ השדה, יבשו אפיקי מים ודללו וחרבו כל נהר ופלג וכל יובל מים, אש השמש הלֹהטת אכלה נאות המדבר וכל מקומות מרעה לבהמת הארץ, לשון יושבי הערים בצמא נשתה “וינועו יושבי שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו”; אז נעורו הארבה, החגב והחסיל, אשר לא מצאו אֹכל במקום שבתם בעבר הירדן מזרחה, על שכבת האדמה מעפר הרי שרפה, ויטושׁו על פני א"י ויהודה ויכסו את עין השמש וישחיתו את כל יבול הארץ אשר השאיר החֹרֶב. הארץ היתה כמדבר שממה, כי לחכו הארבה והחסיל כל שיח וצמח האדמה, עד כי “שדד שדה, נבלה אדמה, הוביש תירוש, אֻמלל יצהר, הגפן הובישה והתאנה אֻמללה, גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו; ואז הוביש גם ששון מבני אדם”. שנים אחדות זו אחר זו השחית הארבה את יבול האדמה ותרב צרת יהודה ויגדל אסונה מאד. בימים ההם נראה כי הסתיר ה' פניו מעל עמו וישלחם ביד פשעם, כי זנח מזבחו, נִאֵר מקדשו ויתן עמו לחרפה ונחלתו למשל ולשנינה. אז הרבה העם לצום ולהתפלל לפני ה', ובדבר הנביא יואל בן פתואל, אשר קם בעת ההיא לחזק לבם בה' בדבריו נמרצים ובוקעים ויורדים חדרי לב, התעוררו לשוב עד ה' אלהיהם, אספו עם, קדשו צום, קראו עצרה, קבצו זקנים עם עוללים ויונקי שדים, ובין האולם ולמזבח בכו הכהנים ויאמרו:
"חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל-בָּם גּוֹיִ֔ם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּ֔ים, אַיֵּה
אֱלֹהֵיהֶם".
אז בשר הנביא יואל בן פתואל ישועות בארץ, “כי קנא ה' לארצו ויחמול על עמו”. ותרב מאד אמונת העם באלהיו בבא דבר הנביא: הגשם ירד בעתו, היורה והמלקוש בראשון לחדש, עד כי דשאו נאות מדבר, האפקים והפלגים מלאו מים, עץ השדה נתן פריו והתאנה והגפן את חילם, ואחרי עבור ירחים אחדים “מלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש ויצהר”.
אחר הדברים האלה, כאשר התרוממה רוח העם ותתגבר אמונתו באלהיו, מצא המלך הרך את העת נכונה לפניו להרים שנית קרן עמו בכבוד ולהכות צוררי יהודה אחור. פעֻלתו הראשונה היתה להשיב נקמות לאדום על הרעה הרבה אשר הרבה לעשות ליהודה ויכה את אדום ויקח ממנו את אילת על חוף ים סוף וישיבה ליהודה (מלכים ב י"ד, כ"ב). וישב ויבן אותה מחדש. בבנות עזיהו את אילת מִפְרֶצֶת ים סוף מצאה ידו עוד הפעם לשלוח אניות סוחר נושאות תבואות ארץ יהודה, מביאות סחר גוים וחיל עמי ערב והודו (אופיר), למען הרבות את עשר הארץ, כבודה ותפארתה.
אז נטה עֻזִּיָהוּ ידו על הפלשתים, כי זכר את כל הרעה אשר עשו בני פלשת לבני יהודה בשנות המהומה, כאשר לא היה מלך בארץ, אשר הסגירו את גולי יהודה אל האדומים. ויפרוץ את חומת גת ואת חומת יבנה ואשדוד, ויבן ערים באשדוד ובפלשתים" (דה"ב כ"ו ו) וכנראה קרע חבל ארץ גדול מן הפלשתים ויספחהו אל גבול יהודה. עזיהו שקד מאד להרבות חיל העם ולתת און ותעצומה לכל דברי הצבא, וביותר לשוב ולבצֵּר את חומת ירושלים המפֹרֶצֶת מימי המלחמה בין אביו אמציה ויואש מלך ישראל. את החומה הזאת שב עזיהו וַיְבצֵּר בעצה וגבורה, בדעת בנין המבצרים בימים ההם ובכלי תותח וְמַפֵּץ לעשות מלחמה בתחבולות. משלשה רוחות בנה ויקף עזיהו את חומת ירושלים ויבצרה ויבן בה מגדלים ובירניות גבוהים מאה וחמשים אמה: מן שער הפנה מצפון, שער הגיא מדרום ועל המקצוע, כנראה בקרן מזרחית צפונית, – מגדל חננאל – ועל המגדלים והפנות העמיד עזיהו “חִשְׁבּוֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חֹשֵב” או מכונות לירות בחצים ואבנים גדולות13. גם הרבה חיל וצבא וכלי נשק ויעש סדרים ומשטרים בפקודות אנשי הצבא ושרי החילים ויהי לעזיהו חיל עשה מלחמה יוצאי צבא לגדוד עם ראשי אבות לגבורי החיל; ויכן עזיהו לכל הצבא מגנים ורמחים וכבעים ושריונות וקשתות ואבני קלעים", ויצא שם עזיהו עד למרחוק. ורבים מהעמים צוררי יהודה נכנעו מפניו ויהיו לו עבדים נושאי מנחה ושם תקפו וגבורתו נשמע גם במצרים, אשר משם הוציא מרכבה וסוסים להרבות סחר הארץ, כאשר עשה המלך שלמה, ותעל יהודה מעלה מעלה בגבורה ובעשר, “ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאֹצרותיו ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו”. כי יותר שהיה עזיהו איש מלחמה, היה גם מלך השלום, השוקד להועיל להטיב את מצב בני עמו, מכלכל דברי המדינה כרוח משפט, וישם כל מעינו להרבות עשר הארץ במסחר, משלח יד ועבודת האדמה. בהשיבו ליהודה את העיר אילת על שפת ים סוף, נפתחו שנית לפני יהודה שערי המסחר עם ערב והודו (אופיר), ויבן עזיהו אניות גדולות “אניות תרשיש”, אשר נתנו לתבואות ארץ יהודה תוצאות עד לקצוי ארץ ואיים רחוקים ומשם הביאו ליהודה כל טוב ארץ הודו הברוכה וכל “שכיות החמדה”. גם על עבודת האדמה, וגדול בהמות, כענפים היותר נכבדים בדעת כלכלת המדינה, שם עזיהו את עיניו: “ויבן מגדלים במדבר ויחצב ברות רבים, כי מקנה רב היה לו, ובשפלה ובמישור אִכָּרִים וכורמים בהרים ובכרמל, כי אוהב אדמה היה” (דה"ב כ"ו, י').
בעת ההיא וגם מלכות ישראל, הוסיפה אמץ וגבורה ותעל מעלה מעלה. ירבעם השני היה כביר כח לב ורב פעלים כעזיהו מלך יהודה, בימי ממלכתו הרבה לעשות מלחמה עם הארמים צוררי ישראל ויבצור את רוחם הקשה ויקח מהם את עיר הראשה דמשק וילכוד גם את העיר חמת ויספחה אל גבול ישראל, ואז היו כל העמים יושבי חבל הארץ בין הרי הלבנון ונהר פרת, אשר עבדו לפני זה את הארמים, למס עובד לישראל. בעת ההיא וגם ממלכת צור וצידון מלאה מֻטָּה וָפֶרֶק, ותהי מהומה ומבוכה בין גדולי הממלכה על דבר ירושת הכסא, ורבים מרבי המדינה הוסיפו לעזוב את הארץ ויכוננו להם ערי מושב במבואות הים התיכון באפריקה הצפונית. המהומות האלה נתנו יד לירבעם להרחיב גבולות ממשלתו צפונה מערבה. בכל המעשים האלה רחבו ונסבו גם גבולות המסחר וחרשת המעשה, וַיֶרֶב עשר הארץ ויפרוץ לרוב. אז גברו גם אהבת המותרות והרדיפה אחרי תענוגות בני האדם. בבתי קיץ וחרף ישבו, לא רק המלך, כי אם גם כל רגעי הארץ השאננים והבטחים בהרי שמרון, שכבו על מטות שן ויבנו להם בתי גזית (עיין עמוס ג' ט"ו, ה' י"א; י' ד'). האיש השופט למראת עיניו, אשר השקיף אז על ממלכת יהודה ושמרון, דִמָּה, כי שבה עתה תקופת המלך שלמה המאשרה, וכי לא חלו כל שנוים בעם ישראל ויהודה, רק כי תחת המלך האחד על ישראל ויהודה בימי דוד ושלמה ימלכו עתה שנים בירושלים ושמרון. כה נראה לכל אלה אשר לא הטיבו ראות את חלי העם והרקב אשר בא בעצמותיו. אולם הנביאים חוזי-יה המה צפו ברוח קדשם ויראו האותיות למרחוק; כצופים לעם ראו את העשר הנפרץ ותוצאותיו: רדיפת התענוגים ואהבת המותרות, כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה; הפרעות בדרכי המוסר התגברו במלכות שמרון ביתר שאת מאשר במלכות יהודה ועל כן קרב קצה לבא; הנביאים ראו את הסער אשר נעור מירכתי צפון ועל ראש מלכות ישראל יחול, ראו כי עוד מעט ותתמלא סאת העונות בממלכת שמרון החטאה; ראו את האסונות המתרגשים לבא וינבאו רעה על מלכות עשרת השבטים, כי קרובה לבא עִתָּהּ וימיה לא ימשכו.
בממלכת שמרון עוד עמדו עגלי הזהב בבית אל ובדן, ותוסף עבודת האלילים להתפשט ולהתרחב בארץ ישראל, וגם בשמרון וגלגל עמדו פסלי האלילים (ע' עמוס ד' ד'; ח י"ד). בבית אל בנה אז ירבעם השני בית מקדש מלך ומזבח גדול לעגלים וכהן-גדול ללא-אלהים אמציה שמו כִּהֵן בבית ההוא ויהי לו שדות וכרמים עשר ונכסים, לא ככהני צדק לה' ביהודה אשר לא היתה להם נחלה בקרב אחיהם וה' היה נחלתם (עי' עמוס ז' י ט"ז); עבודת הבעל אשר הכחיד יהוא מקרב הארץ בחרב נקמת שבה ותהי שנית לעבדת אלהי הארץ בימי ירבעם בן שִלֵּשִים ליהוא, והעבודה הנתעבה הזאת הוסיפה עוד הפעם לטמא את הארץ בעונות זִמָה וְתֶבֶל כבימי אחאב ואיזבל אשת הזנונים. וַתֶּרֶב עוד חטאת שמרון בימי המלך ירבעם מבית יהוא, מאשר בימי המלכים מבית עמרי; כי אל עבודת אל נכר, חטאת זמה ותבל נלותה גם חטאת הבצע והמרמה, ותמלא הארץ משד עניים ואנקת אביונים; למען מלא תאות לבם הרבו רגעי הארץ לאסוף הון ולעשות עשר ולא במשפט, דכאו בשער עני ופני עניים טחנו, נתנו כספם בנשך כסף ונשך אֹכל, “ויטו על בגדים חבֻלים אצל כל מזבח וישתו יין ענושים בבית אלהיהם”. ויתעמרו בעניי העם אשר נשו בהם כסף ויכבשו אותם ואת בניהם להם לעבדים “מכרו בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים” ויסחרו ללא-אמונה בארץ, ויאמרו:
"מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁ֔בֶר וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּ֑ר לְהַקְטִין
אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁ֔קֶל
וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה: לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָ֑יִם;
וּמַפַּל בַּֽר נַשְׁבִּֽיר".
אז מלאה הארץ חמס ולהעניים והאביונים לא היה שומע גם בשער המשפט כי השר שאל שחד והשופט שפט בַּשִּׁלּוּם “ויהפכו ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו”. הרדיפה אחרי תענוגות בני אדם והתאוה הזוללה פרצו כל חק וגבול וירבו בין רגע הארץ “ושרי ישראל”:
"הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל-עַרְשֹׂתָ֑ם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּ֔אן
וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּֽק:
הַפֹּרְטִים עַל-פִּי הַנָּ֑בֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי-שִֽׁיר: הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי
יַ֔יִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים
יִמְשָׁ֑חוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵֽף.
ונשי אצילי ישראל הרבו עוד הָרֵעַ ואלה פרות הבשן אשר “בהר שמרון” השחיתו דרכן עוד יותר מבעליהן ותהיינה “עושקות דלים ורוצצות אביונים” ותאמרנה לאדוניהן: הביאה ונשתה!… כן “רבו מהומות בשמרון ועשוקים בקרבה”, וירבו בה אלה אשר “לא ידעו עשות נכוחה האוצרים חמס ושֹד בארמנותיהם”.
אך בכל הפרעות האלה בדרכי המוסר לא היה עוד ישראל פרוע לשמצה כשכניו הגוים עובדי האלילים, כי הנבואה היתה ככרוב סוכך על רוח העם לבל יֵעָשה כֻּלֹה מִדְחֶה. אהבת המישרים, הצדקה ודעת אלהי אמת כבר הכו שרש עמוק בלב העם, וגם בפרוע רוח שקר פרעות בישראל נמצאו אנשי רוח כבירי כח לב, מוכיחים בשער ורודפי צדק, אשר היו עשוים לבלי חת וירימו כשופר קולם להגיד גם למלך פשעו ולאצילי ישראל חטאתם, ותוכחתם לבקרים לא שבה ריקם, כי אם באה בלב כל הישרים והתמימים, ויקשב העם וישמע וישם לבו על דרכי גדוליו, מוריו ומאשריו המתעים אותו ויוליכהו בדרכי חשך ולא אור. כמאה שנה כבר עברו מיום הִּגָּלות לעיניהם אליהו התשבי המקנא לאלהי ישראל, להרעים בקול גאונו על אחאב נעוה הלב ואשתו איזבל המרשעת, אך רוח אליהו עוד היתה מתהלכת בין בני הנביאים אשר יצקו מים על ידיו וידי אלישע תלמידו “אשר נחה עליו רוח אליהו”. מחֶבֶר בני הנביאים אשר יסדו אליהו ואלישע יצאו מוכיחים בשער ודברי תוכחתם מצאו מסלות בלב בני הנעורים – תקות כל עם וחסן ישועתו. לב בני הנעורים הָעֵר והפתוח לכל צדק וישר, לכל הגיון נשגב ונעלה, התמרמר על דרך אבותיהם הנשחתה ותאותם הפרוצה והנמבזה. מיום ליום רבו “הבחורים” אשר התאספו להקשיב אמרות בני הנביאים אשר בבית אל, גלגל ויריחו. בחורי ישראל אלה היו לנזירים, וכבני הנביאים גִדלו גם הם פרע שער ראשם ויזירו עצמם מן היין, ומעט מעט נחה רוח הנבואה גם עליהם ויחלו גם הם להשמיע תוכחתם לבקרים, ויקֻמּו הבנים באבותיהם ליסרם בשבט פיהם בתוכחות עלי עונם; נערי בני ישראל היו לנזירים ואבותיהם היו שותים במזרקי יין וראשית שמנים משחו ולא נחלו על שבר יוסף; אז מצאו בני הנביאים את לבם לשאת מדברותיהם “במקום מקדש מלך ובמושב רגעי הארץ”. בקהל-עם וסוד בחורים, פרשו בני הנביאים כשמלה את חטאת ראשי העם ותעתועיהם, עשיריו וגדוליו. אם עלה מספר בני הנביאים למעלה ראש, עד כי מצאה ידם להתיצב בפני כל הנוגע בם לרעה, או כי הבחורים אשר באו בסודם ויקימו אותם לנזירים ובני נביאים היו בני מרום עם הארץ, אשר גם המלך ושריו לא נועזו לנגוע בהם לרעה ולבער אחריהם בחרב נוקמת כבימי אחאב ואיזבל, אם כה ואם כה, נדע נאמנה כי בימים ההם לא נרדפו הנביאים לה' בחרב המשפט. האצילים רודפי תענוגות השותים במזרקי יין התאמצו להשקות את הנזירים יין ולאמר לבני הנביאים: “לא תנָבֵאו”, שנאו את המוכיחים בשער וידברו אליהם מהתלות אך לא הזידו לנגוע בם לרעה.
החרות אשר שלטה אז בממלכת ישראל להביע איש איש הגיון לבו באין מעצור, נתנה יד לנביא ה', הראשון בזמן לגדולי הנביאים בדור ההוא לשאת משא ישראל בימים ההם. הנביא עמוס אשר היה בנקדים מִתְּקֹעַ היה הראשון בזמן להנביאים – החוזים מליצי-יה אשר בדברות קדשם האירו את עיני העם באור האמת והתושיה. עמוס לא היה לא נביא ולא בן נביא, לא נזיר מן היין ולא גדל פרע שער ראשו, כי אם עובד אדמה “בוקר ובולס שקמים אשר יגדלו בשפלה לרוב”, וגם בלכתו אחרי הבקר וישת לבו לעדרים, הגה לבו בעמו ותנח עליו רוח הנבואה בכל תקפה וגבורתה, ולא יכול עוד הרועה התמים לכלוא בקרבו את רוח ה', ויבוא בשערי העיר בית אל ויקרא מנהמת לבו:
אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָ֑א אֲדֹנָי יְיָ דִּבֶּר
מִי לֹא יִנָּבֵֽא!
רוח הנבואה צררה אותו בכנפיה ותביאהו העירה בית אל למקום מקדש מלך ומושב ירבעם השני, להגיד לגדולי העם פשעם, להעיד בם כי צרות רבות ורעות מתרגשות לבא מפני חטאתם הרבה, וישמע העם ויקשב לקול דברי הרועה-החוזה העשוי לבלי חת ויפול פחדו על אמציה הכהן ללא-אלהים בבית מקדש מלך אשר בבית אל. על פי הדברים האלה נראה כי עלה אז עם ישראל במעלות ההשכלה והדעת, עד כי דברי הנביא-הרועה הנאמרים באמרות טהורות צרופות ושקולות בפלס המליצה וההגיון באו בלב בני העם ויבינו לשכל מליו. הנביא עמוס היה הראשון אשר דבר אל עמו בלשון למודים ותפארת מליצה ושיר, בלשון הנביאים וחוזי-יה אשר קמו בימיו והבאים אחריו בכל עת היות הנבואה בישראל. כל דברי הנביאים משמואל הרמתי עד עמוס שהגיעו אלינו מכתבי הקדש נאמרו בשפה ברורה ופשוטה; לפעמים הביעו אמריהם במשל וחזון ויתנו במעשיהם אותותיהם אותות המעשים המתרגשים ובאים, בחפצם לתת תקף ועז לדבר ה' הקריב לבא; אך שפת עמוס ויתר הנביאים מדורו והלאה תִּבָּדֵל וְתִצְטַיֵן בתארה ותכונתה. בהדבור הנבואי התלכדו כאחד נעם השירה עם מיטב ההגיון אשר לנואמי נְאֻם בקהל עם ומוכיחים בשער. המשל והחזן הוסיפו עוד יותר לרומם את מעלת הדבור הנבואי בחזון-יה ודברי אלהים חיים. המליצה הנבואית מָרְכָּבָה מהדבור הפשוט עם החזיון והשירה בעצם תקפה והוד תפארתה. בדברי הנביא עמוס ומליצותיו וחזיונותיו נראה גם את מעבדו ומשלח ידו: כי מאחרי הנוה לקחהו ה' וישימהו לנביא בישראל: כאשר ישאג ה' מציון ואבלו נאות הרועים; בנהגו את צאנו אחרי המדבר הקשיב וישמע “שאגת אריה וקול כפיר ממעונתו” וינסה להציל את השה “מפי האריה שתי כרעים או בדל אזן”; בשמרו עדריו בלילה נשא עינו השמימה על הירח יקר הולך והכוכבים במסלותם וירא וידע את שם ה' “עושה כסיל וכימה, והופך לבקר צלמות”, התמונות האלה אשר בהם יתנכר הנביא בנקדים מתקע
עור תוסיפנה לוית חן על מדברותיו.
נבואת עמוס בבית אל החלה "שנתים לפני הרעש" וינבא גם הוא את האותיות אשר תבאנה; עמוס דמה כי הרעש ישיב לב העם אל אלהיו, אך כאשר הקשו בני ישראל את ערפם ולא שמו לבם גם לקול האות הזה, הוסיף הנביא ליסרם בשם ה' וינבא ימים רעים על ישראל לאמר:
הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה; וְהַיּוֹצֵאת
מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל… לָכֵן יַעַן
בּוֹשַׁסְכֶם עַל-דָּל וּמַשְׂאַת-בַּר תִּקְחוּ מִמֶּ֔נּוּ בָּתֵּי
גָזִית בְּנִיתֶם וְלֹא-תֵשְׁבוּ בָּ֑ם; כַּרְמֵי-חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת-יֵינָֽם.
נגד אלה אשר בטחו בעשרם או התהללו בצדקתם ללא-צדק ויתאוו ליום ה' קרא עמוס לאמר:
לָמָּה לָכֶם יוֹם יְיָ הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר…. אָפֵל וְלֹא
נֹגַהּ לוֹ..
דברי עמוס, אשר כחצים שנונים היו ערוכים נגד המלך וביתו, נגד רבי המלוכה, גדולי העם ועשיריו, עוררו את אמציה הכהן הגדול ללא-אלהים במקדש מלך ירבעם לשלוח דברים אל מלכו לאמר: “קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל; לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו”, ושלח אמציה – כנראה בשם
המלך – את דברו קשה אל הנביא מִתְּקעַ לאמר: “ברח לך אל ארץ יהודה ושם תנבא”, אך עמוס השיבהו רכות לראשונה – בענוה ונחת ככל נביאי יה מן ראש הנביאים לה' – לאמר: לא נביא ולא בן נביא אנכי, כי בוקר אנכי ובולס שקמים, ויאמר ה' אלי: לך הנָּבֵא אל עמי ישראל", ואחרי הדברים האלה חזה להכהן-ללא-אלהים זה חזות קשה. אך לא כהחזות הקשה אשר חזה עמוס על מלכות ישראל חזה על יהודה. אמנם גלה גם על עונה, “על שלשת פשעי יהודה ועל ארבעה”, אך לבו הגה אהבה וחמלה על “סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת” ופעם ופעמים התחנן לפני ה' אלהיו על בת יהודה השדודה אז בידי האדומים האכזרים לאמר:
"סְלַח נָא!
חֲדַל נָא!! מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא,!!
וגם ברגז ושצף קצף כאשר ינבא קשה בשם ה' על ממלכת ישראל ויאמר:
"הִנֵּה עֵינֵי יְיָ בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אוֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי
הָאֲדָמָה"
רחם יזכור את יהודה ויאמר:
אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב.
עמוס נשא משא על ישראל ויהודה בימי המהומות בירושלים, במשל בה הקושרים העריצים תופשי מושכות הממשלה, אחרי המיתם את אמציה, ובשנים הראשונות לממלכת עזיהו, כאשר עוד לא נרפאה הממלכה מן המכות אשר הֻכתה בידי “שרי יהודה” מבית והאדומים מחוץ; בצרת יהודה צר גם להנביא ויהמו מעיו אל ממלכת בית דוד, ובדבר ה' אשר בפיו בשר נחמות לבני ירושלים ויהודה ויחזק לבם בתקוה טובה לאמר:
בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָדַֽרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן
וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם…. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים
נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטָעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָ֑ם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶ֑ם: וּנְטַעְתִּים
עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ:
בדברי נחמה מבשרי טובה משמיעי ישועה לבית יהודה חתם הנביא הגדול מתקע את דברי נבואתו האחרונים וכל יתר רברי חייו ואחריתו נעלמו ממנו ולא נמצא להם זכר בדברי ימי ישראל אשר בכתבי הקֹדש.
בימים ההם, כנראה, קם עוד נביא ליהודה, אשר מלבד נבואתו לא נדע דבר מדברי ימי חייו, הוא הנביא יואל בן פתואל. מרבית הנביאים נגלו אל העם כמן ערפל ועב הענן ואחרי מלאותם תעודתם שבו לעמת שבאו וַיֵעָלְמו ויסתרו ועקבותיהם לא נודעו. נבואת יואל היתה באותה העת אשר ארץ יהודה נאנחה בתגרת יד הפגעים הרעים: הרעב והארבה, חרב האדומים האכזרים ויתר העמים צוררי ישראל נחתה בה ותרד פלאים ומי הזידונים באו עד נפשה, עד כי רבים נואשו מתשועה: הַיִאוש התגבר בלב העם; אז רפו כל ידים ונמס כל לב והעם אשר בירושלים וארץ יהודה תקעו בשופר, קראו צום קדשו עצרה ויקראו אל אלהים בחזקה להשיב חרון אפו מעמו, ארצו ונחלתו; בימי רעה אלה היתה תעודת הנביא יואל לא ליסר את העם בשבט פיו, כי אם לחזק את לבו בה' אלהיו ולאמץ רוחו בתקוה לימים טובים מאלה. רק מדי דברו לא ימנע יואל מלגלות על חטאי בני דור תהפוכות: “השכורים שתי יין”. אשר בימי אסון נורא על האֻמָּה כלה “יבכו הם ויילילו על העסיס כי נכרת מפיהם”; יעיר למוסר את השבים אל ה' רק בפיהם ושפתם בצום ומספג ולבם בל עמם ויקרא להם לאמר: “קרעו לבבכם ואל בגדיכם!!” בדברי חן ותחנונים, ברחמים גדולים ובאמרי נעם ינחם הנביא יואל את עם יהודה וירושלים בה' אלהיו, כי “חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה”, ויחזק את לבם בהבטיחם בשם ה כי עוד לא הסתיר פניו מהם, עוד לא הסיר חסדו ואמתו מיהודה ומציון הר קדשו “ולא יבושו עמו לעולם”. יואל חזה חזון תמורה גדולה ונפלאה בדברי העתים, כי בימים ההמה ובעת ההיא, ישיב ה' את שבות יהודה וירושלים. אז ישובו הבנים הנדחים מקצוי ארץ ואיים רחוקים לגבולם, ובני ציון אשר מכרו האדומים אל בני צור וצידון “אל בני היונים” יעשו נקמות בשוביהם, כי "יקבץ ה' את כל העמים לעמק יהושפט “לשפוט אותם על כל הרעה אשר עשו לבני יהודה ואז מצרים שממה תהיה ואדום למדבר שממה…. "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור”, או-אז תעבור ממשלת זדון מן הארץ וצדקה ומשפט, חסד ורחמים ישורו בין עמי התבל ומשפחות האדמה, ואז:
"אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂ֔ר… זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמ֔וּן,
בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאֽוּ: וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל
הַשְּׁפָח֑וֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּ֔ה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִֽי:
הנביא השלישי בימי המלכים: ירבעם מלך ישראל ועזיהו מלך יהודה, אשר חזה חזות קשה על ישראל ועתידות טובות ישועות ונחמות על ממלכה יהודה, היה הושע בן בארי אשר כנראה נִבָּא בבית אל או בשמרון. עמוס יסר בשבט פיו את בני הדור ההוא על השחיתם את דרכם על הארץ ויפרעו מוסר אבות ותורת שדי, הושע הרעים בקול גאונו על בני ממלכת שמרון ויגד להם פשעם, כי סרו מאחרי ה' אלהיהם ויזנו אחרי הבעל. את העם הזנה אחרי הבעל דִמָּה הושע לאשת זנונים אשר תבגוד בבעל נעוריה, תפזר דרכיה לזרים ותלך אחרי מאהביה, מבלי דעת כי מידי בעל נעוריה לה לחמה ומימיה צמרה ופשתה שמנה ושקויה. אז ישוב ה' ולקח ממנה דגנו בעתו ותירושו במועדו והציל צמרה ופשתה לכסות את ערותה; ואחרי שנים רבות בצר לה כי תרדוף אחרי מאהביה ולא תשיגם, תשוב אליה הדעת את ה' אלהיה מוציאה ממצרים ותאמר:
אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה
אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָֽתָּה.
הנביא הושע יְתָאֵר בחרט צַיָר פלא תמונת האשה השבה מדרכה הרעה וזכרון מעשיה הרעים הוא לה למוסר כליות, עד כי תָקט בפניה ותדע והכיר כי רע ומר עזבה את ה' אלהיה ולכתה אחרי הבעלים, ואז תסיר את אלהי הנכר מקרבה:
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְ֔יָ תִּקְרְאִי אִישִׁ֑י וְלֹא-תִקְרְאִי לִי עוֹד
בַּעְלִי.
כי לא תוסיף עוד נשוא שם הבעל על שפתה; או-אז ישוב ה' לרחם את עמו ובחר עוד בישראל, ובחסד עולם ורחמים גדולים ישוב לשוש על עמו ונחלתו ויאמר:
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָ֑ם
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.:
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַעַתְּ אֶת יְיָֽ:
בכל אהבת הנביא את יהודה לא ימנע מהוכיח את עֻזְיָהוּ המלך, על שומו בשר זרועו וירבה בצבא, רכב ופרשים ולא ישען על ה' אלהיו הנותן כח לעשות חיל ויאמר:
וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיָי אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶ֭שֶׁת
וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים.
הושע חזה חזון אחרית הימים, כאשר ישוב ה' לרחם עמו לרפא את שברו, לְאַחד בית ישראל ובית יעקב ונשיא אחד מבני בית דוד ימלוך עליהם.
וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָ֑רֶץ.
הושע ינבא אחרית טובה לבני עשרת השבטים אשר “ישובו ובקשו את אלהיהם ובית דוד מלכם” אחרי חרבן מלכות שמרון “ובני ישראל ישבו ימים רבים באין מלך ושר, זבח ומצבה, אפוד ותרפים”.
רוח שקר ותהפוכות אשר התהלכה אז בממלכת שמרון והאסון הנורא עם המהומות והמהפכות, אשר כתמם באו על יהודה, נגעו עד לב הנביאים והחוזים ויקראו לאור עולם את רגש-יה, רגש המליצה הנבואית, אשר בְתָכְנָה הנעלה, באמרותיה הצרופות ובאמרותיה השקולות והקצובות, פעלה פעולה עזה וכבירה על לב העם שומעי דברה. כאשר עלילות אחאב ואיזבל העירו את הנביא הגלעדי, המקנא לה' אלהי ישראל לְהִגָּלות אל העם ולהפליאם הפלא ופלא עד כי השיב את לבם אל אלהי-אמת, כן קראו מעשי ירבעם השני ותעתועי שריו את עמוס מנאות הרועים על יד העיר תקֹע והושע בן בארי משבתו בדד בתוך עמו ויקומו ויתעוררו להגיד לעמם פשעו ולבית ישראל כל חטאתו. בצרת עמם וְהִתָּעותו ולכתו אחרי ההבל היה צר להם, ואשרו, כבודו, מעלות רוחו ותהלתו היו ששון ישעם, נעם תקותם, רעיון לבם והגות רוחם בכל חזיונותיהם ומדברותיהם, ואת נעם אמריהם סִגְלו להם בני הנביאים שומעי אמרותיהם הצרופות, הקשיבו וישמעו, למדו בפיהם ויכתבו אותם בספר לזכרון לדור אחרון. דברי חוזי-יה אלה אשר נכתבו בספר היו הראשונים אשר בדור אחרון היו לאור גוים, לפקוח עיני לאֻמים ההולכים בדרכי חשך; בימים ההם נאמרו הגברים הנעלים והנשגבים על דבר השלום הנצחי בין בני האדם על האדמה, אשר מבעדם נחזה חזון-לב כל נביאי ישראל ומשאת נפשם הזכה. אלה הם הרברים אשר אלפי שנים הִנֵּה הִנָּם משאת-נפש כל אנשי-לב, חכמי אמת, רודפי צדקה ומשפט חסד ומישרים, אהבת אחים ושלום אמת בין בני האדם על האדמה, חזון-רוח והגיון-לב אשר כאז כן עתה הוא עודנו אך רעיון רוח טהור נשגב ונעלה ועוד לא נראה כי קרוב יום ה' אשר עליו נבאו הנביאים בחזון לאמר:
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָ֔רִים
וְנִשָּׂא מִגְּבָ֑עוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִֽם:
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ
לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹ֔ב
וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָ֑יו
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָֽם
וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּ֔ים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָח֑וֹק
וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵר֔וֹת
לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָֽה:
(מיכה ד' א' ג'; ישעיה ב' ב' ד')
זאת היא התמונה הנאדרה בקדש, אשר תעט שלמת אור התורה אשר תצא מציון ודבר ה' אשר יִשָּׁמַע מירושלים, חוון נעלה ותמונה מופיעה נהרה לכל יושבי תבל כאלה לא נראו ולא נשמעו בכל מליצת עמי תבל מן העולם ועד העולם ואין בכל חזיונות חכמי חרשים משלם.
פְּעֻלַּת דברי הנביאים ותוכחתם לבקרים נראתה על פני דברי ימי ממלכת שמרון. כאשר בדבר אליהו ואלישע התעורר איש רב פעלים ושואף לכבוד מלכים להכחיד את בית עמרי מן הארץ, כן התעורר גם עתה, לשמע דברי הנביאים המנבאים רעה על בית יהוא, אחד מן העם לקום בחרב על בית המלוכה אשר השחית את דרכו כבית עמרי מלפנים. ירבעם השני אמנם מת בשלום אחרי האריכו ימים על כסאו, אבל בנו זכריהו אשר מלך תחתיו (בע' שׁנת 859 לפני חב"ש) ישב על כסא המלוכה אך ירחים אחדים ויקשר עליו שלום בן יבש ויכהו וימיתהו וימלוך תחתיו, יש ידים להשערה, כי כמעשה יהוא עשה גם שלום לכלות חמתו באנשי עברתו בני משפחת המלוכה ובאכזריות חמה הכה וִַיְרַטֵּשׁ אם על בנים, אך במעשיו אלה לא התחזק על כסאו ורק ירח ימים מלך בשמרון, ויפול גם הוא שדוד לרגלי הקשר אשר קשר עליו אחד מאזרחי תרצה מנחם בן גדי וימלוך תחתיו בשמרון. אך לא כל ערי ישראל פתחו שעריהן אל מנחם, כי העיר תפסח לא נתנתהו לבא בקרבה ויצר עליה עד רדתה, ואז כלה בה כל חמתו ויך את יושביה לפי חרב “וגם את ההרות בִקֵעַ”. אחרי עשותו שפטים בתפסח בעברת זדון ואכזריות שב מנחם לשמרון וישב על כסא המלוכה. מלך עריץ כזה לא קנה את לב העם לאהבה אותו. בכל זאת נראה כי את הבעל העביר מנחם מן הארץ ורק “מעל חטאת ירבעם לא סר כל ימיו”. בימיו הגיח מירכתי צפון גוי אדיר וחזק וממלכה כבירה ואדירה נטתה קוה על גוים רבים וממלכות. יד הממלכה הזאת היתה לראשונה בממלכת שמרון בימי מנחם ויהי הדבר לאות המעשים המתרגשים לבא, המעשים אשר נכונו לשים קץ לממלכת שמרון ולהגלות את עשרת השבטים גלות שלמה מארצם ונחלתם.
בימים ההם, כאשר חנפה כל ארץ עשרת השבטים תחת יושביה ותאשם שמרון כי מרתה באלהיה ועונה עד לשמים הגיע, נמצאו רבים אשר נקעה נפשם בממלכת אפרים החטאה וישאו עיניהם אל הר ציון ובית יהודה, אך למגנת לבם היתה גם ממלכת יהודה פרועה לשמצה בעת ההיא ותרב גם בה העזובה במדות ומוסר. גם בני יהודה היו בני דור תהפוכות ודברים רבים באו ונהיו בירושלים ויהודה בימי המלך עזיהו, אשר סופרי העתים בכתבי הקֹדש מצאו נכון לפרוש עליהם ענן למסך מבלי לשום אותם זכרון בספר. המלך עזיהו שם כל מעיניו לגבר חילים בצבא רכב ופרשים, הרבה לחזק את עמו בקשתות ורמחים חצים ושלטים “ויפליא לְהֵעָזֵר עד כי חזק מאד”, אבל אל חפצי המוסר לרומם רוח העם בתורה, דעת ומוסר השכל לא שם את לבו, “ובחזקתו גבה לבו עד להשחית” ויאמר לשום על ראשו מלבד נזר המלוכה גם כתר הכהונה הגדולה. אז חלק לב המלך מהכהנים והמלוכה והכהונה נעשו צרות זו לזו, כאשר היה בימי המלך יואש אחרי מות מורו ומדריכו יהוידע הכהן הגדול. ההתנגדות התגברה מיום אל יום ותגדל השנאה הכבושה בלב המלך עזיהו על הכהן עזריה, כשנאת המלך יואש את זכריה בן יהוידע. ויהי כעבור הרוח על המלך להתנשא לכל לראש גם על הכהנים בני אהרן “ויבא אל היכל ה להקטיר על מזבח הקטרת”, היא העבודה בקדש הקדשים אשר נועדה רק להכהן הגדול מכל אחיו הכהנים בני אהרן, מעשה המלך הכעיס תמרורים את כל הכהנים וימהר אחריו עזריה הכהן הגדול עם “שמונים כהנים אנשי חיל” וידבר אליו קשות לאמר: לא לך עזיהו להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן הַמְקֻדָּשִׁים להקטיר; צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלהים".
מה היתה אחרית המעשה הזה: אם ענה המלך קשות את הכהן על הדברים הקשים אשר דבר אליו? אם שקעה תחתיה אש המריבה אשר התלקחה בין הכהוּנה והמלוכה או יצאה ללהב ותאכל את בית יעקב? סופר דברי הימים בכתבי הקדש העלים אחרית הדבר ויפרוש עליו ענן הסוד למסך, אך בעת ההיא נֻגַּע המלך בצרעת על מצחו וצרעתו מאנה להרפא, וישב בבית החפשית עד יום מותו וירא העם את אצבע אלהים וענשו הקשה את המלך אשר נועז לחלל ברית הכהונה. שתי המשרות העליונות בעם: המלוכה והכהונה; התקוממו אשה מול רעותה ותתגבר הכהונה על המלוכה ותכריע אותה תחתיה. אך אז קמה ותתעודד הנבואה לאור-עם ותיסר בשבט פיה גם את הכהנים אשר “סרו מדרך התורה וישחיתו את ברית הלוי”, גם את המלכים אשר רם לבם על אחיהם וישכחו את ה' הנותן להם כח לעשות חיל; הנבואה היתה שבט-אלוה ומוסר שדי להכהונה והמלוכה, בעת אשר סרו שתיהם מדרך הצדק והמישרים ותלכנה ארחות עקלקלות. כל הימים אשר ישב עזיהו מצורע בבית החפשית היה יותם בנו על בית המלך והשופט והעוצר בעם. בימים ההם מלך מנחם בן גדי חומס הכסא בשמרון ברוח עריצים ועברת זדון. שתי הממלכות הוסיפו ללכת כל הדרך אשר התיצבו עליה, מבלי לחוש ולדעת, מבלי לראות ולהתבונן על עננה הרת חזיז ורעם אשר התנשאה מירכתי צפון ותהי לענן כבד וסער מתחולל על ראש ישראל ויהודה.
מצפון – מארץ נהרות איתן – פּרת וחדקל – נפתחה הרעה על שני בתי ישראל. פה נוסדו, בימי קדם קדמתה, עוד לפני אבות הָאֻמָה הישראלית, שתי ממלכות אדירות וכבירות, אשר ידן היתה בבניהם אחריהם. בעמק-המישור בבקעת שנער, מקום שם יגשו ויקרבו זה אל זה שני הנהרות פרת וחדקל אשר תואמים יגיחו מהרי ארמניא וילפתו ארחות דרכם מצפון נגבה – מי הנהר פרת ההולכים לאט והנהר חדקל החד והקל במרוצתו, במקום שם יגשו שני הנהרות האלה ויהי לנהר איתן אחד אשר ישתפּך אל לשון-ים פרס, עמדה העיר בָּבֶל הגדולה ומסביב לה חבל הארץ והממלכה האדירה, אשר גם היא בשם בבל נקראה. מימי הנהר פרת אשר יעלו ויגאו וישטפו על גדותיהם בזמנים ידועים מדי שנה בשנה, יעשו את הארץ כלה משקה, ומלבד אשר תוציא הארץ לחם לעובדיה עוד ישגה בה התמר וכל עצי פרי ותהי כגן-עדנים וארץ לא תחסר כל בה, וגם המסחר ינוב בה מהאניות אשר תלכנה על נהר פרת לים פרס ומשם לים אוקינוס ההודי. בבקעה הזאת נאספו המון לאומים שונים ממשפחות הגוים יוצאי חלצי שם חם ויפת, ויכוננו ערי מושב וממלכה אדירה והמלך הראשון אשר מלך בה היה נמרוד. העיר בבל היתה גדולה לאלהים ותפליא את כל העמים הקדמונים ברוב הודה ותפארתה וישתוממו על הדר ארמנותיה, על חומת בבל הגדולה והרחבה (כתשעה או שתים עשרה פרסאית בהקפה), שעריה הגדולים, מגדל-בל הגבוה ומסחרה ומערבה עד קצוי ארץ וים רחוקים עוררו פלא ותמהון בלב כל העמים הקדמונים (עי' ירמיה נ"א, י"ב מ"ד-נ"ה. המתרגם), מלבד העיר הגדולה בבל נודעו עוד לתהלה הערים אֶרֶךְ, אַכַּד וְכִלְנֵה היא נפור ובכתוב עמים היום: Niffor (עי' יומא י' ע"א). הבבליים הקדמונים עשו חיל בהרבה מלאכת מחשבת יותר מהמצריים והצידונים, והיריעות והמרבדים אשר מבבל היו נודעים לתהלה בכל ארצות הקדם ויהיו גם חכמי חרשים, יודעי חן וטובי טעם ויפליאו לעשות בבנותם היכלי תפארה וארמונות כלילי יופי. הבבליים או הכשדיים כאשר נקראו בפי הנביאים באחרית הימים, עשו להם שם עולם בהמציאם את חכמת הכוכבים או תכונת השמים. מבקעת שנער הגדולה והרחבה השקיפו על השמש והירח וכל צבא השמים אשר מקצה השמים מוצאם ותקופתם על קצותם, ויהיו הוברי שמים וחוזים בכוכבים מהלכם ומרוצתם, ויהיו סופרים ומונים עתות השנה וַיַתְאִימו את עתותי שנת הלבנה אל שנת החמה במחזורים (Cyklen) מלֻּאים וְעִבּוּרִים; הגבילו עת וקצב להלקויים, שמו קצב לחשבון החדשים על פי עת תנועת הירח וְסִבּוּבוֹ עשרים ותשעה ימים ושתים עשרה שעות וחלקי השעה, ויפליאו עוד יותר לעשות בהמציאם מְכוֹנוֹת מְכַוְּנוֹת השעות (צֵל הַמַעֲלוֹת ביום ומכונת מורה השעות המימית בלילה). הכשדים שמו פלס ומאזני צדק למדות ומשקלות, ויהיו לאבות החכמות: דעת תכונת הכוכבים והמזלות ומרוצתם עם חכמת המספר והשעור. את שתי החכמות העליונות האלה הנחילו הכשדים לעמי תבל ויאצילו מרוחם גם על היונים, אשך היו תלמידים מקשיבים לקול מוריהם אלה.
מבני בבל, מצרים וצידונים נראה, כי הדעת ומלאכת מחשבת לבדן לא ישמרו את העם לבל ינועו מעגלותיו מדרכי ישר, לא ירוממו את נפשו ודעתו לבל יתעה ללכת בדרכי שוא ונתיבות חשך. עם חכמת תכונות השמים וחשבון תקופות ומזלות, נואלו הכשדים להאמין גם בפעולת הכוכבים ועתותי השנה על מעשי בני האדם ותחבולותיהם ועל ברכם נולדה גם הידיעה ההוללה – דעת הוברי שמים החוזים בכוכבים ומודיעים לחדשים מאשר יבאו על בני האדם (ישעיה מ"ז, י"ג); היא דעת הנִחוּש בכוכבים (Astrologie), אשר אלפי שנים הוליכה חכמים שולל ותסכל דעתם. עוד יותר הלכו בני בבל אחרי הבלי האלילים: כל עם ומשפחה אשר תקעו יתדם בבקעה שנער הביאו עמם את אליליהם ותהי בבל לארץ פסילים ובאימים התהוללה (עיין ירמיה ג' ל"ט. המתרגם). ויעבדו וישתחוו לחמש עשרה אלים ומספר רב בני-אלים אלילים ואלילות. אליל האלילים היה בֵּל וחברתו בָלָה ובכתוב עמים (Belti או Mylitta) ויעבדו לשמש ולירח ויתנו כבוד אלהים לכוכבים ומזלות:
חמשת כוכבי לכת אשר נודעו בימים ההם:
למרודך (Jupiter)
לנין (Saturn),
לנרגל או מאדים (Mars),
לאסתר או נגה (Venus)
ולנבו (Merkur).
עבודת הבֵל והבָּלָה היתה נאופים ותֶבֶל, ותשפוך בבל רוח זנונים על כל הגוים והארצות אשר באו אתה בברית וילמדו אל דרכיה.
מבבל יצא בדורות קדומים איש גבור בארץ ושמו אשור ויבן את נינוה ועוד ערי מושב רבות בחבל הארץ, אשר במעלה הנהר חדקל מצפון לבבל ונינוה היא העיר הגדולה מהלך שלשה ימים, אשר על חרבותיה ישתוממו ויתפלאו עד היום כל חוקרי קדומים ויודעי העתים. ממלכת אשור גדלה ותרחב גבולותיה ימה וקדמה וצפונה ובימי שפוט השופטים (בערך 1344 לפני חב"ש) המישה את צוארה מעול מלכות בבל ותחדל להיות סרה למשמעתה. בני אשור היו מצֻיָנים מבני בבל בעז רוחם וגבורת ימינם, כי אויר הארץ בנינוה ומסבותיה מְמֻזָג ובריא יותר מאויר ארץ העמקים בבקעת שנער, על כן היו בני אשור גבורי מלחמה ובכל אשר פנו הרשיעו וזרועם משלה להם להכריע עמים רבים תחתיהם: בני מדי וארם ויתר הגוים אשר באזיא המערבית, כי היו לבני אשור סוסים לרכבה לרוב וגם ידעו לרכב על סוסים קלים ובני חיל רגלי אשר להעמים בעת ההיא לא יכלו עמוד בפניהם. ברבות הימים שכרו בני אשור את חקם גם על בבל הארץ אשר ממנה יצאו, ותהי אשור לראשית גוים והממלכה הכבירה והאדירה בתבל ארצה אחרי מצרים הגדולה והעתיקה. מלכי אשור שטפו בצבאותיהם הרבים והעצומים ועברו אז את כל ממלכות אזיא המערבית והנביא אשר יתאר לנו את מראה חיל אשור כבמחזה יאמר:
"מְהֵרָה קַל יָבוֹא: אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁ֑ן;
לֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא
נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָֽיו: אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכ֑וֹת פַּרְסוֹת
סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ
וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה; שְׁאָגָה לו, כַּלָּבִ֑יא יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז
טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּֽיל:–
ככל העמים הקדמונים – מלבד היונים – היה גם אצל האשורים המלך מושל בלי-מצרים על בני העם הסרים למשמעתו. כל בני העם נחשבו לו לצאן-הרגה והוא לבדו משל בארץ באין פוצה פה ומצפצף. מלכי אשור היו הראשונים אשר נקראו בשם “מלך מלכים”, ויתהללו ברוב כחם וגבורתם, כי “כל שריהם יחד מלכים”; אחרי אשר הרחיבו מלכי אשור את גבולותיהם לעמת ים וקדם וצפון, שמו על לבם גם לרשת משכנות העמים השוכנים על גבולות ארצם נגבה, וילטשו עינם לראשונה על צור היושבת על מבואת ים לשבור חקם עליה, למען הסב להם סחר-גוים וחיל עמים רבים; אחרי צור נשאו מלכי אשור את עיניהם אל מצרים, ועשר הממלכה הזאת ותקף תפארתה העירו חשק גבורי אשור לעלות על הארץ הזאת וללכדה. אז בא ראשונה פול מלך אשור בחילו הכבד על ארץ שמרון ובני ישראל ראו אז לראשונה את הגוי-העז, הנועד להוליך אימים על בית ישראל ויהודה לתת חתיתו בארץ ולשום קץ לממלכת שמרון. מצפון בא חיל אשור ומחמת ודמשק הגיח דרך ארץ הגלעד ויולך שבי את בני ישראל יושבי עבר הירדן מזרחה ובכל מקום בא האשורים הרבו לשלול שלל ולבז בז. חיל אשור עבר את הירדן וישתער על גבולות זבלון ונפתלי ומנחם בן גדי לא מצא און בנפשו לצאת בחרב לקראתו בראש גדודיו וצבאותיו, בימי המלך העריץ הזה רבו המבוכות בארץ ותרבץ בו קללת אלהים כרוצח נפש מלך וגוזל משפט המלוכה.
ויהי כאשר באו צבאות אשור בגבול ישראל, ויתעוררו כל שונאי המלך העריץ וכל רצוצי משפט אשר היחה בהם ידו הקשה, לגרוש מאת מלך אשור, כי ידו תכון עמהם למגר לארץ כסא האיש גוזל משפט המלוכה, אך מנחם בן גדי הפריע עצת משנאיו כי קדם לבא אל פול מלך אשור ויבטיחהו לכפר פניו בהון עתק “למען תהיה ידו אתו להחזיק הממלכה בידו”, ופול קבל כסף כפרו ויעל מעל ארץ ישראל, “ולא עמד עוד שם”, אך את הנפשות אשר הוליך והשלל והמלקוח אשר כבר לקח לא השיב ויביאם אל ארצו; כסף ענושים זה לא הוציא מנחם מאוצרו, כי שם מס על כל גבורי-החיל (עשירי העם) לתת איש כסף כפרו חמשים שקל.
הנה כן נראה את הכורת עולה על ממלכת שמרון וקצה הקרוב לבא. נבואת החוזה עמוס לפני חמשים שנה, “כי ישראל גלה יגלה מעל אדמתו מהלאה לדמשק” באה ונהיתה, את הגולים הראשונים מבני ישראל הושיבו מלכי אשור בחבל הארץ על יד הנהר חדקל או באחת המדינות האחרות אשר בממלכת אשור הגדולה. בכל זאת עוד לא נשברה זרוע ממלכת ישראל ועוד לא נגדע לארץ קרן עזה. עוד נמצאו בארץ ששים אלף ראשי בתי אבות בעלי רכוש אשר מצאה ידם לתת כפרם כסף ענושים חמשים שקל כל אחד או אלף ככר כסף14, גם חיל וצבא עם רכב ופרשים וערים בצורות עוד היו למנחם בימים ההם עד כי לא נבצרה ממנו להתאזר עז ולעמוד בפני גדודי חיל מלך אשור אשר השתערו על גבולות ארצו, אך כבר קרב קץ ממלכת אפרים ושמשה נטה לערוב. כבר נשמע בכל הארץ, כי קרב היום אשר בו יקום דבר הנביאים, כי “יחת אפרים מעם” “וכבודו כעוף יתעופף”, ממלכת שמרון באה עד משבר ומבלי משים נראו אותות הרקבון אשר עלה בעצמותיה והזקנה הקופצת עליה כדבר הנביא על אפרים: “אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע”. אז רבו המריבות והמדנים בין אחרים ומלחמת-שערים לא חדלה מעשות שמות בכל הממלכה ולמלאותה דמים עד יומה האחרון, עדי נפלה ולא הוסיפה עוד קום. אחרי מות העריץ מנחם בן גדי מלך תחתיו פקחיה בנו (827 לפני חב"ש) אחר לא התחזק לשבת על כסא מלכותו יותר משנתים ימים ויתקשר עליו פקח בן רמליהו שלישו וימיתהו וימלוך תחתיו. דברי הקשר הזה ומעשה מרצחי-חרש את נפש המלך – בפעם השביעית מיום הוּכר ממלכת שמרון – מְעֻלָּפִים במעטה ערפל, אך זאת נדע, כי הקושר העריץ אשר תפש אז את המלוכה על ישראל היה אביר לב, עז נפש ואיש זרוע, אשר הכביד עֻלו על ישראל וירעץ וירוצץ את העם עוד יותר רב מכל המלכים אשר היו לפניו. הנביא יקרא את המלך הזה בשם “רעה אוילי”, אשר "הנכחדות לא יפקד, הנער לא יבקש והנשברה לא ירפא; הנצבה לא יכלכל ובשר הבריאה יאכל ופרסיהן יפרק. פקח בן רמליהו (מלך מן 825 עד 806 לפני חב"ש) חשב מחשבות לגבר חילים ולהתאזר עז לעמוד בפני צבאות אשור הרבים והעצומים אז נוסדו יחדו מלכי ארם וישראל וגם צור וצידון שתו ידם עמם ויבאו בברית-מגן להיות זרוע איש לאחיו נגד מלכי אשור החולשים על גוים וישיאו את נפשם בתקוה, כי תמצא ידם לשום מעצור לצבאות ממלכת נינוה האדירה והכבירה. כנראה היו דברי רצין מלך ארם ראשונה אל המלכים שכניו לכרות ברית בין הממלכות הנמצאות מנגב ומערב לאשור לשום מעצור לשטף צבאותיו, כי על פי תכונתה היתה דמשק–ארם צפויה לראשונה אל חרב מלכי אשור אשר הגיחו מירכתי צפון לכבוש ארצות הנגב והמערב ולרשת משכנות לא להם. לא נודע הדבר אם גם מלך יהודה נלוה אז אל דברי הברית הזאת או כי אחרי כן שת ידו אל מלכי הברית ויהי עמם בעצה אחת. ביהודה מלך בעת ההיא יותם בן עזיהו (לערך 824–810 לפני חב"ש) אחרי אשר שנים רבות היה השופט את הארץ והעוצר בעם. בכל ימי היות עזיהו עצור בבית החפשית מפני צרעתו. המלך יותם לא התרומם במעלות רוחו אל אביו כביר הכח ורב הפעלים, ממנו נדע רק כי “עשה הישר בעיני ה' ככל אשר עשה עזיהו אביו”, בעקבות אביו יצא ומדרכו לא נטה, רק כי החזיק במעוז השלום בדברי הארץ פנימה, לא התחרה כאביו בהכהן הגדול "ולא בא אל היכל ה' " (דה"ב כ"ז, ב') גם בדברי הממלכה חוצה, תקפה וגבורתה נראה במפעלות יותם את רוח אביו, כי גם לו היו גדודי צבא רכב ופרשים ואניות תרשיש שלח מאילת לעשות דרכן מים סוף עד גבול הודו להרבות עשר הממלכה כבודה ותפארתה, יותם הוסיף לְבַצֵּר את חומת ירושלים גם מפאת קדמה מקום המקדש והר המרִיָה ויבן את שער בית ה' העליון “וגם בחומת העֹפל בנה לרוב”, הרבה לבנות מבצרים בהרי יהודה ולתת בהם אנשי חיל וכלי נשק לרוב “ובחֹרשים בנה מגדלים ובירניות” (ע' דה"ב כ"ז ד') ויבא בברית עם פקח בן רמליהו ויתר המלכים אשר חָברו יחד להתיצב נגד מלכי אשור.
ברית האהבה בין אפרים ויהודה וצמיחת קרן “שרי יהודה וקציניה” הביאו רעה רבה על מלכות בית דוד ויורידו לארץ כבוד המוסר והמדות הטובות בירושלים ויתר ערי הממלכה. באלה הימים אשר עזיהו ישב בבית החפשית ויותם היה העוצר בעם לקחו “שרי יהודה” להם קרנים בחזקה עד; כי גם המלך נִחת מפניהם ותמצא ידם לרדות בעם בחזקה. “שרי יהודה וקציניה” היו: “בני המלך” ממשפחת בית דוד ויוצאי ירך בניו אשר לא הגיעו למלוכה ובגלל זאת היתה גם עברתם שמורה נצח לבית המלוכה, “ראשי האבות” והמשפחות הקדולות הזקנים אשר ביהודה ובנימין ועבדי המלך, שרי המחוזות בעלי ובעלי הפקודות בארמון המלך, בראש בעלי הפקודות אלה עמד “הסוכן אשר על הבית”, למשמרתו סרו כל משרתי הארמון והוא היה המכלכל כל דברי הממלכה עד כי גבה לבו וידמה כי הוא המושל והעוצר בעם והמלך רק בכסא יגדל ממנו. יד “הסוכן אשר על הבית” בכל משלה, בחפצו גדל וינשא למעלה את אשר מצא חן בעיניו ובחפצו שם ענש על בני הארץ ואין אומר השב, עד כי האמינו גם העם כי לו העז והמשרה ולהמלך רק כבוד המלוכה. “הסוכן אשר על הבית עם “קציני בית יהודה” ”וראשי בית יעקב" תפשו הממשלה בידיהם, הושיבו כסאות למשפט ויתנו חתיתם בארץ החיים ומוראם ופחדם נתנו על כל בני העם. “קציני יהודה” משכו ידם עם “הסוכן אשר על הבית” לשום לְאַל כל דבר-מלך ושלטונו בעם ויתפשו בידיהם את כל מושכות הממשלה. “שרי יהודה” היו כעש לבית דוד וכרקב לממלכת יהודה. דברי ריבות ומדנים, עון ומזמה, בצע מעשקות וגזל-משפט, תוצאות ממשלת אצילים עריצים בכל הארצות ובכל הזמנים, פרצו גם ביהודה. אפרתי ארץ יהודה וקציניה היו ככל האפרתים הגאיונים, אשר בכל ממלכות הארץ מאז ועד הנה, וכל התכונות הרעות אשר דבקו בבני המפלגה הזאת, השואפים להרכיב עצמם אלופים לראש העם ולתפוש בידיהם גם עז משפט מלך, כל התכונות האלה דבקו גם בשרי יהודה ויביאו את הממלכה הזאת לעברי פי פחת.
