פרק ראשון שארית יהודה בגלות בבל (מן 656 עד 608 לפני חרבן הבית השני)    🔗

הנביא יחזקאל ופעולתו בבבל לתחית העצמות היבשות. מות נבוכדנאצר ומלוכת אויל-מרודך. אבלי־ציון ונבואות ישעיה המנחם ציון. נבוניט ורדיפותיו. מפלת בבל.‏ כורש מעביר קול במלכות פרס להשיב גולי יהודה לארצם.

החזות הקשה אשר חזו הנביאים: ישעיה, ירמיה ויחזקאל, כי “יִדַל כבוד יעקב” ומכל בית ישראל ישארו אך מתי מספר “פליטי חרב בגוים”, החזות הקשה הזאת כתֻמה באה ונהיתה. מעט מהרבה נשארו בני יהודה “והשארית הנמצאה” היתה מצערה ודלה. מן ארבע מאות רבוא מספר בני ישראל בימי ממלכת דוד היו אז בני יהודה ובנימין לבדם כמאה רבוא איש ובארבע מאות השנים אחרי כן רבו ויעצמו ונוספו עליהם כהנה וכהנה; מכל ההמון הרב הזה נשארו רק מתי מספר ובני יהודה מעטו וישחו מעצר רעה ויגון: אלפים ורבבות אכלה חרב המלחמה, ואשר הותירה החרב ספו תמו לגוע ברעב ובדבר ושאריתם נפוצו בין הגוים מסביב וַיִזָרו בארצות רחוקות ומבני “השארית הנמצאה” נבלעו רבים בגוים ונשבת מאנוש זכרם. רב בני “שארית יהודה” גלו בבלה ואך המעטים היו “פליטי חרב” בארצות מצרים ופִינִיקִיַה מלבד שרידי עשרת השבטים אשר נאחזו בארצות פרס ומדי, ומה רב היה מספר בני ציון היקרים, בני יהודה וירושלים, אשר נמכרו בלא־הון לעבדי עולם בשוקי הערים הגדולות לבני היונים הסוחרים בנפש אדם למען הרחיקם מעל גבולם. החזות הקשה כי בני יהודה נשארו “מעט מהרבה” קמה ונהיתה, אך היקום דבר ה' ביד עבדיו הנביאים, כי “זרע ישראל לא ישבתו מהיות גוי לפניו כל הימים”? איכה תשוב ותחיה שנית “השארית” הדלה והמצערה, גולה וסורה, רצוצת משפט ונושאת כלמת הגוים בארץ שביה? כראות עיני אנוש נראה אז, כי כלה ונחרצה על “פליטת בית יעקב”, כי תאבד בארצות הגוים אשר באה שמה, אך ישראל לא נכחד מגוי ושארית יהודה יספה שנית להכות שרש למטה ותעש פרי תהלה למעלה, להפליא את כל יודעי בינה לעתים הפלא ופלא.

לבני “שארית יהודה” גולי בכל היתה לראשונה הָרְוָחָה בארץ גלותם בחסד שוביהם משביתי ממלכת יהודה נבוכדנצר ואנשי עצתו. המלך הזה לא דמה לעריצי העמים הקדמונים, הרודים באף גוים וכובשי ארצות אשר היו לפניו ולאחריו. העריצים האלה שחתו באף רחמיהם ובחרב נוקמת הכריעו אויביהם תחתיהם ויעשו אותם כלה או ענום באכזריות חמה ועברת זדון. לא כדרכם היה דרך נבוכדנצר מלך בבל; לוכד ארצות וחולש על גוים זה לא היה רק מחריב ממלכות ויורש משכנות לא לו, כי אם גם בונה הנהרסות, יוסד ארץ ונוטע ממלכה אדירה, כבירה ונאורה, ויאסוף אליה את כל בחירי הגוים וטובי הלאומים אשר הדביר תחתיו. את העיר הגדולה בבל הרחיב ויבנה עיר חדשה מפאת קדמה על יד הנהר פרת ויקף אותה בחומה וחֵל סביב ששים וחמשה קילֹמֵיתֶר (Kilometer) מסביב, ובהעיר הגדולה הזאת הושיב את הלאומים אשר הגלה מארצם ויעש אותה לראשית־הגוים וְאֵם כל מדינות מלכותו, ועל כן נתן גם לבני גלות יהודה מקום לשבת בעיר מלכותו וביותר האיר פניו אל אלה, אשר נפלו אל הכשדים וישלימו עמם בימי המלחמה ומצור ירושלים. להיהודים האלה היתה תְחִנָּה מאת מלך בבל; רבים מאלופי יהודה ואפרתי בנימין ישבו בבבל הם ומשפחותיהם עם “עבדיהם ואמהותיהם” ויהיו לאגֻדה שלמה ועדה בפני עצמה, כשבתם על אדמת ארץ ממלכתם. “שרי יהודה מהפרתמים וזרע המלוכה מבני בית דוד” היו למשפחה גדולה אשר כל אנשיה חיו יחדו בקשר ואגֻדה מיוחדת. לבני המלוכה אלה היו עבדי־עולם אשר התנחלו להם משנות דור ודור ויקראו בשם “עבדי שלמה”, כי היו העבדים האלה יוצאי ירך בני הכנענים אשר אותם העלה שלמה למס עובד ומלך בבל נתן לבני־דוד אלה להחזיק בעבדיהם גם בארץ גלותם. כן, היו הנתינים, יוצאי ירך הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה', נתונים תחת ידי אדוניהם משפחת הכהנים הגדולים. כה חיו הגולים על אדמת נכר על פי דרכיהם וארחות חייהם בארצם ואיש לא נגע בם לרעה. לבני גלות יהודה נדמה כמעט כי יושבים המה בארצם מעולם, גם שפת הכשדים הקרובה לשפת כנען ערבה לאזן היהודים ומרבית אלופי יהודה למדו לשונם לדבר כשדית ולמצער הבינו השפה הזאת. משפחות אלופי יהודה אשר בבבל חיו בקבוץ אחד ויהיו לחברה בפני עצמה, בתקותם, ככל הגולים לרגלי דברי המדינות, לשוב מארץ גלותם לראות שנית את ארץ מולדתם, להאחז בה ולהשיב שבות הממלכה. “זקני יהודה וקציני ירושלים” לא עזבו דרכיהם, מחשבותיהם ומעלות רוחם גם בהיותם בארץ שביה, המה עוד הוסיפו לחשוב מחשבות מרד גם בממלכת בבל, הם המה “בני בית המרי” אשר עליהם התמרמר הנביא יחזקאל, ואשר מתהפוכותיהם ומעלליהם נשקפה רעה רבה אל “שארית בית יעקב” אשר בארץ שנער.

לאֹשר השארית הזאת ותקומתה לא מאלופי־יהודה יצאה תשועתה ולא בידיהם היה טובה ועתידותיה. בין בני הגולה נמצאו טובי האֻמה, אשר פנו דרך לעמם ויסלו מסלה חדשה לשארית יהודה. הטובים והמְעֻלים בין בני יהודה אשר השליכו כל יהבם על צור ישראל ומעזו, כי לא יעשה כלה את עמו בארצות אשר הדיח אותו וכי עוד ישוב לֵאור באור חיי עם ולאֹם על אדמת אבותיו וטובי בני יהודה אלה היו גם נושאי התורה וְהַסִפְרָה העברית, ויהי להם דבר ה' ביד משה והנביאים ושרי קדש משנות דור ודור לאות ועדה, כי לא יִכָּחֵד ישראל מגוי וכימי השמים על הארץ כן יעמוד זרעם ושמם. נושאי דבר ה' אלה היו “הכהנים הלוים מבני צדוק אשר שמרו משמרת הקדש ולא נתעו בתעות בני ישראל מעל ה'” ולא התגאלו בעבודת האלילים כאחיהם הכהנים מבני אהרן. הכהנים תופשי התורה אלה הביאו עמהם בגולה את ספר התורה: חמשת הספרים ביד משה אדון הנביאים, ומעל ספר ה' זה קראו בקהל עם ויהיו מורים לצדקה ודעת אלהי ישראל; מעל ספר התורה הזה קראו ויִוָכְחוּ לדעת, כי אותם הבדיל ה' לעמוד לפניו, להיות קדושים וטהורים מכל שמץ דופי ולהורות לעם דבר ה' חקיו ומשפטיו. אל הכהנים בני צדוק נלוו גם הלוים, שרי־קדש אשר הביאו עמם בגולה שירי־תהלות לאלהי ישראל וצור ישועתו, הענוים ובני הנביאים, אשר עיניהם ראו את מוריהם הנביאים הזקנים ודבריהם שמו כחותם על לבם, חזיונם היה גם חזון לבם וּמַאֲוַיָם היה גם משאת נפשם כל הימים. המה שמרו כבבת עינם את ספרי הנביאים וספרי דברי הימים, משלי מוסר ודברי חכמים וחידותם; ספרי קדש אלה היו שעשועיהם ותנחומותיהם בארץ שביה, מעליהם דרשו ובם הגו ויפיצו דעת אלהים ותעודת עם ישראל בין אחיהם בני הגולה. הדבר כי יצא מציון כל הדרה ובת יהודה אבדה כל מחמדיה מימי קדם, כי באו כל הרעות אשר חזו הנביאים מראש, חִזֵק האמונה בה' בלב כל התמימים האלה ויאמינו גם בדברי הנביאים, כי עוד ישיב ה' את שבות עמו, להעלות ארוכה לשברו, להושיעו מרחוק ולהשיבהו מארץ שביה, והטובות והנחמות אשר בשרו הנביאים תבאנה ותהיינה כאשר באו ונהיו כל הרעות. עם יהודה אבד כל כבודו ותפארתו, אך מכל חמודותיו נשארה לו התורה הטהורה, אשר בה כל חיי רוחו והחמודה הזאת היתה שמורה בלב בני העדה הקטנה במספר אנשיה, אבל גדולה במעלות רוחה ובה נצפנו כל עתידות עם יהודה ואחרית תקותו.

מן כל פעֻלת בני הגולה הכי נכבדה עבודת הנביא יחזקאל. אל הגולים הראשונים אשר באו עם המלך יהויכין היו דברי הנביא הזה פעם בתוכחה וחזות קשה ופעם בדברי חפץ ורצון – להשיב את לבם אל ה' אלהיהם. בקנאתו לה' אלהי ישראל הוסיף לשאת משא לפני עם הגולה ובמדברו הנאוה והלוקח לב בשפתו הברורה עבד עבודתו הקדושה לְצָרֵף את מחשבות בני עמו בני הגולה אשר בבבל. אלה אשר עד היום האטימו אזנם משמוע דבר ה' שבו אל הנביא יחזקאל לשמוע מפיו דבר ה' בגלותו את הענן הפרוש למסך מעל פני דברי הימים העתידים לבא. בכל ימי המלחמה בארץ יהודה, במסבי ירושלים ובתוך העיר לא דבר יחזקאל דבר עם זקני יהודה אשר בגלות בבל ורק בבא הפליט לאמר: הֻכְּתָה הָעִיר ודבר־ה' קם ונהיה אז פתח פיו ולא נֶאֶלַם עוד ותורת פיהו היתה תורת חיים לשארית יהודה אשר בגלות בבל

בתוכחתו שם הנביא יחזקאל את פניו ראשונה אל ראשי האבות “אלופי יהודה”, אשר עתקו וגברו חיל בארץ שבים ובעשרם גבה לבם ורמה עינם וירמסו את אחיהם ברגל גאוה, וירדו בפרך בעבדיהם הגבעונים ועבדי שלמה, המה הָרעים המאבדים ומפיצים את צאן מרעיתם, הָרעִים אֲשֶׁר אֶת הַחֵלֶב יֹאכְלוּ וְאֶת הַצֶמֶר יִלְבָּשׁוּ… אַךְ אֶת הַנִּדּחַת לֹא הֵשִׁיבוּ. אֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקֵּשׁוּ וּבְחָזְקָה רָדוּ אוֹתָם וּבְפָרֶךְ. זקני יהודה, אשר הוסיפו להתהולל באלילים ויעשו להם צלמי אלהי הנכר להשתחות להם “איש בחדרי משכיתו” וגם אחרי ראותם את כל הרעה אשר הביא ה' על ירושלים ויהודה עוד לא חדלו לזנות אחרי הבלי האלילים. אכן מלבד אשר הרבה יחזקאל תוכחה ויכה בשבט פיו את “המורדים והפושעים, בני בית הַמֶּרִי קשי־פנים וחזקי־לב, עוד רבה העבודה לפניו להסיר מחשבות־יאוש מן אלה אשר מרוב הצרות הרבות והרעות הֻכּוּ בתמהון לבב ויאמרו נואש לתקות ישראל ועתידותיו. ככל אחיו הנביאים היה גם יחזקאל מבשר טוב משמיע ישועה, כי עוד ישיב ה' שבות יהודה וַיָי יָקִים לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִשְׂאוּ עוֹד כְלְמַּת הַגּוֹיִם, אחרי אשר ישובו הם עד ה' אלהיהם, “יסירו את לב האבן מקרבם”, ויביאו אל קרבם “לב חדש ורוח חדשה” אך בין בני אחיו אשר בגולה רבו אלה אשר נואשו מתחית עמם ותקומתו ודברם היה לאמר: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. העם אשר יִוָּאֵש מחיים אפסה באמת תקותו לשוב לאור באור חיי לאם וגוי על אדמתו. לרפא את עמו ממחלת היאוש ותמהון לבב, היתה תעודת יחזקאל משאת נפשו ושיחו והגיונו בכל עת. בחזון ובמראה תחית הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת עורר תקוה גם בלב הנואשים מטובה להאמין בדבר ה' אשר דבר ביד יחזקאל: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִּיתֶם וְהִנֵחְתִּי אֶתְכֶם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם. אבל מלבד “המורדים והפושעים” והנואשים נמצאה בין בני הגולה מפלגת אנשים, אשר לא האמין לבם בשובת עם יהודה ותקומתו שנית לתחיה, הם אלה אשר דברם היה לאמר. כִּי פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים”. הנביא יחזקאל היה הפותח שערי תשובה לשבי פשע ונותן יד לפושעים לשוב אל עמם ואלהיהם. נגד הדעה אשר שֹׁרְשָׁה אז בלב רבים, כי הענש קשור בעקב החטאת והנפש החוטאת תמות באפס תקוה לשוב אל ה' ולרחם אותה שנית. נגד הדעה הזאת הרבה יחזקאל לדבר ולהוכיח: כִּי בְשׁוּב רָשָׁע מַרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָכֵרְנָה עוֹד וְחָיֹה יִחְיֶה. בגאולת ישראל ותקומתו לחיים חדשים, בהתקוה הנעימה הזאת שגה הנביא יחזקאל וירבה חזון וישמיע נבואתו במשל ודמיון במראה וחידות, ועד כה היה דבר ה' אליו ואמונתו חזקה כי עוד מעט ובני יהודה ישובו ובנו הנשמות, כי ההיכל יִוָסֵד וארמון על משפטו ישב, עד כי נתן לבני הגולה את תכנית הבית אשר יבָּנה וסדר עבודת אלהים בקרבו לכל חקותיו ומשפטיו.

אך יחזקאל ראה תשועת ישראל ועתידותיו הטובות מרחוק וידע כי עוד לא יצאה הצפירה על הארץ והיום ההוא אשר בו תזרח שמש צדקה לשארית יהודה לטעת אותה על אדמתה עוד ירחק חק. הרוח אשר התהלך בקרב אחיו בני הגולה, כל מעשיהם ומחשבותיהם, שיחם והגיונם לא הניחו רוח הנביא ולא נתנו תקוה בלבו לגאולה קרובה, אך הוא ויתר הנביאים עם שרידים יחידים מבני פליטת יהודה החלו את המפעל הגדול הזה לחדש רוח האֻמה הישראלית ולהחיותה. מבלי משים נראו אותות לטובה ברוח העם אחרי מות הנביאים ירמיה ויחזקאל בכל החסד אשר הטה נבוכדנצר אל השבוים והגולים, רבו מאד צרות לבבם בארץ נכריה וילכו קודר מעקת אויב והצרות האלה הסירו את לב האבן מקרבם ויחלו לדרוש את ה' ודברו ביד הנביאים מעל ספרי קדש אשר נמצאו בידם. רגע קטן זרחה שמש צדקה לבני הגולה בבבל במות המלך נבוכדנצר (בשנת 631 לפני חב"ש).

בן נבוכדנצר אֱוִיל מְרוֹדָךְ (בכתוב עמים JHorodames) אשר מלך תחת אביו, לא דמה לאביו הגבור הנערץ; לא היה גבור מלחמה ולא שם לבו גם אל דברי הממלכה והליכות המדינות. בחצר המלך נמצאו אז “נערי בני ישראל” מזרע המלוכה ויהיו סריסים בהיכל מלך בבל ויושבים בשער המלך. כל היודע הליכות החיים בארמוני המלכים בארצות הקדם, ידע כי פעמים רבות היו שלטוני הארצות האלה ככלי חפץ בידי הסריסים שרי בית הנשים, אשר ידעו למשול ברוח המושל העריץ ולהטותו לרוח חפצם. כנראה, נמצא גם מבני יהודה ומזרע המלוכה איש אחד מהיושבים בשער המלך, אשר ידע למצוא לו מסלות בלבב אויל־מרודך ולעורר בקרבו חסד ורחמים על מלך יהודה יְהוֹיָכִין בן יהויקים, העצור בבית כלאו. בשנה הראשונה למלכות אויל מרודך הטה כנהר חסדו ליהויכין מלך יהודה: הוציאהו מבית כלאו, אשר היה עצור בו זה שלשים ושבע שנים “וידבר אתו טובות”, הלבישהו בגדי מלכות ויאכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו ויתן לו ארוחתו ארוחת־תמיד דבר יום ביומו כיד המלך. בכל עת האסף שרי הארמון ומלכי הארצות הסרים למשמעת מלך־המלכים בבבל, כִּבֵּד אויל מרודך את מלך יהודה לעיני השרים והמלכים “ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל”, למען ידעו כל מלכי הארצות וכל הגוים העובדים את מלך בבל, כי נכבד מאד מלך יהודה בעיני אויל מרודך וחפץ ביקרו. אין ספק כי מאור פני מלך אויל מרודך אל מלך יהודה הגולה. היו קרנים גם לבני עמו ובשלום יְהוֹיָכִין היה בימים ההם שלום גם לבני הגולה אשר בבבל; אל חקי החרות אשר נִתַּן להם מאת נבוכדנצר נוספו עוד חקי־חיים להרחיב גבול משפטם בארץ שבים ואולי גם נקרא דרור להאסירים, אשר בבתי כלאים החבאו בימי נבוכדנצר, כי נודעו למחזיקים במרדם נגד הכשדים. לא רחוק הדבר, כי לולא הקדים המות את אויל־מרודך, כי עתה היה מוציא כתב הדת להשיב שבות יהודה ולהמליך על שבי הגולה את יהויכין מלכם מבית דוד. אך ימי הטובה גזו חיש ויעופו, כי אויל מרודך מת אחרי שנתים למלכו וימלך תחתיו בעל אחותו נרגל־אסר (Neriglissar) (בשנת 630 לפני חב"ש).

תקות הגולים על חסדי אויל מרודך וגאֻלה קרובה היתה למפח נפש, אך בכל זאת לא נואשו טובי העם מהשועת ה', ובני שארית יהודה אשר בגלות בבל התחזקו בהתקוה הנעימה הזאת ויחלו אל ה' ואל טובו כאשר דבר ביד הנביאים כי "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ יַעֲמוֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם. אלה אשר ידעו לקרוא מעל ספר הגו בתורת ה' חמשת הספרים אשר היו להם למעין ישועות ומקור נחמה. ביותר הרבה העם לקרוא בחזיונות הנביא ירמיה והמשא אשר נשא על “שארית יהודה” בארצות הגוים; חזיוניו ומליצותיו, אשר רוח התוגה שפוכה עליהם דברו אל לב בני הגולה בהשתפך נפשם אל חיק אמם – ארץ חמדתם, אשר היתה כל היום שיחם והגיונם. “מגלת ירמיהו” הובאה ממצרים בבלה בידי תלמידו ברוך בן נריה, אחרי מות מורהו. והמגלה הזאת היתה לספר־מקרא לכל בני עם יהודה בגלות בבל. את אשר לא פעלו דברי אלהים חיים בצאתם מפרש מפי הנביא, אותה עשו דבריו הכתובים על ספר. הקריאה בספרי הנביאים האצילה מרוחם על בני העם, – ותמלא את לבם בתקוה נעימה לתקומת ישראל אחרי נפלו ותתן להם “לב חדש ורוח חדשה”.

בראות מורי העם ומאשריו באמת, כי רוח חדשה החלה להתנוסס בקרב בני הגולה ויוסיפו אֹמץ להעמידם על דרך אמונה, להבינם בדבר ה' וימצאו מסלות בלב בני העם בהורותם אותם דעת בינה לעתים בישראל. בימים ההם החלו בני הגולה “לדרוש מעל ספר יְיָ” ויתפשט בין העם הספר המאסף את ספרי כתבי הקדש, המספרים לדור, מה פעל ישראל וכל המוצאות אותו מיום היותו לעם היושב על אדמתו עד צאתו בגולה ועד אשר זרחה שנית שמש צדקה כמעט לבני העם ההולכים בחשך, כאשר הוציא מלך בבל את יהויכין מבית כלאו וידבר אתו טובות ויכבדהו כבוד גדול לעיני כל המלכים אשר אתו. כפי הנראה היה ברוך בן נריה¹ אחרי בֹאו ממצרים בבלה במות מורו ואלופו, המסדר את ספרי כתבי הקדש אלה: יהושע, שופטים שמואל ומלכים, וישפוך עליהם רוחו, עד כי נראו אשר מרֹעה אחד נתנו ויהיו הספרים האלה ביחד עם ספר התורה, אשר שם ה' לבני ישראל ביד משה, לספר אחד מאסף וכולל דברי ימי ישראל ויהודה באלף שנה. ספר יהושע הוא כהמשך מאת ספר התורה, וספוריו אחוזים ודבוקים איש באחיו אל דברי ימי שפוט השופטים דברי שמואל הרֹאה ומלוכת שאול ודור ואחריהם כל דברי ימי מלכי יהודה וישראל מן שלמה עד יהויכין המלך, אשר שנוי גורלו לטוב ראו בני הדור ההוא בעיניהם. מן הספרים האלה נראָה אז ביותר מטרת הספר “מלכים” ואבן פנה אשר שם לו הסופר בכל ספוריו: כי כל הרעה באה ונהיתה על ישראל למן היום אשר זנח את אלהי אבותיו אחרי מות המלך שלמה, כי הרעה אשר מצאה את שתי הממלכות באה בעקב חטאתם הרבה להפר את הברית אשר כרת ה' את עמו לזנות אחרי אלהים אחרים ולהשפיק בילדי נכרים.

המאסף הזה הנודע מני אז ועד הנה לנו בשם: “ספרי הנביאים הראשונים” הוא ספר תולדות־עם, אשר אין בכל ספרי דברי הימים לעם ועם משלו. במעט אֹמר ודברים ישמיענו רבות גדולות ונצורות, בקֹצר מלים אך במיטב הגיון, בנאֻמים פשוטים אך מלאים כח דבר אמת הנצב לעד ומפיקים חן ושכל יספרו הספרים האלה את כל דברי ימי האֻמה, הליכותיה וארחותיה, כל נסבות עלותה ורדתה, תקומתה ומפלתה, וכל זה בשפה ברורה המדברת אל הלב ונכנסת ללב השומע והקורא. ספר־הספרים או המאסף הזה, היה לספר מקרא לבני הגולה, השני אחרי ספר ירמיהו וקינותיו, בו קראו ויראו את יד ה' הגדולה, ועושָה פלא בתולדות עם ישראל ויאמינו בדבר ה' ובהבטחותיו ביד עבדיו הנביאים. בני הלוים היו המושכים בשבט סופר והמעתיקים ספרי כתבי הקדש ויתנום לקרא אותם אל כל יודעי ספר. הספרים האלה הסירו את לב האבן מקרב העם ויתנו לו לב בשר ויחדשו בקרבו רוח חדשה. הנביא יחזקאל היה הראשון לעבוד העבודה הגדולה לחדש נעורי בית ישראל ולהשיבהו עד ה' אלהיו ואחריו החרו החזיקו תלמידי הנביא ירמיהו לקרוא אל העם בשם ה' לאמר: שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם! – הדר ספרי הקדש נראה על פני פעֻלתם על העם. כמעט החלו בני הגולה "לדרוש מעל ספר ה' " ויתבוננו על דרכיהם ודרכי אבותיהם וַיָקוֹטוּ בפניהם ויתנודדו ולבם נמלא נחם וַחֲרָטָה, הכירו עַוָּתָתָם ויתודו על חטאתם וישובו ויודו, כי רע ומר עזבם שנים רבות את ה' אלהיהם לזנות אחרי אלהי הנכר. בני הגולה שבו עד ה' אלהיהם בבכי ובתחנונים ומארץ שביה פרשו כפיהם אל האל המרבה לסלוח להסיר עון חטאתם “וַיָּשׁוּבוּ וַיֹאמְרוּ כַאֲשֶׁר זָמַם יְיָ צְבָאוֹת לַעֲשׂוֹת לָנוּ כִּדְרָכֵינוּ וּכְמַעֲלָלֵינוּ כֵּן עָשָׂה אִתָּנוּ”. רבים מבני הגולה שבו מדרכיהם וינחמו על הרעה אשר עשו המה ואבותיהם. ארבעת ימי האסון בימי חרבן בית המקדש וגלות יהודה: היום אשר בו סמך מלך בבל על העיר (בחדש העשירי – טבת), ביום הָבְקְעָה העיר (בחדש הרביעי – תמוז), יום שרפת בית המקדש והריסת העיר ירושלים (בחדש החמישי – אב) ויום בו נהרג גדליה בן אחיקם “ושארית יהודה” נִטְשָׁה מעל אדמתה (בחדש השביעי – תשרי), ארבעת הימים האלה היו ימי צום ובכי ומספד לראשונה למקצת בני הגולה ואחרי כן למרביתם. בימי הצומות האלה, קראו עצרה, כפפו כאגמון ראשם ויציעו שק ואפר. בימי צום ואבל אלה התנער העם ויתעורר מתרדמתו ויזכר ראשונות אשר מעולם וירא את עונו וידע את עותתו וישב אל אלהיו בכל לבו ובכל נפשו. ימי הצומות היו להלאֹם כֻלו לימי זכרון, לזכור ימי עולם ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם ה' ברחמיו וברוב חסדו ימי הזכרון הראשונים להאֻמה אחרי גלות בבל. את רגשות הנֹחם על חטאות ראשונים הביעו בני הדור ההוא בתפלות ושירים אשר בספר התהלים, המה המזמורים אשר תֹּכְנָם הוא זכרון עלילות יְיָ ונפלאותיו מימי עולם, ימי משה רעה צאנו השם בעמו את רוח קדשו². בצאת ישראל ממצרים אחרי תם כל בני הדור היוצא ממצרים, האציל הרֹעה הנאמן מרוחו על בני דור נולד במדבר להשליך יהבו על ה' וּלְהִשָׂגֵב בישועתו וכן היה הדבר בקום שנית העם לתחיה בארץ גלותו, בני הדור הנולד הכינו את לבם לשוב אל ה' אלהי אבותיהם. בלכתם במדבר היה אדון הנביאים מורה בני עמו ומדריכם ובגלות בבל דרשו בני הנעורים מעל ספר ה' ביד משה והנביאים אשר קמו אחריו ויביאו אל קרבם לב חדש ורוח חדשה. מספר "החרדים על דבר ה' " או “דורשי ה' מבקשי פניו” הָלַךְ הָלוֹך ורב. יראי ה' אלה יצאו לראשונה מקרב עדת “הענוים” או “אביוני אדם”; המה דרשו מעל ספר ה' ויזכרו את כל מחמדיהם מימי קדם, “דרשו את יְיָ מרחוק וירושלים עלתה על לבם” וירבו להתאבל על כבוד עמם אשר גלה ועל ערי הקדש אשר היו מדבר שממה. המה הלכו קודר כל היום ברוח נשברה ונפש נאנחה, הם המה “אֲבֵלֵי צִיוֹן” אשר עליהם נכונו דברי הנביא המנחם את עמו באמרו… לִקְרוֹא שְׁנַת־רָצוֹן לַיָי: לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָּה… הם אלה עבדי ה', אשר אותם הזכיר אחד הָעֲנָוִים הָעֲנִיִים בעטוף נפש ובשפכו שיחו בארץ שביו אל ה' אלהיו לאמר: אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךְ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עַפְרָהּ יְחֹנֵנו³ אחד הלוים המשוררים שִׁירֵי יְיָ הביע בשיר־תוגה אחד את הגות לב אחיו הלוים והשתפכות רוח אל חיק ארץ חמדתם וזכר ירושלים עיר תהלתם:

               עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַּׁבְנוּ גּם בָּכִ֑ינוּ

               בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּֽוֹן:

               עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָ֑הּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ:

               כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵנוּ שִׂמְחָ֑ה

               "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּֽוֹן"!

               אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְיָ֑ עַל אַדְמַת נֵכָֽר?.

               אִם אֶשְׁכְּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִֽי!:

               תִּדְבַק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי

               אִם לֹא אֲעַלֶה אֶת יְרוּשָׁלַםִ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִֽי.

אבלי ציון בשפכם שיחם לפני ה' לקומם שממות יהודה וחרבות ירושלים או בהתודם על חטאתם שמו פניהם מול עיר חמדתם ויתפללו מארץ שיביתם דרך ארצם ועירם אל מקום הבית אשר נבנה לשם יְיָ, אחרי כי בארץ גלותם נבצרה מאת “יראי יְיָ וְחשְׁבֵי שְׁמו” להקריב קרבנות למדו מעט מעט “לשלם פרים שפתיהם” ותהי להם התפלה במקום הקרבן, שלש פעמים ביום התקבץ קהל “יראי יְיָ” לשאת רנה ותפלה ויהיו לעדה שלמה; בית התפלה היה עתה להעם את אשר היה להם המקדש וההיכל מלפנים..

הדבר אשר הוסיף עוד להלהיב באש־דת את לב בני הגולה אל ציון וירושלים, תקומת האֻמה ואהבת התורה הוא המראה הנפלא והנאדר, כי גם בני הנכר עובדי האלילים עד היום, גם מהם “נלוו על יְיָ לשרתו ולאהבה את שם קדשו” ותורת משה לקחה נפשות ותמשוך אהבה גם את העמים אשר לא ידעו עד היום ההוא את דבר ה' ונפלאותיו את ישראל. בני יהודה הענוים והחרדים אל ה' ואל טובו האצילו מרוחם על בני הנכר ויהי המראה הזה לכל בני הגולה לאות ולפלא, הגרים ההם היו “שֹׁמְרֵי שַׁבָת מֵחַלְלוֹ” ומחזיקים בברית ה' עם ישראל עמו למלא אחרי כל הכתוב בספר תורת משה. אלה הם הנפשות אשר עשו להם בני הגולה בבבל, ומבני הנכר אלה, אשר נלוו על־ה', לקחו מוסר רבים מבני יהודה לשוב אל אלהיהם ועמם. המה החלו עתה לאהבה את ה' ותורתו בראותם כי גדול שם ה' בגוים וביתו הוא “בית תפלה לכל העמים”. כעשרים שנה עברו מן מות הנביאים ירמיה ויחזקאל ודבר ה' בידיהם קם ונהיה: עם ישראל ויהודה החל להחליף כח ולחדש כגשר נעוריו. “ספר יְיָ”, חמשת ספרי התורה והנביאים, היה למקור חיים חדשים ומעין ישועה לבני הגולה לחדש בקרבם רוח נכון ולחזק לבם ולשגבם ישע, אך התמורה הזאת לא על נקלה באה ונהיתה. הרוח החדשה אשר התנוססה בקרב טובי העם עוד טרם התחזקה, גם בין כל בני הגולה עוד רבו אבני הנגף והמכשולים על דרכי הדורשים את יְיָ ומבלי מלחמת־הרוח ומסות גדולות לא הגיעו אל משאת נפשם וחזון לבם, עוד מעט והנסיונות האלה באו ונהיו.

חלק גדול מבני גלות יהודה אשר בבבל, ומהם בני משפחות השרים והסגנים עוד שגו באולתם ובתהפוכותיהם הבל אשר מלפנים ויוסיפו עוד סרה ללמד אל דרכי הגוים אשר הם שוכנים בקרבם. בבל העיר הגדולה עם חומותיה ומגדליה וממלכת הכשדים אשר פרשה מצודתה על כל אפסי ארץ בימים ההם בקסם משכו אליהן את לבות “השרים” האלה, חוג חפצם והשקפתם התרחב וימצאו מקום להתפתחות כשרונותיהם ולנסות את כחם במלאכת מחשבת מסחר וכל דבר חכמת בינה. בני בבל סחרו אל ארצות רבות בתבואת הארץ, מרבדים וחטובות אֵטון שש ורקמה, ויביאו מערבם עד לקצוי ארץ ואיים רחוקים. גם היהודים לקחו חבל במסחר בבל ויסעו בדרך למרחוק עם צרור הכסף בידיהם וישובו לביתם מְסֻבָּלִים בכל טוב הגוים ועשר הארצות, אשר סחרו שם, ובעשרם שמנו ויתעדנו ויתפנקו ויאחזו בדרכי הבבלים “ובשקוציהם נפשם חפצה” לאכול בשר החזיר ומרק פגולים ויזנו אחרי אלהי בני עם הארץ ויערכו לגד (אלהי ההצלחה) שלחן ולַמְנִי (Meni אלילת הגורל על מקרה בני האדם) מִמְסָךְ, בהאמינם בהאלילים האלה, כי יופיעו על עצתם ויעמדו לימינם במשלח ידם ומעשיהם. שרי יהודה ועשיריו למדו אל דרכי בני בבל וישכחו עמם ואלהיהם, וישכחו את ארצם ואת ירושלים עיר חמדתם. מגמת פניהם ומשאת נפשם היו להיות בבליים לכל חקיהם ומשפטיהם, לבל יכירום רֹאיהם, כי ממעי יהודה יצאו ומעיר הקדש נקראו; המה “בני עם סורר וגוי לא קֹרא בשם יְיָ”, אשר לעגו על אבלי ציון ועל כל המתאבלים על ירושלים⁴. כה היה מעמד העם והרוח אשר התהלך בקרב מחנה ישראל אשר בגלות בבל. האורות והצללים, הַהֲפָכים ברגשות־הלב באמונות ודעות התגברו לפני העת, אשר עוד מעט כלו ואינם. מעבר מזה: שלהבת־יה ואש־דת, יראת יְיָ, אהבת התורה הטהורה ושמירת הברית ורוח אמונים, אהבה רבה וחבה גדולה ויתרה אל ירושלים עיר הקדש וכל חמדת ישראל וסגֻלותיו מימי קדם קדמתה; ומעבר מזה: אהבת החיים בתענוגים, התשוקה להתבולל בעמים, למחות כל שם וזכר ישראל מעל פניהם ולהמית בקרבם כל רגש־קדש וכל זכרון מדברי ימי העם ותולדותיו בשבתו על אדמתו ומושלו מקרבו יצא. הנה היו שתי מִפְלַגוֹת, אשר היו עוינות ושונאות אשה את רעותה תכלית שנאה, שתי מִפְלַגות אשר רק גזע אחד להנה, ובמחשבותיהם ודעותיהם, הלך רוחם, חפץ לבם ומשאת נפשם נטו איש מעל אחיו ולא הבינו איש את שפת רעהו.

הפרץ בין שתי המפלגות בעם יהודה אשר בגלות בבל התרחב עוד יותר לרגלי המאורעות בדברי המדינות בימים ההם. שש שנים אחרי מות בידי מרצחיו המלך אֱוִיל־מְרֹדַךְ, הטוב והמטיב לבני הגולה אשר מיהודה, נהדף מכסאו גם נֵרְגֵל אֲסַר אשר מלך תחתיו, ויגיע למלוכה אחד מחורי הארץ נַבּוֹנֶטִּיס (Nabonnad Nabunaid) (בשנת 625 לפני חב"ש). שנים אחדות אחרי כן הִתְנַעַר מירבתי מזרח צפונה איש חיל גבור ונערץ כּוֹרֵש. הוא התגר מלחמה עם אבי אמו אַסְטְיַנָס מלך מדי וינצחהו. פרק עֹל מדי מעל פרס וישב על כסא ממלכה חדשה, כבירה ואדירה, ממלכת פרס ומדי בקרית ממלכתו אַחְמְתָא (בכתוב עמים Egbatana). הענוים, המאמינים בדבר ה' ביד הנביאים, כל אלה אשר אהבת הלאֹם היתה תקועה בלבם גם בשבתם על אדמת נכר, ראו בהמעשה רב העליליה הזה אות תשועה קרובה גם לבת יהודה וארצה השוממה. שני נביאי הדור ירמיה ויחזקאל נשאו משא כמעט בשפה אחת ודברים אחדים, כי מקץ ימים לא רבים יפקוד יְיָ את גולי יהודה להשיבם אל אדמתם, כי ירושלים תִּבָּנֶה על תלה וארמון על משפטו ישב. קרוב לשמוע, כי בני יהודה, אשר תקות החרות התעוררה בלבם עוד מימי אֱוִיל־מְרֹדַךְ נסו דבר גם אל נַבּוֹנֶטִּיס. מעשי המלך הזה בימים ההם נתנו תקוה בלבם, כי יתעשת להם להשיבם אל אדמתם, לכונן להם ממלכה שפלה וקבוץ מדיני תחת ממשלת בבל, כי בימים ההם קרא נַבוֹנֶטיס דרור ויוציא מבית כלאו את אחר מחורי צור מזרע המלוכה לבית מֶרְבַּעַל, אשר גם הם הָגלו מארצם בבלה ויתן לו לעשות מלוכה בצור ובמותו נתן המלוכה לאחיו חירם (Eiromos). המעשה הזה היה לבני יהודה לאות, כי יקים המלך גם את חפצם. שאלתיאל בן יהויכין היה, כפי הנראה, המביא את דבר בני יהודה אל המלך והסריסים מבני יהודה אשר בחצר מלך בבל תמכו דבריו; אך כפרעה מלך מצרים מלפנים, כן מַאַן גם נַבּוֹנֶטִיס לשלח את בני יהודה מארצו ותקותם עלתה בתהו⁵.

התקוה אשר היתה למפח נפש הֵמֵרָה רוח בני הגולה ותגדל מגנת לבם בראותם כי נגרעו בעיני מלך בבל מבני עם אחר אשר הגלו עמם כמעט בזמן אחד לבבל. לב היהודים המקנאים קנאה גדולה לעמם וארצם נמלא אז שנאה נצחת, שנאה עזה כמות אל בבל ומלכה, עתה חשו בנפשם את כל המועקה והמצוקה בארץ שביה. פצעי לבבם, אשר במרוצת הימים כמעט שעלתה להם ארוכה שבו ונפתחו ויהיו למכות טריות מדם ודמעות עשוקים – שבוים ונואשים מתקוה לגאולה. סער גדול התחולל בקרב לב בני יהודה הנאמנים ללאֹמם ותלהט נפשם שנאה עזה כמות אל בבל וזכרה היה להם לחגא, והשנאה הזאת לא נשארה כבושה בלב, כי פרצה החוצה בדבר שפתים ואחרי כן – בפעל כפים. היהודים אוהבי לאמם וארצם האמונים לדתם שנאו את בבל בשנאתם את תועבות הגוים־האלילים והפסילים. ארץ כשדים היתה אז “ארץ פסילים ובאימים הִתְהוֹלְלָה” ובני יהודה הנאמנים לַיָי ולאם ישראל לא נמנעו מהוציא את כל רוחם, לשפוך בוז על אלהי הכשדים גם בקהל רב וישמיעו דבריהם ארמית אל הכשדים לאמר: אֱלָהַיָא דִי־שְׁמַיָא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָא אֵלֶה. בני יהודה הרבו לְהָתֵל בגלולי הכשדים בזעם לשונם ובחץ ברור הַהִתּוּל הַמַר לאמר: כָּרַע כָּל קֹרֵס נְבוֹ קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט משָׂא, “על יוצרי פסל אשר כל מעשיהם תהו וחמודיהם בל יועילו, על אלה אשר לבול עץ יסגדו ובכסף וזהב יְיַפוהו ויחזקוהו במסמרים בל ימוט או כי יסבלוהו על כתף ונשוא ינשאוהו”. אז הרבו הנביאים להעמיד חזון, כי קרב לבא קץ הממלכה החטאה והארץ אשר כלה מלאה פסילים תֶּבֶל וזמה. עיני בני יהודה היו אז תלויות ונטויות אל מפעלות כורש מלך מדי ופרס, בלכתו, נאזר בגבורה ומלא כח עלומים, מחיל אל חיל וממזרה וצפון הגיח בראש צבאותיו לְרַד לפניו ממלכת לִידִיָא (Lydien) אשר באזיא הקטנה, לַדְבֵּר תחתיו הממלכה הכבירה ורבת האוצרות הזאת, אשר מלכה קְרֶזוס אסף אליה חיל העמים וסגלות המדינות וימלא אוצרו כסף וזהב הרבה מאד. המלך הזה קוה לעזרה מבבל ומצרים, ושתי הממלכות האלה, מדעתן כי לא ינקה אותן כורש ועוד יביא מלחמה בשעריהן, כרתו ברית מגן ותגרה עם קְרֶזוּס לעדור יחדו במערכה; אך תחת לפחוד מתנופת יד שלשת מלכי הברית אלה עלתה חמת כורש עד להשחית על בבל הקרובה לגבולות ממלכתו וישם על לבו ללחום בה עד רדתה. אז קרב לבא “יוֹם יְיָ אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אַף לָשׂוֹם אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה וְתִפְאֶרֶת גְאוֹן כַּשְׂדִים בִּסְדֹם וַעֲמֹרָה” וכל הרעה אשר דבר הַנָּבִיא על מלך בבל הַמַּכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה וְרֹדֶה בְאַף גּוֹיִם: לִשְׁבֹר מַטֵה רְשָׁעִים וְשֵׁבֶט מֹשְׁלִים עָרִיצִים קמה ונהיתה. צבאות כורש הלכו הלוך וקרב אל בבל ושנאת בני יהודה הנאמנים לעמם ואלהיהם אל בבל הלכה הלוך וגדלה. המקנאים ללאמם העלו על לבם זכר הימים הראשונים, לבשו קנאה ונקמה ויוציאו כל מר נפשם וחמת רוחם בדברים האלה לאמר:

               אֲכְלֵנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְרֶאצַר מֶלֶךְ בָּבֶל הִצִּיגַנִי כְּלִי רֵיק

               בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מִלָּא כְּרֵשׂוּ מֵעֲדָנָ֑י הֱדִיחָֽנִי:

               חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיּ֑וֹן

               וְדָמִי אֶל יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים תֹּאמַר יְרוּשָׁלָֽםִ…

שמע נַבּוֹנֶטִיס דברי בני יהודה ויתעבר ותבער כאש חמתו ויחל לרעוץ ולרוצץ את בני הגולה ולרדפם בתוכחות חמה, עד כי נראה, אשר היתה מאת יְיָ להראות קשה את בחירי האֻמה וטובי בניה ולצרפם בכור עני כאשר נסה ויבחן את לב איוב האיש התם והישר. מלך כשדים שחת באף רחמיו מאת בני יהודה ויעבידם בפרך “לא שם להם רחמים וגם על זקן הכביד עֻלו מאד”. רבים מהמקנאים קנאה גדולה לעמם באה בברזל נפשם והמה היו “אסירי התקוה” אשר באו בַּחוּרִים ובבתי כלאים החבאו, רבים מאלה אשר שלחו רסן מפיהם ויביעו את תקותם על כורש, כי יחליף כליל את ממלכת האליל הֻמְתו באכזריות נוראה. בין הלקוחים למות היה גם נכד הכהן הגדול שְׂרָיָה, אשר הומת ברבלה בימי נבוכדנצר בעת חרבן ירושלים, יהושע בן יהוצדק ונחרץ משפטו להעלותו על המוקד, אך נצל בארח פלא ונקרא לו מני אז: אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.