“השרים” האלה “זקני יהודה” דכאו עניים בשער וירדפו בצע מעשקות. המה היו נושכי נשך כסף ונשך אֹכל “ויעשקו איש וביתו גבר ונחלתו” למען הרחיב גבולם והרבות עשרם; עליהם נשאו הנביאים את משאם באמרם: “הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו”, הם “בערו הכרם וגזלת העני נמצאה בבתיהם”, “שרי יהודה” גדלו ויעשירו וקנינם ורכושם פרץ בארץ ובני העם נאנחו בתגרת יד העריצים האלה מעֹני ועצר רעה ויגון. שְנֵי הַהֲפָכִים כחיי שתי המפלגות בעם: העשר הגדול אשר הרבו להם “השרים והקצינים” והֹעני אשר פרץ בעם יהודה עד כי “גלה מבלי דעת,כבודו היה מתי רעב והמונו צחה צמא”, הביאו בעקבותיהם תוצאות רעות. הראשונים לקחו להם קרנים לכבוש את האחרונים לעבדים ולשפחות לעבוד בשדותיהם ואחזותיהם הגדולות, עשירי עם אלה הלוו כסף לאחיהם האביונים בנשך ומרבית ואחרי כן באו הנושים – הנוגשים האלה לקחת את בניהם להם לעבדים. מעון בצע מעשקות והעשר הרב אשר עשו להם “שרי יהודה” היו תוצאות גם לעונות זמה ותאוה זוללה. שרי יהודה שמנו, עשרו עתקו ויגברו חיל ויחלו לנסך בשמחה את בשרם ולרדוף אחרי תענונות בני אדם. אז רבו “בני השרים וקציניהם” “משכימי קום מאחרי בנשף על היין”, בני הנעורים אלה בלו ימיהם בהבלי שמחה הוללה ותאוה פרוצה “וכנור ונבל תף וחליל ויין היו משתיהם”; ותעבור רוח זנונים על בני האצילים האלה וישאפו לפרוץ גדר המוסר וחקי הצניעות אשר בתורת משה מורשה לבית יעקב. לחפצם ההולל זה הועילה ברית-השלום בין שתי הממלכות ישראל ויהודה. חטאת זמה וְתֶבֶל לא נחשבה בשמרון לעון ופשע, והקְדֵשים והקְדֵשות נחשבו לעובדי עבודת אלהי הארץ. במלכות עשרת השבטים פרצה התאוה ההוללה כל חק וגבול. “זנות יין ותירוש לקחו לב”, עד כי נואל העם לשאל בעצו ומקלו הגיד לו האותיות אשר תבאנה, “על ראשי ההרים זָבְחו ועל הגבעות קִטֵרו תחת אלון לבנה ואלה”, שם “זנו גם את בנותיהם ותנאפנה את כלותיהם”; ורוח זנונים “משכורי אפרים” נחה גם על קציני יהודה ובהכשל אפרים וישראל כשל גם יהודה עמם. שרי יהודה אלה היו כמסיגי גבול, כי פרצו הגבול המבדיל בין שמרון הממלכה החטאה ובית יעקב ויהודה, אשר עד היום ההוא לבו עוד נאמן לאלהי אבותיו ותורתו; “השרים” האלה למדו אל דרכי בני אפרים הסרים הסוררים, ויטשו עמם בני בית יעקב, מלאו ארצם אלילי כסף וזהב ובילדי נכרים השפיקו. עבודת אלהי האמת עמדה עוד על מכונה בהר ציון ובירושלים, המלך היה נאמן לה' והכהנים והלוים היו עובדי עבדת הקדש, אך שרי יהודה עשו להם אפוד ותרפים ויקימו במות בבתיהם וטירותיהם לבעל ואשרה. התחברות אפרים ויהודה היתה חבור עצבים ואז מלאו שתי הממלכות עונות עבודת אלילי הגוים זמה, זנות ויין, גבהות לב וגזל-משפט בארץ.
אמנם בכל אשר הרבו "אצילי בני ישראל ושרי יהודה" לפרוץ דרך התורה ולהסיג גבולות עולם, להשחית דרכם על פני הארץ ולעשוק דין דלים, הנה לא ישבה שמה הרשעה כסאות למשפט, וגזל עניים ועשׁק דלים לא היה לדבר חק ומשפט בארץ באשר נראה בדברי ימי העמים האחרים בימים ההם. בעצם העת ההיא (בשנת 753 לפני ספירת הנוצרים – 823 לפני חב"ש) נבנתה רומא, אשר נועדה להיות פטיש כל הארץ ושוברת חקה על כל העמים בתבל ארצה. תורת הממלכה הזאת הָטְבְּעָה על יסודות שלטון האדם באדם לרע לו. בה לא נמצאה חקת-עולם אשר בתורת משה, כי משפט אחד לאזרח ולגר הגר בארץ. מראשית ימי הוסד הממלכה למדה תורת המדינה לבני רומא את האצילים אלופים לראשי בני העם ותחלק את העם היושב ברומא לשתי מפלגות: האצילים או האפרתים בני המשפחות האחדות בוני רומא ומיסדיה או אבות המדינה Patricier ובני דלת העם – כל יתר ההמון Plebier. והאיש אשר נועז לנגוע ביסוד התורה הזאת לרעה נחשב לבוגד וקושר וַיְחַיֵב ראשו לממשלת הארץ. על כן ארכו שנות מאות אשר הרשעה ישבה על כסא המשפט ברומא והאצילים עשקו ורצצו את בני דלת העם ואין אומר השב. כן היה הדבר ברומא וכן בכל ממלכות הארץ בימי קדם קדמתה. לא כן נחלת ישראל על פי תורת אלהיו. בישראל וביהודה רבו הפורצים גדר החקים ועוברי תורה, אך הרשעה וגזל-משפט לא היה לחק ומשפט בארץ. פה נמצאו אנשי לב דורשי משפט, אשר רבו ריב דלים, עמדו לימין אביוני אדם וידכאו עושק ומעַוֵּל בשבט פיהם ומוסר שפתם. בעצם העת ההיא, בימי יותם מלך יהודה ופקח מלך ישראל, כאשר גדלה אשמת שמרון ועון יהודה עד לשמים הגיע, הקים ה' נביאים אנשי הרוח מקנאים קנאו לה' ותורתו, הם הרימו כשופר להגיד לאפרים פשעו ולבית יהודה חטאתו; ומפני קולם, קול אדיר וחזק נחתו אלופי יהודה וקציני שמרון עושקי דלים רוצצי אביונים. בימים ההם קם הדור השלישי להנביאים המוכיחים: אליהו ואלישע, מיכה בן ימלא, עמוס, יואל והושע הדור הזה הוא דורו של הגדול בנביאים בימי הבית הראשון – ישעיהו בן אמוץ מירושלים.
כנביאי הדור ההוא: זכריהו בן יברכיהו (הנזכר גם בדברי הימים ב' כ"ו ה'), הושע ומיכה המֹרשתי, היה גם ישעיהו בן אמוץ עשוי לבלי חת ובשבט פיו הכה רשע כסל, משובת בני דור תהפוכות ודרכיהם הנלוזים; בְזַכּוּת רעיוניו ושכל מליו, בנעם מליצתו הרוממה והנשגבה, בתמונותיו וחזיונותיו מרהיבי לב ונפש ובצחות הדבור הנבואי ומיטב הגיונו אין בנביאי דורו והקודמים לפניו משלו. אם היה ישעיהו איש דברים וקולו היה גם ערב כאשר מדברו נאוה ונעים, אז חזקה ואדירה היתה גם פּעֻלת משאו וחזיוניו על כל שומעי דברו. ישעיהו היה בן מרום עם הארץ ומימי נעוריו ידע ארחות חיי “שרי העם וזקניו”, אוהבי חיים לראות טובה בהשגת הקנינים העוברים ותענוגות בני אדם, וכאיש היודע את דרכי החיים ידע גם דרך “בנות ציון” המתהוללות בעדין וחליתן, בבגדיהן ומחלצותיהן, הבנות הרודפות אחרי חמדת הפארים וְהַקִשוּטִים וכל מנעמי החיים. בהיותו לאיש לקח לו אשה, אשר גם עליה נחה רוח הנבואה. כאליהו התשבי התנכר גם ישעיהו במלבושו, כי נשא תמיד אדרת שער או שק על מתניו (עיין ישעיה ב' ב') וכאליהו ראה גם הוא את הנבואה כמנת חלקו מאלוה ממעל ותעודתו עלי ארץ, בדבר ה' הגה ולכל בה היו חיי רוחו. בכל מפעלו שִׁוָּה לנגד עיניו את המטרה האחת, להסיר את המסכה הנסוכה מעל פני חנפי לב ורשע כסל, לגלות על עון "ראשי העם ושרי יהודה", להשיב לב העם אל אלהיו, להעיד בו כי ישוב מדרכו הרעה ובמראה וחזון יחזה על יהודה וירושלים חזון הזמן המאֻשּׁר, העתיד לבא בהתיצב העם על דרך טובה, כאשר יסיר שקוציו מבין עיניו ואלהי הנכר מקרבו וַיזַכֶּה ארחו לשמור פקודי ה' אלהי אבותיו ועדותו. את בניו אשר ילדה לו אשתו הנביאה קרא ישעיהו בשמות מבשרים ואומרים דברי הימים הבאים; את האחד קרא בשם: שְׁאָר-יָשׁוּב לאמר, כי אך שְׁאָר-יַעֲקֹב יָשׁוּב אֶל אֵל גִּבּוֹר, והשני קרא לְמהֵר שָׁלָל חָש-בַּז, להגיד מראשית אחרית שתי הממלכות: שמרון וארם אשר עלו שתיהן על יהודה, כי שתיהן תהיינה לשלל אל עם אשור שבט אֱלוֹהַּ ומטה זעם בידו על גוי חנף וממלכה חטאה. יותר מארבעים שנה15 שקד ישעיהו על עבודת הקדש להיות נביא לה' וקורא בשמו בחרף-נפש, בלי חשך ובלי לֵאות, ברוח עז וגבורה, ברוח נכון ולב כביר כח העשוי לבלי חת. הוא חי בחיי עם יהודה, שש בשמחתו ובצרתו לו צר עד כי כאשר הגיעה הרעה עד נפשו וכגדול כקטן, מלך ועם נואשו מתשועה, לבשה רוח עז ותושיה את הנביא ישעיהו להשמיע תנחומות יה ולבשר ישועות בארץ; בעז מדברו חִזֵק ידים רפות וישגבם ישע באלהי ישעם וצור מושיעם.
בשנת מות המלך עזיהו (825 לפני חב"ש) היה דבר ה' בתחלה אל ישעיהו, אשר כפי הנראה, היה אז כבן שלשים שנה. וישמיע לכל העם הנאספים על הר בית ה' את החזון אשר ראה במראה הנבואה וכי נבחר מאת ה' להיות לנביא בירושלים ויהודה ויאמר:
…וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא
וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל:
שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל ל֔וֹ……:
וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַ֔ר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ
קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדֽו:
וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּוֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָֽׁן:
וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי
וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁ֑ב
כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְיָ צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָֽי:
וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל
הַמִּזְבֵּחַֽ:
וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ
תְּכֻפָּֽר: וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵ֔ר אֶת-מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ-לָ֑נוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:
וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּ֑ה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָֽעוּ: הַשְׁמֵן
לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין
וָשָׁב וְרָפָא לֽוֹ:
וָאֹמַר עַד-מָתַי אֲדֹנָי֑ וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב
וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָֽה:
וְרִחַק יְיָ אֶת-הָאָדָ֑ם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:…
בהחזון הראשון אשר חזה ישעיהו על העם אשר ביהודה וירושלים לא הרבה לדבר על תהפוכות גדולי העם ו"שריו" המוליכים אותו בדרכי תהו ומסירים את לבו מאחרי אלהי אמת, אמנם במשאו השני דבר ברב ענין ויוכיח בשבט פיו וזעם לשונו את רשעת “השרים הסוררים” על פניהם, וכבמחזה העביר לפני שומעי דבריו את כל תעלוליהם ודרכיהם הנלוזים, את לכתם אחרי הבלי האלילים, אהבם שחד להטות דין דלים ונטותם אחרי בצע מעשקות וירבה ליסר בשבט פיו את “נשי שרי יהודה”, “הנשים השאננות” ועיניהם הרמות, שרירות לבם הרע ורדפן אחרי תאות בשרים זוללה ופרוצה ויאמר:
"יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם-זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָ֑יו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת
הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶ֑ם:
מַה-לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַ֔מִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָ֑נוּ נְאֻם אֲדֹנָי יְיָ צְבָאוֹת:
ישעיהו הערה את מקור הרעה והמשובה הנצחת אשר שובבה יהודה, עד כי חלפו חק הפרו תורה וידכאו בשער משפט; מקור הרעה הזאת היתה אהבת התענוגים והחמדה הנמבזה אשר שלטוה בלב “בנות ציון” והן שפכו רוח זנונים ומעל בה' ותורתו על האנשים “שרי יהודה”, אשר נאלצו לרדוף שלמונים ובצע מעשקות למען מלא ספקן של הנשים האלה “הרוצצות דלים ועושקות אביונים”, ובמר נפשו יקרא הנביא על עם ישראל ויהודה בימים ההם, כי “נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ”. אך במה גדול כח הנשים לשפוך רוח ממשלהו על העם? – בְּהִתְיַפּוֹתָן לבקש אהבה, בחפצן לתפוש את הגברים בלבם ובשפכם רוח זנונים, הוללות ופריצות על כל הארץ:
יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן
וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָ֑יִם הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה
וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה: וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִ֑יּוֹן וַייָ פָּתְהֵן יְעָרֶֽה.
ברוב ענין יְתָאֵר הנביא אהבת ההוד והתפארת וכל חמדת עינים אשר דבקו בם “בנות ציון”, את תפארת העכסים השביסים והשהרנים, הנטיפות והשרות והרעלות, הפארים והצעדות והקשֻׁרים ונזמי האף, המחלצות והמעטפות והמטפחות, הגליונות והסדינים והצניפות והרדידים. למען השב מעט את הנפש העגומה מהחזות הקשה והמראה המעורר מגנת לב כמראה העזובה בדרכי המדות והמוסר אשר יתאר לנו הנביא, יָסֵב את מדברו פתאום, להטיף נחַם ותקוה לימים טובים מאלה ויבשר שלום וישמיע ישועה לאמר, כי אחרי אשר ירחץ ה' את צֹאת בנות ציון ודמי ירושלים ידיח מקרבה ברוח משפט", ישוב לשוש על העם אשר בחר לנחלה לו ואז
יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָב֑וֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן
וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל: וּבָרָא יְיָ עַל כָּל מְכוֹן
הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁ֔ן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּֽה:
ואחרי הדברים הטובים והנחומים האלה ישוב הגביא שנית לתוכחתו וישא משאו במשל ומליצה נפלאה.
אם גם דברי תוכחה אלה, הנשגבים בתכונתם והרעיונות הנעלים הצפונים בהם והנפלאים במליצתם וְסִגְנוֹנָם, כרו אזן לבני העם ויבאו אל לבם, אך הפעולה הזאת היתה רק כענן בקר וכטל משכים הולך ועוד מעט חלפה ואיננה והעם ושריו וזקניו שבו לדרכם הרעה ומעשיהם הנלוזים. ישעיהו ויתר הנביאים בדורו
לא חדלו גם אחרי כן להרבות תוכחה על “שרי יהודה” ודרכם הרעה של “המאשרים הַמַתְעִים אשר בִּלֵעו דרך העם”. בכל העתים והזמנים, בכל המקומות והממלכות לא על נקלה היתה להחזיר למוטב ולהיטיב דרכי האצילים-הגאיונים אשר למד אותם העם אלופים לראשו; כי בגאותם וזדונם ישחקו “אנשי לצון” אלה על המוכיחים בשער ולא ישימו אל לב גם אל דברי הנביא המודיע דברי האסונות המתרגשים לבא. אך לא לחנם נאמרו דברי הנבואה הנשגבה ולא לתהו הרבה הנביא הגדול הזה תוכחה ומוסר לבני עמו, כי הדברים האלה לא שבו ריקם, כי עשו את אשר חפץ הנביא ויצליחו להביא דעת-אלהים ודרכיו בלב אלה אשר היו טובי העם והשרידים היחידים אשר נגע דבר ה' אל לבם, אף כי לא אליהם כוננו דברי מוסרו. – המובר הנעלה הַכָּלוּל בחזיונות ישעיהו הצליחו לפעול לטובה על רוח בני האדם גם בדור יבוא ולקץ העתים, כי מוסר אֱלוֹהַּ הוא וקול ה' הקורא בכח לעורר ישני האולת ואסירי ההבל ורשע כסל. ישעיהו לא הסתפק בתוכחתו לבקרים את ראשי העם וזקניו על עונם, כי אם גם העביר לפניהם בחזון את טוב ה' וחסדו על העם המישר לכת בדרך טובים, כי בימים ההם ובעת ההיא “לצדק ימלך מלך, אשר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח”, כי יבוא יום “ושרי יהודה” הדורכים ברגל גאוה על העם בשפל ישבו “וְשַח גבהות אדם ושפל רום אנשים” “לנבל וכילי לא יֵאָמר עוד נדיב ושוע” ואך הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ
בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִ֔ים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָֽע, הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן ….
ביותר הרבה ישעיהו להוכיח את האנשים אשר ידמו לשום שקר מחסם ולְכַבֵד אֶת יְיָ בְפִיהֶם וּשְׂפָתָם וְלִבֶָּם רָחַק מִמֶּנוּ ויראתם את ה' היא רק “מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה” ועוד יותר הכה בשבט פיו את נעוי-הלב מביאי מנחת שוא לה' וגזל בעולה ויאמר:
"לָמָּה לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְ֔יָ
שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִ֑ים
וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָֽצְתִּי:
כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָ֑י
מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:
לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁ֔וְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִ֑י
חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָ֔א לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָֽה:
חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹ֑רַח נִלְאֵיתִי נְשֹֽׂא:
אך במה יזכה העם את ארחו? ובמה ישוב להיטיב דרכי חייו לטוב לו באחריתו? נגד בעלי ההנאה “שרי יהודה ועשיריה”, רודפי תענוגות ותאות בשרים, היה חזון לבו והגות רוחו: חיים ישרים בהסתפקות במשכנות הרועים, למופת היו לו דברי ימי האבות או בני רכב אשר התרחקו מכל תענוגות בני אדם ויהיו
נזירים מן היין ובארחות חיים כאלה ראה את אֹשֶר העם וטובו באחרית הימים, כי "יהיה איש עגלת בקר ושתי-צאן וחמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ. ההשגה האלהית – דעת-ה' – היתה לו מקור כל מדה טובה ומוסר-לב נעלה, ולכל הנשארים בציון, הישרים בלבותם ומטיבי לכת, להם קדוש ונשגב
יֵאָמֵר, להנביא ישעיהו ה' אלהי הצבאות הוא קדוש ישראל אשר נשגב שמו לבדו ומלא כל הארץ כבודו…–
אך לא לבד נביא ומוכיח היה ישעיהו ביהודה ובירושלים, כי אם גם שם לבו לרפא את שבר העם ולהעמידהו על הדרך הטובה העולה למעלה למשכיל, בבשרו צדק ולמדו דרך ה' בסוד בחיריו אנשי שלומו, ויצא בעקבות שמואל הרואה ואליהו התשבי להאציל מרוחו על מקשיבי לקחו ושומעים לקול דברו. מעט מעט נקבצו באו אל ישעיהו חבל-עֲנָוִים רֹדפי צדק אשר יד השרים והראשים היתה בהם לרעצם ולרוצצם ויהיו לקהל-עֲנָוִים שומעי דברי נביא ומפיצי דבריו ותוכחתו בין העם. מבני עניים, אשר נאנחו בתגרת יד “שרי יהודה” יצאה אז תורה ותעודה, והם הפיצו תורת אמת, תורת אלהי ישראל בכל פנות העם. התורה והמוסר אשר הטיף ישעיהו בסוד למודי-ה' המקשיבים לקחו וקהל עניים, לא היתה תורת הקנאות, לקנא לה' אלהי ישראל בכח וחיל בסופה וסערה, כבני הנביאים בימי אליהו, כי אם תורת חיים ואהבת חסד, לבטוח "ולהשען על ה' קדוש ישראל באמת". כל הקהל אשר נאסף להקשיב לקח מפי החוזה ישעיהו היו ענוי ארץ ועניי עמו אשר בהם חלו לראשונה ידי “השרים” אוכלי שאר עמם, ויהיו ידועים לעמם בשם “עֲנָוִים”, ובהיותם לקהל גדול ועדה שלמה, אשר בהם ראה ישעיהו והנביאים שקמו אחריו את ראש הפנה לכל העם כלו נקראו בשם “קְהַל עֲנָוִים” “וסוד ישרים ועדה” וגם “אביוני אדם”. את מקשיבי לקחו “מקהל הענוים” קרא ישעיהו באהבה רבה ובחמלה גדולה בשם "הילדים אשר נתן לי ה' ". כל חפצו והגות לבו היה, כי יהיו “הילדים האלה” לאותות ולמופתים בישראל וכל העם יבחרו ללכת בדרכיהם, ואז, לא יבוש יעקב ופניו לא יחורו, בראותו בקרבו ילדיו מעשה ידי הנביא ישעיהו מקדישים שם קדוש יעקב ומעריצים את אלהי ישראל. בין הָעֲנָוִים נמצאו במספר רב הלוים שומרי משמרת הקדש בבית ה' ועובדים עבודתו. גם עליהם נחתה יד הכהנים, אשר ברבות הימים עזבו גם המה דרכי תֹם וישר ויקחו להם קרנים לרדות בהלוים ויהיו אלופים לראשיהם. בין הלוים האלה נמצאו רבים “מְלֻמְדֵי שִׁיר לה' "וחוזים בדברי האלהים להרים קרן ישראל”, ובשיחם והגיונם בה' הרועה ישראל מעודו, השתפכה נפשם בשירי תהלה ותפלה וינזרו מכל חמודות החיים ויהיו הם ונעם זמרתם קדושים לה' “המדריך ענוים במשפט ומלמדם דרך אמת ואמונה”. שירי ענוים אלה מלאים השתפכות הנפש, רגש-יה והגות לב שוגה באהבת ה' ברוח אמונה טהורה וצרופה, ואם גם לא נכתבו מישעיהו וקהל עדת ענויו כי אם מאלה אשר היו בזמן מאוחר, אך גם הם בעקבותיו יצאו, כי רוח הנביא אדיר-אמונה זה דובר בם ומלתו על לשונם. שירי-ענוים אלה המה נחלת ישראל – ואך ברבות הימים נהפכה נחלתו לזרים לפָאר העבודה בהיכלות ובתי-תפלה בני עם לועז. – שירי-ענוים אלה היו למקור נחמה לאלפי רבבות בני-עני ודכאי-רוח, לתנחומות-יה אל כל כושל וקשה יום לעתות בצרה, אשר בהם שלט האדם באדם לרע לו, באותה העת אשר רשע כסל וזדון עריצים ישבו לכסא-משפט, ורוח עריצים כזרם-קיר עבר בארץ לרעוץ ולרצץ משפט דלים ואביוני-אדם, היה חזון-לב המשוררים שירי ענוים מבני הלוים: “לחזות בנעם ה' ולבקר בהכלו” לְהִסָּתר בסתר אָהֳלוֹ ולשיר ולומר לשם כבודו. כאשר דבקה נפש הענוים האלה בה' שמחו ויגילו רק בישועתו וישכחו את הארץ וּמְלֹאָהּ תבל ויושביה. חותם תכנית השירים האלה הוא: בטחון נפש זַכָּה והמימה בה' אלהיה, נפש אשר תשליך על ה' יהבה ובשמו תִשָּׂגֵב וְתִוָשֵׁעַ16.
הנביא ישעיה נשא משאו לא לבד על יהודה וירושלים, כי אם גם חזה על עמים וממלכות מעל לגבולות ישראל ומרבית נבואותיו כוננו על שתי הממלכות האדירות אשר שברו אז חקן על פני כל העמים בתבל ארצה: אשור ומצרים. בימים ההם ירדה מלכות מצרים פלאים, תחת אשר מלפנים נתנה חתיתה בכל ארצות החיים ומתנופת ידה רגזו וחלו כל העמים תחת השמים. בימי מלך אין-אונים ורפה ידים בוקכוריס (Bok-i-choris) מעיר סַאִיס Sais פרצו מהומות ומבוכות בקרב הארץ ותתפוצץ ותתפורר הארץ לממלכות קטנות ושפלות ועל העת ההיא נבא ישעיהו ויאמר:
וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ עִיר בְּעִיר מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָֽה.
ויודיע את האותיות לאחור ויבשר כי יסגיר אותם ה' ביד אדונים קשה ומלך עז ימשל בם.
ובאמת באו אז למצרים ימים אין חפץ וצרות רבות ורעות מצאו את מלכו ועמו, מקצות תימן מארץ כוש (Aethiopien) יצא מלך אדיר ונאזר בגבורה ושמו סַבַּקָה (Sabako) ובחיל כבד ויד חזקה השתער על מצרים לרשת עריו ולשומו למס עובד. המלך הכושי סַבַּקָה תפש חי את בוקכוריס מלך מצרים ויולך אותו שבי וישב הוא על כסאו ויהי אבי משפחת המלוכה מבני הכושים אשר מלכו אחרי כן במצרים כחמשים שנה. המלך הכושי רדה באף בהמצריים ויראם קשה. ויהי כשבת המלך העז הזה על כסא המלכים הנקראים בשם פרעה מימי דורות עולמים, ויגבה לבו ותתעורר בקרבו התשוקה להוסיף עוד לרשת ארצות לא לו, וינסה דבר מלחמה אל הממלכות היושבות על מבואות הים הגדול (ים התיכון) צור ופלשת17, וישתער גם על יהודה וישם שמות בעריה ויתן את יושביה לבז ולמשסה ורבים הוליך שבי. כנראה נכנע מלפניו מלך יהודה יותם בן עזיהו ויתן כפרו כסף ענושים, ככסף הכפורים אשר נתן מנחם בן גדי מלך ישראל לפול מלך אשור. הנה כה ירדו פלאים שני בתי ישראל שמרון ויהודה, ותחת אשר בימי המלכים רבי הפעלים ירבעם השני ועזיהו נפל פחדם ומוראם על כל העמים מסביב, היו עתה למשלח יד כל כובשי ארצות, למרמס כל רגל גאוה ולסלע המחלקת בין שני האיתנים עריצי הגוים ומצוקי ארץ בימים ההם: מצרים מנגב ואשור מצפון ושניהם אכלו את ישראל ויהודה בכל פה. בימים ההם קמו אנשי הרוח אשר הרבו חזון בעם וירבו להוכיח את בני ישראל ויהודה ויעירו אותם למוסר, להורותם דעת, כי רע ומר עזבם את ה' אלהיהם ולכתם אחרי ההבל, הוכיחו אותם לבל יהיו רועי רוח ורודפי קדים כל היום וכי את ה' הרועה את-ישראל מעודו ייראו, עליו יִשָׁעֵנוּ ובשמו ידגלו; אך העם לא שִׁנָה דרכו לטובה ויוסף לשאול בתרפים וקוסמים, בהוברי שמים וחולמי חלומות וכל חֹזי משאות שוא ומדוחים, נגד תהפוכות-און ורשע כסל כזה התעורר הנביא זכריהו בן יברכיהו “המבין בראות האלהים”; הנביא הזה לא דמה אל ישעיהו במעלה רוחו, לא בכח משאיו וחזיוניו ולא באדיר משליו ומליצותיו עם כל נעם-הדבור הנבואי, שלהבת-יה ורגש אדיר וכביר נמצאים רק בדברי ישעיהו. הנביא זכריהו בן יברכיהו יחזה דברי ימי הממלכות המתרגשים לבא בימיו, ישא משאו על ארם ודמשק, צור ופלשת, וירבה חזון על אשור ומצרים, כי גם חסנם לא לעולם וגבורתם עד דור דורים, כי ישבור ה' מטות עֻלָּם מעל בית יהודה ובית יוסף כי עוד יבא יום וְהוּרַד גְאוֹן אַשּׁוּר וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר. הנביא הזה יוסיף לנחם את ישראל ויהודה, ויאמר בשם ה':
וְגִבַּרְתִּי אֶת בֵּית יְהוּדָה וְאֶת בֵּית יוֹסֵף אוֹשִׁיעַ וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי
רִחַמְתִּים וְהָיוּ כַּאֲשֶׁר לֹא זְנַחְתִּ֑ים.
אך גם חזות קשה יחזה הנביא על המלך אשר היה בימיו, על “הרועה האוילי” עוזב הצאן הרועה את עמו ב"מקל חֹבלים“, “להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל”. ודבר הנביא בא, כי באמת הופרה האחוה והברית הכרותה בין ישראל ויהודה בימי עזיהו ויותם ואיבה ומשטמה התגברו בלב בני הדור ההוא. סבת השנוי הזה לא באה מפֹרשת בספרי כתבי הקדש, אך קרובה אל הדעת היא ההשערה, כי מות יותם ושבת אחז בנו על כסא מלכות יהודה (809 לפני חב"ש) היתה הנסבה אל השנוי הנמרץ הזה. בשבת אחז על כסא המלוכה עברו עליו יותר מעשרים שנה, אך דעתו היתה קצרה ולבו חסר מדעת את הליכות העתים בימיו ויהי אין אונים ונעדר-בינה לעמוד בראש העם בתקופה הרת גדולות ונצורות ותהפוכות הזמנים כהעת ההיא. אך המלך חסר-לב זה מבלי משים, נאחז בסבך דברי הימים וַיִסָּחֵף בשטף העלילות הכבירות בלי דעת-נפש ומבלי לתור ולמצוא חשבון המעשים הנעשים לעיניו. ימים מעטים אחרי אחזו מושכות הממשלה נטלו עליו דברי המדינה להחליט דבר מה יבחר ויקרב: הֶחָסוּת בצל מצרים, או כי יחזיק במעוז אשור, או יתן ידו אל ברית-מגן אשר כרתו ביניהן הממלכות הקטנות: ארם צור וישראל להחזיק מעמד נגד שני הממלכות האדירות והכבירות והמלכים העריצים: סַבַּקָה מלך מצרים מנגב ותגלת פלאסר מלך אשור מצפון, אשר שניהם לטשו את עיניהם אל העמים והממלכות האלה. המלך תגלת פלאסר יצא בימים ההם לרשת משכנות לא לו ואחרי אשר כבש ארץ ארם נהרים (Mesopotamien) ויתנה לבז ולמשסה, שם פניו אל הארצות אשר למערב נהר פרת וחבל ארץ הלבנון, אשר עוד בימי פול היו נושאי מנחה לאשור ויחפץ תגלת לשום קץ להן ולספחן לממלכת אשור. שני המלכים: רצין מלך ארם-דמשק ופקח בן רמליהו מלך ישראל כרתו ברית-מגן ביניהם לעמור בפני האויב האדיר השואף לרשת ארצותיהם ויקראו גם לאחז מלך יהודה, כי ישות גם הוא ידו עמהם להיות זרוע להם בעמדם על נפשם נגד אשור, וכאשר מאן אחז למלא חפצם, עלו שניהם למלחמה על יהודה וירושלים. השמועה הזאת הרעישה את לבב בני בית דוד, כי לקחה אזנם דבר השמועה, אשר שני המלכים נועדו נוסדו יחד “לעלות ביהודה ולהבקיע אליהם ולהמליך בתוכה מלך את בן-טבאל”, האיש “משרי יהודה” אשר היה בעצה אחת עם מלכי הברית ויבטיחם, כי יהודה תהיה שלישיה להברית הזאת אם ישב הוא על כסא המלוכה בירושלים. למרבה העזובה ביהודה נמצאה בירושלים מפלגת אנשים “משרי יהודה” אשר נטו אחרי מלכי הברית ויחשבו מחשבת מרד ומעל בבית דוד. “שרי יהודה” אלה נתנו דופי באחז על פסחו על שתי הסעפים “וינע לבבו” בין החפץ לשבר מטות עֹל אשור והפחד מתנופת ידו. “שרי יהודה” אלה “שָׂשו משוש את רצין ובן רמליהו”, אך כל טובי העם, כל נאמני-ארץ, הנביאים והחוזים וכל הירא את דבר ה' ונותני כבוד לתורתו נטו אחרי אחז. לא מאהבתם את המלך תועה לבב זה, כי אם מדבקם בבית דוד המלך, אשר שמו וזכרו האירו באור יקרות מחשכת עתים עברו לכל יראי ה' וחושבי שמו. גדודי רצין ופקח פשטו בגבולות יהודה ויפלסו חמס ידיהם על ארץ רבה ויכבשו ערים רבות “ויוליכו בשבי את בני יהודה”, והארמים פשטו בארץ אדום ויקרעו אותה מיהודה ”וינשלו את היהודים מאילת" וישיבו אותה להאדומים ומני אז היתה עיר החוף אילת לאדום ולא שבה עוד ליהודה. שני מלכי הברית הגיחו מול עיר הבירה ויגיעו עד שערי ירושלים. בצר לו עשה אחז דבר אשר היה לו ולעמו למוקש ויבֵא שואה נוראה על יהודה, כי שלח מלאכים חרש אל תגלת פלאסר מלך אשור וישחרהו בדברי הכנעה יתרה לאמר: “עבדך ובנך אני”, כי יעלה ויושיעהו מכף שני המלכים ארם וישראל הקמים עליו ולכפר פני מלך אשור נתן לו שחד מהכסף והזהב הנמצא בבית ה' ובאוצרות המלך. אחז אמנם נושע בישע ימין מלך אשור, כי כשמוע המלכים אשר תגלת פלאסר מתעתד לבא בגבול ארצם עלו מעל ירושלים ומלך אשור בא על דמשק ויתפשה ואת רצין המית בחרב, אך בהמעשה הזה למד אחז את אשור אלוף לראש יהודה. ממלכת אשור האדירה דמתה אז לרומא בימי תקפה וגבורתה, אשר בכרתה ברית והתנתה אהבים עם גוי וממלכה לפרוש כנפי חסותה עליה תחבקנה בזרועותיה עדי תשים מחנק לנפש חֵרותה, ועוד מעט ויחדל הגוי ההוא להיות לעם עומד בפניו אשר מושלו מקרבו יצא, או אז תכריע אותו תחתיה ותשימהו לעבד עולם. מלבד הרעה הזאת עוד היתה יהודה צפויה אלי חרב מלחמה מנגב ממצרים. הממלכה הזאת שבה ותתחזק ותוסף אמץ אחרי אשר קמה המלוכה בידי מלך הכושי סַבַּקָה. הוא הביט בעין קנאה על אשור, אשר הרחיב גבולות ממלכתו בהארצות היושבות על מבואות ים התיכון ותרע עוד יותר בעיני מלך מצרים לראות את יהודה הקרובה לגבולות ממלכתו חוסָה בצל אשור וסרה למשמעתו. מהרגע הזה היתה יהודה לסלע המחלקת בין אשור או בבל ובין מצרים וגיא חזיון למלחמת שני האיתנים עריצי גוים אלה, דבר אשר היה למקור כל האסונות הנוראים אשר מצאו את יהודה, עד כי נכחדה מהיות ממלכה בארץ. בינת אחז היתה קצרה מראות את הנולד, כי לא הבין לאחרית מעשהו, רק הנביא ישעיהו צפה ברוח נבואתו את דברי הימים העתידים לבא ויעד בו לאמר: הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי-אַף רְצִין וַאֲרַם וּבֶן-ּרְמַלְיָהוּ, כי האסון הצפוי ליהודה אינו משני המלכים נעדרי כח ואין אונים אלה, כי אם מאשור, אשר אם יבוא ביהודה והיה מֻטּות כנפיו מְלֹא רחב הארץ; בחזון ראה ישעיהו את חיל אשור העצום עולה על יהודה כשבט אלוה ומטה זעם בידו להכות חרם את הארץ ויושביה, להפכה לשממת עולם ומשואות נצח, כי כל
עמקי ברכה, שדות תבואה וכרמי חמד יהיו לשמיר ולשית ורק מקומות מרעה לבהמה עוד יהיו בארץ, ותחת היין והתירוש אשר רבו בארץ,יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, כי רק חמאה ודבש יאכל כל הנותר בארץ.
איש תועה לבב כאחז לא ישים לבו לדברי הנביא ישעיהו ולהאותות אשר נתן לו בשם ה', כי האמין בתגלת פלאסר ויבטח בזרוע עזו ולא בטח בישועת ה' ואל דברו הנביא לא שעה, אך דבר הנבואת לא אחר לבא. בבֹא השמועה למלך אשור כי כרתו ארם וישראל ברית ביניהם להמיש צוארותיהם מעלו הקשה וישתער עם צבאותיו בארצות הממלכות. האלה, רצין ובן רמליהו עלו מעל ירושלים ולא יכלו להלחם עליה. תגלת פלאסר צר על דמשק, אשר יושביה הגינו על עירם ברוח גבורה נמרצה, אך לאחרונה גברה ידו ויתפשה ואת רצין המית בחרב ויושבי דמשק הגלה אל חבל ארץ הנהר “קירה” (Kiro) למערב ים הכספי. בעיר התהלה דמשק ובהארץ הברוכה אשר במסבותיה ישבו האשורים ותהי דמשק ברבות הימים לעיר הראשה באשור וגם שם הארץ ארם-דמשק לפנים הוסב אחרי כן לשם אשור או סוריא ובכתוב עמים: (Surien). מדמשק שטפו ועברו צבאות אשור אל גבולות ארץ עשרת השבטים וילכדו כל הערים-הבצורות בכל ארץ ההרים ובכל חבל הים והירדן ויכבשו כל הארץ נחלת השבטים: נפתלי אשר וזבלון עם ככר הארץ במעלה הירדן בתחתית הר חרמון, אשר שם נאחזו בני דן בלכתם, לפני שנות מאות רבות, לבקש להם נחלה בירכתי צפון. פקח בן רמליהו לא נסה לחסום הדרך בפני צבאות אשור בחרב מלחמה, כי נפל פחד תגלת פלאסר ומוראו עליו ויכנע מפניו ותהי לו נפשו לשלל, אך את יושבי ערי הצפון: חצור וקדש נפתלי עם ערי הגלעד בעבר הירדן מזרחה לקח תגלת ויגלם אשורה ויפיצם בארצות שונות אשר במלכותו הגדולה (בע' 808 לפני חב"ש), אז קמה ונהיתה נבואת עמוס מתקֹע לפני חמשים שנה, כי “ישראל גלה יגלה מעל אדמתו”. מני אז הלכה ממלכת ישראל הלוך ודלה, כחצי הממלכה נקרע ממנה, נחלתה נהפכה לזרים ותמעט ותשח מעצר רעה, גבולותיה הגיעו רק עד הר תבור ומלכה היה למס עובד ונושא מנחה למלך אשור, זאת באה לשמרון בגלל פקח גוזל המלוכה והרועה האוילי, על כן מרה נפש העם עליו ויתקשרו עליו ויומת בידי ראש הקושרים הושע בן אלה (881 לפני חב"ש), אחרי מלכו בישראל עשרים ושתים שנה לאסון העם ולהותו.
בימים ההם וגם ביהודה נעשו חדשות בארץ. אחז נטה שכמו לסבול עֹל מלכות תגלת פלאסר ויוסף להכנע מפניו ויסע לדמשק להביא לו מנחה ולהשתחות להדום כסא “מלך-המלכים” – באשר כן נקראו מלכי אשור – אמנם אחז היה בעל נפש שפלה ותחת לחוש את מרירות העבדות וההכנעה, רחש לבו כבוד ויקר להליכות מלכי אשור וארחות חיי העם הזה. ביותר מצא חן בעיניו המזבח אשר בנה תגלת פלאסר בדמשק ויצו אחז את הכהן הגדול אוריה לבנות מזבח בירושלים כתבנית המזבח אשר בדמשק ותכניתו. והכהן אוריה היה מהכהנים אשר במחיר הורו ולא דמה במעשיו להכהנים הגדולים יהוידע ועזריה וישמע לדברי אחז ויעש כן, אך מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את אחז עולה על המזבח להקטיר את עולתו ומנחתו ולהסך את נסכו! אחז הואיל ללכת בדרכי מלכי אשור וכמוהם נתן גם הוא את לבו כלב בני־אלים ועל כן חשב, כי לו יאתה לשרת בקדש כהכהן הגדול. תחת לְהִכָּנע מפני ה' ולהֵעָנות מפניו, לראות באשור שבט אלוה ומוסר שדי על מריו בה' אלהיו, הוסיף עוד אחז סרה וישב מדמשק לא בלב נשבר על שפלותו ושפלות עמו, כי אם בלב מלא גאון ועינים רמות, הליכות בני אשור מצאו חן בעיניו וללכת בדרכיהם נפשו חפצה, ויכונן בירושלים ומקדש ה' מקום לעבודת השמש וצבא השמים, ועל מבוא בית ה' שם תמונות הַמָּנִים וְכַוָּנִים למלכת השמים, מעלפות בקרני אור סביב, “ובלשכת נתן מלך הסריס” העמידו סוסים אשר השתחוו להם ויעבדום כסמל חמשת כוכבי-לכת הנבוכים עם “מרכבות השמש” (ע' מלכים ב' כ"ג י"א י"ב). הכוכבים האלה לא ירָאו רק בלילה על כן בנה אחז את בית עבודת צבא השמים אלה בעליה על גג ביתו כדרך בני בבל הוברי שמים וַתִּקָּרֵא בשם “עלית אחז” ויזבח ויקטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. מלבד העבודה לאלהי אשור, החלו בני יהודה ללמוד אל דרכי העם הזה גם בכל דרכי החיים: בני מרום עם הארץ למדו שפת אשור הקרובה אל השפה הארמית למען ידעו לדבר עם המושלים החדשים וידעו לשונם (עי' מ"ב י"ח כ"ו), ולא לבד את הרעות למדו בני יהודה מבני אשור, כי אם גם את הטובות: “צל המעלות” או מכונה מורָה שעות היום על פי נטיות הצל או קרני השמש, עמדה בירושלים על יד ארמון המלך וַתִּקָרֵא בשם “מעלות אחז”. מהאשורים למדו בני יהודה דעת חשבון העתים לשעות, ימים
וחדשים; גם בחכמת חרשים ומלאכת מחשבת לציר במחֻקה על הקיר ולכלל ולפאר קירות היכלי חמד וארמוני תפארה בציורים וקשּׁוּטים עשוים בטוב טעם ודעת, אשר בם עשו האשורים חיל, עדי היו למורים להיונים, בני העם יודעי חן וטוב טעם מכל העמים בדורות קדומים, גם הדעת הזאת למדו בני יהודה מבני אשור. בניני ירושלים היו בנוים או בטעם בני אשור: בתי-מדות עם עליות מרֻוָחים בחלונות עם סִפּון בארז וקירות משוחים בששר (ע' ירמיה כ"ב י"ג). אך כל הטוב הזה כאין ואפס הוא לעמת הרעה הרבה בדרכי המוסר אשר יצאה מחפץ המלך עם “שרי יהודה וקציניה” לַשפיק בילדי נכרים, לעבוד אלילי אשור, לְחַקּוֹת את בני הנכר ולהשכיח מלב העם צור ילדו, אל מחוללו, תורת אלהיו ומוסר אבותיו. הַחִקּוי ההולל הוליך שולל את אחז ויצא מרעה אל רעה, עדי פרץ גם חקי הטבע ויקשיח לבו ורחמי אב על בנו ובבוא עליו אסון גדול ויקרב את בנו לַמֹלֶך לכפר פני אלילי אשור אשר דרשו זבחי אדם. במסבי ירושלים בגיא בן-הנם בקצה קרן דרומית מזרחית לנחל קדרון, הוא עמק הברכה אשר מי השלוח ויתר מי מעינות הַמְפַכִּים שם ישקוהו עד כי יהיה לנחל עדנים המרהיב עין בירקרק דשאו וצמחי שדה, את עמק ברכה ונחל עדנים זה הפך אחז למקום הַתֶָּפְתֶּה, כי שם עשו מקום לעבודת המֹלֶך והעם העבירו את בניהם ובנותיהם באש אחרי אשר נתן אחז אות לכל העם להעביר את בנו לַמֹּלֶך. הבלי אחז ותעתועיו נתנו יד “לשרי יהודה” לספות חטא על פשע ולהעמיק סרה וישחיתו דרכיהם עד לאין מרפא. השרים האלה כבר נטשו עמם זה כמה וישפיקו בילדי נכרים, ובראותם עתה את המלך מתהולל בהבלי האלילים ואוחז בדרכי עם נכר, וידעו כי מעתה לא יתיצב איש בפניהם בהוסיפם עוד הָרֵעַ, לרעוץ ולרוצץ את העם, וירדפו אחרי חטאת זמה ותבל וכל תענוגי בשרים. הם היו
רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב
וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וּמְעַקְשִׁים
הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ בֹּנִים צִיּוֹן בְּדָמִים
וִירוּשָׁלַיִם בְּעַוְלָה.
בעת ההיא וגם הכהנים נוצרי התורה הטהורה נטו גם הם מדרך התורה ולא לאמונה גברו בארץ, כדבר הנביא: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וישיתו בחלקות להמלך וראשי העם, ראו און ולא התבוננו, ולא לבד כי לא הוכיחו על פניהם את “שרי יהודה וקציני ירושלים” המטים דין דלים וגוזלים משפט עניי עמם, כי אם עוד הפכו למשחית הוד התורה הטהורה, עד כי למען עשות חנף לאחז המקריב את בנו למֹּלֶך נמצא כהן מורה שקר אשר אמר כי ה' ימצא חפץ בהקרב איש את בן בכורו18.
עד כה ועד כה והמעשים והמאורעות בדברי ימי ישראל ועמים מהרו לרוץ ארחם. בהממלכה החטאה שמרון, אשר אחרי הִקָּרֵעַ ממנה המדינות בצפון ומזרח הארץ לא נקראה עוד בשם “ממלכת עשרת השבטים”, רבתה הרעה מיום אל יום, עדי נתמלאה סאת עונותיה. בית אפרים בא עד משבר וכבודו לעפר נחת, לשוא הֻכָּה אפרים, מכת בלתי סרה מאשור הרודה באף גוים וממלכות, מוסר לא לקח. ראשי העם וקציניו עוד בטחו בכחם וגבורת ידם, עוד לא הכניעו את ערפם הקשה ולבבם הזונה “ובגאוה וגדל לבב אמרו בני אפרים ויושב שמרון”: לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶ֑ה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִֽיף. “שכורי אפרים” היו “הלומי יין” התאוה הזוללה, אשר נסכה עליהם רוח עועים עד כי טחו עיניהם מראות בהאסונות אשר כבר מצאו את העם אותות כליון חרוץ, אבדן הממלכה וגלות ישראל מעל אדמתו. משובת ראשי העם וקציניו היתה נסבה לפרעות בממשלה. כל הליכות המדינה וסדרי המשרה התעוהו ותמלא הארץ פְּרָעות וזְוָעוֹת. תשע שנים עברו מיום מות המלך פקח בן רמליהו בידי מרצח-חרש הושע בן אלה ועוד לא נמצא איש מתחזק על כסא המלוכה בישראל, כי גם הושע בן אלה לא חמד לו עטרת-קוצים “כעטרת גאות שכורי אפרים”, וידע כי כבוד המלוכה על ישראל ותפארתה היתה אז רק ציצת נובל, ומבלעדי הושע לא נמצא איש נכון לשבת על כסא המלוכה, מפחד “השרים הסוררים האלה” אשר לא נתנו לכל איש מקרבם להתנשא לכל לראש. אז נתקו כל מוסרות החברה, הזדון והרשעה הלכו קוממיות ואלה וכחש, גנב רצוח ונאוף פרצו בארץ ודמים בדמים נגעו, אצילי בני ישראל וקציניהם חָבְרוּ יחד לפלס חמס ידיהם בארץ לחבל ענוים, לרעוץ בני דלת העם ולרצצם. עדת-אבירים בממלכת שמרון היתה כעדת-אבירי-און (Raubrittertehum) בימי הבינים באירופה. חבר גדודי השרים האלה עמדו על דרכים לארוב על נוסעים בארחות והולכי נתיבות לשלול שלל ולרצוח נפשות. ההרים הרמים בפנים הארץ וצפונה ובעבר הירדן היו למערות פריצים ומקום מקלט לחבר מרצחים מבני מרום עם הארץ: הכהנים “ובני בית המלך”, “המה היו פח למצפה ורשתם היתה פרושה על הר תבור”; גלעד היתה עֲקֻבָּה מדם וקרית פעלי און וכחכי איש נדודים עמד חבר כהנים-מרצחים על יד העיר שכם". וכגדל משובת שמרון בפנים הארץ כן הלכה וגדלה הרעה הנשקפה עליה מאויביה חוצה. שמרון היתה אז ממלכה שפלה ותעל מנחה לאשור מדי שנה בשנה. האשורים היו בני עם נבל, אשר רחם לא ידעו וברגל גאוה דרכו על העמים אשר תֻּכּוּ לרגליהם ורחמים וחנינה לא ידעו. ראשי ישראל חשבו מחשבת-הבל ועצה נבערה לפרוק עֹל אשור מעל צואריהם וירקמו החבולות בסתר ויחמסו מזמות לבא בברית עם מלך הכושי סַבַּקָה המושל במצרים, ולמען הסב עיני מלך אשור מתחבולותיהם שתו לו בחלקות ויאמרו להוליך אותו שולל בהתרפסם לפניו בדברי חן ותחנונים ובמתנות ומנחה אשר העלו לו כפעם בפעם, אז היה אפרים לסלע המחלקת בין שתי הממלכות הכבירות והאדירות בתבל ארצה, שני האיתנים האלה בהשתרעם איש על רעהו היו נכונים לשום את ישראל כעפר לדוש. בגלל הדבר הזה נאלצו בני אפרים לסובב בכחש את אשור ובמרמה את מצרים, להתהפך בתחבולות און ונכלי שוא. נביא הדור ההוא יתאר בשפת-אמת את הליכות המדינות בימים ההם בין ישראל לעמים ויאמר:
אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרוֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב
וָשֹׁד יַרְבֶּ֑ה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ, וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל: וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ וַיִּשְׁלַח
אֶל מֶלֶךְ יָרֵ֑ב וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזֽוֹר: וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה
פּוֹתָה מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָֽכוּ:
הפרעות במדות ומוסר, השׁפלות בהחֹסן הלאומי והמדיני הורידו את הממלכה פלאים ובכל זאת לא שבו בני אפרים מדרכם הרעה ומשובתם הנצחת ועוד הוסיפו סרה ללכת אחרי הבלי האלילים. את שם ה' העלו על שפת לשון ויאמרו: חַי יְיָ! אך בבית אל, דן, שמרון וגלגל עמדו מזבחות לעגלים ומצבות אשרות וחמנים; על כל ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן אלה ואלון ולבנה זִבֵּחוּ ויקטרו לאלילים ובמות הבעל רבו בארץ כגלים על תלמי שדה, שם הונו ויפרצו, עם הזונות פֵּרְדוּ ועם הקדשות זִבֵּחו; כי אחזו בני אפרים בדרכי בני אשור וַיִנָּזְרוּ לבשת כמוהם, לתת לבנותיהם ונשותיהם לפזר דרכם לזרים פתח בית אלהיהם ואתנן זונה הביאו מנחה לאליליהם ועצביהם (מיכה א' ז'), אז “העיד ה' בישראל ביד כל נביא וחֹזה” וירבו תוכחה לעם השכם ודבר. ראשי העם וקציניו חצבו בהנביאים האלה ודבר יצא מפי השרים הסוררים האלה לאמר: אִישׁ אַל יוֹכַח וְאַל יָרֵב, אמנם הנביאים לא חתו מקולם ומהמונם לא נענו; וכגדל הרעה והתגברות הרשעה עדי פרצה חקות עולם וגדרי המוסר הוסיפו הנביאים למלא פיהם תוכחות ויפרשו כשמלה לפני כל העם את פשעי הקצינים והראשים וחטאתם שאול אשר הרבו לעשות. הנביאים הרעימו נפלאות ונוראות, באשר ירעה נפשם להם על כבוד עמם אשר ירד פלאים, חצבו להבות אש בדבריהם ויוכיחו את הראשים בשבט פיהם, אך הראשים והקצינים חצבו בנביאים ויהרגום באמרי פיהם… כה נשתנו העתים לרעה מימי ירבעם השני, אשר בכל היותו גם הוא דבק בחטאות ירבעם הראשון והולך אחרי הבלי האלילים לא נגע לרעה בחוזי־יה אף בהוכיחם אותו על פניו במקום מקדש מלך לעיני הכהנים והשרים. אך גם חרב המות אשר עופפה על ראשי הנביאים בימי הושע בן אלה לא שמה מעצור לרוחם. מדברי הנביאים בימים ההם ומוסר תוכחתם הקשה נשאר לנו שריד בספר הושע. בהתוכחות האלה נראה כבמחזה את העשק והמרוצה, רשעת בני דור תהפוכות ודרכי לבם הנלוז. בזעף אף ושטף קצף, כמן סערת חמה הרת חזיז ורעם, הרעים הנביא הזה את תוכחתו, וישלך נפשו מנגד בהביעו מוסריו להעם השכם ודבר. כאיש מלחמה יעיר הושע קנאה לה' ותורתו, ובאש קנאתו ידבר ויחזה חזות קשה על בני עדת אבירים עושקי דלים ורוצצי אביונים. באש קנאתו זאת לא יוכל כלכל את רוחו לתת לדבריו קצב ולשקלם בפלס הדבור המליצי; רוח בטנו תציקהו להגיד לעמו פשעו ולבית אפרים חטאתו. בכל דבריו נשמע: הגות לב דוי, אנחת נפש נכאה אשר תריד בשיחה על בת עמה הטבועה ביון החטאת ואין מעמד; הנביא הזה יעזוב לפעמים את חזותו הקשה ויחזה חוון הימים אשר בו ישוב ישראל אל ה', ואז יהיה יְיָ כטל לישראל ויאהבם נדבה, ירפא משובתם וישוב אפו מהם, אך תמונות משיבות נפש כאלה אך מעטות הנה ונאמרו רק למען שַׁוֵּה לעיני העם התמונה הנעלה והנאדרה בקדש חזון לב הנביא, נגד התמונה המֹראה והנגאלה, אשר לנגד עיניו היום תמונת גוי חוטא ועם כבד עון, אשר בא עד עברי פי פחת במשובתו הנצחת, מראה ראשי העם הַמֻכִּים בסנורים ולא ידעו במה יִכָּשֶׁלוּ, המראה הזה מלא לבב הנביא מצוקת נפש עד כי נבצרה ממנו לערוך דבריו בקצב המשקל ופלס המליצה הנבואית. כל תוכחותיו פרצים תצאנה ומוסרו הוא מוסר-שדי לעוזבי אלוה ורשעי ארץ. גם את הליכות הראשים והקצינים עם הנביאים-המוכיחים יִתָאֵר בשפת אמת לאמר:
אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה
מַשְׂטֵמָה: צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָ֑י
נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו.
האחרון בנביאים שעמדו לישראל בשמרון לא השיא נפשו בתקוה, כי דבריו יועילו לרפא שבר בת עמו, להשיב את “קציני-העם” מדרכם הרעה ויודע “בשבטי ישראל נאמנה”, כי נכונו להעם ימי עֹני ותלאות רבות ורעות, כי יהיו “נודדים בגוים”, כי עוד מעט וישראל גלה יגלה מעל אדמתו. את רֻבי תוכחתו השמיע הושע לבני אפרים ואת יהודה חשב רק לעם תועה לבב, וכי “רק כפשע אפרים ומכשול ישראל כשל גם יהודה עמו” גם ידבר קשות נגד הקרבנות בלי טהרת המדות ויאמר: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת ובזכרו את המלך הזכיר גם לעם דברי שמואל ועדותו בעם לבל ישאלו להם מלך ויאמר:
אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא
וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִֽים.
והיום אשר ראו הנביאים בחזון הגיע. השרים והראשים עמלו בדי ריק להציל הממלכה מכליון חרוץ. אחרי שנים רבות אשר לא היה מלך בארץ היה דבר השרים להמליך את הושע בן אלה מרצח נפש המלך פקח בן רמליהו. הושע בן אלה (מלך מש' 797–887 לפני חב"ש) היה טוב מהמלכים שהיו לפניו או כאשר יאמרו כתבי הקדש “כי עשה הרע בעיני ה' “אך לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו”. הוא היה גם איש מלחמה ועומד בפרץ, אבל גם ידו קצרה להחזיק במעוז הממלכה אשר כבר מטו יסודותיה לנפול למשואות נצח. כנראה לקח הושע בן אלה דברים עם מלך מצרים לחזק את ידו נגד מלך אשור. בימים ההם עלה שלמנאסר מלך אשור על פיניקיה היא צור וצידון להלחם עם המלך אֱלוּלַי (Elulai) ויכריעהו תחתיו וישימהו למס עובד ובבוא שלמנאסר בקרבת שמרון לטש עיניו אל הממלכה הזאת להכחידה כלה ולהביאה בעֹל אשור. הושע בן אלה לא חִכָּה לבֹא שלמנאסר בגבולות ארצו כי מהר לצאת לקראת “מלך-המלכים” לְהִכָּנַע מפניו ויהי לו עבד נושא מנחה. אך כמעט עלו צבאות אשור מן הארץ, ויקומו המלכים אשר בהארצות האלה לפרוק עֹל אשור הקשה מעל צוארם. המלך צור וצידון ”אֱלוּלַי" בקש לו אוהבים ורעים בין המלכים שכניו ואליו נלוה גם המלך האדיר “סוא מלך מצרים”, הנקרא בכתֹב עמים Srichos, והוא המלך השני מבני הכושים אשר מלכו במצרים ושניהם הסיתו את הושע בן אלה להרים יד במלך המלכים שלמנאסר, עד כי נפתה לדבריהם וישלח מלאכים אל “סוא מלך מצרים” לכרות עמו ברית, לחזק את ידיו באנשי צבא או בסוסים לרכבה. אז פשעה צור בשלמנאסר מלך אשור וַתִּחָלֵץ ותתאזר עז וחיל למלחמה; כל העמים היושבים מעבר לנהר פרת ימה ומבואות הים הגדול קדמה תקעו כף ויהיו כאיש
אחד חברים לשבר מֹטות עֹל אשור. גם אל חזקיה המולך תחת אביו אחז שלחו מלכי הברית מלאכים לדבר על לבו כי ישית ידו עמהם. האות הראשון למרד נתן הושע בן אלה, בחדלו להביא מנחה לשלמנאסר כשנה בשנה. אז עלה מלך אשור בראש צבאותיו הרבים והעצומים וישטוף ויעבור בכל חבל נהר פרת והררי הלבנון; מתנופת ידו רגזו וחלו כל מלכי הארצות, פיניקיה נתנה ידה ועריה הגדולות: צידון, עכו וצור הבצורה פתחו שעריהן לפני מלך המלכים בארצות הקדם שלמנאסר מלך אשור פטיש כל הארץ ורודה באף גוים.
מֵעַכּו עיר הגבול, בין צידון וארץ ישראל, הגיח שלמנאסר בהמון צבאותיו אל גבול ממלכת שמרון ויפשוט בקרב הארץ דרך עמק יזרעאל. גם יושבי ממלכת שמרון פתחו שערי עירם לפני שלמנאסר מלך-המלכים או עזבו משכנותיהם נסו מנוסת חרב ויחישו מפלט למו בעיר הבירה; בכל זה לא נואש הושע בן אלה מתשועה ויחגור שארית כחו להחזיק מעמד נגד חיל האויב הרב והעצום ממנו אף כי תקותו לעזרה ממצרים לא באה ולא נהיתה. – העיר שמרון היושבת במעלה ההר, אשר שמו נקרא עליה, היתה בצורה בחומה וחֵל מלבד מבצריה מידי הטבע ותוכל לשום מעצור בעד כל צר ואויב המתפרץ לבא בשעריה. זמן רב התקוממה שמרון נגד חיל אשור אשר שת מצור לה. המלך והשרים השיאו נפשם בתקוה כזבה, כי אם יארכו ימי המצור ותקרינה סבות שונות, אשר על פיהן יְאֻלַּץ שלמנאסר לעלות מעל העיר ולשוב לארצו, על כן מהרו לרפא את חומות העיר, חִזְקו המגדלים והבירניות ויבצרום, אף אספו אל העיר מַכֹּלֶת ומים די כלכלת העם בימי המצור הרבים וַיִכּוֹנו לעמוד על נפשם בעצה וגבורה למלחמת-מגן. אז חנה מלך אשור כדור על העיר וצבאות חילו הרבים סגרו אותה מכל עבריה מבלי תת יוצא ובא. האשורים כבר למדו ידיהם לקרב ומלחמה נגד ערים בצורות וידעו לעשות מלחמה בכל תחבולות המצור: שפכי סוללות בנו דָיֵק ומגדלים גבוהים ויעלו עליהם אילי הברזל וכל כלי מפץ ומכונות מעשה חושב לבלע ולהשחית את חומות העיר. האשורים התגרו מלחמה בזרוע נטויה ורוב אונים, ובני ישראל השיבו מלחמה שערה ברוח גבורה כאנשים העומדים על נפשם; מלחמת התגרה והמגן היתה בשטף קצף וחמה שפוכה כנואשים ותארך שלש שנים (מן קיץ 791 עד קיץ 789 לפני חב"ש), אך כל גבורת הנצורים ואמץ רוחם היו בדי-ריק, גבורתם נשתה ואמץ רוחם עזבם למראה האויב הרב והעצום אשר אין חקר למספר צבאותיו. העיר הראשה בממלכת אפרים נלכדה ברעש מלחמה ומלכה הלך שבי לפני צר ותהי לו עוד חנינה מאת מלך אשור, כי לא הגירו על ידי חרב, כי אם הגלה אותו נינוה וישימהו בית הכלא ויהי בבית כלאו עד יום מותו. את מספר אנשי הצבא אשר מצאו המיתה על מרומי שדה קטל ומספר האלפים והרבבות אשר יצאו בגולה לא נמצא בספרי כתבי הקדש ולא נרשמו בעט ברזל מאת סופרי דברי הימים לזכרון לדור אחרון. אפרים נטש עמו צור מחצבו וישכח אל מחוללו על כן נשכח גם הוא מלב הנביאים והחוזים, הלוים והכהנים יודעי בינה לעתים בימים ההם, וכל דברי ימי ממלכת אפרים האחרונים נאמרו באמרים קצרים ומעטי הענין. מבין חרבות שמרון ועיי מפלתה לא נשמע קול אנחה חרישית יוצאת מלב דוי ונפש נכאה וקול נהי ושירי קינה כאשר נשמע אחרי כן מחרבות ציון קינת חוזי יה, אשר הורידו כנחל דמעה על חרבותיה ושממות עיר דוד. מהדברים המעטים אשר ידברו הנביאים ויודעי העתים בימים ההם על חרבן שמרון נראה כמעט אשר לא נגעו המעשים עד לבם, רק אחד הנביאים עשה בדברו וחזונו זכר לחרבן שמרון וקץ ממלכת אפרים. בחזיונו יראה הנביא את אפרים מתנודד ובהיותו בארץ שביה יראה את שברו האנוש, יכיר וידע את חליו ומשובתו, ישוב עד ה' אלהיו ושב ורפא. הנביא ישמע קוֹל בְּרָמָה נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶי֑הָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶֽנּו: אז יבשר הנביא טוב וישמיע ישועה לשארית ישראל ועל קול ברמה נשמע מרחל אם אפרים ויוסף יעננה ה' בקול ובדברי חן ורחמים גדולים לאמר:
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי
וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְיָ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ
נְאֻם יְיָ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:
זאת היא הנחמה והתקוה לתשועה אשר בשר הנביא כי תבא ותהיה באחרית הימים. אך בעת ההיא נראה, כי קם ונהיה דבר הנביאים אשר שלח ה' לישראל השכם ושלוח, להעיר בם לפני שנות דור ודור, כִּי אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה יִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה, עגלות דן, שמרון ובית אל וכמריהם הגלו גם כן אשורה וכל בני ממלכת שמרון הגלו גלות שלמה מארצם ועל פני כל ארצות אשור הרחוקות נפוצו המוניהם; משפחות משפחות הושיב מלך אשור בארצות ציה ושממה אשר באזיה התיכונה, בערי חלח וחבור על נהר גוזן וערי מדי הארץ הַהֲרָרִית ובעילם אשר ממערב לארץ פרס. בית ישראל, כאשר נקראה ממלכת שמרון בפי הנביאים, עמד על תלו מאתים וששים שנה ועשרים מלכים מלכו על הארץ מימי ירבעם בן נבט עד הושע בן אלה וביום אחד בא ונהיה דבר הנביא ישעיהו: כִּי יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם ויִכָּחֵד מהיות גוי ומשפחה בקרב הארץ, יען כי נהפך כקשת רמיה, נטש עמו, השפיק בילרי נכרים וינבל צור ישועתו. אפרים הואיל הלך אחרי הבלי אלילי העמים שכניו ויאשם בבעל וימת… הארץ הנבחרת, אשר לא תשא על אדמתה עם כבד עון, קָאָה גם עתה מקרבה את עשרת השבטים כאשר קאה מלפנים את הכנענים והאמורים, כי בני ישראל עשו ככל תועבותיהם ויוסיפו גם הם סרה לחטוא בעון עבודת גלולים, חטאת זמה ושפך דמי נקים. מה היתה אחרית עשרת השבטים? אנה נשא אותם הרוח אשר צרר אותם בכנפיו ויסערם מארץ מולדתם? להשאלה הזאת לא נמצאו פתרונים עד היום. אלה יתחקו על שרשי רגליהם בירכתי צפון ואלה ידמו למצוא עקבותיהם בהררי תימן. עמים תועי לבב, גם בעלי דמיון והזיה או תועים ומתעים כאחד הפיחו כזבים לאמר: כי מחלציהם יצאו, אבל אין ספק כי נבלע ישראל בגוים ובני עשרת השבטים אבד זכרם המה ולא נודע עד היום מקומם איה. מעט מהם נשארו בארץ אבותם ויהיו לכורמים ויוגבים, אכרים ונוסעים בעדר, גם בני המשפחות הגדולות מראשי ישראל נמלטו ארצה יהודה ואלה ישבו בתוך אחיהם ויהיו כלם לגוי אחד עם בני יהודה שמעון ובנימין19.
בְּהִכָּחֵד ממלכת שמרון החטאה מן הארץ נכרת מגוף הָאֻמָּה הישראלית האבר המדולדל אשר העלה בו רקב וישלח רזון בכל עצמותיו, לכלות נפש ובשר, למֹץ לשד חיתו ושמן ראשו. מטה אפרים היה למטה זעם ולפח ולמוקש לכל בית ישראל מראשית ימי היות ישראל לעם על אדמתו. באמת בצעו, רמות רוחו נתן אפרים לראשונה האות לְהִפָּרֵד העם לשבטיו, ובגאותו וגאונו נקרע עם ישראל ובית יעקב לקרעים וירד מכבוד ממלכה אדירה כבירה ונאורה, כאשר התעתדה להיות בימי מלוכת שלמה. אפרים יצא בנולה ובהיותו בארץ שביה היה מתנודד ויתנחם על דרכו הרעה ויאמר:
יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד… בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי.
אחרי הִכָּרֵת האבר אשר עלה בו רקב, נראה כי שב רוח העם אל קרבו, החליף כח לבבו ויחש חיים חדשים בקרבו ושלום בעצמיו. השבטים יהודה ובנימין עם בני שמעון החוסה בצלם והכהנים והלוים נוצרי התורה הטהורה נקראו מיום גלות עשרת השבטים בשם “שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל” “שארית ישראל, לא יעשו עולה”, כי החזיקו במעוז התורה, וישגבו ישע, החליפו כח ויוסיפו און ועצמה. גלות שמרון הלמה ומחצה ראשי אלופי יהודה ותפקח את עיניהם לראות את הרעה הנשקפה גם עליהם ויראו וישובו מדרכם הרעה ומעשיהם הנלוזים. המאורעות הנוראות כרו אזן העם “וקציני יהודה” לשמוע את תוכחת הנביאים ולשום לב לדבריהם. החזות הקשה אשר חזה ישעיהו על עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא-שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן", החזות הקשה הזאת אשר דבר מדבריה לא נפל ארצה, הביאה בינה גם בלב “שרי יהודה וקציני ירושלים” להקשיב רב קשב לתוכחת הנביא והמוסר אשר יטיף לעם. כאין וכאפס היו עתה דברי “אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשלי העם אשר בירושלים”, אשר אמרו שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ, אנשי לצון אלה נתנו עתה בעפר פיהם ויאנקו דום בשמעם את הֵד-ההרים – מהרי אפרים – הֵד נאקת חללים, אנחת אמללים וצלצל אזיקים וכבלי ברזל אשר באה בהם נפש אלפי רבבות גולי ישראל. הלא עוד מעט וגורל שמרון היה נכון לבא גם על יהודה וירושלים, ורגע באף מלך אשור החולש על גוים היה הקץ לחיים גם לכל ממלכת יהודה. דברי הימים ההם הרעישו לב בני יהודה, ואז הוסיפו הענוים דעת ה' וכל העם דרשו דבר ה' ויחפצו קרבת אלהים.
פרק שביעי שארית ישראל (מן 789 ער 678 לפני חרבן בית שני) 🔗
להצלחת בית יעקב ואשרו ישב בעת ההיא על כסא המלוכה בירושלים, מלך צדיק מושל ביראת אלהים, מלך אדיר-אמונה אשר לא היה כמוהו במלכי יהודה מימי דוד. חזקיהו (מלך מן 791 עד 766 לפני חב"ש) היה הַהֶפֶך מאביו אחז. את נפשו הַזַכָּה וְהֶרַכָּה נשא אל חזון-לב נשגב ונעלה, וחזון לבו זה היה – התורה הטהורה ומסרת-אבות, חקי חיים מורשה לקהלת יעקב מיום היותה לעם. כאשר שקד אחז להסב לב העם מאחרי אלהי אמת, וישעו וחפצו היה להכחיד מקרבו סגלות הָאֻמָּה ומעלות רוחה, להזנות את בני יהודה אחרי אלהי נכר הארץ ולהשפיק בילדי נכרים, כן קנא חזקיה בנו קנאה גדולה לַייָ אלהי ישראל ותורתו התמימה וישקוד בכל לב לשובב נתיבות התורה והמצוה, לצרף דעות העם ולטהרהו מהבלי האלילים וחלאת המדות הרעות והנתעבות תולדות ההבלים האלה. התורה היתה לו לקו וחקי חיים אשר שם משה לפני בני ישראל היו למשקלת לכל פעֻלתו לו ולכל העם אשר שפך רוחו עליהם. אם נמצא מלך בעם אשר באור פניו ראו בני עמו חותם תָכנית שלמות הנפש והרוח, הנה חזקיה בן אחז הוא המלך הזה, כי בו חזה העם חזות-הכל, לא לבד איש אשר בו רוח דעת האמת ובעל משפט צדק, נפש נדיבה ולב טהור, כי אם גם תם-נפש וענות-צדק והצנע לכת שוו עטרת תפארת לראש כל מעלות רוחו, תמת נפש ויראת ה', אשר יקר חזיונם באנשי המעלה כיקר חכמת חרשים, ודעת חן ונעימות ועצה וגבורה לפקד צבא מלחמה, נפגשו במושל צדיק זה. אם בעודנו נער כבר נתן אותותיו אותות הרוח הכביר והנאור אשר התנוסס בקרבו ואז כבר חזו בו הנביאים את המלך המופת לבני עמו בצדקתו וישרת לבבו? או כי צפו ברוח נבואתם וישאו משא-ה', כי יקים מלך לעמו, צדיק ונושע, כביר ונאור, משמיע טוב מבשר שלום וישועה, אשר “המשרה תהיה על שכמו להכין כסא דוד ולסעדו במשפט וצדקה”? או כי מטל ילדותו התהלך המלך הזה את הנביאים ויאצילו הם מרוחם עליו וַיְאַמּצוהו הם למלך, אשר יהיה למופת לכל תופשי שרביט מלוכה בצדקתו, בר לבבו ותֻמת נפשו? אם כה ואם כה אך בעודנו נער בבר בשרו הנביאים בקהל רב, כי עוד מעט ועל כסא דוד ישב צדיק מושיע כביר ונאור ויקראו שמו: פֶּלֶא יועֵץ אֵל גִבּוֹר אֲבי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם. אז בימים הרעים, בשבת על כסא מלכות בית דוד איש נעוה לב וגבר אין-אונים, המלך אחז אשר רשע-כסל ושפלות-ידים יחד נפגשו בו, השליכו כל הנביאים, בני עדת הָעֲנָוִים “ונאמני ארץ”, כל יהבם על בן-המלך הרך כי ייטיב הוא את הרעה אשר עשה אביו לעם יהודה וכאסירי התקוה חכו ליום, אשר בו ישב חזקיה על כסא דוד להשיב עד צדק משפט, “למרבה המשרה ולשלום אין קץ”; וכמעט שמת אחז, וחזקיה, אשר רבת שבעה לה נפשו יגון ומכאובים לראות את תהפוכות ברשע ותעתועי אביו ויתן אותותיו אותות גלוי לכל בני עמו, כי יאהב צדק וישנא רשע כסל ויתעב עלילות אביו. את גוית אחז לא נתן לקבור בקברות המלכים מבית דוד, כי אם בקבר אשר חצב לו לבדו (דה"ב כ"ח כ"ז), גם לא חלק לו כבוד מלכים להשכיבהו במטה כבודה ובארון עשוי בפאר והדרת מלך “ויגרר את עצמותיו על מטה של חבלים” (תלמוד פסחים נ"ו, סנהדרין מ"ז); כל “ענוי ארץ” “ועניי עם” אשר לבם נמלא רגש-יה ויהיו דורשי משפט רודפי צדק וגבורי אמונה בארץ, כל אלה הישרים בלבותם אשר בימי אחז שמו בעפר פיהם וחשך סתרם ונרדפו ממנו בחמה שפוכה ועברת זדון, כל אלה חכו בתאות נפש בעינים כלות להרגע, אשר בו ישב לכסא בן-המלך אשר בחנוהו וימצאו את לבבו נאמן לה' אלהיו, ואחד מהעם הביע את תקותו וחזון לבו בימי מלוכת חזקיה בשיר זמרה מאד נשגב ונעלה.
מלכות חזקיה, בהיותה רבת הפעלים והמפעלים לטוב וצדקה בארץ, עם רבת העליליה בדברי הימים ועם זה גם רבת הענין להמליצים והחוזים, המושלים והסופרים החכמים הנקראים בכתבי הקדש בשם “אנשי חזקיה” ובפי חכמי המשנה בשם “חזקיה וסיעתו” המה אנשי הרוח, אשר הדרם נראה על פּני פעלם במשליהם ומליצותיהם, בכל הדברים האלה יאתה למלוכת חזקיה להקרא בשם “תֹר הזהב” והמאֻשר בכל דברי הימים למלכי בית דוד, לו באמת מצאה יד המלך הצדיק לפלס נתיבה לרוח חפצו ולהוציא למענהו את כל המעשה הגדול אשר חשב לעשות בירושלים ויהודה. אך שוטנים רבים מסביב שתו להמלך חזקיה להפריע כל עצתו ולשום לאַל כל מחשבותיו הגדולות והרבות. עוד שנים רבות לפניו ירד כבוד־המלך ותקפו וגבורתו במשרה העליונה. “שרי יהודה וקציני ירושלים” שמו חק וגבול לממשלת המלוכה בארץ. ככל אשר גזרו אֹמר כן קם ויהי והמלך היה אין־אונים ולא נועז לעשות קטנה או גדולה למרות חפצם. המלך חדל להיות העוצר בעמו ומושל בארצו, “שרי יהודה” היו שופטי ארץ ועל ידם החזיקו בעלי הזרוע “השוטרים הרודים בעם” ונותנים תקף ועז לפקודות השופטים. – עיני האזרחים: יושבי ערי השדה, האכרים, הכורמים והיוגבים עם הרועים ראו רק את השרים והשופטים ותהי רק יראתם על פניהם. השרים האלה אכלו שאר עמם וירבו עשק ומרוצה בארץ, אך ידעו לסבב פני הדברים כי שֹד עניים ואנקת אביונים לא נשמעו בארמון המלך, וגם מושל צדיק ביראת אלהים, אשר כל משאת נפשו היתה “לדין עמו בצדק וענייו ברחמים, להושיע לבני אביון ולדכא עושק”, גם המלך הזה לא מצא ידים וכלי חפץ להוציא לפעֻלת אדם את כל חפצו. “הסוכן אשר על הבית” תפש רסן ההנהגה בידו וכל השרים והעבדים בחצר המלך היו סרים למשמעתו ונשמעים לפקודותיו. למען הָסֵב לב המלך מאחרי המעשים הנעשים בקרב ממלכתו, היה דבר “שרי יהודה” לאמר, כי לא "יֵאוֹת להמלך היושב על כסא מלכותו להשפיל ראות על כל הדברים קלי הערך הנעשים בממלכתו, וכן הרבו הָרֵעַ מבלי אשר ידע מזה המלך קטנה או גדולה כי ממכון שבתו לא השגיח על כל יושבי הארץ, לא הביט און בשרי יהודה ולא ראה עמל בקציני ירושלים. הסוכן אשר על בית המלך בימי חזקיה היה שבנא אשר תפש בידו כל ענפי המשרה בממלכה ויתן לבו כלב המלך, עדי הצליח להתנשא לכל לראש ויחשוב מחשבות גם להסב אליו מלכות יהודה.
אמנם בימים הראשונים לשבת חזקיה על כסא מלכותו, נתנו שרי יהודה בעלי הפקודות ושופטי הארץ יד למלך לעשות ולפעול ככל העולה על רוחו, כי חפצם היה ללמד דעת את דרכיו ולתַכֵּן את רוחו והלך נפשו, ועל כן בראשית ימי ממלכתו לא נבצרה ממנו להקים את כל המחשבות הטובות אשר הורה והוגה לבו הטוב ברוח אמונים לתורת ה' ומָסרת אבות: טִהֵר את הארץ מעצבי הגוים, “פתח דלתות בית ה' אשר היו סגורות בימי אחז אביו ויחזקם”, התאמץ להשיב על תלה את עבדת הקדש במקדש ה', גם הסיר מעל פניו את השרים והעבדים אשר נועזו למרות עיני כבודו ולהשפיל כבוד המלוכה ביהודה ויגרשם מהסתפח בארמון המלך. אז זכר גם את הברית והתסד להלוים שומרי משמרת הקדש עם אנשי עצתם: המליצים, “הענוים”, עניי ארץ ואביוני אדם. בפקודתו שב העם לתת את המעשר והתרומה, ומניות הלוים והכהנים נתנו להם למועד נכון.
אך מה רבה העבודה למושל צדיק לרחץ צֹאת בני ציון ולהדיח דמי ירושלים מקרבה, ומה עצמה פְּעֻלָּתוֹ לטהר את הארץ מחלאת עבדת אלילים ולהסיר את אלהי הנכר, הוללות הבלי השוא ולרפא משובת בני הדור אשר השחית דרכו על הארץ! מקדש ה' היה עזוב וגלמוד וכל הארץ מלאה עצבים וגלולים עם מצבות הבעל כגלים על תלמי שדה. הוא פתח דלתות המקדש “ויוציא את הנִדָּה מן המקדש”, וַיְכַתֵּת נחש הנחשת סמל אלהי הרפואה. אך למען שים קץ ותכלה לעבודת האלילים ההוללת, אשר נצמד העם אליה ולא הרפה ממנה, הוציא פקודה נמרצה, לבל יזיד כל איש לבנות במה על כל הר גבוה וגבעה נשאה להעלות עלוה עולה וזבח אף לשם יְיָ, כי אם אל המקום, אשר בחר ה' לשכן שמו שם בירושלים עיר קדשו ובבית מקדשו, שמה יביאו את זבחיהם כל איש אשר ידבנו לבו להביא קרכן לה'. הפקודה הזאת היתה למורת רוח לרבים אשר ישבו הרחק מעיר הבירה ותהי בעיניהם כחק קשה להצר צעדי חרותם, כי למרות חק התורה לא נמנעו בני העם להקריב זבחיהם לה' בבמות והבמות האלה לא סרו מקרב העם גם בימי המלכים אשר עשו הישר בעיני ה'; גם נמצאו ביהודה וישראל מקומות, אשר בעיני העם חופפה עליהם קדושה יתרה על פי מסרת אבות מימי קדם קדמתה. לבני שמעון ויהודה, אשר רעו עדרם במשכנות הרועים בנגב הארץ היה קשה מאד לעזוב את עדרי צאנם ובקרם במדבר למען הביא את עלותיהם וזבחיהם אל המקדש אשר בירושלים. אך חזקיה הכיר וידע, כי כל עוד אשר לא יסיר את הבמות מקרב הארץ לא תקום גם עצתו להעביר גלולים מן הארץ ועל כן גזר אֹמר ויקֶם דברו מבלי לשית לב להרוגנים בעם. ויהי כאשר הגיעו ימי חג האביב ויוציא חזקיה פקודה נמרצה גלוי לכל העם, להביא את קרבן הפסח לבית המקדש אשר בירושלים, תחת אשר עד היום ההוא הקריבו כל בתי אבות אשר ביהודה את קרבן הפסח בהבמות אשר היו בארץ. חזקיה עשה את הפסח בשנה ההיא בחדש השני בארבעה עשר יום לחדש, כי בחדש הראשון עוד לא הגיע מועד האביב ותקופת השנה אחרה מבוא לעמת חשבון השנה לשנים עשר ירחי הלבנה. ההשקפה הזאת, כי חדשי הלבנה לא יתאימו לחשבון שנת החמה לארבעת תקופותיה: אביב, קיץ, בציר, וחרף, נתנה יד לקְביעת חדשים ועִבּור השנים אחת לשתים או לשלש שנים למען הַתְאֵם שני החשבונות אחרי מספר שנים הנקרא בשם מחזור (Cyclis). הדבר הזה להשוות שני החשבונות לחמה וללבנה על ידי עבור השנה נעשה לראשונה בימי חזקיה20.
אמנם לא ארכו הימים ושרי יהודה החלו להצר צעדי המלך וירע בעיניהם מעשהו אשר עשה לשובב נתיבות התורה ולהשיב עבודת אלהי האמת על מכונה ומה גם לעשות חדשות לא שערון הם בארץ. "שבנא אשר על הר הבית" רקם תחבולות בסתר ויתאמץ לטמון רשת ופח להמלך למען ילכד ונפל בעצומיו ואז ימשול הוא – שבנא – במושל הארץ לעשות בו כרצונו. חזקיה היה איש אשר רוח בו, רוח השיר והמליצה, ולבו הגה דעות נעלות, נפשו היתה זַכָּה וְרַכָּה, אך לא היה גבר כביר כח לב ועשוי לבלי חת; אנשים בעלי תכונה כזאת סרים בכל עת למשמעת האיש אשר ידע ויבין להטותם אל רוח חפצם, וגם מלכי ארץ יהיו לכלי חפץ בידי האיש אשר ימשול ברוחם וידע להטותם אל כל המקום אשר יהיה גם רוחו ללכת.
הדבר הזה, כי חלק לב “שרי יהודה” ממלכם, רפיון רוח חזקיה ואמץ לב סוכנו אשר על הבית
“שבנא וסיעתו” המה השרים אשר הצרו צעדי המלך וישימו מכשולים על דרכיו, כל הדברים האלה היו נסבה גדולה לתוצאות רעות אל שלום מלכות יהודה ותקפה וקיומה בין ממלכות העמים שכניה. בימים ההם נלחצו העמים יושבי הארצות בעבר נהר פרת ימה בין שני האיתנים מצוקי ארצות הקדם: אשור ומצרים. שתי הממלכות הכבירות והאדירות האלה שפכו רוח ממשלתן על כל הארצות האלה וכל אלה העמים אשר נטו אחרי אחת משתיהן היו אנשי ריב ומלחמה להשנית ותהי הרעה נשקפת אליהן מאוהב ואויב. אחרי מות אחז שלחו הפלשתים מלאכים לירושלים לדרוש מיהודה, כי תשית ידה עמהם למרוד באשור ולכרות ברית שלום עם מצרים; אך חזקיה לא הטה אזן קשבת לדברי מלאכי פלשתים ויענם, כי יבטח בה' אלהי אבותיו ולא יִשָעֵן על עזרת מצרים ויתר ממלכות העמים שכניו. מלאכי הפלשתים שבו לעמת שהלכו21 ויהודה היתה לממלכה נושאת מנחה לאשור וחוסה בצלה, כאשר היתה בימי אחז. על פי ספרי דברי הימים אשר לפנינו היום קשה מאד להוציא לאמת משפט: אם היטיבו לעשות מושלי העם אשר בירושלים, בעמדם מנגד ביום שבות זרים את ממלכת אפרים ותהי זאת להם לחכמה כי לא התגרו ברעה להלחם נגד האוים הרב והעצום מהם, או כי העוו הישרה, כאשר לא זכרו ברית אחים ולא חשו לעזרת אחיהם לקרוא להם דרור מצבאות אשור אשר שטפו ועברו בכל גבול ישראל. אך אם כה ואם כה המלך חזקיה נקי מהעון הזה, כי דבריו לא נשמעו בסוד הממלכה, כאשר נועדו נוסדו “שרי יהודה” לחרוץ משפט המלחמה או השלום עם אשור. אולם כאשר לא נדע היום פשר הדבר אשר חשך את “שרי יהודה” ממלחמה עם אשור בעת הגלותו גלות שלמה את אחיהם בני עשרת השבטים, כן יעוררו פלא ותמהון מעשיהם הזרים אחרי גלות שמרון. הסבה אשר עוררה את “שבנא וסיעתו” להתיצב כצר נגד צבאות אשור, אחרי אשר תקעו יתדם בארץ ישראל נעלמה מאתנו, אך זאת נראה ברור, כי תהפֻכותיהם ותחבולותיהם הביאו שואה נוראה על עם יהודה והממלכה כלה כמעט שבאה עד משבר. עתה כאשר ידי מלך אשור היו נטויות על ירושלים ותקפו וגבורתו הגיעו למרום קצו, עתה עבר הרוח על “שרי יהודה” לצאת בעקבות אחיהם מושלי שמרון האחרונים: להשליך יהבם על מצרים ולדרוש קרבתם ואהבתם, בתקותם לעזרת מצרים בסוסים ומרכבות. מחשבות מרד ומעל באשור לא עברו פתחי פיהם, כי “הֶעֱמִיקוּ עֵצָה הִסְתִירוּ מַחֲשֶׁבֶת-אוֹנָם וַיֹאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ”. אך ישעיהו הנביא צפה ברוח קדשו וידע תעלומות לבם, בעינו הָרֹאָה מראשית אחרית צפה והביט לסוף המעשים האלה וירא את הרעה הנוראה הנשקפת ליהודה ומלכה מחומסי מזמות אלה, ויעמוד בפרץ וישא משאו באזני העם בלשון למודים ושפה לנאמנים לפקוח עיניהם על דרכי השרים הסוררים: הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם לָעוֹז בְמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם ויגד להם מראשית אחרית פְּעֻלָתָם: כִּי מָעוֹז פַּרְעֹה יִהְיֶה לָהֶם לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה. כאשר קרבה הרעה כן הרבה ישעיה להרעים בקול גאונו על המאשרים המתעים את העם ויתאמץ להטות לבם לטובה בהעבירו לפניהם כל טוב ה' וחסדו ואמתו עם ישראל באחרית הימים, גם הרבה להטיף מוסר להעם לבל יצא בעקבות אשור, אשר גם אחריתו תהיה עדי אֹבד בגלל ההוללו באלילים וְהִנָּזְרוֹ לבשת התאוה הנמבזה, חמדת בשרים וכל מדה נשחתה. אך "שרי יהודה" לא נתנו להנביא להוציא את כל רוחו בסוד קהל ועדה ויאמרו לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת. ביראתם לבל יפקחו המלך והעם את עיניהם וישימו לבם אל הרעה הנוראה הנשקפת אליהם מתהפוכות השרים ומחשבותיהם הבל. ישעיה צפה ברוח קדשו ויבן וידע, כי התקוה על מצרים היא תקות-שוא, תקוה על עם לא יועיל, ועוד מעט וארץ יהודה הקטנה תהיה למרמס לרגלי צבאות אשור הרבים והעצומים. אך בכל חפצו להסיר הרעה הנוראה הזאת מעל עמו, הנה לא נתנו אותו השרים לדבר דברו בקהל עם; אז מצא ישעיה דרך אחרת להשמיע עצת עליון באזני כל העם. בימים ההם עלו צבאות אשור על ארץ פלשתים הקרובה ליהודה, אשר נסתה לשבור מֹטות עֹל אשור מעליה, כל חבל הארץ אשר בפנים הממלכה הקטנה הזאת נכבש לפני האשורים במעט באפס יד מלבד העיר אשדוד היושבת לחוף ים התיכון (ים-הגדול), אשר עמדה בפני הצר והאויב ולא נתנתהו לבא בשעריה. כשלש שנים ארכו ימי המצור וכל עיני “מושלי העם אשר בירושלים” היו נשואות אל מקום המלחמה לדעת תוצאות הדבר אשר נגע עד לבם. אז פִּתַּח ישעיה השק (אדרת-שער לבוש הנביאים) מעל מתניו, חלץ נעליו מעל רגליו וילך ערום (בלי לבוש הנביאים) ויחף בחוצות ירושלים, ובכלות ימי המצור ואשדוד נפלה שדודה לפני צבאות אשור, היה דבר הנביא לאמר: נפילת אשדוד היא
אוֹת וּמוֹפֵת גַּם עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ: כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת-גָּלוּת
כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף.
מפלת אשדוד וגלות פלשתים על ידי האשורים עוד לא יסרו למשפט את “שרי יהודה” עם שבנא הסוכן העומד בראשם, כי הוסיפו לרקום תחבולות בסתר למען הוציא לפעלה אדם מחשבת־אונם. אין ספק כי מלך מצרים הסית אותם באשור וישיאם בתקות כוזבות. במצרים ישב אז על כסא המלך המלך הכושי תרהקה (ובכתוב עמים Tahalka) השלישי למשפחת מושלים מבני הכושים אשר מלכו במצרים22. עוד הפעם היו בצען שרי יהודה ומלאכיהם הגיעו עד חָנֵס, ותצא מנחה מיהודה, מכל טוב הארץ, מנחה רבת האוצרות נשואה על כתף עירים וְדַבֶּשֶׁת גמלים להביא שי למלך מצרים, אשר הבטיח לתת ליהודה גדוד פרשים לעזרה נגד אשור כאשר יבוא בגבולות הארץ. כי מצרים היתה ממלכה שואפת הון ובצע, ותדרוש בצע כסף בעד עזרתה גם בעת אשר העזרה הזאת היתה דרושה לחפצה, ולא באה בברית עם כל ממלכה בלתי אם נשאו אליה מנחה ויקנו עזרתה במחיר לא מעט.
בעת ההיא כאשר נראה כי בחיק דברי המדינות הוטל גורל יהודה וממעשי “השרים מושלי העם בירושלים” יצא עתה כל משפטו, בהרגע ההוא רב העליליה בדברי ימי “שארית ישראל”, נחה רוח הנבואה על בחיר הנביאים בזמנו ישעיהו בן אמוץ בכל תֹקף עזה, ויגבר חילים וירבה אמרים בלשון למודים ושפה לנאמנים לשום לאַל דברי השרים ומחשבות אונם. כל נְאֻמיו ומדברותיו הנעלות והנמרצות כל משאיו וחזיוניו המלאים דבר ה' במיטב הגיונם ונעם אמריהם נאמרו באותה העת, אשר ממעשי השרים האלה יצא משפט יהודה לשבט או לחסד. במליצה נבואית נפלאה מאד יְתָאֵר בן-אמוץ את הרעה המתעתדת לבא על הארץ בעקבות מעשי השרים סרי טעם ודעת בהליכות המדינות, בדברי חן ושכל טוב ישחר למוסר את נעוי לב אלה, יַראה לדעת כי טחו עיניהם מראות השוחה העמוקה אשר יכרו אל העם כלו במזמותיהם ותחבולות אונם. מליצות ישעיהו מן העת ההיא הנה המובחרות אשר בספרי הנביאים וכמעט שאין בכתבי הקדש משלם ליופי ונעימות, לחן והדר המליצה, אשר תשא מדברותיה בקהל עם לפקוח עיניו על דרכיו למען ידע את המעשה אשר יעשה ואשר יחדל. עצת הנביא ישעיהו בדבר אֲדֹנָי יְיָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה לֵאמֹר: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם: כי ממלכת יהודה העמוד מנגד ולא תתערב בריב האיתנים אשור ומצרים. בנבואת ישעיה מהעת ההיא כמעט שלא נזכר דבר מהמלך ולעמת זה יוסיף להכות בשבט פיו את שרי יהודה ומושלי העם בירושלים, ויקראם בשם: בָּנִים סוֹרְרִים אֲשֶׁר יַחְפְּצוּ לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסוֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת…
שנים הם הדברים אשר צפה ישעיה בחזון הנבואה: כי מרד יהודה באשור יביא בעקבוהיו אסון נורא על העם והממלכה וימים רעים יבואו על הארץ, אשר לא באו “מיום סור אפרים מעל יהודה”, כי תרב העזובה בארץ: צבאות אשור יחנו כדור סביב עיר דוד" (אריאל); יקימו עליה מְצֻדוֹת, הממלכה תבא עד משבר ויהודה תשפל ותרד מטה מטה, עד כי “מארץ תדבר ומעפר תִּשַּׁח אמרתה”, אך בהגיע הרעה עד הנפש, כאשר תאבד כל תקוה לצאת מן המצר בזרוע איש ובני יהודה יוכחו לדעה כי שוא תשועת אדם; אז “יוסיף אֲדנָי שנית ידו לקנות את שאר עמו” ויחשוף זרוע עזו לעשות נפלאות בארץ; "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יְיָ עַל הָאָרֶץ וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא-אִישׁ וְחֶרֶב לֹא-אָדָם תֹּאכְלֶנּוּ; ואז כאשר יראו בני ישראל את מעשי ה' ותשועתו בארח פלא ושבו לאשר העמיקו סרה, ימאסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו, ובאפס עריץ
יכלה גם לץ ואז לְצֶדֶק יִמְלָךְ מֶלֶךְ וְהַשָּרִים למשפט יָשרו – זה הוא החזון וזה המשא אשר נשא ישעיהו בן אמוץ עוד לפני בא צבאות אשור בגבול יהודה.
ובעת אשר הרבה ישעיה חזון לימים הבאים עשו גם דברי המדינות את דרכם. המלך חזקיה (או יותר נכון השרים אשר עשו דבריהם בשם המלך) פרק עֹל מלכות אשור מעל יהודה ויחדל משלוח מנחה לנינוה כאשר עשה מימים ימימה. הנה כן בא ונהיה הדבר, אשר לשמו וזכרו פחדו ורעדו כל אוהבי העם ודורשי טובו ושלומו באמת ובתמים. חמת סנחריב מלך-המלכים עלתה עד להשחית ויאסוף המון צבאותיו ויחלץ למלחמה לא לבד על יהודה, כי אם גם על מצרים הממלכה האדירה, ויגזר אֹמר לבצור רוח הממלכה ההיא ולשום קץ לכל תקפה וגבורתה. על הארצות: ארם, צור וצידון, שמרון ופלשתים כבר פרש אשור את מצודת ממשלתו ותהיינה למדינות ממלכת נינוה הגדולה, על כן לא נבצרה עתה מסנחריב לגשת גם אל גבולות מצרים ולנסות דבר מלחמה גם עם הממלכה האדירה הזאת. במחנה סנחריב נמצאו כל צבאות המלכים אשר שבר סנחריב חקו עליהם ויביאם בעֹל מלכותו ובצדק התהלל ברוב גבורתו באמרו: “כי כל שריו יחדו מלכים”. גם בני יהודה אזרו חיל למלחמה וַיֵחָלְצו חֻשים, אך שרי צבאות יהודה ידעו כי לא יעצרו כח לעמוד במערכת הקרב נגד חיל אשור הרבים והעצומים ויאמרו לבצר את חומות הערים ומצודות ההרים, להסגר בהמבצרים ולשום מכשולים על דרכי צבאות אשור אשר חדרו אל הארץ פנימה, לחסום הדרך עליהם עדי תבא תשועה ליהודה ברכב ופרשים ממצרים, אז רבתה העבודה והתכונה לבצר את ירושלים, בנו ויקיפו חומה חדשה מסביב להמבצרים אשר בעיר דוד (ציון) והעיר התחתונה (הַמִּלּוֹא) ויעלו על החומה מגדלים גבוהים לירות מהם על בני החיל הקרבים אל החומה, סתמו את מי הברכה אשר מימיה היו מְפַכִּים מן מעין גיחון העליון ואת כל המעינות והנחל השוטף בקרב הארץ לבל יבאו מלכי אשור ומצאו מים רבים, ויחפרו תעלה מתחת לארץ להביא מים להנצורים “בהמקוה אשר עשו בין החמתים” בתוך העיר, גם סתמו את התעלה אשר השפיקה מים ליושבי העיר מעין עיטם אשר
בקצה ירושלים נגבה, ויביאו כלי מלחמה “שלח ומגנים לרוב” אל בית הנשק הוא בית יער הלבנון. כל העבודה הגדולה הזאת והתכונה הרבה ההיא נעשו על פּי שבנא הסוכן אשר על הבית ומתי סודו שרי יהודה וקציני ירושלים ואחרי כלותם את מעשיהם “לבצר החומות” דמו כי מעתה אין פחד סנחריב לנגד עיניהם ותשב ירושלים שנית להיות תשואות מלאה, עיר הומיה וקריה עליזה. שבנא ומתי סודו הוסיפו להשכים ולאחר בנשף על היין, “מושלי העם אשר בירושלים” נסכו רוח־שכרון על יושבי העיר, עד כי תחת לפחד פחד חיל סנחריב ההולך וקרב עלו לגגות להתבונן על החיל ולהשתעשע על מראה האויב הבא לשום קץ לממלכת יהודה23. אולם שבנא לא בטח בגבורת ימינו ויחש עתידות לו גם אם ירד במלחמה ונספה, לבל יאבד שמו כשם אחד העם, ויחצב לו קבר בקברות המלכים מבית דוד. וזרות ותהפוכות כאלה ראה ישעיה, ויתעורר על חנפי לב, “השרים” אשר טחו עיניהם מראות ויביאו שואה נוראה על העם. הנביא ישעיה עטה אז כמעיל קנאה לשם ה' ותורתו וישראל עמו ובדברים חוצבים להבות אש הוכיח להסוכן שבנא פשעו ולכל קציני יהודה חטאתם, העביר לפניהם כל מעשי תכליתם, את כל פעלם מאפע, מעשיהם הבל ומחשבותיהם ועצותיהם הנבערות וביותר הכה בשבט פיו וזעם לשונו את שבנא הסוכן אשר על הבית, אשר ממנו יצאה החנפה לכל שרי הארץ ובדברים פולחים כליות ולב, בנאמים מלאים הִתּול-מר וחד יאמר:
מַה-לְּךָ פֹה וּמִי-לְךָ פֹה כִּי-חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר…: הִנֵּה יְיָ מְטַלְטֶלְךָ
טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה: צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָ֑יִם שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה
מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ: וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ וּמִמַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא
וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ… –
התוכחה המגולה הזאה לא שבה ריקם, כי מעתה קם המלך חזקיהו ויתעודד לעצור בעם בדבר מושל וימצא ידים לפלס נתיבה לרוח חפצו, וראשית מעשהו היתה להסיר מעל פניו את שבנא אשר על הבית ולהעבירהו ממשמרתו.
אך המעשים אשר כבר נעשו לא יכול חזקיה להשיב. סנחריב שמע את דבר המרד אשר מרדו בו בני יהודה וימלא חמה, אז הגיח בראש צבאותיו הרבים והעצומים, השתער על גבולות הארץ ויעל על ערי יהודה הבצורות ויתפשם וילכדם ברעש מלחמה ויושביהן נסו מנוסת חרב וימלטו לעיר הבירה, כי לא ידעו האשורים רחמים וחנינה ובאפם כי עז הרגו ולא חמלו מנער ועד זקן מאיש ועד אשה ויכו את כל הארץ חרם. אז נשמו מסלות, שבתו עוברי ארחות כי האויב לא חשב אנוש ויחצה פעמיו בדם בני יהודה עדי הקריב לבא אל העיר הראשה “וינופף ידו מול חרבת ציון גבעת ירושלים”. אז נפל לב קציני יהודה עליהם וגם אנשי חיל לא מצאו ידיהם ותהי אך תאניה ואניה בחוצות ירושלים וכל איש לא חשב לעמוד בפני האויב האיום והנורא. אז, כאשר נואש כל איש מתשועה ותאבד להם כל תקוה להנצל מכף האויב שואף דמים וכליון חרוץ, היתה רוח ה' על בן-אמוץ ובדבריו הנעימים המלאים רצון את ה' השיב נפש נדכאים וינחמם מיגונם. במרומי הר ציון נשא ישעיה את משאו ויבשר טוב וישמיע ישועה לכל העם בדברו לאמר:
אַל תִּירָא עַמִּי
יוֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה
זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם….. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.
ישעיה יעביר לפנינו דברי הימים הטובים העתידים לבא כבמחזה לְעֵת אֲשֶׁר יִשָׂא יְיָ נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפוּצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצוֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵ֑תוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם: כִּי יָסֹל יְיָ מְסִלָּה לשאר עמו… כאשר היתה לישראל בְּיוֹם עֲלוֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכאשר יושיע ה' את ישראל עמו ויגאלהו מיד חָזָק ממנו ישירו שיר חדש לה' לאמר: צַהֲלִי וָרֹנִי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל!
נפלא ומאד נהדר ונשגב הוא המראה אשר נראה בחזון ישעיהו בעת ההיא: עז הרוח, בטחון בה' הרועה ישראל מעודו, לב סמוך ובטוח בנצחון האמת על השקר, יש תקוה על יום ה' אשר בו עד צדק ישוב משפט, קרן השלום והאמת תרום בכבוד; חזון ישעיהו בעת ההיא הוא חזון אור השלום הזרוע על פני תבל ויושביה, החזון הזה חזה ישעיהו בעמדו בעמק עכור ושואת אויב ומתנקם לנגד עיניו. החוזה הזה צפה ברוח הנבואה את תקופת השלום והאהבה, הצדק והמשפט בתבל ארצה בימים אשר בם שלט האדם באדם לרע לו בכל ארצות הגוים. הארץ היתה שממה, ערי יהודה שרופות אש ואדמתה לנגד בניה זרים אוכלים אותה ומהפכים אותה למדבר שממה. גם ירושלים היתה עיר נצורה, אשר בעוד ימים מספר תפתח שעריה לפני האויב הרב והעצום ואז תפול ממלכת יהודה ואין מקימה… זה היה מעמד ממלכת יהודה המֹרָה מאד, בעת אשר בשר ישעיה טוב וישמיע ישועה בארח פלא. סנחריב, אשר העביר אה חילו הגדול לא לבד לכבוש את ארץ יהודה, כי אם להכריע תחתיו גם את ממלכת מצרים האדירה לא החזיק מעמד בצבאותיו סביב לחומת ירושלים, כי אם שטף ועבר דרך ערבות הים והשפלה אשר בארץ פלשתים ויסע הלוך ונסוע הנגבה לעמת מצרים. סנחריב שפט בצדק, כי אך למותר הוא לו לצור על חומות ירושלים הבצורה אחרי אשר כל הארץ נכבשה לפניו וצבאות חילו הגדול מלאו כל הארץ ועוד מעט וגם עיר הראשה תפתח שעריה גם בלי חרב ורעש מלחמה. ובהלכד ירושלים לפני סנחריב מלך המלכים הלא תהיה אחרית יהודה עדי אֹבד כאחרית שמרון. שבטי יהודה, בנימין ושמעון עם הכהנים והלוים יצאו בגולה, הארץ תֵּשֵׁם מיושביה וזרים יירשו אדמתה. אך ישעיה חזק תקות “נאמני ארץ” בה', כי לא יתן למוט רגלי יהודה, אף כי נכונו להארץ ימי עני, כי הואיל ה' לצרף ולטהר את עמו בכור-ברזל הצרות למען ישוב אל ה' אלהיו באמת ובתמים, אפס כי לא תִכָּחֵד מלכות יהודה מגוי ולא יחת בית יעקב מעם יושב על אדמתו ויהי דברו אל העם לאמר: שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל-אֵל גִּבּוֹר: כִּי אִם יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ כִּלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹטֵף צְדָקָה:
אך כל נחמות ישעיה וחזיונו ומשאו לתשועה כי תבא לא יכלו להרגיע רוח העם למראה המעשים אשר נעשו אז בארץ. המלך חזקיה אשר נחת מפחד סנחריב וחילו העצום שלח מלאכים להתנפל לפני כסא כבודו ולהתחנן לפניו, כי יסלח לו עון מחשבתו – מחשבת מרד ומעל ולהכנע לפניו, וסנחריב דרש כסף ענושים עצום ורב מאד – שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב; במגנת לב ונפש דאבה שקל חזקיה את הכסף הרב על יד מלאכי מלך אשור, הוציא את כל הכסף הנמצא בית־ה' ובאוצרות בית המלך, וכאשר לא היה די גם בזה “קִצֵּץ דלתות היכל ה' והאֹמנות עם צפויָם זהב ויתנם למלך אשור”. אך נפש סנחריב לא אמרה הון ואחרי קבלו את כסף הענושים הוסיף לדרוש, כי עיר הממלכה, המלך ושריו יִכָּנעו לפניו לעשות בם כטוב בעיניו, ולמען הכביד אכפו ותת אֹמץ לחפצו שלח לירושלים שלשת השרים מרואי פניו בראש מחנה כבד מצבאות חילו: את תרתן שר הצבא אשר נלחם באשדוד ויכניעה, רב-סריס ורבשקה אשר ידע לדבר עברית. חיל אשור חנה לפני ירושלים בקרן דרומית מזרחית על תעלת הברכה העליונה ויחל לצור על העיר. אך לפני החל מצור ירושלים דרשו שרי אשור לראות את פני חזקיה ולדבר עמו; המלך שלח את שריו ורואי פניו וביניהם את הסוכן אשר על הבית אליקים המָפְקָד במקום שבנא הבוגד, לקדם בכבוד את מלאכי מלך אשור, וידבר רבשקה אל שרי יהודה עזות, כאלו כבר בא בשערי ירושלים כמבוא עיר מבֻקעה והמלך ושריו כבר נפלו שבי בידי חיל אשור. בדבר רבשקה את דבריו עמדו אנשי המלחמה אשר ליהודה על החומה ויטו אזניהם לדברי שר צבא אשור, והוא בחפצו לתת מרך בלבם דבר בקול רם עברית ויהודית לאמר: "אמרו נא אל חזקיהו: כה אמר המלך הגדול מלך אשור: מה הבטחון הזה אשר בטחת? אמרתי אך דבר שפתים, עצה וגבורה למלחמה; עתה על מי בטחת כי מרדת בי? עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על-מצרים אשר יִסָמֵך איש עליו ובא בכפו ונקבה, כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו", ואף אם יתן מצרים רכב וסוסים הלא לא ימצאו בכל יהודה אַלְפּיִם רוכבים עליהם, לשוא יבטח בה' אלהיו, אחרי אשר עשה חדשה בעבודת אלהים ויבער הבמות מן הארץ “ויאמר ליהודה וירושלים להשתחות רק לפני המזבח האחד בירושלים”. כה היו דברי רבשקה אל שרי חזקיה. וכאשר הפצירו בו השרים לבל ידבר עברית באזני אנשי המלחמה העומדים על החומה ענה הוא אותם קשות בעזות נפשו לאמר, כי לא אליהם ידבר, כי אם לאנשי המלחמה, אשר השיא אותם חזקיה בשקר לאמר: ה' אלהינו יצילנו מכף מלך אשור, ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו מיד מלך אשור כי יציל יְיָ את ירושלים מידי; ורבשקה לא אמר די בדברי נאצה כאלה, כי אם גם פנה בדבריו אל אנשי המלחמה וידרוש מהם למרוד במלכם עמם וארצם ויאמר: כה אמר מלך אשור עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו, עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם… וחיו ולא תמותו… עם המלחמה החרישו ולא ענו אותו דבר. אך כאשר נשמעו דברי רבשקה בירושלים נפלה אימה חשכה על כל העם ולא נותרה בהם עוד רוח מפחד היום הבא. אז קרא חזקיה צום ועצרה בבית ה', קרע את בגדיו ויתכס בשק ויבא בית ה' לשפוך שיחו לפני ה' אלהיו.
בעת ההיא מצא ישעיה יד להוציא את כל רוחו לפני שרי יהודה, אשר למרות כל המוצאות אותם, עוד לא שבו מדרכיהם הרעים, וגם אלה אשר למראה עין כבדו את ה' אלהיהם, דמו כי ימצא ה' חפץ בעולה וזבח, בצום ותפלה לבד. אז הביע את תוכחתו הגדולה והנפלאה לפני קציני סדום ועם עמורה (כאשר יכנה את “שרי יהודה” “ומושלי העם אשר בירושלים”) לאמר:
לָמָה לִי רֹב זִבְחֵיכֶם
יֹאמַר יְיָ: שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא
חָפָצְתִּי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא… גַם כִּי-תַרְבּוּ
תְפִלָּה אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי
חִדְלוּ, הָרֵעַ… שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַנָבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא
יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם….. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִגָיִךְ
וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ
עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה…
התוכחה הנמרצה הזאת עשתה לבטח את פעולתה ותבא ללב “שרי יהודה” ותורם למוסר ותשיבם מדרכם הרעה; אז הכירו גם הם וידעו, כי רק בשובם מדרכם הרעה ישוב ורפא גם להם, אך במה יושעו היום מכף מלך אשור השואף לבלע את יהודה חיים? רבשקה דרש מחזקיה ושריו להשיב שלחו דבר וכל בני העם ואנשי המלחמה נמוגו מפחד ואימה, ומה תהיה אחרית בית המלוכה אם בנפול פחד רבשקה על עם המלחמה, יפתחו הם את שערי העיר הנצורה לפני סנחריב וחילו? אז היו כל העינים תלויות אל ישעיה הנביא ויחלו לשמוע ממנו דבר ה'. המלך שלח אליו את השרים רֹאי פניו לבקשהו, כי ישא תפלה בעד “השארית הנמצאה” ויבשר דברי ישועה ונחמה לחזק לב העם בבטחונו על ה' אלהיו.
אז נחה רוח הנבואה על ישעיהו בן אמוץ ובדברים מעטים ונמרצים הרגיע רוח חזקיה ושריו באמרו בשם ה': “אל תירא מפני הדברים אשר שמעתי, אשר גדפו נערי מלך אשור אותי: הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו”. נשען על דברי ה' ביד נביאו שלח חזקיה דבר אל רבשקה, כי לא יתן לצבאות אשור לבא בשערי ירושלים ובה' אשר אין לו מעצור להושיע ברב או במעט יבטח, כי לא יתן למוט רגלי יהודה והעיר הזאת לא תנתן בידי סנחריב. עוד לא הביא רבשקה את דברי חזקיה אל אדונו ומלכו וחדשה נעשתה בארץ, כי תרהקה מלך מצרים מבני הכושים אשר ישבו לכסא פרעה, יצא לקראת אשור בחיל כבד ויד חזקה ובהגיע השמועה לסנחריב עלה מעל ירושלים וישם פניו הוא וחילו העצום לקראת חיל מצרים ויסע במחנהו הכבד הלוך ונסוע הנגבה עד באכה עיר הגבול אשר למצרים, העיר “פילוזיוס” (Pelusium)24. ויהי כקרוא סנחריב מלך אשור את דברי הספר אשר שלח חזקיה ביד רבשקה ויחר אפו ותעל חמתו עד להשחית, כי לא דמה, אשר ממלכה קטנה ושפלה בעיניו כממלכת יהודה, אשר כל ארצה כבר נכבשה לפניו ונותרה רק עוד הראשה לבדה הנצורה מצבאותיו הרבים והעצומים, כי מלך הממלכה הזאת ימצא און בנפשו ודי אמץ בלבבו לדבר אליו כדברים האלה. בחרות אפו שלח סנחריב שנית מגלה עפה בידי שריו ומלאכיו, לקרוא באזני העם היושב בירושלים, מגלה מלאה בוז וחרפות על עם יהודה ומלכה ועל ה' אלהים אשר בשמו ידגול חזקיה ויעוז באהבתו. במכתבו יספר סנחריב לאחד אחד את שמות כל הממלכות אשר הכריע אשור תחתיו ויאמר: “ההצל הצילו אותם אלהי הגוים אשר השחיתו אבותי ואתה תִנָצֵל”? אך דברי החוזה ישעיהו היו שנית למנוחה לחזקיה ועמו באמרו: “מלך אשור לא יבוא אל העיר הואת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפד עליה סֹלְלָה. בדרך אשר בא בה ישוב וְגַנתִי עַל הָעִיר הַזאת לְהוֹשִׁיעָה לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָוִד עַבְדִי”.
כמעט שבה התקוה לישועת ה' להחיות רוח המלך ושריו ויאמינו בה' ובישועתו ובישעיהו נביאו הנאמן, כי יצילם מכף מלך אשור ויראו ראשית-גאולה וישועה בעלות סנחריב מעל חומת ירושלים, והנה אסון אחר נקרה ויבא אשר הרעיש לב כל טובי העם ויעציב רוחם עד מאד. חזקיה חלה למות ודבר ישעיה היה אליו כי יצו לביתו, כי לא יחיה מחליו זה. מות חזקיה בעת אשר צר ואויב עצום ונורא עוד לא השיב ידו מבלע את בת ציון, היה נכון להביא עוד מהומה ומבוכה בקרב בני יהודה, להצית אש הריב והמשטמה בין השרים שואפי המשרה ולמלא את ירושלים בזועות ופרעות, מלחמת-שערים בקרב חומותיה למען תפול סֻכַּת דוד
תחתיה ואין מקימה. עם יהודה דבק במלכו הטוב והישר באהבה נאמנה; חזקיה היה מחמל נפש העם, רוח אפו ונשמת חייו, ובהודע הדבר בחוצות ירושלים, כי קרבו ימי המלך האהוב לעמו ללכת בדרך כל הארץ, רבהה התאניה והאניה בין כל פנות העם ויתאספו בית ה' לערוך תפלה ותחנונים לאלהי מרום, ומהיכל ה' עלתה שועת העם השמימה לאמר:
מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּֽי
בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי
כִּי הָיִיתָ מַחְסֶה לִי
מִגְדַּל עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב….
יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִ֑יף
שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹֽר
יֵשֵׁב עוֹלָם, לִפְנֵי אֱלֹהִ֑ים
חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ.
גם המלך החולה התחזק לשבת על מטתו ויסב פניו אל הקיר וישפוך שיחה ויתפלל תפלה זכה לה' מעֻזו ומשגבו, כי יזכור לו את כל “אשר התהלך לפניו באמת ותמים” ויבך בכי גדול. הנביא ישעיהו, המבשר טוב ומשמיע ישועות ונחמות לעתות בצרה, הופיע גם הפעם לבשר ישועה בשם ה' לאמר: שמעתי את תפלתך, ראיתי את דמעתך, הִנְנִי יוֹסִיף עַל יָמֶיךָ חמש עשרה שנה. האות אשר נתן ישעיה לחזקיה, כי ביום השלישי יחיה מחליו ויקום ממשכבו לעלות בית ה', היה כי צל המעלות אשר העמיד אחז בחצר בית ה' ישוב עשר מעלות אחרנית ואז מרחו דבלת תאנה על השחין ויחי ויקם מחליו וישב לאיתנו, ובחלותו ויהי מחליו כתב מכתב או שירת-תודה לה' אשר הושרה בהיכל הקדש בסוד קהל ועדה. גם העם כלו שמח בשמחת המלך ויביע שמחתו בשירי תהלה, אשר האחד מהם עוד נשאר לנו לפליטה עד היום לאמר:
יְיָ בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח-מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶל מְאֹד…
חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד…
כִּי הַמֶּלֶךְ בֹּטֵחַ בַּיָי֑ וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן בַּל יִמּֽוֹט
תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל אֹיְבֶי֑ךָ יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיֽךָ….
בדברי שיר אלה נראה כבמחזה את השמחה אשר מלאה כל לב בני העם היושב בירושלים, אך גם התוגה המהולה בהשמחה הזאת ומצוקת לב חרד והוגה אימה, בזכרם, כי עוד לא השיב צר אחור ימינו מעל ירושלים, ולו התגבר סנהריב על תרהקה מלך מצרים וידו מצאה להכריע הממלכת הזאת תחתיו, כי עתה בא הקץ על שארית ישראל וכסא דוד נפל למשואות נצח. פתאום “נשמעו זמירות מכנף הארץ” ותעבור הרנה בירושלים, כי “סנחריב שב בבשת פנים לארצו”, כי “ה' שלח בלילה אחד מלאך-משחית” לנגף את מחנהו ולהכחיד מקרב מחנהו העצום כל גבורי החיל ונגיד ושר" ומאה ושמונים וחמשה אלף נפלו פגרים מתים". הסופר היוני “הירודוט” יספר בשם כהני מצרים על דבר תוצאות המלחמה הזאת, כי המון עכברים עלו באהלי האשורים ויכרתו בשניהם החדות את כל הקשתות והאשפות, המיתרים וכל כלי הנשק והמשחית, ויראו כל אנשי החיל ויחרדו ויצא לבם ולא מצאו און בנפשם לעמוד במערכת מלחמה. מפלת סנחריב ומנוסתו ממערכת המלחמה הפליאה את העם אשר ביהודה הפלא ופלא, כי עין בעין ראו יד ה' אשר השיב גמול על גאים, את “היד אשר תשבית מלחמות עד קצה הארץ, קשת תשבר, חנית תקצץ ועגלות תשרוף באש”; וירא העם את תשועת ה' הגדולה וירנו שירי תהלה ונצחון לאמר:
אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹ֑ז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹֽד.
עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָ֑רֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּֽים….
נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִ֑ים קְדֹשׁ, מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹֽן.
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּ֑וֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּֽקֶר….
יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶֽלָה
לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָ֑רֶץ…
אחד המשוררים מבני אסף הביע תודתו לה' על הישועה הגדולה הזאת בשיר תודה נשגב ונעלה לאמר:
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִ֑ים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ
וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּ֑וֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּֽוֹן
שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָ֑שֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶֽלָה…
מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲ֑קֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסֽוּס..
מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּ֑ין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָֽטָה
בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִ֑ים לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶֽלָה…
נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַייָ אֱלֹהֵיכֶם כָּל סְבִיבָ֑יו יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָֽא
יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִ֑ים נוֹרָא לְמַלְכֵי אָֽרֶץ.
הנה כן סר מעל יהודה פחד המלך העריץ אשר חרף את ה' ומערכות ישראל “העם ההולכים בחשך ראו עתה אור גדול”; בני יהודה, אשר עזבו ארצם השליכו משכנותיהם, שבו עתה איש לאחזתו לעבוד את אדמת ארץ חמדתם ולשמרה ויהי אך שלום בארץ ושמחת עולם על ראש יושביה.
בסור פחד אויב ומתנקם מעל יהודה, מצאו עת נכונה לפניהם להרחיב גבולות ארצם, אשר לא נשאה עוד את כל המון יושביה לשבת בקרבה ואשר הלך ורב משנה לשנה, ויתורו להם מנוחה גם בהארצות מסביב. הבטחון אשר בטחו אז בני יהודה בה' עֻזָּם ומְעֻזָּם נתן להם כח לעשות חיל, גם בנסותם את כחם וגבורת ימינם במלחמה, אך לא לבם הלך לרשת משכנות לא להם, רק להשיב את נחלתם אשר נהפכה לזרים, בימי ממשלת מלך חסר-לב ואין אונים אחז בן יותם. בימי המלך הזה “פשטו הפלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו ערים רבות וישבו שם”. כמעט סר פחד אשור מעל חזקיה וישם לבו להשיב גמול להעם הקטן הזה הצר הצורר את ישראל ויהודה מדֹר דֹר ולהשיב ליהודה את נחלהו ואז “הכה חזקיה את הפלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר”; אך, כנראה, לא סִפַּח חזקיה את פלשתים אל גבול יהודה, רק השיב את הערים אשר לקחו מידי אחז אביו. בימים ההם וראשי בית אבות ממטה שמעון, אשר ישב בקרב יהודה אחיו בנגב הארץ, יצאו לתור להם מקום מנוחה בארץ אשר תשא אותם לשבת עם מקניהם הרב, וילכו הלוך ונסוע נגבה-מערבה בארץ פלשתים ויבאו עד "גרר אשר למזרח הגיא", וימצאו שם מרעה שמן וטוב וארץ רחבת ידים ושקטת וּשְלֵוָה ויגרשו ממנה אה הָרֹעִים מיוצאי ירך אחת המשפחות מבני חם, ויאחזו בארץ ההיא וישבו שם. אם פרש חזקיה את מצודת ממשלתו גם על מואב, או כי מואב קבל עליו על מלכות יהודה בשלום ורצונם הטוב? בדברי הימים לסופרי כתבי הקדש לא נמצאו דברים מפרשים על דבר המאורע הזה, אך זה נראה, כי ארץ מואב היתה סרה למשמעת חזקיה ונציב יהודה אשר ישב בה נקרא בשם “פחת מואב”, והמשרה הנכבדה הזאת התנחלה בתוך אחת המשפחות היקרות בירושלים. כנראה, התנחלה המשרה הזאת במשפחה בני יואב שר הצבא הגדול בישראל ויהודה בימי המלך דוד, ושם המשפחה היקרה הזאת היה נודע עוד לתהלה שנות מאות אחרי כן בשוב הגולים מבבל בימי עזרא ונחמיה25.
אך לא בגבורת הקרב ובעשות מלחמות רבות רמה קרן חזקיהו, כי היה מלך השלום ושלום אמת היה לו עם כל שכניו מסביב. אך גם בלי עשות מלחמות רבות היתה יהודה אז לממלכה גדולה ורבת אונים וַתִכָּבֵד על פני כל הממלכות שכניה מנהר פרת עד גבול מצרים, אלה הממלכות אשר פרקו גם הם עֹל אשור מעל צואריהן אחרי מפלת סנחריב. מהמלכים האלה נמצא אחד אשר חפץ קרבת חזקיה ביתר שאת ועז וישחרהו אהבה וכבוד, למען יבא עמו בברית נגד מלך אשור. המלך הזה היה “מארץ רחוקה מבבל” ומרודך בלאדן שמו. לפני ימי דֹר אחד שברה בבל מטות עֹל אשור ותהי לממלכה חפשה ובלתי סרה למשמעת אשור. כנראה, שבה בבל ותהי שנית למס עובד לאשור בימי המלכים האדירים: שלמנאסר, תגלת פלאסר וסנחריב, ורק אחרי אשר נשתה גבורת זה האחרון ביהודה חשב מרודך בלאדן – המלך החמישי אחרי מלך בבל הראשון נבו-נסר (Nabu-nassar) להמיש צוארו מעל אשור, וישלח מלאכים עם מנחה וספרים בידיהם להביא אל המלך חזקיה ולברכו בשמעו "כי חלה ויחזק". מטרת המלאכות היתה – כריתת ברית בין שתי הממלכות לעדור ביחד נגד מלך אשור השואף לרשת ארצות כל הגוים. על המלאכות הזאת, כאות כבוד אשר ירחש לו לב מלך ממלכה רחוקה, שמח מאד חזקיהו ויקדם את פני המלאכים בכל אותות אהבה כבוד ויקר “ויראם את כל בית נכותו” ואת הכסף ואת הזהב ואת הבשמים והצרי הטוב והמעלה ארוכה, תהלת ארץ יהודה וישראל בימים ההם, וכל חסן ויקר הנמצא באוצרותיו. לא היה דבר אשר לא הראם חזקיה בכל ביתו וממשלתו. השמחה הזאת והגאות אשר לבש חזקיה בהראותו את יקר תפארת גדולתו, לא הפיקו רצון הנביא הצופה ומביט מראשית אחרית כל המעשים וישא משוא ה' על יהודה לאמר: "הנה ימים באים וְנִשָּׂא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל, לא יִוָתֵר דבר אמר יְיָ, “ומבניך אשר יצאו. ממך, אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל”. המלך חזקיה, אשר השליך יהבו על ה' ויאמן במשפטו, הקשיב וישמע דברי הנביא בענות צדק ויאמר: “טוב דבר ה' אשר דברת, כי שלום ואמת יהיה בימי”.
חמש עשרה שנה אשר מלך חזקיה אחרי מפלת סנחריב וחילו (780–766 לפני חב"ש) היו ימי אורה ושמחה “לשארית ישראל”, ימי שלום מחוץ וימי התרוממות רוח העם התחדשות רוח נכון בקרבו ושלות השקט מבית “שארית ישראל” החליפה כח, הכתה שרש למטה, ותעש פרי תהלה בתור עם-המעלה עם חכם ונבון בכל דבר חכמת בינה. בימים ההם, כבימי שלמה, ישבו בני יהודה וישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו שלוים ושאננים, שוקטים ובוטחים מפחד רעה ושואת צרים. כבימי דוד ושלמה נהרו כל העמים אל הר בית ה' ובית המקדש היה בית תפלה גם אל בני הנכר הבאים לארץ יהודה הברוכה, אז רבו הגרים הנלוים על ה' לשמור משמרתו, חקיו ותורתו והעם קבל את הגרים האלה באהבה גדולה וחבה יתרה. המלך חזקיהו הקריב אל כסא כבוד מלכותו את כל “ענוי ארץ ואביוני אדם” וימשכם אהבה ורצון. הוא היה “מעודד ענוים” ועיניו היו “בנאמני ארץ” להעמיד במרחב רגלם, למען יוכלו להגיע אל משאת נפשם
וחזון לבם ויהיו אנשי עצתו ורואי פניו. בעת רצון ומנוחה שלמה כזאת מצא חזקיה עת רצון לפניו להקים את נדרו אשר נדר לאביר יעקב ואלהי דוד אביו ביום שבתו על כסא מלכותו לאמר: “עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִ֑ים הוּא יְשָׁרְתֵנִי: לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי”. בימים ההם בא הקץ לשלטון הסוכן אשר על הבית וכל שרי יהודה ויהי חזקיה למלך מושל לבדו בקרב הארץ. הפלא הגדול אשר עשה ה' ביהודה לעיני כל העם, להציל את המלך הצדיק וממלכתו מיד אויב אדיר וחזק נתן גם לו עז-רוח, להמיש את צוארו מעל שרי יהודה ומושלי העם אשר בירושלים. וימצא ידים להיות באמת העוצר בעמו ומפלס נתיבה לרוח חפצו. אמנם גם בהימים הטובים האלה עוד לא תמו רשעי ארץ, פועלי און, רודפי תענוגות המה השרים הגאיונים השאננים בהר ציון אשר נסכו בשמחה את בשרם וראשית שמנים משחו, אך ככחם אז לא היה כחם עתה כי נהדפו ממצבם האיתן, נדחו משאתם, גאותם הָשפלה וכל כבודם כעוף התעופף.
ימי מלוכת חזקיה אחרי מפלת סנחריב המה גם ימי תור הזהב להשירה העברית ואור תורת חיים שיר ומליצה זרוע על התקופה הַמְאֻשָׁרָה הזאת; בימיו עלתה כפרחת מליצת ישרון; שירת ישראל וחזיוני החוזים נשמעו בכל הארץ; הלוים “מְלֻמְּדֵי שִׁיר לה' “, השמיעו בשיר קולם ואז נכתבו על ספר שירי הלל ותודה, שירי זמרה על מפלאות תמים דעים, “מפעלות ייָ אשר שם שמים בארץ” ויבצור רוח עריצים, רוח סנחריב את זדון לבו וגאותו בהקרא מלך המלכים ויתן לבו כלב אלהים. שָׁרֵי קדש אלה ספרו לדור נפלאות ה': אֵיךְ אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָּל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם: מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס: כִּי יְיָ יִבְצוֹר רוּחַ נְגִידִים וְהוּא נוֹרָא לְמַלְכֵי אָרֶץ. שירי תהלים הם פניני המליצה והשירה העברית, מלאים הוד והדר ומפיקים חן ונעימות, כהחן השפוך על נְאֻמֵּי ישעיה וחזיוניו הנשגבים. “אנשי חזקיה” או בני “סיעתו” עוד הגדילו לעשות, כי המה “העתיקו” ויקבצו כל הנאֻמים והפתגמים העתיקים, אשר נאמרו במשל ומליצה ויהיו שגורים בפי העם ויוסיפו עוד עליהם דברי משל ומליצה ואמרי נעם קצרי המלים ורבי הענין. המה היו גם “יודעי בינה לעתים בישראל” ובעט סופר דברי הימים, ספרו לדור את כל מעשי ה' לעמו מימי השופטים גבורי העם ומושיעיו בעת צרה, עד מלך מלך בישראל ומעת הֵחָלֵק הארץ לשתי ממלכות עד גלות עשרת השבטים מעל אדמתם. הרוח החופף על כל דברי ”אנשי חזקיה” אשר רשמו בספרי הקדש לזכר עולם הוא רוח אמונה בה' הרֹעה את ישראל מעודו וכל דברי “אנשי חזקיה” היו נכונים, להביא בלב בני עמם הדעת, כי היה ישראל מְאֻשָׁר וצולח בארצו, בכל העת אשר ידיו ולבו היו אמונה לַיָי אלהי אבותיו, ובעת סר מאחרי יְיָ וילך אחרי עבודת אלהי נכר הארץ מצאוהו צרות רבות ורעות, כי ה' הוא משגב לעמו ומגן ומושיע לכל החוסים בו.
עד לכתו בדרך כל הארץ התענג חזקיה על רוב שלום ולצדק ומשפט משל בארץ. המגפה אשר נגף סנחריב היתה רבה ועצומה, עד כי אבדה ממלכת אשור את תקפה וגבורתה וַיְיָאֵש המלך העריץ הזה את לבו מעלות שנית על יהודה למלחמה; בכל זאת עוד היתה יראת אשור על פני המלך ועם יהודה לבל יאזרו שנית כח למלחמה ולעשות שַׁמות בארץ ועל כן רבתה השמחה כאשר באה השמועה, כי סנחריב המחרף מערכות אלהי ישראל נפל בחרב אדרמלך ושראצר בניו בהשתחותו בית נסרך אלהיו. כנראה עוד היה חזקיה חי בעת בא הקץ לחיי המלך העריץ הזה, אשר נתן חתיתו בארצות החיים ומפני אימתו נחת גם הוא ימים רבים. המרד אשר פרץ בנינוה עיר הראשה באשור ומלחמת שערים אשר פרצה בקרבה בין בני סנחריב על דבר המלוכה, הסירו כל פחד מלחמה מלב בני יהודה כי ראו וידעו אשר לא יוסיפו עוד האשורים לצאת מארצם לרשת משכנות זרים. חזקיה היה האחרון במלכי יהודה אשר נקבר בקברות המלכים לבית דוד. העם אשר אהב אה מלכו בחייו התאבל עליו במותו, ויקברוהו במעלה קברי בית דוד וכבוד עשו לו במותו כל יהודה ויושבי ירושלים. חזקיה השאיר אחריו, כנראה, רק בן אחד מנשה, אשר נולד לו שנים אחדות אחרי מלחמת אשור ביהודה.
אך שנות מספר ארכה התקופה המאֻשרה בדברי ימי “שארית ישראל”, כל ימי מלוכת חזקיה האחרונים, ומעטים מאד היו הימים הטובים האלה, אשר בם צוה ה' את הברכה לעם יהודה. עוד מעט והחשך שב שנית לכסות ארץ עד כי נראה אשר מה' היתה שומה לנסות את “שאר עמו” במסה החיים, לבל יחיל טובו ולא ינוב חילו בארץ חמדתו גם ימי דורות אחדים, לצרפו בכור התלאות ולבחנו בהמון תמורות וחליפות לאין קץ ותכלית. אחרי ימי אורה ותורה, התגברות רוח העם והתרוממות נפשו בדעת אלהים אמת ועלותו למעלה למשכיל בתורתו מורשה לקהלת יעקב, באו ימי החשׁך, הימים אשר בם שבו בני יהודה ללכת ארחות עקלקלות, נסוגו אחור מאחרי התורה הטהורה אשר הורו אותם חזקיה ואנשיו “נאמני ארץ האמונים לאלהי אבותיהם”; אחרי תקופת המנוחה ושלות השקט בקרב הארץ באה עת מהומה ומבוכה, אחרי אמונת אמן לה' אלהי ישראל ומלכו-מושל צדיק ביראת אלהים, ישבה שנית הרשעה כסאות למשפט וַתִּמָּלֵא הארץ בגד בוגדים וריב-מִפְלַגות אשר נתנו את בני יהודה לשמצה בקמיהם; אחרי ימי דור דעה, דור “חזקיה וסיעתו”, אשר הדרם נראה על פני פעלם, ללמד לבני ישראל כל דבר חכמת בינה בשיר וחזיון, להעיר לבם למוסר באמרי נעם, הגיון לב, משל ומליצה, בא חֹרב על הארץ, ורוח רעה, רוח זלעפות נושאת בכנפיה בנות השחת: הוללות ואולת, רשע כסל ומשאות שוא ומדוחים, עברה על הארץ ותך את יושביה בסנורים ותמהון לב ותשמיד מקרבם כל הגיון לב וחזון נשגב ונעלה, אז נדמו בנות השיר,
העם כלו ירד פלאים במעלות הרוח ויהי פרוע לשמצה ולחרפת-עם לכל גויי הארצות שכניו. אמנם כן בימים ההם לא נראה כל פרץ בהליכות המדינות ודברי הממלכה מחוצה. רק מקצה הארץ נראה עב הענן העולה על שמי יהודה, אשר כענן כלתה חלפה הרעה הנשקפת אז על הארץ ותעבור ואיננה, אך בקרב הארץ קמו יועצי בליעל וחשבו רעה על עמם, אז נאסף השלום מיהודה, רבתה העזובה בארץ ותהי מלאה זְוָעות ופרעות מחמת “שריה הסוררים” בוגדיה ועוכריה.
האסון היותר איום ונורא אשר יקרה כל מדינה וממלכה הוא, כאשר תפרוץ בקרבה מלחמת-שערים וריב מפלגות רודפות אחרי העז והמשרה, אז תצאנה פרצות השנאה ההוללה, הקנאה בכל תקפה וחמת רוחה עם כל הרוחות הרעות לפלס חמס ידיהן בארץ ומלואה, למלאותה מהומה ומבוכה. בימים ההם יֵחָלֵק לב בני עם הארץ מאפרתי הממלכה, אצילי העם וקציני עיר הבירה. ככל החזיון הזה נחזה בשבת מלך-נער מנשה על כסא אביו חזקיה ולאסון עם יהודה ורעתו האריך המלך הזה ימים על ממלכתו יותר כיובל שנים (מן 765 עד 711 לפני חב"ש). מנשה היה נער בן שתים עשרה שנה, כאשר הושיבו אותו על כסא אביו ורסן הממשלה תפשו בידיהם סריסי בית המלך. אז נמצא כר נרחב לפעלת “השרים הסוררים”, שואפי כבוד ושררה, לכל רֹדפי שלמונים, בצעים בצע רע לביתם וכל בעלי תאות נמבזות. המשרה והממשלה על העם לעת כזאת, כאשר על כסא המלוכה ישב רך ומשוח מלך תדרוש, מתופשי הממשלה, כי יהיו רודפי צדק ואוהבי עמם וארצם בחרף נפש ואהבה בלי-מְצָרִים. אך שרי יהודה אשר עמדו מסביב לכסא בית דוד היו רחקים ממעלות הרוח אלה, ונהפוך, המה שנאו בלבם את בית המלוכה ועברתם היתה שמורה לכל מפעלות המלך חזקיה, על כי באחרית ימיו התחזק לקחת מידם העז והמשרה ועד צדק השיב משפט, כאשר לא נתן להם להכביד אכפם על העם. כמעט מת חזקיה וימהרו השרים הסוררים האלה להביא בכפם את המלך הצעיר, להאציל מרוחם עליו, עדי תמצא ידם לשוב לחילם הראשון וכל כחם וגבורתם בשנים קדמוניות לפני מלוך חזקיה בארץ. ראשית פְּעֻלָתָם היתה להסיר מעל פני המלך הצעיר כל “נאמני ארץ” יועצי אביו ורֹאי פניו. הסריסים וקציני יהודה אשר תפשו הממשלה על העם ויאצילו מרוחם על בן המלך, העמיקו עצה, לעקור משרש משטרי חזקיה, לבער אחריהם ולהשמידם כלה מן הארץ, ותהי ראשית פּעֻלתם להכחיד את עבודת אלהי אמת, האחד בשמים וארץ אשר אין לו תמונה, היא התורה הטהורה מורשת קהלת יעקב, אשר השיב אותה חזקיה על כנה ויתן לה שנית מהלכים בארץ, אחרי אשר כמעט נכחדה בימי אביו המלך חסר-הלב ואיש תהפוכות. התורה הזאת וסדרי עבודת האלהים אשר הנהיג חזקיה היו בקוצים בעיני סריסי בית המלך תופשי הממשלה בימי הנער מנשה. אז קמה שנית בעם מִפְלַגָה מדינית מהנוטים אחרי עבֹדת-גלולים, מפלגת אנשים, אשר כל מגמתם וחפצם היו לְחַקּוֹת את העמים שכניהם ולהיות ככל הגוים עוברי אלילים, מהם היו אלה אשר היו באמת משמרים הבלי שוא ושוגים בדעות ואמונות הבל ומהם אלה אשר מאסו בכל תורה וחקי חיים אשר יסודתה במקור ישראל, כי מאסו בתורת ה' נחלת ישראל מיום היותו לעם וישפיקו בילדי נכרים ואחרי לא-יועילו הלכו.
בראש המפלגה הזאת עמדו “קציני יהודה” בני המלך אחז או שאריהם הנקראים בפי נביאי הזמן בשם “השרים בני המלך” (ע' צפניה א' א ט) אשר ראו במעשי חזקיה חדשות בארץ ופעלת בן הקם באביו לסור מדרכו ולהפר מחשבותיו, אך כל ימי המלך חזקיה נשאו שנאתם בקרבם ועברתם שמרה נצח לתורת ה' אשר היתה נר לרגלי המלך שנוא נפשם. את הנער מנשה תפשו בלבו ויאצילו מרוחם עליו ויהי גם הוא למנאץ זכר אביו הצדיק ומפר תורת ישראל הטהורה, כי מורו ומדריכו היה בלי ספק השר הסוכן אשר על הבית, אחד מבני משפחת המלוכה מאצילי יהודה. ימים מעטים אחרי מלך מנשה החלו השרים העוצרים בעם בשם המלך הנער להפיק את חפצם ההולל, להפוך את כל סדרי המשרה ועם זה דרכי עבודת אלהים בארץ. לראשונה הוציאו חק גלוי לכל העם, כי הבמות, אשר העביר חזקיה מן הארץ בחפצו לחזק את אחדות הדת, הלאום והממלכה, כי הבמות ישובו להיות למקום עבודת אלהים בכל הארץ כמקדם. העם קבל הפקודה הזאת ברצון, כי ההמון ראה במעשה חזקיה חק-מציר צעדי החפש בעבודת אלהים, כי הטיל עליהם אשר מקצות הארץ יביאו קרבנותיהם כפעם בפעם אל היכל הקֹדש בירושלים. בעיר הראשה ובהיכל הקֹדש התעיבו שרי יהודה עלילה בעבֹדת גלולי הגוים ושקוציהם. מלבד עבודת הבעל אלהי צידונים, אשר נתנו להם מהלכים אחאב ואיזבל בארץ עשרת השבטים ואחרי כן המלכה האכזריה עתליה ביהודה וירושלים אחרי מלחמות רבות ועצומות, ואשר נכחדה מן הארץ גם כן ביד חזקה, במלחמה וריב מפלגות. מלבד עבדת האליל הזה, הוסיפו לטמא מקום המקדש ולחרף מערכות אלהי ישראל, בהעמידם בחצרות קדשו גם עצבי בבל ואשור. "בנו מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרוה בית ה' " ובמות קטנות על הגגות לחמשת הכוכבים הנבוכים אלהי אשור ובבל, גם להאֹבות והידעונים ועבֹדת הַמֹּלֶך האכזריה להעביר איש בנו ובתו באש נתנו השרים המושלים בשם הנער מנשה מהלכים בארץ. אלה הם האלילים אשר עבד גם אחז אבי אביו. השרים האלה הטו את לבב הנער היושב על כסא המלוכה, כי יאחז בדרכי אבי אביו אחז ואותו הציגו לפניו למופת, וכמוהו הביאו שנית מרכבה וסוסים לעבודת השמש בצאתה על הארץ. מנשה שם בבית האלהים את פסל הסמל או האשרה תמונת האלילה האשורית הנודעת בשם “מִילִיטה” (Mylitta) לנאץ את אלהי ישראל ולהכעיסו. רעה ומרה מעבודת האלילים והעצבים האלה היתה השחתת המדות והפרעות בדרכי המוסר לרגלי העבודה הנאלחה והנמאסה הזאת: כי לעבורת הסמל או האשרה נכונו בתי-קְדֵשִׁים בבית ה', אשר שם ישבו נשי הזמה לשפוך את תזנותן על כל באי הבית ולכל עובר לו היו, בעת ההיא רבו המביאים “אתנן זונה” בית ה' והיכל הקדש היה למקום זמה ותֶבֶל, אז קם שנית הַתֹפֶת, להעביר איש איש את בניו ואת בנותיו לַמֹּלֶך בגיא בן-הִנם; עד כי לא השיגו כל המעשים הרעים וכל התועבות הגדולות אשר עשו במלכות ישראל המלכים מבית עמרי את תועבות מנשה וחטאות יהודה בימים ההם. המקנאים המתהוללים באלילים התאמצו להשכיח שם ה' מיהודה ולהשבית זכרו מקרב הארץ. בראשית הימים מאנו הכהנים בני אהרן לשית ידם עם השרים הסוררים האלה ויבחרו לחפצם כהנים מבני עם נכר הארץ אשר קראו להם בשם “כמרים” כאשר עשו בנות הרשעה איזבל ועתליה וכהני און אלה עבדו עבודת אליליהם בבית ה'26 ברבות הימים עזבו גם הכהנים בני אהרן דרכי תֹם וָישֶׁר ויהיו גם המה לעובדי עבודת האלילים, כי אכף עליהם פיהם ובאין זבח ומנחה בבית אלהים אבד להם כל מקור נאמן למחית וכלכלת ביתם: הכהנים אשר עבדו בבמות האלילים היו, כנראה, מבני אביתר, אשר לא נכבדו במעלת הכהונה כאחיהם בני צדוק אשר שמרו משמרת הכהונה מחללה27. בימים ההם קמו בעם נביאי שקר אשר חזו לעם “משאות שוא ומדוחים”, אלה הנביאים אשר קציני יהודה נתנו על פיהם, וכבכל העתים נמצאו גם אז חנפי לב אשר שתו לאפרתי הארץ ורבי הממלכה בחלקות ויחזו למו מהתלות, שמו אור לחשך וחשך לאור ותורת אל חי המירו בהבלי האלילים. על פי המעמד הנורא ההוא, המעמד אשר ארכו ימיו כימי דור אחד, היה נראה, כי בא הקץ ללאום ישראל ותורתו הנצחית. “שארית ישראל” עמדה על עברי פי פחת ותורת משה הטהורה כמעט שנשכחה מלב בני הדור ההוא, עד כי עוד מעט וישראל היה נכון לְהכָּחֵד מגוי ואחרית העם הנועד להיות לאור גוים, לנושא ברכת התורה ודעת אלהים בארץ תהיה להכרית בכל שבטי העמים שכניו מסביב. כי במה נחשב עם ישראל המעט בעמי הארץ בלי תורה ותעודה? ומה קצו כי יאריך ימים על האדמה בלי תורת חיים אשר בה יחיה ובשמה ידגל? אחרית “שארית ישראל” היתה נכונה להיות עדי אבד באחרית העמים הקרובים אליו בקרבת משפחה: מואב ועמון וכל בני קדם ודברי ימי העם הקטן-הגדול הזה היו נכונים לטבוע בים הנשיה ויאבד זכרם המה.
לאֹשר “שארית ישראל” והצלחת כל משפחות האדם על האדמה עוד לא פסו אמונים ביהודה גם בימים הרעים ההם ועוד נמצא בירושלים “נאמני ארץ”, יראי ה' וחושבי שמו, אשר החזיקו בדגל התורה הטהורה, תורת אלהים אמת, אלהי הרוחות האחד בשמים ובארץ, האלהים קדוש ישראל, אשר אין לו דמות ותמונה, ויסוד ושרש תורתו היא אהבת חסד, טהרת הלב, לכת בדרכי יושר ועשות טוב, צדק ומשפט על הארץ. את שם ה' אלהיהם שמו היחידים השרידים האלה על נִסָם, על תורתו נתנו את נפשם ויעשו זכר לכל נפלאותיו על טובו וחסדו לאבותיהם בימי קדם קדמתה. עדת ענוים זאת עמדה הרחק מקציני יהודה וסריסי בית המלך הנצמדים לבעל ולאשרה וזונים אחרי דרכי העמים עובדי האלילים כי היו הַהֶפֶך מהם בכל דרכי לבם והלך רוחם, עד כי היו נכונים להשליך נפשם מנגד בעד ה' קדוש ישראל ושמו וזכרו, היחידים השרידים יראי ה' אלה המה “למודי יְיָ” “הילדים” ילדי-רוח הנביא ישעיה אשר חנן ה' אותו, אלה הם שָׁרֵי-קֹדש אשר השמיעו בשיר קולם להודות לה' על התשועות אשר עשה לעמו בימי חזקיה ולבשר צדקו בקהל רב, אלה הם “עניי עמו” “ואביוני אדם” אשר המלך הצדק הושיבם עם נדיבים וימשכם חסד אהבה ורצון, אליהם נספחו גם “הכהנים מבני צדוק” “אשר שמרו משמרת הקדש בתעות כל ישראל” מאחרי ה' וביותר הנביאים אשר ישעיה הנביא האציל מרוחו הכביר עליהם ובשפתו, שפה לנאמנים נשגבה ונעלה, ובלשונו, לשון למודים והדבור הנבואי בכל תקף עזו והגיונו הנשגב, העיר בקרבם רוח עז ותעצומה להטיף לעם בלשון אש אכלה ודברות קדש מלאים שלהבת-יה, לספר תהלת תורת יְיָ מורשה לקהלת יעקב. כל האנשים האלה היו למפלגה שלמה וחבר-ענוים אשר התאספו כפעם בפעם ויועדו “בסוד ישרים ועדה” שלמה בקרב יתר בני עמם, אשר הלכו אז בדרכי חשך. “בסוד ישרים ועדה” נתחזקה הדעה הנעלה, כי כל אלהי העמים אלילים אשר לא יועילו ולא יצילו את כל הקוראים בשמם, כי מאפס ותהו המה, כי ה' אלהי ישראל, הוא האלהים המעודד “ענוים” ומשפיל גאים, המביט על עני ונכה רוח, עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר וכל קשה יום, כי הוא המחלץ עניים מענים, תומך תמימים וזוקף כפופים, הוא האלהים השליט לבדו במערכות השמים והארץ ומלא כל העולם כבוד מלכותו עזו ותפארתו. אם בימים מקדם עוד מצאה מסלות גם בלב אחרים מטובי העם, כי ה' הוא אך אלהי האלהים וגבוה מעל גבוהים, ואלהי העמים המה גם כן אלהים אשר בידם מסר יְיָ חקות שמים וארץ וגורל האדם על האדמה, הנה בימים ההם נתחזקה הדעה הצרופה, דעת האלהים הנעלה והנצחי האחד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו. וכמעט שנתחזקה הדעה הנעלה והנשגבה הזאת בקרב חבר-ענוים “וסוד ישרים ועדה” הנה בטחו בכח האמת אשר תכון לעד לעולם, כי תגבר על השקר ותכריע אותה תחתיה.
לבני “חבר הענוים” באה אז עת רעה מאד ועתות בצרה לנסותם בנסיונות קשים ומרים. המעט מכל הרעות אשר היו צפוים אליהן היתה, כי הרחיקום מכל משרה ומשמרת בעם ובמדינה, אשר נשאו על שכמם בימי המלך חזקיה, כי הכהנים מבני צדוק, אשר לא אבו להתגאל בעבודת העצבים גֹרְשו מבית
ה' ומניות הלוים והכהנים לא נתנו למו, כי הלוים עוזרי הכהנים ואנשי ימינם היו עתה כעבדי-עולם הנתינים או הגבעונים ויכבידו עליהם השרים את אכפם לעבוד עבודת העצבים והאלילים, כי עוד היו צפוים אל רעה יותר גדולה. “הענוים” “ונאמני ארץ” לא יכלו לראות בנפש שוקטה את התועבות הנעשות לנגד עינם, בטמא המלך ושריו את הקדש בצלמי-זנונים, נפשם ירעה להם ולבם כים נגרש למראה התועבות והנאצות האלה, ובלבשם קנאה כמדם לה' ותורת אמת לא החרישו, כי אם הוציאו כל רוחם. הנביאים יסרו את המלך ושריו בשבט פיהם וינבאו “רעה על יהודה וירושלים אשר כל שומעיו תצלנה שתי אזניו” ויתר הענוים ויראי ה' גם הם לא חשכו פיהם מתוכחה ויגידו להעם פשע השרים ואלופי בית יהודה. אך המלך ושריו לא נסוגו אחור מכל תועבה וחטאת שאול. חצבו בנביאים ויהרגום באמרי פיהם וכאיזבל המרשעת מלפנים כן הגיר גם מנשה את הנביאים על ידי חרב וימלא את ירושלים עון רצח ושֹד, אנקת עניים ודמי נקים מפה לפה. שמות קדושי עליון אלה אשר מסרו נפשם על קדושת התורה הטהורה ואמונת אל הצרופה לא נרשמו בכתב דברי הימים ורק הגדה ישנה תספר, כי מנשה הרג את ישעיה זקן הנביאים ומורה ואב לכל ענוי ארץ בעת ההיא (ע' יבמות מ"ט ע"ב). אך כנראה מספר דברי הימים לא האריך ישעיה ימים עד העת ההיא ועוד לפני הרעה נאסף הצדיק אל עמיו, אך תלמידיו אשר מרוחו אצל עליהם, “הילדים” אשר נתן לו ה', המה הומתו בחרב המלך ושריו הרשעים כדברי הכתוב לאמר: “וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלים פה לפה”, ולא את יראי ה' וחושבי שמו לבדם המית מנשה ושריו אנשי הדמים בחרב, כי אם גם את בניהם הכחיד מקרב הארץ באכזריות חמה ועברת זדון.
מהעת ההיא לא נשארו לנו לפליטה מדברות הנביאים ותוכחתם לבקרים מלבד נבואת מיכה המרשתי, למקנאי קנאת ה' הנבואים אנשי הרוח לא נתנו שופטי ארץ בימים ההם, עת נכונה לרשום על לוח את משאותיהם וחזיונותיהם, כי חרב נוקמת עשתה קץ לחייהם עוד טרם יתפשו עט סופר בידיהם או נאנסו להליט דבריהם במעטה המליצה להיות נשמעים לשני פנים. כאלו היתה מאת ה', אשר דברי ימי העת הרעה ההיא יטבעו בים הנשיה, נמנעו גם יודעי בינה לעתים מבני הדור ההוא מהעלות את זכרונותיהם על ספר, ודבר גדול מאד, אשר הרעיש גם את לב בני יהודה, קם ונהיה בימים ההם וסופרי דברי הימים בכתבי הקדש לא העלו זכרו על שפת לשון או כי דברו בו רק ברמזים וחידות: אחד מבני סנחריב אשר ברצוח נפש אחיו תפש את המלוכה וישב על כסא ממלכת אשור, היה אסר-חדן (אשר מלך בערך 750–738 לפני חב"ש). המלך הזה עלה על בבל, אשר היתה אז מלאה מלחמת שערים ומהומה ומבוכה בין כל יושביה וילכדה וישיבה שנית לממשלת אשור כאשר היתה לפני שנות מאות; בראות אסר-חדן עֹז בידו וגבורה בימינו ויעל גם על מצרים לנסות דבר מלחמה אל הממלכה הזאת, אחרי אשר לא הצליח לאביו לבצע את מזמתו וכל גבורתו התבלעה בבואו אל גבולות יהודה ומצרים. כנראה, לא העביר אסר-חדן את חילו הגדול דרך צפון ארץ ישראל השוממה ויהודה, כי אם הושיב את צבאותיו באניות לבא דרך ים אל גבולות מצרים צפונה, אחדים משרי צבאותיו עלו, כנראה, מאניותיהם אל חופי ארץ יהודה למען הפיל אימה ופחד על מלך יהודה להכנע לפני מלך אשור ולהיות לו למס עובד. מנשה התרפס לפני שרי צבאות אשור וישחר מהם את השלום, אך הם תפשו אותו חי "וילכדו את מנשה בחתים ויאסרֻהו בנחֻשתים ויוליכוהו בבלה28 הדבר הזה היה אות-רע ומר למלכי בית דוד אשר התכחשו לצור מחצבם ויטשו תורת אל מחוללם בזנותם אחרי אלהים אחרים וישפיקו בילדי נכר. אסר-חדן בן סנחריב הביא בעת ההיא משפחות הגוים מבבל ומכותה וספַרְוִים ויתר ממלכות העמים אשר הכניע ויושׁב בערי שמרון וכל גבול ישראל. המאורע הזה, אשר היה קל בערכו בזמן ההוא משך אחריו תוצאות רבות העליליה גם בדברי ימי יהודה וכל הקורות אותה מני אז והלאה. הגולים האלה אשר נקראו בפי הישראלים יושבי הארץ מעולם בשם “כותים” או על שם מקום שבתם “שמרונים”, למדו אל דרכי בני ישראל אלה המעטים אשר נשארו בהארץ הנשמה אחרי גלות עשרת השבטים, “הכותים” עשו כמעשה בני ישראל ויעלו בית אל להשתחות שם לפני המזבח אשר בנו בני ישראל, ובכתבי הקדש נאמר, כי היו האריות אשר רבו אז בהארץ הנשמה למחתה להכותים המתישבים על אדמתה “ויהיו הורגים בהם”, ויאמרו למלך אשור, "כי יד ה' הויה בם, על “כי לא ידעו משפט אלהי הארץ”, ויצו מלך אשור לשלח להם אחד מכהני ישראל להורות אותם “משפט אלהי הארץ”. אך “הכותים” ויתר העמים אשר נושבו מחדש בערי שמרון לא חדלו גם מעבוד את אלהיהם אשר הביאו עמם מארצות מושבם לפנים עם ואלהיו, ואחדים מהמה הקריבו גם זבחי-אדם לעצביהם, “את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים” גם בימים רבים אחרי כן. עד כה וכה ואסר-חדן הכריע תחתיו את ממלכת מצרים, הושיב נציבים בארץ הנילוס ויקח שם רוב שלל ולאות נצחון הביא אשורה את פסילי-ענק אשר בשם סְפִינְקס (Sphinx) נקראו. מנשה שב מארץ שביו וישב שנית על כסא אבותיו, אך עבודת האלילים לא עברה מן הארץ בכל ימי מלכותו וימת (בשנת 711 לפני חב"ש). ובמותו לא נקבר בקברות המלכים לבית דוד כי אם בגן-ביתו בגן-עֻזא וימלוך אמון בנו תחתיו.
אמון היה כביר לימים מאביו בשבתו על כסא מלכותו (בן עשרים ושתים שנה) אבל כמוהו היה-חסר-לב ובעל בינה קצרה בימי מלכותו המעטים “וילך בכל הדרך אשר הלך אביו”, גם בימיו שמה עבודת האלילים עם כל תוצאותיה עונות דם זמה ותבל, את משטרה בארץ. בכלל לא נדע דבר נכון להוציא על פיהו משפט המלך הצעיר הזה, כי ימי מלכותו לא ארכו יותר משנתים ימים ולא היתה לו עת לתת ידים לפעלו ולפלס נתיבה לרוח חפצו.
הנסבה אשר בגללה חלק לב שריו ועבדיו מעל אמון עד כי קשרו עליו וימיתוהו בביתו (בש' 709 לפני חב"ש) לא נדע מספרי דברי הימים. אך כנראה היה אמון אהוב להעם, כי במותו התגודד העם על שריו וקציניו “ויך את כל הקֹשרים על המלך”, "וימליכו עם הארץ את יאשיהו בנו תחתיו (מלך משנת 708 עד 678 לפני חב"ש). בהימים הראשונים לשבת יאשיהו על כסאו לא נראו כל שנוים לטובה בסדרי המשרה ועבודת האלהים, כי בשם המלך אשר היה נער קטן (בן שמונה שנה) משלו בארץ אלופי בית יהודה, שריו וקציניו והמה הוסיפו ללכת בדרכיהם הנלוזים לספות חטאת על חטאת ותועבות על כל התועבות אשר עשו בימי מנשה ואמון. ויהי הנקל בעיניהם לעבוד לאלהי צור וצידון, בבל ואשור, להתגאל בחטאות זמה ולהקריב למלך זבחי אדם, כי עוד הוסיפו סרה לזנות גם אחרי אלהי מצרים. בעת ההיא שבה ממלכת מצרים לאיתנה בימי מלכה פזמטיך (Psametich) ויאמרו שרי יהודה גם לעגוב על מצרים, ללכת בדרכיהם ולעשות כמעשיהם ויבנו במות השעירים תועבת מצרים על יד שערי ירושלים ועם עבֹדת הגלולים רבו בירושלים חמס ושֹד עם שפך דמי נקיים, “שריה בקרבה היו פוחזים אנשי בוגדות” וגם “כהניה חללו קדש חמסו תורה” ובה יהודה שובבה משובה נצחת בכל הימים אשר היה המלך יאשיהו עודנו נער “והשרים” היו העוצרים בעם בשמו וימשלו ממשלה בלי מצרים.
תהפוכות הדור ההוא, העשק והמרוצה וגזל-משפט אשר גברו בארץ ותועבות קציני יהודה קראו לאור עולם חבל נביאים-מוכיחים, אשר קנאו לה' ותורת אמת וירבו תוכחה בשער. בין הנביאים האלה נמצאה גם אשה נביאה חולדה אשר לדבריה ייחלו בני ישראל כאל מוצא פי הנביאה דבורה שופטת ישראל בימים מקדם. זקן נביאי הדור האחרון ההוא היה צפניה. הנביא הזה היה בן משפחה יקרה בירושלים והכתוב מיחסו עד אבי אבי אביו, ארבעה דורות אשר מזה נראה שאבותיו היו אנשים ידועים בקרב עמו (צפניה א' א'). מבלי פחד הוציא צפניה את כל רוחו על בני דור תהפוכות וייסר בשבט פיו את “השרים ובני המלך וכל הלובשים מלבוש נכרי”, המה אלה אשר השפיקו בילדי נכרים וכל מאוים וחפצם היה ללכת בדרכי הגוים עובדי האלילים. כהנביאים עמוס ויואל ינבא גם צפניה על “יום יְיָ הגדול, יום עברה, צרה ומצוקה, שֹׁאה ומשאה, חשך ענן וערפל”; “כי כלה אך נבהלה יעשה יְיָ את כל יושבי הארץ”. גם על יתר הגוים שכני ישראל ויהודה ישא צפניה משאו ויחזה להם חזות קשה, בגלל “חַרְפָם את ישראל והגדילם על עם ה' צבאות”; אך על יותר מכלם ינבא לרעה על אשור פטיש כל הארץ, ונינוה עיר היונה והעליזה האֹמרת בלבבה אני ואפסי עוד כי חרב תחרב ושממת עולם תהיה.
ובאמת החלה ממלכת אשור לרדת מטה מטה בימים ההם עד כי נראה אשר לא יארכו הימים ומלכות זדון זאת כליל תעבור מן הארץ. גם העמים אשר עוד לא פרקו על אשור מעליהם, פשעו אחד אחד בהממלכה הזאת בימי המלך אסר-חדן אשר מלך לפני המלך האחרון באשור “סרדנפל”. מלך מדי
השני פְרַאֹרְטֶס (Phraortes) הִדְבִּיר תחתיו עמים רבים ואחרי הכניעו גם את ממלכת פרס ויספחה למדי היה למלך פרס ומדי ויעל על נינוה למלחמה. אך ממלכת אשור עוד היתה כבירת כח גם אחרי אשר מרדו בה כל העמים אשר היו נתונים תחת ידה ויכה אסר-חדן את אויביו אחור וגם פראֹרטס ירד אז במלחמה ונספה בחרב בני אשור. אך בן מלך פרס ומדי הראשון “קיַאק-סריס” (Kyaxares) היה רב פעלים וגבור מלחמה עוד יותר מאביו וכאמיץ לב בגבורים חפץ לנקום נקמת אביו המת מחרב בני אשור ויאסוף חיל עצום וכבד ויערוך את החיל לגדודי צבא על פי כלי הנשק השונים אשר בידם וישתער בחמה שפוכה על אשור ויך את כל אויביו אחור עדי נגש אל עיר הבירה נינוה. (704 לפני חב"ש). אך בעוד קיאק-סריס צר על נינוה והשמועה באה אליו, כי גוי מר ונמהר, גוי פרא ואכזרי הגיח מירכתי צפון מערבות הוואָלגַא והדאָן, עבר הררי כַּו-כַּז ודרך ערבת הים-מקוה-מים ים הכספי, ילך הלוך וקרב אל פרס ומדי. הגוי הוה המה בני שבטי
“הסקיתים” או “הַסַּקִּים” (Scythen) עם המון שבטים אחרים אשר היו בצבאותיהם. השבטים הפראים אשר נתנו חתיתם בכל ארצות החיים, השתערו בארצות פרס ומדי על סוסיהם הקלים ויבאו על העמים היושבים לבטח על אדמתם לשדד רבצם, לשלול שלל ולבז בז ובאפם כי עז לא חסה עינם על עולל ויונק
ואיש שיבה. אז עלה קיאק-סריס מעל חומות נינוה וימהר לשוב לארצו להציל אותה מכף הפראים האלה אשר רמסו וחמסו ואין מציל; אך גם הוא עם חילו לא עצר כח לעמור בפני הפראים האלה וַיִכָּנַע לפניהם ויכפר פניהם במנחה. מפרס ומדי עלו בני העם הפרא הזה על אשור להחרידה ולתפשה, ותתרפס גם ממלכת אשור לפניהם ותָשֶׁב להם מנחה, וילכו הסקיתים הלוך ונסוע הנגבה ומגמת פניהם מצרימה, הארץ רבת האוצרות לקחת שם רב שלל וירדו באניות צור וצידון לבא על מצרים דרך ים ויעלו אל חופי ארץ פלשתים ויכבשו אותה ודרך ארץ פלשתים אחזו דרכם אל מצרים. בבא השמועה למצרים, כי צבאות העם הנורא הזה עם הסקיתים הולכים וקרבים אליהם ויחרד פְּזַמֶטִיך מלך מצרים מפני תנופת ידם ויצא לכפר את פניהם במנחה ובכסף ענושים והון עתק חשך אותם מבוא בגבולות ארצו, אז תקע שבט אחד משבטי הסקיתים את יתדו בארץ פלשתים ויחריבו שמה את מקדש אלילת הזמה מיליטה (Mylitta) אשר להאשורים. גדודי שבט הסקיתים אשר שכנו בארץ פלשתים פשטו גם בערי יהודה לשלול שלל וישלחו באש ערי מושב וכפרים ויתנו את כל הארץ מסביב לבז ולמשסה, אך עד שערי ירושלים לא הגיעו. כנראה יצא המלך יאשיהו לקראתם ויכפר פניהם במנחה וכסף ענושים עד כי נאותו להשיב ידם מבלע את עיר הבירה.
השמועות על דבר “הגוי המר והנמהר אשר כשואה בא וכענן עלה לכסות הארץ”, העם האיום והנורא אשר כלו לחמס יבא ובכל אשר יעבור ישאיר עקבותיו בערים שרופות אש, והמון חללים בראש כל חוצות, השמועות האלה מלאו לב בני האדם אימה וחלחלה ותהי רק זועה הבין שמועה, מדברי האכזריות ואנקת חללים. אז ראו כל בני הדור ההוא עין בעין את דבר ה' ביד עבדיו הנביאים, ראוּ ונוכחו, כי אלהי העמים אלילים אלמים, אשר לא יועילו ולא יצילו, כי ההצל הצילו אלילי אשור ובבל צור ופלשת את העמים האלה מכף השבטים העזים והפראים, והעם אשר בירושלים ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' בכל ממלכות הגוים להֻמם ולאבדם וייראו העם את יְיָ ויאמינו בה' ובעבדיו הנביאים. ביותר הרעישו המעשים האלה את לב המלך הצעיר יאשיהו, כי היה המלך הרך הזה בעל רגשות עדינות בעל לב נוח להתפעל, איש צדיק תמים ודורש צדק על פי תכונתו והלך רוחו גם טרם השביתו עבודת האלילים מן הארץ, אשר היתה אז בארץ כמצות אנשים מלֻמדה משנות דור ודור. המאורעות הנוראות אשר נעשו אז בכל ארצות הגוים עוררו את המלך וטובי העם ביהודה לשום עיניהם על דרכיהם, ויראו ויתבוננו, ויכירו וידעו כי ילכו בדרכי חשך ולא אור. אמנם גם אחרי אשר באה בלב המלך הדעת את אלהי-אמת עוד לא מצא און בנפשו לבער אחרי הגלולים בירושלים וערי יהודה, כי עבודת הגלולים שֹׁרָשָה אז בקרב הארץ ותמשול ממשל רב ברוח בני העם יותר מחמשים שנה מימי מלוכת אבי אביו. גם ירא יאשיהו להעלות עליו חמת "שרי יהודה וקציני ירושלים, אשר עוד תפשו המשרה בידיהם וכמקדם היו נצמדים לבעל ודבקים באלהי נכר הארץ. יאשיהו היה עוד נער ירא ורך לבב ומפעל אדיר וכביר כזה להעביר גלולים מן הארץ היה דורש רצון כביר וחפץ אדיר וחזק. על יאשיהו היה אז לפלס נתיבה לרוח חפצו בכח ועז משפט מלך נגד השרים הסוררים העוצרים בעם. בני מפלגת הנביאים והענוים התאמצו להאציל מרוחם על המלך ולחזק את לבו אל המפעל הזה. אמנם דברי יראי ה' וחושבי שמו אף כי מצאו להם מסלות בלב המלך עוד לא השיגו את כל חפצם, רק כי התעורר לחזק את חומות בית ה' הנוטות לנפול מרוב ימים ולחזק בו כל בדק. כי מעת אשר זנח יהודה אלהי אבותיו ויזנה אחרי גלולי הגוים שמם גם מקדש ה' וימעטו מאד באי שעריו, כי מלבד המקדש רבו הבמות בארץ וכמספר ערי יהודה היו אלהיהם ותמלא הארץ במות ומזבחות. אז רבה העזובה בהיכל ה', חומות הבית אולמיו ואילמיו מלאו בקיעים ופרצים וצפוייהם ופטורי ציצים וכל עדים ותפארתם נקרעו מעל הקירות והוד הבית נהפך למשחית. כי לא נמצא אז איש אשר ישים לבו על המקדש. רבים מהכהנים בני אהרן שומרי משמרת הקדש התמכרו לעבודת האלילים בעד בצע כסף, והכהנים מבני צדוק "אשר לא תעו בתעות ישראל מאחרי ה' " גֹרשו מהסתפח בנחלת ה'. על העזובה הזאת במקדש ה' שם יאשיהו את עיניו לראשונה; ויקרא את הכהנים והלוים שומרי משמרת הקדש, ויצו עליהם לאסוף כסף לחזק בדק בית ה' (בש' 697 לפני חב"ש). בראש הכהנים האלה הפקיד המלך את חלקיהו בן משֻלם הכהן הגדול מבית צדוק. בעת ההיא והעם כבר שכח את מקדש ה' ויסירהו מלבו ותהי אך מעטה התקוה לאסוף כסף המובא בארון העומד בבית ה' מכל איש אשר ידבנו לבו להביא נדבתו אל בית ה', כאשר היה לפנים בימי יהוידע הכהן הגדול. על כן נטל יאשיהו על הלוים לעבור בערי יהודה, לדפוק על דלתות נדיבים לאסוף ולכנוס ולקרוא נדבות לחדש פני היכל ה' אשר בירושלים ולחזק את בדקיו.
אמנם בכל אשר הרבה המלך לחדש פני המקדש ולהשיבו לכבודו הראשון, עוד לא מצא את לבו לעשות חדשה בארץ, לבער אחרי עבודת הגלולים, לולא באו ונהיו אז שני דברים אשר פעלו פעֻלה עזה ונמרצה על יאשיהו ויהפכו את לבו לאהבה את ה' אלהי אבותיו ויאמצהו כח למפעלו הככיר והאדיר, לטהר את הארץ מחלאת אלילי הגוים. משתי רוחות בא רוח טהור בלב המלך יאשיהו, עד כי התחזק לבצע את מחשבותיו הטובות: נביא ה', אשר מאביב נעוריו הָקְדַש להיות “נביא לגוים”, ומנעוריו הרים קולו בכח בדבר הנבואה, אשר פעל וירד חדרי לב וכליות וספר אשר בו הגה המלך, ואשר למודיו הרמים והנשגבים פקחו עיניו וירא ויתבונן על כל סביביו ותנח עליו רוח קנאת האמת לשם ה' ותורתו הטהורה והנשגבה. הנביא הרך בשנים וכביר כח לב היה – ירמיהו בן חלקיהו הכהן, והספר – ספר הברית או “משנה התורה אשר צוה ה' את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב”.
ירמיהו בן חלקיהו הכהן (נולד בש' 710–715 מת 640–650 לפני חב"ש) היה מילידי העיר הקטנה “ענתות” הרחוקה במהלך שעה וחצי מירושלים בנחלת בנימין. משפחתו לא היתה ממשפחות העשירים ובני מרום עם הארץ, אך גם לא עניה ודודו שלום ובנו חננאל היו בעלי אחֻזה בסביבות ענתות (ירמיה ל"ב ז'). נפש ירמיהו היתה רַכָּה וְזַכָּה, טהורה ומלאה רגשות נעלות ונשגבות, כמים טהורים מְפַכים ממעין נובע רגש-יה. בהגות רוחו היה נוטה לעצבות ובהיותו עוד נער כבר התמרמר על מעשי בני דורו, המשחיתים את דרכם על הארץ. שקר ותהפוכות, דברי תוך ומרמה היו תועבת נפשו. מי האציל מרוחו על הנביא ירמיה בימי נעוריו בימים הראשונים לפני היותו לנביא בישראל? מי נטע בקרבו הרגשות העדינות
והנעלות מתת-אלהים רק ליחידי הדור? על השאלה הזאת לא נמצא תשובה נכונה, כי אחיו ובני משפחתו היו כהנים פשוטים ככל אחיהם בני אהרן, ולא התרוממו במעלות רוחם על כל אחיהם. הכהנים אנשי ענתות שנאו אותו תכלית שנאה ויקראו אחריו מלא מן היום אשר החל לבשר צדק בקהל רב, עד כי לא יִתָּכן אשר הם אצלו מרוחם על הנביא הנעלה הזה. כפי הנראה שנה בספרי הנביאים אשר היו לפניו, דבריהם באו בקרב לבו ורוחם נחה עליו, וכה הגה בספרי הנביאים, עד כי בנוח עליו רוח הנבואה בהלך נפשו ישא דבריהם בפיו ומלתם תמיד על לשונו. ההגיון בספרי הנביאים שהיו לפניו הביא אורה בכל בתי נפשו ורוחו התחזקה באמונת אלהי אבותיו ויהגה ויתבונן על תבל ומלואה, על דרכי ההשגחה ועל מפלאות תמים דעים אשר עשה לעם סגלתו, ומדי הוסיפו להגות ולהתכונן, כן הוסיף לבו להתחמץ על מראה עיניו ועלילות בני דורו – דור תהפוכות וישנא תכלית שנאה, הוות ומרמה, רשע כסל הבלי האלילים והוללות בני עמו השרים הסוררים, ותמלא נפשו רגש יה וקנאה-טהורה לה' ותורתו.
בהתהלך ירמיהו תפוש ברוב מחשבותיו ויחפש רוחו ולבו הורה והוגה דעות על מפלאות תמים דעים היה בדד וגלמוד בעיר מושבו הקטנה בענתות. פתאום אחזה אותו רוח הנבואה ותנשאהו אל חביון עזה, אזניו שמעו קול אלהים דובר בו לאמר: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. ביראת הכבוד וענות חן ענה הנביא ויאמר: אֲהָהּ אֲדֹנָי יְיָ הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי. והנה קול אלהים קורא אליו שנית לאמר: אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: הנביא הרגיש נגיעת יד על פיו ויקשב וישמע את דבר ה' אליו לאמר: הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ: רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ. בתחלת דבר ה' עמו על הרעות המתרגשות לבוא ראה במחזה אותות ויבן במראה וימצא פתרונים לדבר ה' הקרוב לבא וישקף ויתבונן “וייטב ראות”, כי “מצפון תפתח הרעה על ישבי יהודה וירושלים” ובכלות החזון היה דבר ה' אליו לחזק את לבו לקראת תעודתו הנשגבה לאמר: וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן-אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם: וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל-כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ: וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָ֑ךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ.
הנה כן נקדש ירמיהו להיות "נביא לגוים", את חזיונו זה ספר הנביא הרך למיודעיו בענתות או בירושלים. בטיב המליצה ויפי הדבור אין ערוך לנבואת ירמיהו אל חזיונו בן-אמוץ המלאים חן ונעם ומפיקים דעת וחכמת חרשים, אך בעד המגרעות אשר בנבואת ירמיה ביפי המליצה ותעופת הרעיון וההגיון נמצא די-שלומים במיטב הגיון ושפה ברורה, שפה הנשמעת ומובנת לכל בני העם. העתים מימות ישעיה נשתנו תכלית שנוי וחפצי הזמן אשר בו נבא ירמיהו דרשו לדבר דבר בשפת העם ונאֻמו. הפרעות במוסר והשחתת דרך בני יהודה על ארצם הכו שרש עמוק עמוק בחיי כל פנות העם, מחלת העם האנושה הגיעה למרום קצה ושברו הנורא רבץ לפתח בית יהודה ועל כן דרוש דרש לרפא את העם תכלית רפואה חיש מהר מבלי התמהמה. דברי ירמיה אינם ערוכים אל המלך והשרים לבדם כדברי יתר הנביאים אשר נשאו משאם לפני בני מרום עם הארץ, כי אם אל העם היושב בירושלים ויהודה, המה ההמון הרב אשר משל ומליצה כמו זר נחשבו להם, ולמען אשר יפעלו דבריו פעלתם הנרצה היה דרוש לדבר אליהם בשפה ברורה, שפה העם. בסגנון המרוצה לעם ערוכים רוב דברי ירמיה, ואך לפעמים נראה בדבריו שושני המשל ופרחי חמד הדבור המליצי. עוד בדבר אחד תִּצְטַיֵן נבואת ירמיה מנבואת הנביאים הקודמים לפניו. הם נבאו לימים רחוקים ודבריהם מְעֻלָּפִים במעטה המשל והחידה, נושא חזיוניתיהם הוא – יום ה' הגדול והנורא, אשר בו ישיב גמול על גאים וישלם לאויביו אל פניו ואחרי היום ההוא יבקע שנית כשחר אור האֻמָּה הישראלית, כי תשוב לכבודה הראשון, כאשר יחדש ימיה בימי נעוריה; או-אז יבא תור האֹשֶר וההצלחה לעם ישראל ותקופה חדשה בדברי ימיו. על החזות הקשה אשר חזו הנביאים הראשונים – מלבד נבואות ישעיה – כעל הנחמות והתשועות אשר יבשרו, פרוש ענן המליצה למסך ורֻבי דבריהם נאמרים במשל וחידה על כן היו דבריהם למשל בפי “אנשי לצון אשר בירושלים” לאמר: יארכו הימים
ואבד כל חזון", “כי לימים רבים ולעתים רחֹקות הוא נִבָּא”. על מהתלות אנשי לצון כאלה התעורר ירמיה וינבא נבואתו על המעשים המתרגשים לבא. ירמיה נשא משא “לא לקץ הימים”, כי אם ידבר את “הדבר אשר ישקוד ה' עליו לעשותו” חיש מהר, כי יפקוד עון יושבי יהודה וירושלים על כל הרעה “אשר עזבו את ה' ויקטרו לבעלים וימירו כבודו בלא יועיל”. הנביא ידבר משפטים את העם אשר ביהודה וירושלים ויודיעם את הרעה אשר תמצא אותם בימיהם ולעיניהם. והנביא הנפלא הזה חונַן מאת ה' במחזה הנבואה להיות צופה ומביט באספקלריא מאירה, לדעת מראשית אחרית כל המעשים שכם אחד על כל הנביאים אשר היו לפניו; כי הודיע את העתידות אשר תבאנה אחרי שנה ושנתים וכאשר רבתה הרעה ורגע אף ה' וגזרתו האיומה לתת את ציון לחרבה, ירושלים לשממה ויהודה גלה יגלה מעל אדמתו, לפני הרגע הנורא והאיום ההוא הודיע ירמיה האותיות אשר תבאנה מחדש לחדש ואחרי כן מיום ליום ודבר אחד מדבריו לא נפל ארצה, כי קמו ויהיו ככל החזיון אשר צפה וראה במראה הנבואה. ירמיה ראה את העתיד פרוש לפניו כשמלה, נבואתו לא באה אליו בחלום חזיון ליל, כי אם בדעה צלולה ורוח נכון כנכון היום; על כן לא בחידות ידבר, כי שפתיו ברור מללו ובשמות יקרא לכל הדברים העתידים לבא והמעשים אשר יֵעָשׂו.