הנרדפים בחמה שפוכה מאת מלך כשדים היו הענוים, את גום נתנו למכים ולחייהם למורטים וישאו ויסבלו במנוחת נפש ורוח עז וגבורה את כל מצוקותיהם כקדושי עליון המחרפים נפשם למות על חזון לבם ואמונת רוחם. בנאֻמים מעטים אך כבירים ונמרצים יְתָאֵר הנביא את עני התמימים הנאמנים לַיָי וישראל עמו ומה הגיע אליהם בעת ההיא:

               נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹ֑לִי…

               נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶׂה לַטֶבַח יוּבָ֔ל

               וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיֽו.

כלפנים במצרים כן נאנחו עתה בני יהודה כל היום “מפני חמת המציק באשר כונן להשחית”, אך תחת סבלות העבודה בחמר ולבנים וכל עבודה בשדה, היה עתה גורל בני יהודה ומנת חבלם: מות וְאֵסור עני וברזל. גם לא על כל בני יהודה עברה הרעה כאשר במצרים, כי כל אלה, אשר התכחשו לעמם לגזעם וצור מחצבתם ויסירו מלבם זכר ארצם ותקותם לשוב אליה, התערו בבבל כאזרח רענן, השגו ויעשו חיל. הרוח הכהה אשר קננה אז בלב הענוים ונאמני ארץ, עם התקוה לגאֻלה וישועה נשקפות בעד איזה מזמורי תהלים, אשר שרו הענוים היראים את דבר ה' בימים ההם.

אלה מהיהודים החורים והסגנים, אשר אהבו ימים לראות טוב, אשר אמרו, “היה נהיה ככל הגוים” ומשאת נפשם היתה להיות נבלע בגוים, חפצי החיים בתענוגיהם אלה, פחדו פחד לבל יפקדו הכשדים עליהם עון אחיהם בני עמם ויתכחשו ללאמם ויזורו אחור מהם וידבקו בבני בבל ובכל הליכותיהם וארחות חייהם. הנבדלים מעל עדת ישראל ויהודה אלה נוספו גם הם על שונאי עמם ובשנאה נצחת הדפו את כל הנאמנים לעמם וירבו צרותיהם ומצוקותיהם. הם חשבו את הענוים ונאמני ארץ, לבעלי דמיון נלהב ויתאמצו להגות אותם מן המסלה לבל יהיו להם למוקש בעיני הכשדים. העם נפלג לשתי מפלגות: עֲנָוִים ורשעים, והרשעים הבוגדים בעמם, אלהיהם וארץ מולדתם עתקו גם גברו חיל ויחיו בשלות השקט ולא ראו רעה.

שלות הרשעים והבוגדים – כאשר נקראו בפי היראים את דבר ה' – ועשרם וכבודם והרעות והרדיפות אשר מצאו בימים ההם את התמימים, הענוים ונאמני ארץ, היו כחידה בלי פתרונים לכל אלה, אשר אם גם נאמנה את ה' רוחם ויהיו קרובים בדעותיהם אל הענוים, אך עוד לא באו למדרגתם, ואמונתם בה' לא חזקה כאמונת הענוים התמימים; האנשים האלה היו נגועים כל היום מהשפק אשר החל לפרוש כצפעוני בקרב לבם ולהרוס מוסדות אמונתם בצדקת ה' ומשפטיו עם בני האדם. במזמורי תהלים ובמשלי שלמה, נאמר ונשנה העיקר הגדול לחזק לב בני יהודה בה' כי פעל אדם ישֻלם לו, כי טוב ה' לקויו ונפש תדרשנו ואחרית רשעים נכרתה. המשורר הביע בטחונו בה' לאמר: בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און –להשמדם עדי עד. ובחפצו לאמר כי צדקת הצדיק לא תאבד ואחריתו לא תכרת יאמר: “נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם”. במשלי שלמה נאמרו דברי החכמה כי: צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע: כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם: כִי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אֲרֶץ וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ. וּרְשָׁעִים מֵאָרֶץ יִכָּרֵ֑תוּ וּבוגְדִים יִסָּחוּ מִמֶּנָּֽה.

כל אלה אשר לא התחזקו באמונתם ובבטחונם בה' הרועה את ישראל מעודם לא הגיעו למעלת הענוים והנביאים. לא היתה ההבטחה, כי: “ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה” נחמה מספקת להניח דעתם. בכל אשר פנו ראו אך שלום “הרשעים” אשר בזו ליקהת אמם, בגדו בעמם ואלהיהם וידבקו בדרכי הכשדים. הבוגדים ההם עתקו וגם גברו חיל והענוים והישרים היו בכל רע, עשוקים ורצוצים ואין אומר השב. הצופים ומביטים על סדר העולם והנהגת ה' עם בני האדם ראו אך עמל ואון. השפק התגבר בלב רבים מבני העם ויחל להרוס את מוסדות האמונה בצדקת השופט כל הארץ ואמתת התורה, אשר היתה מורשה לקהלת יעקב מימי קדם קדמתה: דברת הנגועים במחלת השפק היתה: הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשָּׂגוּ חָיִל: אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּֽי. המה ראו כי שוכחי עמם ואלהיהם מתערים כאזרח רענן וְהַהֶפֶך מדברי המשורר: לא ראיתי צדיק נעזב. על כן לא נשאר להם דרך אחרת, כי אם להטיל ספק ביֹשר ההנהגה של אלהי עולם, או בצדקת הענוים והתמימים וכי דרכם לא יִתָּכֵן. ואם גם דרך התמימים האלה אשר הערו נפשם למות על חזון לבם ומשאת נפשם לא יתכן וגם הם לא זכו בעיני שופט עליון מי זה יצדק לפני אלהי המשפט? המחשבות האלה מצאו להן מסלות בלב בני הגולה אשר ברֻבם היו בכל זאת מחזיקים במעוז התורה ונשמעים להענוים והנביאים, ולהשקיט רוחם הסוערה היה דרוש לשום לפניהם ספר מבאר תורת ההשגחה העליונה והנהגת אל עולם עם יצירי מטה. אז נתפרסם ספר החזיון אִיוב, אשר על דבר כותבו רבו הדעות מבלי להכריע בראיה ברורה וְנִצַּחַת. הספר־המליצי הזה הוא מעשה חכמת חרשים, כליל החן והנעם בין ספרי חזיון אשר כתבו בני האדם מני אז ועד הנה. המליץ־הנעלם יצר ספר־חזון זה לצרף דעות בני דורו. תעודתו להבינם דעת בחכמת הנהגת תמים דעים עם בריותיו בתמונת שיחה בין אוהבים – בתמונת חזיון, לא בְּוִכּוּחים ושיחות יבשות, כי אם בלשון חכמים תיטיב דעת, במשל והגיון, בתבנית ספור ומליצה נעימה, למשוך לב הקורא בנעם מדברותיו וחן אמריו.

תכנית החזון – מעשה ידי חכמת חרשים, הלמודים והדעות, המשפטים הצדיקים והמעֻקָּלִים שם בפי מדברים שונים. בין ספרי המליצה והחזיון אין כספר איוב מָשְׁלוֹ. תָבנית הספר הזה בארח מליצותיו, הגיונו ונאמיו הוא יחיד במינו ואין שני לו. השם־חִזָּיוֹן (דראמא) לא נוח לו, כי איננו מרכב מחלקים פרקים ושונים המתאימים ומסכימים לחפץ. תכניתו פשוטה בלי רב ענין והרכבה מעשים רבים, כי אם שיחה חזיונית (Dramatisches Zwiegespräch) עם מבוא – ספורי וחתימה ספורית בראשיתו וסופו ותוכו – כלו שיחת רעים ע"ד ההשגחה והנהגת אל עולם עם יצוריו. המבוא יספר לנו, כי: “איש היה בארץ עוץ איוב שמו”, והיה האיש “תם וישר ירא אלהים וסר מרע”. במה נודעה תמתו וצדקתו? ובמה יזכה איש את ארחו להקרא בשם תם וישר על פי מושגי הדור ההוא? לא פֹרש לנו מדברי המבוא, אך במקום אחר יבאר האיש התם והישר נושא־החזון בעצמו את תכונתו ישרו ותֻמתו באמרו:

               בִּרְכַּת אוֹבֵד עָלַי תָּֽבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִֽן

               עֵינַיִם הָיִיתִי לָעִוֵּר֑ וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָֽנִי

               אָב אָנֹכִי לְאָבְיוֹנִים וְרִיב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵֽהוּ

………………………………………………..

               אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִ֑י בְּרִבָם עִמָּדִִֽי

………………………………………………..

               אִם־אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּ֑ים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּֽה

               וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּ֑י וְלֹא־אָכַל יָתוֹם מִמֶּֽנָּה

………………………………………………..

               אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִֽי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִֽי

……………………………………………………

אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִ֑י וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָֽע

……………………………………………………

               בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּ֑ר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּֽח:

במקום אחר ירמוז איוב גם על מצות התורה אשר שם ה' לפני ישראל ביד משה באמרו: בַּאֲשֻׁרוֹ אָחֲזָה רַגְלִי דַּרְכּוֹ שָׁמַרְתִּי וְלֹא־אָט: מִצְוַת שְׂפָתָיו וְלֹא אֲמִישׁ מֵחקּי צָפַנְתִּי אִמְרֵי־פִיו. בכל צדקתו ותֻמתו, מצא השטן, אשר בא בְּתוֹךְ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ, תֹאנה להטיל בו דֹפי כי רק מרוב טובה ימלא אחרי דבר ה' ופקודיו, לנסותו וּלְתַכֵּן את רוחו, נתן ה' להשטן לפגוע בכל אשר לו, אך הזהירו לבל ישלח ידו גם אליו. עוד מעט וְהוָה על הוָה באה על איוב, שֹד ושבר, חרב ואש מן השמים עשו כלה בכל רכושו וגם שבעת בניו ושלשת בניו מצאו המותה בנפול הבית עליהם. אך אמונת איוב בַּיָי לא רוֹפְפָה ויעמוד בנסיון, לא נתן תִּפְלָה לאלהים ויקרא: "עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָמָּ֑ה יְיָ נָתַן וַיָי לָקַח יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ. אך למען הוסיף בחון את איוב ולצרף כליותיו נתן יְיָ להשטן לָגַעַת גם אל עצמו ואל בשרו, להכותו בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, ויקח איוב חרש להתגרד בו, כי גם ביתו אכלה אש וישב על האפר; גם הפעם עמד בנסיון ולא שמע לקול אשתו, אשר הֵסַתּוֹ לברך אלהים ודברו אליה היה: “גם את הטוב נקבל מאת האלהים והרע לא נקבל?”. אמנם בשפתיו לא חטא איוב לאלהיו אך בלבו הגה שפק ביֹשר הנהגתו ויערוך שאלותיו ותנואותיו “לשוכן מרומים” “ונוצר האדם”, אשר כאויב יהדפהו וְיָרָב כעשו עמדו.

שלשת הרֵעים אשר באו לנוד לאיוב ולנחמו לא יכלו לשמוע את תלונת איוב וזעקתו נגד משפט השופט כל הארץ. הם התאמצו לתת צדק לפעלת ההנהגה האלהית בתבל ומלאה ולהוכיח כי יְיָ תמים פעלו והוא אל אמונה ואין עול: כל ענֵש בא בעקב החטאת. כי “חורשי און וזורעי עמל יקצרוהו” וכל איש אשר תשיגהו רעה, אות היא כי עולתה בו ורעתו תיסרהו, כי “אֵל לא יְעַוֵּת משפט” “לא ימאס תם ולא יחזיק בידי מרעים”. בדברים האלה “הרשיעו” שלשת הרֵעים את איוב, ויתנו דֹפי בצדקתו ויוסיפו רק לנחמו כי כל אנוש לא יזכה וכל ילוד אשה לא יצדק, כי גם בקדשׁיו לא יאמין ה' ושמים לא זַכּו בעיניו. הדעה השניה היא – החיים אחרי המות והתקומה לתחיה – כי עוד יבא יום ועד צדק ישוב משפט כי יש תקוה ואחרית צדיקים לא תכרת. אבל התשובה הזאת היא רפויה כל כך, עד אשר תחת להתנחם התעורר האמלל איוב עוד יותר להתלונן על מפעלות יוצר האדם. את צדקתו יוכיח בשפה לנאמנים ובהאמונה בתחית המתים יטיל ספק באמרו: אִם יָמוּת אִישׁ הֲיִחִיֶה?… כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ… כָּלָה עָנָן וַיַּלֵךְ יֹרַד שְׁאוֹל וְלֹא יַעֲלֶה…

אלה המה חרצֻבות הקשר הדרוש מאד להתירו; השאלה גדולה ונכבדה מאד: להוכיח צדקת אלהי המשפט, ישרת ההנהגה העליונה ואיזה דרך יבחר לו האדם בהליכותיו ומעשיו על פני האדמה. אם השופט כל הארץ חלילה לא יעשה משפט, הנה מה בצע לאיש כי יזכה ארחו, כי יתמם דרכו וירבה עשות צדק ונכֹחָה? למען מצוא פתרון החידה הגדולה בהנהגת העולם ודרכי ההשגחה העליונה, חידת־עולמים הכלולה בדברי חכמינו: “צדיק ורע לו רשע וטוב לו”, יקום, בדבר בעל החזון הנשגב. מלבר שלשת הָרֵעִים הזקנים עוד איש צעיר לימים ומלא טעם זקנים, לב טהור ובעל שפה לנאמנים, יקח חבל בשיחת הָרֵעִים, יחוה דעתו ויתקרב אל פתרון החידה כאשר שם לפניו הסופר הנעלה לאבן פנת חזיונו. איוב דרש בחזקה, כי יהיה שומע לו וכי ימצא לו איש מגיד עליו ישרו לעמת שלשת רעיו אשר הרשיעו אותו, כאשר לא יכלו לדבר אליו נכונה ולמצא מענה על תלונותיו ודבריו. לחפץ איוב נמצא לו איש צעיר לימים אֶלִיהוּא בֶּן־בֵּרַכְאֵל הַבּוּזִי. הוא התאמץ להוכיח, כי האל אדון כל היצורים, אשר בידו נפש כל חי, אל שדי ומלך העולם וכל היקום תבל ומלאה, לא יטה משפט, לא ישא פני איש ולא יעות אדם בריבו, כי “מעשה ידיו כלם”; גם הרעה אשר תמצא את בני האדם איננה אות, כי באה כענֶש בעקב החטאת, כי חטא ואשם האיש ההוא, כי אם כאות ועדה לשלוי־עולם אשר נפשם בטוב תלין לבל יבטחו בעשרם וישימו עיניהם על דרכיהם לבל יטו ממעגלות ישר ללכת ארחות עקלקלות. אמנם בכל אשר יתאמץ אליהוא למצוא מענה נכון על דברי איוב נבצרה גם ממנו להניח רוח אלה הרואים זרות ותהפכות במשטרי הבריאה והנהגת העולם ומלֹאו, עד כי יִגָּלֶה יְיָ לאיוב בהדר גאונו וירעים נפלאות מן הסערה, להפליא את בן־האדם בחכמת היצירה ומפלאות תמים דעים עם ברואיו. ה' לא יצדיק מעשיו לפני בן־תמתה הנועז לשום דפי במערכות ממשלתו, כי אם ירעים עליו נפלאות, ירבה שאלות משאלות שונות בטבע כל היצורים, בכל ממלכות הטבע, בתבל ומלאה, למען דעת כי רבו מעשי יְיָ וכלם בחכמה עשה ומהם נראה לא לבד את כחו וגבורתו, כי אם גם טובו, צדקתו ומשפטו, כי עיני יְיָ על כל יצוריו ורחמיו על כל מעשיו, לא לבד כי כלם בחכמה עשה, כי אם גם ברחמים גדולים ואהבה רבה ובאהבתו ובחמלתו ינטלם וינשאם וברוח פיו יעמרו ויחיו. וַײָ העושה נפלאות גדולות כאלה לבדו הוא לבטח גם צדיק וצדקות אהב. גם איוב אשר עליו נחתה יד אלוה הגבר ראה עני, גם הוא ישאה וישתומם. הנפלאות בכל חדרי ממלכת הטבע הרעישו את לבבו ויכיר עתה וידע, כי לא לבן־אדם קצר־דעה לבא עד חקר אלוה ולעמוד בסוד אל שדי, אשר פעל כל למענהו; לא לבן תמותה להבין את סוד ההנהגה העליונה ודעת דרכיה. לשמע מענה יְיָ מן הסערה יענה איוב ויאמר: הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ, יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי:… הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע… עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר. איוב האֻמלל ונגוע אלהים, בשמעו מפלאות תמים דעים, אשר פעל כל למענהו וכאב רחמן ישים עיניו לטובה על כל יצוריו, הכיר וידע עתה, כי האל תמים דרכו, גם לא עזב את הארץ, ואין מקרה בתבל ומלאה, כי הכל צפוי ויד ה', יד צדקתו וטובו, רחמיו וחסדיו בכל משלה, אך האיש הוא דל כח, קצר בינה וחדל דעה להסיר את המסך הפרוש לענן על מערכת הבריאה והנהגת העולם. אך החידה הזאת כבר מצאה לה פתרונים בראש הספר לאמר: יְיָ צדיק יבחן ולבעבור נסות את יראיו לדעת הישנם חזקים באמונתם, היעמדו בנסיון תמצאנה אותם הרעות. איוב הנגוע ומעֻנה אלהים עמד בנסיון ועל כן: הֵשִׁיב יְיָ אֶת שְׁבוּת אִיוֹב וַיוֹסֶף אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְמִשְׁנֶה: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת אַחֲרִית אִיוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ והיה איוב למופת לכל נגועי אלהים, לחזק ידים רפות וכל הכושלים באמונתם, כי ישיב ה' גם את שבותם להיטיבם באחריתם. בדברים האלה נשלם ספר־החזיון הנפלא ונגלה תעודתו הנשגבה לחזק באמונתם את הנלכדים במהמורות השפק בראותם שלום רשעים ושלות הבוגדים בעמם ואלהיהם. ספר חזיון זה הוא הראשון לספרי הפילוסופיא הדתית המוציא לצדק משפט ההנהגה העליונה ומשטרי ה' בארץ, והוא שעמד לבני הגולה להיות נאמנים בבריתם את ה' אלהיהם, להתחזק בתקותם כי ישיב ה' את שבותם ויברך אחריתם מראשיתם. וכל הרעה אשר מצאתם היא רק לבעבור נסות אותם לדעת היעמדו באמונתם אם לא.

בעצם הימים ההם, כאשר נסה ה' את שארית יעקב אשר בארץ שנער, בחנם וימצא לבבם נאמן לפניו, הגיע הרגע כביר העליליה אשר בחיקו הוטל גורל ממלכת בבל וממנו יצא גם משפט גולי יהודה. כורש מלך פרס ומדי הגבור הנערץ הוסיף לְחַמֵּש את צבאותיו ולהכינם למלחמה נוראה נגד הכשדים. נביאים רבים נבאו אבדן ממלכת־זדון, בבל ממלכת האליל וארץ הפסילים ותשועת ישראל הקרובה לבא. מכל הנביאים ההמה, לא היה אחד אשר ישא משא וירבה חזון על עֹז ימין כורש ותנופת ידו על צבאות נֵבוֹנֶטיס, על קבוץ נדחי ישראל, בנין הנשמות והנהרסות, כדברי הנביא המבשר טוב, משמיע ישועה, הנביא המנחם את עמו בנבואותיו אשר בספר ישעיה השני. מִדְבָּרוֹ הוא כליל יופי, רב החן והנעימות ובו נפגשו: תעופת הרעיון, תכנית הדבור, מלאה הוד והדר בתכלית השלמות אשר להמליצה החזיונית; כל דבריו נאמרו במיטב הגיון ובם ילינו עז וגבורה, רך, חן ונעימות, להיות למשיב נפש ולהחיות רוח נדכאים; כל מליצותיו שקולות בפלס וקצובות בחקי היופי והנשגב, בסגנון מלא תמונות נהדרות וחזיונות נעלים. המליצות האלה אשר נאמרו לשעתן, היו ותהיינה למקור ברכה לשאוב מהן תנחומות יה לכל נדכא וכושל לכל עשוקים ורצוצי משפט בכל העתים והמקומות כדבר ה' נצב לעד לעולם. הנביא הנשגב והנעלה הזה חפץ לנחם את עמו, להפיח בקרבם רוח תקוה ולחזק ידיהם הרפות; הנביא יַרְאה לדעת לכל אנשי לב ויודעי בינה לעתים, כי חשף ה' את זרועו וַיִּגָלֶה בכל הדר גאונו על עם קטן ודל. הוא ימצא את פתרון החידה הגדולה בדברי ימי האדם על האדמה לאמר: איכה יהיה עם קטן בגוים לאור גוים? איכה תהיה תולעת יעקב ומתי ישראל לגאון עולם ומשוש דור ודור? איכה יהיה העם בזֹה נפש, נגש ונענה, רצוץ משפט ועשוק כל הימים, לאור עולם וישועת ה' לדור דורים? בכל דברי הנביאים לא נמצאו נחומים לבת ציון הגולה והסורה, להיות לה למשיב נפש בימי עניה ומרודה, כתנחומות הנביא הזה. כצרי גלעד על פצעי בת יהודה, כרוח צח להולכי במדבר ערבה, כן נעמו אמריו לאזני הגולים והנדכים וכטל של תחיה ירעיף דברי לקחו ותנחומותיו בפתח אמריו:

               נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּ֑י יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶֽם:

               דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַםִ וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ

               כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָ֑הּ

               כִּי לִקְחָה מִיַּד יְיָ כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶֽיהָ

את עדת־יהודה אשר בגולה, העשוקה והרצוצה, תאבת ישועה וצמאה נחמה יציב הנביא בתור אם שכולה וגלמודה, עניה סערה לֹא־נֻחָמָה, אשר עוד תקוה אל בעל נעוריה, כי עוד ישוב ושש עליה להשיב את שבותה. העניה הסֹערה היא ירושלים עיר חמדתו, אליה תשתפך נפש הנביא ולכל בה חיי רוחו ואל העניה הסערה הזאת יקרא הנביא:

               הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁ֔לַםִ!

               אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְיָ אֶת־כּוֹס חֲמָת֑וֹ

               אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִיֽת:

               אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָ֑דָה

               וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּֽלָה…

הנחמה הזאת אשר הביע הנביא מנחם־ציון אל בני הגולה והתקוה אשר בה החיה רוח “אבלי ציון” לא היתה להוד מלוכה וגאון ממשלה; לא בחיל ולא בכח תשוב בת ציון לכבודה הראשון, כי אם ברוח וישועת ה' לעיני כל הגוים. בהנבואות האלה נמצאה עוד הפעם ברכת ה' את אברהם אוהבו, כי יתברכו בו כל משפחות האדמה כי נתן ה' את עמו “לעד לאומים, לאור עמים ולהיות ישועתו עד קצה־הארץ”, והרעיון הזה יִשְׁנֶה וישלש, יבאר ויצרף פעמים רבות, כי קרובה צדקת ה' לבא וישועתו להגלות, כי ה' עושה שמים חדשים וארץ חדשה, להסיר מן הארץ מוטה ופרק, כי תורה מאתו תצא ומשפטו לאור עמים. ישועת ה' תהיה בעמים ואז יכירו כלם כבודו ותהלתו לאמר:

               פְּנוּ אֵלַי וְהִוָשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָ֑רֶץ

               כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עֽוֹד…

               בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁ֑וּב

               כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשֽׁוֹן:

למען בשר בעמים תהלת ה' וישועתו בקרב הגוים, בחר בזרע אברהם אוהבו וישראל מקֹראו. ישראל הוא עם ה', עבדו ומלאכו, להאיר לכל באי עולם באור עולם וברית עם, לפקוח עינים עורות ולהפיץ דעת ה' באיים רחוקים. זה היה חפץ ה' מראש ימות עולם, למען צדקו להגדיל תורה ולהאדירה. יְיָ הנוטע שמים ויוסד ארץ הוא גם אמר לציון עמי אתה.

על העם אשר בו בחר ה' להיות ציר בגוים לבשר כבודו ואמתו, תהלתו וישועתו בקרב העמים עד קצוי ארץ ואיים רחוקים, על העם הזה ישים הנביא הוד והדר עם־עולם, עם קדוש לתעודתו הקדושה, אשר יראה בהדרו כחזון לב, ומחזה שדי על הארץ, כי הישנה תעודה גבוהה נעלה ונשגבה מתעודת עד לאומים ונושא דבר ה' על פני כל הארץ? הנביא יבשר גם כן איך ימלא העם הקטן – הזה את המלאכות הנשגבה, אשר חונן בה מאת ה' לאמר:

               הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁ֑י

               נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיֽא:

               לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלֽוֹ

               קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּֽנָה

               לָאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּֽט

               לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד־יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּ֑ט

               וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵֽלוּ.

לאמר: לא בחיל ולא בכח, לא בזרוע בשר ויד חזקה, לא בחרב נוקמת ובתוכחות חמה יָסֹל העם – המלאך השלוח מאת ה' לבשר ישועתו בקרב הארץ מסלה לדבר אלהיו ותורת פיו. אך איכה יָסֹל העם העבד־לרבים מסלה לדבר ה'? – בהיות הוא למופת אל כל עמי הארץ כעם־עולם נושא וסובל עניו ומרודו ומחרף נפשו בעד תורתו ואמונתו באלהיו. תעודת ישראל תהיה לאבן פנה לכל הקות ישראל ושיחו והגיונו כל הימים. הנביא המנחם ציון ישים את התעודה הזאת והַכָּרַת מַעֲלָתָהּ הנכבדה בפי העם לאמר:

               שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מַרָח֑וֹק

               יְיָ מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִיֽ:

* * *

               וַיֹאמֶר לִי עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָֽר:

               וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלִּי֑תִי

               אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת יְיָ וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָֽי.

העם נועד להיות נושא דבר ה' ונותן נפשו עליו. ברוח עז וגבורה, ענוה והכנעה, ברצון כביר ואדיר, בחפץ־לב ודעת־נפש צדקו בו ישא ויסבול העם הזה, כי נטל עליו ה' לבשר דברו באפסי ארץ ואיים רחוקים, דבר הצדקה והמשפט, הצדק והמישרים ישא ישראל, בקרב הגוים אשר יבא שם, ואז ידע כי משפטו יהיה את ה' וכי יש שכר לפעֻלתו מאלהיו הרועה אותו מעודו.

הנביא יבשר ויאמר, כי באחרית הימים, יכירו וידעו כל העמים, צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל; העמים כלם יתנו עדיהם ויצדיקו את העם בְּזה נפש ומתעב גוי. הוא העם אשר בידו יצליח חפץ ה' לקרב צדקתו ולגלות ישועתו בקרב הארץ; העם הנקלה הזה הוא עבד ה' ולו יֵאָמֵר:

               הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּ֑י יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹֽד:

               כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךְ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵ֑הוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָ֑ם:

               כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶ֑ם

               כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָֽנוּ:

               "מִי הָאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵ֑נוּ וּזְרוֹעַ יְיָ עַל־מִי נִגְלָֽתָה

               "וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָ֑ר

               "וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנָחְמְדֵֽהוּ:

               נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹ֑לִי

………………………………………………..

               אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָ֑ם

               וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּֽה:

               וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵ֑ינוּ

               מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנֽוּ:

…………………………………………………

               וַיָי חָפֵץ דַכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִ֑ים

               וְחַפֶץ יְיָ בְּיָדוֹ יִצְלָֽח:…

הרעיון היסודי, אשר עליו יָסבו רב דברי הנביא, כי מישראל יצא דבר ה' מלא צדקה וישועה לכל הגוים והלשונות, הרעיון האדיר והנשגב הזה יביע הנביא במקום אחר באמרו: “כִּי בֵיתִי (בית אלהי ישראל) בֵּית תְּפִלָּה הוּא לְכָל הָעַמִּים”.

זה הוא פתרון החידה הנפלאה מדורות עולמים עד היום הזה. חידת האֻמָּה הישראלית, קיומה, נצחיותה וכל המוצאות אותה: בהַפרד עליון גוים ויתן לאיש איש מהם את מנת חבלו וגורלו על פני הארץ, חָלַק להאמה הזאת התעודה להיות ציר שלוח בעמים, נושא הרעיון האלהי, רעיון הצדקה והישועה, לאור גוים, לברית עם – ברית שלום בין כל בני האדם על האדמה. זאת היא התעודה, אשר העם דל־כח ורב־תושיה, ימלא אותה בחרפו נפשו למות, על תורתו הטהורה והזכה. ישראל הוא עֵד־לְאֻמים⁶ ועל כן הִנֵהו גם עם־עולם ובן אל־מות, העם הזה יצא בגולה גם כן למען המטרה הקדושה הזאת, לצרפו בכור עני, לטהרו מחלאת העונות ולזקק דעותיו, וכל זאת עשה ה' רק למען צדקו להגדיל תורתו ולהאדירה.

הנביא יבשר, כי עוד לא ירחק חק יום ה', אשר בו תגלה ותראה צדקתו וישועתו על ידי עבדו, מלאכו וצירו – עם ישראל לאמר: קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי לֹא תִרְחָק וּתְשׁוּעָתִי לֹא תְאַחֵר וְנָתַתִּי בְצִיּוֹן תְּשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי. הנביא ידבר על נפילת בבל כעל דבר הנכון לבא בימיו ויהתל בבבל ובאלהיה ועצביה בהתול־מר על החֹזים בכוכבים והֹברי שמים המודיעים לחדשים את אשר יבאו עליה“. נֵצח כורש על הממלכה החטאה הזאת הוא השחר המבשר צאת שמש צדקה על הארץ, פדות הגולים ושובם אל ציון ברנה הוא האות המבשר טוב משמיע ישועה אל כל העמים. את גאֻלת ישראל ושיבת הנדחים אל ארצם יחזה הנביא באור שבעתים, בשלל צבעים ומחזות מרהיבי לב ורוח. בשוב ה' את שבות עמו יראם נפלאות כימי צאתם מארץ מצרים, יְפַנֶּה דֶרֶךְ בַּמִּדְבָּר וִייַשֵׁר בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ. ישים כל הריו לדרך ומסלותיו ירומון, המדבר יהיה לאגם מים, ובארץ ציה וערבה יתן ה' ארז ושטה וכל עצי חמד והשבים מארץ שביה לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש; כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם. השבים מארץ שביה “פְּדוּיֵי יְיָ” ישובו לציון ברנה ושמחת עולם תהיה על ראשם, כי יבנו הנשמות והנהרסות, ישובבו נתיבות הארץ השוממה ויהפכו מדבר ערבה לגן עדנים ושלות השקט ומנוחה שאננה תהיה בארצם, או־אז ישוב ישראל באמת ובצדקה עד ה' אלהיו, והרוח אשר שם ה' עליו ודברו אשר שם בפיו לא ימושו מפיו ומפי זרעו וזרע זרעו מעתה ועד עולם”.

הנביא המבשר טוב ומשמיע ישועה השמיע לעמו גם המחשבה הגדולה והנאדרה, אשר היתה ליסוד מוסד, אל הדת הטהורה, האמונה הצרופה ברבות הימים, היא מחשבת הרחקת הגשמיות. כי כבוד יְיָ מלא עולם וכל מקום לא יכילהו ולא יכלכלהו אף כי הבית וההיכל אשר יבנו לו בני האדם, כי ה' רואה אך ללבב ולב האדם הוא היכלו הקדש ומכון לשבתו עולמים: הלא כה דברו:

               הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָ֑י

               אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִֽי?

               וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשְׂ֔תָה וַיִּהְיוּ כָל־אֵלֶּה נְאֻם יְיָ֑

               וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִיֽ.

על נצחונות כורש ידבר הנביא כעל דבר אשר קם ונהיה לפניו ולעיניו ולא כנבואה אשר תהיה באחרית הימים. הדבר אשר יְנַבֵּא הוא, כי כורש יאמר לירושלים: תִּבָּנֶה! ולהיכל כי – תִּוָּסֵד, “כי הוא (כורש) יבנה עירי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ”. הנביא יאמר להעם השומעים אותו לאמר: כי ישמעו חֲזֵה כֻּלָּהּ למען ידעו כי השמיע האותיות לאחור ויכירו וידעו, כי מאת ה' היתה זאת לשלח להם גבור כביר ונאור “כורש משיחו” להיות להם למושיע ורב את ריבם. החזון הזה יקום ויהיה ככל דבר ה' ביד עבדיו הנביאים אשר קם ויהי עד היום. נצחון “כורש” על עמי מדי, פוט ולוד וכל גויי אזיא הקטנה הוא רק כלי חפץ ביד ה' להחיש פדות לעמו ותשועת ה' בארץ.

אך לעמת האור החדש אשר יאיר נביא ה' בנחמותיו ובשורותיו בהימים הקרובים לבא,, עוד רבו הצללים בהעת ההוה. החשך עוד כסה את מרבית בני הגולה וערפל הבערות והנטיה ללכת בדרכי הכשדים עוד העיב את שמי ישראל, מרבית בני העם עוד לא הכינו לבם אל תורת ה' הטהורה ועוד לא הסירו מעליהם את “הבגדים הצואים”, חלאת הדעות הרעות אשר דבקו בהם מהכשדים. העם עבד ה' היה עוד עִוֵר, העם עד־לאומים היה חֵרֵשׁ ויכבֵד אזנו משמוע דבר ה' ותורתו הצרופה. תחת לתת כבוד לשם ה' ותורתו, היה ישראל אז לבזה נפש ויחלל גם שם ה' בלאֻמים. דבר הנביא על העם, אשר בו בחר ה' להיות נושא דברו בכל קצוי ארץ, היה אז לאמר:

               הַחֵרְשִׁים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאֽוֹת:

               מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָ֑ח

               מִי עִוֵּר כַּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְיָֽ:

               רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹ֑ר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָֽע:

יען כי רחוק לב העם באמת מהתעודה אשר שם לפניו צור ישועתו, נָטל ה' על הנביא מעבר מזה לשאת משא, להרבות חזון ותוכחה, לעורר ולהעיר את כל אלה אשר דבר ה' עוד היה קרוב אל לבם, כל אלה, אשר שגו עוד באהבתם את עמם ויקוו לתקומת הלאֹם, תקומת עם ישראל בארץ אחזתו, לבלי תת דמי לאבלי ציון, ומעבר מזה, להכות בשבט פיו את כל הנוטים אחרי הכשדים, החפצים להיות נבלעים בגוים, רודפי תענוגות, ולא יאבו לשמוע דבר מציון ושוב העם אל נחלת אבותיו. מחמת המציק נַבּוֹנֶטִיס, אשר כונן להשחית את “שארית יעקב” בארץ בבל נפל לב הנאמנים בברית אלהיהם ועמם, ואֹמץ רוחם עזבם, עד כי לא מצאו און בנפשם להתעורר לעשות דבר לקרב קץ גלותם ולהחיש את גאלתם; בעת ההיא “ואחיהם מנדיהם”, הרשעים הבוגדים, אשר כל מזמתם היתה להתערב בגוים להיות עם אחד עם הכשדים, שנאו אותם, העיקו תחתיהם ויציקו אותם וידיחו רעה על כל בני עמם, אשר ידעו אותם, כי דבקים הם בלאֹמם, מחכים לתשועה, לשוב לארץ אבותם ולהיות שנית לעם וקבוץ מדיני על אדמת ארצם מעולם. מרוב המצוקה החל רעיון היאוש להתגנב אל לב רבים אשר כלו עיניהם מיחל אל ה' אלהיהם וימצאו גם מביניהם, אשר דמו בלבבם כי עזב ה' את עמו וימאס את נחלתו; להם קרא הנביא בדברו לאמר: לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְיָ וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבֽוֹר; הבוגדים הסוֹרְרִים בזו להם, הפטירו עליהם בשפה ולעגי מעוג ויאמרו: לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם. בעת ההיא היתה תכלית הנבואה: לחזק ידים רפות, לתת עז וגבורה בלב כל יודעי צדק אשר תורת יְיָ בלבם, לבל ייראו חרפת אנוש ומגדֻפותם אל יֵחָתּוּ, להפוך לטובה גם את לב בני “עם סורר ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבותיהם”; פעם בדברי מוסר ותוכחה ופעם בדברי אהבה ורצון. אל הבוגדים והסוררים ההם קרא הנביא להתבונן על אותות הזמן, למען יוכחו לדעת, כי קרובה צדקת ה' לבא וישועתו להגלות. הנביא יעירם ויעוררם לאמר, כי עת רצון קרובה לבא ועל כן ידרשו את יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ ויקראֻהו בהיותו קרוב, כי יעזבו הרשעים ההם את דרכם ואנשי און מחשבותיהם וישובו אל אלהיהם ועמם באמת ואמונה. מדי יוסיף הנביא לשאת משא הגאֻלה הקרובה בהגיע אל קץ נבואותיו וחזיונותיו, כן ירבה להכות בשבט פיו וזעם לשונו את הסוררים הסרים מאחרי דרכי ה' ומשפטי התורה, לזנות אחרי הבלי האלילים, להתמכר לעונות זמה ותֶבל ראשית חטאת בני בבל שטופי הזמה, להתגאל בכל תועבה ומאכל פגול, ויודע, כי יום הַשִלּוּם על כל חטאתיהם קרוב לבא, כי “יָמֹד ה' את פְּעֻלָּתם אל חיקם” ואז תזרח שמש צדקה לאבלי ציון וירושלים, “לשוש אִתָּהּ משוש ולהתענג מזיו כבודה”. בסוף דבריו יבשר הנביא טוב וישמיע ישועה ברב ענין ובחזיונות יקרים ונעימים, בשוב ה' את שיבת ציון לאמר: מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֶד גּוֹי פַּעַם אֶחָ֑ת כִּי חָלָה גַם יָלְדָה צִיוֹן אֶת בָּנֶיֽהָ.

הנביא יבשר שוב בנים לגבולם, כי מכל אפסי ארץ ואיים רחוקים, יביאו העמים את פליטי יהודה ונדחי ישראל, בסוסים וברכב אל הר הקדש בירושלים, “ומדי חדש בחדשו ושבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לה' אלהי ישראל” ולהודות לו על טובו ואמתו, ואז ישובו ויראו את מוסר אֱלֹהַּ אשר ימצא את האנשים הפֹשעים, כי יהיו לחרפת עולם ודראון לכל בשר…

לב המלך נַבּוֹנֶטִיס ועם הכשדים לא היה חרד על דבר תוצאות המלחמה בינם ובין כורש מלך פרס ומדי, כלב בני “שארית יהודה” אשר בבבל. לב בני הגולה נע בין תקוה ופחד, כי ידעו, אשר בחיק המלחמה הזאת הוטל גורלם ומתוצאותיה יצא משפטם לשבט או לחסד; לְחֵרוּת וגאֻלה או לעבדות עולמים, כי יקום או יִכָּחֵד ישראל מהיות לגוי יושב על אדמתו. בני בבל לא חרדו ולא פחדו וברוח שוקטה הביטו על מחנה כורש אשר הקריב לבא אל גבולם. מבלי משים ולפתע פתאום עמד צבא גדול ורב מבני פרס ומדי, צבא ערוך למלחמה וחפץ קרבות על יד שערי העיר בבל. הבבליים נשגבו בעיר מעֻזם ויחֹגו חגיהם וישתו וישכרו ויצהלו כאבירים, אך כורש עם בני חיל המצור הרסו את דלתות הַשֶׂכֶר העוצרות את מרוצת הנהר פרת ויוליכו את מימיו אל הים דרך התעלות והצנורות אשר חפר נבוכדנאצר מלפנים ויהפכהו ליבשה ויתפרץ בראש צבאותיו אל העיר דרך מצולת הנהר וילכו בחרבה בתוך הנהר וילכד את העיר וכל הארץ: כה נפלה בבל (בשנת 609 בערך לפני חב"ש) אחרי מלחמת שנתים ימים וכל דברי ה' ביד עבדיו הנביאים כתֻמם באו על ממלכת האליל זאת ודבר מדבריהם לא נפל ארצה. ממלכת האליל חלפה כליל ויבא הקץ לשאונה והמונה, אך כורש היה מלך חסד ולא אץ לערות חומת בבל עד היסוד. תורת בני פרס ומדי היתה צרופה יותר מתורת בני בבל. תחת האלהים הרבים ובני האלהים, האלילים והאלילות הרבים אשר לבני בבל, היו להפרסים רק שנים או שלשה אלהים, גם לא עשו להם פסל וכל תמונה ויעבדו רק לכחות הטבע ופסילי בבל היו להם לתועבה.

כאשר נפלה בבל נרפאה “שארית יהודה” ממחלת החפץ ללכת אחרי עבודת האלילים. מני אז והלאה חדלה בת יהודה לזנות אחרי האלילים. עין בעין ראו בני הגולה אשר בבבל איך כרע בֵּל קֹרַס נְבוֹ, מרֹדך נפל תחתיו, בבל נפלה ועמה הֹבישו כל עצביה וְחַתּו גלוליה. בנפול בבל שבו כל בני הגולה – גם הפושעים והבוגדים אל עמם ואלהיהם. לב האבן אשר בקרבם נהפך ללב בשר. כל בני הגולה, כלם כאחד, בני ישראל ובני יהודה יחד, הלכו הלוך ובכו ואת יְיָ אלהיהם בִּקֵשו. כל בני הגולה באו ונלוו אל ה', ויעמדו בברית עולם לֹא תִשָׁכֵחַ. הענוים אבלי ציון לא היו עוד לחרפה ומנוד ראש לאחיהם מנדיהם, כי אם נתנו כבוד לשמם, נתנו צדק לפעלתם ויעמידום בראש שארית יעקב ועדת יהודה אשר בבבל. דבר הענוים, אשר שמו בה' מבטחם ויחכו ליום גאֻלה וישועה היה אז לאמר: “הוֹצִיא יְיָ אֶת צִדְקֹתֵ֑ינוּ בֹאוּ וּנְסַפְּרָה בְצִיּוֹן אֶת מַעֲשֵׂה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ” ויתעוררו לשוב אל ארצם השוממה, לבנות הנשמות ולהקים הנהרסות. כורש לכד את העיר והארמון וישב על כסא מלוכת בבל, את שנות מלכותו החל למנות מיום לכדו את בבל וימלך בתוכה (מן 608 לפני חב"ש)⁷. כל עבדי הארמון ומשרתי המלך בבל היו עתה לסריסי כורש ויושבים בשער המלוכה. ביניהם נמצאו גם הסריסים מבני ישראל מזרע המלוכה, אשר רוחם נאמנה לתורת ישראל ומורשת אבות. הסריסים האלה המחזיקים בברית ה' עם ישראל עמו ועל ידם החזיקו בני הנכר אשר נלוו על ה', וכפי הנראה, עם זרֻבבל בן שאלתיאל נכד המלך יהויכין בראשם, התאמצו לפעול על לב הכובש המושל עתה בבבל, כי יטה חסדו אל גולי יהודה. דבריהם באו אל לבו וראשית מעשהו היתה לאמר לאסורים צאו, לגדע בריחי ברזל ולהוציא לחפשי את אלה מבני יהודה, אשר בבתי כלאים הָחְבָּאו, בגלל אמונתם לעמם ואלהיהם ותקותם לשוב אל ארץ אבותם. אך כורש הוסיף להראות את טובו וחסדו לבני הגולה, ויעבר קול ומכתב בכל מדינות מלכותו לאמר: מִי בָכֶם מִכָּל בְּנֵי עַם יְיָ וְיַעַל לִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיִּבֶן שָׁם אֶת בֵּית יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בלכוד כורש את בבל וארץ הכשדים וישם קץ לממלכת נבוכדנאצר הגדול נפלו לו לנחלה גם כל ארצות ארם וכנען עד הים הגדול (התיכון) עד בֹאכה מצרים. ארץ יהודה קמה לנחלת מלכי פרם. מה היה הדבר אשר הֵסֵב לב המלך המרגיז ארצות והרֹדד עמים תחתיו להטות כנהר חסדו אל בני יהודה, לתת להם לשוב לארצם ולכונן שמה קבוץ מדיני כעין ממלכה קטנה? מה נפלא הדבר אשר מלא את לבו חמלה וחנינה אהבה ורצון לבת יהודה העניה הסֹערה? האם אמת הדבר אשר יספר יוסף פלאוויוס, כי הסריסים מבני המלוכה אשר ביהודה קראו לפני המלך את הנבואות הכתובות בספר ישעיה להוכיח, כי ה' העירהו בצדק לְרַד לפניו גוים וממלכות ויבחר בו לשובב נתיבות ולבנות הנשמות, לאמר לירושלים תִבָּנֶה והיכל תִּוָּסֵד? או כי הֹערה עליו רוח ממרום להכיר את ה' אלהי ישראל וכבוד מלכותו וישם אל לבו לקרוא דרור לעם ה' אלהי השמים והארץ, האל האחד היוצר אור ובורא חשך הנוטה שמים ויוסד ארץ? אם כה ואם כה, הדבר, כי כמעט לכד כורש את העיר והממלכה בבל ויעבר קול וגם במכתב בכל ארצות ממשלתו: כי "כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַםִ אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וֶיַּעַל לִירוּשָׁלַםִ אֲשֶׁר בִּיהוּדָ֑ה… הדבר הזה לבדו היה לפלא מאין כמוהו. כורש נתן להנשארים לנשא את אחיהם העולים בכסף ובזהב ברכוש ובבהמה ויוציא את כל כלי הקדש, אשר הוציא נבוכדנצר מבית ה' ויתנם בהיכל בֵּל אלהיו, ויתן אותם על יד מִתְרְדָת הגזבר למסרם להעולים השבים לארץ אחזתם.

כמעט שנתן הרשיון מאת כורש אל גולי יהודה לשוב לארצם ויתאספו אנשי שם ונשואי פנים לעשות סדר ומשטר בהעליה ולהסיר מעל דרכם כל מכשול ושטן. בראש העולים עמדו שני אנשים, אשר על פי גזעם ויחשם יאתה להם לעמוד בראש המעשה הכביר הזה: זְרֻבָּבֶל (ובכשדית שֵׁשְׁבַּצַר) בן שאלתיאל בן המלך יהויכין, חטר מגזע ישי ונכד המלך האחרון ביהודה, ויהושע בן יהוצדק בן שריה נכד הכהן הגדול האחרון אשר הומת על פי נבוכדנאצר ברבלה. אל שני האנשים הגדולים האלה בני משפחות המלוכה והכהונה נלוו עוד עשרה אנשים מראשי האבות ויהיו מספר העומדים בראש עולי הגולה שנים עשר כמספר שבטי ישראל⁸. את זְרֻבָּבֶל נשא כורש למעלת פֶּחָה או הנשיא ביהודה ויהי המושל והעוצר בכל העם העולים ובכל חבל הארץ אשר יֵאָחֲזו בו עולי הגולה ויהי לאות כי חפץ כורש ביקרו ועוד מעט יְשַׁוֶה גם הוד מלכות על נכד מלך יהודה. אל שנים עשר הראשים נקבצו באו כל אלה, אשר נשא לבם אותם לעזוב את בבל ארץ מגורם להתישב ולהתנחל שנית בארץ אבותם. מספר העולים עם זְרֻבָּבֶל ויהוצדק היה מצער ומעט ממספר בני ישראל יוצאי מצרים, אך רב מאשר דמו העולים לראשונה. כל קהל העולים היה ארבע רבוא שלש מאות וששים איש ואשה מבני שתים עשרה שנה ומעלה⁹. העולים היו רֻבם מבני יהודה ובנימין עם הכהנים בני אהרן (כארבעת אלפים איש) מארבע משפחות: בני יְדַעְיָה, פַּשְׁחוּר, אִמֵּר וחָרָם ומעטים מהלוים משוררים ושערים (כשלש מאות איש) ואליהם נספחו גם בני יתר השבטים ובני הנכר מהגרים הנלוים על יְיָ אלהי ישראל ויעלו עמהם מבבל.

שמחת עולם היתה על ראש העולים ויהיו כחולמים מרוב עליצות נפשם וששון ישעם, בזכרם כי בם בחר ה' לדרוך ראשונה על אדמת ארצם השוממה מבלי בניה, כי הם המשובבים נתיבות הָאֻמָּה, כי הם הם בוני הנשַמות, נוטעי מטע ה' על אדמת קדשו ומיסדי ההיכל הקדוש לשם ה' אלהי אבותיהם. גם בין כל העמים מסביב עשה לו שם המעשה הנפלא הזה ויהי לאות, כי שב ה' ורחם את יהודה ויבחר עוד בירושלים. אחד משירי תהלה אשר נשאר לנו לפליטה מהימים ההם יתן עדותו על הגות לב גולי יהודה בהיותם נכונים לשום לדרך פעמיהם והלך רוחם בהרגע הכביר והנאדר הזה:

               בְּשׁוּב יְיָ אֶת שִׁיבַת צִיוֹן הָײִנוּ כְּחֹלְמִיֽם:

               אָז יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָה

               אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִ֑ם

               "הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה":

               הַגְדִיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִיֽם:

קול הדרור, משמיע גאֻלה מבשר ישועה נשמע בארץ; מכל עבר ופנה התעוררו קמו ויתעודדו אנשי לב אשר באהבת עמם שנו לעלות אל ארץ אבותם ואז קרא אליהם אחד מהענוים שרי קדש לאמר, כי ישימו לבם לחפש דרכיהם ולחקור ולבחון כליותם ולבם ולזכות ארחותם עדי יהיו נכונים וראוים לחסדי ה' וטובו. כי חפצו הגדול והקדוש: בנין ארצו ותשועת עמו בידם יצלח ויקרא אליהם לאמר:

               מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשֽׁוֹ?

               נָקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶּׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁו וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָֽה:

               יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וּצְדָקָה מַאֱלֹהֵי יִשְׁעֽוֹ

               זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַֽקְשֵׁי פָנֶיךְ יַעֲקֹב סֶֽלָה:

לדבר הזה נשאו נפשם כל הענוים נאמני ארץ ובהמלים האלה כלולה כל פָּרָשׁת־חפצם (פְּרֹגְרַם) לאמר: בנין הָאֻמָּה והקמת בית יהודה מחדש יצאו לפעלם בידי דורשי ה', נקיי כפים וברי לבב, אשר לא נשאו לשוא (אלילי הכשדים ודרכיהם הַנְלוֹזִים) נפשם, המה יעלו בהר ה' והמה יניחו אבן פנה אבן למוסדות בית יהודה מחדש, אך מי ומי ישית ידו על העולים לָבֹר מקרבם את המורדים והפושעים עדי יהיו כלם רק מעדת הענוים ישרי הלב??…

 

פרק שׁני שִׁיבַת צִיּוֹן וִיסֻד הַמַּעֲלָה (מן 607 עד 490 לפני חרבן הבית השני)    🔗

עלית זרבבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק. בנין המזבח ובנין המקדש. צרי יהודה השמרונים. השרים והסגנים ביהודה והתבוללות בעמי הנכר. עולי הגולה והיהודים שנשארו בבבל. עלית עזרא הסופר ותוצאותה בדת ומוסר והתחזקות הלאומיות. תוצאת נשים נכריות. עלית נחמיה בן חכליה הראשונה והשניה וקנאתו לטהרת לאום ישראל. תשלום בנין הבית. כריתת הברית והאמנה. תקנות אנשי כנסת הגדולה. נס פורים.

בחדש האביב, למועד צאת צבאות בני ישראל מארץ מצרים לפני תשע מאות שנה יצאו גם בני בניהם מארץ שנער לְהֵאָחֵז שנית בארצם העזובה והשוממה וירושלים קרית משושם. רגע כביר העליליה הנושא בחיקו דברי ימי אלפי שנים הגיע. לא כעבדים נרעשים ונפחרים, אשר זה מעט הסירו עֹל הַסַּבָּל מעליהם והאזיקים מעל צואריהם וידיהם יצאו בני יהודה מארץ גלותם, כי אם כבני חורין, שמחים וטובי לב, מלאים רוח תקוה ובטחון בה' צור משגבם ומגן ישעם יצאו בני “שארית יעקב” לבא אל ארצם ונחלתם. בראש המחנה הלכו מקהלות נוגנים בכנור ונבל תף ומצלתים ומשוררים בפה וישירו שיר חדש ויענו בקול לאמר: הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּו!!. אחיהם מבני יהודה אשר נשארו בבבל ומספרם היה לא מעט – עשירי עם וכנעני ארץ חזקו ידיהם באנשי חיל להיות שומרים לראשם ובכלי כסף וזהב ברכוש ובבהמות ובכל דברי חפץ לבנות שנית את ארצם הנשמה ולקומם הריסותיה. גם המלך כורש נשא פניהם לתת להם אלף איש חיל ופרשים להיות למשמר עליהם, לבל ירגיזום בדרך השבטים השטים בארץ לשלול שלל ולבז בז ודבר הנביא: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצַאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן קם ויהי. בשלום ושלוה בהשקט ובבטחה עשו העולים את דרכם הרחוקה – כמאה וחמשים פרסאות מבבל ליהודה – כי חיל מלך פרס היה למגן בעדם. על המסע הגדול הזה לא נפל דבר רב הענין ויודעי בינה לעתים לא מצאו ענין נכבד לרשום אותו בספר לזכרון. העשירים רכבו על סוסים ופרדים, גם העניים: הזקנים והטף רכבו על חמוריהם וגמליהם, כי גם מקנה ובהמות מושכות בעֹל העלו עמם מבבל: ששת אלפים שמונה מאות ועשרים חמורים, ארבע מאות ועשרים גמלים, שבע מאות שלשים וששה סוסים ופרדים מאתים וארבעים וחמשה. – אך רֹב בני המחנה עלו ברגליהם וכל הכבודה התנהלה לאטה ויארכו ימי המסע כארבעה או חמשה ירחים “וַיַדְרִיכֶם ה' בדרך ישרה וַיַנְחֵם אל מחוז חפצם”. באחרית ארבעת או חמשת הירחים דרכו כפות רגלי העולים על אדמת ארצם האהובה ותרב שמחתם ויגדל ששון ישעם. הנבואות, התקות, חזון לב הענוים התמימים באו ונהיו לעיניהם, אך עד מהרה ותוגה חרישית התערבה בשמחתם: העיר הקדושה אשר לשמה וזכרה היתה תאות נפשם היא עתה לנגדם שרופת אש, חרבה ושוממה וכל חומותיה מפֹרצות, נחלתם נהפכה לזרים ובחלק גדול מהארץ התנחלו העמים: השמרונים או הכותים צפונה והאדומים נגבה, בימי דור אחד – בחמשים שנה שנות הגלות נאחזו העמים האלה בהארץ הנשמה, אך אחשדרפני פרס ופחות עבר הנהר קבלו פקודה במכתב מאת המלך כורש לְנַשֵׁל מעל אדמתם את העמים אשר התנחלו שלא כמשפט בארץ לא להם ולהושיב שמה את היהודים העולים להאחז בארץ ירֻשתם אשר מעולם. שֵׁמַע שם כורש המלך האדיר והכביר הפיל אימה ופחד על העמים האלה ומבלי לנסות דבר מלחמה לעמוד בפני היהודים, עזבו – אם גם בלא חמדה – את הערים והכפרים ובני יהודה באו וישבו בהם. אך בני בנימין התנחלו שנית בכל חבל ארץ נחלתם מלפנים כי בני יהודה לא מצאו כל הארץ חבל נחלתם מלפנים נכונה להיות מכון לשבתם: בני יהודה ובנימין אשר מלפנים ישבו אבותיהם בערי השדה ישבו עתה בעריהם. כפי הנראה מצאו בתים בנוים ואהלים לשבתם אך בני חֹרי יהודה ובנימין יושבי ירושלים ובני הכהנים והלוים בשובם אל העיר הראשה אל ירושלים, מצאו רק עִיֵי מַפַּלָה וערמות עפר ועוד נטל עליהם לפנות את החרבות האלה ולבנות להם בתים מחדש. גם יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וזרבבל פחת יהודה ישבו ימים רבים באהלים.

ראשית בנין בית יהודה היתה מצער, ארבע רבוא איש לא היה די להושיב חבל ארץ רבה לעבוד את אדמתה ולשמרה, על כן נקבצו העולים ויתקרבו אחד אל אָחד ויכוננו להם ערי מושבם בסביבות ירושלים וקרבתה ויחנו עליה ככדור מסביב מן חברון נגבה עד בית־אל צפונה חמש פרסאות ומן יריחו קדמה עד לֹד ימה גם כן כחמש פרסאות ותהי ירושלים להם בַּתָּוֶך. בהדבר הזה, כי התישבו העולים הראשונים בקרבת עיר הראשה היתה צפונה גם טובה רבה, כי ידעו כל אשר נעשה בארץ וימהרו להודיע את כל אלה לנשואיהם וראשי בית אבותם.

אם הראשית המצערה הזאת היתה נכונה להמעיט מדת השמחה, אשר שמחו העולים על שיבת ציון וקבוץ נדחי יהודה ונפשם ירעה להם, כי לא באו כתֻמם כל יעודי הנביאים מבשרי ישועה ומשמיעי נחמה, הנה נקרו ויאתיו אז מעשים רבי העליליה, אשר חזקו לב העולים וירוממו את רוחם ותקוה טובה שחקה לפניהם להרים בכבוד קרן בית יהודה החדש. מארבע כנפות הארץ מים וקדם, מירכתי צפון וקצות תימן, ממצרים וכנען ומאיי יון ואלישה, מכל המקומות אשר שם גלו ונתפזרו בני יהודה או נמכרו לעבדי עולם, נהרו המונים המונים אל ארץ הצבי להתנחם בירושלים כאיש אשר אמו תנחמנו. ירושלים ראתה את בניה מרחוק יבאו ובנותיה מקצות הארץ. אך לא לבד נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ נקבצו באו אל עולי הגולה, כי אם גם בני הנכר נלוו על ה' וינהרו אל ירושלים עיר הקדושה מבני העמים מסביב במספר לא מעט. המה יראי יְיָ הקטנים עם הגדולים¹⁰. הגרים האלה נתקבלו באהבה ורצון, כי דבקו בתורת ה' ולבם היה אמונה לישראל ואלהיו. הגרים האלה נתנו עז ותעצומה להקבוץ המדיני החדש ויעוררו בלב עולי הגולה בטחון ותקוה לעתידות טובות לעם ישראל.

ויגע החדש השביעי, הוא החדש, אשר על פי חקי התורה יחלו בו מרבית חגי בני ישראל וימי הזכרון ויאספו כל יושבי הערים כאיש אחד אל ירושלים. אז קמו שני ראשי העם: יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וּזְרֻבָּבֶל בן שאלתיאל פחת יהודה וראשי האבות מחורי יהודה ובנימין ויגשו אל המלאכה לתת אותותם האות הראשון לבנין בית יהודה וכי נטע ה' שנית את עמו על הר קדשו ויבנו להם “מזבח אבנים להעלות עליו עולות ככתוב בתורת משה איש האלהים”. בנין המזבח היתה ההתחלה והצעד הראשון אל בנין בית ה', אשר יהיה לבריח התיכון להבריח כל חלקי הָאֻמָּה וראש אחד אל כל בני בית יעקב וישראל. עוד מראשית ימי עלותם היו לבם ועינם אל בנין הבית מחדש ונתאחרה המלאכה, רק מפני כי לא נאסף עוד די חמר: עצים ואבנים הדרושים לבנין גדול ונאדר כזה. בין הכהנים והלוים מעולי הגולה נמצאו זקנים אשר ראו את הבית הראשון בעמדו על תלו וידעו את תבניתו לכל מוצאיו ומבואיו ויכירו את מקום המזבח מלפנים עד כי לא נבצרה מאת עולי הגולה להכין את המזבח על מכונותיו"¹¹. ראשי העם היו חרדים ליסד המזבח, המקדש וההיכל כמתכֻנתם ותבניתם מלפנים מבלי לחדש מאומה, בכל זאת במדת המזבח עשו שנוי נמרץ, כי הרחיבו את מקום המערכה בארבע אמות מכל צד ויסוד המזבח היה מחזיק עתה ל"ב אמה על ל"ב אמה, ומאשר כי לא עלו במעלות עליו עשו לו גם כבש ל"ב אמה ארכו ושש עשרה אמה רחבו¹². הסבה אשר המריצה אותם להרחיב את המזבח היתה, כי חכו אל מספר העולים לזבוח לה' יתר רב מאשר לפנים, כי רבו בני הנכר הנלוים על ה' אשר נהרו אל מקום מקדשו. ויהי ככלותם להקים את המזבח ויחלו להעלות עליו עולות התמיד דבר יום ביומו וקרבנות המוספים “לחדשים ומועדי ה' הַמְקֻדָּשִׁים, מיום אחד לחדש השביעי אף כי ההיכל עוד לא נוסד”. אז שבו הכהנים לעבורתם והלוים לשירם ולזמרם ובהעלות העולה שרו שירי תהלה לאמר:

               שִׁירוּ לַיָי שִׁיר חָדָ֑שׁ שִׁירוּ לַיָי כָל הָאָֽרֶץ

………………………………………………..

               סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמּים נִפְלאֹתָֽיו….

               יֵבֹשׁוּ כָּל עוֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בְּאֱלִילִים…

               שִׁירוּ לַיָי שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה….

               הוֹדַיַע יְיָ יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתֽוֹ.

עוד מעט וראשי העם נגשו גם אל בנין בית ה'. מכסף אחיהם בני הגולה בבבל אשר הרבו להתנדב לבנין בית ה' נתנו לחוצבים ולחרשים וכבימי שלמה בן דוד נתנו גם הם להצידונים והצורים מאכל ומשתה ושמן להמציא להם ארזים מן הלבנון אל “ים יפו ברשיון כורש מלך פרס”. את האבנים חצבו מאדמת הארץ אשר עפרות סיד לה ובהאסף די עצים ואבנים למלאכה: “בשנה השנית לבֹאם בחדש השני החלו זרבבל ויהושע בן יהוצדק ושאר אחיהם הכהנים והלוים וראשי האבות וכל הבאים משבי ירושלים” ליסד את היכל ה' ויניחו אבן הפנה בהדרת קדש וחדות ה'; הכהנים בני אהרן הופיעו בבגדי הקדש: “מלבשים בחצוצרות והלוים בני יוסף במצלתים להלל את יְיָ בזמירות דוד מלך ישראל” וַיַעֲנוּ בְּהַלֵל וְהוֹדוֹת לַיָי כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. כל העם הריעו תרועה גדולה, "על הוּסד בית ה' " ויקראו: זֶה הַיוֹם עָשָּׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתו, – אך שמחת העם היתה גם הפעם מהולה בתוגה, כי בעיני רבים מהזקנים אשר ראו עוד את הבית הראשון בהודו ותפארתו היה הבית השני הזה “כמוהו כאין בעיניהם” וירבו לבכות, עד כי התלכד קול בכי הזקנים עם תרועת בני העם הצעירים והשמחים על תשועת ה' היום לקול גדול הנשמע למרחוק.

גם ימי השמחה והתרוממות הנפש בחדות ה' לא ארכו לעולי הגולה, כי צמחו עלו דאגות רבות ורעות ומכל עבר ופנה ראו אך מכשולים ופגעים רעים אשר סביב שתו עליהם. על גבול יהודה ישב עם עֵרֶב רב מבני לאֻמים ומשפחות שונות ונודעו בשם הכותים או השמרונים. בני השבט הזה קבלו את תורת היהודים, אך לא בכל טהרתה וְזַכּוּתָה, כהני בני ישראל אשר בבית אל למדו אותם דעת דרכי ה', אך בהיותם יראים את ה' עוד עבדו גם את פסיליהם וידבקו בדרכי עובדי האלילים ובמחשבותיהם הבל. אין ספק, כי בימי גלות בני יהודה ובנימין מעל אדמתם והכותים היו הם לבדם יושבי הארץ, כי אז התגברה ביניהם עבֹדת האלילים ביתר שאת. עולי הגולה חשבו את השמרונים לצרי יהודה ובנימין; אך לפתע פתאום נגשו ראשיהם אל זרבבל פחת יהודה וראשי האבות ויאמרו להם: “נִבְנֶה עִמָּכֶם, כִּי כָּכֶם נִדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם”. דבריהם הביאו את ראשי העם במבוכה ויתאספו להתיעץ מה להשיב להם דבר, וזרבבל הנשיא ביהודה השיב להם דבר: כי לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו, כי לא יבאו בקהל ישראל ובֹני בית לשם ה'.

המשפט אשר חרצו זרבבל וראשי האבות, להרחיק את השמרונים מבא בקהל ה' היה למוקש לעדת עולי הגולה וימשוך אחריו המון פגעים רעים להעדה הצעירה; כי מני אז החלו השמרונים לצרור להם בנכליהם, לחמוס מזמות, להבאיש ריחם בעיני מלך פרס ויפרשו רשת ליד מעגלם. יוכל היות כי זרבבל וראשי העם לא ראו מראשית את האחרית הרעה הזאת, אבל אם גם ידעו את הרעה האחוזה בעקבות מעשיהם לא יכלו עשות אחרת מאשר עשו ברוח משפט ודעת נפש. לעיני זרבבל ויהושע בן יהוצדק, ראשי שתי המשרות בבית יעקב המלוכה והכהונה, היו כל דברי ימי עמם מראשית ימי היותו לגוי על אדמתו עד אשר נתש מעל ארצו, כי עשה מדחה ותבאנה עליו כל הרעות בהתערבו בגוים וילמד מעשיהם; ראשית און לבני ישראל בראשית ימי בֹאם אל ארצם היתה, כי נתנו מבנותיהם לבני הכנענים ובניהם לקחו בנותיהם להם לנשים ויבאו בתוכם ויאכלו מזבחי אלהיהם ואחריתם היתה להכרית, להרג ואבדן, כי הוסיפו לזנות גם אחרי אלהי מצרים, צור וצידון, אשור ובבל וישפיקו בילדי נכרים, אז הוציאו ראשי הגולה לאמת משפט, כי גם הכותים אשר עוד לא הטהרו מחלאת עבודת העצבים והבלי האלילים יהיו להם למוקש ומכשול לב בראשית ימי בואם שנית אל הארץ, כי אז יקומו ובאו שנית המעשים בראשית ימי התנחלות העם בארץ בימי יהושע בן נון, ללכת עוד הפעם אחרי ההבל ולרדת פלאים. זרבבל ויהושע בן יהוצדק שמרו מכל משמר את תורת ישראל בטהרתה וידעו כי רק בתוך קהלת יעקב מבלי התערב זר בנחלתם תוכל להיות התורה הזאת מורשה לבניהם אחריהם.

השמרונים החלו לצרור את היהודים בנכליהם, להעיק ולהציק את העדה הקטנה והמצערה ויחמסו מזמות להשבית את בנין הבית ולהיות לשטן על דרכי ראשי עם יהודה, “ויהיו מְרַפִּים את ידי בני עם יהודה ומבהלים אותם” להניאם מבנין המקדש, גם הצליח בידם להפוך לב השרים והפחות אשר בעבר הנהר לרעה על היהודים. בעת ההיא וכורש נאחז בסבך מלחמות רבות ועצומות עם ההודים והסקיתים או הסַקים (Massager) בארצות רחוקות ולא יכול לשום לב אל הנעשה במדינות מלכותו אשר בעבר הנהר, בארצות האלה משלו האחשדרפנים והפחות כחפץ לבם ואותם הטו הכותים בדבריהם לאמר, כי יחשבו היהודים מחשבות און ומרד בממלכת פרס, גם במות כורש (599 לפני חב"ש) ומלוך קַמְבִּיזֶס בנו תחתיו לא עלתה ארוכה לבת יהודה, כי גם המלך החדש הזה קרבות חפץ ועינו ולבו היו כל הימים ללכוד את מצרים, כוש נוביה וקרתגא או קרתא־חדתא אשר באפריקה הצפונית, ולחפצו זה היה לו לסל מסלה לצבאותיו דרך רצועת הארץ על יד ים התיכון, לנסוע דרך ארץ פלשתים, ובני השבט הזה השוכן לגבולות יהודה מנגב מערבה, לבשו גאות בראותם את מלך פרס האדיר והכביר חפץ קרבתם ודורש ברית שלומם וימצאו את לבבם לצרור גם הם את בית יהודה. כה נראו עתה שנית המעשים שנעשו לישראל בימי עולם בראשית ימי התנהלו בארץ הצבי, העמים שכניו מסביב מים וקדם, מצפון ונגב צררום ויכרו שוחה לרגלם, המה “הגוים השאננים אשר עזרו לרעה והקרנות אשר זֵרוּ את יהודה”¹³. בני יהודה לא עצרו כח להתקומם בפני האויבים הרבים והעצומים בכח הזרוע ולצאת לקראתם בחרב מלחמה, על כן נשבתה עבודת הבנין כל ימי מלוכת קַמְבִּיזֶס עד השנה השנית למלכות דריוש כחמש עשרה שנה.

בעת ההיא והעם ירד עשר מעלות אחרנית במוסר ומדות. חורי העם והסגנים נטו איש לבצעו מקצתו ולא נחלו על שבר עמם. מהעצים והאבנים אשר הכינו לבנין בית ה' בנו להם בתי מדות וארמונים וישבו “בבתיהם ספונים והיכל ה' היה חרב”. להגדיל מדת הרעה ואיפת הצרות אשר מצאו את עדת יהודה הדלה והמצערה היה חֹרֶב על הארץ בשנים הראשונות לשוב בני הגולה אל ארצם. "השמים כלאו מטל והארץ כלאה את יבולה. זרעו הרבה והביאו מעט, שכר האדם והבהמה לא נהיה בארץ, אכלו ולא לשבעה, כסו בגד ואין לָחֹם לו והמשתכר השתכר אל צרור נקוב. גם שלום הארץ נשבת, ומהומת המלחמה רבתה בארץ, עד “כי לא היה שלום ליוצא ולבא ויד כל האדם היתה איש ברעהו”. החורים והסגנים התעיבו עלילה ויכבשו לעבדים את אחיהם האביונים אשר נשו בהם גם “חשבו רעה איש על אחיו” וירבו לחטוא בשבועת שקר ובצע מעשקות¹⁴. רק בזאת נבדלו בני יהודה לטוב מאבותיהם

כי לא נצמדו עוד לעבודת האלילים. ממחלת הנפש ללכת אחרי הבלי אלהי הנכר נרפאו בני יהודה תכלית רפואה ובכל מצבם הרע לא בקשו קרבת העמים שכניהם ואהבתם ללכת אחרי עבודת גלוליהם. כל בני יהודה מגדוליהם ועד קטניהם, מן השרים והחורים עד הנתינים ועבדי שלמה, דרשו אל יְיָ ותורתו ולא נמצא בכל גבול ישראל איש אשר יִוָאֵל וְיִסָכֵל לתת כבוד היוצר ליצירו, להשתחות לפסילים ולנטות אחרי עבודת אלהי הנכר ועונות תֶבֶל וזמה הקשורים בהם. אך מה שונה היה מראה העם עתה במצבו הדל וארח מוסרו השפל מחזון הנביאים שרי קדש והגות לב הענוים אשר קמו ויתעודדו לראשונה להשיב שבות העם. תחת מעטה תהלה לבשה רוח כהה את כל טובי העם ולבם נפל בקרבם, בראותם כי מכל והבטחות והיעודים הטובים אשר הרבו לחזות הנביאים לשבי פשע ביעקב לא קם עוד דבר אחד. וכבימי הגלות בבבל עוד היתה מנת כוסם גם עתה: בזיון וכלמת הגוים מסביב והאֻמה כלה ירדה פלאים מיום אל יום…

במות מלך פרס קַמְבִּיזֶס ושבת דריוש השלישי על כסאו (מלך משנת 591 עד 555 לפני חב"ש) צמחה שנית קרן ישועה לבני יהודה. דריוש לא דָמה בהליכותיו ומחשבותיו לקמביזס ויבחר ללכת בדרכי כורש האדיר והנאור וכמוהו היה גם הוא מושל צדיק ומושך חסדו אל העמים חוסי שבטו. אגדה ישנה תספר, כי הלך זרבבל פחת יהודה לפרס ויעמוד לפני המלך הזה וישא חן וחסד לפניו בגלל חכמת לבבו ולאות רצון נתן לו כתב הדת לשוב ולבנות את היכל ה' בירושלים מהכסף אשר יבא מגנזי המלך. לא על נקלה היתה העבודה הזאת לגשת שנית אל מלאכת הבנין אשר נשבת בימי חמש עשרה שנה, אך זרבבל ויהושע צדיקים ונושעים, אנשי לב ורבי פעלים שקדו על העבודה, אחרי אשר שקטה הארץ ממהומת המלחמה¹⁵. נגר אנשי לב אלה הוסיפו חורי יהודה והסגנים לשום עינם ולבם על בצעם ודברם היה: “לֹא עֵת בֵּית יְיָ לְהִבָּנוֹת”. אז קמו לבני הגולה הנביאים האחרונים: חגי וזכריה, אשר בדבריהם, תוכחותיהם וחזיונותיהם הפיחו שנית זיקי האהבה לתורת אבות ונחלת ישראל ויחזקו לב עולי הגולה בה' משגבם ומעֻזם. דבר שני הנביאים האלה אל העם היה: אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ!! ‘תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם’!!. דברי הנביאים לא שבו ריקם ובני העם קמו ויתעודדו שנית ויחלו לבנות את מקדש ה' ברוב אונים וחפץ כביר ונמרץ.

ימי בנין הבית ארכו ארבע שנים וכאשר נשלמה מלאכתו, אחרי רוב תלאות והמון פגעים רעים ומכשולים עצומים, לבשה רוח גיל ושמחה את כל העם וחדות יְיָ היה מָעֻזָם. אז נמלאו שבעים שנה למיום הָחֳרַב הבית הראשון ודבר ה' ביד עבדיו הנביאים לקומם הריסות בת ציון למלאות שבעים שנה בא ונהיה לעיני בני הדור ההוא. כל העם בני הגולה נאספו באו לירושלים, אל חנֻכת המקדש הבנוי לתלפיות ותלן עינם בהיכל הקדש, אשר היה יהיה מן היום ההוא והלאה מקום מועד אל כל בני יהודה, מגדל עז משגב ומעוז לכל בני העם ובריח התיכון אל הקבוץ המדיני החדש. אז הקימו את הכהנים והלוים על מעמדיהם ומחלקותיהם, ואין ספק כי חנכת הבית חגגו לא רק בעולה וזבח, כי אם גם בשיר ושבחה ברנה ותפלה, ומני אז היתה הרנה והתפלה לעיקר גדול וחלק נכבד מעבדת האלהים במקדש השני¹⁶. שלשה שבועות אחרי חנכת הבית חגו כל בני ישראל השבים מהגולה את חג הפסח, הנכבד בחגי הזכרון לעם ישראל, החג הזכרון ליציאת בני ישראל מעבדות ושפלות, מאפלת הבערות, לחרות ואור גדול. את החג הזה חגו בהדרת קדש גם כל בני גויי הארצות אשר נלוו על בני ישראל "הנבדלים מטמאת הגוים לדרוש לה' אלהי ישראל, וירבו לשמוח כי הסב ה' את לב מושלי פרס עליהם לטובה “לחזק ידם במלאכת בית אלהי ישראל”.

בימים ההם היתה התורה אשר צוה משה עם החקים מורשת אבות משנות דור ודור לקו ומשקלת לכל דברי קהלת יעקב הצעירה. זרבבל הנשיא ביהודה היה מושל צדיק, אשר לא סר מכל דברי התורה וישמור למלא גם אחרי המצות והפקודים התלוים בארץ ובימיו לא נגרע דבר ממניות הכהנים והלוים (נחמיה י"ב מ"ח). אך העדה הצעירה הזאת, עם כל היותה מלאה רוח התורה והנביאים ובכל החפץ האדיר אשר התנוסס בקרב בניה, לכונן את ראשית הקבוץ המדיני החדש על אדני האחדות בהמשרה, אדני “האמת והשלום”, לא יכלה לקדם פני רעת הפלגות בקרבה עוד מעט וַתֵּרֶא תַחֲרוּת גלויה מקנאה מסֻתרת. המשרה בקהלת יעקב היתה אז נתונה על שכם שני ראשי בית ישראל, או כאשר יכנם הנביא זכריה שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָהָב. הנשיא ביהודה או הפחה היה זְרֻבָּבֶל בן שְׁאַלְתִּיאֵל ממשפחת המלוכה לבית דוד והכהן הגדול יהושע בן יהוצדק מבני אהרן הכהנים. שני ראשי המשרה אלה השתמשו בשני כתרים כתר מלכות וכתר כהונה ובכל זאת לא נמלט הדבר, כי יכנס איש בגבול רעהו. נפש בני העם דבקו בזרבבל, באהבתם את בית דוד ובהחטר האחרון מגזע ישי ראו אות זכרון מזכיר לבית ישראל את גדֻלתו ותפארתו, הודו והדרו מימי קדם קדמתה ואות מבשר טוב, כי בא תבא הבטחת הנביאים אשר לא יסור שבט מיהודה וישראל עוד יהיה לגוי אחד על אדמתו אשר מושלו מקרבו יצא ולא ישא עוד עֹל זרים. הנביא חגי קרא בדבר הנבואה את זרבבל בשם עבד ה', חותמו ובחירו רצתה נפשו בו (חגי ב' כ"ג). אך בהדבר הזה בעצמו, כי בו תלו כל תקות העם לשוב לגדֻלתו ולחסנו הלאומי, היה הוא הנסבה לעלילות ברשע אשר התעוללו שונאי יהודה על עולי הגולה, כי צרי יהודה ובנימין מצאו תֹאנה להבאיש ריח היהודים בעיני פחות פרס ומדי, לאמר, "כי הנשיא ביהודה נותן את לבו כלב מלך שליט לבדו וכחטר מגזע המלוכה הנהו מתנשא למלוך ביהודה; ודברם היה בכל עת: היהודים חושבים למרוד במלך פרס. גם ראשי האבות מעולי הגולה, אשר כבר היו רגילים בממשלת־העם לא מצאו נחת בפחת יהודה אשר התעתד לשום כתר מלוכה על ראשו. בעת ההיא רבו גם הנוטים אחרי יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. עיני יהודי בבל אשר נשארו בארץ גלותם היו תלויות אל כל הנעשה בארץ אבותם ולבם היה עֵר מאד אל כל דברי העדה הצעירה אשר בארץ יהודה וירבו לתמכה ולסעדה בכסף נדבות ביד רחבה. ויהי היום ושלשה עשירים ונשואי פנים מבני יהודה אשר בבבל: חֵלֶם טוֹבִיָּה וִידַעְיָה שלחו מתנת ידם לירושלים בכסף ובזהב על ידי גבר עמיתם יאשיה בן צפניה, ויהי דבר ה' אל הנביא זכריה לקחת מידי יאשיה את הכסף והזהב ולעשות ממנה עטרה לראש הכהן הגדול יהושע, לאות כי בו בחר ה' להיות אלוף עמו ונזיר אחיו ונועד לגדולות ונצורות בקרב עמו לאמר: הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל יְיָ: וְהוּא יִבְנֶה אֶת־הֵיכַל יְיָ וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל־כִּסְא֑וֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם. בדברים האלה שם זכריה את הכהֻנה לפני המלוכה ויבכר את בני אהרן על בני בית דוד במשפט המשרה על העם. אך נבואתו האחרונה, כי “עצת שלום תהיה בין שניהם” לא נתקימה, כי במקום שיש שני ראשים אשר לשניהם המשפט לעמוד בראש העם אין מקום לשלום כי אם לקנאה ותחרות. בקהלת יעקב קמו פלגות ואיבה מסֻתרת מקנאת איש ברעהו ושלום אמת לא היה בעצמיה, כל עוד אשר לא התעשת אחד משני הראשים לְהִדָּחות מפני רעהו ולהסיר את המשרה מעל שכמו. משני ראשי בית יהודה בימים ההם נטל על זרבבל להניח מקוֹמוֹ וּמִשְׂרָתוֹ, כי לאחדות העם ותקומתו בימים ההם היתה משרת הכהֻנה יותר נחוצה ודרושה ממשרת הנשיא מזרע המלוכה, אשר על פי מצב הענינים בעתים ההם לא היתה לעזר ולהועיל לקהלת יעקב המצערה כי אם גם למכשול ולפוקה, בתתה פתחון פה לצורריה לעולל עליה עלילות ברשע, כי תהגה מחשבות מרד ומעל במלכי פרס, ובאמת פנה זרבבל את מקומו להכהן הגדול ויעזוב את משרתו. לדעת אחדים מיודעי בינה לעתים שב זרבבל בבלה¹⁷, אם מאשר מרה נפשו על כי פגעו בכבודו אם מרוח נדיבה ואהבה טהורה לעמו, באשר לא חפץ להיות סבת הפלגות בקהלת יעקב הצעירה. לזרבבל היו שני בנים משֻׁלם וחננאל ובת אחת שלמית ומבני השני עוד יצאו חמשה דורות הנקובים בשמותם בספר דברי הימים (א' ג', כ' כ"ד). יהודי בבל ופרס ידעו יותר להוקיר את בני בית המלוכה וצאצאי המלך דוד ומבני בניו של זרבבל היו באחרית הימים נושאי משרה בעמם, עוצרים ומושלים על כל בני הגולה בתור רָאשֵׁי גָלֻיוֹת. אך בארץ יהודה גלה כבוד מבית דוד ותשאר רק התקוה להבטחת הנביאים ויעודם, כי בית דוד יהיה נכון לפני ה' כימי השמים על הארץ ובאחרית הימים ישלח ה' את משיחו חטר מגזע ישי לבשר גאֻלה ולהשמיע ישועה לישראל ויהודה, או אז תושע יהודה וישראל תשועת עולמים ולא יוסיפו לדאבה עוד.

בצאת זרבבל מיהודה נשארה המשרה כלה בידי הכהן הגדול יהושע בן יהוצדק. אם הביאה התמורה הזאת ברכה אל העם לא ידענו. הכתובים לא יספרו לנו כל דבר רע ממפעלות שני הכהנים הגדולים הראשונים בעדת יהודה יהושע בן יהוצדק ובנו יהויקים. אך לא ישמיעו גם כן את הגדולות אשר פעלו לחזק מוסדות קהלת יעקב המצערה בראשיתה. כנראה, לא היה, גם אחרי צאת זרבבל מיהודה, משרה מדינית להכהן הגדול, והפחה או אחד האחשדרפנים אשר הפקיד מלך פרס בארצות צור וסוריה היה המושל גם ביהודה (עי' מלאכי א ה). הפחה לא ישב ביהודה, אך בא לירושלים לעתים מזומנים וישב על כסאו העשוי לדבר משפט בשער ולעשות שלום בדברי ריבות בין איש לאיש ולפעמים כאשר היה לב הפחה רע על היהודים הטיל גם סער ברוח העמים מסביב לאמר: היהודים “השׁבים למרוד במלך”¹⁸. בין בני העם עוד נמצאו רבים, אשר הגו בלבם רחשי אהבה למלכות בית דוד וצוררי ישראל לא נמנעו מהמיט עליהם עון אשמה במרד ומעל ולכתוב עליהם שטנה אל מלכי פרס. שטנה כזאת כתבו פחות עבר הנהר על היהודים אחרי מות דריוש בתחלת מלכות אחשורוש (Xerxes) (מלך מן מרחשון 555 עד 534 לפני חב"ש). ביותר שקדו השמרנים צוררי יהודה להעיר את לב פחות פרס על רוח המרד השולטת – לפי דבריהם – בלב היהודים ועל ידי הדבר הזה יצאו חקים מעיקים תחת עולי הגולה מאת חצר מלך פרס. מלבד זה הכבידו הפחות את עלם על העם ובתור “לחם הפחה” לקחו מן העם מסים בתבואת הארץ וכסף ארבעים שקל ליום וגם נעריהם היו רודים בעם בחזקה¹⁹. כה הורע מאד מצב עולי הגולה וירדו פלאים מיום אל יום.