על נשמת הנביא הזכה זרח אור הנבואה לראשונה בשנת השלש עשרה למלכות יאשיהו (696 לפני חב"ש). כשנה אחת אחרי התנער המלך הזה מתרדמתו ויתעורר ויתאזר עז כגבור אדיר ונאור למלא תעודתו הגדולה והכבדה: להשיב לב העם כלו אל אלהיו, אחרי אשר זנח אותו ויסירהו מלבו כימי דורות שנים, להאיר עיני העם ההולכים בחשך, הנתעים אחרי כל הוללות ואולת וזונים אחרי הבעל והאשרה ויתר האלילים, למען מלא תאותם ההוללה. כמעט היה דבר ה' אל ירמיהו, כי יתחזק בשמו, כי נתן ה' אותו "לעמוד ברזל וחומות נחשת על כל הארץ" וילבש הנביא הרך בשנים ורך הלבב – עז וגבורה
כמדו. דבר ה' מלא את כל בתי נפשו, עד לבלי הכיל בקרבו ופרזות יצאו דבריו בקהל עם, כאשר יְתָאֵר את רוח הנבואה אשר בקרבו ויאמר: וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמוֹתָ֑י וְנִלְאֵיתִי כַלְכֵּל לֹא אוּכָל. את הדברים אשר דבר ירמיהו בשם ה' היו "כאש אוכלה וכפטיש יפוצץ סלע. תוכחתו הראשונה אשר יוכיח את העם אשר בירושלים ויהודה על עזבם את ה' אלהי אבותיהם, הִצָמְדָם לאלהי הנכר והשחיתם דרכם על הארץ, נאמרה בדברים מלאים כח וגבורה ומפיקים עז הדבור הנבואי בכל תקף תפארתו באמרו: מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: הכהנים לא אמרו "איה ה' " ותפשי התורה לא ידעוני והרעים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל ואחרי לא יועילו הלכוּ… הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלֹא יוֹעִיל… ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר:.. וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי-לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְיֶ:… מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ:… וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָךְ יָקוּמוּ אִם-יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶ֑ךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָֽה.
ולא רק על עון עבודת גלולים הוכיח ירמיה את עם יהודה בשבט פיו כי אם גם על עונות חרב ושפיכות דם נקים – דם הנביאים והענוים אשר מסרו נפשם על קדושת השם בימי מנשה – כאשר יאמר לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת-בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית… גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִ֑ם … דברי תוכחה כאלה, היוצאים מפי נביא רך לימים, מעֹמק לֵב עלם נקי וצדיק, לא ישובו ריקם, כי אם יכנסו ללב שומעיהם, לתת להם רוח חדשה, לפעל עליהם פעֻלה כבירה ומתמדת, פעלה עזה ונמרצה. בני משפחות אחדות ממשפחות קציני ירושלים הקשיבו וישמעו לדברי הנביא וישנו את דרכם לטובה וישובו אל אלהי אבותיהם. מן משפחות אלופי יהודה אשר נהפך לבם לאהבה את ה' ולהקשיב אל דברי נביאיו הכי נכבדה היתה משפחת שפן הסופר. הוא ובנו אחיקם ובן בנו גדליה הגינו בעד הנביא, כאשר נרדף על צוארו מחמת הכהנים ונביאי השקר ודבר ה' ביד נביאו היה יקר להם כל הימים. עד כה ועד כה והמלך יאשיהו הוסיף אמץ ללכת על הדרך הטוב אשר התיצב עליו זה כשנה, הוסיף להקים את חומות ההיכל אשר נטו לנפול ויחזק כל בדק בבית ה', ויפקד על שלשת השרים מרואי פניו ושפן הסופֵר בתוכם (בש' 691 לפני חב"ש) לעלות אל חלקיהו הכהן הגדול ולצוות עליו, כי “יַתֵּם את הכסף המובא בית ה' לתת על יד עשי המלאכה החרשים, הבונים והגֹדרים ולקנות עצים ואבני מחצב לחזק את-הבית”. ויהי כאשר נתן הכהן הגדול את הכסף אשר אספו שומרי הסף מאת העם אל השרים מסר לידי שפן הסופר גם מגלת ספר בדברים האלה: “סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְבֵית יְיָ”. ויהי כקרוא שפן את דברי הספר וישתומם ויתפלא מאד על כל הכתוב בו וידבר אל המלך על דבר הספר הנפלא ההוא ויקראהו לפניו. הספר הנפלא הזה הפליא בפעֻלתו את המלך ושריו.
המגלה או ספר התורה אשר שלח חלקיהו הכהן הגדול אל המלך יאשיהו בידי שפן הסופר הם הדברים אשר דבר משה אדון הנביאים אל כל ישראל לפני מותו29. התוכחה והמוסר אשר השמיע הרועה הנאמן באזני עם מרעיתו, לפני לכתו מהם בדרך כל הארץ. ראשית דברי הספר היא השקפה על דברי ימים עברו ובסופו גם כן רשומים בכתב אמת דברי ימי ישראל בהימים האחרונים לחיי משה איש האלהים והימים הראשונים אחרי מותו הוא הספר החמישי לתורת משה הנודע בשם משנה התורה.
ספר חֻקים ומשפטים בדברים מלאים אהבה ומפיקים חן וחסד, ספר חקים ומשפטים, אשר רוח החמלה והחנינה שפוך על פני כלו הוא חזון יקר מאד אשר לא נראה בכל העתים ובכל הגוים. – הדברים אשר בכל ספרי החקים לכל העמים נאמרים באימה ויראת-ענש לאמר: “כזה תעשה או תחדל ובעברך על אחת מן המצות או האזהרות הכתובות בספר וְתֵעָנֵש מרה”. אך ספר משנה התורה אשר מצא חלקיהו בבית ה' לא כן ידבר, בספר הזה יוכיח המחוקק האלהי, יעיד ויבקש מקוראי דבריו לעשות או לחדול, וגם את המשפטים אשר יעשה ה' לעוברים על דבריו וממרים את פיו המה עונשים הכרוכים בעקב החטאים ומסֻבָבים מהם, המחוקק האלהי החפץ חיי בני עם סגלתו ישחרם באהבה ורצון למלא אחרי דבר ה' לטוב להם כל הימים לאמר: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע:… הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. כל דברי התוכחה והמוסר הנמצאים במשנה התורה
המה כדברי האב המיסר את בנו, בהראותו אותו לדעת מה רמה ומה נשגבה התעודה והמטרה הנעלה אשר אליה ישא את נפשו ויעיד בו לבל יחטא ואשם ויאבד בידיו את כל הטוב הצפון לו באחרית הימים ויהיה לשמצה בקמיו. זה הוא הרוח המלא אהבה ורצון המנשב מבין דברי הספר הנשגב והנעלה ספר משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל לפני מותו.
בספר משנה התורה יְסֻפּר לדור גם מעשים מתולדות ימים עברו, אך זכרונות המעשים ההם לא יבאו על פי סדר הזמנים משנות דור אחר דור. כל דבר מדברי ימי ישראל במשנה התורה בא לתת תקף ותעצומה לעדות ותוכחה, למוסר ולקח אשר הטיף המחוקק האלהי והרועה הנאמן לעם מרעיתו לפני הלקחו מעל ראשו. זכרונות דברי הימים אשר במשנה התורה, המה עדות לישראל להבין בחזון עתים עברו להבין ולהשכיל מהם את כל אשר ימצא אותם באחרית הימים. – ארבעה המה הרעיונות, ראשי היסודות אשר עליהם הָטְבַּע ספר החקים והמשפטים ספר משנה התורה: רוממות יְיָ אלהי ישראל וגאון עזו ותפארתו, התעודה הנשגבה אשר חָלַק ה' להעם אשר בחר בו, לתתו לאור-גוים כי קטן העם הזה ודל חלקו במוסר ודעת אלהים לעמת התעודה הנשגבה אשר שמה עליו ההשגחה העליונה ותוצאות הרבות והרעות אשר תִוָלַדנה לרגלי הַחֶסֶך הזה, רוממות התעודה ושפלות רוח ונושאיה, כאשר ישראל לא ידע והעם הנבחר לא יתבונן על מעשה ה' הגדול. – אלהי ישראל הוא “אלהי האלהים ואדוני האדונים”. אחרי אשר יעביר על פני העם את כל כבוד ההופעה האלהית מסיני בקדש, צאת בני ישראל ממצרים בבא “אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים” יאמר: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ30 וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד31. אחדות הבורא, רוממותו, האהבה ליוצר האדם, הדבקות בה' ולכת בדרכיו הם המה הצירים אשר עלהם יָסֻבּו רֻבי תורת המוסר הנמצאה במשנה התורה: שְׁמַּע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד! והאל האחד בחר גם בעם ישראל להיות גוי אחד בארץ, נושא דגל תורת חיים וחסד הוא הוציא את עם סגלתו מכור הברזל וינטלם וינשאם באהבתו ובחמלתו כל ימי עולם.
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִ֔נוֹ עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵ֑ף
יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתֽוֹ:
יְיָ בָּדָד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָֽר:
התכלית הנשגבה, אשר לההשגחה העליונה בבחרה את ישראל לעם חפצה בה, היתה כי יהיה העם הזה עַם סְגֻלָה עם קדוש ליי אלהיך: אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַייָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ32 פעמים רבות נאמרו ונשנו במשנה התורה הדברים, כי לא הגיע ישראל אל גבול השלמות הדרושה לעם-המעלה, אשר בו בחרה ההשגחה העלינה, כי יהיה לאור גוים ולברית-עם, כי כל עמי הארץ יביטו יראו בו את שם ה' הנקרא עליו. פעמים רבות יֵאָמֵר וְיִשָּׁנֶה לאמר: מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְיָ מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם. אחרי ארבעים שנה אשר ראה העם את מעשה ה' כי נורא הוא, היה דבר הרועה הנאמן אל עם מרעיתו לפני הִלָּקחו ממנו לאמר: וְלֹא נָתַן יְיָ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה למען תת בינה לבני “דור עקש ופתלתל” בני עם “נבל ולא חכם”, "הזכירם ימי עולם ויבינם שנות דור ודור", כל המוצאות את ישראל מיום היותו לגוי והאחרית והתקוה אשר נצפנו לו לקץ הימים, את כל הטובות והרעות אשר תבואנה עליו עקב מפעליו הטובים או הרעים: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר: וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ:
לעיני כל איש אשר רוח בו לראות במראה הימים ולהבין בחזון העתים יִגָלֶה וְיֵרָאֶה מחזה אדיר ונשגב, מחזה כביר ונפלא. הקורא בספר משנה התורה כספר יגלו לפניו כל דברי ימי עם-עולם מאז ועד הנה דבר לא נעדר: מן העת אשר שָׁמֵן ישרון ויבעט, וישכח אל מחוללו וצור ילדו, עד כי ראה ה' וינאץ וישליכהו אל ארץ אחרת כיום הזה, ובעזבם את ברית אלהיהם, הפיץ גם הוא אותם בעמים וישארו מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אותם שמה, וגם בגוים ההם לא ירגיעו, ובהיותם בארץ אויב ובצר להם או אז ישובו אל ה' ובקשוהו אשר יִמָּצֵא להם בעת צרתם וישוב לשוש עליהם באשר שש על אבותיהם. חזון העתים נשגב ונעלה כזה הנושא דעו למרחוק מימי עולם עד העולם, מנשא ומרומם את הנפש כמראה סיני בקדש בְהִגָלות אלהים ללמד לעמו חקים ומשפטים. אשר על כן בקץ דברי התוכחה והעדות לישראל את כל אשר ימצא אותו בסורו מאחרי ה' נאמר: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת-מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.
עשרת הדברים אשר שמעו בתחתית הר סיני כל העם היוצא ממצרים, המה חקי חיים ותורת המוסר לכל בני האדם, עד כי יבינום ויביאום אל לבם גם עבדים אשר זה מעט הסירו הכבלים מעל ידיהם ורגליהם, אם רק לא השפילה העבדות את מעלת רוחם, עד כי יִמָּשְׁלו כבהמות וידמו לחית השדה, לא כן למודי ה': כאהבת השם הגדול והנכבד, הדבקות בו, לכת בדרכי ה', בינה בשנות דור ודור, לראות יד ה' הגדולה, בכל דברי ימי האֻמה הישראלית. בינה גדולה ויתרה כזאת נשגבה מני עבדי עולם בימים הראשונים לצאתם לחרות והדעת הזאת והלמודים האלה נצפנו לבניהם אשר קמו אחריהם. להם דבר משה לפני מותו את דברי משנה התורה באר היטב, כִּי יְיָ אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְיָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: החסידות והתמימות היו בימי דורות עולמים לכל העמים הקדמונים בת היראה והפחד מפני האל הגבור והנורא השוכן בחביון עזו, האל היושב בהר מועד וממכון שבתו ישגיח על כל הנעשה בתבל ארצה, ירעם נפלאות, יגער בים וייבשהו וכל הארץ כלה יהפך בעברתו לתהו ובהו; לאל נורא עלילה כזה כרעו ברך, בנו מזבח והיכל, הקריבו מנחה ונסך להשיב חמתו מהשחית ובַלֵע. האלהים הגביה לשבת במרום חביון עזו והאדם השפיל שבת ולא קרב האדם אל יוצרו ומחוללו גם בהלך רוחו והגיון לבו. בספר משנה התורה נגלתה לראשונה הדעה הנשגבה מאהבת היצור ליוצרו, כי אהבת יְיָ היא יסוד ושרש כל עבודה שבלב והמעין הטהור אשר ממנו יצאו מים חיים: – עשות צדקה וחסד, אהבת הבריות וישרת הלב וכל נעם המדות המתֻקָנות שהיתרון נפש האדם העולה למעלה למשכיל. בכח האהבה הזאת תתרומם נפש האדם, רוחו במרום ימריא עד כי יעלה בהר ה' ויקום במקום כבודו. ספר משנה התורה יעשה את לב העברי להיכל הקדש, אשר בו אוָּה ה' למושב לו, כי זה כל האדם לאהוב את ה' כאהבת בן את אביו; כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. בספר הזה לא נקראו עוד בני ישראל עבדים, ככל האמור בספר השלישי אשר בספר התורה כי אם: בָּנִים אַתֶּם לַיָי אֱלֹהֵיכֶם33 וכבן יכבד אב כן יכבדו וייראו יראת הכבוד כל בני ישראל את יְיָ אלהיהם, וכל איש מהם יתאמץ: לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ…34
כאשר רבו בספר משנה התורה חַחֻקִּים וְהָאַזְהָרוֹת, לבער אחרי עבודת האלילים, לשבר את מצבותיהם ולגדע את אשריהם, כן ירבה לבאר היטב כל דרכי עבודת אלהי אמת; ונפלא הדבר, כי לא באו בו חקים ומצות רבות בדבר הקרבנות; אמנם גם ספר משנה התורה ישא דברו על עולה וזבח, כעל חלק גדול ונכבד מאד בעבודת אלהים. אך מכל הדברים האלה נראה ברור חפץ המחוקק האלהי להציב קצב וחק להעבודה הזאת לבל תפרוץ גבולה הנכון, לבל תעלה במעלה על העבודה שבלב – תפלה והגות רוח האדם ושפך שיחו לפני יוצרו: תחת אשר עד היום הרבה העם להביא את עולתו ואת מנחתו בבמה אשר בנה איש איש על יד ביתו, הזהיר במשנה התורה לאמר, כי בבואם אל הארץ הנבחרת: לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו… כִּי אִם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה… כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:… וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:… כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו35. כל מצְוֹת משנה התורה מכֻונות אל החפץ, להמעיט בהעבודה המעשית ע"י הקרבנות ולהרבות בעבודה שבלב ומצות הזכרון, על כן נאמרה ונשנה פעמים רבות האזהרה לבל יטע העם את מקום מקדשו על כל ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן, לבלי להרבות בבמות ומזבחות כגלים על תלמי שדה גם לשם ה', כי אם לְאַחֵד וּלְיַחֵד את עבודת ה' הלאֻמית בהמקום האחד אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. כי הבמות והמזבחות אשר יבנה כל איש על יד ביתו שרש פֹרה ראש, ראשית אבדון להאמונה הטהורה ופלגות בישראל, גם הקרבנות המובאים בית ה' המה רק מעשר הבהמה או בכורות בקר וצאן וכל נדר ונדבה, אשר על זה פרט הכתוב לאמר: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא… מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר… מלבד מניות הכהנים באה בספר משנה התורה המצוה שנאמרה ונשנית גם כן איזה פעמים על דבר מתנות הלוים, כי אין להם חלק ונחלה בקרב אחיהם ורק ה' הוא נחלתם, ובימי אורה ושמחה בימי החגים והמועדים יבא הלוי הגר והיתום והאלמנה וגם העבד והאמה אשר לא מבני ישראל המה ואכלו ושבעו ביחד עם “בנך ובתך” וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: הנה כן נגלה דבר התורה הנפלאה לקרב כל הלבבות, לאחד לאגֻדה אחת כל בני האדם עשיר ורש יחדו, בברכם את הזבח בימי חג ומועד למרבה גם אהבת בני האדם לאדם מבלי לשום פדות בין איש לאיש.
משנה התורה תתן לראשונה מקום לעבודה שבלב – תפלה ושפך שיח בעבודת אלהים בבא העם לֵראות פני ה' שלש פעמים בשנה: בהבא איש איש מאדמת אחזתו את ראשית בכוריו מנחה לה' יקרא לפני ה' “מקרא בכורים” ויזכיר את כֹּל פָּעַל ה' לעמו, מיום היותו לגוי ויביע תודה להמנחיל מנוחה שלמה לעם ישראל בארץ אחזתו. בכלות איש ישראל לעשר מעשר תבואותיו בשנה השלישית, לתת אותו ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה יאמר לפני יְיָ אלהיו. כִּי בֵּעֵר הקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, ויעשה ככל המצוה הכתובה על ספר התורה, אז תעל תפלתו אל ה' אלהיו לא בעדו ובעד ביתו, כי אם בעד עמו וחבל נחלתו לאמר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָּנוּ. המועדים לשמחה המה: שלשת
הרגלים, אשר בם יעלו כל העם אל “המקום אשר יבחר ה' לשַכן שמו שם”: חג המצות, חג השבעות וחג הסכות ובשמחת החגים האלה יְשַׂמְחוּ גם את אחיהם האביון, הגר היתום והאלמנה, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
סדרי המשפטים ומשטריהם, הושבת השופטים בכל עיר ופלך באו במשנה התורה ברב ענין: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק36. השופטים דנו דין צדק והשוטרים הוציאו את דבריהם לפעֻלת ידים. על השופטים היה לשפוט בצדק עמיתם, שלא להכיר פנים, שלא לקחת שחד, לרדף צדק צדק: “כִי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא”37. עדות העדים, המעידים סרה באיש לכל עון ולכל חטאת דרושה להיות נחקרת ונדרשת “היטב” ורק על פי שנים או שלשה עדים יקום דבר ולא על פי איש אחד תעודת השופטים היא “לבער הרע מקרב הארץ” עליהם לשום לב לבל יִשָׁפֵך דם נקי בהארץ אשר נתן ה' לנחלה אל ישראל עמו ולארץ לא יכֻפר לדם אשר שֻׁפַך בה, כי אם בדם שופכו, אך להורגים נפש בשגגה ובבלי דעת, להם נכונו ששת ערי מקלט לנוס שמה וּלְהִשָּׂגֵב בהן מחמת גואלי הדם: ספר משנה התורה יחרוץ משפט מות לא לבד על עון רצח, עבודת אלילים, גנבת נפש ומכירתה לעבד או לשפחה כי אם גם על עונות זמה אשה תחת אישה, או נערה מאֹרשה "אשר תעשה נבלה בישראל לזנות בית אביה" ובן סורר ומורה, זולל וסובא אשר ימרה פי אבותיו “ויסרו אותו ולא ישמע אליהם” קשה מאד הענש אשר תעניש התורה את עדי השקר אשר יענו סרה באיש לשום עליו חטא משפט מות, כי בהודע אשר שקר ענו בו וְיֵעָשֶׂה להם כאשר זממו לעשות לאחיהם, לא תחוס עין השופטים עליהם "ויבערו הרע מקרב ישראל". תורת-חסד אשר במשנה התורה תראה כבוד־אדם גם בהנפש החוטאת: “כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי”… בהרשיע השופטים את איש וידונו אותו לבן-הכות, לא יכו אותו יותר מארבעים “מלקות” “לא יוסיף”! “פן יוסיף ונקלה אחיך לעיניך”. במשנה התורה בא משפט המלוכה בישראל באר היטב וברב ענין: העם ישים עליו מלך “אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ” לאמר: על מוצא פי הנביא אשר יהיה בימים ההם. “מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך”. המלך לא ירבה לו סוסים “לבל ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס”, המלך לא ירבה לו נשים לבל יסור לבבו מחשוב מחשבות בעניני הממלכה וחפצי העם וגם כסף וזהב לא ירבה לביתו. ספר משנה התורה יהיה לו לקו ומשקלת בכל דרכיו בעניני הממלכה ובשבתו על כסא ממלכתו "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו; למען ילמד ליראה את יְיָ אלהיו, לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאוֹל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". מלבד משפט המלוכה נמצא במשנה תורה גם משפט המלחמה וחקי-הקרב בין עם לעם: את שבעה העמים היושבים על אדמת הארץ אשר נתנה לאבות הַאֻמָּה הישראלית, יחרימו כלה: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם… לעמת זה בקרוב ישראל למלחמה אל העיר אשר מעל לגבולות ארץ שבעת העמים וקראו אליה לשלום, ואם שלום תענה והיה העם הנמצא בה למס עובד, ואם לא תשלים ויצורו על העיר עד הבקיעם אותה אליהם. ובלכדם את העיר יכו כל איש יוצא צבא בקרבה ולנשים ולטף לא יעשה דבר. במצור העיר לא ישחיתו עצי פרי אשר בסביבה, גם אם דרוש לבנות מהם דיק וסוללות, לסגור אותה מסביב. האיש הנושא אשה חדשה, נקי הוא לביתו שנה אחת מצאת בצבא ולא יעבור עליו כל עֹל מלכות “וְשִׂמַּח את אשתו אשר לקח”. בצאת העם למלחמה על אויביהם יקראו השוטרים אל העם העומדים במערכת המלחמה לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש, נטע כרם, או אֵרש אשה ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יירש ביתו וכרמו ויקח את אשתו. גם להיראים ורכי הלבב קראו לשוב לבתיהם “לבל יִמֵּסו לבב אחיהם כלבבם”. בצאת מחנה ישראל למלחמה על אויביו יִשָּׁמֵר מכל דבר רע, “כי יְיָ אלהיו מתהלך בקרב מחנהו”, והיה מחנה ישראל קדוש, “לבל יראה יְיָ אלהיו בו ערות דבר ושב מאחריו”.
אמנם מכל המצות והחקים הרבים הבאים במשנה התורה הכי רבו מצות החמלה והחנינה, לחוס על דל ואביון ולחלץ עניים מֵעָנְיָם. כל החקים אשר במשנה התורה בדברים שבין אדם לאדם מְכֻוָּנִים אל חפץ אחד, לנטוע בלב בני ישראל רגשות החמלה והחנינה, האחוה והרחמים על כל קשי יום ועל כל עני ונדכה. בצאת לחפשי העברי או העבריה אחרי עבדו שש שנים, לא ישלחהו אדוניו ריקם, כי העניק יעניק לו מצאנו מגרנו ומיקבו אשר ברכו יְיָ אלהיו. גם בדבר העבד אשר לא מבני ישראל הוא נאמרו חקים ומשפטים צדיקים בספר משנה התורה לאמר: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו: עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ38. בצאת איש ישראל למלחמה וראה בשביה אשת יפת תאר וחשק בה, יִקָּחֶהָ לאשה אחרי הסירה את שמלת שִׁבְיָה מעליה ואחרי אשר תתנחם על אביה ואמה וארץ מולדתה, ואם לא יקח אותה לאשה ושלחה לנפשה ולא יתעמר בה, כאשר עשו כל העמים בימים ההם. על קיום כל המצות האמורות במשנה התורה יזהיר משה את העם באזהרה נמרצה ויעיד בם לאמר: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה… וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּֽוֹם. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל היא תורת חיים וכל דרכיה דרכי נעם מבלי להעמיס על בני העם עֹל כבד מנשוא “לא בשמים היא”, “לא מעבר לים”, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:
בספר משנה התורה נמצא לראשונה גם מצות תלמוד תורה ברבים והפצת הדעת בין כל פנות העם, בהיותו פנוי מעבודתו בשדה: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָ֑ר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. על כל מלך בישראל, “בשבתו על כסא ממלכתו” החובה לכתוב לו את משנה התורה עַל סֵפֶר וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו… בצדק הרעישו דברי ספר הברית את לב כל השומעים וישתוממו ויתפלאו על מראה עיניהם ומשמע אזניהם בהופיע לעיניהם אור תורה מסיני בקֹדש, אשר שם משה לפני בני ישראל לפני מותו. ובהגלות תורת חיים זאת היתה לאור גוים ולנגה זרחה הלכו והולכים כל העמים הנאורים באור דעת אלהים אמת אשר בתבל ארצה. כל חקי-חיים הכלולים בספר התורה הזאת, החן והחסד השפוכים על תכניתה ותכונתה, סגנונה ולשונה, מוסר שדי האצור בקרבה והנאמר באמרי נעם, אמרות טהורות מה' המיסר את עמו “כאשר ייסר איש את בנו”. המצוה לקרוא את דברי הספר הזה באזני כל קהל ישראל בבואם לֵרָאות את פני ה': האנשים, הנשים והטף כל אלה משכו את לבב כל אנשי-לב בחבלי אהבה אל אלהי ישראל ותורתו הצרופה והתמימה, והתורה הזאת איננה נחלת יחידים כהנים ואצילים, כי אם מורשה לכל קהלת יעקב. בספר משנה התורה הזה אמנם ימצאו גם חקים על דבר הקדש והמקדש, הקרבנות עם הטמאה והטהרה ויתר מצות המעשה בעבודת אלהים, אבל רֻבֵּי תורותיו המה תורת-חיים: לרדוף צדק צדק, לחוס על דל ואביון, להצנע לכת, להיות קדוש לה' בכל הליכות החיים להשמר מהתגאל בחמדה נמבזה והעולה על כלם: – לְאַהֲבָה אֶת יְיָ וּלְדָבְקָה בּוֹ…
המחוקק האלהי צפה ברוח נבואתו את אשר ימצא את העם “באחרית הימים”, כי למרות כל העדות והאזהרות לא יהיה לבו אמונה לאלהיו ובבואו אל המנוחה והנחלה ואכל ושבע ודשן וזנה אחרי אלהי נכר הארץ יתנצל את עדיו מהר חורב, ישפיק בילדי נכרים, ישכח אל מחוללו וצור ילדו, או אז ימצאֻהו צרות רבות ורעות", וכאשר תסלף אולתו את דרכו יזעף לבו על ה' הרועה אותו מעודו לאמר, כי הסתיר פניו ממנו, על כן מצאה אותו כל הרעה הזאת. למען העד בעם ולהראותם כי “יְיָ הוא אל אמונה” אשר כל דרכיו צדק משפט ומישרים, שר משה את השירה הגדולה ללמדה לבני ישראל ולשומה בפיהם לזכרון לדור אחרון. כבספר נגֹלו כל דברי ימי עם עולם בהשירה הנשגבה הזאת: איך יגיע העם לראשונה למרומי האֹשר, יתענג על מנעמי החיים ומרב טובה ישמן ישרון ויבעט, יזנה אחרי לא-אלהים וילך אחרי ההבל; אז “יַקְנִיאֵם יְיָ בְּלֹא עָם וּבְגוֹי נָבָל יַכְעִיסֵם”, ובצר להם ישובו ויראו, כי האלהום החדשים אשר בחרו לא יועילו ולא יצילו, יזכרו את ה' אלהי מעזם וישחרו פניו, ישובו ויראו כי ה' אלהי אבותיהם הוא הממית והמחיה, המוחץ והמרפא והוא גם אל נקמות להשיב גמול על גאים ונקם לצריו וכפר אדמתו ועמו.
איומה ונוראה היא פעֻלת דברי התוכחות אשר במשנה התורה. הדברים האלה מרעישים את הלב מרגיזים את הרוח ומדאיבים נפש כל קוראיהם. דברי התוכחות האלה מסירים את הענן הפרוש למסך על עלילות דור יבא וככמחזה אדיר ואיום יעבירו לפנינו את כל התלאה אשר תמצא את העם ומלכו בהיותו ממרה את פי ה' אלהיו. כל נגעי בני אדם, אשר יביאו אותם אל עברי פי פחת וימלאו את לבם תמהון ושממון יעברו לפני הצופה ומביט את אשר תמצא את האֻמּה באחרית הימים: מארה, מהומה ומגערת, דבר ורעב וכל הרעות אשר בהנה יְיַסֵר ה' העושה משפט את עם עברתו הממרה את פיו עם עבדות שמצה, קלסה ומנוד ראש בלאומים, שגעון ותמהון לבב ממראה עינים ומשׁמע אזנים: יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ: גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן… וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל-אַרְצֶךָ… וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק… וֶהֱפִיצְךָ יְיָ בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ….. וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְיָ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ… בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר יוֹלֵךְ יְיָ אֹתְךָ, וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶ֑יךָ.
ספר החקים הנפלא הזה עם אמרותיו הצרופות, מוסרו הנעים והנחמד והחזות הקשה אשר תמצא בו, הוא חזון הימים אשר יבאו על העם הסר מדרך הטובה, הספר הזה מצא חלקיהו הכהן הגדול ויקראהו לפני שפן הסופר, וכשמעו את דברי הספר וימהר ויתנהו להמלך יאשיהו ויקרא בספר לפניו. נבהל וחרד מתוכחות וקללות האמורות בספר משנה התורה, משתומם ומשתאה עמד המלך בלב נשבר ונדכה בשמעו דברי הספר הזה, בדעתו בנפשו, כי אמנם כן, חטא העם חטאה גדולה ויעבור בשאט נפש על כל דברי התורה בספר הברית והוא – המלך לא עשה דבר לבער את הרשעה מן הארץ, ויקרע את בגדיו. המלך יאשיהו שמע את דברי התוכחות אשר במשנה התורה וירגז תחתיו, פחד ורעדה אחזוהו ויירא לבל יפקוד ה' עליו ועל עמו את עונותיהם להביא עליהם הקללות האיומות, חלק אנשי רשע מפירי הברית, אשר כרת ה' עם ישראל במדבר. בהיות יאשיהו שוקד על דברו ועבודתו לטובת עמו, מהר לקרוא להכהן הגדול וישאל בעצתו "על דבר ספר התורה הנמצא בבית ה' ". בעצת חלקיהו שלח המלך אותו ושרים נכבדים מרֹאי פניו אתו אל האשה חולדה הנביאה “לדרוש ממנה רבר ה' בעד המלך והעם”. הנביא ירמיה עוד היה נער בעת ההיא וטרם יצא לו שם כנביא לה' גם בצפניה הנביא, הכביר לימים מירמיהו, לא שאל המלך, מסבה לא נודעה לנו; הנביאה חולדה היתה אשת שַלום בן-תקוה השר שומר הבגדים אשר למלך בן משפחה יקרה בירושלים. ודבר חולדה הנביאה היה אל המלך לאמר: אמנם כן, יביא ה' את כל האלות הכתובות בספר הברית על המקום ועל יושביו, אך לא בימיו, יען כי רך לבבו וַיִכָּנַע מפני ה', ובימיו יהיה שלום ואמת, אם רק ישקוד על דבר ה' לעשותו ויעביר גלולים מן הארץ, עד צדק ישיב משפט ויטהר את יהודה מכל העונות והחטאים אשר רבו בקרב העם בימי המלכים שהיו לפניו. דברי הנביאה הרגיעו רוח המלך ומני אז והלאה קנא יאשיהו קנאה גדולה לה' ותורתו הצרופה וירפא את העם ממחלתו ומשובתו ומהרוח הרעה אשר דבקה בו בימי מנשה. יאשיהו העביר גלולים מן הארץ, השבית שקוץ משומם מבית ה' וישב את לב העם אל אלהיו ועבודת המקדש על כנה. מפעלו הראשון היה למלא אחרי הדברים הכתובים במשנה התורה להקהיל את העם ולקרוא באזניהם דברי התורה ככתוב על הספר הנמצא בבית ה'. את גדולי יהודה ושריו עם הכהנים והנביאים “וכל העם למקטן ועד גדול” קרא לבא ירושלימה, ובהיות כל העם עתה, כבימי משה, נצבים לפני ה' ראשיו וזקניו שוטריו כל איש ישראל מחטב עציו עד שאב מימיו, עמד המלך על העמוד הנבנה בעדו ויקרא באזני כל הנצבים עליו "את דברי ספר הברית הנמצא בבית ה' " וַיָבֵא המלך את העם שנית בברית ללכת אחריי יְיָ ולשמור מצותיו ואת עדותיו ואת חקותיו בבל לב ובכל נפש לְהָקִים אֶת דִבְרֵי הַבְּרִית הַזֹאת הַכְּתוּבִים על הַסֵּפֶר הַזֶה. המלך יאשיהו קרא לפני העם מעל ספר משנה התורה ובהגיעו לדברי הברית אשר כרת משה עם בני ישראל בארץ מואב קרא קול רם לאמר: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם! ויענו כל העם פה אחד ויאמרו: אָמֵּּן!!
אחרי בֹא העם בברית-ה', התעורר המלך ברוב אונים ושקידה יתרה לבער אחרי רעת עבודת האלילים מן הארץ, ויצו על חלקיהו הכהן הגדול, כהני המשנה ושומרי הסף להוציא מהיכל הקדש את כל הכלים העשוים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמים וישרפום בשדמות קדרון על פני ירושלים, גם מפלצת האשרה אשר העמיד מנשה בהיכל ה' עם השמש והמזבחות אשר על גג עלית אחז לעבודת הכוכבים והמזלות שרפו באש, וישבת את הסוסים לעבודת השמש עם החמנים ויתץ גם במות השעירים תועבת מצרים ויטמא את מקום התפת גי בן הִנם, מקום העבירו שם מלכי יהודה הרשעים את בניהם למלך שקוץ צדונים. אז העביר יאשיהו גם את במות הכהנים מגבע עד באר שבע והכהנים אשר קטרו בבמות הביא המלך מערי יהודה ויהיו עצורים בירושלים, למען ישימו עיניהם עליהם לבל יעשו עוד מדחה. הכהנים האלה נגֹאלו מן הכהונה והעבודה בהיכל הקדש אך מְנָיות הכהנים נתנו גם להם וישבו בתוך אחיהם, גם להכמרים כהני האלילים מבני הנכר לא עשה יאשיהו רעה, כי אם השבית אותם מן הארץ ויגרשם מעל גבולות ממלכתו, רק מכהני הבמה אשר בבית־אל השחית יאשיהו באף רחמיו ויעש בהם שְׁפָטים נוראים בעברת חמה. בבית אל עוד עמדה הבמה אשר בנה ירבעם בן נבט לעבודת עגלי הזהב. מהעיר הזאת יצאה הַחֲנֻפָה על כל הארץ ומאות בשנים היתה חטאת ירבעם למוקש לבית ישראל והנְּסִבָה לכל אסונו עניו ומרודו, על כן ראה המלך יאשיהו, כי נכון לתת אות לבני הַמֶרי, לשום אות קלון על המקום אשר ממנו יצאה הרעה להתעות את ישראל מאחרי אלהים-אמת "ויזבח את כל כהני הבמות אשר בבית-אל על המזבח והבמה אשר עשה
ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל" וישרוף עצמות אדם על המזבח ויטמאהו. יאשיהו פקד עון אבות על בני בניהם לאות זכרון מזכיר עון ירבעם בן נבט אשר הדיח את ישראל מאחרי אלהיו ואחרי טהר המלך את כל הארץ מחלאת גלוליה שב ירושלימה.
בשנה ההיא (691 לפני חב"ש) בחדש האביב קרא המלך יאשיהו שנית את כל בני יהודה וישראל לעלות ירושלימה לעשות הפסח לה' “ככתוב על ספר הברית הזה”. מכל קצוי ארץ יהודה נהרו בני העם אל הר בית ה' ומקום מקדשו בלב שלם ונפש חפצה, לא כבימי חזקיהו, "אשר שלח רצים עוברים מעיר לעיר להביא את העם ירושלימה" והעם לא נאספו לירושלים למועד נכון, כי בפעם הזאת עלו שבטים שבטי-יה בהמון חוגג ותרועת שמחה לעיר אלהים והפסח נעשה בהוד והדרת קדש, הלוים שָׁרי-קדש שרו שירי תורה וזמרה בפה ותף כנור נעים עם נבל: וַתִּכּוֹן הָעֲבוֹדָה וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל עָמְדָם וְהַלְוִיִּם עַל מַחְלְקוֹתָם כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ. המפעל הגדול אשר עשה יאשיהו, להשיב את לב העם אל אלהיו ולהעביר גלולים מן הארץ עשה רושם אדיר וחזק מאד על בני הדור ההוא והבאים אחריהם. להנביאים והיראים את דבר ה' היה המעשה הכביר הזה לאות ולנס, והשנה אשר בה נעשה הדבר הגדול הזה היתה לזבר עולם בדברי הימים למנות על פיה סדר הזמנים והמאורעות אשר באו ונהיו אחרי אשר הכין יאשיהו את לבו לדרוש את ה' אלהיו ולהשיב את עבודת הקדש על כנה39. אחרי העבר יאשיהו את הגלולים מן הארץ, ויתקן עולם במלכות שדי שם לבו גם לתורת האדם ותקון העולם המדיני ויעבר קול בארץ, כי כל איש מישראל יקרא דרור לעבדו או לשפחתו העברי או העבריה אשר עבדו שש שנים, ככל האמור בספר משנה התורה, אשר אותו שם המלך לקו ומשקלת בכל דברי מלכותו, העמיד שופטים בארץ, "לדון דין עני ואביון" להציל עשוק מיד עושקו ולעשות משפט וצדקה בארץ40. אחת מן התקנות הגדולות אשר תִּקֵן המלך יאשיהו היתה, כי ארון-אלהים עם לֻחות העדות, אשר עד היום ראו כל ישראל בו מחסה מצר בעתותי קרב ומלחמה ובנסוע הארון נשוא על כתף הלוים בתוך מחנה ישראל ידעו כי יְיָ מתהלך בקרבם, לארון העדות הזה נִתַּן עתה מקום רק בהיכל הקֹדש, שם יעמוד ויאמר יאשיהו ללוים: אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף, כי ארון הברית יעמוד על עמדו וספר התורה בצדו והיתה תעודתו בקדש הקדשים להיות אבן הראשה ותל שכל פיות דורשי דבר ה' פונים אליו41.
בימי נבואתו הראשונים חזה ירמיהו חזות קשה על האיתנים מצוקי ארצות הקדם בימים ההם, כי יום ה' קרוב לבא והממלכות האדירות והכבירות תרעשנה תחתיהן ותמלא הארץ הֶרֶס ואבדן, ועל משואות מפלתן יקום ויתכונן בנין עולם חדש. ראשית התמורה הכבירה הזאת כבר נראתה באחרית ימי המלך יאשיהו, קץ
ימי ממלכת אשור הגדולה, אשר חבקה זרועות עולם בכחה וגבורתה וכל עמי אזיא המערבית תֻכו לרגליה, קרב לבֹא וימיה עוד לא נמשכו וממלכות אחרות נכונו לקום על משואתיה. המלכים: קְיַאק־סריס (Kyaxares) מלך מדי ונבו־פול-אסר (Nabopolassar) מלך בבל פשעו באשור וינתקו מוסרות הברית האחרונה, אשר קשרה אותם אל הממלכה הגדולה, אשר פרסה מצודת ממשלתם עליהם. ראתה ממלכת מצרים, כי ככח ממלכת אשור אז אין כחה עתה ותבקש לקחת נקמתה ממנה בעד כל הרעה אשר עשתה לה מני אז ועד הנה. בימים ההם ובמצרים עלה לשבת על כסא מלכותו מלך אדיר ונאור פרעה נְכה ובכתוב עמים (Nekos) או (Nekan) בן המלך האדיר פְּזַמֶטִיךְ. המלך הזה שאף לכבוד גבורים וכל מאויו היה לשוב ולהעלות את ממלכת מצרים אל מעלתה מלפנים ולהשיב לה את כבודה הראשון להיות שרתי בכל ארצות הקדם, הוא פרעה נְכה אשר עבד עבודה גדולה לחבר בתעלה אשר אניות בה יהלכון את שני הימים הגדולים: ים התיכון וים סוף, לשונות שני ימי אוקינוס מירכתי צפון ועד קצות תימן, העבודה הגדולה אשר עבדו בה אלפי רבבות אנשים ושתים עשרה רבוא אדם מתו מרוב עבודה בערבות החול – הוא נְכֹה אשר שלח אנשיו לעבור בצי אדיר אשר לצור וצידון ארחות ימים ולָסב את כל אפריקא, ממזרחה ומערבה ער באכה ארצה אספמיא ושובם לארצם דרך ים התיכון בשלש שנים למסעם. והמלך האדיר והכביר הזה חלץ צבאותיו ברוב אונים ותעצומות לעלות למלחמה על אשור, לכבוש את כל הארצות אשר בין הררי הלבנון ונהר פרת, לקרוא מלחמה על אשור בארצו ולהחרידו מרבצו. בעת ההיא נאחז מלך מדי קיאק־סריס בסבך מלחמה גדולה ועצומה נגד אַלְיַתֶּס (Alyattes) מלך לִידִיַא (Lydien) ועל כן חשב נְכה כי על נקלה תמצא ידו לארצות הלבנון וארם ואולי גם לאשור לכבשם ולספחם אל ארצות ממשלת מצרים. אך חפץ נְכה היה מרום מנגדו ומחשבתו לא קמה עד מהרה, כי אז קמה ונהיתה הברית השלישיה בין קיאק־סריס מלך מדי אַליַתֶּם מלך לידיא ונבו־פול־אסר מלך בבל, אשר הוסיפה עז ותעצומה, כאשר היתה בת מלך לידיא לאשה לבן קיאק־סריס ובתו נתן קיאק סריס לאשה לבן נבו-פול־אסר נבוכדנצר יורש העצר בממלכת בבל. הברית השלישיה הזאת נכרתה ביניהם לעלות על נינוה העיר הגדולה וללכדה ולגרש מקרבה את מלך אשור האחרון סרדן־פול (Sardanapal). בעת אחת יצאו שלשת המלכים הארירים בתבל ארצה (בש' 678 לפני חב"ש) לרשת ארצות תבל, קיאק־סריס ובן בריתו נבו־פול־אסר עלו על נינוה ופרעה נְכֹה שם פניו אל ארצות הלבנון. בדרכו זה היה על פרעה נְכה לעבור דרך ארץ יהודה וישראל ויאשיהו נצב לשטן לו על דרכו. המלך יאשיהו בטח בה' אלהי אבותיו, אשר בתורתו החזיק בכל לבו ונפשו ויגזר אמר לבלי תת לחרב מלחמה גם כי תעבור ביהודה. צבאות מצרים הגיחו מקצות תימן ויגיעו עד עמק יזרעאל ובבקעת מְגִדּו התנגשו עם צבאות יהודה ותטוש המלחמה ביניהם. תוצאות הקרב בבקעת מְגִדּו היו נוראות ואיומות לעם יהודה וישראל. בני יהודה הֻכּוּ אחור והמלך יאשיהו נפל חלל על מרומי שדה קטל (בש' 678 לפני חב"ש), כי ירו המורים בקשת למלך יאשיהו ויכוהו מכת מות, ועבדיו מהרו ויביאו את מלכם האהוב ירושלימה כל עוד נפשו בו, ובהגיעו לשערי עיר משושו השיב רוחו אל האלהים וימת ויקבר בקברות אבותיו בגן עֻזָא, מקום קברות המלכים החדש למלכי בית דוד וְכָל יְהודָה
וירוּשָׁלַיִם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָהוּ ותרב התאניה והאניה בחוצות ירושלים על המלך אהוב העם ומחמל נפשו, ויקונן עליו ירמיהו הנביא את הקינה על משיח ה' וצדיק כביר אשר נפל שדוד במלחמתו בעד עמו וערי אלהיו ויקראו עליו כל הַשָׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם: הוֹי אָדון וְהוֹי הֹדֹה; ויתנום לחק על ישראל לתנות ולקשור מספד מר בקינת ירמיהו מדי שנה בשנה ביום המר אשר בו פגעו חצי מות את המלך הצדיק הישר והטוב, האחרון במלכי בית דוד במשפט וצדקה, תֹם לב וכל מעלות הרוח, וכמוהו לא היה מלך, אשר מותו היה לאבל־עם, משנה שברון השברה בת יהודה ביום המלחמה בבקעת מגדו. מות יאשיהו היה נסבה לתמורה רבה כבירה ונמרצה בכל דברי ימי העם מאז ועד הנה.
פרק שמיני מלכי יהודה האחרונים וחרבן בית הראשון. (מן 678 עד 656 לפני חרבן הבית השני) 🔗
לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיָי יָכִין צַעֲדוֹ. מחשבות אדם קצר־רֹאי הנה הבל; רק את הַהֹוֶה הפרוש בשמלה לפניו יראה ואך לשוא ישא נפשו לשאת דעו למרחוק, יחתור למצוא עצה ותחבולה לְהָסֵב פני המעשים בתבל ארצה לרוח חפצו בדורות יבאו, לתת משקל לרוח הַתּוֹלָדָה הכללית וגבול למפעלות תּוכן עלילות גוי ואדם יחד. יאשיהו חֲשָׁבָהּ לטובה בהתיצבו כצר נגד מלך מצרים האדיר והכביר, לבלי תת מדרך כף רגל לצבאות עם זר על אדמת ישראל, לשום מעצור לגֹדל לבב מלך מצרים, אשר התנשא גם הוא להיות חולש על גוים ושובר חקו על מלכי ארץ, אך במעשהו זה הביא יאשיהו שֹׁאָה עליו ועל עמו: יהודה היתה למס עובד ותרד פלאים עדי נפלה ולא יספה קום. כנראה היתה תבוסת חיל יהודה שלמה ביום הרג רב על יד העיר מְגִדּו, כי מלבד אשר לא החזיקו בני יהודה מעמד בשדה המלחמה נגד חיל מצרים עוד לא נסו גם להרים נס הַמֶּרֶד נגד צבאות נְכֹה, אשר הרחיקו ללכת הלוך ונסוע צפונה, למען תהיה להם המלחמה מפנים ואחור. העם אשר בירושלים הגו אך נכאים ויקשרו מספד מר על מלכם האהוב, אשר מת מות גבורים על מרומי שדה קטל ומלבד זה לא עשו מאומה רק כי מהרו להושיב על כסא המלך המת את אחד מבניו אחריו. משתי הנשים אשר לקח לו יאשיהו נולדו לו שלשה בנים: הבכור אליקים (יהויקים), שַׁלֻּם (יהואחז) ומתניהו (צדקיהו)42. כנראה ידע העם, אשר לב המלך המת היה טוב על בנו השני יותר מהבכור ובחפצם לתת כבוד לרצון מלכם האהוב "לקח עם הארץ את שַׁלֻּם הוא יהואחז הצעיר מיהויקים וימליכו אותו תחת אביו43, ולמען יתר עז ותעצומה למלכותו נמשח בשמן משחת קֹדש אף שמלך בן מלך לא נמשח בשמן המשחה במלכו תחת אביו44.
אך בעה ההיא כבר גלה כבוד ממלכת יהודה ולא נחשבה עוד כממלכה עומדת ברשותה אשר מושלה מקרבה יצא על פי רצון העם או תורת ירושת הכסא. לא רצון העם כלו ולא שמן משחת קֹדש אשר נמשח בו שַׁלֻּם־יְהוֹאָחָז לא עמדו לו לחזק אותו על כסא המלוכה. פרעה נְכֹה, אשר פרש מצודת ממשלתו על יהודה אחרי נצחו את צבאות יאשיהו המלך בבקעת מְגִדּו, אחרת יעץ. למראה עין נדמה כי לא ישית נְכֹה את לבו להמעשים הנעשים ביהודה ואחרי אשר פרץ לו דרך בארץ ישראל השתער בראש צבאותיו על ארצות ארם היא סוריא ועל יתר המדינות על יד נהר פרת; אחרי כבשו נפות אחדות תקע אהלו בהעיר רבלה; אל רבלה יצא גם המלך המשוח יהואחז לקדם פני פרעה נכה הגבור המנצח ולשחרהו כבוד, כי יחזק בידו את המלוכה על יהודה. אך מלך יהודה לא הפיק רצון מלך מצרים המתנשא בנצחונו ויאסרהו בנחֻשתים וישלחהו מצרימה וימת שם, ואת אליקים, אשר הסב שמו בשבתו על כסא המלוכה ליהויקים המליך תחתיו ויהיו כל ימי מלכות יהואחז שלשה חדשים. בראשית ימי מלוכת יהויקים נתנו לו דברי הימים ההם ענין רע מאד לענות בו: למלך אשר זה עתה ישב על כסא המלוכה על עם אשר כבר ראה עני בשבט עברתו. פרעה נכה בחפצו להנקם מיהודה על כי לא נתנה לצבאותיו לעבור דרך ארצה, שם ענש על הארץ ויהי הענש הון עתק מאד בעתים ההם: מאה ככר כסף וככר זהב. באוצרות בית המלך ובית ה' לא נמצא אז די כסף לתת להמנצח את חפצו ועל כן “העריך יהויקים לתת את הכסף על פי פרעה; איש כערכו נָגַש את הכסף ואת הזהב את עם הארץ לתת לפרעה נכה” (מלכים ג' כג לה). הכסף הזה העלה יהויקים בעזרת בעלי זרוע ושרי מסים אשר נגשו את העם בחזקה, ויהי הדבר הזה משנה שברון לעם יהודה, כי מלבד העשק והמרוצה עוד היתה זאת לחרפת־עבדות ואות הכנעה תחת סבלות מצרים.
אמנם אל חרפת ההכנעה והשפלות, רפיון כח ועשות חנף להמנצח איש הזרוע נְכה אשר לו נתנה אז ארץ יהודה נוספה רעה יותר גדולה – העם אבד את האמונה באלהיו וַיִנָזֵר שנית לבשת: כאשר שב יאשיהו אל ה' בכל לבו ויטהר את הארץ מבל אלהי הנכר ויכן לב העם להאמין בה' ודברי נביאיו, להחזיק במוסר שדי ויסודות התורה הטהורה, התעוררה התקוה בלב כל בני יהודה, כי מעתה יבאו ימים טובים ליהודה ושארית ישראל כֻּלָּהּ. בני העם הקשיבו וישמעו את דברי המלך בקראו מעל ספר משנה התורה דברים טובים, מלאים תקוה נאמנה לימים יבאו לאמר: ושבת עד יְיָ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך…ושב יְיָ אלהיך וְרִחֲמֶךָ… "כי אם תשוב ושמעת בקול יְיָ ועשית את כל מצותיו ישוב יְיָ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך"…; “ואם תשוב ושמעת בקול יְיָ והוֹתִירְךָ יְיָ אלהיך בכל מעשה ידך”. ההבטחות והיִעודִים הטובים האלה חזקו לבב העם בַּיָי ובתקותם זאת שמעו לקול מלכם יאשיהו ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויחכו בלב סמוך ובטוח על ימים טובים, ימי אֹשר שלום והצלחה על יהודה ומלכה. התקוה הנעימה הזאת היתה להם למפח נפש –: המלך הצדיק, אשר הכין לבם לעבוד את ה', המלך התמים, אשר עליו העיד הכתוב: “כי לא היה לפניו מלך אשר שב אל יְיָ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה” נפל שדוד על שדה קטל ומעמק המלחמה מכסה בשרו בפצעים נוראים מחצי מות אשר ירו בו המורים בקשת הובא לעיר הבירה כל עוד נפשו בו וימת במכאובים נוראים לעיני כל העם היושב בירושלים; בנו אשר מלך תחתיו ונמשח בשמן משחת קֹדש באה בברזל נפשו וכאסיר מלחמה שמו אזיקים על ידיו ורגליו וילך שבי בארץ אויב. בַּחֻרֵי ישראל ומבחר גבוריו נפלו חלל ביום הרג רב בבקעת מְגִדּו; וכל הארץ היתה לבז ולמשסה ואין אומר השב, ומלך עז וקשה אויב ומתנקם מלך מצרים משל ביהודה ממשלה בלי מצרים. – תקוה נעימה כזאת כי תהיה למפח נפש תכה את העם בשגעון ותמהון לבב עדי ייאש את לבו מה' ומטובו. בני העם וגם הגדולים מתופשי התורה אשר התאמרו ליודעי דרך ה' החלו לשום דופי בה' אלהי ישראל או לפון בגדלו וכחו וגבורתו, אחרי אשר לא הקים – כפי מחשבתם – את דברו הטוב אשר דבר על ישראל. כמעט שבאה המחשבה ההוללה הזאת אל לבם ויצאו מרעה אל רעה עדי היו לתועי לבב ויחלטו, כי אלהי העמים אשר עבדו בימי מנשה היו להם למגן ישועה ומעוז וצור מחסה בצרות. אז הפרו את הברית אשר כרת יאשיהו אתם לפני ה' להקים את כל הדברים אשר בספר משנה התורה הנמצא בבית ה', העם חלף חק עבר תורות וַיִנָזֵר לַבשׁת לבנות במות ומזבחות על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, כמספר עריו היו אלהיו ומזבחותיו ובמותיו רבו כגלים על תלמי שדה. בני העם אשר ביהודה ראו, כי יד מצרים רוממה ויזנו אחרי אלילי הארץ ההיא אשר מאז ומעולם התהוללה באלילים ולכל לראש העריצו והקדישו את “מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם” או (Neith), אשר אותה כבד גם המלך נְכֹה ויקרב לה קרבנות ויסך לה נסכים בההיכל אשר הקים לכבודה בעיר הבירה “סַאִיס” (Sais). העם אשר ביהודה האמין כי האלילה הזאת הוליכה את פרעה נְכֹה מחיל אל חיל ותאזרהו חיל למלחמה ותתן לו הוד נצחון והפארת גבורים ועל כן שמו גם הם את תקותם בה, כי תעמוד גם לימינם ולעם אין אונים עצמה תרבה. העם נצמד לעבודת האלילה הזאת: “הבנים היו מלקטים עצים והאבות מבערים את האש, והנשים היו לשות בצק לעשות כַּוָנים למלכת השמים והַסֵך לה נסכים”, עשו להם פסילים מזהב וכסף עץ ואבן ויוסיפו סרה "לשום אחרי הדלת והמזוזה זכרונם45. הם תמונות מעוררות תאוה זהומה ונאלחה צלמי זכר כמער איש ולויות ((Phallus. עוד הפעם שמו בני יהודה מקום היכל הקדש לנדה ובצלמי תועבותיהם טמאו את הבית אשר נקרא עליו שם ה' אלהי ישראל. ותגבר רעתם כאשר שבו להעביר בניהם באש כבימי אחז ומנשה, וישובו ויבנו את במות התפת בגי בן-הנם ותעל השמימה שועת ילדים רכים על האבות ההוללים אשר שחתו באף רחמיהם מצאצאי מעיהם בהעבירם אותם לַמֹּלֶך. אם בכל העתים זנח ישראל את אלהיו וילך אחרי הבלי האלילים ויחטא מבלי הדעת או מחפצו לשפיק בילדי נכרים וללכת בדרכי העמים סביבותיו, הנה בימי מנשה ויהויקים התאוה העם תאוה לעבודת אל זר וַיִּצָמֶד לאלהים אחרים ויעבדם, אל עבודת האלילים הנאלחה והנתעבה, אל עון זמה ותבל, העברת בניהם לַמּלֶך נלוו גם חטאת האדם לאדם: הונאת גר, עשק יתום ואלמנה, גזל משפט, דַכּא עניים בשער, לשון שקר ושפת רמיה, בגד בוגדים, נתן כסף בנשך ומרבית ואכזריות נוראה על הנושים הנוגשים את העניים אשר נשו בם.