למען מלט נפשם מחמס מזמות ורוקמי תחבולות בסתר השמרונים אשר לא חדלו לכרוה שוחה לפליטת יהודה, עשו החורים והסגנים, דבר, אשר הביא בעקבותיו עוד תלאות רבות ורעות מהראשונות. הם החלו להתקרב אל העמים שכניהם, כרתו להם ברית שלום ואהבה ויתחתנו עמהם להיות קרובים להם בקרבת משפחה, למען תהיה זאת להם לערֻבה, כי לא יוסיפו עוד לצרור את יהודה בנכליהם. כבימים הראשונים אהרי מות יהושע ושפוט השופטים, חפצו בני ישראל להפיק אהבת שכניהם בהתערבם בהם והתחתנם בעמי הארצות. אך פני הדברים שֻׁנו עתה מאשר היה אז כאלף שנים מלפנים תכלית שנוי. בני האמרי והחתי היו עובדי אלילים ובני ישראל למדו אל דרכם וישחיתו את מעשיהם ויזנו אחרי תועבותיהם, בעוד אשר שכני יהודה בימי עולי הגולה, כבר הסירו גם הם ברבם – ביחוד השמרונים – את אלהי הנכר מקרבם, ואם גם לא הטהרו מכל וכל ממחשבות הבל עובדי האלילים, אך בכל זאת כבר ידעו את שם ה' ויתנו כבוד לאלהי ישראל, וישעם וחפצם בימים הראשונים היה לקחת חבל בעבודת ה' בבית המקדש אשר בירושלים. בני העמים האלה וביותר השמרונים היו גרים ביהודה, אשר חפצו להיות נלוים על ה' ולהדבק בעם ישראל ותורתו. אז עלתה המחשבה על לב רבים משרי יהודה, האם לא טוב הוא לקרב את הגרים האלה תחת לדחותם בשתי ידים. מרבית החורים והסגנים והכהן הגדול בימים ההם, יהויקים בן יהושע או אלישיב בן בנו חפץ גם הוא קרבת השמרונים ויתן ידו לכרות עמהם ברית משפחה²⁰.

תוצאות החפץ הזה היה: כי רבו בני יהודה מהחורים והסגנים ובני משפחת הכהן הגדול, אשר התחתנו בהעמים שכניהם. היהודים והשמרונים היו קרובים להיות לעם אחד; גם העמונים והמואבים, אשר בגלל שנאתם הקדומה לישראל מיום עלותו מארץ מצרים באה עליהם האזהרה במשנה התורה לבל יבאו בקהל ה', גם הם בקשו וימצאו קרבת היהודים “ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”. רק האדומים בני עשו החזיקו בשנאתם הנצחת אל בני יעקב אחיהם אף כי בקרבם ישבו עתה ובגבול שמעון ויהודה כוננו להם מכון לשבתם. בימים ההם עלה אחד משבטי הערב בני נְבָיוֹת (Nabatäer) וישתער על האדומים ויירש את כל הר שעיר ושדה אדום וילכוד את עיר־הַסֶּלַע (בכתוב עמים: Petra). בעזוב בני עשו את משכנותיהם תקעו יתדים בחבל ארץ נחלת השבטים יהודה ושמעון בארץ הנגב על יד מדבר באר שבע וישבו גם בעיר הבצורה והנכבדה אז חברון ויקרא לחבל הארץ ההיא אשר בגבול יהודה גם כן בשם “ארץ אדום”. אמנם גם אחרי אשר עברה הכוס על בני אדום ובשבתם בארץ יהודה עוד היתה שנאתם גדולה לעם עברתם בני יעקב ובגאוה וגדל לבב אמרו: “רֻשַּׁשְנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת”. לעמת זה התאמצו השמרונים אז לדרוש אהבת בני יהודה ויחפצו קרבתם באמת. נגיד השמרונים בעת ההיא היה איש רב פעלים ובעל רצון כביר ואדיר ושמו סַנְבַלַּט. הוא ומרעיו חפצו לראשונה לְהִלָּוֹת על עם ה' באמת ולבב שלם, אך כאשר דחו אותו בני יהודה לראשונה לא ידע למשול ברוחו למען הפיק חפצו בשובה ונחת, כי אם נסה להפיל אימתו עליהם ולהוציא את המפעל הזה למענהו ביד חזקה ומוראים גדולים וירב גם כן לחמוס מזמות, לחבל תחבולות ולרקום בסתר על קהלת יעקב הצעירה, ועל כן הופרה עצתו ומחשבתו לא קמה. על יד סנבלט עמד אחד מנגידי העמונים ושמו טוביה, "אשר רבים בבני יהודה היו בעלי־שבועה לו ויהי חתן לאחד החורים מבני יהודה שכניה בן אָרַח ובנו לקח לו לאשה בת שר יהודה מְשֻׁלָּם בן בֶּרֶכְיָה. נשואי תערובות אלה נעשו למרות האזהרה המפֹרשת בתורה כי “לא יבא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם” (עי' עזרא ט' י' נחמיה י"ג כל הפרשה). הכהנים הגדולים וטובי העם אשר לא יכלו לעבור על מצות התורה לעיני כל העם בקשו וימצאו איזה טעם לְהַתִּיר להם את הָאַסוּר הזה בפרשם ובארם את דברי התורה באופן נאות לחפצם. מלבד הָפֵרָם חק התורה עוד נשקפה רעה אחרת מהמעשה הזה להלשון העברית, אשר נשבתה מטהרה ועוד מעט ונשכחה כלה מלב בני דור נולד, כי הבנים הנולדים מבנות עמי הנכר אשר נִשְאוּ לבני יהודה היו “חצים מדברים אשדודית ולא הכירו לדבר יהודית”. על זה דוה לב הדבקים בעמם, כי השפה העברית היתה אז כבר קדושה בקהלת יעקב החדשה, יען בה נכתבה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ובה השמיעו הנביאים את חזיונותיהם ותנחומותיהם. חורי יהודה לא שמו לב אל השפה סְגֻלַת הָאֻמָּה וירבו במחיר האהבה, אשר אמרו לקנותה מאת העמים סביבותיהם. אז נמצאו גם ישרים ותמימים, אשר נפשם מרה להם על מעשי אחיהם החורים המתערבים בגוים, ויתאוננו רע על המשביתים את עם ישראל מטהרו. הם פחדו בצדק, כי בני ישראל המתבוללים בעמים יביאו אל קהלת יעקב דעות ומחשבות זרות לרוח התורה הישראלית. מקנאי קנאת האֻמה, התורה והשפה היו ברבם מן בני הלוים המשוררים והשוערים עם עובדי עבודת הקדש; המה הרימו קולם בכח נגד בעלי ההתבוללות וחפצי קרבת הגוים, אך שלומי אמוני קהלת יעקב היו המעטים וקולם היה כקול קורא במדבר ונבצרה מהם לפלס נתיבה לחפצם, עדי נלוה להם איש כביר כח לב וּגְדָל־דֵעָה, אשר בא מן הגולה בפרס ובבל ולדברי פיו רבים ייחלו; הוא עזרא הסופר, אשר עלה מבבל ובבֹאו נלוו עליו כל החרדים לדבר ה', חקי התורה וטהרת האמה והלשון ויגברו חילים על בעלי ההתבוללות ואז באה ונהיתה תמורה רבה ונמרצה, אשר היו תוצאותיה גדולות ועלילותיה רבות ועצומות בכל דברי בני עם ישראל מני אז ועד היום הזה.

המשקיף על תולדות עם ועם ומשפחת האדם כלה בדעת בינה לעתים, יכיר וידע, כי ברוב הפעמים, לא תבא תמורה נמרצה ומוחלטת ומהפכה רבה לפתע פתאום בארחות חיי העם או החברה כלה, בשיחם והגיונם הלך רוחם ומחשבות לבם, או גם בשנות מספר וימי דור אחד. ברוב הפעמים לא ידעו ולא יבינו בני הדור ההולך את התמורה והחליפה הַהֹוֶה וְנַעֲשֶׂה לפניהם ולעיניהם, בקרבם וסביבותיהם. עינים להם ולא יראו את דרכי החיים, אשר בלו מִזקֶן שוקעים ויורדים בים הנשיה ואת החיים החדשים והמחשבות החדשות, העולים תחתיהם לשבור חקם על עם ואדם יחד. אלה העומדים על הגבול והמעבר מתקופה לתקופה לא ידעו ולא ירגישו, כי בכח נסתר ונעלם כבר הָנְתָּקו כפות רגליהם מנתיבות עולם והנם דורכים במסלה חדשה לא שערוה המה ואבותיהם, ורק אחרי הרחיקם לכת יתבוננו יביטו לאחור, או אז יראו וְיִוָכְחוּ כי ברא הזמן חדשה בארץ והראשונות ספו תמו ואינם. כתנועה הזאת, המתנהלת לראשונה לְאִטָּהּ ואחרי כן תתגבר ברוב אונים ותמשוך אבירים בכחה עדי תְּשַׁנֶּה בכחה וגבורתה פני העם כלו ותטביע חותמה על רוחו ותכונתו, הגיון לבו והלך נפשו, כתנועה הזאת היתה בימי הדורות הראשונים אחרי בנין הבית השני. בני הדור ההוא דמו כי מוסיפים הם לצאת בעקבות אבותיהם ולא חשו בנפשם את התמורה והשנוי שנעשו בקרב לבם ורוחם, איך היו הם בעצמם הפועלים והנפעלים מהרוח החדשה אשר נחה על בני בית יעקב.

התנועה הכבירה הזאת לא מארץ יהודה מוצאה, כי אם משנער ופרס בקרב בני הגולה אשר שם מוצאה, אך עוד מעט ותפלס לה נתיבה גם בארץ הצבי, משכה בכחה וגבורתה את כל קהלת יעקב ביהודה ותטביע עליה את חותם תכניתה. בצאת יהודה מבבל ארץ גלותו נשארו רבים מבני הגולה בחפצם ורצונם בארץ שביה, אם כי שפרה עליהם נחלתם בארץ מולדתם החדשה ותחס עינם על הונם וקנינם או מאהבתם את המנוחה. אך הרוח אשר לבשה את בני יהודה בקרוא כורש להם דרור נחה על היהודים הנשארים בבבל ופרס כעל העולים, והנשארים האלה נשאו אותותיהם אותות אהבה ואחוה בפתחם ידם המלאה ויריקו גשם נדבות על אחיהם העולים ויברכום בברכות פיהם. גם אלה אשר בימי ממלכת בבל התמאה הלכו אחרי הבלי האלילים נהפך לבם עליהם ונפשם דבקה בעמם ואלהיהם.

לכל משפחה ממשפחות נפוצות יהודה אשר בפרס ובבל היו שארים וגואלים בין העולים, ורגש האהבה בכל משפחה, אל אחיהם הקרובים אשר הרחיקו ללכת אל ארץ אבותיהם, הוא אשר קשר ואגד בקשר אהבה ואחוה גם את כל בני המשפחות הנשארות ויתלכדו ויהיו לעדה שלמה וערוכה בדעה אחת וחפץ אחד. בין היהודים בני יְסֻד הַמַּעֲלָה ביהודה ואחיהם בפרס ובבל התחזק הקשר על ידי עוברים ושבים, האהרונים עלו כפעם בפעם לשחר פני ה' בהר קדישו ואנשי קהלת יעקב אשר ביהודה באו לפעמים לפרס ובבל לשפוך שיחם לפני אחיהם ולדרוש מהם עזרה בצרות (נחמיה פרשה א') וכאשר קרה אסון את בני יהודה ויהיו בצרה ובשביה, אז לא חשכו יהודי פרס ובבל כל הון ועבודה ויפדו את אחיהם מידי שֹׁבֵיהם הגוים²¹.

יהודי פרס ובבל התענגו אז על רוב שלום ויהיו שמחים במתנת חלקם. כאשר נפלה בבל והעיר שושן היתה לבירת ממלכת פרס הגדולה העתיקו גם רבים מהיהודים את משכנם אליה ושם היו לעדה יקרה ערוכה בכל. מלך פרס הרביעי אַרְתַּחְשַׁסְתָּא (Artaxerxes) (מלך מן 534 עד 493 לפני חב"ש) זכר להם את חסדי אבי אביו דריוש הנאמנים ויאר פניו אליהם. איש יהודי ושמו נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה רכש את לבו לאהבה אותו בגלל חכמתו, טוב טעמו והדרת פניו וישימהו לשר המשקים. להמלך ארתחשסתא והגבירה הַשֵׁגָל דַמַסְפִּיַה (Damaspia) היה נחמיה אהוב וחביב מאד ולא מנעו ממנו כל משאלותיו, כי ידע לערוך דבריו בטוב טעם ודעת בכל עת מצוא ויחכם מאד לתפוש את אדוניו בלבם ולהטותם לרוח חפצו. אך בטוב ליהודי פרס ובבל לא שכחו עמם ותורתם, כי אם הוסיפו עוד יותר אמץ לשמור מכל משמר את סְגֻלַת עמם וחמודותיהם מימי קדם, כי ישראל עם אחד גם בארצות מגוריו וגוי לבדו גם בכל הארצות אשר ישב בהנה. בכל טובם ואשרם בקרב הפרסים לא נפתה לבם לבקש אהבת עם נכר, התחתנו רק איש באחיו ודברי התורה הטהורה היו להם לעינים בכל הליכותיהם וארחות חייהם. הם הוציאו לאמת משפט, כי בהיותם רחוקים ממקור ישראל – מציון וירושלים, עוד נטל עליהם יותר לשמור סגלת האמה לבל יהיו נבלעים בעמים ונכחדים מגוי. כל מַאֲוַיָם היה להיות יהודים באמת ובתמים, לשמור את חקי התורה ובזה יתלכדו ולא יתפרדו מאחיהם בני קהלת יעקב אשר בארץ יהודה. ובמדה הזאת אשר נבצרה מהם למלא אחרי המצות התלויות בהמקדש וארץ אבותם כהקרבנות וחקי הארץ, כן הוסיפו אֹמץ לקים ולדקדק בכל המצות האחרות: שמירת השבת, המועדים, המילה והדינים והאזהרות במאכל ומשתה: אין ספק, כי בהעת ההיא כבר היו להם בתי כנסת או בתי מועד להתפלל במקהלות לעתים מזומנים. להיהודים בפרס ובבל היתה הלשון העברית השפה המתהלכת בקרבם בכל דרכי חייהם בינם לבין עצמם, אף כי ידעו גם לשון ארץ מגורם הארמית או הכשדית²². המקור אשר ממנו שאבו דעת לשון עברית היו כתבי הקדש, אשר בימים ההם נפרצה הקריאה בהם ויהיו לקו ומשקלת אל דרכי העם וארחות חייו הרוחנים. אז החלו לדרוש מעל ספר ה' – ספר תורת משה – הכולל כל דרכי המוסר וחובות האיש הישראלי אשר יעשה אותם וחי בהם. בימי הגלות שמו בני שארית יהודה כל מעינם בדברי הנביאים, כי מהם שאבו תנחומות לנפשם הנוגה והנאנחה; אך כאשר תחת הגות־הלב הגיעה עת לעשות, להוציא את המחשבות לפעֻלת ידים ולעשות מעשים, אשר יְשַׁווּ דימות ותכנית מיוחדת לחיי הָאֻמָּה הישראלית, היה להם לדרוש מעל ספר התורה ועל פיו כוננו צעדיהם. זאת התורה, אשר לא היה לה דורש ומבקש רק לעתים רחוקות, בשבת העם על אדמתו, זאת האבן אשר מאסו הבֹנים, היתה עתה לראש פנת בית יהודה בהתעורר העם לחיים חדשים בשבתו על אדמת נכר. כן נדע אשר בבבל ופרס נזהרו ביותר לשבות ביום השביעי מאשר ביהודה²³. החפץ למלא אחרי כל מצות ה' ולהיות חרד על דבריו נראה בכל תקפו וגבורתו בהאיש המופת לעמו עזרא הסופר. הוא האיש אשר האיר אור חדש על נתיבות עם עולם וַיַּנְחֵהו במסלה חדשה. בהגלות איש הרוח הזה נגלו לעמו דרכי חיי הרוח חדשים לא שערום עד כה, אך גם זה האיש עזרא בכל היותו גדל־דעה וכביר כח לב ורצון אדיר, לא הוציא לבדו את כל התמורה למענהו כי נמצאו לו תומכים וסועדים אנשי עצתו תמימי דעים עמו, המה הסופרים והמבינים אשר קמו בישראל בימים ההם²⁴.

על פי גזעו היה עזרא האיש הַמְסֻגָּל ובחור מעם להחיות את רוח הדת בקרב עמו ולסל מסלה חדשה בחיי התורה והאמונה. הוא היה נצר מגזע הכהן הגדול חלקיה אשר מצא את ספר משנה התורה בבית ה' ויהפוך את לב המלך יאשיהו ללכת בדרכי ה' ולשמר מצותיו ונכד הכהן הגדול האחרון שריה²⁵, אשר הומת על ידי נבוכדנאצר ברבלה, ובניו הביאו עמהם את ספר התורה מיהודה בבלה. על פי הדברים האלה היתה התורה אֹמַנְתּוֹ מאביב נעוריו, אך עוד יותר מאבותיו ובני משפחתו העמיק הרחיב עזרא את ידיעתו בספר התורה ועליו נאמר: "כי הכין לבו לדרוש את תורת ה' ", לחקרה ולדרשה, לצרפה וללבנה ולמד על מנת לעשות, כאשר יעיד עליו הכתוב, “כי דרש בתורה לַעֲשוֹת וללמד חק ומשפט” (עזרא ז' י"א). מובן הדבר, אשר לפני היותו “סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל” שקד בעצמו למלא אחרי כל פִּקֻּדֶיהָ לעשותם; אחרי כן היה למורה צדק ויקרא באזני העם את התורה “מְפרש ושום שכל להבין במקרא”, לְפָרֵשׁ וּלְבָאֵר, להבין ולהשכיל את שומעיו בדברי התורה. ספר התורה אשר שם משה לפני בני ישראל היה לעזרא התגלות האלהים והשפעת חסדו וטובו להעם הישראלי וירם את מעלת קדֻשתה על קדֻשת ספרי הנביאים. הדברים היוצאים מלב מורה צדק ושוקד לתת כבוד לתורת ה' נכנסו ללב שומעי דבריו אחיו בני עמו בפרס ובבל; הוא כרה להם אזנים להבין ולשמוע את דבר ה'. עזרא היה בחיר ההשגחה להסיר מלב בני הגולה את לב האבן ולהביא בקרבם לב בשר ובימיו לא היה עוד בית ישראל בית המרי ועם קשי פנים וחזקי לב.

אם הגיעה השמועה לאזני עזרא, כי בני קהלת יעקב אשר ביהודה נוטים מדרך התורה ולא ימלאו אחרי פקודיה וילבש רוח קנאה לעלות אל יהודה לחזק את התורה ולסעדה ולתמכה בכח דברו הנשמע אל העם, או כי נשאו לבו לעלות אל הר ה' ולקום במקום מקדשו, לשבת בירושלים לעשות את המצות אשר תעשינה רק בארץ ישראל ובבית המקדש, אם כה ואם כה, כמעט החליט לעלות מבבל ליהודה, לקח דברים עם כל אלה אשר ידע אותם, כי תמימי דעים המה עמו ודורשי תורת ה' כמוהו, כי יִלָווּ אליו על דרכו דרך הקדש. וַיִמָצְאו לו אלף ושש מאות איש הגברים מלבד נשים וטף, כלם מבני המשפחות היקרות וביניהם נמצאו גם מבני בניו של זרבבל פחת יהודה הראשון מגזע משפחת המלוכה לבית דוד²⁶. היהודים אשר לא עלו הרבו להביא נדבות בכסף וזהב וכלי חמודות וכל יקר להיכל ה' אשר בירושלים ויתנום על יד עזרא. נפלא הדבר, כי גם המלך אַרְתַּחְשַׁסְתָּא אֶרֶךְ הַיַד (Artaxerxes Longimanns) עם “שריו ויועציו” הרימו תרומת הקדש להיכל ה' אשר בירושלים. אם היה עזרא מרֹאי פני המלך, או כי נמצאו יהודים אחרים מהיושבים בשער המלך ועומדים לפניו, אשר ידעו לנטוע בלבו אהבה לתורתם ועמם? איך שיהיה, נכון הדבר ונאמן, כי בימים ההם נתנו בני פרס ויתר העמים כבוד לאלהי ישראל; כי “ממזרח שמש ועד מבואו היה גדול שמו בגוים ובכל מקום מקטר מֻגָּשׁ לשמו מנחה טהורה” (מלאכי א' י"א). ארתחשסתא נתן לעזרא לא לבד מתנות לבית אלהים בירושלים כי אם גם ספרים להפחות והאחשדרפנים אשר בעבר הנהר, בכל המדינות אשר יעבור דרך שם ולהפחה אשר בארץ יהודה. גם היה נכון לתת לו אנשי צבא למשמר בדרך, לבל ירגיזו אותו ואת אנשיו כל אויב ואורב, לולא הבטיחוהו עזרא ואנשי עצתו, כי ה' משגב ומעוז להם ואין להם חפץ בתשועת אדם.

את כל המתנדבים לעלות עמו הועיד עזרא אל הנהר אַהֲוָא “לְהָבִין” בהעם העולים ובספרי יחשם אשר דרש מאת ראשי האבות, למען דעת, כי המה באמת מבני יהודה או הכהנים והלוים, וירא וישתומם, כי לא נמצא בקרב עדתו איש מבני לוי. עזרא לא חפץ כי יפקד מקום שבט הלוי בעדת העולים וישלח צירים מהראשים והמבינים – המה החכמים והסופרים מתי סודו ואנשי עצתו – לאיש נכבד בעמו אִדּוֹ הָרֹאשׁ בְּכָסִפְיָא, כי יעורר את הלוים היושבים במקומו לתת ידם אל עזרא וילוו על מחנהו ותרב שמחתו, “כיד אלהים הטובה עליו”, כאשר הצליחה המלאכות, ושנים או שלשה אבות הלוים שֵׁרַבְיָה וַחֲשַׁבְיָה וִישַׁעְיָה מבני מררי באו אליו ועמהם אחיהם ובניהם ומאה ועשרים איש מהנתינים עבדי המקדש וההיכל. כפי הנראה הורה והוגה עזרא לראשונה את הרעיון להרים בכבוד את קרן הלוים ולהשוותם למעלת הכהנים²⁷, כי בבֹא אליו הלוים הבדיל משרי הכהנים וַעַד משנים עשר איש וּכְוַעַד הזה בחר גם כן שנים עשר איש מהלוים וישקול על יד שני הועדים את תרומת הכסף והזהב וכלי היקר, תרומת המלך ויועציו וכל ישראל ויאמר אליהם: אַתֶּם קֹדֶשׁ לַיָי וְהַכֵּלִים קֹ֑דֶשׁ וְהַכָּסֶף וְהַזָּהָב נְדָבָה לַיָי אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶֽם שִׁקְדוּ וְשִׁמְרוּ עַד תִּשְׁקְלוּ לִפְנֵי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִם וְשָׂרֵי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָםִ… וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִ֔ם מִשְׁקַל הַכֶסֶף וְהַזָהָב וְהַכֵּלִי֑ם… לפני צאתו עם מחנהו וכל הכבודה על דרכו הרחוקה קרא עזרא צום לשחר פני ה' להוליכם דרך ישרה וילכו בדרך חמשה ירחים (מניסן ועד אב) ויבאו בשלום בלי פגע אל מחוז חפצם.

בֹא עזרא עם כל עדתו – עדת עולי הגולה השניים (בש' 528–529 לפני חב"ש) פעל פעולה עזה וכבירה על עם יהודה וירושלים. בני העדה הזאת – אחיהם מרחוק – באו בלב טהור מלא אהבת ה' ותורתו הצרופה, נושאים בידיהם תרומת הקדש “בכסף וזהב וכל חסן ויקר עם מכתבים ואגרות מהמלך אל האחשדרפנים והפחות לְנַשֵּׂא את העם ובית האלהים”!! לפני בא עזרא כבר הלך שמו הטוב לפניו וביהודה נשמע לבטח דבר המורה הגדול “המבין” בתורת האלהים אשר קם לישראל בארץ גלותו וַיִּכָּבֵד גם על פני עם יהודה. עוד לא ידעו בני קהלת יעקב אשר ביהודה מה יהיה משפט המורה הזה ומעשהו, האם יקבלו הוא ועדתו את סדרי המשרה וההנהגה השולטים עד עתה, או יהפכם משרש לשום משטרים חדשים תחתיהם? המעשה הראשון אשר עשה עזרא היה – שִׂימת דפי – בלי אמר ודברים – במעשי הכהן הגדול (כנראה כִּהֵן אָז אלישיב בן יהויקים בן יהושע) כי הכסף והזהב לתרומת הקדש אשר הביא אתו לא נשקל על ידי הכהן הגדול, כי אם על ידי אַחַד הכהנים מְרֵמוֹת בן־אוריה מבני הַקּוֹץ ועוד כהן אחד ושני לוים. עוד הפעם נתן עזרא משפט אחד להלוים והכהנים בתור בחירי ה' בקהלת יעקב ויסתר פניו מהכהן הגדול.

כמעט שישב עזרא על כסא ההוראה, ויאספו אליו כל החרדים לתורת ישראל בתלונה על בני העם: “ישראל הכהנים והלוים כי לא נבדלו מעמי הארצות” “ויתחתנו בהעמים שכניהם”, “והתערבו זרע הקדש” בבני הנכר “ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”. השמועה הזאת הרעישה את לב עזרא עמוק עמוק. עזרא שפט, כי גם אלה מבני עם הארץ אשר באו בברית ויקבלו עליהם על מלכות אלהי ישראל ושמירת תורתו לא יוכלו לְהֵאָחֵד באחדות גמורה עם העם הישראלי להיות כעם אחד. הגרים האלה מתקבלים בקהל עדת ישראל במחלקה ומפלגה בפני עצמה, כהגבעונים (הנקראים אחרי כן נתינים), אשר נספחו על בני ישראל, אך לא נחשבו כמוהם ולא באו עמהם בברית משפחה. עזרא היה רחוק מההתגאות בהגזע והיחש, אך חש בנפשו, כי הגרים האלה קשים לבית ישראל כספחת, כי עוד לא הבינו לבבם לדעת את אלהי ישראל ותורתו ועוד לא נצרפו “בכור עני” וברבות בני הנכר אלה לבא בבני ישראל, יביאו עמהם גם דעותיהם ויטעו זמורת זר בכרם בית ישראל ויפעלו לרעה על תורת משה ביסודותיה. במצוקת לבו קרע עזרא את בגדיו וימרט שערות ראשו וזקנו וישב מְשֹׁמַם עד מנחת הערב, ובערב הלך אל חצר המקדש ויפל על פניו ויכרע על ברכיו ויפרש כפיו בתפלה ותחנונים ויתודה על עונות עמו: כי כאבותיהם כן בניהם עודם באשמה גדולה, כי ה' נתן להם תחנה לפני מלכי פרס, השאיר להם פליטה ויתן להם יתד במקום קדשו, והם לא ידעו ולא יכירו חסדי ה' וכאבותיהם ימרו את פיו ולא יאבו ללכת בדרכיו. ובהתפלל עזרא והתודותו בכה ומתנפל לפני ה' נאסף העם מסביב למורהו הנמוג בדמעות ויהי לקהל גדול מאד אנשים, נשים וילדים ויבך העם הרבה בכה, כמו חפצו למחות בדמעותיהם את כל עונותיהם ועונות אבותיהם מאז ועד הנה. אז קם אחד מהנאספים שכניה בן־יחיאל ויען ויאמר לעזרא: אֲנַחְנוּ מָעַלָנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנּשֶׁב נִשִׁים נָכְרִיוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֶש־מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹֽאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת יְיָ וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יַעֲשֶֽׂה: קוּם כִּי עָלֶיךְ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָךְ חֲזַק וַעֲשֵֽׂה. הדברים האלה פעלו פעֻלה כבירה וחזקה וכאשר קם עזרא מהתנפל לפני ה' דרש מראשי האבות בעם, כי יכרתו ברית ואמנה, כי כל אלה אשר נשאו נשים נכריות ויולידו בנים ישלחו את נשיהם ובניהם מביתם. הרגע הזה היה אדיר התוצאות, בחיקו הוטל גורל הלאֹם הישראלי וממנו יצא כל משפטו בשנות אלפים אחרי כן. תחת אשר עד העת ההיא עגב ישראל אחרי העמים שכניו וידרוש אהבתם וקרבתם, תחת אשר עד כה השפיק בילדי נכרים, עזב מקורו, זנח צור מחוללו ויצא מרעה אל רעה, היה חפץ עזרא וסיעתו, כי מעתה יהיה ישראל עם לבדד ישב ובגוים לא יתערב; בית ישראל יהיה נקי וטהור מכל שמץ עֵרֶב ילדי נכרים ודבר לא יהיה לו עם כל שכניו. עזרא וסיעתו הקימו קיר ברזל החוצץ ומבדיל בין ישראל לעמים לזמן ההוא ולימים הבאים. האזהרה אשר היתה קשורה בענש חמור מאד, כי כל הממרה פי עזרא יחרם כל רכושו “ויבדל מקהל הגולה” יצאה לפעלה בכל תקפה ועזה. לראשונה הוציאו הנשים הנכריות יושביות ירושלים ואחרי כן גם יושבות ערי השדה והחצרים, אחרי אשר נקבצו באו ירושלימה בחדש התשיעי ושם השיבו ועד מצרף ומטהר את משפחות עולי הגולה מתערובת ילדי נכרים, אלה אשר נשאו נשים נכריות התודו על חטאתם ויביאו איל אשם לכפר על חטאתם, אך נראה כי גם אז נמצאו רבים אשר מאנו לשמוע לפקודת עזרא, להבָּדל מנשותיהם ובניהם מאהבתם אותם ומהיותם עומדים בברית אהבה ומשפחה עם אבותיהם ושאריהם, אך אם נענשו אלה הממאנים בהענש הקשה הנזכר בספר עזרא, לא נודע הדבר.

פּקֻדת עזרא בדבר הנשים הנכריות והבנים הנולדים מנשואי תערובות, אשר יצאה לפעלה בכל הקף עזה, הכעיסה תמרורים את כל העמים שכני יהודה ויותר מכלם, את אלה, אשר היו קרובים להם בדעת אלהי ישראל: הכותים או השמרונים. כי נמצאו ביניהם אלה, אשר נלוו על ה' באמת ולב שלם, ותהי נפשם מרה להם, כי גֹרשו מהסתפח בנחלת ה'. בספר הכריתות אשר נתן עזרא לבני העמים, אשר חפצו להסתפח על “קהלת יעקב” הֵמר רוחם ויהפכם מאוהבים לאויבים, למראה דמעות אחיותיהם ובנותיהם, אשר גֹרשו מבית תענוגיהן ותהיינה אלמנות חיות בבית אביהן. למראה הבנים אשר גלו מעל שלחן אביהם ונדחו מנחלתם, נמלא לב בני העמים האלה רגשי כעס ונקם ושנאה עזה כמות. לאסון היהודים נמצאו בין השמרונים ומרעיהם שני אנשים רבי הפעלים ובעלי רצון כביר ואדיר אשר לא שבו מפני כל: סנבלט החוררני וטוביה העמוני; שני האנשים האלה היו אחרי כן ראשי האויבים אל בני קהלת יעקב אשר ביהודה ויתנכלו להרע להם במומות רשע ובמלחמת תנופה. בכח הזרוע וביד חזקה דמו לפלס להם נתיבה אל בית יהודה, לתקוע יתדם בירושלים ולקחת חבל בעבֹדת הקדש אשר במקדש ה'. בעת ההיא נמצאו גם בקרב ישראל רבים אשר התלוננו על מעשה עזרא וסיעתו ויתאמצו להוכיח מדברי התורה והנביאים ומדברי בני ישראל מיום התנחלו בארץ כנען עד העת ההיא, כי רבו גם גרי הצדק, אשר שמו כבוד ותהלה על עם ישראל ושמם נשאר לברכה לדור דורים, כי גם משפחת המלוכה לבית דוד מוצאה מן בעז השופט ביהודה אשר לקח לאשה את רות המֹאביה, כי דבקה נפשה אחרי עם אלהי ישראל. אך כל התשובות, הטענות והתלונות לא שנו פני הדברים ברב או במעט, עזרא וסיעתו לא זזו מדעתם ודברם קם ויהי, להבדיל אה כל בני הנכר “מזרע קדש”. קרוב לשמוע, כי נמצאו אז בין טובי העם גם מתונים בדעותיהם אשר נסו להשלים בין בעלי הריב, להמתיק מעט את מרורות המפעל הזה, אך עמלם שב ריקם וחפצם לא הצליח בידם. אז פרצו התגרות והמריבות אשר ארכו שנים רבות (מן 527 עד 514 לפני חב"ש) והשמרונים הרעו והציקו להיהודים ותגבר יד משנאי עזרא ומתקוממיו על בעלי בריתו, כי עזרא היה אך סופר ומורה דברי התורה לעם, איש הרוח, אך לא איש מלחמה לדבר את אויביו בשער, בעוד אשר סנבלט ומרעיו היו בעלי זרוע, עזי נפש ומלאים רוח קנאה ושנאה עזה עד להשחית וידעו למצוא בכל עת דרכים רבים ושונים להרע לבני עם עברתם. מה הוא הדבר אשר נתן עז ותעצומה להשמרונים לקום נגד עזרא, אשר המלך ארתחשסתא היה מגן בעדו ולבו טוב עליו ועל בני בריתו בני יהודה הסריסים אשר בחצר המלך בשושן הבירה? האם שחקה או השעה להשמרונים, בפרוץ אז מרד בארץ ואחד האחשדרפנים מֶגַבִּיצוּס (Megabyzus) המושל בסוריא הרים יד במלכו ויך אחור פעמים ושלש את חיל פרס אשר שלח ארתחשסתא לקראתו ויאמר לעשות לו מלוכה בסוריא עם יהודה ושמרון? האם האיר האחשדרפן המתקומם הזה את פניו אל צרי יהודה ובנימין ובעזרתו מצאו און בנפשם להשיב נקם לאויביהם? לא נודע הדבר אל נכון, אך חפץ סנבלט ומרעיו הצליח בידו, כי בחיל וצבא עלו על ירושלים למלחמה, ובימים ההם עוד לא למדו בני יהודה ידיהם לקרב והזקנים וראשי האבות אשר בירושלים לא מצאו חיל לעמוד בפני השמרונים הרבים והעצומים מהם. תוצאות הדבר היו: כי נגשו השמרונים אל חומת העיר ויפרצו בה פרצות, את שעריה מעץ שלחו באש ובתיה וארמנותיה הרסו ויהפכום לערמות עפר²⁸. סנבלט ומרעיו דמו להראות את ידם החזקה אל עזרא ועדת החרדים, עד כי מיראתם אותם ותנופת ידם יתעשתו להם, לתת להם לְהִלָּווֹת על בית יהודה ולהיות עמהם לגוי אחד. ירושלים היתה עוד הפעם לעי מפלה, אך אל המקדש לא נגעו השמרונים לרעה, כי עוד היה קדוש גם להם, אך היה שמם ונעזב, כי בני ירושלים פחדו מעתה לשבת בעיר פרוצה אין חומה ויעזבו אותה וילכו לגור אל ערי השדה²⁹. אז היו ימים רעים לבני יהודה, אשר כמוהם לא נהיו למיום עלותם מבבל. רבים מבני החורים והסגנים שבו ושחרו שלום השמרונים, השיבו נשותיהם המגֹרשות ובניהם הנדחים ויכרתו ברית שלום עם סנבלט וטוביה העמוני נגידי השמרונים ויוסיפו להתחתן בעמי הארץ. נראה הדבר אשר למען חזק מוסרות האהבה נשבעו לבל יבגדו עוד איש באחיו³⁰. בעת ההיא נראה כי כל מחשבות עזרא עלו בתהו; עצותיו לחדש פני התורה לא קמו; הקבוץ המדיני, כמעט אשר התכונן מטה לנפול. כל עמודי בית יהודה התמוטטו ועוד מעט ונראה כי תפול קהלת יעקב החדשה אשר ביהודה ואין מקימה…

אכן רגש אש דת אשר הפיח עזרא בלב שֹׁמעי לקול דבריו היה אדיר וכביר ושלהבת־יה אשר בערה בקרב לב החרדים אל דבר ה' לא כבתה גם מרוח עריצים והמון אויביהם אשר סביב שתו עליהם. כאשר נהרסה ירושלים ושאיה יֻכַּת שעריה נמלטו אחדים מהחרדים לדבר ה' מתוך המהפכה וילכו אל שושן הבירה בממלכת פרס לשפוך שיחם ולתנות יגונם לפני אחיהם ולבקשם, כי יפילו בעדם תחנתם לפני ארתחשסתא, למען תקום עוד הפעם תשועה לשארית יהודה מאת מלך פרס. את מבטחם שמו בהשר המשקים אשר להמלך ארתחשסתא בִּנְחֶמְיָה בֶן חַכֲלְיָה, אשר היה אהוב ונחמד להמלך והמלכה עם כל רבי המלוכה. אחד מאחיו הֲגָגִי עם אנשים מיהודה אשר באו עמו אל שושן הבירה תַאֲרו לפניו את כל הרעה אשר מצאה את יהודה וירושלים. כי “היהודים הפלטים אשר נשארו מן השבי במדינה הם ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפֹרֶצֶת ושעריה נצתו באש”. השמועה הזאת הרעישה את לב נחמיה וירגז תחתיו, כי היה “מהחרדים” על דבר ה' אשר ביהודי פרס והעיר ירושלים היתה קדושה לו ותהי לו העיר אשר כבוד ה' חופף עליה תמיד עיניו בה, ה' הוא צור משגבה ובחומת אש לה סביב, ואיככה תהיה עתה העיר הקדושה קרית מועדו לבז ולמשסה בידי אויב ומתנקם ואין אומר השב. אז בכה נחמיה תמרורים ויתאבל ויצם וישפוך שיחו לפני ה' הבוחר בירושלים בתפלה זכה יוצאת מלב נדכה ונשבר על שבר עמו. אך נחמיה היה גבר רב פעלים כביר כֹח לב ולא הסתפק בבכי בתפלה ותחנונים, ידע להבליג על יגונו כאשר הגיעה עת לעשות ובהחליטו דבר היה שוקד עליו לעשותו. בשבתו בשער המלך היה לאיש אשר כח בידו לעמוד בהיכלי מלכים ושם למד דעת, איך לשפוך רוחו על אנשים רבים ולהטותם לרוח חפצו ברצון כביר וחפץ נמרץ. נחמיה החליט ללכת ירושלימה ולשום קץ אל כל הרעה. אך איכה יעזוב את מקומו והוא נושא משרה גדולה ונכבדה בחצר המלך? ובהיותו עוד אהוב המלך נבצרה ממנו עוד יותר למוש ממקומו ולעזוב משרתו. נחמיה ידע לכוֵן שעת הרצון מאת מלכו לערוך אליו אז את בקשתו. ויהי היום ויגש את כוס היין על כף המלך והמלכה ויתבונן בו ארתחשסתא וישתומם לראות את פניו הרעים והזועפים, אשר מבעדם נראו מכאובי לבבו ודאבון נפשו וישאלהו: מדוע פניך רעים? ואתה אינך חולה? ותהי תשׁובתו: מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית־קְבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵֽשׁ. ויוסף לבקש מאת המלך לתת לו ללכת ירושלימה לשום קץ להעזובה הרבה ולהושיע את בני יהודה ממצוקתם. אז נחה רוח חסד וחנינה על המלך ולא מנע מאת שר משקהו את כל חפצו: לשוב ולכונן את חומת ירושלים לבצרה ולחזקה, לחזק את קהלת יעקב המצערה ולעשות בה סדרים ומשטרים כפי אשר ימצא נכון לפניו, גם ספרים נתן לו אל הפחות והאחשדרפנים אשר בעבר הנהר להעבירהו עד בֹאו אל יהודה, גם שרי חיל ופרשים להיות למשמר על נחמיה ואנשיו במסעם ומכתב אל “אסף שומר הפרדס” לתת לנחמיה לכרות עצים מן הלבנון “לְקָרוֹת את שערי הבירה וחומת העיר” וישימהו לפחה ומושל בארץ יהודה, הכל נתן המלך לאהוב נפשו היהודי, רק זאת דרש ממנו, כי לא ישתקע בירושלים ויתן לו זמן לשוב ולעמוד לפניו בהיכל מלכותו.

במסע נחמיה ירושלימה (בש' 514 לפני חב"ש) החלה תקופה חדשה בדברי ימי כנסת יהודה השבה מבבל, או כי העליה הזאת השלימה פעלת עזרא וסיעתו בהעבדה הגדולה לָסל מסלה חדשה בחיי הרוח אשר להאֻמָּה הישראלית. נחמיה הפחה החדש, אשר הפקיד המלך ארתחשסתא ביהודה, יצא משושן הבירה ומחנה גדול וכבד עמו מעבדיו ואחיו ונעריו עם גדוד חיל רגלי ופרשים אשר נתן לו המלך למשמר. על דרכו מפרס ליהודה עבר דרך ארץ עשרת השבטים מלפנים או שמרון וימסור להפחה אשר שם את האגרות אשר נתן המלך על ידו. אז שמעו סנבלט החורני וטוביה העמוני נגידי השמרונים, “כי כי בא אדם לבקש טובה לישראל” והמלך ארתחשסתא הפקיד איש יהודי מרֹאי פניו ומהחרדים על דבר ה' לפחה ביהודה “וירע להם רעה גדולה”, כי ידעו אשר מעתה לא יוסיפו עוד לרעוץ ולרוצץ את היהודים ואין אומר השב. בבֹא נחמיה בשערי ירושלים שם סתר פניו בשלשת הימים הראשונים, כי חפץ להתחקות לבדו על שרשי המעשים בלם במקום־פעֻלתו החדש, למען הוציא לאמת משפט על פי השקפתו וללמד דעת טיב האנשים אשר יהיה לו דבר עמם ותכונתם. את מעמד ביתו, מצב משרתיו ומאכל שלחנו כונן נחמיה כיד נשיא הארץ, אך לחם־הפחה לא דרש מאת העם, כאשר עשו הפחות אשר היו לפניו ולא נהנה מאת משרתו הגבוהה, כי היה כבד בעשר נדיב וטוב עין³¹. את מחשבתו הגדולה הסתיר מכל איש וגם החורים והסגנים לא באו בסודו, כי לא האמין בהם ויטל דפי במעשיהם. בלילה אחד קם הוא ומעט אנשים מבני לויתו עמו וירכב מסביב לירושלים לראות בעיניו את מראה ההריסה והחרבן, למען דעת גם את תכן המלאכה הדרוש לבנות הנהרסות; אחרי כן קרא להשרים והסגנים ויגל את אזנם, כי בא ירושלימה נאזר בבטחונו בה' אלהיו וידו הטובה עליו, כי גם לב המלך ארתחשסתא טוב עליו והוא משגב בעדו וחפץ ביקרו והוא נתן לו העז והמשרה לקומם חומת ירושלים הַמְפֹרֶצֶת וישימהו למושל ועוצר בהעם אשר ביהודה, כי חפצו חזק עמדו ולבבו ישאהו להסיר כלמת הגוים וחרפת העמים השכנים מעל יהודה. דבריו הפליאו מאד את שרי יהודה וכל הנאספים ענו כלם פה אחד לאמר: “נָקוּם וּבָנִינוּ”. גם אלה אשר התחתנו בעמי הארצות ויהיו בעלי בריתם נתנו ידם אל מפעלו הכביר והאדיר ויחזיקו על ידו³² כי משך נחמיה בכחו את כל בני העם ולא נמצא איש אשר ישיב פניו. ובאמת נגש נחמיה למפעל כביר ואדיר כגדל רוחו ונפשו הגדולה והנדיבה: להציל מכליון חרוץ את כנסת יהודה החדשה, אחרי אשר מטו יסודותיה והתפרקו כל אבריה מפחד אויב, ממֹרך לב, שפלות הרוח ואהבת הבצע, עד כי אפסו כל כחותיה ולא יכלה עוד עמוד בפני סערת הזמן ומצוקת אויביה.

כל חפץ נחמיה היה להשיב להעם את רגש הכבוד, למען דעת עצמו וכבדו את ערכו ודברו היה בכל עת: “וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה”. ידע נחמיה כי רבו אויביו האורבים לו מכל עבר ופנה, כי לב שוטני יהודה סנבלט ומרעיו כים נגרש והשקט לא יוכלו, עדי תמצא ידם לחבל ולהשחית את מעשהו, על כן היתה ראשית פעלו לשוב ולבנות את חומת ירושלים ולבצרה שנית, למען תתקע לה קהלת יעקב יתד במקום נאמן ולא תהיה עוד צפויה אל חרב צורריה כל היום. בראש המנצחים על מלאכת בנין החומה עמד נחמיה “ועל ידו החזיקו” ראשי האבות וחורי העם אשר התנדבו לרעות איש את ידו ולחזק חלק מחומת העיר. אכן מלאכת הבנין לא נעשתה על נקלה. הגרים או בני התערובות אשר הרחיקו מעל גבול ישראל עם נגידיהם סנבלט וטוביה בראשם, הרבו לחשוב מחשבות נקם וחמתם עלתה עד להשחית, באמור להם נחמיה בדברים ברורים ונמרצים לאמר: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִ֑ינוּ וְלָכֶם אֵין־חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָֽםִ. ויבקשו עצות ותחבולות להפריע מלאכת הבנין. מתחלה שמו לו עלילות ברשע לאמר כי חפצו למרוד במלך ואחרי כן בקשו לרפות ידי העובדים בלעגם כל היום לאמר: “מה היהודים הָאֲמַלָלִים עֹשׂים?… הַיְחַיו את האבנים מערמות העפר?… אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם…” כהנה וכהנה הרבו להכעיס את לב בני יהודה ולהרעימם, אך בראותם כי דבריהם היו לרוה והמלאכה הגיעה עד חציה ויהי לב העם לעשות, כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים והפרֻצים החלו לְהִסָּתֵם, ויחר להם מאד ויערימו סוד להתנפל על הבֹנים לפתע פתאום ולהשבית את המלאכה ביד חזקה וחרב מלחמה. אך לא ידעו להסתיר סודם וחפצם נודע לבני יהודה הקרובים להם בקרבת משפחה “היושבים אצלם”, ואלה האחרונים בכל היותם בעלי ברית השמרונים זכרו גם ברית אחים ויגלו אזן נחמיה וראשי האבות על דבר הרעה הנשקפת אליהם ויזהירום³³. אך נחמיה עמד על משמרתו, לא מטו ידיו ולא נפל לבו בקרבו ויחזק לב אחיו בשׁם ה' ויאמר להם: הִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם! את העם העמיד למשמר עם חרבותיהם, רמחיהם וקשתותיהם, ונעריו היו חצים עושים במלאכה וחצים מחזיקים משמר וגם הבֹנים בחומה ועומסי סבל היתה ידם האחת עושה במלאכה והשניה מחזקת בַּשֶׁלַח, ולמען תֵּעָשֶׂה המלאכה מהרה היו עשים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ונחמיה עם כל העם העושים במלאכה לא היו פושטים את בגדיהם מעליהם כל ימי המלאכה, ויעמדו נכונים בכל רגע לדבר את אויביהם בשער. בכל העת ההיא לא מש נחמיה ממקום העבֹדה ועיניו היו פקוחות על כל הככר מסביב והתוקע בשופר אצלו…

סנבלט ומרעיו ראו כי הפר נחמיה עצתם להשבית המלאכה ביד חזקה וישימו אל הערמה פניהם. הפיצו השמועה בעם, כי נחמיה בֹנה החומה בחפצו להיות מלך ביהודה, כי ישמע המלך ארתחשסתא הדבר הזה וירע לכל היהודים בגללו. במעשיהם אלה חפצו השמרונים לתת יראה בלב רכי הלבב אשר יפחדו לבל יפקדו הפרסים עליהם את עון המרד, גם שכרו עליו נביאים ליראו ולבהלו, הסיתו אותו לחלל את הקדש ובעת ההיא עוד נמצאו ראשי האבות וחורי העם אשר בסתר לבבם או גם בגלוי נטו אחרי סנבלט וטוביה ויהיו “בעלי שבועה” להם, מדברים טובות עליהם לפני נחמיה ומריצים להם אגרותיהם. אך כל כלי משחית יוצר על נחמיה לא הצליח ולא נלכד בהרשת והמוקשים אשר טמנו לו, כי היה רצונו חזק וחפצו כביר. “יד ה' היתה עליו לטובה” ובנין חומת ירושלים אשר נתן נפשו עליה נשלם בעשרים וחמשה לאלול לחמשים ושנים יום!!.

אך בכלות המלאכה בבנין החומה עוד לא אפסו התלאות והתגרות אשר לנחמיה מבית בקרב מחנהו ובתוך עמו. מלבד אשר השרים והסגנים המרו את רוחו כאשר חמסו מזמות וישיתו ידם עם צוררי יהודה בנכליהם, עוד הדאיבו נפשו הנדיבה בעשקם דלים ורצצם את אחיהם האביונים. העשירים האלה הלוו כספם לאחיהם האביונים³⁴ לשלם מנת המלך ולזרוע שדותיהם וכרמיהם אחרי שנות הבצֹרת והרעב אשר היו בארץ ויתנו להם אה בתיהם, שדותיהם, כרמיהם וזיתיהם בערבון, ובהגיע יום השלום וידי העניים לא השיגה לפדות את נחלתם ותקם לקנין הנושים הנוגשים וימצאו גם אלה אשר כבשו את בני הלוים ובנותיהם לעבדים ולשפחות. ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (השרים והסגנים) לפני נחמיה, כי ראו האמללים האלה מעשיו הגדולים ופעלתו הטהורה וידעו, כי ידין דין עניי עמו וידכא עֹשֵק. הצעקה הזאת באה לפני נחמיה בעצם ימי העבודה, ואף כי ידע אשר אם ידבר קשות עם השרים וסרו ממנו ונוספו גם הם על צרי יהודה ובנימין, בכל זאת הציקתהו רוחו ולא יכול התאפק וַיִּמָּלֵךְ לִבּוֹ עָלָיו וַיָרֶב אֶת הַחוֹרִים וְהַסְגָנִים וַיִּתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה ולפני כל הקהל הגדול הזה מלא פיו תוכחות ויכה בשבט פיו את השרים העשירים אשר השחיתו באף רחמיהם מאחיהם האביונים ובדברו לא נמנע מהראות דעת, עד כמה עלו שרי יהודה אשר בפרס במעלות רוחם על אחיהם אשר בארץ ישראל ויאמר: אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחִינוּ הַיְהוּדִים הַנִמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ [כפי יְכָלְתֵּנוּ] וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת־אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ, לאמר: כי יבוא יום ויהודי פרס עוד יפדו את אחיהם הנכבשים לעבדים מידי שֹׁביהם – כובשיהם – אחיהם היהודים. כה היה כבוד נחמיה גדול בקהלת יעקב ודבריו נשמעים לכל פנות העם ועד כה הכו מצות התורה עמוק שרש גם בלבות החורים והסגנים, עד כי כמעט הוכיח נחמיה את אחיו בשם התורה שבו והודו לדבריו ונכלמו מדרכם הרעה ויאמרו פה אחד: נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ!! ונחמיה היודע לכַוֵּן עת רצון, ראה גם את הרגע הזה דרוש לחפץ ה' וַיַּשְׁבַּע את השרים והעשירים בעם לעזוב את המשא אשר הם נושים באחיהם האביונים והם קבלו דבריו בשמחה, ועל דברי האָלה ענו כל הקהל פה אחד: אָמֵן!! וַיְהַלְלוּ אֶת יְיָ…

ברגע הזה חגגה התורה הטהורה – תורת חסד ואהבת אדם באמת – את נצחונה הגדול על אהבת הבצע והשאיפה להון. אכן פחת יהודה היה למופת במעשהו לכל השרים והסגנים בנדיבות רוחו ובשנאתו את הבצע, כי לא לבד אשר לא אכל “לחם הפחה” ולא נהנה ממשרתו הגבוהה, עוד היה חונן ומלוה לאחיו האביונים כסף ודגן, ובהגיע יום השלום וידם לא השיגה, עזב את המשא וישמט ידו ממנו, וגם אחיו ונעריו יצאו בעקבותיו ויהיו גם הם רודפי טוב וחסד וחונני דלים בכל עת מצֹא. המעשה הכביר הזה שִׁוָּה עטרת לראש כל מפעליו הגדולים. בדבר הזה הפליא נחמיה לעשות לתת עז האחדות לקהלת יעקב הצעירה ולברך אותה בשלום החברה ותקון העולם המדיני. לב העם רחש תודה למיטיבו, למוצא פיו ייחלו ופקודתו שמרה רוחם, וגם החורים והסגנים שמעו לקול דבריו ולא המרו עצתו.

אך עוד לא תמו בזה תלאות נחמיה ועמלו הרב. כאשר נבנתה החומה וְהָעָמְדוּ הדלתות נראה כי נפקדו הלוים המשוררים והשוערים, כי בעתותי המהומה והמבוכה, כאשר לא נתנו להם מניותיהם נפוצו לכל רוח לתור להם אֹכל באשר ימצאו. אז ראה ויתבונן, כי אם אמנם ירושלים היתה עתה עיר בצורה ומוקפת חומה, אך בתוכה שמה ושאיה, כי “העיר רחבת ידים וגדולה והעם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”. אז שקד לחזק את הישוב בעיר ולהעמיד משרתים בהיכל ה' ויקרא אל הלוים ויפקידם על משמרתם ויעבר גם קול קורא בארץ, כי כל אלה אשר עזבו את העיר בעתותי המבוכה וגם אלה אשר התישבו לראשונה בערי השדה ישובו ירושלימה. רבות מבני המשפחות הגדולות נענו לקול הקורא הזה ויבאו וישבו בירושלים החדשה. אך כאשר היה עוד העם מעט להושיב עיר גדולה ורחבת ידים כירושלים הבנויה מחדש, הפילו גורלות להביא אחד אחוז מעשרה אל עיר הקדושה ותשע הידות תשארנה בערי השדה. אכן נחמיה לא חשב כל בני העם לטובים ונכונים אל המעלה הגדולה לשבת בעיר הקדושה, ובשקרו על טהרת הקדש לא אבה בשום אופן לתת להיהודים הנולדים מנשואי־תערובות לשבת בירושלים ועל כן צוה להביא לפניו את “כתביהם המתיחשים” של כל עולי הגולה, לבחון ולבדוק את גזעם ומוצאם. ובדבר הזה לא נשא נחמיה פני איש “ויבדל מקהל המשפחות אשר התישבו בירושלים שלש משפחות משש מאות ארבעים ושנים איש אשר לא יכלו להגיד בית־אבותם וזרעם אם מישראל הם”. גם הכהנים אשר “בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצא נגֹאלו מן הכהונה”. "להגן על היכל ה' מפחד פתאום ומשואת אויב – בני הָעֵרֶב אשר נדחו מעל נחלת ישראל – בנה נחמיה בצפונו מבצר ויושב שם את אנשי החיל אשר נתן לו ארתחשסתא המלך למשמר. המבצר הזה, אשר היה ברבות הימים למקום מחזה מעשים כבירים, קרא בשם בִּירָה.

כאשר כלה נחמיה את בנין החומה ויבצר את ירושלים עיר חמדתו, גם הגדיל כבודה וירב יִשׁוּבָה, למען תשוב ותהיה לעיר תשואות החיים מלאה, עיר הראשה בכל הארץ ומקור חיי העם בחברה ומדינה; אחרי אשר ביד ה' הטובה עליו השכיל לתת להקבוץ החדש תפארת חברה מדינית עם און ועצמת גוף שלם וחסון אשר כח בו לעמוד בפני סערת העתים והמסבות, שם אל לבו לפחת גם נשמת חיים בהגוף הזה, לחזקו ולעודדו, להחלימו ולהשלימו – השתלמות רוחנית – בדעת התורה וחקיה, ולעזרתו נמצא לו עזרא הסופר, אשר בכל ימי בנין החומה ותקון העולם המדיני בקהלת יעקב לא התערב במעשי נחמיה, כי היה חכם מכיר את מקומו, בתור איש הרוח והוגה דעות, אך לא איש המעשה, אמנם עתה – בהגיע עת לעשות לה' ולתורתו, הופיע שנית לעיני כל הקהל.

ביום הראשון לחדש השביעי הוא חדש תשרי ביום מקרא קדש, “נאספו כל העם – גם יושבי ערי השדה – כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה יְיָ את בני ישראל”. שם הכינו מגדל־עץ אשר עשו לדבר ויעמוד עזרא מעל כל העם “להשמיע את דברי התורה לפני כל הקהל מאיש ועד אשה וכל (ילד) מבין לשמוע”. בפתחו את ספר התורה עמדו כל בני העם ביראת הכבוד והדרת קדש, אז פתח עזרא את פיו ויברך לראשונה את ברכת התורה בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהִים הַגָדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן!! אָמֵן!! בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיָי אַפַּיִם אָרְצָה. עזרא קרא מעל ספר התורה בקול רם מְפֹרָשׁ מן האור עד מחצית היום. דומיה שכנה על כל הככר והדרת קדש חופפה על כל הקהל הגדול, וישמע העם ויקשב רב קָשֶׁב לדברי התורה היוצאים מפֹרש מפי עזרא הסופר ודברי “המבינים הלוים” העומדים על ימינו ועל שמאלו, לפרש ולבאר “בשום שכל” גם להמון העם והנשים והילדים, להבינם במקרא עדי ידעו והבינו בדברים אשר הודיעו להם. ויהי כשמוע העם את דברי התורה וידעו כי הרבו הָרֵעַ המה ואבותיהם בעזבם את פקודיה ועברם על מצותיה ויבכו בכי גדול. קרוב לשמוע, כי במעמד הנאדר הזה קרא עזרא לפניהם את דברי התוכחה אשר במשנה התורה וישמעו וידעו, כי כתֻמה באה עליהם הרעה, כאשר העיד בם ה' אם יסורו מאחריו וילכו אחרי ההבל ואחרי התהו. אז נפקהו עיניהם ותבא בלבם הדעת, כי התורה היא חייהם וארך ימיהם על אדמת ארצם הנבחרת ויך לבם אותם על המאתם ועל רעתם ויקֹטו בפניהם ויתאבלו וימוגו בדמעות… נחמיה ועזרא עם הלוים המבינים התאמצו להרגיע רוח העם ולנחמו מיגונו לאמר אַל תֵּעָצְבוּ כִּי חֶדְוַת יְיָ (תורתו) היא מְעֻזְכֶם; אז החליפו רוח כהה ברוח ששון וילכו לבתיהם לשמוח שמחה גדולה, כי “הבינו בדבר ה'”³⁵. בפעם הראשונה שמע העם כלו את כל דברי התורה ויקשב וישמע וידע ויכר – כי זאת התורה היא מתנת חלקו ונעם גורלו ואך ממנה לו תוצאות חיים וירגֵש אז את כל תקף תעודתו ותהלתו – להיות נושא דגלה ונוצר פקודיה… את אשר החלו הנביאים – להשיב לב העם אל ה' אלהיו, לתת בקרבם לב חדש ורוח חדשה – אותה השלימו הסופרים המבינים לעם בתורת אלהים. הדבר אשר יטביע חותם מיוחד על המעמד הנאדר הזה, כי לא נאסף העם בחצר המקדש ובכל פרשת הענין הגדול הזה לא נזכר דבר מפעֻלת הכהן הגדול. עזרא הכהן, בן דור ישרים מבני צדוק אשר לא תעו בתעות ישראל מאחרי ה' וחטר מגזע פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, לא רדף אהרי כבוד הכהֻנה הגדולה ובמעשהו – מבלי משים וְכַוָנָה – הרים קרן הדעת וישם את כתר התורה מעל כתר הכהונה³⁶.

וזאת התורה, אשר עד העת ההיא היתה בסתר המדרגה והעם לא שת לבו אליה רק לעתים רחוקות, היתה עתה חמודות לו וכל שיחו והגיונו ויוסף לשגות באהבתה ויתאוה לשמוע דבריה. ביום השני נאספו ראשי האבות שרי יהודה – בני חזקי הלב ועזי המצח, אשר מאסו בדבר ה' ביד עבדיו הנביאים – עם הכהנים והלוים ויוסיפו לבקש מעזרא לקרוא ולהשכיל בדברי התורה, למען דעת את המצות אשר עליהם לעשות במועדי ה' הבאים בחדש השביעי. אז קרא לפניהם את פרשת המועדים וַיִמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ בְּיַד־משֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ויעבירו קול בכל ערי יהודה להביא עלי זית ועלי עץ שמן והדס ועלי תמרים ועץ עבות לעשות סכות, ויהי העם שיש לעשות מצות התורה;

“ותהי שמחה גדולה מאד, כי לא עשו כן בני ישראל מימי ישוע בן נון עד היום ויקרא עזרא בספר תורת אלהים יום יום מן היום הראשון עד היום האחרון”; ותהי מני אז קריאת התורה בצבור לחלק גדול ונכבד בעבדת אלהים בסוד קהל ועדה; ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט".

עזרא ונחמיה, שני הרועים תמימי דעים, ראו כי השעה הזאת היא שעת רצון ומלאה רוח טהורה אשר נחה על כל עדת ישראל ויאמרו גם לבצע את כל חפצם – להבדיל בני הנכר מזרע הקדש –. אז קראו צום ביום השני אחרי החג, ביום עשרים וארבעה לחדש תשרי. ביום הזה “נאספו בני ישראל בצום ושקים ואדמה עליהם ויעמדו ויתודו על חטאתיהם ועונות אבותיהם”. טובי הלוים עמדו על מעלה הלוים ויקראו בספר תורת ה' ויתודו בשם כל הקהל על עונותיהם. אז קראו בספר התורה את פרשת “לא יבא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם” ויפָרשו ויבינו במקרא לכל העם את דברי התורה וַיִּבָּדְלוּ זָרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר" השמרנים והעמים מסביב.

עזרא ונחמיה היטיבו לראות, כי רגעים כאלה נאדרים ונשגבים בחיי הָאֻמָּה ומהם תוצאות חיי רוחה לארך ימים ויאמרו לְעַלֵּה וּלְקַדֵּש את המעמד הנשגב והנאדר הזה בהביאם את העם בברית וַאֲמָנָה, כי מהיום והלאה לא ימוש ספר התורה מהיות קו ומשקלת לכל דרכי בני העם והליכותיהם, כי מעתה ישובו והאמינו בה' אמונה שלמה ברוח דעת צרופה, אמונה ישרה וברה, כי מעתה לא ישובו עוד לכסלה לעשות החטאים והעונות אשר היו למכשול ולמוקש לכל העם ואשר בגללן מאס ה' בהם ויתשם מעל אדמתם. כל בני העם “הֶחֱזִיקוּ עַל־אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם” לבא בשבועת האלה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה ויבאו בברית וַאֲמָנָה “כל שאר העם הכהנים הלוים השוערים המשוררים הנתינים וכל הנבדל מעמי הארצות אל־תורת האלהים, נשיהם בניהם ובנותיהם כל יודע מֵבִין”. הָאֲמָנָה אשר נקראה מאת הלוים לפני העם היא כלה דברי זכרון מכל המוצאות את האֻמה הישראלית מימי אברהם העברי עד היום ההוא, ואחרי זכר כל המעשים הטובים והרעים, אשר מהם נראה כי רק התורה היא עץ חיים להעם ורק באורה יראה אור על אדמת ארצו הנבחרה ואחרי פתח דבר תבא ראשיתה בכלל נדר גדול אשר ידור העם לָלֶכֶת בְּתוֹרַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד משֶׁה. ובפרט: להזהר מן העונות אשר היו להם למוקש עד היום, עד כי נכשלו בהם כל בני העם: א) אשר לא יתנו בנותיהם לעמי הארץ ובנותיהם לא יקחו לבניהם, הדבר הזה נגע ביותר אל לב עזרא ונחמיה ויתנו לו מקום בראש; ב) לשמור את השבת מחללו, לבל לעשות בו משא ומתן עם עמי הארצות אשר יביאו סחורתם ומערבם ירושלימה; ג) לשבות בהשנה השביעית מעבורה בשדה ולשמוט כל בעל משה ידו אשר ישה את רעהו. נוסף על זה תקנו תקנות גדולות ודרושות מאד לשעתן: “ויעמידו עליהם מצות”: לחזק את בית ה' ועבֹדת אלהים בתוכו בתת כל איש שלישית השקל בשנה: להביא “קרבן העצים” למערכת המזבח לעתים מזמנים שנה בשנה, לתת כל מניות הכהנים והלוים, התרומה והמעשר והבכורים, לכלכל בכבוד את הכהנים הלוים שֹׁמרי משמרת הקדש ובכלל “וְלֹא נַעֲזוב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ”. אלה הם דברי הברית וְהָאֲמָנָה אשר קימו וקבלו עליהם כל היהודים עולי הגולה בהמעמד הנשגב הזה בלב שלם ונפש חפצה ונכתב בספר ונחתם מכל ראשי האבות וקריאי העם “האדירים” וכל העם מקטניהם עד גדוליהם וישימו את סֵפֶר־הָאֲמָנָה למשמרת לדור אחרון. בראש החתומים היה נחמיה וגדולי העם, מוריו ומביניו שמנים וארבעה או שמנים וחמשה איש³⁷. אך הַמָסֹרֶת תאמר: כי מאה ועשרים זקני העם וחכמיו חתמו על ספר הָאֲמָנָה. חבר אנשי־שם אלה, אשר מהם יצאה תורה לכל בני ישראל מאז ועד היום הזה, נודע בספר תולדות ישראל בשם: אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

נחמיה הגדיל לעשות ויוציא למעניהם מעשים כבירים ואדירים בימים מעטים. לא לבד כי רפא את בנין הקבוץ ההרוס, ויחזקהו ויעודדהו לארך ימים בבנותו את החומה ויבצר את ירושלים, עדי היתה לקרית עז, מגן ומשגב בעד בני עמו מפחד פתאום ומשואות צרי יהודה ובנימין, אשר התנכלו ללכדה ולשפוך על יהודה את רוח ממשלתם, כי עוד הפליא עצה הגדיל תושיה לחדש רוח נכון בקרב עמו ויהי לעושה שלום־אמת בין ישראל ותורתו והמשיב לב בנים אל מורשת אבות. בלב שלם ונפש חפצה הביאה האֻמה הישראלית את נפשה בעֹל התורה והחקים ובימיו קימו וקבלו עליהם היהודים את כל למודי תורת משה, מצותיה והחובות התלויות בה ומני אז היתה התורה להם לקו בכל דברי ימיהם ומכלכלת כל ארחות חייהם. עד העת ההיא הרגישה האֻמה את ערכה בתור “עם־יְיָ”, אך לא השכילה לבא עד חקר תכונת התאר הנשגב הזה ולא התבוננה אל החובות אשר חֻיְבָה למלא אחריהם למען תהיה כשרה לשם תהלה כזה: טהר המדות, קדושת החיים, צניעות ופרישות. עד המעמד הגדול והנבחר מעמד הָאֲמָנָה פסח ישראל על שתי הסעפים: פעם דבק באלהיו וייטב דרכיו ופעם השפיק בילדי נכרים ויעגב זרים, ופסחו על שתי הסעפים היתה הנסבה אל כל האסונות אשר מצאוהו עד כה. אין ספק כי יד הבערות עשתה זאת. העם בכללו לא ידע כמעט דבר מתֹכן המעשים אשר עליו לעשותם, למען הקם את דברי הברית הכתובים על ספר תורת משה. דברי הנביאים הגדולים עד ירמיה רמו ונשגבו ממנו, גם בדברי תוכחתם לא בארו מפרש מה המה חקי החיים אשר יעשה אותם האיש הישראלי וחי בהם. ובהעדר דעת התורה הטהורה לא השכיל העם לאמתת הדעות הכלולות בה ויהיו ימים רבים לישראל ללא אמונה טהורה וללא תורה ותושיה. לשני רֹעי ישראל עזרא ונחמיה נצפנה התעודה הרוממה והנשגבה להגדיל תורה ולהאדירה, לשום קץ להחשך והבערות אשר היו בני עמם משֻקעים בהם עד ימיהם, לצרף ולזקק דעות כל בני העם הקטנים עם הגדולים, עדי קימו וקבלו כלם עליהם את עֹל מלכות שמים³⁸. ביום הקהל – עשרים וארבעה לחדש תשרי – באו כל בני ישראל בברית וַאֲמָנָה. אז נפקחו עיני כל בני העם לראות באור האמת, חותם האמונה הצרופה: אז הגה לבם רחשי תודה אל המורים המאירים עיניהם באור תורה “וישמחו שמחה גדולה כאשר הבינו בדברים אשר הודיעו להם”.

מחפצו לפעול על העם פעֻלה כבירה וּמַתְמֶדֶת, הרבה נחמיה להקהיל קהלות בהמון רבה. כן קרא עצרה בכלותו לבנות את החומה לחג חג הַחֲנֻכָּה בירושלים הבנויה על ידו. גם בפעם הזאת הקהיל את האנשים, הנשים והטף³⁹. אז מצא את לבבו לחג חג החנכה בשמחה ושירים ויועד את כל הלוים המשוררים ירושלימה; ויעמֵד שתי מקהלות כהנים ולוים משוררים⁴⁰ משני עברי החומה וילכו בהמון חוגג אלה מול אלה מסביב לחומה, עד בא שתי התודות בחצר המקדש “ותעמודנה שתי התודות בבית האלהים”. לפני התהלוכה צעדה מקהלת משוררים שירי תהלה “מעין המאורע” ואחריה חבל מנגנים בכנורות ונבלים ומצלתים. אחרי “התודה” האחת צעד עזרא ואחרי השניה – נחמיה – שני הרועים הנאמנים לקהלת יעקב החדשה. אחרי “התודות” הלכו השרים והסגנים ואחריהם כל העם ימשוך האנשים, הנשים והילדים, כה עברה בסך והמון חוגג “התודה” האחת על חומת העיר ממערב מול דרום ומזרח והשניה לעמתה ממערב־צפונה מזרחה, ויעברו בני העם וישמחו בכלי שיר, בזמרה וקול תודה, כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלַיִם עַד מֵרָחֽוֹק. אחרי ימי האבל והתשובה בא להם זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ לָגִיל וְלִשְׂמֹחַ בּוֹ. חג החנכה נמשך, לדעת אחרים, שמונה ימים⁴¹ כשתי שנים וארבעה ירחים אחרי הָחֵל המלאכה⁴².

לחזק את עדת יהודה המצערה, אשר נחמיה נפח בה רוח חיים ותת לה כח ועצמה לעמוד לארך ימים, חתר למצוא פקידי המדינה, אנשים ישרים, בעלי כשרון ונאמני רוח. נראה הדבר, אשר נחמיה היה המחלק ארץ ישראל לפלכים וישם שרי הפלך בארץ וירושלים היתה מתחלקת לשני פלכים. מצפון להבית, כנראה בנה נחמיה את הבירה או בית הנשק ויבצרה למען תהיה למגדל עז ותגן בעד הבית נגד כל צר ואויב ואת חנניה “איש אמת וירא אלהים מרבים” הפקיד לשר הבירה ועזרא הסופר היה לנגיד בית אלהים. אך יותר מזה שם נחמיה את לבו לתת סדר ומשטר להעבודה אשר במקדש. למען לא תשבת שנית עבֹדת הקרבנות היה דרוש מאד לדאג להכהנים והלוים, כי ימצאו פרנסתם ומחית ביתם. בעלי האחזות אמנם באו בברית נאמנה להביא מניות הכהנים והלוים התרומה והמעשר אל “הלשכות לבית האוצר”. אך בזה עוד לא הסתפק נחמיה ויוסף לעשות משמרת והשגחה על בעלי השדות, כי יביאו מתנות כהונה ולויה במועדן, כי בעת הקציר יעברו הלוים בארץ “לעשר בכל ערי עבֹדתנו” והיה גם “הכהן בן אהרן בַּעְשֵר הלוים”, למען דעת כי יביאו הלוים את מעשר המעשר אל “הלשכות לבית האוצר” בירושלים ושם תהיה החלוקה מכל התבואה ופרי העץ אשר יֵאָצֵר בבית ה'. גם הפקיד אנשים ממונים לדבר הזה להשגיח על עת כנוס מניות הכהנים והלוים והחלוקה הישרה. גם שם נחמיה אל לבו לבנות בתים ומעונות להעם אשר בירושלים, ולאלה אשר לא השיגה ידם לבנות בתים בנה הוא מכספו⁴³. כה בנה נחמיה עיר חדשה ויכוננה להיות עליון לכל ערי יהודה בשמירת החקים וקריה נאמנה לה' אלהי ישראל ותורתו. שתים עשרה שנה עמר נחמיה בראש המשרה בארץ יהודה בתור פחת הארץ משנת העשרים עד השלשים ושתים לארתחשסתא (514–502 לפני חב"ש). אחרי כן שב שנית לחצר המלך, אשר לא חדל לשאת חן וחסר לפניו כבראשונה. נחמיה יצא מיהודה בדעת נפש ותקוה נאמנה, כי מפעלו הגדול – לתת לעמו בטחון מפחד אויביו מחוץ ולחדש בקרבו רוח נכון בכל ארחות חייו פנימה – עומד הָכֵן על יסוד חזק וקים בל ימוט לארך ימים.

אך בכל מעשי בני האדם יד התמורה שלטת. כמעט הפנה נחמיה שכמו לשוב אל שושן הבירה ותמורה גדולה בדעות והלך רוח גדולי העם באה ונהיתה; רוח התנגדות ושנאה כבושה אל מפעלות שני הרועים עזרא ונחמיה עברה בארץ וכנראה יצאה מאת הכהן הגדול אלישיב. נחמיה התרשחא השוקד על דבר ה' פגע פעמים רבות בכבוד הכהן הגדול נושא המשרה העליונה בבית ה'. אם היה הכהן הגדול בסוד אנשי עצתו לא נדע, אך זאת נראה מכל דברי הכתובים, כי לא הדר את פניו ולא נתן לו מקום בראש קרואיו בקראו עצרה כפעם בפעם. נראים הדברים, כי יוצאי ירך יהושע בן יהוצדק לא מצאו חן בעיני הפחה נחמיה ויקו, כי עוד יקום דור ישרים מבני משפחה אחרת מהכהנים, אשר לבם יהיה תמים לה' וטהרת האֻמה מכל תערובות זרים, הוא הכהן אשר יעמוד לאורים ותֻמים⁴⁴. למרות הברית וְהָאֲמָנָה אשר כרתו גדולי העם ביום הקהל הגדול, התקרבו עתה אל השמרונים ובני הנכר, ולחזק הברית אשר בין היהודים ובני הָעֵרֶב לקח מנשה ממשפחת הכהן הגדול לאשה את נִיקַסָּה בת סנבלט. מבני הכהן הגדול ראו כל ראשי העם ויעשו כמעשיהם, כי עוד לפני זה לא היתה דעתם נוחה מפעלת עזרא ונחמיה להבדיל את העם מעמי הנכר שכניו מסביב. התמורה ברוח העם היתה מן הקצה אל הקצה. טוביה העמוני הצר ומשטין על יהודה בא בשערי ירושלים ויקדמו פניו בכבוד ויתנו לו מקום לשבת בבית הלשכה הגדולה, אשר נבנתה לתת שמה כלי הקדש והמעשר והתרומה ויתר מניות הכהֻנה והלויה. הדבר הזה עשה הכהן אלישיב קרוב לטוביה העמוני והממונה על לשכת המעשר. הכהנים המתחתנים בבני הָעֵרֶב פֵרשו ויבארו את הכתובים בתורה באופן אחר מאשר בארו עזרא ונחמיה וימצאו פנים להיתר⁴⁵.

תוצאות המעשים ההמה היו – ערבוב הדעות ומהומה בקרב בני העם, כי הותר הקשר הדתי ואשר היה אתמול לחק ואזהרה נעשה היום להיתר.

אך נפש העם היתה מרה על הכהנים הסרים מדרך ה' ובוגדי ברית ועליהם אמר הנביא מלאכי : וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָ֑ם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּ֑רָכִי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָֽה. בעלי השדות חדלו מתנת מניות הכהנים והלוים, וחטאת הבוגדים סבלו גם הכהנים הנאמנים בברית ה' ועמו, גם מניות הלוים לֹא נִתְּנָה ויברחו איש לשדהו⁴⁶ לבקש להם אֹכל באשר ימצאו. גם בית ה' היה שמם, כי חדלו בני העם מהביא נדריהם ונדבותיהם, והכהנים, אשר עליהם היה לשמור את קרבן התמיד במועדו הביאו עור ופסח, גזול ומשחת על מזבח ה' וילעיגו על עבֹדת הקדש ויאמרו: שֻׁלְחַן אֲדֹנִי מְגֹאָל הוּא. העזובה הזאת בבית ה' והשחתת דרכי הכהנים הסירו לב רבים מאחרי התורה וקהלת יעקב, כל איש נטה לבצעו וישליכו אחרי גום את תורת ה' ויבגדו בבריתו ושבֻעתו וכאשר היתה דרך הבוגדים האלה צלחה נבוכו גם התמימים בעם ויאמרו: שָׁוְא עֲבוֹד אֱלֹהִ֑ים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִית מִפְּנֵי יְיָ צְבָאוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה…

הרעה הרבה והעצומה בעת ההיא היתה, כי נקרע בית יהודה לקרעים והעם נחלק לפלגות־הדעות בדבר חק ומשפט התורה. ריב הדעות קם גם בקרב חיי המשפחה, רוח הבנים זרה לאבותיהם⁴⁷. הראשונים הואילו לכת בדרכי הכהנים והחורים אשר דרשו קרבת העמים שכניהם והאחרונים היו חרדים על טהרת הדת והאֻמה כעזרא וסיעתו. “אז נדברו יראי יְיָ איש אל רעהו” לעמוד בפרץ “ויכתבו בספר זכרון לפניהם” את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשו, למען שים קץ להפרץ והעזובה אשר בעם. “יִרְאֵי יְיָ וְחֹשְׁבֵי שְׁמו” שמו כל תקותם בנחמיה, אשר עמד בעת ההיא לפני המלך ארתחשסתא, כי ישוב שנית ירושלימה, להשיב להתורה את כבודה הראשון. נחמיה היה להם מלאך הברית והאדון אשר המה מבקשים; הם התנחמו בתקותם, כי בבוא נחמיה תבוא לרגלו גם תשועה לכל קהלת יעקב כהרף עין. “כי פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר המה מבקשים” ובבואו יטהר ויזקק שנית את בית יעקב ואת בית הלוי והכהנים ישובו אז להיות “מגישי מנחה בצדקה”. אחד מיראי ה' וחשבי שמו, אשר התמרמר ביותר על השחתת המדות והמוסר בעם וביותר על הכהנים הגדולים, אשר “חללו ברית הלוי”, האחד אשר קם לדבר תוכחה לפני עמו ולא פסח על עונם, היה האחרון שבנביאים מַלְאָכִי⁴⁸. במלאכי נחתמה הנבואה בישראל והירא דבר ה' זה היה האחרון שבאנשי המעלה, אנשי אלהים הרמים והנשגבים במעלות הרוח, הם הנביאים המוכיחים אשר עמדו לישראל בכל דור ודור בימי ארבע מאות שנה.

מלאכי בִּשֵׂר טוב לכל התמימים והיראים, אשר התעצבו לראות את בני עמם שבים ללכת בדרכיהם מלפנים לפני הטהרם מערב בני הנכר, וישמיע ישועה. כי “פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר המה מבקשים ומלאך הברית אשר המה חפצים בו”; ובבֹאו ישנה לטובה את כל חיי העם: וּמִי מְכַלְכֵל אֶת־יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעמֵד בְּהֵרָאוֹת֑וֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִיֽם. וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהֵר אֶת בְּנֵי־לֵוִי וְזִקֵּק אֹתָם כַּזָהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַיָי מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה. הנביא מלאכי ידבר אל בני העם, כי לא יפקדו על כל הכהנים והלוים את חטאת אחדים מהמה אשר נתנו יד להדיח את בני עמם מאחרי ה', כי בכל זאת לא ימנעו הם את חקם מהם ויביאו את המעשר אל בית האוצר, אשר עשה נחמיה. אמנם בֹא נחמיה איננה הגאֻלה השלמה והאחרונה. ככל הנביאים שקדמוהו נבא גם מלאכי על היום האחרון, יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, ביום ההוא ישוב העם וראה בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. ולפני בֹא היום האחרון ההוא ישלח יְיָ את אֵלִיָּה הנביא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. כאֹרח לחיי העם וקו ומשקלת לכל מחשבותיו ופעלותיו ישים הנביא את התורה ודברי הנבואה האחרונים המה: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֶב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִיֽם. בדברים האלה נחתמה הנבואה בישראל. מהיום ההוא והלאה היה העמוד התוך אשר בית ישראל נשען עליו: התורה ותלמודה ברבים. העמוד הזה הקים איש המעלה עזרא הסופר בעזרת מקשיבי לקחו אנשי הסגלה הסופרים והמבינים לעם בתורת ה'. ומאז היתה הנבואה אך למותר, כי תורת ה' היא נפש החיה, אשר תתגבר ותחליף כח בעצם הדת לטֹהר ותהי גם נשמת חיים להאֻמה מני אז ועד היום. הנבואה נחתמה; והחכם והסופר היה מעתה להעם נגד אלהים את אשר היה לו עד היום הנביא ואיש הרוח וקריאת התורה בצבור, בכל בתי־מועד בשבת וימי מקרא קדש ויתר ימי הכניסה, היתה עתה לכל בני בית ישראל את אשר היו לו דברי הנביאים בתוכחתם בקהל עם מלפנים.