כן עלתה בתהו פעֻלת צדיק כביר יאשיהו והתורה הטהורה אשר הנחיל לעמו בימי שבתו על כסא המלוכה כמעט שנשכחה מלב בני הדור בשנים אחדות אחרי מותו. העם מאס עתה דבר ה', עזב תורת חיים וילך אחרי שרירות לבו ואחרי הבעלים אשר “למדוהו אבותיו”. בני יהודה חדלו להאמין בדברי העדות אשר שם משה לפני בני ישראל במשנה התורה ודבר ה' היה להם לחרפה. אף אמנם לא פסו אמונים מן הארץ ובני מפלגה גדולה ונכבדה החזיקה במעוז התורה והמצוה אשר בתורת משה, ידיהם היו אמונה להחזיק בדגל התורה ונפשם נאנחה על המשובה הנצחת אשר שובבה בת יהודה, אך קול מליהם נחבאו ושומע לא היה לדבריהם מאת בני העם אשר הלכו אחרי ההבל ויהבלו וירדו פלאים בכל דרכי החיים וארחות המוסר. מקצת הכהנים מבני אהרן שתו גם הם ידם אל עון עבורת האלילים וכל תועבות הזמה והתֶּבל ויחללו את כבוד הכהֻנה בהאצילם מהודם בעיני העם על עבודת האלילים הזוללה וההוללה. מכל הכהנים השחיתו דרכם בני העיר ענתות ממשפחת הנביא לה' ירמיהו ויצמדו לבעלים ויתעו את העם בפחזותם ומעשה תבליתם. אז רבו בארץ גם נביאי השקר, אשר הוסיפו למסוך רוח עועים על העם בנבאם דברי הבל זמה ותעתועים, נביאי השקר בימי הדור האחרון לממלכת יהודה לא היו כנביאי הבעל לפנים אשר נבאו ליין ושכר לעשות רצון כל איש אשר יתן על פיהם, כי המה היו תועים ומתעים וידברו תֹעה על ה' ותורתו כפי אשר הטה אותם לב הותל ויוליכו את העם שולל בהבליהם ופחזותם. ומה עשה אז המלך יהויקים? הא אמנם לא היה מרשיע ומפר ברית כמנשה להכביד אכפו על העם, כי יעזבו את אלהי אבותיהם ויעבדו את הבעלים, אך ראה און ולא התבונן, הוא לא נתק מוסרות הברית בין ה' וישראל עמו אך התיר מוסרות ולא כִהָה בעוברי חק ומפירי תורה ומעת לעת הלך גם הוא בדרכי העם ויעש הרע בעיני ה' ולא עמד בפרץ לרפא את משובת בת יהודה.
בעת הרעה ההיא כאשר שובבה יהודה מְשֻבה נצחת היו רק נביאי יְיָ היחידים השרידים מדור יאשיהו, אשר שמרו משמרת התורה הצרופה ויחזיקו בדגל אמונת ישראל הצרופה. המה בשרו צדק בקהל רב וירבו להעיר את אזן עם תועי לבב, כי התורה מורשת קהלת יעקב היא חייהם וארך ימיהם והפורשים ממנה כפורשים מן החיים. הנביאים אנשי הרוח עמדו בפרץ בימי דור תהפוכות ויחרפו נפשם למות בידי אנשי הזרוע בארץ אשר נצמדו לעבודת הגלולים ולא חשכו פניהם גם מכלמות ורֹק מאנשי לצון אשר בירושלים. אשר היו “מלעיבים במלאכי ה' בֹזים דבריו ומתעתעים בנביאיו”; “הצופים” אשר הקים ה' אז לעמו ישראל לא ידעו נפשם, כאשר עבר עליהם רוח הקנאה לה' ותורתו; רוחם הציקתם “לְלַמֵּד את העם השכם וְלַמֵּד”. בכל הימים אשר היתה הנבואה בישראל לא רבו ביניהם נביאי-אמת וצרק כמספר הנביאים אשר עמדו להם בעשרים שנה האחרונות לפני שבר העם ואבדן תקומתו על אדמתו. הנביאים ראו תשועת ישראל, רק בלכתם בדרכי יְיָ אלהי אמת לאהבה אותו ולדבקה בו בשמרם לעשות את כל דברי התורה, הם נשאו משא וירבו חזון בכל עת מצוא: במושב המלך והשרים, באספות העם ויעידו ויזהירו בדברי תוכחה ויחזו חזות קשה, כליון חרוץ ואבדן הממלכה כלהּ, אם לא ישובו בני יהודה מדרכם הרעה ויכינו לבם שנית לעבוד את ה' אלהי ישראל מגן ישועתם מימי קדם קדמתה. מכל הנביאים הרבים בדור ההוא לא נשארו לנו שמותיהם לזכר עולם רק ארבעה: ירמיהו, אוריהו, חבקוק ויחזקאל. בין דברי החוזים אשר נשארו לנו לפליטה נמצאו דברי נבואה גם מאלהּ אשר שמותיהם לא נודעו לנו עד היום, מאוריהו בן שמעיהו מקרית יערים לא נודעו דברי ימי חייו מלבד קצו הנורא, אשר יְסֻפר ברב ענין
(ירמיה כ"ו, כ' כ"ג), כי נִבא בראשית ימי ממלכת יהויקים, אשר ירושלים לחרבה תהיה ויהודה גלה יגלה מעל אדמתו, אם לא ישובו המלך והעם מדרכיהם הרעים וישובו לדרוש את ה' ותורתו. בתוכחתו זאת העיר עליו חמת המלך ושריו וישלח יהויקים לתפשו ויקם ויברח מצרימה, אך חמת המלך יהויקים לא שככה וישלח שריו למצרים ויעלוהו משם ויביאוהו ירושלימה, שם הכו אותו בחרב ונבלתו צוה יהויקים להשליך אל קבר בני העם.
ירמיה הרבה חזון בשנים הראשונות למלכות יהויקים, בשוב העם אל משובתו ודרכו הרעה בימי מנשה. בימים הרעים האלה הבין ירמיהו את כל תקף הדברים אשר שמע ביום הגָלות לו דבר ה' לראשונה כאשר הָקְדַש להיות “נביא לגוים” לאמר: וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. עתה ידע וראה, כי באמת דרושה לו רוח גבורה ורצון כביר, להוכיח את המלך ושריו נעוי הלב, אשר רדפו באפם כל דובר דבר אמת בשם ה'. כן הכין ירמיהו את לבו לעמור בפרץ, להשמיע תוכחות נוראות, לחזות חזות קשה, כי קרב קץ החֹסֶן הלאֻמי וממפר ימי תקומת האֻמה על אדמתה הֻצָצו. את חזיונו השמיע הנביא בלב קרוע וּמֻרְתָּח, לב־רך ומלא רחמים על עמו אשר אהב, הנבואות הרעות אשר נבא ירמיהו העכירו אה רוחו וישיבוהו עד דכא עד כי כמעט כרע רבץ תחת סבל יגונו ובראותו במחזה את הכליון החרוץ על ממלכת יהודה קרא מנהמת לבו: מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי. מן העת אשר הָקְדַש ירמיהו לנביא בשנת שלש
עשרה לממלכת יאשיהו כבר עברו שנים רבות, והנביא אשר אמר אז: “לא ידעתי דבר כי נער אנכי”, כבר היה לאיש, אך בכל זאת לא בנה לו בית ולא נשא לו אשה, כי נגלה אליו דבר הנבואה, כי עוד מעט והארץ תהיה שממה ושוממה בצאת בניה בגולה (ירמיה ט"ז, ב' ג'), גם לבו לא הלך אחרי ששון החיים ונעימותיהם בבית־חבר־משפחה, עין בעין ראה את החרב הנטושה על הארץ והשד והשבר המתעתדים לבא על העם אשר אהב גם בהשתובבו משובה נצחת. גלמוד, נעצב והוגה נכאים כל היום הלך ירמיהו קודר בחמת רוחו, “בסוד משחקים לא ישב” ואל עליזים לא בא, כי כְּאֵבוֹ עַל עַמּוֹ הָיָה נֶצַח וּמַכָּתו אֲנוּשָׁה; ובהשתוחח עליו נפשו שפך שיחו לפני ה' ויאמר: מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי. על פי רוחו הטובה ולבו הרך לא נועד ירמיה להיות “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”, בהשמיעו רק מוסר ותוכחה, חזות קשה וצרות רבות ורעות, עד כי בקש להרחיק נדוד מחברת בני האדם ויקרא: מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם. “דבר ה' היה כאש עצור בעצמותיו מבלי יוכל כלכל” ויוכיח ויזהֵר, ויעד ויכה רשע כסל בשבט פיו, מבלי שום לב אם ישמע העם לדבריו ואם יחדל, רק למען ידעו לקץ הימים, כי נביא ה' היה בתוכם, אשר העיד בם מראש את כל הרעה אשר השיגתם. כפעם בפעם שפך שיחו לפני יְיָ אלהיו וירבה תפלה ותחנונים כי יחן ה' את עמו השובב וגם ברגז רחם יזכור, אך דבר הנבואה היה אליו לאמר: אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ…
בהחזות הקָשָׁה, אשר חזה ירמיהו בראשית ממלכת יהויקים, העלה עליו חמת שרי יהודה מאלה אשר נצמדו לעבודת הבעלים ויתר אלהי הנכר מהכהנים ונביאי השקר; ויהי בהתאסף העם בבית ה' בימי חג ומועד להקריב קרבנות היום כמשפט ויתיצב ירמיהו בתוך העם ויוכיח משובתם על פניהם בדברים חֹדרים כליות ולב. ביותר התמרמר בתוכחתו על אלהים חדשים אשר בחר לו ישראל היא האלילה “מלכת השמים” ((Neïth והעברת בניהם ובנותיהם לַמֹּלֶך. כמעט כלה ירמיהו לדבר והכהנים ונביאי השקר התמלאו עליו ויקראו: מוֹת תָּמוּת! מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם יְיָ לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב"; העם נקהלו על הנביא אך בין השרים והעם נמצאו אנשים אשר עמדו לימין ירמיהו. אל הרעש אשר קם בבית ה', באו השרים מרֹאי פני המלך ובתוכם נמצא גם אחיקם בן שפן הסופר ועוד אחרים ממפלגת נאמני ארץ, אשר האמינו בדברי ה' ביד הנביאים. השרים האלה ישבו כסאות למשפט בפתת שער יְיָ החדש וישמעו דברי המחייבים ודברי המזכים: הכהנים ונביאי השקר קראו: "משפט מות להאיש הזה כִי נִבָּא אל העיר הזאת, כאשר שמעתם באזניכם; אך ירמיהו הסיר אשמה מעליו, באמרו, כי בשם ה' יְנַבֵּא: “ידע תדעו, כי אם מְמִתִים אתם אותי כי דם נקי אתם נותנים עליכם ואל העיר הזאת ואל יושביה, כי באמת שלחני יְיָ עליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה”. לדברים האלה חרצו השרים משפט צדק ואמרו: “אין לאיש הזה משפט מות, כי בשם יְיָ אלהינו דִבֶּר אלינו”, גם יד השרים מיראי ה' אוהבי ירמיהו וביחוד אחיקם בן שפן היתה את ירמיה לבלתי תת אותו ביד מבקשי נפשו לספותה, אך הכהנים ונביאי השקר הוסיפו לשנוא אותו ויחכו לעת מצוא לקחת נקמות מאיש עברתם.
בימים ההם ומשפט ה' נהיה בממלכת אשור. הממלכה האדירה הזאת אשר יותר משש מאות שנה היתה חולשת על גוים ושוברת חקה על העמים הרבים יושבי הארצות אשר בתחתית הררי כַּו־כַּז (Kaukasu) וחוף ים הכספי עד לשון ים פרס ומן מדי אשר בקצה המזרח עד אזיא הקטנה ומצרים, הממלכה אשר רָדְתָה באף גויי התבל ומלכיה נהגו לבם כלב אלהים וַיִקָראוּ בשם “מלכי המלכים” הממלכה האדירה והכבירה הזאת נפלה באין תקומה עוד, כאשר התקוממו למולה שני מלכי הברית: קיאק־סריס מלך מדי ונבו־פול־אסר מלך בבל. נינוה העיר הגדולה נפלה בתגרת יד צבאות המלכים האלה (בש' 675 לפני חב"ש) אחרית נינוה ועם אשור נבאו שני הנביאים אשר ביהודה: נחום וצפניה. הנביאים אשר תִּכְּנוּ עלילות הזמן ויבינו בחזון העתים ראו באבדון אשור אצבע אלהים ואות נאמן, כי לה' מצוקי ארץ והוא מֵסֵב אופני המסבות בחיי העמים לתת להם כמעשיהם וכפרי מעלליהם. ממלכת אשור נפלה יען כי רבה רעתה “וממנה יצא חשַב על ה' רעה יועץ בליעל” ונינוה היתה “עיר דמים, כֻּלָּהּ כַּחַשׁ וּפְרֶק מלאה, "לא שמעה בקול לא לקחה מוסר”, וכאחרית אשור כן תהיה אחרית כל הגוים והממלכות אשר עזבו דרכי תם וישר וירבו לעשות עשק ומרוצה. בנפל אשור שֻנו תכלית שנוי כל פני דברי המדינות והממלכות בכל הארצות, אשר היו בעת ההיא לגיא־החזיון אל דברי בני האדם. ארצות אשור נפלו לחבל בנחלה אל שני המלכים אשר שמו קץ לחייה ומהן לקח קיאק־סריס החלק היותר גדול ולנבו־פול־אסר נשארו רק בבל ועילם ועוד מצודת הממשלה אשר פרש אשור מלפנים על העמים והארצות מעבר לנהר פרת ימה, אשר ביניהם היתה גם ארץ יהודה.
במות מלך בבל נבו־פול־אסר האמין פרעה נכה מלך מצרים כי עתה באה לו העת הנכונה לעלות על בבל וללכדה באפס יד במלוך בה עתה מלך רך ומשוח. אך בן נבו־פול־אסר נבוכדנצר, אשר ישב על כסא המלוכה (מלך מש' 674 עד 631 לפני חב"ש), היה גבור מלחמה, הנועד להסיר גבולות כל העמים והממלכות אשר בין נהר פרת וממלכת מצרים. על יד העיר כרכמיש (בכתוב עמים (Circesium) במקום
אֶשֶׁד הנחל חבר (Chaboras), אל נהר פרת התנגשו צבאוה שני האיתנים מצוקי ארץ: מצרים ובבל. ביהודה וירושלים היו כל העינים צופיות אל מקום מערכות המלחמה הגדולה, רבת התוצאות והעליליה לכל עמי אזיא המערבית. עם יהודה חפץ לראות במפלת פרעה נכה, יען כי הכריע את ארץ יהודה תחתיו וַיִרְדְ בה באף מושל אכזרי ועברת זדון. על תוצאות המלחמה על יד כרכמיש נבא ירמיהו (פרשה מ"ו א' י"ב) ברב ענין ומליצה נבואית מְתָאֶרֶת הליכות הקרב הזה בסגנון נפלא מאד, ודברי הנביא ירמיהו קמו ונהיו. פרעה נכה הֻכה מכה בלתי סרה במלחמה על יד העיר כרכמיש (בש' 674 לפני חב"ש)46. תבוסת צבא מצרים היתה שלמה ופרעה נכה נס ממקום המערכה. מחשבתו לכבוש את בבל עלתה בתהו ולא יכול גם להחזיק מעמד בהארצות הסרות למשמעתו עד היום כדברי הכתוב “ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו; כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת כל אשר היתה למלך מצרים” (מלכים ב' כ"ד ז'). בהמצרים הנסים מנוסת חרב מעמק המלחמה ונמלטים אל ארצם דרך יהודה ופלשת, ראו בני ישראל את יד ה' הגדולה וכי דבר ה' היה אמת בפי נביאו ירמיהו. אחרי נצחון נבוכדנצר על פרעה נכה על יד כרכמיש סר סבל מצרים מעל יהודה, העם שאף רוח דרור ושמחתו על התשועה הגדולה היתה כפולה וגדולה במדת הפחד אשר פחדו לשֵמַע חזות הקשה אשר חזה להם ירמיה. כי בכל לכתם אחרי הבעלים, עוד היה פחד ה' לנגד עיניהם, ונבואת ירמיהו, אף כי לא עשתה פעֻלתה לשנות לטובה את דרכי המלך ושריו, בבל זאת הציקה את רוח גדולי העם, ולבם היה חרד מיום עברות כי יבא, עתה ראו כי אויב ארצם מלך מצרים הכה במלחמה וגם ממלכת אשור שבט אלוה על כל העמים אשר הכביד עֻלָּהּ גם על יהודה, נפלה ותכָּחד מעָם, עתה דמו המלך יהויקים ושריו, כי סר כל פחד מיהודה, כי נכונו להם ימי שלום ואֹשר, יהיו טובים, שלוים ושאננים הולכים אחרי שרירות לבם ודבקים בתועבות הגוים אשר סביבותיהם.
יהויקים אהב מאד לכלל את הבירה בהיכלי כבוד וארמוני תפארה, כאלו היה חפצו, אשר העיר ירושלים תיף בגדלה ותפארתה ברגע חרבנה והריסותה בעון מזמותיו ותהפוכותיו ברשע כסל, כאשר יפארו את הקרבן לעֹלה לפני הקריבם אותו לטבח על המזבח. הוא בנה לו ארמון תפארה, “בית מדות ועליות מְרֻוָחים, ויקרע לו חלונות ויספנהו בארז וימשחהו בששר”, (ע' ירמיה כ"ב י"ג כ"ד; חבקוק ב' ט' י"ג). ברום לבבו דמה להיות כהמלך שלמה ויצו להביא עצי בנין להיכל תפארתו מן הלבנון, אך לא כשלמה, אשר לא נתן מבני ישראל עבד וכל אנשי המלאכה היו מבני הכנענים אשר נשארו בארץ, עשה יהויקים, כי הכביד אכפו על העם ויכבוש את אזרחי הממלכה מבני יהודה לעבוד עבודתו ואלה אשר בקשו להמיש צוארם מעלו הקשה יִסֵּר קשה ובאכזריות נוראה עדי עיפה למות נפשם. על עונו זה התעורר הנביא (חבקוק) אשר היה בימיו ויקרא מנהמת לבו: אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה: הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה! בימי המנוחה המעטים אשר היו ליהודה בממלכת יהויקים התמכרו המלך והשרים לתענוגות בני אדם, תאוה זוללה ושמחה ומשתה תמיד.
את השאננים בציון – יהויקים ושריו – החריד ירמיהו ממנוחתם בנבואותיו ומשאיו. בצפיתו צפה ירמיהו אשר הקים אותו ה' לצופה לעם, כי עוד לא תם רומס ולא שבת נוגש, כי כמעט נפתחה הרעה מצפון והעמים השוכנים בהארצות אשר בין פרת וחדקל, החלו לשפוך רוח ממשלתם על העמים אשר בעבר הנהר פרת ימה, אז ירבו עוד יותר המהומות והמבוכות, השוד והשבר בארצות: יהודה “והגוים אשר מסביב”. ירמיהו הבין במראה וירא בחזון את הכשדים בני “עם לא היה” משתרעים על כל הארצות המבדילות בינם ובין מצרים, הארץ חפצם בה, ואת מלכם הצעיר נבוכדנצר “כארי עולה מסֻבכו”, להרגיז גוים ולהרעיש ממלכות, להפיל למשואות ממלכות גוים רבים ולכונן על עיי מפלתן ממלכה כבירה ואדירה, אשר תחבק זרועות עולם ותשבור חקה על כל העמים הנודעים בתבל ארצה בימים ההם. אחרי נשמע דבר המלך נבוכדנצר ונצחונו הגדול על פרעה נכה במלחמתו על יד כרכמיש נבא ירמיה גדולות עליו, כי יפרוש מצודות ממשלתו על כל עמי אזיא המערבית ויראה קשה את בני יהודה. באחד מימי מקרא
קדש בהתאסף אנשי יהודה וירושלים אל עיר הראשה ומקדש אל, חזה הנביא מענתות את חזותו הקשה, מבלי לגור מפני איש וידבר בשפה ברורה את כל הרעה המתעתדת לבא על העם והשרים. בהתוכחה הזאת, יקדים הנביא לספר, איך היה אליו דבר ה' עוד לפני עשרים ושלש שנה, וישלחהו ה' קשה אל עם יהודה, להעידם כי מצפון תפתח הרעה על ארצם, וכמוהו כן הרבו יתר הנביאים לדבר אל העם השכם ודבר ולא שמעו, ועתה יודיע בקהל רב, כי דבר ה' קרוב לבא בידי “משפחות צפניה” ומלכם בראשם נבוכדנצר מלך בבל הנקרא עבד ה', כי בו בחרה ההשגחה לכלי חפץ, לכלות חמתה “ביהודה וכל הגוים סביב” עם הכשדים המר והנמהר עם מלכם נבוכדנצר הוא כוס החמה אשר שלח ה' ביד ירמיה להשקות בו את כל הגוים אשר בסביבות ארץ יהודה. אך העדות והתוכחה בשער היתה גם בפעם הזאת ללא הועיל, העם הקשה ערפו ויאטם אזנו משמוע תוכחת הנביא, לב המלך ושריו היה קשה כסלע וכפתן חרש האטימו אזנם משמוע דבר ה'. אך ירמיה לא נלאה מֵהָעֵד בעם וירבה חזון וישא משאו על כל המעשים הגדולים והנוראים העתידים לבא בידי עם הכשדים ומלכם נבוכדנצר.
כירמיהו כן נִבָּא גם חבקוק בן דורו ימי רעה על הארץ “מהכשדים העם המר והנמהר ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו” ומלכם האדיר והכביר אשר “במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו”. בתכונת נפשו דמה חבקוק לירמיה, כי גם נפשו היתה זַכָּה וְרַכָּה ולבבו התחמץ על הרעה אשר נשקפה לעמו. כל התוכחות האלה עם העדות והאזהרות אשר יצאו מפי הנביאים נֻפְּצוּ כעל סלע מקשי ערף וחזקי לב מושלי העם אשר ביהודה. בדברי הנביאים אשר, דברו השכם ודבר, השכם והעד הסכין העם עד כי לא שמו עוד לבם להם ויהיו שלוים ושקטים כהשרים רודפי תענוגות בני אדם חפצי היים ואוהבי ימים לראות טובה; את מורא נבוכדנצר לא יראו ולדברי הנביאים בזו וילעיגו ויפטירו עליהם בשפת לצון לאמר: אַיֵה דְבר יְיָ
יָבוא נָא, או כחשו בדבר ה' בידי נביאיו ויאמרו: “לֹא הוּא” וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לֹא נִרְאֶה: וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם. גם אלה אשר האמינו בה' ובנביאיו הרגיעו את רוחם באמרם: “לְיָמִים רְחֹקִים הֵמָּה נִבָּאִים” או יאֶרְכוּ היָמִים וְאָבַד כָּל חָזון!. יותר מהם התאמצו לשום לאַל כל דברי הנביאים המוכיחים, נביאי השקר הרבים אשר קמו אז ביהודה ויחזו להעם משאות שוא ומדוחים וירפאו שבר דעם על נקלה לאמר. שלום! שלום! ואין שלום. נביאי השקר אלה והכהנים נחרו ביותר בירמיה ויקראו אחריו מלא, כי היה להם הנביא המוכיח הזר איש ריב ואיש מדון כל הימים ולא חשך פיו ולשונו מהוכיח פחזותם על פניהם. בדבר ירמיה את דברי תוכחתו שלח רסן מעל לשונו ויוכיח בזעם שפתיו את השקר והחנֻפה רשע כסל ותהפוכות ומרמה אשר מִלאו בהם את כל הארץ הכהנים והשרים ויותר מכלם נביאי השקר – רופאי האליל והמאשרים המתעים את העם. בגלל הדבר הזה רבו מאד השונאים את ירמיהו והחורשים עליו רעה; גם אנשי שלומו היו שומרי צלעו, גם אחיו ובני בית אביו בגדו בו ויקראו אחריו מלא". גם תלמידו הנאמן ברוך בן נֵרִיָה אשר יצק מים על ידו כאלישע על ידי הנביא אליהו התשבי, גם הוא נרדף מחמת שונאי ירמיהו וגם הוא התאונן על דבת רבים ומגור מסביב מהחורשים עליו רעה.
יום ה', כדבר עבדיו הנביאים, קרב לבא ודבר אחר מדברי החוזים האלה לא נפל ארצה. הרעה אשר נפתחה מצפון, חיל הכשדים, עם לא היה עד העת ההיא, הקריב לבא אל גבולות ארץ יהודה. אחרי אשר התחזק נבוכדנצר על כסא ממלכתו, עשה סדרים בדברי הממשלה פנימה ויחל לבנות הבנינים הגדולים והנעימים בחומת בבל הרחבה, בנינים אשר לא היה על עפר משלם, גם חפר תעלות למעבר אניות על שני הנהרות פרת וחדקל, יצא בראש צבאותיו לרשת משכנות ולהסיר גבולות העמים אשר במערב אזיא. ארץ ארם או סוריא קבלה עליה משמעת הכשדים מבלי לצאת בחרב כנגדם. מארם שם נבוכרנצר פניו אל ארץ צור וצידון (פיניקיא) אשר מלכה בעת ההיא אתבעל (Jthobal) השני היה גם כן סר למשמעת נכובדנצר. אך הארץ מגמת פני הכשדים ואדיר כל חפצם היתה ממלכת מצרים. למען הגיע אל חפצם זה היה דרוש להם להכריע תחתם את העמים והארצות אשר בין סוריא ומצרים: יהודה, פלשתים ואדום. הממלכות האלה אף כי היו קטנות בערכן לעמת הממלכות האדירות בבל ומצרים, אך בהתקוממן נגד נבוכדנצר שמו מכשולים רבים ועצומים על דרכו למצרים ועזרתן בהשלימן עמו היתה לו לעזרה ותועלת גדולה ורבה במלחמתו על מצרים. חיל הכשדים הגיח מסוריא וילך הלוך ונסוע הנגבה מול מצרים דרך ארץ יהודה, ודבר המלך האדיר נבוכדנצר היה אל יהויקים להכָּנע מפניו להשלים אתו, או כי תהיה אחרית ממלכתו להכרית. בעת ההיא וממלכת מצרים כאז כן עתה התאמצה לחזק את בני יהודה לקראת המלחמה ותבטיח על שקר כדרכה בכל עת, כי תעזור להם ברכב ופרשים. עתה היתה יהודה שנית כבימי המלך חזקיהו בין שני איתנים מצוקי ארץ וסלע המחלקות בין שני הנלחמים הכבירים והאדירים. רגע כביר העליליה הגיע ועל מלך יהודה היה אז להחליט איזה הדרך יבחר לו בהליכות המדינה אם לנטות אחרי הכשדים או להשען על מצרים. יהויקים ושריו, בתקוה כוזבה על מצרים או על תשועה בארח פלא דחו את דבריהם מיום אל יום.
ויהי בשנה החמישית לממלכת יהויקים, כאשר ראו כל עם יהודה את חרב הכשדים מעופפת על פניהם, בחדש התשיעי (בחרף שנת 670 לפני חב"ש) קראו צום לפני ה' וכל בני עם הארץ מערי יהודה נקראו לבא ירושלימה לחלות פני יְיָ אשר שִכֵּן שמו בבית המקדש להסיר את הרעה הנשקפה על העם והממלכה כלה. בכל הִתָּעות העם אחרי אלהי הנכר וְהִצָמְדוֹ לעבודת האלילים, עוד כבד את מקום המקדש ויאמינו בה' השוכן בהיכל הקדש, כי יהיה מעוז לעמו ומשגבם בעת צרה, אם ירבו להביא עולה וזבח, יקראו אל אלהים בחזקה ויזרקו עפר על ראשם. לב בני העם הגה אימה וינהרו אל היכל הקדש לחלות פני ה', כי יְחַלֵץ נפשם מצרה ויסיר מעליהם רעת מלך בבל. ירמיה צוה על תלמידו הנאמן ברוך בן נריה לכתוב על ספר את המשא אשר נשא כמה שנים מלפנים ולקרוא הדברים באזני כל בני העם הנאספים בבית ה', למען ידעו כי דבר ה' היה אמת בפיו, כאשר נבא על הכשרים “בני עם לא היה” עוד בימים ההם, כי תמצא ידם לכל ממלכות הגוים אשר בסביבות יהודה. ירמיה היה אז עצור ולא יכול לקרוא את המגלה ועל כן בקש את ברוך בן נריה למלא מקומו. ברוך מאן לראשונה לקחת העבודה הזאת עליו ובלי חמדה לקח את המגלה מידי ירמיה. במגלה הזאת הָעֵד הֵעִיד ירמיה בעם יהודה, כי אבד מנוס מהם אם לא יִכָּנעו לפני נבוכדנצר וקבלו עליהם עֹל מלכותו, בעוד אשר הם קראו צום ועצרה לחלות פני ה' לקרוא להם דרור ולהושיעם ממצוקותיהם לבל יעבדו את מלך בבל. בחמת רוחו קרא ברוך בן נריה בקבלו את המגלה מאת רבו ירמיה לאמר: אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף יְיָ יָגוֹן עַל מַכְאוֹבִי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי. ויהי דבר ה' אליו ביד ירמיהו ברחמים ותוכחה לאמר: הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ… וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ-לְךָ גְדוֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ… היחיד בקרב עמו לא יחוס על נפשו בעת מהומה ומבוכה, חרבן ואבדן האֻמה כלה. אז שמע ברוך לקול מורהו ויקח מידו את המגלה לקרוא בשער בית ה' באזני כל השרים ועם יהודה כלו, “אולי ישובו איש מדרכו הרעה כי גדול האף והתמה אשר דבר ה' אל העם”. רבים כבר שמעו דברי התובחה הגדולה והעדות אשר העיר בם הנביא ולא שמו לבם אליה, אך עתה בעמוד נבוכדנצר וחילו לפני שערי ירושלים היתה פעלת הקריאה הגדולה הזאת כבירה ונמרצה. הרעה אשר באה על הארץ חזה הנביא שנים רבות לפני בֹאה: הוא אמר, כי מלך בבל יבא על הארץ וּלְכָדָהּ ויעשֶׂהָ חָרְבָּה וְשֹמֵמָה אם לא ישובו מדרכם הרעה וכאשר אמר הנביא כן קם ויהי. בני העם הנאספים שמעו וירגזו תחתם ואחד מהם מִכָיְהו בן גמריהו בן שפן בשמעו את דבר ה' מעל המגלה מהר ויודע הדבר להשרים רֹאי פני המלך אשר ישבו אז באחד השערים בביה ה'. גם לב השרים נמס בקרבם וישחרו את ברוך לקרוא גם באזניהם את דברי המגלה הנפלאה הגוללת הספר לפניהם את כל דברי הימים אשר היו ויהיו בארץ. כל דבר מדבריה ירד עמוק לחדרי לבם ואימה חשכה נפלה עליהם כאשר נגלה דבר ה' ביד נביאו ובראותם עין בעין, כי ה' גזר אֹמר ויקם, “ויפחדו איש אל רעהו ויאמרו אל ברוך הגד נגיד למלך את כל הדברים האלה”, כי קוו אשר גם הוא יחרד לשֵמע דבר ה' וְיִכָּנַע לפני מלך בבל ואולי גם בשמעו דברי התוכחה ישוב מדרכו הרעה וישחר את פני ה' כאשר עשה אביו יאשיהו בשמעו את דברי ספר משנה התורה. השרים מהרו להגיד הדבר להמלך והוא צוה להביא לפניו את המגלה לקראה באזניו. השרים היראים את דבר ה' קוו אז, כי ישנה המלך את דרכו לטובה. יהויקים ישב אז בבית החרף בחדש התשיעי והאח לפניו מבֹערת וכל שריו ובני המלך מסביב לו ואחד מרואי פניו קורא את דברי המגלה, אשר כתב ברוך מפי ירמיה. ויהי בקרוא לפניו את המגלה ויקח יהויקים במנוחת לב וקר רוח את דלתות הספר אחת אחת בתֹם קריאתה ויקרעה בתער הסופר וישליכה על האש אשר על הֶאָח עד הֲתִמּוֹ לשרוף את כל המגלה. במגנת לב פחד וחרדה ראו השרים היראים את דבר ה', כי תקותם, אשר דברי המגלה יפעלו על המלך לשוב מדרכו הרעה, עלתה בתהו ויפגיעו בו לבלתי שרוף המגלה ולא שמע. גם בני המלך ושרי בית מלכותו "לא פחדו ולא קרעו את
בגדיהם" ודברי המגלה לא הרעישו את לבבם. ויוסף עוד יהויקים לצות על עבדיו להביא את ירמיה וברוך ולהמיתם, אך השרים הקדימו בעד הרעה הזאת ויסתירום במקום לא תשיג אותם יד עבדי המלך וַיִמָּלֵטוּ.
דברי היום ההוא הרעישו לב בני יהודה וירושלים, אך הצום והעצרה לא השיגו את מטרתם, בכל זאת היתה פעֻלּת הקריאה מעל המגלה עזה ונמרצה. ממתי סוד יהויקים, יועציו ושריו נמצאו רבים אשר דברם היה, לְהִכָּנַע מפני נבוכדנצר, כי יראו אה דבר ה' ביד נביאו. כל אוהבי ירמיה, אשר הגינו בעדו יעצו עצת-שלום ובין השרים האלה היה גם אלישמע הסופר המפקד כל דברי המדינה ועניני המלחמה. גם יהויקים לא מצא און בנפשו ללכת נגד דבר יועציו ושריו הגדולים, בדעתו כי ממעשהו זה תלוי דבר שבתו על כסא המלוכה, וימהר וישלֵם עם מלך בבל, ויתן לו כסף ענושים ויבטיחהו גם לתת לו חיל וצבא למלחמה וכל יתר הדברים אשר יתנו מושלי הארצות הסרים למשמעת מלך המלכים בימים ההם, הנה כן החלה ממשלת הכשדים על יהודה (בש' 670 לפני חב"ש). ירמיה יצא עתה ממחכואו, כי אף אם היה לב יהויקים רע עליו, לא נועז לעשות עמו רעה גדולה או קטנה. השרים אשר עמדו לימינו בקראם את דברי המגלה הגינו בעדו גם עתה, גם המלך האדיר מלך הכשדים נבוכדנאצר גם הוא שמע שֵׁמע הנביא מענתות ומשאו אשר נשא עליו, כי עתיד הוא לפרוש מצורת ממשלתו על עמים רבים וממלכות גדולות ויהי למגן בעדו אז וגם אחרי כן.
יהווקים נשא ויסבל עֹל הכשדים בנפש מרה וחמה כבושה בלבו, כי נבצרה ממנה עתה ללכת אחרי תאות לבו ההולל ולעשות זר מעשהו כאשר עד הנה, גם מלך מצרים לא חדל מֵהָסֹת אותו במלך בבל ולהטות את לבבו למרד בו. בימים ההם פשע מלך צור וצידון אתבעל השני (Jahobal II) בבבל (בש' 668 לפני חב"ש) ויבצר את העיר צור (Tyrus) בעז וגבורה, עד כי לא יכול נבוכדנצר להבקיע אותה אליו, אז מצא גם יהויקים העת נכונה לפניו למרוד במלך בבל ויחדל מהביא לו מנחה אף כרת ברית עם אויביו מצרים וצור. אז נאלץ נבוכדנאצר לכונן את צכאותיו וכל כח ידו במלחמה מול פיניקיַה ויצר על צור ימים רבים – שלש עשרה שנה. בראשית ימי המצור, כאשר כונן נבוכדנאצר את כל כח ידו במלחמה נגד צור הבצורה וידי צבאותיו היו מלאות עבודה במצור העיר הגדולה הזאת נבצרה ממנו ליסר קשה את מלך יהודה אשר מרד בו, אז דמה יהויקים במשוגתו כי מעתה תמצא ידו להמיש צוארו מעֹל מלך בבל לארך ימים, אך שמחתו זאת היתה עד ארגיעה. נבוכרנאצר, לפני שלחו חיל כבד על יהודה, שִׁלַּח עליו את גדודיו הקטנים ואליהם נלוו גם גדודי אדום, מואב ובני עמון ויפשטו על הארץ ויעשו בה שמות ואת יושביה נתנו לבז ולמשסה; הרעה הזאת היתה רק כאות מלחמה אל העתים הרעות אשר התעתדו כְתֻמָּן לבא על הארץ ויושביה. בעצם ימי מהומה ומבוכה אלה מת המלך יהויקים בגן עֻזָא, מקום קברות המלכים אשר בנה מנשה. יהויקים היה המלך האחרון מבית דוד אשר מת בארצו ויקבר בקברות אבותיו.
תחתיו מלך בנו יְהוֹכָיִן (או יְכָנְיָהוּ – כָּנְיָהוּ). בן שמונה עשרה שנה היה יהויכין בשבתו על כסא המלוכה, כי העוצרת בעם היתה “אם המלך” “הגבירה” נְחֻשְׁתָּא בת איש ירושלים ושמו אלנתן. כאביו התנשא גם יהויכין להיות מלך מושל לבדו ועומד ברשות עצמו, מבלי קבל עליו על מלכות נבוכדנאצר וישב על כסא המלוכה ופיו לא שאל, כחק מושל הסר למשמעת מלך-מלכים. גם על יהויכין יעיד הכתוב: “כי עשה הרע ככל אשר עשה אביו וככל תועבותיו ורוע מעלליו”; אך לא ארכו ימי ממשלת יהויכין ואמו “הגבירה”. מלך בבל שמע שמועה, כי מלך מצרים מתעתד לצאת לקראת מלחמה בעם כבד ויד חזקה וימהר הוא לקדם פניו במלחמה ומן צבאות חילו הגדול הצרים על צור העביר מחנה כבד דרך ארץ פלשתים ויהודה לעמת מצרים; בנטות יד ירשו צבאותיו את כל הארץ אשר לפניהם עד נחל-מצרים (Rhinokoruro) וגם כל ארץ יהודה נכבשה לפניהם, מלבד ירושלים וערי הנגב לכיש ועזקה". בכל זאת הקשה יהויכין את ערפו וימאן הִכָּנֵעַ מפני מלך בבל, כי נשען על קרית עזו ירושלים הבצורה וחומותיה הגבוהות והבצורות ואל עזרת מצרים כי תבא, אז חרה אף נבוכדנאצר עד להשחית וישלח את אחדים משרי צבאותיו בחיל כבד מול ירושלים לצור עליה ולהלחם עליה עד רדתה.
ירמיה, אשר חדל משאת משא על העם והממלכה בימי יהויקים האחרונים, שב שנית להרבות תוכחה בימי המצור ובשבט פיו הכה גם המלך והגבירה, ויחזה להם חזות קשה בתוכחתו לבקרים, השכם והוכח; עד כי מזה נראה, אשר באמת נטו אחרי הנביא רבים מהשרים ובני מרום העם והם תמכו בו ויהיו מגן בעדו לבלי יעשה לו המלך רעה. אך תוכחת ירמיה לא עשתה את פעֻלתה כי לא נשארה עוד עת ליהויכין לשנות דרכו לטובה: הרעות יצאו עתה דחופות ומבֹהלות, העיר ירושלים באה במצור ומלבד הצר הצורר את הארץ החל הרעב להציק את בני עם הארץ ותהי שנת בַּצרֶת בכל יהודה. נבוכדנאצר וחילו הקריבו לבא עד שערי
ירושלים ובצר להם יצאו יהויכין ואמו הגבירה ושרי יהודה להתחנן לפני הגבור המנצח להשיב ידו מעל עיר הבירה, אך נבוכדנאצר לא ירע עתה חַנות וישם לפני מלךְ יהודה אָפְנֵי השלום קשׁים מאד וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלַיִם בָּבֶלָה. גם עשרת אלפים מאנשי ירושלים הגלה נבוכדנאצר בבלה ומהם היו שני אלפים מבני המשפחות היקרות שבירושלים, אפרתי יהודה ובנימין ומבני אהרן הכהנים והלוים ואלף איש “מהחרש והמסגר” אשר עשו במלאכת מחשבת להכין כלי נשק ולבצר חומות העיר. בפעם הראשונה הזאת לא העיר מלך בבל את כל חמתו ולא הפיל למשואות את סֻכת בית דוד. כי "בהוציאו את אוצרות בית ה' ובית המלך ויקצץ את כלי הזהב אשר עשה שלמה מלך ישראל בהיכל ה' " עשה כמעשה כל המלכים כובשי הארצות מְלֻמְדֵי נצחון בכל העתים והזמנים, אך לא הרס את מקדש ה' ולא שלח ידו בחומת בת ציון. הראשון מבני הנכר אשר בא כצר ואויב בשערי ירושלים כחמש מאות שנה אחרי הבנותה, לא הרבה הרע ככל הרעות והאכזריות אשר עשו לוכריה וכובשיה פעמים אין מספר בשנות מאות ואלפים אחריו.
כאמור, השאיר נבוכדנאצר את כסא דוד על מכונו וימלך מלך ביהודה את “מַתַּנְיָה”, הבן הצעיר אשר ליאשיהו ויסב שמו “צִדְקִיָהוּ”. גם המלך האחרון הזה לבית דוד היה רך בשנים בשבתו על כסא מלכותו, וגם בתכונת נפשו היה איש שלום, בעל לב רך וטוב ונוח להתפעל. תכונת רוחו זאת היתה לו לערובה אל מלך בבל, כי יהיה לו עבד נאמן כל הימים ולא ישית ידו עם שונאו הגדול מלך מצרים. נבוכדנאצר כרת ברית שלום עם צדקיהו ויבא אותו בשבועת האלה, כי לא ישקר בבריתו. מלך בבל חשב אז מחשבה גדולה לרדת במחנה כבד מצרימה ולהכריע תחתיו הממלכה האחת בארצות הקדם, אשר עוד לא עלה עליה על נבוכדנצר: לחפצו זה היתה ארץ יהודה נכבדה בעיניו, בהיותה עלו הדרך אל הממלכה משאת נפשו. בגלל הדבר הזה הוקיר נבוכדנאצר מאד את ברית את יהודה ויקח את “אילי הארץ” ושרים רבים מזרע המלוכה ויביאם בבלה, כי ירא לבל יסיתו את צדקיהו למרד בו, נבוכדנאצר חפץ כדברי הנביא יחזקאל אשר “יהודה תהיה ממלכה שפלה לבלתי התנשא, לשמור בריתי לעמדה”, כי תִּשָׁעֵן יהודה על ממלכת בבל ובאמונתה תחיה ותקום. – "מאילי הארץ ומשפחות האצילים השאיר נבוכדנאצר רק אלה, אשר ידע והאמין בם, כי לבם נאמן לפניו ולא יחשבו מחשבות מרד ומעל. השרים האלה היו ראשי המפלגה אשר נטתה אחרי הכשדים. בראשה עמד בית שפן הסופר אחיקם בנו וגדליהו בן בנו, וזה האחרון שמר בריתו ואמונתו להכשדים גם אחרי כן. הנביא ירמיה אף כי לא נחשב אל המפלגה אשר נטתה אחרי הכשדים, אך גם פעֻלתו בעמו היתה לערֻבת השלום לנבוכדנאצר, כי נגלו אליו דברי נבואותיו, אשר הרבה לשאת משא על יהודה והגוים מסביב, כי את מלך בבל בחר ה' לכלי חפץ, לְרַד לפניו גוים וממלכות וידו תמצא גם לממלכת מצרים, להשפיל גאותה וגאונה. בגלל הדברים האלה חפץ נבוכדנאצר כי ממלכת יהודה לא תמוט, אך תקום ותתעודד ותשוב לכחה ואיתנה בטוב הארץ ויושביה פנימה, רק כי לא תתנשא להיות מושלת לבדה ועומדת ברשות עצמה. חפץ נבוכדנאצר היה כמליצת הנביא אשר יהודה תהיה: לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת הַקּוֹמָה, אֲשֶׁר תַּעַשׂ בַּדִּים ותְשַׁלַּח פֹּארוֹת. אַךְ כִּי תִפְנֶה דָלִיוֹתֶיהָ אֵלָיו (אל מלך בבל) וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ.
וכממלכה שפלה מבלי להתהלך בגדולות ומבלי להתערב בריב האיתנים: בבל ומצרים היתה ממלכת יהודה יכולה להתקים ימים רבים. בימים מעטים עלתה ארוכה לבת יהודה ממכותיה אשר הֻכְּתָה בשנים האחרונות וכמעט ששבה לאיתנה מימי עולם ושנים קדמוניות. בכל אשר רבתה התאניה והאניה בחוצות ירושלים בצאת ממנה כל הדרה: בני המשפחות היקרות, שרי החילים וגבורי הצבא, אילי הארץ וטובי העם, אשר הלכו שבי לפני צר, בכל אשר דאבה נפשה על כלי הקדש אשר לקח נבוכדנאצר ויביאם בבלה, הפליאה ירושלים את כל הארץ; כי אחרי הוציא מלך בבל את אוצרות בית ה' ובית המלך וגדולי העם ועשיריו עם כל הונם ורכושם הֶגלה בבלה, לא עברו שנים אחדות ותהי העיר הזאת שנית לקריה עליזה, מלאה תשואת החיים וכל חמדות העשר והכבוד. בני ציון היו מסֻלָּאִים בפז ואמונים עלי תולע" ועד יום חֻרבנה נחשבה ירושלים לעיר יפה, רבתי עם וקריה עליזה ויושביה קראו לה: כלילת יופי, משוש כל הארץ רבתי בגוים ושרתי במדינות“; אל תכונת העיר הבנויה בנאוה ביפה נוף, על גבעות נשאות וזר-הרים סביב לה שתו אל יפיה נוספות הבנינים הנהדרים: ”בתי הגדולים" מאבני גזית ארזים וברושים עם ארמנות חמר והיכלי תפארה. את בית המלך אשר בנה שלמה כלל יהויקים את יפיו וירחיבהו ויפארהו. בית המקדש, אשר חזקו את בדקיו, חדשו פניו וירחיבו את חצרותיו וירבו כבודו כל מלכי בית יהודה הישרים, היה נכון בראש הר המוריה ויתנוסס ביפיו לחמדת עינים אל כל הבאים בשערי ירושלים.
עם ישראל ויהודה עשה חיל וינחל הון ועשר וכל קניני החיים. אך מה הוא הדבר אשר נתן לו כח לעשות חיל? מאין יִמָּצא רכוש העם וכבוד עשרו בהארץ המצערה אשר מהלך איזה ימים ארכה ורחבה וגבולותיה משתרעים על השטח הקטן אשר בין ירדן והים הגדול (התיכון) והארץ אשר בין העיר גבע בירכתי צפון עד באר שבע בנגב על יד מדבר אדום? איכה היתה הארץ המצערה הזאת למעין ברכה ומקור הון ורכוש אל העם היושב בה? – באדמת ארץ ישראל הפלא הזה סָפון, האדמה הזאת נתנה לא לבד זרע לזורע ולחם לאוכל, כי אם גם פתחה את אוצרה הטוב ותשביע את כל עובדיה רצון ושפע ברכה למכביר. – הצֹרִים
אשר מצודת מסחרם היתה פרושה על כל העמים בימים ההם וידעו לאסוף אליהם חיל גוים ותוצאות ארצות ואיים רחוקים בכסף או במחיר, הם באו לראשונה מדי שנה בשנה אל ארץ ישראל הקרובה להם להוציא ממנה את החטה המהללה, המֻבחרת והנודעת בשם "חִטֵּי־מִנִּית, דבש תמרים, שמן וָצֹרִי, עם עוד אחת מתוצאות האדמה – פַּנַּג – אשר חוקרי הלשונות עוד לא מצאו לה פתרונים –. אמנם נחלת ישראל מלפנים-גני חמד אשר שם צמח עץ הצרי, אשר בקצה הגלעד בעבר הירדן – נהפכה עתה לזרים, וצרי-גלעד היקר המעלה ארוכה העשיר עתה בני עם נכר, אך די־שלומים מצאו בני יהודה ביתר תוצאות האדמה, אשר ענתה את יושביה ועובדיה – היוגבים, אשר הבינו להוציא ממנה רב תבואות והכורמים במטע ידיהם להתפאר בכרמי גפן וזית אשר היו עדות נאמנה על תבונת כפיהם ושקידת עבודתם. הגבעות הנשאות אשר בין ירושלים וחברון היו מכֻסּות בעצי זית, אשר הצליחו שם מאד וכל הארץ בצפונה ודרומה היתה מטע כרמים, עד כי מצאו די יין ותירוש להוציא אל ארצות הגוים סביבותיהם. לא לבד העמקים עטפי בר, כי אם מתחתית ההרים עד ראשיהם הרמים היתה הארץ פוריה ומקום מרעה לפרים ובני בקר. בעבודת האדמה השכילו בני ישראל ויהיו כורמים ויוגבים, עובדי שדות תבואות ונטעי כרמים בתבונת כפיהם בשלמות רבה ושקידה יתרה; מורדות ההרים הרמים אשר במעדר יעדרון נתנו מקום זרע לעובד האדמה כהכרים הנרחבים והגֵאָיות הפוריות. במקום חֹרב וציה אשר לא ירד עליו הגשם, חפרו בארץ תעלות ופלגים יבלי מים47, להרוות את האדמה ולהוציא ממנה פרי תנובה, עבודת האדמה בתבונת כפים היתה למעין נובע כל חסן ויקר, מעין ברבה ומקור העשר לכל יושבי הארץ. גם במסחר וחרשת המעשה עשה ישראל והצליח. ירושלים היתה סחר גוים מסביב לה, הגוים האלה באו אליה לערוב מערבם בכל תוצאות הטבע והמלאכה אשר לא מצאו בארצם. כנראה פרץ מסחר ירושלים מאד בארץ, עד כי צור שרתי במדינות ורבתי בסחר הגוים צרה עינה בירושלים ותקנא בה קנאת-סוחרים, עד כי בנפול ירושלים שמחה צור על משבתיה ותאמר: הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי (יחזקאל כ"ו). מלאכת מחשבת ותבונת כפים היו נחלת בני העם אשר בירושלים בימים האחרונים לפני חרבנה. בינה בדעת בנין המבצרים הגיעה למדרגת השלמות על פי חקי הידיעה הזאת בימים ההם והחרש והמסגר היו חברות בעלי מלאכה כתכנית חברות כאלה בימינו. מאשור באה ליהודה חכמת חרשים ביצירת פסילים כאשר מלפנים לשמרון. בני יהודה עברו בזדון על מצות התורה ויעשו להם “מסכה כתבונתם עצבים מעשה חרשים”, פסילי אדם וכל החי בצלמם ודמותם בקומתם וצביונם. בבתי הגדולים היו הקירות מחֻקות בתמונות מעשה חכם חרשים. הבתים היו משוחים בשָשר, ספונים בארז וּמרֻצָפים באבני משכית משלל צבעים (Mosaik)48. ההשכלה היתה נפרצת בארץ ומגדולם ועד קטנם ידעו העם יושבי ירושלים קרֹא וכתֹב. הכתב היה במגלת ספר על עור בהמה (קלף, גויל) וזכרונות נכבדים מאד חקקו בעץ או באבן במעשה חרט אנוש למען יעמדו ימים רבים. בימים ההם כבר היה הכתב והמכתב העברי לשני ראשים: האחד היה כתב-העם אשר ירוץ כל הקורא בו, והשני ידעו קרֹא רק יודעי ספר והמלֻמָדים בעם49. חותם תכנית ההשכלה הלאֻמית בימים ההם היו: שירי הגיון ושפך שיח עם שירי הִתּול ושנינה, קינות ומשלי מוסר. הנביאים במליצותיהם הרמות והנשגבות, שרי קדש בשירי זמרה, רנה ותפלה, והחכמים במשליהם ופתגמיהם היו אֹמני העם ומְפַתְּחֵי בינתו. מרוחם האצילו על העם כלו ורוח חן וחסד, רוח חזיון ומליצה שפוכה על כל בני העם הזה. מדבריהם הנאמרים בקצר מלים ועומק הרעיון למדו בני העם לשונם דבר במיטב הגיון, ומפתגמי העם ונאמיו, אשר כנגדם הביעו הנביאים את תוכחתם (ישעיה ט ט; כ"ח י"ד ט"ו; ירמיה ל"א כ"ח ויחזקאל י"ח ב), הננו רואים אשר שיחת בני ירושלים היתה נעימה ומדברם נאוה.
פעֻלת הנשים היתה רבה מאד בכל חיי החברה והעם, הן משלו בבעליהן ממשל רב ותטינה אותם לרוח חפצן לרעה או לטובה: הן הנה היו "פרות הבשן העושקות דלים הרוצצות אביונים ותאמרנה לבעליהן
הביאה ונשתה". האנשים אשר ידעו כי נשיהם מקטרות לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, מאנו לשמוע תוכחת ירמיה. על פעלת הנשים לרעה וממשלתן ברוח השרים והעם קרא ישעיה הנביא מנהמת לבו: עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ.
בספר "משלי שלמה" נמצאים המון פתגמים ואמרי בינה על חין ערכה של “אשת החיל”, אשת החן אשר תתמוך כבוד אישה וביתה" “והאשה המבישה, אשת כסילות הומיה וסררת”. אמרי בינה אלה מדברים על האשה בתור גברת הבית, האשה האחת לאדון הבית ואבי המשפחה אשר מזה יש לשפוט, כי רב בני העם – מלבד החֹרים והסגנים או המלכים והקרובים אליהם – לקחו להם רק אשה אחת, על כן היתה האשה בעם יהודה, רבת-האונים ורבת הפעלים וכבת-חורין היה לה המשפט להתערב בכל עניני החיים בחברה ובמדינה. בחיי החברה והרֵעות לא נבדלו הנשים מהאנשים; בחורים ועלמות יצאו “במחול משחקים” “ובתולה שמחה במחול עם זקנים ובחורים יחדו”. ירושלים היתה “קריה עליזה” מלאה "בתי משוש" ותשואות החיים. האנשים אוהבי ימים לראות טוב נועדו כפעם בפעם ויהיו “לסוד בחורים” או “סוד משחקים”, אשר שתו בכוס עינם ותף וכנור היה משתיהם המיר וישחקו ליום אחרון.
העם אשר בִּכְּרָה תבונתו ותתישב דעתו עליו, לבל יביט על המעשים מבעד צעיף עלטה, כי אם יהיה צופה ומביט לאחרית המעשים גלגולי המסבות ועתידותיהן, העם אשר כבר נֻסּה במסת החיים וידע לדון מהפעֻלה על פֹעֲלה, העם בהגיע למדרגה כזאת במעלת רוחו יפרד והיה לשני ראשים או מפלגות, אשר בהתרחקם איש מעל אחיו והיו כשני עמים רחוקים בהלך רוחם, ארחות חייהם, דרכי מחשבותיהם ומשאת נפשם, ורק בשפה אחת, בהגזע והלאֹם יהיו לגוי אחד בארצם. כמראה הזה נראה בממלכת יהודה, המפלגה אשר התהללה בחכמתה היתה מיושבי ירושלים. דברי ימי המדינות ורוח היום נתנו להם לב לחוש ולדעת את כל הנעשה בימים ההם בתבל ארצה ויתנשאו על מפלגת "בני יהודה" יושבי החצרים וערי השדה, אשר לא יצאו מקיר חצריהם וכפריהם החוצה ויעבדו בידי חרוצים את האדמה הברוכה או היו רועי מקנה ויהיו אכרים תמימים, נבערים מדעת, המה היו “הדלים בעם אשר נואלו מבלי דעת דרך ה' ומשפט אלהים”. בני מפלגת “אנשי ירושלים” התגאו בהשכלתם ויתחכמו וירם לבם עליהם בדעתם ובינתם. “הגדולים” האלה דמו בנפשם, כי יודעים המה “דרך יְיָ ומשפט אלהיהם”, אף כי באמת היו רק “נבונים נגד פניהם וחכמים להרע”. המה לבשו גאות ויאמרו: חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ. אליהם קרא ירמיה בתוכחתו לאמר: אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ50. גם קנאה ותחרות היו בין בני ירושלים ויהודה וכרחוק אלה מעל אלה בהלך רוחם ובינתם כן חָלק לב בני יהודה יושבי ערי השדה מעל יושבי ירושלים עליזי קרית מלך, אשר התגאו ויתנשאו עליהם51. השנאה הישנה בין בני יהודה ובנימין שבה ותתנער ותקבל פנים חדשות. בני בנימין ישבו בערים ויאמרו לטובי טעם ויודעי חן בחיי החברה, לעמת זה היו מרבית בני יהודה שוכני כפרים ויושבי החצרים וערי השדה. שרי ירושלים היו כרֻבָּם משבט בנימין וכיושבי עיר הראשה, ידעו, אם בעשרם או בכבוד משפחתם, לעלות במעלות החברה והמדינה, הבינו לדרוך לשונם כקשת רמיה, לדבר חלקות ולקחת לב בהליכותיהם וניד שפתותיהם, ובדבר הזה תפשו את המון העם בלבם, ובזה רב כחם לקחת להם קרנים בתור מפלגה מדינית, שַׁלֶטֶת ברוח העם. “לבני יהודה” יושבי החצרים וערי השדה עובדי האדמה והרועים התמימים היו דברי בני ירושלים ושפתם החלקה לשפת חָנף ולשון שקר על כן נפלגו שתי המפלגות האלה ותהיינה עוינות אשה את רעותה כל הימים. יד “קציני ירושלים” היתה רוממה גם במערכות הממשלה וחצר המלוכה. כבוד מלכות בית דוד ירד למן היום אשר החלו ללכת בדרכי מלכי הגוים בימים ההם. כמלכי אשור האחרונים, ישבו מלכי יהודה ספונים בהיכליהם ומרבית עתותיהם בִּלּו בבית הנשים ולא קרב אליהם כל איש מן העם, רק למעטים מאד משרי המלוכה ובני משפחת בית דוד נתנה הרשות לבא אל שער המלך כפעם בפעם וַיִּקָרְאוּ בשם “רֹאי פני המלך”. מספר רֹאי פני המלך היה מחמשה עד שבעה. השומרים לראש המלך בארמונו היו “הכושים” ובעוד אשר בני העם לקח
ו להם איש אשה אחת לחיות חיי-משפחה אשר יסודתם באהבה ומוסר ושלום בית באמת הרבו להם המלכים נשים בהרמוניהם (עי' מלכים ב כ"ב ט"ו, ירמיה ל"ח כ"ב). המעשים האלה הורידו כבוד המלוכה בישראל ויהודה, ובמדה הזאת, אשר שמו המלכים את עיניהם על הליכות בתיהם, מצב משרתיהם והרמוניהם, כן היו לרפי כח ואין אונים בדברי המלוכה וחפצי העם באמת וכמעט שלא נשמע קולם בדברי המדינה הנכבדים להממלכה ועמדתה ותקומהת בימים ההם. גם השרים מבני בית המלך רדפו תענוגות וכל מעינם שמו רק לְהִתְיַפּוֹת וּלְהִתְנָאות וזאת תהלתם, כי זַכּוּ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב וְסַפִּיר הָיְתָה גִּזְרָתָם52. על כן לא היתה גם מהם תקוה להשיב את הממלכה לכבודה הראשון לתמכה ולסעדה למען תוכל עמוד לפני סערת הזמן.