אם הגיעו לאזני נחמיה השמועות על דבר הרוח אשר עברה ביהודה, הֲשָׁמַע וידע, כי יראי ה' וחשבי שמו יחכו בכליון עינים ותאות נפש על יום בֹאו? הֲשָׁמַע את נבואת מלאכי, כי בבאו ישוב לצרף ולזקק את יהודה ובני לוי? אם כה ואם כה, בעוד אשר נדברו יראי ה' איש אל רעהו בא פתאום ירושלימה האדון אשר הם מבקשים. עוד הפעם נשאל מן המלך ארתחשסתא לבא לעיר חמדתו ירושלימה (בין שנות 500–495 לפני חב"ש) ובבֹאו שב לפעול ברוח כביר ויהי באמת למצרף כאש ומטהר כברית מכבסים. כי הניף ידו על הקבוץ החדש ואגֻדת בני יהודה המצערה לנקותה מכל שמץ דֹפי אשר דבק בה מבני הנכר. פעלתו הראשונה היתה לגרש את טוביה העמוני מלשכת הקדש ולהשליך את כליו החוצה ואת קרובו אלישיב הכהן העביר מפקֻדתו בתֹר פקיד הלשכה ואחרי “טהרו הלשכות ואחרי השיבו שם כלי בית האלהים את המנחה והלבֹנה” קרא עצרה מראשי העם ושריו ויוכיחם בשבט פיו וידבר אליהם קשות וירב את הסגנים ויצעק עליהם חמס, כי בעבורם נעזב בית אלהים, כי לא שקדו להביא את מניות הלוים המעשר והתרומה ויפוצו שֹׁמרי משמרת הקדש אל כל עבר ופנה. כמעט יצא קול הקורא מנחמיה ובעלי השדות מהרו להקים את דבריו: “וכל יהודה הביאו מעשר הדגן והתירוש והיצהר לאוצרות”, הלוים התאספו שנית לירושלים, כי קבצם נחמיה ויעמידם על עמדם בבית אלהים ובמשמריו וכל אלה, אשר לא שמרו משמרת הקדש באמונה גרש מהסתפח בהיכל הקדש. על אוצרות התרומה והמעשר הפקיד פקידים מבני הלוים אשר “נאמנים נחשבו” ועליהם היה לחלק לאחיהם. מן כל הקלקולים הרבים אשר מצא נחמיה בשובו ירושלימה נגע עד לבו ועד נפשו הדבר, כי שבו הכהנים והעם לבא בברית החתין עם בנות עמי הנכר ויחלוט לשוב ולטהר ולזקק את “זרע הקדש” מתערובות עמי הנכר. במעשהו זה בא בריב עם משפחת הכהן הגדול. מנשה בן או קרוב להכהן הגדול יהוידע מבני יהושע בן יהוצדק לא חפץ לגרש את אשתו השמרונית נִיקַסָּה בת סנבלט ויגרש אותו נחמיה מארץ יהודה. עם מנשה בן משפחת הכהן הגדול גרשו מן הארץ גם יתר הכהנים ובני יהודה, אשר לא אבו לשלח את נשותיהם מבנות עם נכר. אחרי אשר טהר נחמיה את עיר הקדש והמקדש יצא למסעיו על פני ערי השדה להתבונן על דרכי אחיו בני עמו שם. גם בערי השדה ראה כי רבה העזובה בארחות חייהם ודרכיהם בתורת ה'. בהמקומות אשר על גבולות הארץ, בקרבת העמים שכניהם רבו היהודים אשר הושיבו נשים אשׁדֹדיות עמוניות מואביות והבנים הנולדים מבנות עם נכר היו חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית. הדבר הזה, כי בני יהודה יתנכרו לגזע מחצבם הכעיס את נחמיה תמרורים ולבו נמלא קנאה לעמו ותורתו, עד כי רב עם אחיו היהודים ויקללם, והממרים את פיו הוכיח בשבט מוסר. במעשיו הנמרצים האלה עלתה בידו להתיר שנית אגֻדת נשואי התערובות, לטהר ולצרף את האֻמה ולקים את הלשון העברית לבל תשכח מבני דור נולד. נחמיה שם על לבו להשיב את קדֻשת יום השבת, ולהסיר מעל ישראל עון חלול השבת, אשר נכשלו אז בו רבים מהיהודים, מהעלם דבר ומבלי דעת תכן המלאכות המותרות והאסורות ביום השבת. הדבר הזה לא נתפרש בהתורה הכתובה והיהודים יושבי החצרים וערי השדה הורו היתר לעצמם לדרוך גתות, להביא ערמות ולעמוס על החמורים, להביא משא לירושלים בימי השוק ולעשות ממכר ומקנה ביום השבת. כל הדברים האלה לא נחשבו להעם למלאכת עבֹדה וינהגו בשבתם מנהג חֹל. בראות נחמיה כזאת קרא אליו את “הרֹכלים ומוכרי כל ממכר” אשר באו לימי השוק בירושלים ויבאר להם את פרשת דברי המלאכות, אשר אין לעשותן ביום השבת⁴⁹ והמה שמעו לדבריו ויעשו ככל אשר צוה עליהם. לא כן היו בני העם יושבי ירושלים, כי היו קשי ערף וימאנו לשמוע אל דברי נחמיה לקדש את יום השבת כהלכתו. הצֹרים אשר ישבו בירושלים הביאו דרך הים דגים וכל מֶכֶר ביום השבת ובני ירושלים עשו עממים מסחר וקנין. אז רָב נחמיה את “חורי יהודה” וימטר עליהם תוכחות חמה ויצו לסגור שערי ירושלים ולא יפתחו עד אחר השבת ואת נעריו, אשר הביא אתו מפרס העמיד על השערים, אז גרשׁ את הרוכלים ויעד בם, “כִּי אִם יֵשְׁנוּ יִשְׁלַח בָּהֶם יַד!” ומני אז לא “יספו לבא ביום השבת”. מני אז נתחזקה שמירת השבת בין בני יהודה. עזרא היה המשובב נתיבות התורה ללמדה ולמלא אחרי כל פקודיה, ונחמיה השלים חפצו ושניהם בנו חומה נשגבה להדת והאומה אשר תעמוד לדור דורים. אלה שמאנו לקבל את חקי המשמרת למשמרת של עזרא ונחמיה וסיעתם נפלגו מעמם ויבנו להם במה לעצמם. לא רחוקה היא ההשערה, כי נחמיה עוד ראה בעיניו התיסדות הכתות שנפלגו מעל עמם. יש גם לשער שנמצאו אלה שהיו דורשים לגנאי את פעולתו לדחות בשתי ידים את בני ישראל ובני הנכר הנלוים עליהם, וַתֶּרֶב עליו תלונת רבים כי הוא קרע יהודה לקרעים, ויכתוב בגלל זאת מגלת ספר רשום בה כל הגדולות שעשה לחזק אגדת הלאם שנתרופפה, ובספרו לדור את פעלו לעמו יאמר: זָכְרָה לִי אֱלֹהֵי לְטוֹבָה. וְאַל תָּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמְרָיו.

הספר הזה כתב נחמיה לעת זקנתו להוכיח צדקתו, כי תכלית פעֻלָּתו היתה: אחרות הלאם ועמידתו לארך ימים.

כל ימי הדורות אלה היו ימי מרגוע ומנוחה כן לבני ישראל אשר בארץ ישראל וכן להיושבים ביתר מדינות מלכות מדי ופרס. – רק מאורע אחד, בודד במאורעות הדור ההוא, השבית מנוחת העם עד ארגיעה. כאשר גִדֵּל הַמֶלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוא קְשֵׂרְקְשֵׂשׂ בֶּן דָרְיָוֶשׁ הָרִאשׁוֹן אֶת הָמָן הָאֲגָגִי, כי שר השרים היהיר הזה הסית את המלך להשמיד את כל היהודים במדינות מלכותו, וכמעט היו צפוים לטבח, לולא קמו להם מושיעים מבני עמם מרדכי בן ימיני ובת דודו אסתר המלכה בפרס ומדי, והמה הפכו לב המלך לטובה והמן ומתי סודו צוררי היהודים תמו נכרתו, ככל הדברים הכתובים על מגלת אסתר, אשר תִקָרֵא בימי הפורים בכל שנה ושנה, כאשר קיימו וקבלו עליהם היהודים.

שמות עזרא ונחמיה וסיעתם נשארו לזכרון עולם ודור לדור יביעו מפעליהם הכבירים בקרב עמם, והתקנות שהתקינו והחקים והמשפטים אשר שמו לפני עם ישראל לבל יאבד נצחו ותוחלתו. אור תורתם של שני הרועים הנאמנים זרוע על פני הדורות שאחריהם, כי הם היו מחוללי הרוח, אשר נוססה מני אז בקרב בני יהודה מני אז עד לדור אחרון.

 

פרק שלישי ימי הדור שאחרי נחמיה, זמן הסופרים (מן 490 עד 402 לפני חרבן הבית השני)    🔗

הסופרים והמבינים בעם. השמרונים. שכם והר גרזים ובני הכהנים הגדולים. בית דין הגדול או דורות כנסת הגדולה ותקנותיה. דברי תורה ודברי סופרים. עשיית סיג לתורה והעמדת תלמידים רבים. התחזקות אמונת היחוד והשארת הנפש. שמות המלאכים והירחים שהעלו מבבל. אחרית מלכות פרס ותקופת הדומיה בדברי ימי ישראל.

עזה כמות היא האיבה מולדת האהבה וקשה כשאול קנאה וחמת נקם האוהב אשר נהפך לאויב, אחרי הכלימו אותו וימאסו בו אלה, אשר קרבתם חפץ ולאהבתם דרש. סנבלט עם השמרונים ויתר בני העמים שכני יהודה חפצו לראשונה קרבת אלהים היושב בציון וכל מאוייהם היה להתאחד עם היהודים לגוי אחד, להיות נלוים על בית יעקב אשר נבנה מחדש. כל הרעות אשר עשו לנחמיה בן חכליה משובב נתיבות האֻמה, היו תוצאות החפץ האדיר אשר גבר בקרבם לבא בקהל ישראל, אך כאשר נדחו מדחי אל דחי, כאשר שמעו דברי נחמיה פעם אחר פעם לאמר: “אין לכם חלק וצדקה וזכרון בירושלים”, נהפכה אהבתם לאיבה נצחת ומשטמה עזה ונוראה למדיחיהם ומנדיהם; ותמלא סאת השנאה, כאשר התחתן סנבלט פחת שמרון במשפחת הכהן הגדול ויקח לו לחתן את מנשה בן יוחנן מבני יהושע בן יהוצדק וידמה, כי מעתה הנהו קרוב אל משאת נפשו, ונחמיה הניא כל מחשבותיו ויפר כל עצתו, כי “הבריח” את מנשה ויתר הכהנים, אשר נשאו נשים נכריות, מן הארץ. סנבלט היה איש מזמות ויחשב מחשבה לחתור מחתרת תחת בנין בית יהודה בידי מהרסים ומחריבים אשר מקרבו יצאו, להקים מקרב היהודים שונאי קהלת יעקב החדשה. את מחשבתו זאת הקים, בבנותו בית אחר לשם אלהי ישראל במקום אשר יבחרו הם – סנבלט ומתי סודו –, למען הקם אותו לצר אל בית ה' אשר על הר ציון. גם כהנים מבני אהרן נדרשו לחפצו ותמצא ידו לכונן בית ככל הלכות התורה וחקותיה. חתנו מנשה היה נכון לשאת משרת הכהן הגדול ויתר הכהנים המגֹרשים מן הארץ עמדו לימינו. הנה כן נקבצו באו כל הדברים כפי מחשבת סנבלט ותאות לבו: להלָות על עם ה' והוא יעמוד בראש עדה שלמה וקבוץ ערוך ומסֻדר, ומאוייו אלה קמו ונהיו.

את המקדש החדש להיות נס להתנוסס אל העדה החדשה, בנה סנבלט על ראש הר גרזים אשר על יד העיר שכם העומדת בטבור הארץ. כנראה נבנה הבית הזה אחרי מות המלך ארתחשסתא (490 לפני חב"ש). הכהנים יודעי התורה אשר “הבריח” נחמיה מארץ יהודה בחרו במקום הזה, יען כי מן ההר גרזים צוה ה' את הברכה אל כל האיש אשר יקים דברי הברית לעשותם, ככל האמור במשנה התורה (דברים י"ד כ"ט; כ"ז י"ב). השמרונים יכנו ומכנים עד היום את הר גרזים בשם “הר הברכה”, או טורא־מברכתא, או טור־בריך⁵⁰ וגם את העיר שכם קראו בשם “מברכתא”. אחרי אשר גמרו אֹמר, להיות לעם יושב לבדד מאת בני יהודה אשר מאסו בם חתרו גם כן לתלות כבוד יחשם על יתד תקועה במקום נאמן לאמר: כי השמרונים אינם יוצאי ירך עמי הנכר, אשר הושיב מלך אשור בממלכת שמרון, כי אם שרידי בני ישראל מימי קדם, בני בית יוסף נזיר אחיו וחטר מגזע אפרים⁵¹, אשר מיום עלות ישראל ממצרים התנשא לסגלת השבטים ולכל לראש. קרוב לשמוע, כי באמת לא הגלו מלכי אשור את ישראל גלות שלמה ועוד נשארו עוללות בארץ, אשר התערבו בעמי הנכר, אך דבר סנבלט ומרעיו, כי כל הכותים או השמרונים המה מזרע יוסף ואפרים היתה אחת ממזמות השקר, אשר לשמעה ישתוממו, יתפלאו בהן גם אלה היודעים תרמיתה. אך ככל אשר התאמרו השמרונים לבחירי הסגלה והיחידים השרידים מבית ישראל בימי קדם, הנה לא יכלו לנכר אותותיהם, כי פיהם הכשילם ושפתם הבלולה מארמית ויתר השפות המתהלכות בין שבטי הארצות הקרובות ענתה בם, כי בני אֹסף־עמים ועֵרב־לאֻמים הִנָּמוֹ אף כי מרוב ימים נבצרה מיודעי העתים להודע על נכון את העם והשבט אשר ממנו יצאו.

אמנם מעשה סנבלט הצליח בידו, עתה היה גם להשמרונים מקדש בנוי כמו רמים ובית מועד לכל בני אגֻדָתָם עם כהנים בני אהרן משרתים בו בקדש. את הר גרזים הציבו כצר מול הַר הַמֹרִיָה, וַיִּשְׂגֵבו כדברי הכתובים המפֹרשים במשנה התורה, כי מן ההר הזה צוה ה' את הברכה לעמו ואותו יעד ה' לשכון כבוד בבית אשר יבנה לשמו ויעדו גאה וגאון גם להקרא בשם בני ישראל. ככל אלה הנפרדים מעל עמם וַיִּפָּלְגו מהם להיות לאגֻדָה לבדה ולבנות במה לעצמם, כן התאמצו סנבלט ומרעיו לעשות נפשות לאגדתם וימשכו בכחם רבים מבני יהודה ויתנו גם נחלת שדה וכרם לכל הבא להסתפח עליהם ויתמכו אותם לכל חפצם. כל אלה אשר עברו חק ביהודה ונענשו מאת נגידי העם החרדים על דבר התורה נלוו על השמרונים ויתקבלו באהבה רבה וחבה גדולה ויתרה. מן כל העם הזה קמה כִּתָּה או מִפְלַגָה חדשה בעם קטן היושב לבדד על אדמת ישראל – הוא עם או שבט השמרונים, אשר תקע את יתדו על ככר הארץ בסביבות שכם ושמרון. בני הכתה הדתית הזאת היו ברבות הימים לעם קטן, אך חרוץ, מהיר ובעל מזמות, מחזיק באמונתו וסגלותיו ואמיץ רוח לחתור בכל עז, למען הקם את חפצו החזק עמו, כאלו שפך סנבלט את רוחו על הגוי הקטן והמצער הזה, ויהי לפלא, כי המשפחה הקטנה והמצערה הזאת לא נכחד קימה עד היום הזה ועוד נשאר לה שריד כמעט⁵². באמת היתה התיסדות הַכִּתָּה השמרונית לאות ומופת, כי רב כח לתורת ישראל למשוך רבים בכחה ולתפוש לב עמים זרים ושונים בלבם, עד כי גם בני אֹסף־עמים רבים ושונים החזיקו בכל עז בתורת ישראל ונפשם דבקה לאהבה אותה ותהי להם לקו ומשקלת בכל דברי חייהם, עד כי לא הרפו ממנה גם בימי צרה ומצוקה. את התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, הביאו הכהנים המגרשים מירושלים אל השמרונים, אשר קימו וקבלו אותה עליהם ועל זרעם ויחזיקו ברֻבי מצותיה כישראלים גמורים לכונן על פי התורה אשר סגלו להם⁵³ את כל ארחות חייהם בדת וחברה. אך למרות הדבר אשר תורת השמרונים היתה שוה בעקרה ושרשה אל תורת היהודים, היתה אגֻדת־אמונה או הכתה הדתית הראשונה אשר קמה בישראל קשה לעם יהודה כספות וַתֵּהָפֵך לאויבתה וצרתה בהתורה הדתית אשר גם היא ממעי יהודה וממקום קדוש תתהלך. השמרונים לא לבד כי צררו את יהודה בנכליהם במשך שנות מאות ויהיו לעם ישראל לאבן נגף ויפרשו מוקשים לרגליו, כי אם גם חשבו מזמה להכחידו מגוי ולהשמידו מעל פני האדמה, ויהיו אבן נגף לעם ישראל בשנות מאות רבות. בני קהל־אמונה החדשה נשאו את נפשם לאמר, כי אך הם הם בני ישראל באמת⁵⁴. הכחישו בקדושת המקדש וירושלים ויאמרו מפרש, כי כל אשר הביעו הנביאים ואנשי הרוח בישראל, כל הלמודים והמסֹרת אשר לחכמי האֻמה משנות דור ודור הם טיח שוא ותפל אשר טחו בני יהודה על תורת משה. אמנם לא נמנעו משאת עיניהם אל כל הנעשה מעל לגבול ארצם ביהודה, לראות מהיהודים ולעשות כמוהם, אך באפם הקשה היו נכונים בכל עת להשמיד ולאבד את בני העם אשר היה להם למופת בתורתו ודרכי דתו. ובמדת המשטמה הזאת מדדו גם היהודים לשכניהם השמרונים ואחד משלומי אמוני יהודה יהושע בן סירא איש ירושלים אמר: שְׁנֵי גוֹיִם שָׂנְאָה נַפְשִׁי וּשְׁלֹשָׁה לֹא בַגּוֹיִם יִתְחַשָּׁבוּ: יֹשְׁבֵי הַר שֹׁמְרוֹן וְעַם פְּלָשֶׁת וְעַם סָכָל בִּשְׁכֶם (בן סירא ג', כ"ה כ"ו). המשטמה הישנה, בימי ממלכת עשרת השבטים, בין שמרון וירושלים התעוררה שנית, בעת ההיא לא היתה עוד קנאת אפרים ביהודה, קנאת ממלכה ברעותה, השנאה המדינית עברה וחלפה כליל, תחתיה התגברה אז המשטמה הדתית, אשר מוצאה מהלך רוח העם ועל כן תגדל ותחזק עוד ביתר שאת ועז.

בקום קהל־דת השמרונים קמה רוח חדשה בקרב בני יהודה ופעלת המעשה הזה נראה על פני התפתחות והשתלמות הַיַהֲדוּת. מפושעים למדו בני יהודה להשכיל אל דברי תורתם ולהתבונן בלמודיה; כי בשמעם משכניהם צורריהם דעות ולמודים, אשר היו להם לזרא, החרו החזיקו בתורה המצויה בידם, נדברו איש אל רעהו ויעמיקו חקור להבין את עָצְמַת למודיהם ולבא עד תכונתם. אז הורה והוגה לבם ויחפש רוחם לדעת מה הוא הדבר אשר יבדיל לא לבד בינם ובין העמים עובדי האלילים, כי אם גם ביניהם ובין אלה המכבדים את אלהי ישראל ותורתו כמוהם? ובהתבוננם צפו וראו בעיני בינתם את מושג היהדות הטהורה, סְגֻלָּתה העצמית ותכונתה המיוחדת לה לבדה. ומני אז חדלו לקרוא בשם “יהודי” כשם בן משפחה ושבט ידוע, והוחל לקרוא בשם יהודי את כל המחזיק “בדת משה ויהודית”, אם גם הוא בן שבט בנימין, כהן או לוי⁵⁵.

יסוד ושרש “דת משה ויהודית” הוא להכיר ולדעת, כי אחד הוא ה' הבורא שמים וארץ הים וכל אשר בם. כי יד ה' בכל ממלכת הטבע משלה והוא גם בחר את ישראל לעם סגלתו, להיות לעבד לו ולהגיד לו חק ומשפט:

               הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָ֑רֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרֽוֹ:

               הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּ֑מֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּֽר:

               מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּ֑ים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹֽד:

               יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵ֑ם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָֽיִם:

               מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲ֑קֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵֽל:

               לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם…⁵⁶

היסוד השני והנכבד כהראשון הוא: “תורה מן השמים” להכיר ולדעת בדעת נפש, שזאת התורה המצויה בידינו נתנה מאת ה' אל משה עבדו בההופעה הנשגבה על הר סיני. במדה הזאת אשר היתה התורה רפויה בידי בני ישראל כל ימי שבתם על אדמתם ודעת דרכיה נסתרו מאת העם ולא שמו לבם אליה, נחל עתה כבודה ויעריצוה ויקדשוה כל בני העם בימי הדור אחרי עזרא ונחמיה. “התורה היא גם עצם החכמה הטהורה ולב חכם ידבק בתורת ה' והיא תדבק בו” (בן סירא ל"ג). להשירה העברית עוד היתה עֶדְנָה בימים ההם והיא ענדה עטרת החכמה והוד התבונה העליונה לראש התורה. מאליו מובן כי התורה היתה יסוד מוסד גם לההנהגה המדינית בהממלכה הקטנה או בכנסת יהודה החדשה. בכל החקים אשר חקקו אז לעשות או לחדל מעשות סמכו המחוקקים את דבריהם על דברי התורה אם הוא “ככתוב” או “לא ככתוב”⁵⁷. אז פסקה העבדות לכל בני ישראל וחדלו לעבוד איש באחיו, וכאשר חפץ איש יהודי להמכר ממכרת עבד לא מצא קונים בין אחיו היהודים. בעבור הדבר הזה, היתה שנת היובל, אשר עקרה וטעמה היה “לקרוא דרור בכל הארץ” אך למותר ובהבטל עבדות “העבד העברי” בטלו היובלים בישראל⁵⁸. לעמת זה שמרו את שנת השמטה שמטת קרקע ושמטת כספים ככל האמור בהאמנה אשר כרתו עזרא ונחמיה (נחמיה י' ל"ב). כנראה, נתנו מלכי פרס חנינה להיהודים לבל יתנו מניות המלך מתבואת האדמה בשנת השמטה אשר אין בה חריש וקציר. כן כלכל העם את כל ארחות חייו בחברה ומדינה על פי חקי התורה ומשפטיה. ביותר שמו לב אל מצות הצדקה, כלכלת העניים והלבשתם, ככל האמור בספר משנה התורה “כי לא תקפוץ ידך מאחיך האביון, ולא יחדל האביון מקרב הארץ”. צדקה לעניים היה המפעל הטוב והרצוי מכל פעלות האזרחים בקהלת יעקב החדשה ובכל עיר ועיר נמנו טובי העדה להיות “גַבָּאֵי צדקה”⁵⁹. מהעת ההיא והלאה עוד לא נשמע תלונות מוכיחי הדור כי יקשיחו בני העם את לבם מענייהם וכי רעה עינם באחיהם האביונים, דברי התוכחות הרבות לא שבו ריקם, העם השב לבצרון אל אחזת אבותיו הביא עמו לב בשר תחת לב האבן. ומני אז ועד היום התנחלה מדת החמלה והחנינה בעם ותהי מורשת אבות לבנים ותכונת לב-העברי עד היום. גם דברי המשפטים ועריכת הדינים והדַיָנים השתלמו שלמות גדולה ודין ישראל היה לדין אמת וצדק ומופת לכל עמי הארץ בימים ההם. חק ומשפט אחד לכל אזרחי הארץ לפני כסא הצדק והישר. “משפט השוה לכלכם” היה נכון כנכון היום בעיני כל בני העם ודבר המובן מאליו, עד כי למותר היה לבאר המשפט הזה כחק מיוחד. שתי פעמים בשבוע היו בתי דינים יושבים בערי ישראל הגדולות: ביום השני וביום החמישי⁶⁰. הטעם: מדוע קבעו ימי השבוע אלה לימי הדין לא נודע בברור, ויש לשער שהימים האלה היו אז “יומי דשוקא” או “ימי הכניסה” לבני הכפרים להביא מערבם להעיר או מסבה אחרת.

אחרי אשר מאת ראשי העם היתה שומה, כי הנהגת המדינה והעדה בקהלת יעקב תִּכּוֹנֵן וְתִוָּסֵד על יסודות התורה, הלא נראים הדברים, כי גם הם היו המעוררים הראשונים לקבוע “בית דין הגדול” אשר תעודתו תהיה: לפרש ולבאר דברי החקים הכתובים על ספר התורה, ליצור חקים ומשפטים ולתקן תקנות דרושות לחפצי האֻמה לשעה ולדורות. וכבר נמצא במשנה התורה זכר “לבית דין הגדול” בקרית מועד לכל בני העם במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם (שופטים י"ז ח' ט') אשר יגיד דבר המשפט בין דם לדם ובין דין לדין. לבית המשפט הזה נתנה מטעם התורה העז והמשרה לדון ולהורות, והזהירה התורה לעשות ככל אשר יורו השופטים מבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, על כן אבות הכנסיה הישראלית, הסופרים בני הדור שאחרי נחמיה, מלאי רוח התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ראו כי הגיעה עת לעשות לקבוע בית דין הגדול, ולתת לו עז ותעצומה רוחנית על העם כלו, “בית דין גדול”, אשר ממנו לבדו תצא תורה לכל בני ישראל וככל אשר יגזר אֹמר כן יקום ויהיה. כמה יהיה מספר השופטים בבית דין הגדול הזה? גם לפתרון השאלה הזאת מצאו אנשי הכנסיה סמך וסעד בדברים הכתובים בתורת משה. הרועה הראשון לעדת ישראל, משה, בחר לו “שבעים זקנים” “לשאת אתו במשא העם”. שבעים הזקנים האלה היו כנגד שבעים המשפחות או ראשי בתי אבות אשר ירדו עם יעקב מצרימה. הדבר הזה היה למופת אל ראשי האֻמה ועל פיו יסדו גם המה את אספת מחקקי־עם או בית דין הגדול משבעים זקנים. אין ספק, כי בימי התקופה הזאת קראו ראשי העם לאור עולם את אספת־המחוקקים, “בת דין הגדול” או כשם אשר נקראה בו בזמן מאוחר: “הסנהדרין הגדולה”, אשר ממנה היה יתד ופנה לכל חיי הדת והלאֹם בעם שנות מאות רבות, בכל העת אשר עוד היה ניר לבית ישראל על אדמת ארץ יהודה. מחיק הכנסת הגדולה בימי נחמיה, אשר נקראה רק פעם אחת לקבל עליה החובה להוציא למעניהם כל הדברים הכתובים בספר הברית והאמנה, יצאה עדת־זקנים או מחוקקים, אשר עמדה תמיד על משמרתה כצופה לעם בכל דברי דין ודת ופתרון שאלות המוסר ותקון העולם במדות מתֻקנות ונאותות לדרכי החיים. כנראה, נבחרו שבעים הזקנים היושבים כסאות למשפט בבית דין הגדול מהמשפחות המצוינות והיקרות בעם; לבטח היה הכהן הגדול – כנושא המשרה היותר גבוהה וכבודה בקבוץ המדיני אשר ביהודה – חבר לועד־הזקנים ואם היה ראוי וְכָשֵׁר למשרתו ואם לא, ישב בכל אופן בראש ועד־המחוקקים. על שכמו נתנה המשרה מטעם מלכי פרס לכלכל דברי הקהלה המדינית אשר ביהודה ויכבד בכבוד פקיד־נגיד על קבוץ מדיני. בגלל הדבר הזה נוסף עוד איש אחד אל וַעַד־השבעים והמספר הקבוע מני אז להַוַעַד היה: שבעים ואחד. היושב בראש הועד נקרא בשם הכבוד: אַב־בֵּית־דִּין". רֻבי חברי הועד היו המבינים יודעי ספר או כשם אשר נתן להם מאז ועד העולם: סופרים.

ויהי כאשר נכנסו מתי סוד “הזקנים הראשונים” או בני “בית דין הגדול” לישיבה, ויחשבו מחשבות לתת אחרית ותקומה לנתיבות התורה והמסלה אשר סללו לפני העם רועיו הנאמנים עזרא ונחמיה, לנטוע את דת־יהודית או התורה על אדמת ישראל, לסעדה ולתמכה עדי תהיה לקו ומשקלת אל כל דרכי העם וחקי חייו. הועד הגדול תקן תקנות רבות וישוה פנים חדשות על היהדות. כל הדברים שנתחדשו והתקנות שנתקנו בחיי העם בימי מאתים שנה אחרי כן יצאו מחיק הועד הגדול הזה. כל התקנות והסדרים, אשר הקבלה תיחסם לעזרא הסופר או הנודעים בפי הכמי הַמָּסֹרֶת בשם “דברי סופרים”, כל אלה המה מעשה הועד או בית דין הגדול, או עדת “הזקנים הראשונים”. המה – “הזקנים הראשונים” – הניחו אבן הפנה לבנין עדי עד, הבנין הנאדר אשר גם ידי הזמן המבלה את הכל לא שלטו בו זה אלפים שנה. ראשית מפעלם היתה לקבוע הקריאה בספר התורה לעתים מזומנים. בכל שבתות השנה וימי מקרא קדש, נקבעה לחק הקריאה בקהל עם פרשה ידועה. אך לא לבד בימי השבת ומועדי השנה כי אם גם פעמים בשבוע בימי הַחֹל, “בימי הכניסה” – בשני וחמישי – בבוא בני הכפר אל העיר לערוב מערבם בימי השוק או לעמוד לפני השופטים על כל דין ודברי ריבות בין איש לרעהו, בימים האלה יקראו בצבור פרשיות קטנות או פסוקים אחדים מספר התורה⁶¹. בימים הראשונים היו העולים לתורה רק יודעי ספר, ותֵחָשֵׁב העליה הזאת לכבוד גדול ונמצאו רבים אשר חפצו לזכות בהמצוה הזאת ומפני “דרכי־שלום” והחזקת הסדרים בבית הכנסת אמרו החכמים: “כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל”⁶².

אמנם למען תהיה התורה נחלת כל העם וכל איש מישראל יוכל לזכות במצות הקריאה מעל ספר ה' ברבים, היתה דרושה מאד, כי בהכתב שנכתבה בו אז התורה ירוץ כל קורא מבני העם; אך התורה היתה עד העת ההיא כתובה עברית או בציוני הכתב הצורי והבבלי ורק יודעי־ספר ידעו אותו. ביותר היה ספר התורה – ספר החתום להיהודים אשר בממלכת פרס ומדי ולמענם היה דרוש לשנות את הכתב העברי לכתב אחר אשר התפשט בין העם היושבים בארצות ארם נהרים בין פרת וחדקל. בהכתב החדש – או הנשתנה (כאשר נקרא “כתב הנשתון”) השתמשו היהודים בארץ ישראל ועוד יותר במדינות פרס ומדי לְצָרְכֵי יום יום ובהכתב הזה החלו אז לכתוב את ספר התורה ויתר כתבי הקֹדש ויקראו לו, להבדילו מכתב עברי הישן בשם “כתב אשורית”, כי ראשית מוצאו היתה מהמדינות אשר לפנים נחשבו על מלכות אשור⁶³. השמרונים מהתנגדותם לכל הדברים שתקנו אנשי כנסת הגדולה ושנאתם להתורה אשר תצא מציון לא שִׁנּו גם את הכתב ויכתבו ספר התורה בהכתב העברי הישן, אף כי רק מעטים מקרבם, ואולי רק הכהנים אשר באו אליהם מירושלים, ידעו לקרוא את הכתב הזה, ויעשו זאת בכדי שיוכלו להשיא על מנגדיהם היהודים עון אשמה, לאמר, כי זייפו היהודים את התורה⁶⁴. עד היום הזה כותבים השמרונים את ספרי תורתם בכתב עברי הקדמון ועל כן הוא כספר החתום גם לרבים מכהניהם. תוצאות הדבר הזה היו: כי התפשטה דעת התורה וכתבי הקדש בין היהודים ותהי להם התורה למאירת עינים ותשכילם שכל טוב עדי באה בלבם ותתיחד ותתכלל ברוחם ודרכי חייהם עדי היתה התורה וישראל לאחד, בעוד אשר הכותים או השמרונים הלכו הלוך ודל במעלות רוחם ושרידיהם המה דלי־בינה ועניים בדעת, נשמו מסלותיהם, אבלו דרכי בינתם ויבשו עצמותיהם, גם לשונם היא שפה בלולה ממבטאים שונים, ובעניות דעתם ושפל מצבם הרוחני, כאשר נעדר מהם המאור הגדול שבתורה, לא נמצאו ביניהם בתי מדרש ללמד בניהם דעת כתבי הקדש ותגבר הבערות ביניהם באותה העת אשר על ידי קריאת התורה בצבור ושנוי הכתב – נפרצה דעת התורה בין היהודים והמאור שבתורה האירה והעירה את בינתם ורוחם לתור בדעת ולחקור על כל דבר שרש והתכונה הזאת – לתור ולדעת – הטביע את חותמה על רוח השבט והעם כלו. התורה היתה להם למורשה, מתנת חלקם ונעם גורלם. עוד דבר גדול ונכבד מאד יצא לאור עולם בימים ההם: בתי־מדרש לדורשי דבר ה', אשר על דלתותיהם שקדו נערי בני ישראל שהגיעו לשנות בינה להבין בספר התורה למען השכל והורות לעם את דרכיה ולנטוע בלבם אהבתה והחפץ לשמור חקיה ופקודיה.

המטרה הראשית אשר לראשי האֻמה וזקניה בימים ההם היתה לְזָרֵז את בני הדור ההולך והבא להפיץ דעת התורה ברבים ודברם היה לאמר: “העמידו תלמידים הרבה”. ואין ספק כי השלמים האלה היו נאה מקימים כאשר היו נאה דורשים, ויכוננו בתי־תלמוד או “בתי־ועד לחכמים” ולבטח כבר נוסד בית־ועד כזה בירושלים בדור הראשון להסופרים אחרי מות נחמיה. מורי בתי המדרש נקראו בשם “סופרים וחכמים”, ולמודי־ה' באי הבתים האלה להקשיב שם לקחם בשם – “תלמידי חכמים”. עבֹדת הסופרים היתה כפולה: לפרש ולבאר את המצות והאזהרות שבתורה ולהתאימם עם החיים של כלל האֻמה ואישיה הפרטיים. ביותר רבו הספקות בהמצות והאזהרות שלא נתפרשו כל צרכם, למען דעת גבול חיובם והיותם חָלות על כל העם או רק על מקצתו, דעת המצות שהנשים חיבות או פטורות מהן, זמן החיוב ואופן עשיית המצות, כהנה וכהנה רבו דברי התורה, אשר לפָרשם ולבָארם, להשלימם ולהגבילם למען דעת שעוריהם ופרטיהם נטלו עליהם הסופרים והזקנים הראשונים. דרישת התורה הכתובה בהאופנים האלה נקראה: “מִדְרָש”, והמדרש הזה לא היה ככל העולה על רוחם, כי אם על פי כללים מקֻבלים להם והמדות שהתורה היתה נדרשת אז על ידם. שני בתי ישראל: בית דין הגדול ובית המדרש לתורה ולתעודה היו תואמים איש אל אחיו ומשניהם יצאה דעת התורה והחקירה והחפוש בה אל כל העם: משניהם יצאה ההתעוררות הרוחנית, הכבירה והנמרצה אם גם סמויה מן הענין, אשר תפעם בלבות כל בני האֻמה הישראלית מאז ועד היום, היא התכונה הנפשית, הַמְצַיֶנֶת וּמְסַמֶּנֶת בני העם יוצאי ירך האבות מכל העמים אשר בקרבם ישבו עדי היתה סְגֻלָתָם וחותם תכניתם ועָצְמָם עד היום הזה: החשק הנטוע בלב בני העם הזה, לדרוש ולתור, לחדד השכל ולמצוא בכל ענין ומאמר פנים חדשות. מבית דין הגדול או כמו שנקרא בדורות המאוחרים סנהדרין יצאו ברבות הימים כל הענינים הגדולים והתקונים הנכבדים בעם, כי לא הגביל פעלתו רק בחקר דעת דרכי התורה הכתובה, כי אם היה לעדת־מחוקקים וינצור תעודתו לָחֹק חקי חיים ולתַקֵּן תַּקָּנות נכונות לסדר ולערוך את ההנהגה המוסרית והדתית, לרומם רוח העם ולחזק בקרבו את הרגש המוסרי, לעוררו ולעודדו, לתמכו ולסעדו. עוד מימים הראשונים כבר נשמע דברי חכמי הסופרים אל בני דורם ההולך והבא לאמר: “עֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה”. בדבר הזה סללו להם מסלה חדשה, לעשות “משמרת למשמרת”, “לקדש את העם גם במותר לו”, אם המותר דומה באיזה צד להדבר האסור ומתחלף עמו. “הסיג לתורה” היה בימים ההם דבר בעתו. העם בכללו עוד לא השיג ידיעה שלמה בדרכי התורה ובהסיגים והגדרים ילמד להִזָהֵר מעשות כל מצות ה' אשר לא תעשינה וישקוד למלא אחרי כל המצות והפקודים, אשר יעשה אותן כל איש ישראל שומר תורת משה וחי בהם. מהעיקר הזה – לשום משמרת על בני העם לבל יעברו על גופי תורה – נסתעפו סעיפים וענפים רבים המה הדינים והתקנות, אשר נהיו לחק לישראל מימי הסופרים והזקנים הראשונים והנכבדים שבהם המה: שניות לעריות או שניות מדברי סופרים לאסור ההתחתנות בין הקרובים במדרגות רבות למעלה ולמטה ולצדדין, המה מדרגות המשפחה אשר ההתחתנות ביניהם לא נאסרה בתורה כאם אביו ואם אמו ואשת בן בנו ובן בתו, אשת אחי אמו ועוד ועוד⁶⁵. בהיותם חרדים לטהרת המדות וקדֻשת האישות, עשו גדר וסיג להרחיק את העם מעון זנות ויגזרו על היחוד, עם אשה נשואה לאיש במקום רחוק מדריסת רגלי זרים⁶⁶. אחרי אשר בדורות הראשונים עד ימי עזרא ונחמיה הקילו היהודים בשמירת השבת כהלכתו וינהגו בו מנהג חֹל, שקדו הסופרים עתה להזהיר על קדֻשתו לעשות גדרים וסיגים לשביתתו. אז הגבילו את המושג מלאכת־עבודה למען דעת העבודות האסורות והמותרות בשבת ויתנו אותותם אותות אבות המלאכה ויהי מספרם – שלשים ותשע: המה כל המלאכות בשדה מן הזריעה והחרישה עד הקצירה והאספה מן השדה; העבודה להמיר את יבול הארץ אל כל מאכל אשר יֵאָכל, מן הדש והזורה עד האופה והמבשל; העבודה לעשות מן חמרים גָלְמִים כלי חפץ לתועלת האדם, כבוי והבערה; צידת חיות ושחיטתן ועבוד עורות והכתיבה והמחיקה, הבנין והסתירה, הקריעה והתפירה, טלטול והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ולהֶפֶך ודומיהן⁶⁷. אמנם מלבד אלה המלאכות אסרו הסופרים דברים רבים שאינם מלאכה רק מפני שראו בהם מנהג חֹל כמו: לעלות על האילן, לרכב על גבי בהמה, לשוט על פני המים, לשבת בדין, לעסוק במקח וממכר, לקדש אשה, כל אלה הדברים משום “שבות” או בכדי לעשות את יום השבת יום מנוחה ולהבדילו מימי המעשה. וכל הדברים האלה אסרו לעשות גם בימי החגים ומקראי קדש⁶⁸ ומחרדתם לקדֻשת השבת אסרו גם טלטול כמה כלים המוקצים למלאכות האסורות בשבת⁶⁹. לעשות משמרת למשמרת אל השבת מחללו תקנו לשבות משקיעת החמה בערב שבת עם צאת הכוכבים במוצאי שבת ויפקידו ממונה לתת אות בתקיעת השופר “להבטיל את העם ממלאכה”. קול התקיעה הראשונה היה לאות אל העובדים בשדה לשבות מעבודתם. השניה – לעושי מסחר וקנין ולבעלי המלאכה והשלישית לשבות גם מכל עבודה בבית. ויתקעו עוד הפעם להבדיל בין קדש לחול, לתת אות, כי באה שבת ומנוחה לכל בני ישראל במושבותם⁷⁰.

הסופרים אנשי הסגלה התאמצו לעשות את ימי השבת ומקראי קדש לימי ענג נפש ונֹפש רוחני. בימים האלה ישכח היהודי את עניו ומרודו בימי המעשה ונפשו תתרומם לקרוא לשבת ענג ולקדוש ה' מכֻבד, על כן תקנו לקדש את היום בכניסתו וביציאתו על כוס יין לברך על קדֻשת יום השבת, אשר גם ה' ברך אותו, בקדוש היום על הכוס בכניסת השבת ובברכת הבדלה על הכוס בינו ובין יום המעשה ביציאתו⁷¹. כל התקונים האלה – אשר הקימו אותם כל בני העם וימלאו אחריהם – קראו לשבת ענג רוחני ואז קבל את תכונתו הנשגבה ורוח הקדשה והטהרה החופפת עליו, עד כי לא היתה שביתתו למשא על שומרי דת משה ויהודית כי בו שבתו וינפשו מכל עמלם ותלאותיהם בימי המעשה; ביום הזה היו בני יהודה לעם מדשני ענג ובו החליפו כח ויחזקו את רוחם לקראת מלחמת החיים בששת ימי המעשה הבאים לקראתם. גם הערב הראשון למועד חג האביב, ליל התקדש חג החרות זכר ליציאת מצרים, קבל אז תכונה רבת החן כחג־משפחה להתרוממות רוח העם; על פי התקנה או המנהג גם עני שבישראל לא היה פוחת בערב הזה מארבע כוסות של יין המשמח לבב אנוש, ולאין נכון לו נתנו מקופה של צדקה או מן “התמחוי”. בערב הזה התאספו כמה בתי אבות וישבו יחד כשבת אחים חבורה שלמה מסביב לשלחן הערוך בקרבן הפסח על מצות ומרֹרים, לספר ביציאת מצרים בקריאת ההלל וברכת השיר. מרוב האנשים בחבורה הנמנים על הפסח לא הגיע לאיש רק ככזית ויאכלו וישבעו וישתו יין לא לשכרה כי אם לשמח את הלב, וישירו שירי תהלות ותשבחות ויהי ליל התקדש חג החרות גם לזבח־משפחה לקרב לב בני העם איש אל אחיו ולחזק רגש הדת והאֻמה. למען דעת את ה', אשר מידו טובם, גם בעת הנאתם הגופנית, התקינו לברך ברכות ראשונות ואחרונות לפני המזון ואחריו, להודות לה' הפותח את ידו ומשביע לכל בְּרִיָה רצון.

מלבד עבֹדת הקרבנות בבית המקדש נתקנה בימים ההם גם התפלה כעבודה שבלב, כאשר כבר הסכינו בה היהודים מימי גלות בבל. שלש פעמים ביום התפללו, בבקר – תפלת שחרית, צהרים – תפלת המנחה, ובערב – תפלת ערבית. אך בעוד אשר בימי הגלות היתה התפלה, הודוי על החטאים והתשובה והחרטה על דרכיהם הרעים, בעזבם את ה' אלהי ישראל ולכתם אחרי אלהי הנכר, קבלו בימי הסופרים התפלות תכונה אחרת. עוד לא נקבעו נוסחות התפלות, אך כבר נטו קו להרעיון העקרי הכלול בהן והרוח המרחפת עליהן. סדר התפלה בבתי כנסת שבגבולים היה ערוך על פי הסדר הנהוג במקדש. התפלה במקדש היתה בלשכת הגזית ונפתחה באחד או באיזה מזמורי תהלים. בחתימת שירי תהלה ענו כל הקהל ואמרו: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן!! אחרי כן “אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת” ויברכו ברכת הודאה לה' היוצר אור יום לכל באי עולם ונותן אור תורה לעמו ישראל; אחרי כן קראו “שמע, והיה אם שמע, ויאמר ועשרת הדברים”. אלה הפרשיות שבתורה אשר עקרי הדת כלולים בהם: יחוד הבורא, האהבה אליו, שכר לעושי מצותיו וענש להנפתים בלבבם לסור ולעבוד אלהים אחרים, עם האזהרה שלא לתור אחרי תאות הלב והעינים. ובשעה שהיה החזן אומר בקריאת שמע: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד, ענו כל הקהל עוד הפעם: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. התפלה היתה משש ברכות – הידועות עתה אצלנו בשם: שלש ראשונות ושלש אחרונות ואז היו נקראות: אָבוֹת – לזכר חסדי אבות הראשונים אברהם, יצחק ויעקב לבני בניהם; גבורות – ספור גבורת הבורא ונפלאותיו בכל מרחבי הטבע, הודאות לה' המכלכל חיים בחסד וגבורת גשמים והמחיה מתים ברחמים רבים; וקדֻשת השם: או ברכת “אתה קדוש”; עבודה – היא ברכת “רְצֵה” לתפלת ישראל ועבֹדתו; הודאה – תפלת “מודים” וברכת כהנים עם “שִׂים שָׁלוֹם”. גם במנחה וערבית נאספו לבתי הכנסת להתפלל, אך תפלתם היתה קצרה כי לא אמרו עוד “פסוקי דזמרה” וגם לא קראו הפרשיות שבתורה. סדר התפלה בימי שבת ומקרא קדש לא נשתנה משל חֹל, אלא שבשבת ויום טוב היו מוסיפים ברכה אחת בין שלש ראשונות לאחרונות, אשר בה נזכרה קדֻשת היום ומעין המאורע אשר לזכרו יחגו היום הזה. אך בדבר אחר קבל סדר התפלה בימי שבת ומועד תכונה יותר נעלה, כי בחתימת התפלה היו קוראין פרשה אתת או איזה פרשיות בתורה ובמרוצת העת נלותה לזה גם קריאת פרשה ידועה מספרי הנביאים, הקרובה בענינה אל דברי התורה הנקראת בימי השבתות והמועדים. הקריאה בנביאים יצאה מן הַהָפֶך וההתנגדות אשר שררו בין השמרנים והיהודים במשפטי התורה ודעות הדת. כנודע נאֲרוּ השמרונים את מקדש אל אשר בירושלים וינאצו וימאסו גם ספרי הנביאים, אשר רבי דבריהם נאמרו על ציון הר הקדש וירושלים הקריה הנאמנה וכבוד ה' החופף על עיר־דוד. על פי הדברים האלה ראו הזקנים הראשונים את הסופרים אבות היהדות לקרוא את הנביאים לעדים על קדֻשת ציון וירושלים ולשנן לבני יהודה בכל ימי שבת ומקראי קדש דברי הנביאים, לנטוע בלבם אהבת ציון וחבת ירושלים. הנה כן נשמעו דברי הנביאים עתה בכל אהלי יעקב בתי־כנסת אשר בכל תפוצות ישראל, תחת אשר בחייהם לא מצאו להם אזנים קשובות בין בני עמם רק לעתים רחוקות. ומפני שבהקריאה בנביאים כלתה תפלת השחר בימי שבת ומועד נקראה הקריאה הזאת בשם: “הַפְטְרָה” או אפטרתא. אחרי תקנת ההפטרה בנביאים היה דרוש מאד, לאסוף את ספרי הנביאים או יותר נכון לחרוץ משפט: איזה הם הספרים הקדושים הנכנסים בכלל כתבי הקדש והיוצאים מהם. בלי ספק יצאה ההכרעה וההחלטה בדבר הנכבד הזה מאת ועד הסופרים, אשר תעודתו היתה לחֹק חקי חיים ולהתקין תקנות חדשות ומועילות בדת. בהמאסף הזה הנודע בשם הכולל “נביאים” נתקבלו: ארבעה ספרי דברי הימים: יהושע, שופטים, שמואל ומלכים; שלשת ספרי־הנבואה הגדולים: ישעיה, ירמיה ויחזקאל; שנים עשר נביאים קטנים: הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי, אלה הם ספרי הנבואה, אשר נקרא להם בשם בתבי הקדש, אף כי במדרגת קדֻשתם הם עומדים למטה ממדרגת הקדֻשה אשר לחמשת ספרי התורה.

הנה כה נסדרה עבֹדת אלהים שבלב התפלה בימי הסופרים ותקבל תֹאר ותמונה מושכלת, מאירה ומעוררה את האדם להגות לב ושפך שיח לפני ה' אלהיו. התפלה היתה מְכֻוֶּנֶת לרומם את הנפש ולעורר הגות הלב ולא נמצא בה כל דבר אשר יַלְאֶה את המתפלל או ישבית טהרתה ברוב דברים או מושגים זרים ברעיון ודעה. ברוח ומחשבה היה סדר התפלה הזה מורשת העם מימי הנביאים הראשונים ושרי־קדש ורק יסוד אחד נכלל בה, אשר זכרו לא בא מפֹרש בדברי הנביאים ההם: האמונה בתחית המתים בבֹא יום ה' הגדול והאחרון, העת רבה החסד והרחמים, עת רצון אשר בה יצמיח ה' ישועה לעמו. יושבי הערים הפרזות באו לעתים מזֻמנים ירושלימה, בימי הכניסה מלבד שבת ומועד וילמדו דעת את העבֹדה שבלב – התפלה ויקבלוה ויקימוה גם בבתי הכנסת אשר בנו להם בעיריהם. כה קמו בעם בתי כנסת או מוֹעֲדֵי אֵל עם תפלה בצבור אשר חלקה העקרי היא התפלה הנהוגה בעם עד היום הזה. נכבד מאד היה הדבר, כי סדור התפלה בצבור בגבולין ובכלל עניני עבֹדה שבלב לא נמסר להכהנים: כל עדה, אשר לה היה המשפט לסדר התפלה בצבור היתה מעשרה אנשים, ובכל מקום שנתאספו עשרה אנשים מישראל היו מסדרים התפלה בצבור⁷² והעובר לפני התבה לא היה כהן, כי אם המבין או יודע ספר, לקרוא מעל דברי הנביאים ושרי הקֹדש, אשר היו נשואים על שפתי המתפללים. בכלל נראה, כי הרחיקו את הכהנים מחיי העדה בגבולין ולהדבר הזה נצפנו עתידות רבות ונכבדות במרוצת העת הבאה. בכל אלה העבֹדה העקרית בבית ה' היו הקרבנות, אשר הדינים והאזהרות על סדר ההקרבה וערך העבֹדה באו מפֹרשים בתורת ה'. בסדר העבֹדה הזאת, החזיקו הסופרים בכל הכתוב בתורה מבלי להוסיף או לגרוע, וידקדקו מאד בסדר העבֹדה לכל חקותיו ומשפטיו. בכל זאת היו שני חלקי עבֹדת אלהים – התפלה והקרבנות – למרות שני ההפכים אשר בתכונתם – תואמים יחדו ומשלימים איש את אחיו בסדורם וּמַתְכֻנתם. התפלה נקבעה בזמני היום הנועדים להקרבת תמיד של שחר ושל בין הערבים, ובימי שבת וחדש ומקראי קֹדש, אשר הקריבו במקדש קרבן־המוסף מלבד קרבן התמיד, נאספה העדה גם כן ארבע פעמים לתפלה בצבור: וכן היתה גם עבֹדת הקרבנות לעבֹדה שבלב, כי צרפו אליה גם רנה ותפלה ובעת העבֹדה ובין פרק לפרק היו משוררים שירים ומזמורים בפה ובכלי ובכח השירה העברית התרוממה עבֹדת המקדש ותהי לתפלה מרוממת את הרוח ומעוררת הגות לב והשתפכות הנפש אל חיק יוצרה.

אך בעבדת המקדש והקרבנות נמצאה פנה אחת, אשר ממנה יצאו המון דינים, הַשָׂמִים מועקה על תעופת הרוח והתרוממות הנפש אשר תרקיע לשחקים בכח השירה האלהית הנשגבה – מליצת הנביאים והמשוררים וישימו כבלים על החזון הרוחני והגות לב לבל יגביהו עוף. בימים ההם הנהיגו דיני טֻמאה וטהרה רבים מאד בעבֹדת הקדש: המקדש והקרבנות. אמנם כן, גם בתורת משה נמצא מערכת־דינים בשמירת חקי הטֻמאה והטהרה: הטמא נבדל מקהל ישראל לבלי בֹא אל המקדש, מבלי לגשת להקריב קרבן ולגעת בכל קדש, גם נמצאו מדרגות שונות בטמאה – אבות ותולדות. וחקים ואופנים רבים קבעה התורה, אשר על פיהם יטהר האיש מטמאתו ויבא אל המחנה. מכל אופני הטהרה הכי נכבדה – הרחיצה במקוה או במעין מים חיים. אך כל דיני הטמאה והטהרה הנאמרים בתורה מתיחסים לרוב אל הכהונה והלויה ולא היה בכחם לפעל על חיי העם ברב עז ותעצומה, לולא נפגשו בדבר הזה נוחלי תורת יְיָ הטהורה עם בני פרס ויהיו עמם כימי שנות מאות. דיני הטמאה והטהרה אשר בתורת הפרסים המה רבים עוד יותר ויותר מאלה אשר היו נהוגים גם בדורות מאוחרים בין היהודים. – הולכי בתורת אַוֶסְתַּה (Avesta) האמגושים או המהגים (Magier) יצרו חקים ומנהגים שונים ומשֻנים, ולהיות תורת צאָראַסטער נעלה וצרופה מכל תורות עמי הקדם ומושגיה יותר בהירים וטהורים לעמת יתר התורות אשר בימים ההם ובני ישראל חיו ביניהם זמן רב, נפגשו ונשפעו גם בדעותיהם לפעמים. חכמי האֻמה וסופריה לא יכלו לעצום עיניהם מראות, כי תורת צאָראַסטער משֻכללת וקרובה בכמה עקרים ויסודות אחדים אל התורה אשר שם ה' ביד משה עבדו, וגם בדיניה ומנהגיה מצאו איזה צד השוה לדיני תורתם ועקבות הפגישה הזאת נראו בכמה ציורים חדשים בעצם היהדות.

אמנם כן, האמונה העקרית יסוד ושרש תורת ישראל, אמונת היחוד, בעֹצם רוחני טהור נשגב ונעלה, האמונה באל עולם, שלם בתכלית השלמות, שליט לבדו בעולמו ומשגיח על כל יציריו, שֹׁרְשׁה עמוק עמוק בלב בני יהודה, עד כי לא מצאו מסלות בלבבם מושגי הפרסים מאלהי האור – הורמיז או אורמוצד Ormuzd)). החוזים האלהיים ראו באספקלריא מאירה את כבוד ה' אלהי ישראל ויכירו וידעו את הדעה המוטעת והנפסדת שהיא יסוד תורת הפרסים – הדעה משתי רשויות: אלהי השמים, אלהי האור והטוב, אשר מלחמה לו מן העולם ועד העולם עם הורמין או אהרימון (Ahriman) אלהי החשך והרע, והנביא אשר נבא כי יקים ה' את דברו בבבל על ידי משיחו כורש, הוא גם הורה דעת־אלהים לבני עמו לבל ילכו אחרי תורת הפרסים ויאמר: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רעָ֑ אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה כָל־אֵֽלֶּה. להורות להם מושג העצם הנשגב, העושה שלום במרומיו, כי העולם והאדם אינם עומדים תחת ממשלות שני עצמים או כחות עליונים אשר יגורו מלחמות תמיד, וכי הרעות גם הטובות תצאנה רק מאת ה' האחד בשמים ובארץ. אנשי כנסת הגדולה – הסופרים שקדו להביא ההכרה הברורה מאחדות הבורא בלב בני עמם ולהוציא מלבם דעת בעלי השניות קבעו את הברכה הראשונה בתפלת השחר, למען דעת כי אלהי ישראל הוא יוצר אוֹר ובוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. אך בכל התאמצותם להחזיק במעוז עִקְרֵי הדת הישראלית ויאדירו את אמונת האחדות המחלטת, הנה לא נמנעו מלקבל גם איזה ציורים ומושגים חדשים באמונה ואיזה מנהגים בדת, ולמצער לא הרחיקו את כל למודי הפרסים. עם אמונת האחדות הטהורה האמינו בני יהודה לתת יקר וכבוד למלך עולמים, אם רבוא רבון רוחות ומלאכים עושי דברו ישמשוהו. עוד בכתבי הקדש הראשונים כבר נמצא “מלאכי ה'” ומשרתיו עושי רצונו, אמנם שם עוד לא נתן שם להמלאכים ולא הוצב חק וגבול לתעודתם ומשמרתם, למלאכותם ופעֻלתם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, וגם בני האדם על האדמה – כהנביאים – נקראו בשם “מלאכים” אך בעת חיו עם יהודה בארצות בבל ופרס לקחו מהם חזיונותיהם, כחזיונות הפרסים הנודעים בשם אַמֶשַׁה־סְפָּנְטֵס וְיַצְטִיס (Amescha-Spentas u Yazatas) לתת את המלאכים לאישים בעלי תכונה ותָכנית ויתנו להם שמות עברים איש איש על פי תעודתו, כהמלאך רפאל לרפא חולים, וגבריאל על הגבורה והנצח, מיכאל השר הגדול הסוכך ומגין על עם ישראל ועוד רבים⁷³.

מהאמונה במלאכי השרת מסתעפת נם האמונה והדעה על דבר מלאכי־חבלה או הרוחות הרעות. הפרסים נתנו לאלהי החשך אהורמין ששה מלאכי חבלה משרתים ורֹאי פניו, רוחות רעות טמאות ומזיקות (Dävas) האורבים לאדם ומתנקשים בנפשו לספותה. בספר איוב נמצא לראשונה תמונה חזיונית ומפליאה – תמונת השטן העומד עם בני האלהים על ה' בשבתו לכסא המשפט, בתֹר מלאך מבקר אחרי מעשי בני האדם גם הטובים והישרים, לדעת אם לא נמצא בהם שמץ דפי, לחקור אחרי מעלליהם. ללמד עליהם חובה, למען המעט שכר צדקתם או גם לגלות על עונם. אך מהשטן שבאיוב, שאיננו בעצם פועל רע, כי אם חוקר לכל פעלת בני האדם ובוחן דרכיהם ומחשבותיהם, יצא אחרי כן מלאך משחית ומחבל, יורד ומסית עולה ומשטין ויהי השטן לאהורמין הפרסי; אפס כי ההגדה העברית לא נתנה להשטן כח וגבורת אלהים לבלע ולהשחית ככל חפצו, הוא לא היה כאהורמין אצל הפרסים להיות כאלוה המתיצב כצר נגד אלהי האור. מושג כזה לא יכול למצוא לו מסלות בלב בני יהודה, אשר כבר למדו לדעת יסודות התורה הצרופה ואמונת האחדות בעצם טהרה. כי יְיָ הגדול והקדוש אשר במאמרו ברא עולם ומלֹאו לא ישיב דברו מפני אחד יציריו כהשטן, והוא ברוב חסדו גוער בהשטן ולא יתנהו לבלע ולהשחית. אך בכל זאת לא חדל מושג השטן להתפתח וכאהרימון מצא לו גם הוא משרתים ועושי דבריו המזיקים ומלאכי חבלה אשר נודעו לנו בשמות: אשמדאי, סמאל ומלאך המות המלא עינים ואורב לכל דרכי בני איש זורק בהם טפת מרה ברגע האחרון לחייהם ולוקח את נפשם. מהמושגים האלה נולדו ברבות הימים איזה דינים ומנהגים זרים הזרים לרוח היהדות הצרופה ויסודתם בהדעה שיש להרוחות הרעות שליטה וממשלה על הארם בשעות מיוחדות כשעת הַשֵׁנָה וכדומה.

בימים ההם וההשקפה האמונית על דבר שכר וענש התפתחה לרגלי קרוב הדעות באיזה פרטים בין היהודים והפרסים. על פי תורת המהגים תֵחָלק הבריאה כלה לשתי ממלכות: ממלכת האור וממלכת החשך. בהראשונה ישימו משכנם כל ההולכים אחרי אהורמיז אלהי האור בעדן גן האלהים הזה, וכל הנוטים אחרי אהורמין אלהי החשך ירדו שאולה ותכס עליהם צלמות. אחרי מות האדם תרחף הנשמה על קברו, כי קשה עליה פרידתה מן הגוף ואחרי כן ילוו אותה מלאכי השרת (Уazatas) אל מקום עדן־הנפשות או מלאכי חבלה (Dävas) יורידוה דומה למקום התפתה או עמקי שאול, הכל כארחות האיש בחייו. הדעה הזאת מהגמול הנצחי והחיים אחרי המות מצאה מסלות בלב שלומי אמוני יהודה. למקום הגמול הטוב לנפשות הצדיקים היה גן העדן, מקום מושב האדם הראשון וחוה אשתו בראשית ימי היצירה, ומקום הענש לחוטאים ופושעים נקרא בהשאלה גי־הנם או התפתה אשר בקרבת ירושלים, מקום שם העביר אחז מלך יהודה את בניו באש לַמֹלֶך. אז נתקבלה לעקר גדול בעקרי הדת האמונה בתחית המתים. מכל הדעות אשר שררו בין הפרסים מצאה הדעה הזאת ביותר מסלות בלבב בני יהודה, בהיותה דעה מרוממת את הנפש בתקוה לחיי עולמים, לקיום נצחי וקץ ותכלית לכל העמל והתלאה תחת השמש, ועל כן הכתה שרש עמוק בלב היהדות, כי באמת נמצאו סמוכים, הוראות ורמזים רבים לתחית המתים מן התורה ומן דברי הנביאים. “ביום יְיָ האחרון” ראו הסופרים עת התחיה ותהי מני אז ליסוד מוסד בדת ובסדר התפלות נקבעה ברכה מיוחדת לה' המחיה מתים ואחד החוזים, אשר צפה וראה את בני עמו נלחמים עם מר המות ונאבקים עם צר ואויב, אשר חשב להכחיד אותם מגוי לבל יזכר שם ישראל עוד, הטיף להם נחומים לאמר: וְרַבִּים מִיִּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצּוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרָאוֹן עוֹלָֽם. מאמונת תחית המתים נסתעפה ונשתלמה האמונה בשכר וענש בעולם האמת עולם הבא, המלא חזון מרהיב לב ומרומם הנפש בהקסם השפוך על פני החיים הנצחיים בעולם שכלו טוב, עולם מלא אורה וחדות ה'. העולם הבא הוא קץ ותכלית כל המעשים בהחיים אשר על פני האדמה, ופה ימצאו להם פתרונים כל הפליאות והשאלות על דרכי ה' תמים דעים ועושה לאיש איש כדרכיו וכפרי מעלליו. כל יראי ה' וחֹשבי שמו, כל הצדיקים החרדים על דבר התורה ויחרפו נפשם עליה בהיותם חיים על האדמה יקיצו משנתם, יקומו מקברותיהם לֵאוֹר באור החיים הרוחניים. גם החוטאים אשר כאדם עברו חֹק מקלות דעתם או מרפיון רוחם גם הם אחרי אשר ימרקו את עונם בגיהנם וישובו ידעו את ה', גם להם צפון חלקם בחיים הנצחיים לעולם הבא. הדעת איך תהיה תחית המתים ותכונת החיים המאֻשרים לקץ הימים – חיי העולם הבא? על הדבר הזה לא באה תשובה ברורה, כי האמונה האדירה והתקוה הנעימה מעולם לא הוגיעו את עצמן בבקשת חשבונות רבים. בכח האמונה והתקוה ימצא האדם מרגוע לרוחו הנפעמה והנדכאה, בדעת־נפש, כי אם גם תתמהמה אך בא תבוא עת התגמול והאלהים יביא במשפט צדק כל דרכי איש אם טוב ואם רע. דעת נפש זאת תרפא לשבורי לב ותחבש לעצבותם בחיי חלדם. אף כי צמיחת קרן הדעות האלה, אשר צדקה ומרפא לנפשות בני האדם, היתה בשדה אחר, אך היונק הרך הזה החליף כח ויעש פרי הלולים רק על אדמת ישראל. בחיק היהדות נתעלו ונתקדשו הדעות ההנה ותגענה לכלל השלמות, עד כי היו למקור חיי הרוח ותורת המוסר והמדות לישראל ואדם, ותהי התורה הזאת למולדת בית היהדות ועצם מעצמיה; רק השמרונים כפרו באמונת התחיה ובעולם התגמול, כי האמונה הזאת נוסדה על דברים רבים מהכתובים בספרי הנביאים ושרי־קדש, והם – הכותים – מאסו בדברי הנביאים, אשר בכל דבריהם ירבו לדבר מקדֻשת ירושלים והמקדש אשר על הר ציון⁷⁴.

מנוחה ודומיה פרושות על התקופה רבת השנים – כימי מאתים שנה – מן מות נחמיה עד בא הקץ על ממשלת פרס בארצות התבל: מימי הדורות ההם, אשר בהם התחזקה כנסת יהודה וישראל בתורת חיים והיהדות התכללה והשתלמה בחקים ומשפטים, אמונות ודעות עדי הגיעה לתכלית שכלולה וקץ שלמותה, מכל פרק הזמן הגדול ההוא אין מגיד ומשמיע זכר שם חכם אדיר־אמונה וגדל־דעה, אשר היה מבוני הארמון הנאדר, מכונני ומשכללי היהדות המקֻבלה, אשר אלפי שנה היא נס להתנוסס לעם־עולם ותעמוד הכן כסלע מוצק בלב ים, חרף כל הסערות והרוחות הרעות הסוערות עליה מעברים להפיצה ולהפכה משרש. על כל דברי ימי התקופה הגדולה הזאת הָשלך הָס ואין מגיד ומשמיע דברי העת ההיא וכל המוצאות את האֻמה. התקופה הזאת היא העניה במאורעות הזמן מכל תקופות דברי הימים לבני ישראל. יודעי בינה לעתים לא מצאו מעשה כביר העליליה לרשום אותה על ספר לזכרון לדור אחרון. כל עבֹדת בית יעקב היתה פנימה, להתעלה ולהשתלם במעלות רוחה, ובהעבֹדה הזאת הנכבדה בכללות תוצאותיה, לא מצאו יודעי העתים דבר נכבד בפרטיה, השתלשלותה ופעלתה לרשום אותו לזכרון בספר דברי הימים. הסופרים משכללי התורה בימים ההם, היו פועלים ונפעלים ממעשיהם הכבירים, אך לא ראו כל מעשה וענין היוצא מגדר דברי יום ולא מצאו דבר בפעולתם אשר יהיה בעיניהם לאות ופלא, בעוד אשר האיש העומד מחוץ למחיצתם, יודע בינה לעתים המתבונן לאחרית מעשיהם יתפלא וישתומם ויתבונן וישתאה על מפעלות אנשי הרוח ההמה. עם יהודה לא הלך אז בגדולות ונפלאות, וישקד רק על עבֹדת ביתו ושדהו, כי חדל להיות לו ארח כעם החי על חרבו ומלמד ידיו לקרב, וגם להגן על גבולות ארצו נגד שכניו אשר ההגרו בו מלחמה לא הוציא חרבו מנדנה. בימים ההם באה ונהיתה נבואת יחזקאל, אשר תֵאֵר את תמונת ממלכת יהודה בימים הראשונים אחרי שוב בניה אליה: כְּאֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקְבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל. ארץ שְׁלֵוָה ושקטה ונושבת מעם דורש שלום ושואף מנוחה לא תתן ענין רב לענות בו את קוראי הדורות לעם ועם.

עם ישראל לא התערב גם בריב העמים האיתנים אשר על גבולות ארצו. בימי המלכים: ארתחשסתא השני המכונה מְגֶמָּן (474–432 לפני חב"ש) וארתחשסתא השלישי המכונה אָכוּס (431–408 לפני חב"ש) נסו המצרים להתקומם נגד ממלכת פרס ולהמיש את צוארם מעל מלכותה, אז העבירו הפרסים את המון צבאותיהם דרך ארץ יהודה היושבת לחוף הים התיכון וילכו הלוך ונסוע הנגבה וחיל מצרים נסעו דרך הארץ לפיניקיה; גם חיל היונים השכירים, אשר יצאו בצבאות שני הנלחמים עברו בארץ יהודה לארכה ולרחבה ומעל ראשי ההרים ראו היהודים את חיל הגוים אשר עברו דרך ארצם. לבטח לא היו אז היהודים רק צופים ומביטים על ריב ממלכות ורגשת לאֻמים, כי המעשים אשר משכו אבירים בכחם נגעו גם אל עם יהודה השוקט ושואף מנוחה, ואם לא יצאו היהודים בצבאות הנלחמים לא נקו ממשא מלך ושרים וכלכלת אנשי הצבא העוברים והשבים דרך ארצם. גם מעמדם הטוב בממלכת פרס נשתנה אז לרעה ומלכי פרס עוד לא שמרו להם את הברית והחסד כאשר בתחלה. בעת ההיא החלו ימי הירידה לממלכת פרס הגדולה. המלכים עובו תורת מוריהם הראשונים ויזנו אחרי אלהים אחרים וישתחוו לאלילים ופסילים, אשר לא כדת אַוֶסְתַּה. בלכד הפרסים את ארצות בבל וצור ויתר ארצות הקדם והמערב ראו את אלילת החמדה: בלתין (Beltis), או מיליטה (Mylitta) ואפרודיטי (Aphrodite) עם עבודתה הנאלחה במעשה זמה ונאופים ויחמדו אותה בלבם, ובעת אשר הדבירו עמים תחתיהם עשו להם הון עתק ויחלו לתור אחרי חמדת בשרים ויעבדו לאלילת האהבה ויזבחו לה. אז נתנו להאלילה הזאת שם פרסי: אַנַהִיתָּה (Anahita) וַיְפַנוּ לה מקום בתורת האלהות אשר להם. ארתחשסתא השלישי נתן להאלילה הזאת מהלכים בכל מדינות מלכותו ובדבר מלך הקים את צלמה בכל הערים הגדולות אשר בממלכתו הגדולה, בבבל, שושן ואחמתא היא עֶקְנַתנה וביתר ערי פרס ומדי. בהמעשה הזה היה המלך למפר תורת אבותיו, תורת הָאִירַנִים, כי זנה אחרי אלהים אחרים ויתן כבוד לצלמים ופסילים וישתחו להם, בעוד אשר לבני דת אַיֶסתה היתה תועבה עבודת כל פסל ותמונה. אז הותר הקשר הרוחני אשר קשר וקרב לב הפרסים אל בני יהודה, כאשר לשני העמים נחשבה לחטאת עבודת פסל ותמונה, מוסרות הברית בין בני ישראל ובני פרס ומדי נתקו, ולאלהי הרוחות אלהי השמים הוא אלהי ישראל לא היה עוד מקֻטר מֻגש לשמו מנחה טהורה בכל מדינות ממלכת פרס כאשר מלפנים. כנראה הכביד ארתחששתא מְגֶמָּן את אכפו על העמים היושבים במדינות מלכותו ויאלצם לתת כבור אלהים לאלילת החמדה וגם היהודים לא נקו משבט זעמו ויאלצם לתת כבוד אלהים להאלילה הזאת; סופרי דברי הימים מהעת ההיא יספרו אשר היהודים סבלו חרפה ומצוקה ממלכי פרס ואחשדרפניהם, אשר אלצום להפר ברית דתם והם נשאו וסבלו מצוקותיהם בחרף נפש וישארו אמונים לאלהיהם ותורתם. מהעת ההיא נמצאה ידיעה מפליאה לאמר: בהלחם ארתחששתא אָכוס במצרים (בש' 430–431 לפני חב"ש) הגלה יהודים רבים מארצם ויושיבם בהרקניה על יד ים הכספי, ואם יש יסוד להידיעה הזאת בדברי הימים, אז אין ספק כי רדף המלך הזה הנודע באכזריותו ורוע לבבו את היהודים רק על היותם אמונים לדת אבותם, כי לא יתכן הדבר, אשר גם היהודים היו בקושרים נגד מלכי פרס.

בירושלים הראו את היהודים קשה פחות הארץ הנקלים, אשר בימי ירידת הממלכה ורוח העם הפרסי עשר מעלות אחרנית מצאה ידם להתרומם ולהתנשא לכל לראש וסריסים כאלה הֻקָמו להעמים עָל כַל גוי וכסא המלוכה גם יחד. לגדולה כזאת הגיע הסריס בַּגָזֶס, אשר הגה אחרי כן מן מסלת החיים את המלך ובני בית המלוכה ובידו היה להושיב מלך חכם בפרס ככל אשר יעלה על רוחו. אך לפני הגיעו לשלטון כזה היה פקיד נגיד על צבאות פרס, אשר עמדו בסוריה ופיניקיה, ואז מצאה ידו להרבות עשרו ולפלס נתיב לחמס ידו בארץ ההיא. אל הסריס בַּגָזֶס נציב סוריה פנה בן הכהן הגדול ישוע ויט את לבו אחריו בשחד, כי יחזק את ידיו ויאשרהו במשרת הכהונה הגדולה ולחסור ממנו את אחיו הבכור יוחנן. שניהם היו בני יוידע, אשר קרוביו ושאריו התחתנו בסנבלט השמרוני וכאשר הבריחם נחמיה מן הארץ בנו את הבית על הר גרזים להיות לצר נגד בית ה' אשר על הר ציון. ויהי במות יוידע; וישוע הצעיר, אשר בטח על עזרת נציב פרס, דרש לשום על ראשו כתר הכהנה הגדולה, לדבר הזה מלא יוחנן חמה ויריבו שני האחים בבית המקדש ובחמת אפם קם יוחנן על ישוע אחיו האהוב לבגזס וירצחהו נפש בהיכל הזה. המעשה הנורא הזה היה אות רע בדברי ימי יהודה העתידים לבא. כשמוע בַּגָזֶס את כל אשר נעשה מהר לבא ירושלימה, לא לנקום נקמת אוהבו אשר הבטיחהו להיות מיגן בעדו, כי אם למלא חֹריו טרף ורק לשום למשסה את מקדש ה', בשומו מסוה על פניו, כי חרה לו על התועבה הגדולה לשפוך דם נקי בהיכל הקדש, וייסר קשה את כל יהודה בשומו כסף ענושים על העם לשלם חמשים אדרכמונים דבר יום ביומו לפני הקרב את קרבן התמיד. בגזס האיץ לבא אל קדש הקדשים, וכאשר הניאו אותו הכהנים מחפצו באמרם אליו דבר התורה: “והזר הקרב יומת”, קרא בלעגי מעוג: האם טמא נפש הוא יותר מבן הכהן הגדול המומת בידי אחיו בהיכל ה' ויבא אל הקדש פנימה וירעץ וירוצץ את היהודים שבע שנה ויקח מידם כסף הענושים עדי היתה להם הרוחה מסבה בלתי מבֹארת בספרי דברי הימים. אין ספק, כי בעת הרעה ההיא התעוררו גם צרי יהודה השמרונים להצר ולהציק את עם עברתם ואז שבו ולקחו את הערים: רמתים, עפרים ולֹד, אשר גֹרשו לפני שנים רבות ועולי גולה הראשונים ישבו בהם⁷⁵.

כן היו היהודים חרדים על נפשותיהם ונטל עליהם להלחם בעד מחיתם ותקומתם. בכלל מעטים מאד היו ימי האורה והטובה השלמה בכל מאתים שנה הראשונות לבנין הבית השני. בטובה ראו היהודים אך בעת: העליה הראשונה, בימים אשר הרבה המלך דריוש הראשון להטות להם כנהר חסד ובימי היות נחמיה פחת יהודה ושבתו בירושלים וכל תקף מפעליו הכבירים. מלבד הימים המעטים ההם היתה מנת חלקם: לחץ ועני, גורלם – רפיון כח ועמידתם – דלים וריקים. מעמד בני יהודה היה מעורר חמלה ומגנת לב והמבין בחזות העת ההיא יראה את בני יהודה נושאים עיניהם הדולפות מדמעה אל ההרים, לשמוע מענה על שאלתם ובקשתם: “מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?” – עקבות הלחץ והמצוקה נראו גם על פני הספרים המעטים, אשר נגלו בעם בימים ההם. בימי הגלות כאשר המה לב העם אהבה לארץ חמדתו ומקום מקדשו, התרפק על זכרונות קדומים ונפשו נכספה לשוב לארצו ומולדתו. אז התרגשה נפשו ותוצא פרחי־חמד־המליצה הנבואית ושירת שרי־קדש. כאשר באה תקות העם ונהיתה שבה גם נפשו למנוחתה, חדלה לדרוך עז וישהו גם בנות השיר והמליצה. מזמורי תהלים ילידי התקופה האחרונה הזאת, המה נעדרי עזוז השירה הנשגבה והחן והיופי השפוכים על המזמורים מהעת הקדומה. סגנון דברי הימים בטוב טעם ודעת העתים גם כן כמעט נשכח. ספרי עזרא ונחמיה הם ספרי זכרון לרשום בקצר מלים זכר המעשים אשר קרו ויאתיו בימיהם, מבלי להשלימם ולהביאם למעלת ספרי דברי הימים. בסוף ימי התקופה הזאת נגלה ספר “דברי הימים”, המתחיל סדר היחש מתולדות אדם וּמְסַיֵם ביחש המשפחות עד ימי כותב הספר. בדברי הימים באו זכרונות רבים ונכבדים מימים עברו, אך מעטים מאד מדורות האחרונים לפני זמנו וימי דורו. בדברי הימים נכללו דברי הזכרונות מספרי עזרא ונחמיה במקומות רבים בתוספת באור והרחבת הענין.

בקץ התקופה הזאת, אשר בה נחתם ספר דברי הימים, יָחַל פרק חדש גדול ונכבד מאד בדברי ימי עם ישראל, דברי ימי העת אשר בה נבחנו ונצרפו היהודים והיהדות ונֻסו במסה. הנסיונות ההם היו לכור מצרף ומטהר את תורת ישראל ונושאי דגלה, לדעת את עצמם וסגלתם הנפלאה. אכן בכל הארצות אשר באו שם היונים הביאו עמם גם רוחם הכביר ולרגלם באה תמורה כבירה ונמרצה במחשבות עמים רבים בהלך נפשם, מדותיהם וארחות חייהם. חברת־האדם שנתה פניה וכל בני העמים בעלי כשרון ולב־מתנה ברגש הנעלה ונשגב, טוב־טעם ודעת חן ונעם עלו במעלות אחדות העולות על דרך ההשכלה הרוחנית וַיְזַכּוּ ארחם ויוסיפו לקנות שלמות במדות מתוקנות. אך הרחבת המדות ודרכי החיים המתֻקנים והתפשטות רוח היונים בארצות רחוקות ועמים זרים בכח התפשטות החסֶן המדינית לכבוש ארצות וממלכות לא יצאה בעצם וראשונה מעם חכם ונבון, עם היונים, ראשית גוים משכילים בימי קדם, כי אם מהמוקדונים בני־עֵרב ואֹסף־עמים משבטים זרים ובני היונים לשבטיהם השונים.

 

פרק רביעי היהודים תחת ממלכת מוקדוניא הפגישה הראשונה של עמי שם ויפת. (מן 402 עד 245 לפני חרבן הבית השני)    🔗

אלכסנדר מוקדון ויחוסו ליהודים ושמרונים. ידוע הכהן הגדול. מלכי הנגב (מצרים, מלכי בית תלמי) ומלכי הצפון (המלכים לבית סיליקוס). היונים הסוריים תוקעים יתדם בארץ ישראל. חילת־סוריה (Cölesyrien) וארץ ישראל. שמעון הצדיק משירי אנשי כנסת הגדולה. בן־בתו יוסף בן טוביה. רוח היונים נחה על אצילי בני ישראל. חתימת ספרי הקדש. בן סירא. מלחמות מלכי הצפון והנגב. התיסדות הכנסיה הישראלית במצרים וראשית תרגום התורה.

אלכסנדר הגדול, אשר, בגלל גבורתו הנערצה ולכדו ארצות רבות והמון ממלכות בשנות מלכותו המעטות, נמשל בפי אחד החוזים⁷⁶ לנמר אשר כנפי נשר לו, עשה פעם אחת קץ לממלכת פרס הגדולה, אחרי אשר כבר בא יום פקודתה, נהרסו יסודותיה, נמוטו מכוניה ונתפרקו כל אבריה. לרגלי הגבור הנערץ הזה תֻּכו ארצות אסיא הקטנה, סוריא ופיניקיה ומלכים ונסיכים השתחוו לו אפים ארץ ויביאו את צוארם בעל מלכותו. רק צֹר וְעַזָה מֵאֲנוּ הִכָּנֵעַ מפניו וימצאו און בנפשם לְהִשָּׂגֵב במבצריהם ולהשיב מלחמה שערה. אז שם הגבור החולש על גוים וממלכות מצור על צֹר שבעה ירחים ויצר גם על עזה שני ירחים ובימי חדשי אוגוסט ונובימבר (בש' 402 לפני חב"ש) הבקעו שתי הערים הבצורות האלה לפני גבורי מוקדוניא ואלכסנדר עשה ביושביהם שפטים נוראים –. מה היה גורל יהודה הקטנה והמצערה תחת תגרת יד מרגיז ארצות ומרעיש ממלכות, אשר בימים מעטים אחרי כן הוסיף לכת מחיל אל חיל וַיַּדְבֵּר תחת רגליו גם את ממלכת מצרים האדירה והכבירה? מזכרונות דברי הימים בעת ההיא לא נשארו לנו לפליטה רק הגדות מפליאות, אשר לא נוכל להציל מהן דבר אמת למצוא חזון הימים ההם. קשה להאמין, כי השיבו היהודים ריקם דברי אלכסנדר בידי מלאכיו אליהם וימאנו לקבל עֹל מלכותו, יען כי נשבעו שבועת־אמונים לדריוש לבל ירימו בו יד. הם לא נשבעו לדריוש מעולם, גם לא יכלו לחשוב להם לעון, אם גם פרקו את על מלכי פרס מעליהם. המלכים אשר מלכו בימי ממלכת פרס האחרונים לא משכו חסד להיהודים ולא שמרו להם את הברית והאמנה אשר כרתו המלכים הראשונים עם בני יהודה. חותם האגדה טבוע על הספורים בדבר אלכסנדר מוקדון ובואו בשערי ירושלים. על פי הדברים האלה בנסוע אלכסנדר אל צֹר ועזה סר גם אל ירושלים ובבֹאו בשעריה ראו עיניו מחזה אדיר ונשגב, אשר הרעיש את לבבו וירבה לתת אותותיו אותות חן וחסד להיהודים. ההגדה הזאת תספר, כי בקרוב אלכסנדר אל שערי ירושלים פגש את הכהן הגדול לבוש בגדי כהֻנה הלבנים לכבוד ותפארת ומחנה כהנים ולוים מלֻבשים לבנים מסביב לו, ובראות הגבור הנערץ את ההמון הגדול הלבוש לבנים והכהן הגדול עם האפוד והחשן וציץ נזר הקדש על ראשו, נרעש לבו מהמחזה הנאדר בקדש וַיֵהָפֵך מרגז לרחמים ומקצף וחמה לאהבה ורצון ויברך את ידוע הכהן הגדול בשלום ולבני לויתו מלכי סוריא ושרי מוקדוניא ענה אלכסנדר ואמר, כי בעודו במוקדוניא נגלתה לו תמונת הכהן הגדול הזה במראה וחלום חזיון לילה ויחזק את רוחו לכבוש ארצות אסיא וממלכת פרס. גם בדבר שם הכהן הגדול אשר היה בימי אלכסנדר לא נשתוו הדעות: על פי הגדה אחת (יוסף פלאוויוס בקדמוניות י"א ח') היה ידוע הכהן הגדול אשר יצא לקראת אלכסנדר והגדה אחרת (בבלי יומא ס"ט, מגלת תענית פ"ט ויקרא רבה פרשה י"ג) תאמר, כי נכדו הנקרא שמעון הצדיק הוא היה אשר למראהו נרעש הגבור אלכסנדר. בכל אופן ברור הדבר, כי אלכסנדר היה האדיר במלכים אשר לבו הגה נדיבות וכל חמתו סמכה רק על העמים אשר עמדו בפניו בזרוע חשופה וחרב שלופה, אך להעמים אשר נכנעו לפניו הרבה להיטיב ויתן להם לעבוד אלהיהם, ללכת בדרכי דתם ואמונתם באין מפריע. הוא לא הכביד אכפו על העמים אשר הביא תחת שבטו להיות כהיונים ברוחם וארחות חייהם, והחרות אשר נתן אלכסנדר לכל העמים הנכבשים תחת ידו לא מנע לבטח גם מהיהודים ויהיו לו עבדים נושאי מנחה ומשא מלך ושרים מתבואות ארצם, כאשר היו מלפנים למלכי פרס ומדי וככל מניות המלך אשר הביאו לאחשדרפני פרס הביאו עתה לנציב מוקדוניא. גם זאת עשה אלכסנדר להיהודים, כי בשנה השביעית שנת השמטה אשר אין בה חריש וקציר להיהודים, קרא גם הוא להם דרור מתת מס מתבואות הארץ, ככל אשר עשו להם מלכי פרס⁷⁷. הפגישה הראשינה, אשר נפגשו שני העמים הגדולים ברוחם מכל בני שם ויפת או נושאי דגל היהדות וחכמת יונית, היתה פגישת ידידות ורצון. למראה עין הופיע האחד בכל הדר גאונו, תפארת עזו ועצם תקפו וגבורתו והשני בתמונת עם נגש ונענה שפל ונכנע. יהודה היתה אז חלק מחבל־ארצות וממלכת־גוים, אשר השתרעה מן הררי טוירוס עם הרי הלבנון צפונה עד מצרים נגבה ותקרא בשם: סוריא החלולה, או חילת־סוריא או צֶאלֶסוריא (Cölesyrien) להבדילה מארץ סוריא העליונה. נציב הארץ הגדולה הזאת, אשר לפנים היתה נחלת ממלכות רבות, שם מושבו בשמרון, אשר מזה נראה כי היתה בימים ההם עיר בצורה ורבתי עם. שמרון נבחרה לעיר מושב הנציב, כי יושבת היא על טבור הארץ ביפה נוף וחבל ארץ פוריה. שם הנציב הראשון אשר הפקיד אלכסנדר בצֶאלֶסוריא היה אַנְדְרָמַכֶס.