הנה כן היו בימים ההם העז והמשרה המדינית רק בידי השרים והאלופים. “קציני ירושלים” בני המשפחות העתיקות ובידם נתנה כמעט הארץ למורשה, הם החליטו דבר השלום או המלחמה וכאשר גזרו אֹמר כן קם ונהיה. כח השרים “קציני ירושלים” אלה, עלה למעלה, בימי צדקיהו המלך האחרון, אשר היה אין-אונים ורפה כח יותר מכל המלכים שהיו לפניו. המלך הזה ירא מאד מהשרים ולא נועז למרות פיהם וחפצם היה לו לחק (ע' ירמיה ל"ח ה'). צדקיהו היה בעל לב טוב וחפצו ורצונו היו לעשות טוב וישר בקרב עמו, לא דבק בעבודת הגלולים, גם היה ירא את דבר ה' ונפשו ירעה לו על העשק והמרוצה בקרב עמו ויטה אזנו לשמוע תוכחת הנביא ומוסרו לבקרים; אבל היה אין אונים ורפה כח ולא נועז לדבר דבר נגד השרים והקצינים. בימים הראשונים אחרי אשר גלו מן הארץ יהויכין, אילי הארץ והחרש והמסגר נמוג לב השרים האלה בקרבם ולא קמה עוד רוח בהם להתקומם ולהתפרץ מפני הכשדים, על כן לא נשתנה דבר בדברי הממלכה בארבע השנים הראשונות למלכות צדקיהו לטובה או לרעה. עבודת האלילים, עשק ומרוצה ושלטון האדם באדם לרע לו היו בימי צדקיהו כבימי אחיו יהויקים. אך הנביאים לא נרדפו בימיו בעברה וזעם כבימי יהויקים, כי היה צדקיהו איש טוב ובסתר לבבו האמין לדברי הנביא ירמיה. הנביא הזה לא חדל מהעד בהמלך ושריו, כי יִכָּנְעוּ מפני הכשדים ולא יחשבו מחשבות מרד ואז תקום ממלכת יהודה על תלה והארץ לא תחרב ולא תֵשם.
אך מעט מעט באה המשרה בידי “קציני ירושלים” אשר “אהבו לנוע” וישא אותם לבם להרים יד בהכשדים ולפרוק עלם מעל צוארם “וקציני ירושלים” אלה הביאו שֹאה נוראה על המלך והעם. הקצינים האלה הֻכו בשגעון ותמהון לבב ונסחפו מזרם תאות המרד. אז רבו המסיתים אותם למרוד בנבוכדנצר. הראשון במסיתים האלה היה מלך מצרים "פְּזַמֶּטִיךְ" השני בן פרעה נכֹה, הוא השיא את לבם בתקוה כֹּזֵבָה, כי ישלח להם רכב ופרשים וכמאז ומעולם היה להם מצרים “משענת קנה רצוץ” ועזרתו – הבל וריק. בירושלים נמצאה אז מפלגה גדולה מקציני עיר הבירה אשר נטתה אחרי מצרים וכל חפצם וישעם היה לפשוע במלך בבל. השרים האלה הראו את אהבתם למצרים בכל עת מצוא ומיראתם את הכשדים לא הביעו מחשבתם בפיהם, כי אם בחרו ללכת בדרכי מצרים ויעבדו אליליהם ויתנו כבוד אלהים לבהמת הארץ. השרים האלה חקקו על הקירות אשר בחדרי משכית ההיכל "תבנית רמש ובהמה גלולי ארץ מצרים, וזקני יהודה הקטירו לתועבות מצרים בהיכל ה' (ע' יחזקאל ח').
בעת ההיא וגם אתבעל השני מלך צור וצידון ויתר המלכים בהארצות מסביב השיאו את יהודה להרים יד בנבוכדנצר. המלכים האחרים מבני אדום, עמון ומואב אשר מסביב ליהודה כבר נתנו ידם לצור וצידון ורק המלך צדקיהו עוד שמר את בריתו לנבוכדנצר. בעת ההיא עוד היתה העיר צור במצור מחיל הכשדים ועל כן התאמץ המלך אתבעל להסית את העמים מסביב לו בנבוכדנצר למען יעלה מצֹר, או כי יעביר חלק גדול מצבאותיו הצרים על אי־הים זה. גם הגולים אשר הָגלו בבלה עם יהויכין מלך יהודה שלחו ספרים וצירים אל אחיהם הנשארים בארץ, ויעתירו עליהם דבריהם, כי יחגרו שארית כחם להמיש צוארם מעל מלך בבל, כי נמצאו גם שמה חוזים משאות שוא ומדוחים, אשר הבטיחו את העם על שקר לאמר, כי עוד מעט וישבר גאון הכשדים וצבאות נבוכדנצר יהיו נגפים במלחמה, כי תהיינה נפלאות בארץ ובני הגולה עוד ישובו וראו את ארץ מולדתם, כי כלי בית ה' יושבו מבבל ירושלימה.
בשנה הרביעית לממלכת צדקיהו באו צירי המלכים מאדום, עמון ומואב מצור וצידון וכל יתר מלכי הגוים מסביב ירושלימה לדבר על לב המלך ולהסיתו כי ימרוד בנבוכדנצר. צירי הממלכות האלה הרבו להבטיח את המלך על שקר ויסובבוהו בכחש ומזמה למען הטות לבבו לחפצם. ממלכת יהודה היתה יכולה אז להתברך בלבבה, כי רמה קרנה בכבוד, עד כי עמים אליה ידרשו וכל הממלכות סביבותיה קרבתה תחפוצנה, אך לב ירמיה הנביא לא הלך לקראת ברק נוצץ ואור מתעה כזה, הוא צפה וראה הרעה הנשקפת לעמו וכצופה הזהיר את עמו והעיד במלכו לבל יעשה מדחה, לכרות ברית שלום עם העמים אויבי נבוכדנצר; עם זה התאמץ להוכיח דעת, כי תקות אלופי יהודה אשר גלו בבלה מהבל וכל מחשבותם תהו בחזון הבל ומקסם כזב אשר חזו לקציני ירושלים נביאי השקר אשר רבו אז בירושלים. אל מלאכי הגוים אשר נועדו נוסדו יחד בירושלים הגיש “כוס יין החמה”, לאות ומופת על כוס התרעלה ביד ה' להשקות את כל הגוים על ידי נבוכדנצר ואל בני הגולה עם המלך יכניה שלח ירמיה ספר לאמר: בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁ֑בוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָֽן: קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תָּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלֵֽדְנָה בָּנִים וּבָ֑נוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָֽטוּ: וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יְיָ כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלֽוֹם: אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם… כִּי בְשֶׁקֶר הַם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי… כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶ֑ם…
ויהי כבֹא הספר הזה אל אלופי יהודה אשר בגולה עם יכניה ויתעורר אחד מקרבם: שמעיה הנחלמי וישלח ספרים אל השרים בירושלים לאמר, כי בגד ירמיה בעמו וארצו, כי ידבר אל בני יהודה אשר בגולה לְיָאֵש את לבם משוב אל ארץ מולדתם ויסיתם לְהֵאָחֵז בארץ אויב. שמעיהו התאונן רע וישמיע תלונתו על פקיד בית ה' צפניה בן מעשיה הכהן, על כי לא יגער בירמיה על נבואותיו ועל דבריו, וכי נביאים כאלה היה נכון לתתם בית הכלא וליסרם קשה. מיום ליום הֻכה העם בתמהון לב יותר ויותר. נביאי השקר הרבו למלא אחרי דבר הנותנים על פיהם ויחזו חזיונות שוא ותפל, כי נכונים ליהודה ימי אֹשר וכבוד, ימי דרור וחפש מעֹל זרים, אם רק יפר צדקיהו את הברית אשר כרת עם מלך בבל. מקול המולה גדולה: נביאי השקר המגבירים לשונם בארץ ושאונם והמונם לא נשמעו עוד דברי ירמיה אשר יעץ עצת שלום. ירמיה ראה כי עצתו לא תקום ותשתוחח עליו נפשו ויאנח מרה ויאמר: לַנְּבִיאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְּקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן. כה סביב שתו רבים על צדקיהו להסיתו, כי ימרוד בנבוכדנצר: בעיר הבירה הנביאים ההוללים, תועים ומתעים את העם במשאות שוא ומדוחים ומחוצה לה: מצרים וצור וכל ממלכות הגוים מסביב העתירו דבריהם עליה לתת ידה להם במלחמתם עם מלך בבל ואלופי יהודה בני הגלות אשר בבבל הוסיפו עוד יותר להודיע, כי עת גאֻלה וישועה קרובה לבא אם רק יקומו כל בני יהודה כאיש אחר לפרוק על נבוכדנצר מעל צוארם. צדקיהו איש אין־אֳיָל ואין אונים לא יכול עוד עמוד בנסיון ויעשה מדחה ויחדל מהבא מנחה למלך בבל וימרד בו (בש' 661 לפני חב"ש).
בחיק המעשה כביר העליליה הזה הֻטַל גורל עם ישראל ויהודה וממנו יצא משפטו עד לדור אחרון. – יושבי ירושלים השליכו כל יהבם על ה' עֹשה פלא, כי לא יתן למוט את מלכות יהודה ולא יתן לצר ואויב לבא בשערי העיר הקדושה אשר שמו נקרא עליה. גם העמים אשר מסביב לא האמינו “כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים”. בימי הֵחָלֵץ העם למלחמה, והתעתדו לעמוד על נפשם, להגן על עיר האלהים ומקום מקדש מלך, לא הִטָּה איש אֹזן לדברי ירמיה, וקול מליו נחבא לקול המולת אנשי המלחמה ושאון בני יהודה המתאזרים עז לצאת בחרב נגד העז במלכי ארץ בימים ההם, נבוכדנצר המלך על כל מלכי ארצות הקדם. בימים הראשונים כמעט נראה, אשר נבונה היתה בפי נביאי השקר. נבוכדנצר לא מהר לשלח חילו ליהודה לענוש את המלך צדקיהו ושריו על חללם את שבועתם והפרם את בריתם אתו. שנה שלמה עברה מהעת ההיא עד הֲחִלו להגיח בצבאותיו מול יהודה ואחרי כן עברה עוד שנה ויותר לפני מצור ירושלים.
בירושלים רבתה השמחה בכל השנים, אשר לא נראו בכל הארץ עקבות הכשדים, אשר מפחדם ושאתם רגזה לראשונה כל הארץ. הגולים בבבל עם המלך יכניה היו שכורי־ששון, אף כי שמחתם לא עברה פתחי פיהם. תשוקת לבם לעלות מארץ שביה אל ארץ חמדתם, לשוב אל כבודם הראשון, חזקה את תקותם אל תשועה קרובה לבא, ושני נביאי שקר אחאב וצדקיהו הרבו להתעות את בני הגולה בפחזותם ונבליהם. הבלי שוא ומקסם כזב התגברו בין בני יהודה גולי בבלה והגולים האלה חזקו בספריהם וציריהם את לב בני יהודה ויושבי ירושלים למרוד בנבוכדנצר עד כי הכה את כל העם בסגורים ויאטם אזנו משמוע דברים נכוחים ועצת שלום אשר יעץ ירמיה הנביא.
אז קם נביא לַיָי בין בני הגולה אשר בבבל, אשר אחרי מלחמות קשות ונוראות, נועד לפלס נתיבה למחשבות אמת וצדק ודעת אלהים הצרופה בין בני העם אשר בגולה. הוא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן (נולד בש' 690, מת 640 לפני חב"ש). הנביא יחזקאל בעֹז מִדְבָּרוֹ, בנעם נאֻמו, בדמיונו האדיר והחזק, בקולו הערב והנעים אשר בו לקח לב שומעיו (עי' יחזקאל לג, ל"א–ל"ג). ברוחו הכביר וחזון לבו ומשאת נפשו על דבר התעודה הנעלה והנשגבה אשר חָלַק ה' לעם סגלתו בין כל הַלְאֻמִּים בתבל ארצה, היה אחד מבחירי הנביאים אשר עמדו לישראל בכל עת היות הנבואה בעם. הוא בא לבבל עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר בראשית ממלכת צדקיהו וישב בתל־אביב על נהר כבר, היא התעלה הגדולה, אשר חפר נבוכדנצר לחבר את שני נהרות איתן פרת וחדקל. במקום הזה שמו מושבם רבים מהגולים ויכוננו להם עדה גדולה, אשר התנהגה על פי משטריה וסדריה בארץ מולדתם באין מכלים דבר, כי היה להם החפש לחיות חיי החברה ככל העֹלה על רוחם ואיש לא כִהָה בם. יחזקאל ישב בתוך עמו בבית־חבר־משפחה עם אשתו ודבר לא היה לו עם איש. פתאום נפתחו עיניו וירא “מראות אלהים”. בהופיע לעיניו מחזה שדי אדיר וחזק לראשונה לא דרכה נפשו עוד עז להתעלה ולהתקדש, כי אם השתומם ויפחד פחד אלהים והדר גאון חזיונו, וישב אל בני עמו בני הגולה “בְּתֵל אָבִיב” וישב שבעת ימים “משמים בתוכם”. אחרי כן נשא משאו וירבה חזון לפני העם לאמר: צֹפֶה נתנו ה' לבית ישראל לדבר דבר ה' קשה אל האבות “הפּושעים” והבנים “קשי הפנים וחזקי הלב” ולכל “בית המרי”, אל “הסרבים והסלונים” אשר אתו. ויהי בהשמיעו את דברי תוכחתו לראשונה, ויקומו עליו בני עמו ויתנו עבותים על ידו ויאסרוהו כאיש אשר הסתתרה בינתו ואין ברוחו נכונה ויצוו עליו לבל יעיז להשמיע דברו עוד בקהל. בימים אשר היה עצור בבית כלאו ברצונו ושלא ברצונו ארבע מאות ושלשים יום (ארבעים יום ושלש מאות ותשעים יום) עשה מעשים זרים להפליא את הרֹאים, מעשים אשר המה לאות ולמופת על כל אשר ימצא את עם יהודה והעיר ירושלים בימי מצור הכשדים עליה. בני עמו ראו מעשיו הזרים וישתוממו ויתפלאו וישאלוהו פשר דבר; ויהי דברו אליהם לאמר: “ירושלים תבא במצור ויושבי העיר יאכלו לחמם במשקל ובדאגה ומים במשורה ושממון ישתו… וְנִשַׁמּוּ וְנָמַקּוּ, כי שם ה' עינו על העם בירושלים לרעה ולא לטובה, השלישית בדבר ימותו וברעב יכלו בתוך העיר, השלישית בחרב יפלו, והשלישית לכל רוח יֻזָרו וחרב ומלחמה יריק ה' אחריהם”, הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבְהַלְנָה… ויהי כקרוא יחזקאל את הקריאה הגדולה הזאת בקרב בני עם יהודה גולי בבלה ויאמינו בו, וידעו, כי הקים להם ה' נביא בארץ גלותם. מהעת ההיא החלו זקני יהודה לְבַקְרֵהוּ בביתו וישאלו אותו בדבר ה'. כמעט שבאו עמו זקני יהודה בדברים וַיִמָשֵׁךְ לבם אחריו, כי במדברו הנאוה וקולו הערב לקח נפשות וימשכם אהבה ורצון. הנביא ירמיה היה למופת ליחזקאל וּמִדְבָרוֹ הנבואי דומה בסגנונו ותכונתו לנבואת הנביא הענתותי, אך דמיונו היה כביר ואדיר מדמיון ירמיהו ובדמיונו זה רכב על כרוב הנבואה וירקיע שחקים ויעלה במעלת המליצה הרוממה על הנביא, אשר אותו שם למופת לפניו. חזיוני יחזקאל המה רבי הענין, תמונותיו חָיות, משליו מלאים מוסר ודעת, וכל דבריו נאמרו בדעת חכם חרשים בחידה, ומשל, דמיון ומליצה, אשר קסם נעלה, הוד המליצה החזיונית ורוח ה' הופפים עליהם. דברי ירמיהו נאמרו בקֹצֶר מלים מבארים באר היטב את נושא הנבואה והענין אשר שם לפנת חזיונו, תמונותיו רכות ומעוררות את הלב, רעיוני תוגה ורוח כהה שפוכה עליהם, וכל דבריו כתובים בדמעות עיניו ודמי לבבו. אך יחזקאל אהב לדבר ברב ענין והרחבת הדבור; תמונותיו מפיקות חן ונעימות חכם הרשים וצַיָר פלא. התמונות האלה הן שלמות לא יחסר בהם קָו וְתָו ולא ימנע גם מדבר דברים קשים, למען השלם התמונה ובאור הרעיון לכל חלקיו ומשפטיו ומבלי להגות נכאים ולמוג בדמעות כירמיה הִנֵּהו נוגע בידיו את המכות הטריות והפגעים האנושים.
בְּהִגָּלות הנביא כביר הרוח גְדָל־דֵעָה ורב־הַכִּשְׁרוֹן בין אחיו בני הגולה, נראו אותות שנוי לטובה בהלך רוח בני עמו ומחשבות לבבם. במשאיו וחזיוניו הוציא את כל רוחו מבלי שאת פני גבר וחוס ורחם על בני עמו, אשר במעלליהם הביאו רעה על נפשותם; לשונו מלאה זעם ושפתיו נטפו מרורות ובלי חמלה וחנינה הכה בשבט פיו את חַטָּאֵי בני עמו וכחץ ברור באו דבריהם אל לבו, בשומו לאַל את כל תקותיהם הבל אשר ממלכת יהודה עוד תקום ותהיה בימי עולם, גם את דרכי התשובה הורה הנביא יחזקאל לבני הגולה כירמיה כן יחזקאל נבא גם הוא כי לא מציון תבא הפעם תשועת ישראל, כי אם מאחיו בני הגולה אשר בתוכם ישב. אחיו אלה המה “אַנְשֵׁי גְאֻלָתוֹ” וְלֹא ישְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם רַחֲקוּ מֵעַל יְיָ; כי כל אלה הנשארים על “אדמת ישראל” המה בני עם תועי לבב ומהם לא תצאנה הטובות על בית ישראל, כי אם מבני הגולה אשר “הרחיק יְיָ בַּגוֹיִם וַיְפִיצֵם בארצות”. חזון הנביא, כי יחדש ה' רוח נכון בקרב עמו להשיב את לבבו אל אלהיו כלול בדברים מעטים ורבי הענין לאמר: לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה. בתוכחתו את בני הגולה לא לבד יעיר למוסר אזנם, כי יעשו להם “לב חדש ורוח חדשה” כי אם גם ישגבם בה' אלהיהם אשר “יָסִיר לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַן לָהֶם לֵב בָּשָׂר”. הנביא האחד אשר קם לישראל בארץ־גלותו היה גם הראשון אשר בשפה ברורה נשא חזון על תחית רוח ישראל וְחַדֵש רוח נכון בקרבו, בזכרו את דרכיו ומעלליו הרעים ויקֹט בפניו, יכיר וידע עַוָתָתוֹ, וּמֵהַהַכָּרָה הזאת תצמח לו קּרן אורה לְצָרֵף דעותיו ולזקק את מחשבותיו. במדברו הראשון אשר דבר לפני “זקני יהודה” היושבים לפניו כבר באר היטב את רעיונו זה וכמה פעמים הרבה לדבר, כי זנח יְיָ את יהודה ויטש את ירושלים קרית עזו ולאחיו אנשי גאלתו “יִהְיֶה יְיָ לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם”, המה ישובו אל אדמת ישראל וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה. באותה העת אשר בני ירושלים, גם מהיראים את דבר ה' ביד עבדיו הנביאים, האמינו: “כי בהר ציון תהיה פליטה” וכי “לא יבא צר ואויב בשערי ירושלים”, היה דבר יחזקאל, כי ירושלים היא "עיר הדמים אשר מאס בה ה' ויבחר בבני הגולה להעלותם אל אדמת ישראל, להקים מקרבם עם חדש אשר ברוחו תהיה נכונה ולא יסור עוד מדרך ה', או־אז יזכור יְיָ להם את בריתו אותם בימי נעֻרי האֻמה ויקים להם ברית עולם.
אולם “שרי יהודה” אשר נמצאו בין הגולים עוד לא האמינו בדברי הנביא יחזקאל ולא שמו לבבם על דרכיהם, מרד יהודה בנבוכדנצר, עוד החזיק את תקותם כי קרבו הימים, אשר בני יהודה ישובו לגבולם. התקוה הזאת שם יחזקאל לְאַל במעשיו ובדבריו: כי עשה לו כלי גולה ויגלה לעיניהם יומם ממקומו אל מקום אחר; בערב חתר בקיר וישא כליו על כתפו לעיניהם בעלטה וכאשר אמרו אליו בני בית ישראל: מה אתה עושה? היה דברו לאמר: אֲנִי מוֹפֶתְכֶם: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַּשְׁבִי יֵלֵכוּ. אלה המה הדברים אשר ימצאו את “הנשיא בירושלים וכל בית ישראל”. מהעת ההיא גדל כבודו בין אחיו בני הגולה. אלה מזקני ישראל אשר שמו עבותים על ידיו ויענו אותו וייסרוהו באו אליו לדרוש ממנו בדבר ה' על דבר תוצאות המלחמה הגדולה אשר לפני שערי העיר ירושלים. זקני ישראל אלה אשר באו לדרוש בדבר ה' “העלו את גלוליהם על לבם ומכשול עונם היה נכח פניהם”. אז השמיעם יחזקאל דבר, כי לא יִדָּרֵשׁ לכל אלה, אשר עוד ידבקו בגלוליהם ותועבותיהם, ותוכחתו זאת, כנראה, לא שבה ריקם, כי מני אז שבו “זקני ישראל” לשחר כבוד את הנביא וישב להם דבר כפעם בפעם, אף כי דבריו לא נעמו לאזנם ולא השביעום רצון.
השעה אשר לשמה וזכרה פחדו בני יהודה פחד הנה באה. כארי מסבכו יצא נבוכדנצר בחיל כבד לבא על ארצות הגוים אשר נועזו להרים יד בממלכתו ולנסות דבר מרד וּבֶגֶד בהכשדים, לענשם ולעשות בהם שפטים נוראים כבעבדים המתפרצים מפני אדוניהם. נבוכדנצר הגיח מצפון עם חילו הגדול ובהגיעו אל ארץ מול הלבנון מעבר הירדן מזרחה עמד על יד־דרך אשר הוביל אל שתי ערי המלוכה אשר להעמים הפושעים בו: לרבת בני עמון וירושלים אשר ביהודה: ובעמדו על אם הדרך קִלְקַל בַּחִצִים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד בימינו עלה הגורל על ירושלים. כנראה מהכתובים, נכנעו העמים “בסביבות יהודה” אשר שלחו מלאכיהם לצדקיהו להסית אותו, כי ימרוד בנבוכדנצר, כמעט שהקריב מלך בבל לבא בקרבת ארצם ומלכיהם השתהוו לפניו אפים ארץ. ממלכת אדום אשר מנגב ליהודה שחקה על משבתי יהודה ותעזור לרעה ותשת ידה עם צבאות נבוכדנצר. צור היתה חפצה לעזור את יהודה, אבל באה במצור ויד מלך בבל כבדה גם עליה. הנה כן היו כל עיני בני יהודה תלויות אך אל מצרים. אך הממלכה הזאת הובישה גם עתה את כל הבוטחים בעזרתה ותתמהמה מהחיש תשועה בעתה. אז נהיו דברי המקונן: עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל־גּוֹי לֹא יוֹשִׁיעַ. על כן היה הנקל לנבוכדנצר לכבוש את כל ערי יהודה הבצורות. חיל הכשדים הקריב אל חומת ירושלים וביום העשירי לחדש העשירי הוא חדש טבת (658 לפני חב"ש) סמך מלך בבל על העיר. ירושלים העיר הראשה התבצרה אז בעז וגבורה וגם אֹכל ומשקה לרב אספו אל העיר הנצורה למחיה אל העם אשר בקרבה בכל ימי המצור, אך יושבי ערי השדה והחצרים, אשר השליכו משכנותיהם בקרוב חיל הכשדים לבא ויבאו עם נשיהם וטפם אל ירושלים, הרבו את העם המבקשים לחם. כנראה קרא המלך והשרים אז דרור לעבדיהם העברים. המעשה הזה עשו על פי דברי ירמיה ותוכחתו וחפצם היה להרבות בזה את חיל העם המגינים על העיר בעד הכשדים הצרים עליה. בני יהודה נלחמו בגבורה נמרצה ויגינו בעד עיר משושם ברב אונים כח ועז, כי ארכו ימי המצור כשנה וחצי (מן החדש העשירי לשנת 658 עד החדש הרביעי לש' 656 לפני חב"ש). שר הצבא המפקד את צבאות יהודה היה סריס אחד מעבדי המלך. צדקיהו לא היתה מצביא את עם המלחמה ולא התערב כמעט בדברי המדינה בימי התנועה בעת ההיא.
שנה שלמה כבר באה ירושלים במצור; בכל העת ההיא היו תגרות ומלחמות קטנות בין חיל כשדים הצרים על העיר וגדודי הנצורים, אשר יצאו כפעם בפעם לדבר את אויביהם בשער, והנצחון האיר את פניו חליפות להנלחמים מזה ומזה. אז קם מלך מצרים פרעה הָפְרַע (Apries) ויתעודד להקים את דברו והבטחתו לעזור את היהודים במלחמתם נגד נבוכדנצר וישלח מחנה כבד נגד נבוכדנצר. חיל מצרים היה עצום ורב עד כי כשמוע הכשדים את הדבר הזה ויעלו מעל חומות ירושלים לשום פניהם מול חיל מצרים. ויהי בְּהֵעָלוֹת חיל הכשדים מעל ירושלים רבתה השמחה בין יושביה הנצורים, כל איש רץ בחפזה אל שערי העיר לצאת החוצה לשאוף רוח הדרור אחרי ימי המצור הארוכים, לפקוד איש איש את אחזתו ושדהו, גפנו ותאנתו, גם להכין אכל להם אם יחדשו הכשדים את המצור על העיר. כמעט רגע סר פחד הכשדים מעל בני יהודה וקציני ירושלים שבו אל דרכם הרעה. את העבדים מאחיהם העברים, אשר לפני ירחים אחדים שלחו אותם חפשים לנפשם שבו ויכבשו עתה ויעבידום בפרך וישפילו כבודם במלאכות נמבזות ולא זכרו את דברי הברית והאלה, אשר כרתו שרי יהודה ושרי ירושלים, הסריסים והכהנים וכל עם הארץ לבל יהיו עוד עבדי־עולם מאחיהם העברים. על אכזריות השרים וקציני יהודה התחמץ לב הנביא ירמיה ויתמרמר מאד ויקנא קנאת אחיו האמללים וישא משא וירב תוכחה לפני המלך והשרים לאמר: הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְיָ אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וּנְתָתִּי אֶתְכֶם לְזְעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ; כִּי יָשׁוּבוּ הַכַשְּׂדִּים אֶל הָעִיר וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפוּהָ בָאֵשׁ, ואל המלך צדקיהו אשר שלח ביד צפניה בן מעשיה פקיד בית ה' לדרוש מירמיה, כי יפגע בעד העם וישא בעדם רנה ותפלה להצילם מן הכשדים, היה דבר ירמיה לאמר: “כי אם הכיתם את כל חיל הכשדים הנלחמים אתכם ונשארו בם אנשים מדֻקרים איש באהלו יקומו ושרפו את העיר הזאת באש”.
אם עד העת ההיא היה לב שרי יהודה רע על ירמיה, הנה מיום תוכחתו האחרונה עלתה חמתם עליו עד להשחית. ויהי בְּהַעָלות חיל הכשדים מעל ירושלים והנצורים יצאו מן העיר לתור איש איש את אחזתו ויצא גם ירמיה ארצה בנימין אל עיר אבותיו ענתות, ויהי בדרך ויתפוש אותו בעל פְּקִדֻת אחד ויאמר: “כי אל הכשדים הוא נופל” ומאין פנות אל דברי ירמיה ושבֻעותיו, כי רחקו ממנו מחשבות בגד או מנוסה הביאהו אל השרים, והמה, בחפצם להנקם מאיש עברתם שפטו אותו משפט מרגל ובוגד בארץ מולדת, הכו אותו וישימוהו בבור בבית האסור אשר ליהונתן הסופר, איש אכזרי ואביר לב הרחוק מחנינה וחמלה, אשר עשוהו אז לשר בית הכלא (בחדש אדר שנת 656 לפני חב"ש). ימים רבים היה ירמיה אסור בבית כלאו המלא צחנה ובאשה. שר בית כלאו “הקיפהו ראש ותלאה”, “הכביד נְחָשְׁתּוֹ וַיּוֹשִׁיבֵהוּ בְּמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם”, גם הרחיק ממנו קרוביו ומיודעיו ויענהו באכזריות חמה לבצור רוחו או גם להורידהו דומה, אך לשלח יד בנפשו לא נועזו השרים. בבית כלאו זה קרא לאבל כנורו ויקונן ירמיה את קינת “אֲנִי הַגֶּבֶר” הקינה הנפלאה, אשר לקריאתה תדמע כל עין וכל לבב יִמַס והיה למים53.
שמחת שרי יהודה בְּהֵעָלוֹת חיל כשדים מעל חומת ירושלים היתה עד ארגיעה. צבאות הכשדים אשר יצאו בחרב לקראת חיל פרעה הָפְרַע הכו את המצרים מכה נצחת ובהיות תבוסת חיל מצרים שלמה, היתה ממלכת יהודה עתה בלי עוזר ותומך ותעמוד לבדה במערכת מלחמה נגד הממלכה העצומה בתבל ארצה; גם “כל אוהביה בגדו בה” והממלכות מכל הגוים סביביה, אשר השיאו את צדקיהו למרוד במלך בבל “נהפכו לה לאויבים וישחקו על משבתיה”. הכשדים שבו לצור על ירושלים, בנו עליה ויקיפוה בדיק וסוללות ולא נתנו לה יוצא ובא, למען עשות קץ להמלחמה הארוכה הזאת. אז נפל לב יושבי עיר הראשה בקרבם ולא קמה עוד רוח בהם. רבים מהתושבים התגנבו לצאת מן העיר ויפלו אל הכשדים או נמלטו ארצה מצרים. עתה בעבור המועד ראה גם צדקיהו וַיִוָכח לדעת, כי אך אולת וסכלות היא לממלכה קטנה כיהודה להתיצב במערכת מלחמה עם אויב גדול ונורא כעם הכשדים בימים ההם, מבלי אשר יקום העם כלו כאיש אחד לחרף נפשו בעד ארץ מולדתו וְחֵרותו, תקותו האחרונה היתה בהנביא ירמיה, כי יפגע בה ויתפלל בעד העם אולי יתעשת ה' ולא יעשה כלה בהשארית הנמצאה, אז שלח המלך צדקיהו ויקח את הנביא אל ביתו וישאלהו בסתר אהלו לאמר: הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת יְיָ? וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ יֵ֔שׁ וַיֹּאמֶר בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן. במגנת לב, רוח נשברה ונפש נדכאה שמע צדקיהו דברי הנביא ולא דבר עמו קשות, גם התעשת לבקשתו לבלי השב אותו בית הכלא אל מְְעֲנֵּהו “יונתן הסופר”, ויצו המלך ויפקידו את ירמיה בחצר המטרה אשר בארמון המלך ויתנו לו ככר לחם ליום מבית האֹפים אשר למלך, וישב ירמיהו בחצר המטרה ירחים אחדים. אף כי היה ירמיהו במשמר בחצר המטרה, אך איש לא נגע בו לרעה, ויהי חפשי לנפשו בימי שבתו שם לראות פני כל איש אשר בא אליו לבקרו ולדבר עמו כחפצו. ימי המצור ארכו ומיום ליום רבתה המצוקה והרעה בקרב העיר. הלחם כמעט אזל מן העיר וימכרוהו במשקל עד תם כל הלחם והרעב החל להציק את יושבי העיר הנצורה, עוד מעט ותפרוצנה זלעפות רעב, מחוץ שכלה חרב הכשדים ומחדרים אימת חללי רעב, אשר מלאו חוצות ירושלים ובתיה. המתים ממזי רעב רבו, עד כי היו משלכים ברחובות העיר מאין קובר ותעל צחנתם ובאשם בעתותי החם והרבוני הקיץ ויעפשו האויר ויפרוץ גם דבר ומגפה בין יושבי העיר הבירה.
כל התוכחות וכל העדות אשר העידו הנביאים את עם יהודה השכם והעֵד, כל הרעות אשר נבאו כְּתֻמָּן באו על העם האמלל, למען רפא אותו מאולתו הנוראה ומחלת נפשו האנושה. רחובות ירושלים היו עתה לבמת־חזיון אל מעשים נוראים, אשר אבות לבנים ספרו וישארו לזכרון לדור אחרון, מזכרת עון “אבותיהם אשר חטאו ואינם” לבניהם אחריהם, לבל יתעו עוד ללכת אחרי אלהים אחרים. עוֹלֵל וְיוֹנֵק הִתְעַטְּפוּ בִרְחֹבוֹת קִרְיָה: לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כָּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם… דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אַל חִכּוֹ בַּצָמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם: הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמוּנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת. גם נבואת יחזקאל, כי גם “זהבם וכספם לא יחשבו” ויתנום בלחם להשיב נפשם באה ונהיתה, אך הדבר הנורא והאיום ביותר אשר החריד כל לב ורוח היה, כי יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי. אז בהגיע הרעה אל מרום קצה שב ירמיה לדבר אל כל העם לאמר: היושב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר; והיוצא אל הכשדים וְחָיָה, והיתה לו נפשו לשלל; כי הנָתן תנָתן העיר הזאת ביד חיל מלך־בבל ולכדה. ויהי כשמוע השרים את דברי ירמיהו באזני כל העם ויעתירו דבריהם על המלך להסגיר את ירמיהו בידיהם למות, כי מרפה הוא את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר, וצדקיהו כמלך אין אונים ובאין חפץ ורצון חזק לעשות או לחדול מעשות, ענה לאמר: הנהו בידכם, כי אין המלך יוכל אתכם דבר, אז לקחו את הנביא וישליכו אותו בבור הטיט אשר בחצר המטרה ויטבע ירמיהו בטיט, גם אז לא נועזו השרים לשלוח יד בנפש ירמיהו הנביא, כי אם דמו אשר ימות תחתיו מבלי אשר תהיה ידם בו להמיתו. וירמיה היה אז נכון למות לולא חמל עליו אחד מסריסי צדקיהוּ עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי; נפש העבד הזה מרה על השרים אשר צדו על נפש ירמיה לספותה ועל המלך אין־אונים אשר יראה און ולא יתבונן, ויאמר אל המלך, כי בהשליכם את ירמיהו אל בור הטיט ימות תחתיו ברעב, ויצו המלך על עבד מלך הכושי למשוך את ירמיהו בחבלים מן בור הטיט. הבור הזה היה עמוק מאד ונפש אנשי ירושלים עיפה מרעב ועצר רעה ויגון, עד כי להעלות איש אחד מן הבור נקראו שלשים איש. צדקיהו הציל את נפש ירמיה ממות אך חֻפְשׁה לא נִתַּן לו וישב בחצר המטרה עד יום הלכד ירושלים, אך לא נתן עוד להשרים לעשות לו רעה כאשר נשבע לו בשם ה'. בסתר לבבו ידע צדקיהו, כי אבד מנוס ממנו ויחפוץ לצאת אל הכשדים ולהשלים עם מלך בבל, כי האמין בה' ובדברי נביאו, אך מחשבות רבות ודאָגות שונות עצרו בעדו מהוציא את מחשבתו לפעלה. כן דָאַג את היהודים אשר נפלו אל הכשדים לבל יתנו אותו אל הכשדים להתעולל בו. הנביא הבטיחהו בשם ה', כי לא יפול משערת ראשו ארצה אם ישמע בקול ה' ויצא אל הכשדים וייטב לו ותחי נפשו, ויעד בו, כי אם מָאֵן הוא לצאת והיתה אחריתו רעה ומרה; גם יהיה לבוז וקלסה בעיני נשי הארמון, על אולתו הרבה וקשי לבבו להתגרות ברעה, אך המלך היה איש אין־אֱיָל, לא עשה מאומה לרוחתו לתשועתו. עד היום האחרון לא עזבוהו מֹרך לבבו ורפיון רוחו ובכל חפצו הטוב לא מצא און בנפשו לעשות דבר להציל נפשו ונפש עמו. מלך אין־אונים ואין־אֱיָל כזה היה המלך האחרון לבית דוד.
ימי המצור ארכו ומלאך המשחית הוסיף לשחת ביושבי העיר הנצורה בשלשת שפטיו הרעים: חרב, דבר ורעב. מספר אנשי המלחמה הלך הלוך וחסור עד כי מעטו מאד מהחזיק משמר על חומות העיר ולהגן בעדה. ימי המצור מלאו וַתִּבָּקַע העיר הבצורה אשר כל “מלכי ארץ ויושבי תבל לא האמינו, כי יבוא צר ואויב בשעריה”. ביום התשיעי לחדש הרביעי הוא חדש תמוז (בשנת 656 לפני חרבן הבית השני) חזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ, גם נפש אנשי המלחמה עיפה מרעב ומרב עבודה ועצר רעה ויגון. אז מצאה יד הכשדים לפרוץ בחומת ירושלים ויעלו חיל הכשדים בפרצות, ושרי הצבא אשר למלך בבל “באו וישבו בשער הַתָּוֶךְ”, המחבר את העיר התחתונה או “הַמִּלּוֹא” עם “עפל בת ציון” וידברו משפטים את עם הארץ. נבוכדנצר לא בא בשערי ירושלים, כי תקע את אהלו ברבלה אשר בארם, למען יוכל ממקום שבתו זה לכלכל דבר המצור על צור ועל ירושלים כאחד. אנשי חיל הכשדים שמו בכל העיר ויבאו בבתים ויהרגו כל זכר, אשר האמינו, כי כח בו לעמוד על נפשו ולא חסה עינם על נער וזקן. בני החיל הפראים וההוללים כחית השדה “עִנוּ נָשִׁים בציוּן ובתולות בערי יהודה”, הביאו בברזל נפשן ויוליכו אותן שבי, “שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ”, גם באו בבית ה' ויתנו קול בהיכל הקדש כביום מועד, שם הכריעו לטבח את בני אהרן הכהנים, אשר דמו למצוא מנוס להם בהיכל הקדש. עם הכשדים באו שערי ירושלים גם “העמים מסביב”, אשר לראשונה הסיתו את יהודה למרוד בנבוכדנצר ועתה נתנו ידם לו: בני אדום עמון ומואב, הפריצים האלה באו אל היכל הקדש ויחללוהו ויפרשו ידם על כל מחמדי בת ציון ויטמאו את מקדש ה':
בעת המהומה והמבוסה בתוך העיר מצא לו צדקיהו ושארי אנשי המלחמה אשר ליהודה ידים לנוס ולהמלט בלילה “דרך גן המלך והשער אשר בין הַחוֹמוֹתַיִם” במבוא נסתר במערה מתחת לארץ וינוסו דרך הערבה להגיע אל מעברות הירדן ולהמלט ארצה עבר הירדן, אך אנשי חיל הרוכבים אשר להכשדים היו “קלים כנשרים” וצדקיהו עם אנשי חילו היו עיפים “וילכו בלא כח לפני רודף” וישיגו אותם “בֵּין הַמְּצָרִים”. בעת המהומה בעיר לקח שר הצבא נבוזראדן רב טבחים אשר לנבוכדנצר את “שְׂרָיָה כהן הראש ואת צפניה כהן המשנה והסריס אשר היה פקיד על אנשי המלחמה, הסופר ושלשת שומרי הסף ושבעה (או חמשה) מרֹאי פני המלך וששים איש מבני עם הארץ” ויאסור אותם באזיקים ויביאם רָמָתה, כי ברמה נאספו “כל בני גלות ירושלים ויהודה” לחכות, עד אשר יפרוש להם נבוכדנצר מה יֵעָשֶׂה להם54. להשאיר את הגולים בירושלים לא יכלו הכשדים, כי מצחנת החללים אשר היו מֻשלכים בראש כל חוצות פרץ שם דבר נורא ועל כן מהרו שרי החילים גם הם לצאת מן העיר. בין הגולים האסורים באזיקים אשר ברמה נמצא גם ירמיה הנביא, אשר אותו תפשו הכשדים בחצר המטרה ויחשבוהו לאחד ממשרתי הארמון, אך נבוכדנצר צוה על שר צבאו לשום עינו לטובה על ירמיה וימסרהו אל גדליה בן אחיקם בן שפן הסופר איש נכבד ממשפחה יקרה בירושלים, אשר אותו הפקידו לראש על יהודה ומפקח על בני העם הגולים בבלה; בו בטח לב נבוכדנצר, כי, כנראה, ידע אותו מראשית ימי המלחמה, אשר לבו נוטה אחרי הכשדים.
את תקותם האחרונה אבדו שארית אנשי חיל המלחמה אשר ליהודה בבא אליהם השמועה, כי גם המלך צדקיהו נפל שבי בידי הכשדים. חיל הרוכבים השיגו אותו ואת אנשיו בעברות הירדן בערבות יריחו, בהרגע אשר היה נכון לעבור את הירדן ולהמלט על נפשו. כל בני חילו נפוצו מעליו, נסו וימלטו לעבר הירדן מזרחה או באו בכֵפים וְשִׁנֵי הסלעים להחבא ולהסתר מפני הכשדים. המלך ובניו ואחדים משרי יהודה נתפשו ויביאו אותם הרחק מארץ מולדתם אל העיר רבלה אשר בארם, מקום שם תקע נבוכדנצר את אהלו. במקום הזה “דבר מלך בבל משפטים” עם צדקיהו, על הפרו את בריתו ויחלל את שבֻעת האלה אשר השביעהו ויער עליו כל חמתו. נבוכדנצר אחז במשפט ידו וברגז לא ידע רחם, אף כי מכל המלכים אשר נפלו שבי בידי מנצחיהם היה צדקיהו האיש אשר גורלו המר עורר חמלה וחנינה, כי היה גבר אין־אֱיָל ואין אונים ויהי ככלי חפץ בידי השרים הסוררים, אשר הביאו כל הרעה על ירושלים ויהודה, אך נבוכדנצר שחת באף רחמיו ויתאכזר על איש חרמו בעברה וזדון לב אבן ונחֻשה. את בני צדקיהו ואת שרי יהודה שחט לעיניו ואחרי כן עִוֵר את עיני צדקיהו ויוליכהו שבי בבלה “ויתנהו בבית הפקודות” עד יום מותו, אשר לא אֵחר לבא לשום קץ לעניו ומרודו.
אך מה יֵעָשֶׂה לירושלים העיר המבֻקָעה? היא היתה לחצר מות וחללים מלאה, “כל שעריה שוממין וכל דרכיה אבלות”, אך עוד נותרה חומת בת ציון ועוד עמדה העיר על תלה, ולשרי החילים עוד לא פרש מה לעשות לירושלים העיר. נבוכדנצר עוד פסח על שתי הסעפים, הוא לא חפץ להפוך את יהודה למדבר שממה, כי חפץ למשול בהארץ הזאת ולהחזיק בה מעמד נגד מלך מצרים אויבו בנפש, אך הארץ לבדה מבלי להשגב בעיר הראשה לא היתה יכולה לעמוד בפני אויב אחר אשר יבוא בגבוליה, על כן היתה טובת מלך בבל דורשת, כי תקום העיר על תלה. אך לעמת זה ירא נבוכדנצר מהעיר ההומיה והסוררת, לבל ישובו קציניה ושריה למרד בו, ואחרי הפר צדקיהו את בריתו עמו לא מצא עוד איש אשר יאמין בו ויערבנו, כי לא יוסיפו להרים יד במלכותו. הדבר האחרון הזה הטה לב נבוכדנצר להחריב את ירושלים ולהרוס אותה עד היסוד; וישלח את נבוזראדן רב טבחים לירושלים, עד מהרה התיצבו לפניו שרי אדום אשר עברתם היתה שמורה לעם יהודה ולמלכה ויעוררו אותו לנטות ידו על ישראל בלי חמלה וחנינה ויקראו בקול לאמר: “עָרוּ! עָרוּ! עַד הַיְסוֹד בָּהּ”. “וישרוף נבוזראדן את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בית גדול שרף באש, ואת כל חומות ירושלים סביב נתצו כל חיל כשדים אשר את רב־טבחים ביום העשירי לחדש החמישי הוא חֹדש אב” (בש' 656 לפני חרבן הבית השני). גם את עמודי הנחשת, את המכֹנות ואת ים הנחשת והמזמרות וכל כלי השיר וכל כלי הזהב והכסף אשר בבית יי שברו הכשדים וישאו בבלה. יְרוּשָׁלַיִם עִיִּים הָיְתָה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יַעַר, ככל הרעה אשר נבא – מלבד ירמיה ויחזקאל – הנביא מיכה המֹרשתי מאה וארבעים שנה לפני חרבן ירושלים.
מן כל ערי־תהלה אשר שפכו רוח ממשלתן על תבל ויושביה בימים מקדם, אשר היו לערים נכחדות בתגרת יד אויב ומתנקם, אין גם אחת אשר במפלתה העירה ותעורר תוגה וחמלת לב כחרבן העיר ירושלים. השירה בת־יה שתה עליה זר תפארה ותקרא לאבל כנורה ולשמע שירי קינתה תדמע כל עין וימס כל לב גם היום אחרי אלפי שנה לחרבנה. השירה בת־יה ענדה עטרת־תהלה על רֹאש עיר התהלה, עיר־עולם מן העולם ועד העולם. האם היה ירמיה לבדו המעורר תנים הגה והי על ירושלים ויהודה ארץ חמדתו ועיר משושו? אם גם תלמידו הנאמן ברוך בן נריה? אם נמצאו שנים שלשה מהנביאים בני דורו אשר עם ירמיה המקונן הורידו גם הם כנחל דמעה על שבר בת עמם לא נודע הדבר? אך כל הקינות המיוחסות לירמיה תכונה אחת להם. כל הנקראות מתחילים באותיות אלפא ביתא על הסדר. הפרשה הראשונה – פרשת “איכה ישבה” ערך המקונן בעת אשר הבקעה העיר, אך טרם הָחרָבה וגם המקדש עוד עמד על תלו55. אך כבר “יצא ממנה כל הדרה ושריה הלכו בלא כח לפני רודף”. ביותר יתמרמר המקונן על בגד בוגדים מאוהביה, אשר הסיתו אותה למרוד במלך בבל ועתה ישחקו על משבתיה ובמר נפשו יריד בשיחו ויאמר:
פֵרְשָׂה צִיוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָ֔הּ
צִוָה יְיָ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָ֑יו
הָיְתָה יְרוּשָׁלַםִ לְנִידָה בֵינֵיהֶֽם…
שִׁמְעוּ נָא כָל הָעֲמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי
בְתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּֽׁבִי
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּ֔וּנִי
כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָֽעוּ
בהקינה השניה יריד המקונן בשיחו ויעורר אבל על חרבן הבית, הריסת חומת בת ציון ושעריה אשר טבעו בארץ:
אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן
הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵֽל
וְלֹא זָכֵר הֲדוֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּֽוֹ
……………………………………
הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵ֔ל
בִּלַּע כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵת מִבְצָרָ֑יו…
זָנַּח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁ֔וֹ
הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵ֔ב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ
בקינת “איכה יועם”56 יוריד המקונן כנחל דמעה על מות ואבדן כל נדיבי יהודה ושועי ירושלים, על עם ה' וכהניו ושריו כי נפלו בחרב ושביה והתקוה אשר אבדה להשארית הנמצאה בבא השמועה, כי גם משיח ה' המלך האחרון לבית דוד נלכד בשחיתותם, “כי קלים היו רודפינו מנשרי שמים ועל ההרים דלקונו” וישיגו את צדקיהו.
אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁגֶא הַכֶּתֶם הַטּ֑וֹב
תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי ק֔דֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצֽוֹת
בְּנֵי צִיוֹן הַיְקָ֔רִים הַמְּסֻלָּאִים בַּפָּ֑ז
אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵרֽ
את כל השבר אשר השברה בת ציון, כאבה האנוש ומכתה הנחלה הביע אחר הלוים ממשפחת המשוררים לבני אסף אשר היה גם הוא אסור באזיקים עם כל בני גלות ירושלים ויהודה, וישפך שיחו בשיר תוגה אחד אשר ממנו נשמעו כל אנחות בת יהודה השדודה וכל אנקות חלליה:
אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִּמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶֽׁךָ
שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ לְעַיִּים…
שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאֵין קוֹבֵר
הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וְקֶלֶס לִסְ֔בִיבוֹתֵינוּ
………………………………………………..
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ
נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךְ הַשָּׁפֽוּךְ
תָּבֹא לְפָנֶיךְ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרֹעֲךָ
הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָֽה
וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חַיקָם
חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי
וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָד֔ר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.
העם אבד את כל טובו כבודו ויקרו, אך לא את התקוה כי יאיר ה' שנית את פניו אליו, ישיבהו לכבודו הראשון ויעלהו לארץ חמדתו אשר אהב.
אלף שנה עברו למן היום אשר בו עברו שבטי ישראל את הירדן. מלאים כח עלומים ותקות הנֹער ומפיקים עז וגבורה, בוטחים בישע ימין אלהי מעוזם ובגבורת מצביאם ומפקדם יהושע כביר כח לב ורוח, דרכה כף רגלם על הארץ הנבחרת ונפשם דרכה עז לעשות גדולות ונפלאות; כחמש מאות שנה עברו למן העת אשר שני המלכים הראשונים מגזע ישי הרכיבו את עם ישראל ויהודה על במתי ההוד והנצח, וירימו קרן ממלכתם בכבוד עדי היתה ממלכה כבירה ואדירה, רבת האונים אשר שפכה רוח ממשלתה על העמים מסביב; ואחרית כל הגדולות האלה? בני עשרת השבטים כרֻבם הָגְלו אל קצוי ארץ ואיים רחוקים ויתערבו שם בגוים עד כי כמעט אבד זכרם המה ובני “שארית ישראל” יהודה ובנימין, שמעון ושבט הלוי, עם שרידי עשרת השבטים אשר היו כלם לממלכת יהודה, גם המה נשארו עתה מעט מהרבה וַיָשֹׁחו מעצר רעה בשלשת השפטים הרעים חרב, רעב ודבר, אשר “נשפט בהם ה' את בית המרי והעם המכעיסים אותו על פניו תמיד”; מעטים ושרידים יצאו עם הגולה אשר הגלתה לבבל; מעטים בקשו להם מנוס ומפלט במצרים ועוד מעטים מהם נשארו יושבים משמים על אדמתם מפחדים כל היום מחמת המציק. חמת ה' סמכה גם על “פליטת בית ישראל” “והשארית הנמצאה” וכתֻמה באה עליה החזות הקשה אשר חזה הנביא יחזקאל באמרו: שְׁלִשִׁיתֵךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ וְהַשְׁלִשִׁית בַּחָרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָ֑יִךְ וְהַשְׁלִשִׁית לְכָל־רוּחַ אֱזָרָה וְחָרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם… וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה מוּסָר וּמְשַׁמָּה לַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ בַּעֲשׂוֹתִי בָךְ שְׁפָטִים בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְתֹכְחוֹת חֵמָה… ובאמת נקבצו באו כל הפגעים הרעים וכל האויבים הנוראים להכחיד ולכלות גם את “השארית הנמצאה” בחמה ועברה נוראה, למען לא ישאר איש מבית יהודה על אדמת הארץ השוממה.
שרידי אנשי המלחמה, אשר נסו עם המלך צדקיהו דרך מבוא המערות אשר מתחת לארץ נפוצו ממנו כאשר הדביקוהו חיל הרֹכבים אשר להכשדים. מתי מספר מהם תחת אחד משרי יהודה מזרע המלוכה ישמעאל בן נתניה עברו את הירדן וימצאו להם מחסה ומפלט אצל בעליס מלך בני עמון. אחדים בחרו לבא ארץ מצרים, כי שם באו עוד מכבר משפחות רבות מבני יהודה (עי' ירמיה כ"ד ה'), בתקוה לשבת שם לבטח תחת החסות בצל פרעה חָפרע בעל ברית יהודה, אך לבא מצרימה היה דרוש להם לעבור דרך ארץ אדום ושם ארבו להם בני השבט הזה, אשר איבת־עולם היתה שמורה בלבם על יהודה ויגירו אותם על ידי חרב. בשנאת עשו את יעקב אחיו לא אמר די־נקם בעמדו מרחוק “ביום שבות זרים חילו וכאשר באו נכרים שעריו ועל ירושלים ידו גורל היה כאחד מהם”, כי אם גם “עמד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית פְּלִיטָיו וּלְהַסְגִּיר שְׂרִידָיו” אל הכשדים, ולא רק מאשר היתה שנאת־עולם נטורה בלבם על עם עברתם עשו בני אדום נקמות בפליטי יהודה, כי אם גם בחשבון ודעת, להרבות נחלתם וּלְהִמָּלְאוֹת מחרבן ירושלים. זדון לב אדום השיאהו לחשוב מחשבות־און, כי כאשר תשם יהודה מיושביה ועם ישראל יִכָּחֵד מהיות לגוי שוכן על אדמתו, יירש הוא את הארץ אשר אין אדונים לה וגם נבוכדנצר יתן לבני אדום את ארץ יהודה כשלומים על ריבם את ריבו עזרתם אותו לרעת עם יהודה; בגלל הדבר הזה היה דבר אֱדוֹם אחרי אשר היתה ירושׁלים לחרבה לאמר: אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִּהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ57. אך מעטים מפליטי יהודה נמלטו ארצה כנען (פִינִיקְיָה) אל הצורים והצידונים בעלי ברית ישראל מימי עולם, כי היה הדרך רב להפליטים מיהודה עד כנען והרודפים הכשדים “היו קלים מנשרי שמים” ועל ההרים דלקו אחריהם וישיגום ויעשו בהם שפטים נוראים.
בגלל הדבר הזה בחרו רבים מהפליטים: “שרי החילים” ואנשיהם הנסים מירושלים עם צדקיהו, להשאר בארץ אבותיהם אשר אהבו. בראשם עמד יוחנן בן קרח אך הפליטים האלה, אשר אותם קרא יחזקאל “יוֹשְׁבֵי הָחֳרָבוֹת עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל”, באו בכפים, במערות ומנהרות, בנקיקי הסלעים וחרבות ערים נכחדות מפחד חרב הכשדים הנטושה בכל הארץ. מעת לעת יצאו ממחבֹאיהם לתור אכל לנפשם או להשתער על בני חיל הכשדים, אשר במתי מספר עברו בארץ. הפליטים ההם עוד השיאו נפשם בתקוה, כי כאשר תשקוט סערת המלחמה והיו הם לבדם אדוני הארץ הנשמה ושבו ובנו אותה, ודברם היה לאמר: “אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה” רע ומר היה גורל הפליטים האמללים האלה בנפלם בידי הכשדים, כי הגירו אותם על ידי חרב או התעללו בם וימכרו אותם לעבדי עולם: שְׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. בַחוּרִים טְחוֹן נָשְׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ. עליהם נשא המקונן קינים הגה והי בפרשה החמישית “לקינות ירמיהו” אשר בפסוקיה הקצרים והקצובים תשָׁמע לאזן כקול אנחות מקֻטעות יוצאת מנפש נענה; אנחות שוברות מתנים מקרב לב דוי באמרו:
זְכֹר יְיָ מֶה־הָיָה לָ֔נוּ הַבִיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵֽנוּ:
נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָ֔רִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִיֽם:
יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָ֔ב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת:
מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִ֔ינוּ עַצֵינוּ בִּמְחִיר יָבְֹאוּ:
עַל צַוָארֵנוּ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנֽוּ:…
בְנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּֽר:
עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב:…
שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵֽנוּ…
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּ֔נוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵיֽנוּ:
עַל הַר צִיוֹן שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בֽוֹ…:
רגע קטן נראה כי תקום הרוָחָה גם לבני “שארית יהודה” ויבא הקץ למלחמת הרג ואבדן נגד פליטים, נדחים ונהדפים, נדכים ונענים. נבוכדנצר לא חפץ לעשות את יהודה למדבר שממה, כי היתה לו ארץ חפץ להתחזק בה נגד מלכי מצרים ויגזר אֹמר להשאיר ניר וצל ממלכה ביהודה, ממלכה בלי מלך ומושל בקרבה, כי אם נציב־מלך יפקיד עליה. אחרי אשר פשעו בו שלשה מלכים מבית דוד לא נתן עוד אמון במלך יהודה, גם להושיב מלך בתוכה בן עם נכר הארץ לא מצא נבוכדנצר לנכון, כי כנכר הארץ לא יוכל המלך החדש אף לא יאבה לרפא את שבר ולחזק את החברה והישוב בהארץ העזובה והשוממה ועל כן שם עיניו בגדליה בן אחיקם למשפחת שפן הסופר להפקידהו לפקיד־נגיד על “שארית יהודה”, כי מצא את לבבו נאמן לפניו וכאחד מאחיהם יקָּבְצו אליו “נדחי יהודה” ושבו ועבדו את האדמה ויאספו יין דגן ושמן והארץ לֹא תֵשַׁם. אז צוה נבוכדנצר לסריסו נבוזראדן רב־טבחים, להביא את כל הנופלים אל הכשדים וכל אלה אשר ידע בהם כי אין רוחם נאמנה להכשדים אל העיר רבלה בארם או להגלותם בבלה ומדלת עם הארץ ישאיר לכורמים ויוגבים ויתן להם נחלת שדה וכרם, כנחלה אשר יתנו כובשי ארצות לכל אלה הנכנעים מפניהם להיות להם לעבדים נאמנים כל הימים, ואת גדליה בן אחיקם עשה לפקיד־נגיד על בני שארית יהודה וישם את משכנו בהעיר “מצפה” הרחוקה מהלך שעה וחצי למזרחה צפונה מירושלים.