מדוע לא היתה דעת השמרונים נוחה מהכבוד אשר עשה להם אלכסנדר לשום מושב הנציב בעיר חמדתם? האם חרה אפם על אלכסנדר, כי הראה אותות אהבה ורצון להיהודים עם עברתם? מענה על השאלה הזאת לא נמצא, אך באפם כי עז לא שמו על לבם כי מרה תהיה אחריתם ויתפרצו מפני נציב אלכסנדר ויתקצפו עליו ויאחזוהו וישרפוהו באש, אותו ואת ביתו (בימי האביב לשנת 403 לפני חב"ש). ויהי בהשמע דבר הנבלה האכזריה הזאת לאלכסנדר ותבער בו חמתו עד להשחית ובצדק נשבע באפו לנקום נקמת עבדו ונציבו. ממלכת מצרים האדירה והכבירה בתבל ארצה נכנעה לפני הגבור הנערץ ותכרע לפני הדום רגליו ועם קטן ודל, עם השמרונים מצא את לבבו להתפרץ מפניו ולשפוך באכזריות חמה דם נציבו המושל בארץ בשמו. בשובו ממצרים סר שמרונה ויעש שפטים נוראים בהקושרים ויפגיע בכל עם שמרון את מדת דינו הקשה ויושב שם נציב אחר מָמְנָן שמו ויושב בשמרון בני ארצות יון ומוקדוניא, ובדעתו, כי עברת השמרונים שמורה נצח לעם יהודה, חפץ להראוהם קשה ולהכעיסם ולהרעימם ויקרע חבל ארץ מאדמת השמרונים ויתן אותו לבני יהודה, כי מצא את לבבם נאמן לפניו וגם ליושבי חבל הארץ ההוא קרא דרור ממשא מלך ושרים בשנת השמטה. החנינה הזאת, הקטנה לנותנה וגדולה ונכבדה למקבלה, אשר בה חונן אלכסנדר את היהודים עוררה עוד יותר קנאת אויביהם השמרונים. כה רבו המקרים והמסבות אשר נתנו יד להגדיל ולהרחיב מדורת השנאה ולהרבות משטמה. אך כל עוד אשר משל אלכסנדר בכחו וגבורתו על ארצות סוריא נשאו השמרונים בשרם בשניהם ולא נועזו להתקומם עוד הפעם; כי המושל הזה לא נתן לכל עם ומשפחה במדינות מלכותו להתקומם מול חפצו ולעשות דבר למרות רצון כבודו. הגבורות אשר עשה בימים מעטים בהארצות הרבות מן הררי קַו־קַז עד ארץ הודו והנהר הגדול נהר אינדוס הפילו חתיתם על גוים וממלכות ולא נתנו לכל בני העמים לעשות גדולה וקטנה כאשר יעלה על רוחם. בכל ארצות ממלכתו, אשר לא עשה מלחמה – מיָוָן עד הודו ומכוש (Aethiopen) עד גדות הים הכספי, שררה מנוחה ושלות השקט. אלכסנדר היה המלך הראשון במלכי קדם, אשר הכיר לטובה בחכמת המדינה, לתת לעם ועם לחיות על פי תורת אלהיו ולשמור סגלותיו ותכונתו הלאֻמית. בהיותו במצרים השתחוה לאלהי אַפּיס ואמון ובבבל נתן כבוד אלהים לבֵל ויתר אלילי הארץ. ובעודנו הושב מחשבות גדולות לכונן ממלכה אחת גדולה ורוממה כתבל ארצה ומחלה עזה תקפתהו וימת הגבור הנערץ בדמי ימיו (בש' 393 לחב"ש) מבלי להשאיר יורש כסאו ונוחל רוחו הכביר וחכמת לבו הגדולה. הנשארים אחריו היו אובדי עצות ומהומה ומבוכה קמו בין העמים בכל ארצות התבל ובין צבאות אלכסנדר הרבים ותהי כל הארץ כמרקחה, כי נשתנו סדרי בראשית וחקי הטבע עבטו נתיבותם ולא הוסיפו לרוץ ארחם כדבר יום ביומו. שרי החילים אשר השאיר אלכסנדר אחריו היו למודי קרב ונצחון ושרי צבאות גדולים בעצה וגבורה למלחמה, וכחם הרב וגבורתם ודעתם העצומה כבר הראו לדעת על מרומי שדה מלחמות רבות, עד כי היה לאל ידם לחזק את מוסדות הממלכה הגדולה לבל יתפרקו חוליותיה ולא תתפורר ותתפוצץ לרסיסים. אך שרי צבאותיו אלה, אף כי לא היו מבני היונים האמתים ועוד התאמצו להשפיל את היונים, הנה ירשו מהם המדה והתכונה להיות ממרים את ראשיהם ונשיאיהם ולדחות תועלת הממלכה והאֻמה כלה מפני הות נפשם וטובת עצמם, ותהי להם המשרה רק לכלי חפץ להשגת התענוגים ולמלא תאותם. ורק בדבר הזה – הרדיפה אחר השררה והכבוד למלא תאותם הזוללה – דָמו להיונים. בגלל הדבר הזה נפלגה ממלכת אלכסנדר המוקדוני ותתפרץ לארבעה ראשים. שרי הצבאות היו נכונים לתגר מלחמה איש באחיו בימים הראשונים אחרי מות אלכסנדר, אך המתונים והנוחים שביניהם עשו שלום לפי שעה. המשרה הזמנית על כל הממלכה הושמה על שכם שומר חותם אלכסנדר ואיש ימינו פֶּרְדִקַּס (Perdikkas) עד הִוָּלֵד בן יורש עצר לאלכסנדר, כאשר קוו אז. פֶּרְדִקס חלק את הממלכה הגדולה והרחבה בין שרי הצבא, לא כי יהיו מלכים ושליטים לבדם, כי אם יהיו עוצרים בעם בתור נציבים ופחות ושרי המדינות. הנציב אשר משל על צֶאלֶסוריא (חילת סוריא) וארץ יהודה בכללה היה איש בלתי נודע במפעליו ושמו לַאָמֶדָאן (Laomedon). עד מהרה נשבת השלום בין שרי צבאות אלכסנדר. מושל מצרים היה אז תלמי (בטלמיוס) שוטר בן לַגּוּס (Ptolemeus I Lagus Soter), הוא התעורר על פרדיקס המושל בשם אלכסנדר ויתגר בו מלחמה וכאשר גברה ידו על אנשי ריבו נפלה לחבל לו כל ארץ צאֶלסוריא עם יהודה, (בש' 390 לפני חב"ש) ובבאו ליהודה בא עמו רגז, כי כנראה היה לב היהודים והשמרונים נאמן עם פֶּרְדִקַס, ובבא תלמי שוטר אל ירושלים וידרוש מהתושבים לפתוח לו שערי העיר מאנו לתתו בֹא בשעריהם ויתפרץ לבא העירה ביום השבת, כי היהודים לא יצאו בחרב לקראתם ביום שבתם ויולך שבי המון יהודים ויגלם ארצה מצרימה. בעת ההיא הוליך שבי גם שמרונים רבים ויביאם לארץ מלכותו מצרימה.

היהודים והשמרונים היו יכולים אז לשבת בשלוה ובמנוחה, כפי האפשרות בימי מהומה ומבוכה, בימי ריב־איתנים איש באחיו, לו נשארו היהודים משעבדים למלכות תלמי שוטר לארך ימים. הוא היה תלמי שוטר הטוב והנוח להעמים אשר פרש מצודת ממשלתו עליהם, מכל שרי הצבא, אשר עשו להם מלוכה אחרי אלכסנדר. גם ידע להוקיר אדם ולא עשה להם רעה יותר מהדרוש לו לתועלתו וטובתו. אך תלמי שוטר לא היה עוד מושל בעז מלך בצל סוריא, כי נושאי משרת העוצרים בהממלכה הגדולה ממלכת אלכסנדר עוד לא קימו בידו את הממשלה או כי צרה עין שרי הצבאות אשר היו עמו בקושרים בהצלחתו ויקנאו אותו ולא נתנוהו לעשות לו מלוכה גדולה בסוריא. ביניהם היה איש כביר כח ובעל עצה וגבורה למלחמה ושמו אנטיגונוס (Antigonos) אשר חשב מחשבה גדולה לעשות מלוכה גדולה כממלכת אלכסנדר לו לבדו. אחרי הכריעו את כל בני בריתו מלפנים ובידו החזקה יאחד את כל ארצות ממלכת מוקדוניא. אחרי אשר העביד עבֹדה רבה למלחמה השתער אנטיגונוס על תלמי שוטר אך במלחמה ההיא על יך העיר עזה נשתה גבורתו (בש' 382 לפני חב"ש 312 לפני ספירת הנוצרים) ותגבר יד צבאות תלמי בעזרת שר הצבא סִילֵיקוס (Seleukos). המלחמה הזאת נשארה לזכר עולם גם בספר תולדות יהודה. כי סִילֵיקוּס החל לחשוב סדר זמנים מימי תקפו וגבורתו משנת המלחמה ההיא וחשבון סדר הזמנים הזה נתקבל גם מהיהודים ותהי השנה ההיא הראשונה למנין השטרות או מנין היונים מן העת אשר נתמוטטה ממלכת סיליקוס בבבל אשר היה נהוג בין סופרי דברי הימים לבני ישראל שנים רבות.

אחרי המכה אשר הֻכה דימיטריוס בן אנטיגונוס על יד העיר עזה נאלץ לסגת אחור מול צפון והמנצחים בשדה המערכה היו לאדוני הארץ. אך עוד מעט שב ויתגבר ויתאחדו צבאות אנטיגונוס ובנו דימיטריוס ויהיו למחנה כבד. זאת ראה תלמי בן לַאגוס (בטלמיוס) וימהר לעשות כעצת מתי סודו ויעל מעל סוריא וכנען וישב מצרימה, ולפני עלותו מן הארץ הרס את המבצרים על חוף הים או בקרבתו: עַכּוֹ, יָפוֹ, עַזָה, שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלַיִם, לְבַל יִשְּׂגְבוּ בהם בני חיל אנטיגונוס ודימיטריוס הצרים אותו. שנים רבות ארכו ימי המהומה והמבוכה המדינית בכל ימי ריב האיתנים ולא נודע למי הארץ הנקראת אז בשם “חילת סוריא” (Cölesyrien) עדי נגדע קרן אנטיגונוס ונשבר זרוע עזו במלחמה הגדולה על יד העיר איפסוס (Jpsos) באַסִּיָה הקטנה בהצותו נגד ארבעת שרי הצבא: תלמי (בטלמיוס), לִיזִימַכְס (Lysimachos), קַסַּנְדֶּר (Kasander) וסיליקוס (Seleukos). במלחמה ההיא ירד אנטיגונוס ונספה וארבעה אלה חלקו להם חבל בנחלה את כל ממלכת אלכסנדר הגדולה. תלמי בן לאגוס לקח לנחלה את מצרים עם העיר החדשה אלכסנדריא והארצות בנותיה: קיריני וחילת סוריא עם ארץ ישראל. לסיליקוס קמה לנחלה כל אַסִיָה עד הנהר הגדול הוא נהר הודו אינדוס⁷⁸, אז נח שבט המלכים התלמיים (Ptolemäuer) לבית לַאגוס אשר במצרים על ארץ יהודה ויהודי בבל ופרס נמצאו תחת עֹל מלכות המלכים הסיליקידים.

בשנוי העתים בימים ההם לא נשתנה המצב המדיני אשר להיהודים ברב או במעט מאשר היה לפנים. כאז – בימי ממשלת מלכי פרס בארץ – כן עתה – בימי ממשלת המלכים המוקדוניים אשר במצרים – נשאו היהודים במשא מלך ושרים, אך לא נדע, כי שמו המוקדונים מועקה במתניהם ויצרו צעדיהם יותר ממושלי פרס, ונראה הרבר, כי עוד הוטב מצבם מאשר בתחלה. מלכי פרס ישבו בשושן הבירה הרחק מאד מיהודה ועל כן משלו בה כרצונם הפחות והאחשדרפנים ואז נטלו על היהודים לתת מלבד מנת המלך גם לחם הפחה והפחות והנציבים האלה אהבו לפעמים בצע מעשקות; לא כן תלמי לַאגוס ישב באלכסנדריא של מצרים הקרובה לארץ ישראל ועיני המלך היו בהארץ הזאת להחזיק בה המשרה ברוח משפט. בימים ההם היה הכהן הגדול ביהודה פקיד־נגיד הארץ ובו נפגשו: מעלת הכהֻנה עם השררה המדינית, כי הוא היה גם המעלה המס על הארץ ומוסרו אל המלך. כאמור למעלה היה תלמי בן לַאגוס הראשון הנקרא בשם “מושיע” או “שׁוטֵר” (Soter) איש טוב ודורש בכל ענין ומעשה רק התועלת המדינית והצלחת העמים שוכני ארצות ממלכתו ועל כן לא מצא סבה ללחוץ בגללה את היהודים העיר אלכסנדריא אשר נבנתה אז מחדש על ידי מיסדה אלכסנדר הגדול היתה עוד ריקה מיושבים חרוצים ואנשי מעשה, ולהרים קרנה בכבוד קרית מלך ועיר הראשה בממלכה אדירה ולהרבות סחרה ואתננה היה דרוש מאד להרבות מספר יושביה, וינעם מאד לתלמי לראות את היהודים באים מארצם לאלכסנדריא לְהֵאָחֵז בה. בימי המלחמות עם אנטיגונוס יצאו יהודים מארצם ויאחזו באלכסנדריא ותלמי לַאגוס נתן להם חק ומשפט אחד בארץ כלבני מוקדוניא ואז נוסדה ותתכונן כנסת ישראל הראשה באלכסנדריא, אשר ברבות הימים היתה לרַבַּת פעלים בדברי ימי עם יהודה. אז נוסדו קהלות יעקב רבות ותהיינה כמוֹצָאות (Colonien) לעמת קהלת־יעקב הראשית אשר על אדמת ארץ ישראל. תלמי לַאגוס הראשון מצא לב היהודים נאמן לפניו וַיִטָעֵם בכל ערי מצרים וקיריני. בעת ההיא וגם סיליקוס מיסד ממלכת הסיליקידיים התחרה במלך מצרים וירבה גם הוא לבנות ערים חדשות ויבנה לו קרית־מלך בממלכתו החדשה ויקרא את שמה אנטויכיא (Antiochia) (בש' 370 לפני חב"ש) וימצא גם הוא חפץ ביהודי פרס ובבל ויושיבם בעיר מלכותו ויתן להם חק ומשפט־אזרח כאשר להיונים־המוקדונים.

וכאשר נבנו אז מושבות־יהודים בארצות ממלכות יון ומוקדוניא, כן נוסדו מוצאות היונים על אדמת יהודה. לארך החוף בארץ ישראל על יד הים התיכון נבנו ערים חדשות עם מבואות־הים למעמד אניות והישנות נבנו מחדש ביתר יפי והדר ויסבו את שמותם העבריים לשמות יְוָנִיים: העיר הישנה עַכּוֹ נקראה אז בשם יוני פְּטָלָמַאִיס (Ptolemais), משם נגבה על יד הר הכרמל חוף הים המקום סִיקָמִינָנס (Sykominons) על שם השקמים הרבים הגדלים שם, לא רחוק משם התכוננה ונבנתה עיר הצפרדעים אשר אחרי כן הוסב שמה חיפה (chaifa או Caifa). משם והלאה לדרום הארץ נבנתה מחדש ותתבצר העיר הנודעת מימי הכנענים ובני ישראל דוֹר ותהי למבוא־הים ועיר גדולה והיונים קראו לה: דוֹרָא (Dora). אז נוסדה עיר החוף עם מבוא־ים בשם מגדל־פְרַתָּא או סטרתא (Sratanos-Pyrgos), אשר עלתה אחרי כן למעלה גדולה ותתחרה עם ירושלים. מנגב להעיר הזאת נוסדה עוד עיר החוף ותקרא בשם אפֹלֹניה (Apollonia) והלאה לדרום הארץ העיר אַנְתְהָדָן (Anthedon). למערב ים כנרת או ים־טבריה נבנתה אז העיר היונית פהִילָטֶרְיָה (Philoteria) ועל יד היאֹר הנקרא מי־מרום – העיר סיליקיא על שם המלך סיליקוס. את בקעת הלבנון הנחמדה והנאוה אשר במורד הר חרמון נגבה על יד אחד ממוצאי מימי הירדן בקרבת העיר דן אשר בקצה גבול ישראל צפונה, אשר נקראה מלפנים בשם־אליל: בעל־גד⁷⁹ או בעל־חרמון, הקדישו היונים לאליל היער פַּן (Pan) ועל ראש הר חרמון בנו מקדש־אליל ויקראו לו פַּנְיָן (Panion). למערב הירדן שבה ונבנתה העיר בית שאן והיונים קראו לה סקיטהפוליס (Skythopolis), בעבר הירדן מזרחה, בנחלת ראובן, גד ומנשה, נבנתה העיר היפפֶס Hippos)), מנגב העיר גדרה עד יד מעין מים חיים ומשם נגבה העיר פֶּלַּה Pella) או דִיוֹן. בכל הערים האלה התישבו מוקדוניים או יונים. מחשבת אלכסנדר מוקדון לחבק זרועות שני עולמים – הקדמוני והמערבי לקרב אירופא לאַסִּיָה למען תהיינה לאחדים, המחשבה הגדולה הזאת החלה לצאת לפעלה על ידי שרי צבאותיו, אשר ירשו ארצותיו. יהודה היתה לארץ מוקפת ממושבות היונים ולשון יונית היתה השפה המתהלכת בכל גבולות ארצה מסביב. עם השפה התנחלו בהמושבות ההמה גם דרכי החיים והמדות היוניות הטובות והרעות. זמן רב לא חדרו אל ארץ יהודה דרכי היונים והליכותיהם ולא נכרה שם פעלתם. קלות ראש ותאות החיים בתענוגיהם לא תאבה לשבת יחדו עם כֹבד־ראש והתבוננות הנפש. אך לאט לאט נשמעו דברי יפת גם באהלי שם ולשון יונית פלסה לה נתיב גם ביהודה. גם התאוה למנעמי החיים מטוב לב משתה תמיד, לחקור ממסך לכבוד אליל היין ושחוק היונים העליזים שכורי־תענוג מצאו להם מסלות ביהודה וימשכו רבים אחריהם. בכח החן והנעם השפוכה עליהם למראה עין וחמדת היי היונים החלו לתפוש את היהודים בלבבם.

מאה שנה ויותר – מן מות נחמיה בן חכליה – דָמָה עם יהודה בדרכי חייו בביתו פנימה לזבוב כרוך ומקֻפל בתכריכו ומהמיץ והלֵחַ אשר יוציא מקרבו יטוה קוריו לבגד ולבית לו מסביב; ומחוצה נראהו בתמונת נִגָּש ונענה, נושא וסובל כל יד עמל ופגעים רעים, מחריש ומשתאה ולא יפתח פיו. בכל ימי הדורות ההם לא קם בישראל איש הרוח רב הפעלים, אשר ממנו תִּגָּלֶה וְתֵרָאֶה לעיני העמים התכונה הנפשית אשר להאֻמה הישראלית, סגלות רוחה, הגות לבה, דרכיה ומחשבותיה; ולא נמצא איש גבור ברוח עמו לנשאהו ולרוממהו למעלה למשכיל. מן ימי העליה הראשונה מבבל, לא נולד עוד איש בארץ יהודה, בעל מעלות הרוח ורב הכשרון לנשא את בני עמו בתעופת רעיון נשגב ומחשבה נעלה. בכל העת ההיא באה ההתעוררות לחיי הדר והעם, להתפתחות עצם היהדות וצרופה והסתעפותה רק מאנשי הרוח, בני יהודה יושבי ארץ נכריה – בבל ופרס. אך באחרית ימי התקופה הזאת נפרדו האחים ונתרחקו הקרובים; כי יהודי בבל ופרס חדלו כמעט לבא לאחיהם אשר ביהודה. על פי המעשים הגדולים והחדשות המדיניות אשר נעשו נִתַּק הקשר בין היהודים יושבי הארצות אשר על חוף הנהרות: פרת וחדקל מאחיהם ביהודה. כי מלכי הנגב (התלמיים בני לַאגוס במצרים) ומלכי הצפון (הסיליקידים בסוריא הצפונית, בבל ופרס) היו עוינים איש את אחיו וצוררים זה את זה כל הימים ולו ראו שרי המלוכה באנטיוכיא ואלכסנדריא את היהודים עוברים ושבים ממדינות הממלכה האחת אל רעותה ויטו עליהם עיני חשד וקנאה. אז נראה, כי עם יהודה, אשר לא מצא די כח בנפשו להוציא מקרבו איש כביר כח לב ורב פעלים, מבלי אשר ייחל לעזרה ממרחק תבוא, יִכָּחֵד מגוי, כחק עם, אשר אין עזרתו בו ותשועה נדחה ממנו; עם כזה, אשר לא בידו טובו גורלו להיות שוקע ויורד במעלות רוחו, עדי ירד פלאים, יסור צלו מעליו ויהיה כלא היה. אך אחרית רעה כזאת לא נכונה להאֻמה הישראלית ולעת נכונה נגלה ונראה האיש אשר בני דורו מבקשים אותו; איש צדיק במפעליו, כביר ונאור בחפציו, איש אשר עז ברוחו וחיים ברצונו, להחיות רוח עמו ולחזק מוסרות כנסת ישראל, לעודדה בצדק לבל תרד פלאים, כאשר נראה בתחלה. שם האיש הזה – שמעון הצדיק בן חוניו הראשון (ימי פעלתו – 370–340 לפני חב"ש)⁸⁰. כארז אדיר בעליתו ורב הענפים העומד ערער בערבה ומשליך צלו מסביב לו על פני הישימון הגדול ומדבר נשיה אשר מכל עבריו, כן יתנוסס שם שמעון הצדיק מחשכת דור נשכח, דור־יתום באנשי הרוח ועני במעשים רבי העליליה בספר תולדות יהודה. האגדה שמה מהודה על האיש המופלא הזה ויהי לנושא חזיונותיה⁸¹ ותספר עליו נפלאות ונצורות, אות נאמן על כל איש רב פעלים, כי משל ממשל רב ברוח האֻמה, עדי היה לנושא שיחה והגיונה, רחשי לבו וחזיונו, לו גם לא הרבתה התולדה הנאמנה להציע פרשת מעשיו, עדים הם גם הרשמים המעטים אשר נשארו לנו עד היום, לדעת כי כי היה מְצֻיָן מכל בני הדורות בזמנו ולפניו. הוא היה הכהן הגדול האחד מבית יהושע בן יהוצדק, אשר זכרו נשאר לברכה בקרב העם כהכהן הגדול האחד, אשר השיב את הכהֻנה אל כבודה הראשון. הכהנים אשר היו לפניו לא נחלו על שבר עמם, לא דאגו לשלום עמם וטובו ועינם ולבם היה רק אחרי בצעם וטובת עצמם ועליו אמר אחד ממליצי ישרון בדור מאֻחר מעט, כי כְּגֶבֶר עָמַד בְּפֶרֶץ עַמּוֹ וַיַּחְשֹׁךְ אֹתוֹ מַעֲשׂוֹת מִדְחֶה.⁸² הוא “רב אחיו וכליל עמו”⁸³. עליו גם נאמר, כִּי בִּצֵּר הַקֶּרֶת ויחזק את הפרצות, אשר פרץ תלמי שוטר בחומת ישראל בעלותו מיהודה ביראתו מאיש מצותו – אנטיגונוס, ובטח בקש שמעון וישג ע"ז רשיון מאת המלך תלמי באלכסנדריא. – המקדש אשר נבנה בימי עלות בני הגולה מכבל כבר עמד על מכונו זה מאתים שנה וירבו בדקיו ובקיעיו ושמעון הצדיק שם על לבו "לְחַזֵּק בִּדְקֵי הַבַּיִת וְאֶת הֵיכָל יְיָ: כִּפְלַיִם הִגְבִּיהַּ יְסוֹדָם וְאֶת הַהֵיכָל הִקִיף יָצִיעַ סָבִֽיב⁸⁴. שמעון הצדיק עוד הגדיל לעשות וישא דעו למרחוק לעשות טובה ליהודה ועיר הקֹדש, אשר תעמוד לדור דורים: בקרבת ירושלים אמנם נמצאים מעינות מים יפים לשתיה המה עֵין הַשִּׁלֹחַ וְעֵין רֹגֵל, אך בשנה שחונה בחרבוני קיץ ימעטו שם המים ולשון יושבי ירושלים תמוש בצמא מאין מים לשתות, גם לעבֹדת הקֹדש במקדש ה' היה דרוש שפע רב מים להכהנים אשר היו טעונים טבילה כמה פעמים ביום לפי חֹמר דיני הטֻמאה והטהרה אשר נתחדשו (עי' יומא פ"ג כ"ח) ואפילו “אדם מישראל שאיננו טהור לא היה נכנס לעזרה בלי טבילה” (שם ל'), זאת ראה שמעון הצדיק וישם על לבו למנות החסרון הזה ויחפור גֻלַת מים תחת יסוד המקדש ויבא שם מים חיים בשפע רב מעין עיטם במרחק איזה שעות מירושלים דרך תעלה בצנורות נחשת⁸⁵ ויהי די מים להעם והמקדש, גם כאשר באה העיר במצור ימים רבים⁸⁶. המליץ יהושע בן סירא איש ירושלים, אשר חי איזה דורות אחרי שמעון הצדיק, ירבה לספר רוב גדלו ותפארתו, כי הוד החכמה, זיו הקדֻשה ואור תמת צדקתו אשר חופפו על פניו נתנו לו מורא־הכבוד לפני העם ויכבדוהו כמלאך אלהים וּבְסַפֵּר בן סירא את תפארת קדֻשתו ימשילהו ברוב חזיונות ודמיונות נפלאים לאמר:

               מַה טּוֹב מַרְאֵהוּ… בְּצֵאתוֹ מִבֵּית לַפָּרֹֽכֶת:

               כְּהֵילֵל בֶּן שַׁחַר מֵצִיץ מֵעָנָן וְכַיָרֵחַ בִּמְלֹאת תַּפְאַרְתּֽוֹ:

               כַּשֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ עַל־הֵיכַל יְיָ עִם הַדְרַת צְבָעָיו בַּמָּרֽוֹם:

               כְּשׁוֹשַׁנָּה בִּימֵי הָאָבִיב, כַּחֲבַצֶלֶת עַל אֲפִיקֵי מַיִם וּכְאֶרֶז לְבָנוֹן בַּקָיִץ:

               כְּרֵיחַ לְבֹנָה בַּמַּחְתָּה וְכִכְלִי־יָקָר מוּסַב פָּז סֹחֶֽרֶת:

               כַּהֲדַר זַיִת פֹּרִיָה וְכִבְרוֹשׁ רֵעֲנָן רָם־הַקּוֹמָֽה

               בְּלֶכְתּוֹ לַמִּזְבֵּחַ לָבוּשׁ מְעִילוֹ… וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת תִּפְאַרְתּֽוֹ:

               …… הִקִּיפֻהוּ הַכֹּהֲנִים כְּאֶרֶז לְבָנוֹן מוּקָף תְּמָרִֽים:

* * *

               וּבְנֵי אַהֲרֹן נָשְׂאוּ אֶת־קוֹלָם וַיָּרִיעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת תְּרוּעָה לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְיָ:

               הַשָּׁרִים פָּצְחוּ בַשִּׁיר פִּיהֶם וְהַבַּיִת מָלֵא נְעִים זְמִרוֹת:⁸⁷

מלבד עבֹדת שמעון הצדיק בתור כהן גדול, נגיד העם ונשיא או ראש בית דין הגדול, היה גם כן מרביץ תורה ברבים ויעמוד בראש בית מדרש גדול והעמיד תלמידים בישראל. הוא היה אומר לתלמידיו: “על שלשה דברים העולם (עולם־היהדות) עומד: על התורה, על העבֹדה ועל גמילות חסדים”. ואולי יצא מפי הכהן הגדול הצדיק הזה גם הדבר אשר דבר אחרי כן אחד מטובי תלמידיו לאמר: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס; אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס”.

אף כי עשה שמעון הצדיק את העבודה (במקדש) לעמוד הַתָּוֶך, בשלשת הדברים אשר עולם היהדות נשען עליהם, לא הלך לבו אחרי המפריזים על מדת הפרישות, המרבים לנדור ולהזיר עצמם ממה שהתירה התורה. בימים ההם, כנראה, רבו הפרוצים בנדרים “וחסידים הראשונים היו מתנדבים בנזירות”, כי במדה הזאת אשר דרכי היונים פלסו להם נתיבה בקרב עם יהודה ויקומו “מרשיעי ברית” ופורקי עֹל התורה לזנות אחרי שעשועי היונים ומשתיהם לכבוד אליל היין, כן הוסיפו יראי ה' החסידים הראשונים להתרחק אל הקצה האחרון להזיר עצמם מן היין. בהפרישות הזאת לא מצא שמעון הצדיק קרת רוח ויאמר: “מימי לא אכלתי אשם נזירות⁸⁸ פעם אחת עלה אלי אדם אחד מן הדרום וראיתיו אדמוני עם יפה עינים, וטוב ראי, וקוצותיו סדורות לו תלתלים ואמרתי לו: בני! מה ראית להשחית שערך זה הנאוה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי בתוך המים ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל”. שם שמעון הצדיק נשאר לברכה בפי בני. הדורות הבאים ויספרו, כי במותו פנה זיו הכהֻנה ונחתמה פרשה נכבדה בדברי ימי עמו ויהי לאות – לפי דברי הַמָסֹרֶת – כי גלה כבוד מישראל במות שמעון הצדיק, כאשר פסקו אותות גלוי השכינה וכבוד יְיָ החופף על מקדשו בירושלים⁸⁹.

ובאמת נראה כי מפני הרעה נאסף הצדיק, ואחרי מותו נשתנו העתים לרעה על עם יהודה ויתנסה בנסיונות קשים ומרים, לבחנו ולצרפו למען דעת אם ימצא די־אונים ברוחו לעמוד בפני האיתנים, אשר מכל עברים סערו עליו להפיצו. הרעה הזאת יצאה מאת בן שמעון הצדיק בניו ונכדיו אשר קמו אחריו. שמעון השאיר אחריו בן ובת. הבת היתה נשואה לאחר מנכבדי הכהנים ושמו “טוביה” ובנו נקרא בשם חוניו (Onias) על שם אבי אביו. מהבן הזה לא תדע התולדה לדבר דבר, רק כי לא היה כאביו, אך גם מבלי עשותו דבר היו ימי כהֻנתו רבי העליליה והתוצאות לעם יהודה ופרק חדש בתולדות יעקב. המלחמות אשר פרצו אז בין מלך הצפון (הסילייצידים) והנגב (התלמיים במצרים) ואשר התמידו שנים רבות, בהצותם על דבר המדינה חילת סוריא או צאֶליסוריא; והמלהמות האלה פגעו לרעה גם בגורל יהודה ופעולותיהן נראו על דברי ימי העם בעת ההיא. חילת־סוריא אמנם נשארה בימי המלכים התלמיים במצרים; אך מלך הצפון ממשפחת הסילייקידים סילייקוס השני קַלִּינִיקוֹס לא חדל לחבל מזמות, לרקום בסתר ולעורר את בני סוריא לפשוע במלכם. כנראה בקש וימצא קליניקוס את אהבת הכהן הגדול חוניו ויחדל מתת את מס הארץ – אשר עלה לעשרים ככר – אשר העלו היהודים למלכי מצרים מדי שנה בשנה. המעשה הזה הכעיס תמרורים את בני בית המלך במצרים. אף כי מכסת המס היה מעט מזער, בכל זאת היה נכבד הדבר בעיני מלכי מצרים, כי הוא היה אות ההכנעה ושעבוד יהודה תחת ממלכת מצרים. מלך מצרים בעת ההיא השלישי לבית התלמיים היה אֵייֶעֶרְגֶטֶס (Euergetes) והוא שלח דברו פעמים ושלש אל ראשי המשרה בירושלים לדרוש את המס ולאחרונה העיד בם על ידי מלאכו אַתְּהֶנִיוֹן (Athenion), כי אם יוסיפו סרה, יעלה על יהודה ויחלק את הארץ לעובדי האדמה מבני הנכר אשר יושב בה. ויהי כאשר לא שת חוניו את לבו גם לזאת וימאן לשמוע את דבר המלך, ותהי העיר ירושלים נבוכה, ויקירי העיר פחדו פחד לבל יביא הכהן הגדול במעשיו הֹוָה על עם יהודה כלו, ויאיצו בהכהן הגדול, לחדול מהמרות פי המלך במצרים, אך הוא אטם אזנו משמע עצת יקירי ירושלים ותהי כל הארץ כמרקחה. בעת המצוקה הזאת נגלה איש רב פעלים ויעש מעשהו ברצון כביר ונמרץ, עד כי נראה כמעט, כי ברצונו היתה המבוכה בארץ, למען תמצא ידו להראות רוחו הכביר וחריצותו לעלות במדרגה עליונה במעלות המשרה. שם האיש אשר סלל מסלה חדשה לחיי בני עמו בארצו היה יוסף בן טוביה, בן אחות הכהן חוניו ובן בתו של שמעון הצדיק ושם מקום מושבו “פיכול” (Phichol). יוסף היה איש תאר ואיש מדה וידע לקחת נפשות בחן הליכותיו ומדברו הנאוה, גם היה ערום בדעת ובעל מזמות ולא נסוג אחור מכל מזמה ותחבולה בחפצו להשיג דבר וענין אשר נשא אליו נפשו. על פי תכונותיו אלה נראה כי נולד יוסף להיות נושא המשרה בעם, אך על פי המנהג אשר היה אז לחק בעם, היה הכהן הגדול גם נשיא הארץ והעוצר בעם ויהי דודו חוניו מבדיל בינו לבין המשרה העליונה, אשר אליה ערגה נפש יוסף השואפת לכבוד ושררה. עתה מצא יוסף את העת נכונה לפניו להגות את הכהן הגדול מהמסלה. ויהי כשמוע יוסף את כל הנעשה בירושלים ויבא אל דודו הכהן הגדול ויוכיחהו על פניו ויראהו לדעת, כי רעה גדולה הוא מביא על העם במנעו אותו מתת חק המלך במצרים ויאץ בו לרדת מצרימה להתיצב לפני המלך, לדבר אתו תחנונים למען הפק ממנו רצון, וכאשר הוסיף חוניו להכביד את לבו וימאן לשמוע לעצת בן אחותו, התאזר יוסף בן טוביה עז לדרוש, כי יתן לו לרדת מצרימה להתיצב לפני תלמי אֵייֶערְגֶטֶס ולקחת עמו דברים. כמעט אשר נעתר הוניו לבן אחותו ויאסוף יוסף את כל העם אשר בירושלים אל חצר בית המקדש ויגד להם חפצו ועצתו וידבר על לבם, כי ישימו מבטחם רק בו והוא יהיה להם לישועה, וישמעו העם את דברי יוסף ויאמינו בו וימלאו ידיו להתיצב לפני המלך ויקראוהו בשם נגיד העם (בערך 300 לפני חב"ש).

מהרגע הזה החל יוסף פעֻלתו בעצה וגבורה, אשר מזה נראה, כי כבר הורה והוגה בלבו זה כמה את המחשבה לפני הוציאה לפעלת ידים. הוא תכן את רוח היונים וידע, כי בשפת חלקות ומשתה במסבת מרעים יקח את לבם, ויעש משתה־שמנים למלאך המלך ממצרים אַתֶּנְיוֹן ויקן את לבבו לאהבה אותו בקסם על שפתיו, בנעימות הליכותיו וּמֶתֶק מדברו וַיֵאוֹת אַתֶּנְיון לחפצו לשוב לאלכסנדריא ולהבטיח את המלך, כי נאמן לב היהודים לכסאו ועוד מעט ויוסף יבא אחריו להביא את המנחה לכפר פני המלך. כמעט שיצא אַתֶּנְיוֹן מירושלים ויוסף לקח דברים עם מַכָּרָיו השמרונים להלות לו כסף די צרכו. למען יתיצב לפני המלך במצרים בתֹר איש המעלה היה דרוש לו כסף רב לבגדי כבוד מסע ומרכבות עם סוסים ופרשים ברוב הדר ותפארת וליוסף לא היה אז כסף וגם בכל יהודה לא נמצאו עשירים גדולים; כי היה העם היושב ביהודה עם עובד אדמתו או כורמים ויוגבים ולא עסקו במסחר ועל כן לא עשו עשר, על כן שם יוסף את פניו אל עשירי השמרונים אשר היו כנעני ארץ ובעלי הון. וְאַתֶּנְיון אשר בא מצרימה לפני יוסף, פִנָּה לפניו הדרך לפני כסא כבוד המלוכה, כי הרבה לדבר טובות על יוסף ולדבר בו נכבדות לפני המלך והמלכה. ויוסף ידע למשוך את לב המלך בקסם על שפתיו ומדברו הנאוה, עד כי נקרא לבא אל שלחן המלך, וצירי הערים אשר בכנען וסוריא, אשר לעגו לראשונה על יוסף ויבזו לו בלבם, כי היה מסעו ומרכבתו דלים ושפלים לעמת מסע העשירים האלה, קנאו בו עתה בראותם את כבודו הגדול בחצר המלך. עוד מעט ויוסף נתן יד לבני הנכר שכני יהודה אשר התלו בו, לא לבד לקנא בגדולתו, כי אם גם לשנֹא אותו שנאה עזה כמות ולקלל אותו בלבם.

בימי שבת יוסף בן טוביה במצרים בא יום המועד למסור מסי המדינות אשר בחילת סוריא ופיניקיה אל החוכרים, אשר העלו סכום כסף ידוע לאוצר המלכות מכל מדינה והם יעלו את המסים מן העם כחפצם. ויהי בְּהֵאָסֵף בעלי החכירה בעיר המלוכה להציע – במעמד המלך – איש איש את מכסת הכסף אשר יאמר, להביא אל גנזי המלך במחיר החכירה ממסי הממלכה במדינות חילת סוריא, פְהִינִיקִיָה, יהודה ושמרון ויתאמצו להוריד מחיר החכירה איש איש כאשר יכול. אז מצא יוסף את לבבו להכלימם בפני המלך ולהוכיחם על פניהם, כי עינם ולבם אך אל בצעם ולא אל טוב הממלכה וחסן אוצרותיה, ויוכיח צדקת משפטו במופתים חותכים וחשבון צדק, כי נאות לתת כסף משנה על כל אשר יתנו הם. משתאים ומשתוממים עמדו כל החוכרים העשירים בני סוריא וכנען הנצבים על המלך ויביטו ויתפלאו בהיהודי הרש, אשר אין לו כל, כי אם אמץ לב להתיצב לפני מלכים וחלקת לשון עם עֹז רוח להתחרות את נטילי כסף כמוהם. דברי יוסף להרבות מכסת הכסף הבא לגנזי המלך נכנסו ללב אֵייעֶרְגֶטֶס, אך הוסיף לשאול את יוסף: מה הָעֲרֻבָּה, אשר יתן לו לבטחון, כי ישמור לשלם כסף המסים למועד נכון. יוסף אשר למד פיו ולשונו לדבר חלקות כאיש יוצא ובא בחצר המלוכה ענה גם הפעם בחלקת לשון ושפת חנף לאמר: כי נכון הוא להעמיד שני ערבים נאמנים אשר אין כמוהם לאמונה בארץ, והמה יערבוהו לטובה, כי ככל היוצא מפיו יעשה ומוצא שפתיו לא יחלל, ושני הערבים האלה המה: המלך והמלכה. התשובה החרוצה הזאת המתובלת בחנופה מצאה חן בעיני אֵייעֶרְגֶטֶס וידע ויכר, כי אמץ הרוח, עזות נפש וחריצות נמרצה הם המה עורבים לטובה את היהודי הנצב עליו, כי הדבר אשר דבר להעשיר את אוצר הממלכה יקום ויהיה. הנה כן היה יוסף בן טוביה בן בתו של שמעון הצדיק חוכר המסים בכל הערים והמדינות, אשר בצאליסוריא (חילת סוריא) ופינִיקִיָה. המלך נתן ליוסף אלפים איש אנשי צבא מזוינים להיות שומרים לראשו ועוזרים על ידו לרדות בעם בהעלותו המסים מן הארץ והוא הוסיף עוד ללוות כסף מאת מַכריו ואנשי בריתו בחצר המלך אשר קנה את אהבתם בימי שבתו באלכסנדריא, למען כלכל את אנשי הצבא והנהגת ביתו בכבוד מלכים. מהיום ההוא היה יוסף השליט על כל ארץ ישראל ופלשת ויפול פחדו ומוראו על כל העמים אשר שם. באבירות לב בלי רחמים וחנינה הרים יוסף את תרומת המסים מיושבי הערים ההמה ולא נשא פנים גם להתושבים היונים. אז התקשרו כל חוכרי המסים הראשונים והמה עשירי העם וראשי כנסיות הערים אשר בסוריא ופהיניקיה ויסיתו את התושבים להתפרץ מפני המלך ולבלי תת המס ליוסף. הראשונה היתה העיר אשקלון, אשר יושביה הפלשתים והיונים שנאו את יוסף שנאה כפולה כיהודי וכאיש השואף לקחת עשרם ורכושם ולא נתנוהו לבא בשעריהם, אך הוא הראם קשה. ביד חזקה בא הוא ואנשי צבאותיו העירה ועשרים איש מגדולי העיר תפש וימיתם לפי חרב ואת רכושם החרים וישלח אל המלך והמעשה הזה מצא חן בעיני המלך ויודה לו על אמץ רוחו ואמונת לבבו אליו. אז נפלה אימתו על כל הערים מסביב, אך בעזה ובית שאן (Skythopolis) נסו התושבים להתפרץ מפניו וישפכו עליו בוז ומהתלות וייסרם יוסף קשה ורכושם החרים וישלח מתנות לחצר המלך באלכסנדריא.

עשרים ושתים שנה היה יוסף השליט כנציב־מלך ומושל בהנהגת תרומת המסים בכל חילת סוריא ופהיניקיה ובמעמדו זה ידע לאסוף ולכנוס הון עתק ורכוש גדול וילך יוסף הלוך וגדל ויגדל מאד. גם אחרי מות תלמי אֵייעֶרְגֶטֶס, כאשר מלך תחתיו תלמי פהילָפַטֶר הרביעי (Philipator Ptolemäus IV) (מלך מן 292 עד 276 לפני חב"ש) נשאר יוסף על כנו ומשרתו, גם בימי המלך הזה לא נתן יוסף חנינה לכנסיות האזרחים בערי סוריא ופהיניקיה, אשר העלו מס לממלכת מצרים ובמעמד המלך פהיליפַטָּר נשמעו דברי התלונה לאמר: “יוסף הפשיט את בשר יושבי סוריא מעליהם וישאֵר רק העצמות”, פהיליפטר מצא קורת רוח במעשה יוסף לנצל את בני הארצות, אשר ידע כי לא לארך ימים תכון בהם מלכותו, כי היה המלך הזה אוהב בצע מעשקות, רודף תענוגות ומפזר כסף כאפר. הכנסות המדינות הלכו הלוך ורב ויוסף הרבה לקנות חפצים וכלי יקר וישלח מתנות להמלך והמלכה והיושבים בשער המלך, למען חזק את עֶמְדָתו המדינית. לעת קצרה נראה כי כוכב הצלחתו הועם מעט, אך העת ההיא עברה וישב לגדולתו. בימים ההם ישב על כסא ממלכת הסילייקידים בסוריא אנטיוכוס הנקרא בפי מחנפיו בשם “הגדול” (מלך מש' 293 עד 257 לפני חב"ש) המלך הזה היה באמת גבור חיל, שואף קרבות ולבבו הורה והוגה מחשבות גדולות, אך