נבוכדנצר השכיל מאד לעשות בבחרו את גדליה לנציב הארץ השוממה, כי היה גדליה איש טוב ומטיב ולב מלא חמלה וחנינה לאחיו האמללים. כתלמיד ירמיה, אשר עוד אחיקם אביו היה מגן בעדו להצילהו מכל הקמים עליו לרעה להעלות ארוכה למכות הארץ ומחלתה האנושה היה דרוש איש רודף צדקה וחסד כגדליה, אשר רק בזה נמצאה בו מגרעת, כי האמין ברוח בני האדם ובהכרת טובה, אותו הפקיד המלך על השבוים, אשר ידע כי מהם לא תצא רעת המרד נגד הכשדים: בנות המלך צדקיהו אשר נשארו בארץ, הסריסים ומשרתי הארמון והכורמים והיוגבים כל אלה מעט יותר מאלף איש, גם על זאת פקח נבוכדנצר את עיניו לתת לגדליה יועץ נאמן את הנביא ירמיה ויצו על נבוזראדן לשום עינו לטוב עליו וככל אשר יאמר לו כן יעשה; כי ידע מלך בבל את כל הגדולות אשר חזה לו ירמיה מיום שבתו על כסא מלכותו. ויהי כאשר יצא נבוזראדן מירושלים אל הרמה אשר בקרבת קבר רחל, מקום עמדה מחנה השבוים הַמָגְלים בבלה, לבחור מהם את כל אלה אשר ישאיר בארץ, וַיַּפַתַּח את ירמיה מן האזיקים, אשר היה אסור בהם ככל אחיו השבוים ויתן לו לבחור לו מקום לשבת כטוב בעיניו: אם לבא עמו בבלה או לשבת בארץ כטוב וכישר בעיניו, אך עצתו היתה לירמיה כי ילך אל גדליה בן אחיקם המצפתה, “אשר הפקיד מלך בבל בערי יהודה”.
הנביא ירמיה, אשר בצדק התאונן, כי הוא “הגבר ראה עני בשבט עברתו”, עוד ראה בעיניו את המחזה האיום והנורא, מחזה קורע לבב ומרגיז את הנפש: בצאת ישראל ויהודה מארץ אבותם ללכת בגולה ובני ציון היקרים, אסורים באזיקים הלכו בלא כח לפני צר ואויב ומתנקם. בָּרָמָה על יד קבר רחל עמד קהל גדול אנשים ונשים וטף מחבקים עפר ארץ חמדתם, מקום קברות אבות העולם, מקול יללתם נבקעה הארץ ושועתם עלתה השמימה. אז נחה רוח הנביא על הנביא־המקונן, אשר "ראשו היה מים ועינו מקור דמעה על שבר בת עמו. וישמיע את קהל הגולים דברי נחמה להשיב נפשם ויאמר:
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִ֔ים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ
מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶֽנּוּ:
כֹּה אָמַר יְיָ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָ֑ה
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־יְיָ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵֽב:
וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־יְיָ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָֽם:
מה כבד היה הדבר על ירמיה לבחור לו דרך ילך בה: להשאר בארץ עם “שארית יהודה” או ללכת בגולה עם אחיו בצרה, אחרי כי לא נמצאה לו כל עבודה ופעֻלה נכונה בהארץ אשר יצא ממנה כל הדרה – בחירי בניה וטובי העם. זה כבר אשר היה אליו דבר ה' כי רק את הגולים בבלה יכיר ה' לטובה. “לתת להם אחרית ותקוה טובה ולהשיבם אל ארץ אבותיהם”, אליהם היה דבר ה' בפיו לאמר: “ונתתי להם לב לדעת אותי, כי אני יְיָ והיו לי לעם ואנכי אהיה להם לאלהים”. את הגולים בבלה המשיל ירמיה לתאני הבכורות הטובות והנשארים בארץ או היורדים מצרים להתאנים הרעות, אשר יתן ה' אותם לזעוה ולרעה. על כן היה על ירמיה לצאת עם הגולים בבלה. גם לא חפץ ירמיה ללכת אל גדליה לבל יאמרו בני “שארית יהודה” כי לבו הולך אחרי המנצח, אשר נאר מקדש ה', ויחרם את עם יהודה מעל אדמתו. גם נפש יוצאי הגולה היתה מרה על ירמיה בשמעם כי יעזוב אותם וישאר בארץ, כי קוו בצדק, אשר יהיה להם לעזרה בצרות להיות להם לפה ולמליץ לפני נבוכדנצר, אשר כבדוהו מאד, אז יריד ירמיה בשיחו ויתאונן במר נפשו: אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ… כֻּלֹה מְקַלְלַוְנִי. אך דבר ה' היה אליו, כי ישאר בארץ השוממה ויהיה למורה ולאב לבני “שארית יהודה” בני דלת העם אשׁר השׁאיר נבוכדנצר: וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הַמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם. – בלב דוי ונפש נאנחה נפרד ירמיה מקהל הגולים וילך המצפתה אל גדליה הוא ותלמידו הנאמן בָּרוּךְ בֶּן נֵרְיָה, כי לא קוה “להוציא יקר מזולל” וכי “משארית יהודה” תצמח קרן ישועה לכל העם. אם בארבעים השנה, אשר הרבה וירבה מוסר ותוכחה השכם והוכח את “הגדולים אשר המה ידעו דרך יְיָ ומשפט אלהיהם”, לא הצליח להשיב את לב העם לאלהיו, מה היתה תקותו עתה “מהדלים” מרבית בני “שארית יהודה” הכורמים והיוגבים הנבערים מדעת. אך דבר ה' היה אליו לאמר: כי ישאר בארצו – ויקשב וישמע. בעיני נבוכדנצר היה ירמיה לערֻבת השלום ואמונת בני “שארית יהודה” לממשלת הכשדים ועל כן צוה על נבוזראדן לתת לו משאַת וארוחה. באמת היתה במצפה למשיב נפש להשרידים והשארית הנמצאה תחת פקודת גדליה בן אחיקם לראות את הנביא ירמיה יושב בקרבם. הנציב גדליה העביר קול בכל הארץ להודיע גלוי לכל בני עם הארץ, כי רחוקים הכשדים ממחשבת נקם וכל בני “נדחי יהודה” אשר יעבדו את מלך בבל יהיו בטוחים, כי לא יפול משערת ראשם ארצה, וישבו על אחזתם באין מפריע ומכלים דבר בארץ. “וישובו כל היהודים מכל המקומות אשר נדחו־שם ויבואו ארץ יהודה אל גדליה המצפתה” ויעבדו את האדמה וימצאו בה מאה שערים דגן יין ושמן, כי נתנה את יבולה בשפע רב והארץ הריקה מאין יושב היתה רחבת ידים לפניהם. הערים הנשמות החלו לשוב ולהבנות מערמות עפרם וגם בית ה' בנה גדליה במצפה58. כי בית ה' אשר על הר ציון היה שָׁמֵם וְשֻׁעָלִים הִלְּכוּ בוֹ.
מימי קדם קדמתה נחשבה מצפה לעיר קדושה, למן העת אשר בנה בה שמואל הנביא מזבח לה' וישפוט שם את בני ישראל. יושבי ארץ אפרים מבני “שארית ישראל” ובני הנכר הכותים היראים את ה' אלהי ישראל מערי “שכם שִׁלו ושמרון” הביאו מנחה ולבונה אל בית ה' במצפה, ותהי העיר הזאת לעיר הראשה אל “שארית יהודה”. עין חיל המשמר מהכשדים היתה צופיה לא לבד על העם כי אם גם על נציב־מלך גדליה לבל יעשה מִדְחֶה וחיל המשמר הזה הזכיר לבני העם את שפלותם ודלותם, אבל למראה העֹני הנורא והאסון האיום היה גם הניר הזה אשר השאיר נבוכדנצר לממלכת יהודה לפליטה גדולה, כי נשאר חלק מהעם על אדמת ארצם האהובה.
גם “שרי החילים אשר בשדה” ואנשיהם קצרה נפשם לגור מלחמות תמיד עם חיתו טרף והכשדים האורבים עליהם מכל עבר ופנה ויתנו גם הם ידם אל נציב מלך בבל מקרב אחיהם. יוחנן בן קרח ויתר השרים באו בברית עם גדליה, אחרי אשר נשבע להם בשם ה', כי לא יזכור להם נבוכדנצר ראשונות ואם יעבדוהו ייטב להם. בבא שרי החילים גבורים ומלמדי מלחמה אל גדליה המצפתה התחזקה “שארית יהודה” והתקוה טובה החיתה את כל אלה, אשר בשלום נפשם חפצה. אחרי כן בא המצפתה אחד משרי החילים ישמעאל בן נתניה מזרע המלוכה; בבא האיש נעוה הלב וחומס מזמות הזה נאסף השלום “משארית יהודה” אשר במצפה ויבא הקיץ גם לצל הממלכה אשר השאיר נבוכדנצר. לא נודע הדבר אם מאשר קנא ישמעאל בגדליה, כי לא שמו המשרה על שכמו בהיות הוא השר “מזרע המלוכה” ויקש בעיניו להיות סר למשמעת פקיד־נגיד אשר הפקיד מלך בבל בארץ, אם משנאתו את הכשדים וקנאתו היתרה לעמו, אם יד שני הדברים: הקנאה והשנאה היתה בו להשיאהו, כי יעשה המזמתה הנוראה הזאת לרצח נפש גדליה. ישמעאל מצא מנוס לו לראשונה בצל בעלים מלך בני עמון; בעיני המלך הזה היה רע מעשה מלך בבל להשאיר אף צל־ממלכה בארץ יהודה ויסת את ישמעאל בן נתניה לעשות המזמתה הנוראה, אשר על ידה יבא הקץ גם “לשארית יהודה”. שרי החילים ויוחנן בן קרח בראשם ידעו את דברי חומסי המזמות ותחבולות און אשר רקם ישמעאל בסתר ויגלו גם את אזן גדליה ויפצרו בו, כי יתן להם להכות את ישמעאל: “למה יבכה נפש ונפוצו כל־יהודה הנקבצים אליך ואבדה שארית יהודה”. אך גדליה בישרת לבבו ותֻמתו לא האמין גם לדברי יוחנן בן קרח ויאמר לו: “אל תעשה את הדבר הזה כי שקר אתה דֹבֵר אל ישמעאל”.
צדקת גדליה ותֻמת לבו היתה לו ולשארית יהודה למוקש. כארבע שנים עברו מיום אשר היתה ירושלים לחרבה ונפוצות יהודה נקבצו באו המצפתה מסביב להנציב מקרב אחיהם אשר הושיב מלך בבל בארצם. האמללים האלה האמינו, כי עוד מעט ועלתה ארוכה לשבר בת יהודה. אז בא ישמעאל בן נתניה עם עשרת אנשים מרבי המלוכה אל גדליה המצפתה ביום מועד. הנציב קרא אותם לאכול אתו לחם על שלחנו ובמשתה היין קם ישמעאל ואנשיו וישלפו את חרבותיהם וירצחו נפש גדליה הנציב זעמו גם את כל היהודים והכשדים אשר נמצאו שם במצפה, ויעמידו שומרים מסביב לעיר לבלי תת יוצא ובא גם להנשים והטף להגיד את המעשים הנוראים אשר נעשו בעיר; וכאשר נודע לישמעאל, כי ביום השני יבאו שמונים איש משכם שִלו ושמרון נושאים מנחה ולבונה לבית ה' ויצא לקראתם ויקראם אל גדליה ובבאם העירה שחט אותם לאחד אחד שבעים איש וישאר מהם אך עשרה אנשים אשר הבטיחו אותו לתת לו את “הַמַּטְמֹנִים אשר להם בשדה”. אחרי עשותו המזמתה הנוראה הוליך ישמעאל שבי את כל שארית יהודה: בנות המלך צדקיהו וסריסי הארמון עם הנביא ירמיה ותלמידו ברוך בן נריה וימהר לשוב ארצה בני עמון מעבר לירדן מזרחה, שם האמין הנבל למצוא מנוס ומחסה בצל מְגִנו מלך בני עמון ולהיות בטוח מחרב נוקמת אשר יריק אחריו מלך בבל.
אך לארך ימים לא יכול הנבל ההולל הזה להסתיר את מעשהו במחשכים. יוחנן בן קרח ויתר שרי חחילים שמעו את מעשה הרצח הנורא וישתוממו ויחרדו, כי ראו בהדבר הזה קץ תקותם האחרונה, כי מעתה הנם נתונים שנית לחיי־עמל, חיי גולים נהדפים ונרדפים, ויחגרו שארית כחם לרדוף אחרי המרצח ואנשיו, וימצאו אותו על יד הנהר אשר בקרבת “גבעון” ותטש המלחמה ביניהם. השבוים אשר הוליך ישמעאל שמחו לראות את פֹדיהם וישובו וילכו אל גדוד יוחנן, אך ישמעאל נמלט בשמונה אנשים ויעבור את הירדן וישב אל ארץ בני עמון. עצתו הרעה קמה ותאבד גם “שארית יהודה” ותגלה מעל אדמתה במות גדליה בן אחיקם. האמללים הנשארים היו אובדי־עצות ולא ידעו מה לעשות: להשאר בארץ יראו מאד לנפשותם, כי ידעו אשר נבוכדנצר, אם לא ידרוש מהם דמי הנציב אשר הפקיד בארץ, הנה לא יחדל מנקום מהם נקמת דם הכשדים השפוך ובחמתו לא ישים פדות בין צדיק לרשע וגם אותם ישפוט משפט מרצחים ובוגדים. וגם מבלעדי הדבר הזה איכה ישבו בהארץ השוממה מבלי תומך וסועד, אפס עצור ועזוב? על כן היתה מחשבתם הראשונה לצאת גם הם בגולה ולרדת מצרימה. יוחנן בן קרח והעם אשר אתו שמו פניהם נגבה, אך בעבור הבהלה הראשונה הרגיעו גם את רוחם ויתנו מקום גם למחשבת אלה, אשר עוד נסו להחזיק בקרנות ארץ מולדתם מצאת בגולה אל ארץ נכריה. כפי הנראה מסגנון הכתובים היה ברוך בן נריה המעורר אותם לְהִשָּׁאֵר בארץ אבותיהם (עי' ירמיה מ"ג ג') ואחדים משרי החילים נטו אחריו. אז, כאשר חלקו בני העם לחצי, גמרו השרים אֹמר, לשאול את פי ה' ביד ירמיה, למען דעת את המעשה אשר יעשה, המעשה אשר בו תלואים חיי אלפי אחיהם, כי “יחלה ירמיה את פני ה' ויתפלל בעד כל־השארית הזאת, כי נשארו מעט מהרבה!!”, וישבעו בה', כי ככל היוצא מפי הנביא ישמרו לעשות אם טוב ואם רע:
עשרה ימים היה ירמיה מתנפל לפני ה' וירב תפלה ותחנונים לאלהי מעזו, כי יאציל מרוחו עליו וינחהו בדרך אמת, להורות “לנדחי יהודה” הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשו. הצרות הרבות אשר מצאוהו העיבו את נפשו ורוח הנבואה לא נגלתה עליו כפעם בפעם בימים הראשונים. בעשרת הימים האלה היתה רוח אחרת עם שרי החילים ויחלטו כלם לעזוב את הארץ. ויהי מקץ עשרת ימים, כאשר היה דבר ה' אל ירמיהו, ויקרא אליו את יוחנן בן קרח ושרי החילים וכל העם למקטן ועד גדול, להשמיעם את דבר ה', כי ישבו בארץ הזאת ולא ייראו מפני מלך בבל, כי יתן ה' להם רחמים ורחם אותם והשיבם אל אדמתם. ואם ישימו פניהם לבא מצרימה והיתה החרב, אשר הם יראים ממנה בארץ הזאת, תשיג אותם במצרים, והרעב, אשר הם דֹאגים ממנו, ידבק אותם שמה ואחריתם במצרים תהיה להכרית, ואיש מהם לא ישוב ויראה ארץ מולדתו. ויהי ככלות ירמיהו לדבר אל כל העם את הדברים האלה ויקראו אליו שרי החילים לאמר: שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר, לֹא שְׁלָחֲךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ… כִּי בָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אוֹתְךְ בָּנוּ לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְּיַד הַכַּשְׂדִים לְהָמִית אוֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל. ומבלי לשנות עוד את דעתם שמו כל השרים פניהם מצרימה ועמם נסעו כל בני העם ברצונם או שלא ברצונם, גם ירמיהו וברוך ירדו עמהם מצרימה, כי לא יכלו להשאר לבדם בהארץ השוממה. מחנה הגולים נסע הלוך ונסוע הנגבה ויבאו עד עיר הגבול תחפנחס (Taphnai) על יד אחת מזרֹעות הנילוס. פרעה חָפְרע קבל את הגולים האלה במאור פנים, כי זכר להם את כל אשר נשאו וסבלו, על כי הסית אותם למרוד בבבל וכי כל הרעה אשר באה על יהודה היתה מידו. שמה מצאו משפחות רבות מהיהודים אשר באו עוד לפניהם וישבו במגדול, בתחפנחס, בנף (Memphis) ובפתרוס. כה שבו בני יעקב לגור במצרים שנית, אחרי בֹא שמה בראשונה לגור שמה לפני אלף שנה ויותר. אך מה שונה היה מעמדם אז ממעמדם עתה! אלה העברים אשר באו עם יעקב לגור במצרים, היו רֹעים אמיצי רוח וכבירי כח, מלאים תקות החיים ומפיקים עז וגבורה ונפשם עוד לא נשחתה בתשואות חיי הערים ושאונם והמונם; האנשים האלה היו שלמים ברוחם, דעתם וחפצם, והיום שבו שנית בני יעקב, צאצאי צאצאיהם של הרֹעים הקדמונים, לגור במצרים עדת גולים וסורים, דווים וטחופים בלב דוי קרוע ומרתח, בנפש נאנחה ורוח כהה, נואשים מתקוה ורצוצי משפט וכבוד אנשים בארץ. ביניהם היו רבים אשר עזבו מקור מים חיים מקור־ישראל ויתעו ללכת לרעות בשדה אחר, ויטשו עמם ונחלתם, עד כי לא מצאו עוד נחם וארוכה למכותיהם בתורת אלהיהם ומורשת אבותם, אך עוד לא נבלעו בגוים ועוד לא אבדו בארצות אויביהם. ככל הגולים על דברי מדינה התועים בארץ נכריה, הרבו גם הם לשמוע ולהקשיב את כל אשר קרה בימים ההם בדברי המדינות וישלו נפשם בתקות כֹזֵבות, כי עוד מעט וישובו אל ארצם לחיות כחפצם כימי שבתם על אדמתם.
בימים ההם היתה ארץ יהודה למדבר שממה, כי “בָנֶיהָ יְצָאוּהָ”. נבוכדנצר לא הביט בנפש שוקטה על מעשה הרצח, אשר נעשה להנציב מבני יהודה והכשדים אשר עמדו על ידו. מלך בבל הוציא עתה למשפט צדק, כי לא טוב עשה גם בהשאירו אף צל־ממלכה בארץ יהודה וישען על ערבת השלום אשר נתן לו איש אחד – גדליהו בן אחיקם – לבדו. אז שלח מלך בבל שנית את איש ימיני נבוזראדן רב טבחים ליהודה לעשות שפטים; את יוחנן בן קרח ושרי החילים לא מצא נבוזראדן בארץ, כי הקדימו לצאת מן הארץ מיראתם את הכשדים וישארו רק בני דלת עם הארץ מהכורמים והיוגבים ונשיהם ובניהם ואותם – שבע מאות וארבעים וחמש נפש – הגלה בבלה בגלות השלישית אחרי יְהוֹיָכין מלך יהודה (בש' 652 לפני חב"ש). כאשר יקרה בכל עת ושעה כן היה גם הפעם: החפים מפשע נשאו וסבלו עון הזדים והמרעים. אחרית המרצח ישמעאל לא נודעה. אך שם גדליהו נשאר לזכר עולם בקרב הָאֻמָּה הישראלית ויום מותו, בשלישי לחדש השביעי הוא חדש תשרי, היה ליום צום, בכי ומספר ויקרא בשם “צום השביעי” לגולי בבל ולכל בני הגולה בארצות מושבותיהם עד היום הזה. ארץ יהודה היתה למדבר שממה “מִבְּלִי אִישׁ עוֹבֵר וְלֹא נִשְׁמַע בָּהּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ”59. אחד מנביאי הזמן יקרא במרירות נפשו: עָרֵי קָדְשְׁךְ הָיוּ מִדְבָּר צִיץ מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה. כל המשא וכל החזון אשר נשאו הנביאים על עם ישראל ויהודה וארצו מיום היותו לגוי עד אשר פסקה הנבואה מישראל קמו ונהיו ודבר אחד מדברי הנביאים לא נפל ארצה. האדמה נעזבה מעובדיה וַתָּרָץ את שבתותיה כל ימי השִמה, כאשר לא שבתה בימים אשר ישבו בני עמה עליה, ותהי ארץ אשר אין אדונים לה, מלבד בקצה גבול יהודה בארץ הנגב, אשר שם התנחלו האדומים ויירשו את הארץ ברצון הכשדים או למרות רצונם, וארץ ירושתם זאת הגיעה עד השפלה אשר על פני הים הגדול (התיכון)60. מכל שכני ממלכת יהודה, “רעיה אשר בגדו בה ויהיו לה לאויבים”, זכרו בני יהודה את כל הרעה אשר עולל להם אדום, כי מלבד אשר האדומים שללו וחמסו ויהיו כאחד הנכרים אשר יַדוּ גורל על ירושלים עוד עזרו לרעה ויעמדו על הפֶרק להסגיר שרידי הפליטים ויירשו את נחלת ישראל. נביאי הזמן ההוא נבאו ימי רעה, חרב, הרג ואבדן ושממות עולם על הממלכה החטאה הזאת והעם “הקטן בגוים ובזוי מאד”, כי “גם עליה תעבר כוס” וחרב אל נקמות תרד על אדום עם חרמו למשפט, כי עוד יבוא יום נקם לה ושנת שלומים לריב ציון, או־אז “תחרב אדום מדור לדור” ועד נצח לא תבנה עוד.
אף כי בני יהודה בכל ארצות גלותם פגשו רק איבת עולם ושנאה גלויה או כבושה, ארצם היתה שממה ושארית נחלתם נהפכה לזרים, בכל זאת לא נתיאשו הגולים היורדים מצרימה מתשועה קרובה לשוב אל ארצם ולהתנחל בה שנית. דברי המדינות בימים ההם והמלחמות אשר פרצו אז בארץ העירו בלבם תקות כאלה ועוד הפעם היה מצרים “למבטח מזכיר עון לבית ישראל”. פרעה חָפְרַע יצא עוד הפעם בחיל כבד למלחמה נגד נבוכדנצר. בעת ההיא בא הקץ למלחמת שלש עשרה שנה אשר נלחם מלך בבל על צור. בשנה אחת אחרי חרבן ירושלים השלים נבוכדנצר את צור אחרי “אשר העביד את חילו עבודה גדולה בשלש עשרה שנה, ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד”, כי לא ספח את צור אל ממלכתו ותהי רק לו למס עובד ויטל עליה רק לעזור אותו באניות מלחמתה בעת מלחמתו עם אחד הממלכות. נבוכדנצר לא נגע לרעה בסחר צור ובעשרה וחמדת הגוים אשר בקרבה, רק את המלך אתבעל השני הגלה בבלה וַיַּמְלֵךְ מלך אחר בצור וצידון. אך בעת אשר השלים נבוכדנצר עם צור ויחזק את ממשלתו עם הממלכה שרתי בימים בעת ההיא יצא פרעה חָפְרַע למלחמה על האי קפריסין (Cypern) ובעזרת אנשי חיל מהיונים לכד את האי ומשם נטה ידו על צור וילכוד את צידון ויקח רב שלל מערי צור. המעשים האלה אשר נעשו בקרבת ארץ יהודה עוררו תקוה בלב היהודים היורדים מצרימה, כי עוד מעט ופרעה חפרע יפרוש מצודת ממשלתו גם על יהודה הקרובה לצור ויתן להם לשוב לארצם ולחדש את מלכותם תחת הָחָסוּת בצל פרעה61. אך דבר ה' ביד הנביא ירמיהו היה לבל ישלו נפשם בתקוה כֹזבה. הגולים היורדים מצרימה עוד הוסיפו סרה ולא לקחו מוסר גם אחרי כל הרעה אשר הפגיע ה' בהם, ויזנו אחרי אלהי ארץ גלותם ויעבדו להאלילה מְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם (Neith) ויעשו לה כַּוָּנִים ויסכו לה נסכים, ובעבדם אלהים אחרים לא חדלו בכל זאת מהעלות שם ה' על שפתם ובשמו נשבעו. בפעם האחרונה לעת זקנת ירמיהו, לפני לכתו בדרך כל הארץ, שלח הנביא המוכיח לקרוא אליו את כל אחיו בני הגולה אשר במצרים בערי מגדול נֹף ותחפנחס ויוכיחם וייסרם כאשר ייסר איש את בנו בדברים יוצאים מן הלב לאמר: "לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֔ם לְהַכְרִית לָכֶם אִישׁ וְאִשָּׁה עוֹלֵל וְיוֹנֵק מִתּוֹךְ יְהוּדָ֑ה לְבִלְתִּי הוֹתִיר לָכֶם שְׁאֵרִית: לְהַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם… לְמַעַן הַכְרִית לָכֶם וּלְמַעַן הֱיוֹתְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה בְּכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ אך בני דורו אשר באזניהם דבר את דברי תוכחתו השחיתו התעיבו עלילה ויאטימו אזניהם משמע נכחה וגם בֹשת לא ידעו ויענו את ירמיה, כי החזיקו ברעה וימאנו לשוב, וביותר רבה מאד עזות הנשים המתהוללות בעבודת אלילי מצרים. באמרן: עָשׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ
וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ֑םִ וַנִשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ: וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל: נגד דברי עזות, הוללות וסכלות כאלה היה דבר ירמיהו אל בני עם תעי לבב ונשותיהן עזות הלב לאמר: הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת נִדְרֵיכֶם… וְתַמּוּ כָל אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב עַד כְּלוֹתָם: וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר וְיָדְעוּ כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם דְּבַר מִי יָקוּם מִמֶּנִי וּמֵהֶם ויתן להם ירמיהו אות, כי גם אחרית פרעה חפרע, אשר הם בוטחים עליו, תהיה להכרית “כאחרית צדקיהו מלך יהודה אשר נפל ביד מלך בבל אויבו ומבקש נפשו”.
שני נביאי הדור ההוא: יחזקאל בבבל וירמיהו במצרים חזו חזות קשה על פרעה חפרע, כי “זרועו תשבר בידי נבוכדנצר ובת מצרים תנתן ביד עם צפון”, ובאמת היתה אחרית פרעה חפרע רעה ומרה: בחצותו את בני ארץ “קיריני” (Kyrene) הֻכּה חילו מכה רבה ואנשי המלחמה מהמצריים, אשר היו עוינים את פרעה הפרע, על הותירו לטובה את “השכירים” מבני הנכר אנשי החיל מבני הַיְוָנִים וְהַכְּרִים, התקשרו עליו. אחד מבני דלת העם ושמו "אַמְסִיס (Amosis או Amsis) עמד בראש המֶּרד ויכה את חיל פרעה חפרע בשדה מלחמה ויהדפהו מכסאו ויחנקהו וימלוך תחתיו. המלך החדש לא ידע עוד את בני יהודה המתגוררים במצרים ולא מצא בהם חפץ. היהודים הגולים נעזבו לנפשם וידעו אז, כי חלומות שוא חלמו להם לשוב ולהתנחל בארצם העזובה בישע ימין מלכי מצרים.
באשר זקן ירמיהו ובא בשנים הוסיף עצבת וילך קדר כל היום ברוח נכאה ונפש נעצבה ממגנת לב, כי לא יכול למלא דבר יְיָ בידו “לְהוֹצִיא יָקָר מִזוֹלֵל”. היהודים היורדים מצרימה הקשו ערפם, החזיקו באולתם וימאנו לשוב אל עמם ואלהיהם, אך הזרע לצדקה, אשר זרע הנביא המוכיח בארץ תלאובות עלה כיונק בארץ שנער; דברי הנביא ירמיהו ואחיו הנביאים הכו שרש ויעשו פרי תהלה בגלות יהודה אשר בבבל. קרן אור־חדש עלתה לשארית יהודה מירכתי צפון ועל אדמת נכר נראתה פעֻלת “הנביא לגוים” ותעודתו הנשגבה לא לבד לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, לְהַאֲבִיד
וְלַהֲרוֹס כִּי אִם גַם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ…
-
המחבר מבאר פה המלה „בְּמִסְכֵּנַת” בהוראת „ערי מסכנות”, כלומר שאינו נחוץ לאצור התבואה ולשמרה משנה לשנה. המעתיק ↩︎
-
זה הארון כמו שנאמר אתה וארון עזך. [המעתיק] ↩︎
- ע' בבא בתרא צ"ט ע"א. ↩︎
-
החכם המחבר נשען על המקרא במלכים ד' ב': “ואלה השרים אשר לו, עזריהו בן צדוק הכהן”, אך מדברי הכתובים בדברי הימים (ה' ל"ד, ל"ז) נראה מפורש שעזריהו השני “אשר כהן בית אשר בנה שלמה” היה דור ששי לצדוק ואם נאמר גם כן דבר שמתקבל יותר על הדעת שהכהן הגדול בימי שלמה היה עזריהו הראשון, מוכיחים הדברים שהיה נכד צדוק ובן אחימעץ הנודע מימי דוד ולא בנו וע' פי' הרדק ודעתו בזה. ↩︎
- הוא הנודע בשם ים סוף או לשון ים ערב. ↩︎
-
הדבר הזה נמצא כתוב בהכתובת על גבי האבן – משע מלך מואב, אשר נמצאה במסבי ים המלח בשנת 1868 וע' ס' “דברי ימי היהודים”. כי כל החדשה בעבודת הבעל ברית הידידות עם יהודה וצור וכל הליכות המדינה פנימה וחוצה בימי אחאב יצאה מאת עמרי אביו נראה מפורש מדברי הכתוב (מיכה ו, ט"ז). ↩︎
-
הדברים האלה נאמרו מפרש בדברי הכתוב במלכים א', ב', ל"ד. משם נראה כי מלחמה גדולה היתה בין בן-הדד לעמרי וכי כשל כח ישראל במלחמה ועמרי מלא אחרי כל התנאים הקשים אשר הטיל עליו המנצח בן הדד. ↩︎
-
הרב המחבר בחר לו דרך חדשה בסדור הספורים על פי הכלל שכללו לנו חז"ל “אין מוקדם ומאוחר בתורה”. מדברי איזבל אל אחאב בספור נבות היזרעאלי: “אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל”. (מ"א, כ"א ז) נראה שמעשה נבות היה בימים הראשונים לשבת אחאב על כסא מלכותו. על פי תרגום השבעים נראה שפרשה כ"ב מחוברת עם פרשה כ' ופרשה כ"א עם י"ט. הפרשיות כ' וב"ב מספרות דברי ימי המלחטות בין ארם וישראל וממשמעות הכתובים נראה מפורש שזמן המעשים האלה הוא בארבע שנים האחרונות למלוכת אחאב. גם המעשים בהפרשיות י"ח וי"ט: מההתגלות על הר הכרמל, השפטים אשר עשה אליהו בנביאי הבעל והאשרה, מנוסת אליהו והסתתרו בהר חורב, החזון על הר סיני והצווי למשוח את יהוא בן נמשי למלך על ישראל מתיחסים גם כן בלי ספק אל השנים האחרונות למלוכת אחאב ואחרי שלשת שני הרעב, גם לא יתכן הדבר כי אחרי אשר שלחה איזבל מלאך אל אליהו לאמר "כי תשים את נפשו כנפש אחד מהם (נביאי הבעל) והוא נס המדבר ישוב עוד הפעם ליזרעאל לחזות לאחאב וביתו חזות קשה. מכל זה הוציא הרב המחבר לאמת משפט, שערוב פרשיות יש כאן ומעשה נבות היה בראשית ימי מלוכת אחאב ושלשת שני הרעב עם המעשים על הר הכרמל ואחריהם דברי המלחמות בין ארם וישראל כלם מתיחסים אל השנים האחרונות בימי מלוכת אחאב. ↩︎
-
על דבר הרעב בעצם העת ההיא בימי אתבעל המלך נמצאו זכרונות בספר דברי הימים לצורים וצידונים בעדות התוקר “מענאנדער” ועיין ביוסף פלאוויוס בספרו קדמוניות 2, 13, VIII ↩︎
-
(עיין יוסף פלאוויוס בקדמוניות IX, 3, 1). ↩︎
-
לפי השערת הרב המחבר הַכָרים המה בני השבט הנודעים בשם (קאָריער) ואשר מהם לקחו מלכי מצרים, צור וכרתים (Cypren) שכירים לאנשי מלחמה ושומרים לראשם וקרוב הדבר כי מאת אתבעל מלך צידונים היתה שומה על נכדתו עתליה להעמיד החיל הזה בירושלים להיות שומרים לראשה ולהגן בעדה אחרי אשר לא בטחה בהעם, בדעתה כי זרה רוחם לה ולמעשיה. ממשמעות הכתובים (מלכים י"א ד' י"ב) נראה, כי התאר לאנשי המשמר “באי השבת ויוצאי השבת” נתחדש בימי עתליה ומזה הוציא המשפט. כי תעודת אנשי המשמר אלה היתה להניא את העם מבוא בית ה' בימי שבת ומקראי קדש עיין בהספר האשכנזי ע"ד הענין הזה בחלק ב', כרך ב' עמוד 53 בהערה. שפ"ר. ↩︎
-
סדר הזמנים למלכי ישראל ויהודה היא ההלכה החמורה בספורי כתבי הקדש; בה נתחבטו כל גדולי המפרשים וכל יודעי העתים: רש"י והרד"ק, הרדי"א עם בעל סדר עולם, הראב"ד ובעל מאיר עינים, הריט"ל צייץ והרב רש"י פין (בספרו “שנות דור ודור”) עם חכמי העמים אשר חתרו להביא לידי הסכמה חשבונות כתבי הקדש עם סדר השנים לשלשת-המלכים מאשור ובבל בפי שנמצא בכתב היתדות. אך בכל דבריהם לא נמצא פתרון נכון לפשט את עקמימות הכתובים עפ"י פשוטו של מקראות המכחישים זה את זה תכלית הכחשה. לדוגמא: עי' מלכים א' כ"ב, נ"א-נ"ב, שני כתובים המכחישים את השלישי מ"ב , א', י"ז; על הכתוב מלכים ב' י"ג י' יאמר רש"י: “מקרא זה מוכחש משני צדדין ולא מצאתי לו מתקן”. אמנם ביותר רבו המבוכות והסתירות בפרשיות י"ד-ט"ו, שני הכתובים בפרשה ט"ו: א', ח', מכחישים את הכתוב בפר' י"ד כ"ג במספר שנות מלוכת ירבעם מבית יהוא עיי"ש. כל עמל המפרשים ליישב הסתירות, בלי תקון ושנוי, עלה בתהו. הרב המחבר סלל לו מסלה חדשה בישוב המקראות על פי דעת סדר המאורעות הבולטים ויוצאים מדברי כתבי הקדש להנביאים ונכחים לכל איש המבין דבר מתוך דבר בדברי ימי העמים הקדמונים; לראשונה יעיר, מלבד ההכחשות במספרים גם על איזה דברים שקשים להולמם במ"ב בפרשה י"ד, י"ט כ"ב, שם נאמר: א) הקושרים המיתו את אמציהו בלכיש. “וישאו אותו על הסוסים ויקבר בירשלים עם אבותיו בעיר דוד” דברים המורים על קבורה בכבוד גדול מה שלא עשו הקושרים בשום אופן. ב) בפסוק כ"ב: “הוא בנה את אילת… אחרי שכב המלך עם אבותיו” דברים שאין להם שחר ומיותרות הלא ט"ו שנה היה עזיהו במלכו ואיך יכל לבנות את אילת ולהשיבה ליהודה לפני שכב המלך עם אבותיו? ג) הלשון בפסוק כ"א: “ויקחו כל עם יהודה וימליכו את עזריה והוא בן שש עשרה שנה” תורה מפורש “שהעם” למרות עיני “שרי יהודה” הושיבו את בן המלך מבית דוד על כסא אבותיו. ד) מדברי הנביאים: יואל, עמוס ועובדיה נראה ברור שהאדומים השתרעו על גבולות יהודה, הגיעו עד שערי ירושלים וישבו שבי נפש אדם ויעשו נקמות נוראות בבני יהודה, אך על זמן המאורע הזה לא נמצא מקור מפורש. על פי כל הדברים האלה בא הרב המחבר לכלל ההחלטות האלה: א) אמציהו הומת בשנת ט"ו לירבעם בהיות עזיהו עוד נער קטן בן ד' שנה; ב) אז תפשו הקושרים “שרי יהודה” את מושכות הממשלה בידיהם כאשר יהיה הדבר “בין מלכא-למלכא” ותהי עת מהומה וריב אזרחים ביהודה; ג) האדומים מצאו עת כזאת נכונה לפניהם לעלות ביהודה ולעשות נקמות על כל הרעה אשר עשה להם אמציהו בתפשו את עיר הסלע (ע' מ"ב י"ד, ז', דה"ב כ"ה, י"א-י"ב) והקושרים רוצחי-מלך לא מצאו און בנפשם לעמוד בפני האויב מחוץ; ד) אחרי י"א-י"ב שנה לממשלת אצילים-עריצים (oligarchie) נלאה העם לשאת עלם ויקחו כל עם יהודה וימליכו את עזיהו והוא בן שש עשרה שנה. ה) בעת רצון כזאת כאשר דבקו בני העם במלכם מבית דוד זכרו את המלך המומת בידי הקושרים-האצילים וישאוהו על הסוסים ויקברוהו בקברות אבותיו בכבוד מלכים בעיר דוד. ו) אז שם עזיהו את לבו לראשונה להשיב נקם ושלם להאדומים עוכרי ארץ יהודה ויקח מידם את אילת אשר בגבול אדום “אחרי שכב המלך עם אבותיו” כלומר אחרי הִקבר אמציהו בקברות המלכים. ז) לפי"ז היה שנות מלכות ירבעם השני: מסוף שנת ט"ו לאמציהו עד מותו – י"ד שנה; כי"א אויב שנה בין מלכא-למלכא וימי-המהומה ביהודה; מן מלכות עזיהו עד תחלת שנת ל"ח למלכותו – ל"ז שנה ובסך הכל קריב לס"ג שנה לשנות הלבנה שבן היו מונין ביהודה שהן ס"א שנות-החמה למנין שהיו מונין בישראל. אלה הם תכן דברי הרב המחבר בקצור נמרץ, והרוצה לעמוד על עיקרי הדברים עם כל הראיות וההוכחות שמביא הרב המחבר להחלטותו ועיין בספרו הגדול דברי ימי היהודים חלק ראשון בציון 19 № בסוף הספר ופה אין מקום להאריך, והרוצה לדעת גם דעות חכמי העמים בזה יעיין בספר: לייפציג 1880 Chronologie d Bibel וס' Geschichte d. Semitischen Alterthums לייפציג 1881 שניהם מאת הח' Floigl ↩︎
-
כל הדברים האלה לקוחים מדה"ב פרשה כ"ו א' י"ז. משם נראה כי עזיהו היה המלך הראשון ביהודה אשר עשה בתחבולות מלחמה ויכונן גדודי חיל מביני מכונות וכלי-קלע ועושי מלאכת מחשבת בבצרם המימה בהעלותם כלי-מפץ והבירניות לירות מהם על האויב הקרב אל העיר (Geniecorpus.) ↩︎
-
המספר ששים אלף בתי אבות יוצא מפורש מהחשבון אלף ככר כסף והככר שלשת אלפים שקלים – ובסך הכל 3,600,000 שקלים וחמשים שקלים וחמש אחד ראש בית אב. הרי ששים אלף ראשי בתי אבות “מגבורי החיל” כלומר עשירי-עם. ע' מלכים ב' צ"ו י"ט-כ'. ↩︎
-
החשבון הזה יצא להרב המחבר מנבואת ישעיה הראשונה בשנת מות המלך עזיהו (ישעיה ד', א') היא שנת 825 לפני חב"ש ונבואתו ופעולתו בימי מצור סחנריב מלך אשור על ירושלים בשנת 789 לפני חב"ש. המתרגם. ↩︎
-
הרוצה לעמוד על עקרי הדברים ולמצוא סמוכים ממקראות מפורשים, כי ישעיה היה מיסד קהל-ענוים וכו' יעיין בציון 5 № ח"ש ספר I מספר “דברי ימי היהודים” להרב המחבר. המתרגם. ↩︎
-
עיין בספר העתי Frankel-Graetz Monatsschrift לשנת 1874 צד 484. ↩︎
-
ע' יחזקאל כ' כ"ו וכנראה מְכֻוָנִים לזה גם דברי הנביא מיכה ו' ז'. המתרגם. ↩︎
-
ממשמעות הכתובים בדברי הימים פרשה ל' י' י"א י"ח ופרשה ל"ד ט' נראה מפורש, כי שרידי עשרת השכטים התאחדו עם אחיהם בממלכת יהודה, ועיין תלמוד בבלי מגלה י"ד ע"ב וערכין ל"ג ע"א. המתרגם. ↩︎
-
הרב המחבר בחלק הראשון בספרו הגדול בציון 19 מצד 476 עד 481 מוכיח ממשמעות הכתובים וביותר ממה שנאמר במלכים ב' כג כב: “כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים וכו' וכל ימי מלכי ישראל” ועוד כמה ראיות אחרות שבמלכות יהודה היה נהוג רק החשבון לחדשי הלבנה וימות השנה היו שנ"ד ימים. וזוהי ג"כ דעת חז"ל באמרם שחזקיה עבר ניסן בניסן, כלומר שראה את זמן האביב מאחר לבא וחג הפסח יהיה לפני בא זמן האביב. הרוצה לעמוד על עיקרי הדברים בארוכה יעיין בהציון הנ"ל ועי' לעיל צד 108 בהערה ופה אין מקום להאריך. המתרגם. ↩︎
-
הדברים האלה יסודתם בנבואת ישעיה (י"ד, ל"ב) ויוצאים ברור ממחקרי התולדה בספרו של החכם Mover: Die Phönezier. ↩︎
-
הרוצה לעמוד על מקור כל הדברום האלה יעיין בהמאמר הגדול על הנושא הזה כתוב מאת הרב המחבר במה"ע הירחי: פראנקל-גראטשע מאנאטסשריפט לשנת 1874 צד 489 המתרגם. ↩︎
-
כל הדברים האלה ע' ישעיה כב, דה"ב ל"ב וישעיה ל, לא, לב ↩︎
-
מספר דברי הימים להסופר היוני המהולל הירודוט II 141 ↩︎
-
ע"ד כל הנאמר במקום הזח מדברי המדינות בימי חזקיהו אחרי מפלת סנחריב ע' מ"ב י"ח ודברי הימים א' פרשה ד' בפ' ל"ח מ"ג, עזרא ב' ו', ח' ד', י' ל'; נחמיה ג' י"א ז י"א, י' ט"ו והרב המחבר העמיק הרחיב בהחקירה הזאת בציוניו 7 № המתרגם ↩︎
-
יוצא להרב המחבר מדברי יחזקאל פרשה מ"ד פסוק ז' מ': בהביאכם בני-נכר ערלי-לב וערלי בשר להיות במקדשי לחללו את ביתי וג’ו – כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי וכו' וכו' עיי"ש. בדרך הזה יבאר ג"כ את המקרא בזכריה (י"ד כ"א) ולא יהיה כנעני עוד בבית ה'. שהכונה על כהני אל נכר מבני הכנענים אשר מלכי יהודה הרשעים נתנו להם מהלכים בבית ה'. המתרגם. ↩︎
-
כי הכהנים בני אהרן היו ג"כ כהני האשרה ויתר עצבי הגוים נאמר מפרש במלכים ב כ"ג ה' ט' ובצפניה א' ד': “והכרתי וכו' את שאר הבעל את שם הכמרים עם הכהנים”. כי הכהנים הנתעים אחרי הבעל היו מבני אביתר, הוציא הרב המחבר מהמקראות ביחזקאל מ"ד ט"ו. “והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי”, עוד שם מ"ה י"א: “מבני צדוק” אשר לא תעו בתעות בני ישראל וכו' מזה נראה ברור כי הכהנים אשר תעו בתעות ישראל היו מבני אביתר ואכמ"ל. המתרגם. ↩︎
-
על דבר אסר-חדן ומלחמתו במצרים ובפלשתים וכפי ההשערה גם בישראל ויהודה ע' בספר הירחי לפראנקל-גראֶטץ משנת 1874 במאמר גדול מהרב המחבר: על פי ההוכחות השונות ובירור כל חלקי המחייב והסותר יבוא הרב המחבר לידי ההחלטה, כי בהלחם אסר-חדן במצרים ובמסעו דרך ארץ פלשתים פשטו אחדים משרי צבאותיו גם ביהודה והם הוליכו שבי את מנשה ועל כן נאמר בדברי הימים ב' ל"ג י"א “ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה” דברים המורים שפני המלחמה לא היו כנגד יהודה, כי אם שרי צבא אחדים מדי עברם דרך פלשתים פשטו ביהודה. על יתר דבריו, כי אסר-חדן ולא שלמנאסר הושיב את הכותים בראשונה וישלח אליהם כהן מבני ושראל ללמדם חקי אלהי ישראל נסתייע הרב מהכתוב המפורש בעזרא ד' ב' בדבר הכותים אל זרבבל וראשי האבות לאמר: “כי ככם נדרוש לאלהיהם ולו אנחנו עובדים מימי אסר-חדן מלך אשור המעלה אותנו פה”. מזה נראה שהספור מגרי האריות במלכים ב' י"ז כ"ד מ"א מוסב על זמן מאוחר מן גלות עשרת השבטים ע"י שלמנאסר, או אם נאמר כי אחרי אשר הביא שלמנאסר שבטי העמים הרחוקים על אדמת ישראל שב אסר-חדן שנית להושיב עוד עמו ממלכתו בנחלת עשרת השבטים מלפנים. והנה אם נקבל ההנחה הזאת אז נראה כי למצער בצפון ארץ ישראל היתה יד אשור רוממה בימי מלכה אסר-חדן, גם דברי הנביא נחום, אשר ירגיע לב בני ישראל החרד מתנופת יד אשור ויאמר (נחום א' ט') מה תחשבון אל ה' כלה הוא עושה? לא תקום פעמים צרה. כמסייעים להדעה הזאת. והרוצה לדעת פרטי החקירה הזאת, יעיין בהמאמר הנ"ל ששם באו כל המקורים אשר לסופר דברי הימים בהמקצוע הזה. המתרגם. ↩︎
-
ההשקפה העיונית מהרב המחבר על דבר תכונת ספר דברים, או כאשר יכנוהו חז"ל בשני התלמודים בשם “ספר הברית”, היא יקרה ונכבדה גם כשהיא לעצמה מבלי קשר ויחס עם דברי ימי התקופת שאנו עוסקים בה עתה. אמנם גם לההחלטה כי “ספר התורה ביד משה” אשר מצא חלקיהו הכהן וימסרה לשפן הסופר להראותה אל המלך יאשיהו היה ספר משנה התורה, גם לה ישנם סמוכים בדברי קדמונינו נוחי נפש: בירושלמי שקלים פ"ו אמרו חז"ל (ודבריהם נשנו מאת כל מפרשי המקרא הקדמונים) “ויהי כשמוע המלך את דברי התורה ויקרע את בגדיו: מה שמע? ראה המקרא שכתוב: יולך ה' אותך ואת מלכך” וכו' ולמי שספר עזרה לתחלתו הוא נגלל על כן פגע בספר דברים לראשונה וישתומם על כל הכתוב שם. שני המפרשים הפשטנים הגדולים: הרד"ק והרלב"ג מפרשים המקרא בסגנון אחד ושפה אחת ודברים אחדים לשניהם בישוב הפליאה הגדולה הזאת באמרם: “יתכן שראה התוכחות עם כל הענינים הנמשכים אליהם במשנה תורה כי שם נרמז ענין גלות שמרון עם גלות יהודה ומלך יהודה” עיין שם. אמנם עוד יותר מהם העמיק הרחיב ליישב המקראות על הדרך הזה הפירוש על דברי הימים המיוחס לרש"י (אף שאיננו מרש"י, כי אם מאחד משלומי אמוני ישראל מחכמי התוספות מתלמידיו או מתלמידי תלמידיו של רש"י בנגב אשכנז במגנצא או ווירמיזא וחי בשנת תת"ק לערך, באשר יוכיח בראיות מכריחות החכם צונץ בספרו תולדות רש"י). המבאר הקדמון הזה יאמר בדברי הימים כ' ל"ד י"ד) מפורש בדברים האלה: “את ספר תורת ה' ביד משה משנה תורה” ובפסוק ל' ישוב ויבאר בהרחבת דברים לאמר: ספר הברית הרי כל החרדה שחרד יאשיהו על שנמצא כתוב “יולך ה' אותך” וראה שקראה התורה אותה ברית" וכו' “וראה שכתוב ושמרתם את דברי וגו', אתם נצבים” וגו' עיי"ש כל הדבור עד סוף הפרשה. אמנם להנחת המחבר, כי למשנה התורה לא היו מהלכים בין העם עד העת ההיא ועל כן השתוממו הכהן והמלך וכל השרים על הספר נמצאה סתירה במלכים ב' י"ד ו' ובדה"י ב' כ"ה ג' ששם כתוב לאמר: "ואת בני המכים לא המית
המלך אמציהו ככתוב בספר תורת משה (בדברי הימים: ככתוב בתורה בספר משה") אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וגו' אשר מזה נראה מפורש שגם בדברי המלוכה ועניני המדינה היו דברי משנה התורה לקו ומשקלת למלך אמציהו. והנה בהיות החקירה בפנה הזאת רחבה ועמוקה לא מצאתי לנכון להרבות בדברים במקום הזה. רק העירותי בקצרה לרגלי מלאכתי מלאכת מתרגם ספר תולדות עם ישראל. למקרא והגיון לב ולא לחקירה ופלפול. והרוצה לעמוד על עיקר הענין יעיין בציון 6 ובספרי יתר החכמים בנושא הזה. המתרגם. ↩︎
- דברים ד' ל"ה. ↩︎
- שם ד' ל"ט. ↩︎
- דברים כ"ו י"ז, י"ח ↩︎
- דברים י"ד א. ↩︎
- שם ל' כ. ↩︎
- שם י"ב ח', ה' כ' כ"א כ"ב. ↩︎
- דברים ט"ז י"ח. ↩︎
- דברים א' י"ז. ↩︎
- דברים כ"ג ט"ז י"ז. ↩︎
-
יוצא להרב המחבר ממקרא שכתוב ביחזקאל. א' א' ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש וכו', שלא נתפרש מספר השלשים מאיזה זמן. אך הדבר הסתום במקרא זה מפורש במקרא השני לאמר: בחמשה לחדש היא השנה החמישית לגלות יויכין צא וחשוב ה' שנה לגלות יויכין שמונה שנים שמלך בירושלים, ג' שנים מלכות יהויקים ג' חדשים מלכות יהואחז. יאשיהו מלך ל"א שנה ובשנת י"ח למלכו טהר את הארץ מעבודת הגלולים הרי כשלשים שנה ומזה הוציא גם בעל התרגום המיוחס ליב"ע לפרש המקרא “ויהי בשלשים שנה” מעת טהרת הארץ מעבודת אלילים ע"י יאשיהו וע' בפפר הירחי לפראנקל וגראֵטץ ש' 1874 צד 517. המתרגם. ↩︎
- כמו שנאמר בירמיה כ"ב ט'“ו ט”ז. ↩︎
-
מבואר מהמקראות בדברי הימים ב' ג' –ו' ועיין ספר הירחי הנ"ל צד 457. המתרגם. ↩︎
-
הדברים האלה נראים כסותרים דברי הכתוב בדברי הימים א' ג' ט"ו ששם נאמר אשר ארבעה בנים היו ליאשיהו: יוחנן הבכור ואחריו יהויקים, צדקיהו ושלום, אך גם חז"ל חזו תיוהא בהמקרא הזה וחתרו לדרוש המקרא בפנים אחרות (עיין הוריות י"א ע"ב וכריתות ה' ע"א במאמר ר' יוחנן שם: הוא שלום וכו' וכו' אמנם דברי הרב המחבר ששלום הוא יהואחז, מוכיח מהמקרא המפורש בירמיהו כ"ב י"א י"ב: אל שלום בן יאשיהו המולך תחת אביו יאשיהו אשר יצא מן המקום הזה לא ישוב שם עוד כי במקום אשר הגלו אותו שם ימות וכו'; המלות: המולך תחת אביו אינן מוסבות רק על יהואחז שמלך תחת אביו, ואשר יצא מן המקום (ברצון הטוב) ואחרי כן הגלו אותו לא יוכלו להיות ג"כ נכונות רק על יהואחז אשך יצא לרבלה אל מלך מצרים והוא הגלה אותו מצרימה, והמשך הדברים בהפרשה הזאת מורה על סדר הנבואה מתחלה ליהואחז ואחרי כן על יהויקים (פסוק י"ח) ואח"כ על יהויכין (פ' כ"ד) עיי"ש. המתרגם. ↩︎
- ע' תלמוד הוריות י"א ע"ב וכריתות ה' ע"א. ↩︎
-
חז"ל בהוריות ובכריתות שם העידו בצדק כי המשיחה בשמן המשחה לא היתה רק כאשר פרצו מדנים על דבר ירושת הכסא עיי"ש. הרב המחבר בהערה בספרו הגדול ח"ב ס"א צד 328. ↩︎
-
לדעת הרב המחבר זכרונם נרדף עם צלמי זבר או מפלצה במער איש ולויות. בהערה אשר בספרו הגדול ח"ב ס"א צד 300 הערה 5. ↩︎
-
ע"ד זמן המלחמה הזאת, אשר עליה דברו רבות נם יודעי בינה לעתים בספרי העמים הקדמונים עי' במאמר הרב המחבר במאמרו הגדול בספר הירחי לפראנקל וגראֶטץ מן שנת 1874. ↩︎
-
הרב המחבר מבאר את המלה “פלג” כי הוראתה היא על התעלות המשקות את האדמה אשר תפלג אה מימיה, ומצא סמוכים לבאורו זה: בישעיה ל' כ"ה; תהלים ס"ה י', משלי ה', ט"ז כ"א א (פלגי מים וכו' לכל אשר יחפץ יטנו), אשר משם מבואר שהפלגים נעשו בידי אדם ורק הנעשים בידי הטבע נקראו “פלג אלהים”. ע"ד פעלת העברים הקדמונים בבנין תעלות להשקות השדות עיין תלמוד בבא מציעא בפ' המקבל ועוד מקומות רבים. בפאה פ"ב, ב"ק ס"א ועוד ועוד. ↩︎
-
הרב המחבר מבאר המלה “מאָזאַיק” כנגזרת מן שפת כנען ועברית “משכית” וכן דעת כל גדולי החוקרים בשפות בני קדם. ↩︎
-
יוצא מהכתובים: ישעיה כ"ט י"א; חבקוק ב' ב'; ישעיה ה' א', איוב י"ט כ"ג כ"ד ול"א ל"ה. ↩︎
-
עי' ירמיה ה', ד' ה'; ד' כ"ד; ח', ח' ט'; ט' כ"ב. ↩︎
- עי' זכריה י"ב ד' ז' וי"ד י"ד. ↩︎
-
את המקרא באיכה ד' ז' זכו נזיריה משלג וכו' יבאר הרב המחבר על בני משפחת המלוכה מלשון “נזיר אחיו” והדברים מתישבים מאד על פי המשך הענין, אחרי שלא מצאנו אשר “הנזירים” הפרושים מחמדת החיים ישתבחו ביופי והדרת הפנים. ↩︎
-
הרהמ"ח יוכיה במקום אחר בראיות ברורות, כי קינת “אני הגבר” נתתברה לפני החרבן וכלה תסב על הקורות והמוצאות את ירמיה בעצמו, כי ישב בדד וידום, צוד צדוהו כצפור אויביו חנם ויצמיתו בבור חייו וידו אבן בו (עיין כל הפרשה). המקרא האחד אשר בו יזכור צרת הכלל הוא פסוק מ"ח: פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי. אבל בהמליצה הזאת השתמש ירמיה גם לפני החרבן (ירמיה ה' כ"א) בדעתו נאמנה על פי דבר ה' כי תבא הרעה על ישראל ויהודה. ↩︎
-
הכתוב בירמיה מ' א' אומר מפרש כי ברמה עמדה מחנה הגולים אשר היו נכונים להגלות בבלה וגם ירמיה הנביא בתוכם, וכראיה לדבר הוא המקרא בירמיה ל"א י"ד: קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו' והמקרא שם פרשה נ"ב כ"ז האומר, כי הכה נבוכדנצר וימת את האנשים אשר לקח נבוזראדן מן העיר מוסב על זמן מאוחר. ועי' בספר הירחי לפראנקל וגראֶטץ שנת 1872 צד 65 ובספרו הגדול ח"ב ס"א צד 491 ברבריו בהערה המישבים את כל הסתירות בין הכתובים ואכמ"ל. ↩︎
- יוצא מפורש מהמקראות איכה א' ד' י'. ↩︎
-
דעת הרב המחבר שקינת “אני הגבר” נשא ירמיה על נפשו והמוצאות אותו מבוארת למעלה. ↩︎
-
עובדיה א' כל הפרשה ויחזקאל כ"ה מן פסוק י"ב עד סוף הפרשה. ↩︎
-
יוצא להרב המחבר מירמיה מ"א ה' "ויבאו אנשים משכם ומשילו ומשמרון שמונים איש וכו' ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' “. בית ה' הנזכר בזה איננו ביהמ”ק בירושלים אשר כבר היה שמם וחרב ולא יוכל להיות במקום אחר מלבד מצפה. גם נסתייע להשערתו מספר המכבים א' ד' ד' ששם נאמר, אשר בימים הקדמונים היה בית תפלה במצפה וזה לא יכול להיות רק בימי גדליה. ↩︎
-
מדברי התלמוד שבת קמ"ה ע"ב, יומא נ"ד ע"א: רבי יהודה אומר, נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה וכו' ופירש"י ותוספות שם נראה שגם ארבעת השנים בימי גדליה היתה ארץ יהודה שממה מאין איש ובהמה עיי"ש ↩︎
-
יוצא להרב המחבר מהמקראות בעובדיה א' י"ט-כ' ועדותו של החכם יודע בינה לעתים היוני “הירודוט” ועי' ספרו הגדול ח"ב ס"א צד 420 בהערה 3. ↩︎
-
הדברים האלה לקוחים מספרי: יוסף פלאוויוס (נגד אפיון i 2) הירודוט II 161 דיאדאר וספרו של הח' מאווער. על דבר הצורים הדברים מבארים ע"י הרב המחבר במקום אחר באריכות. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות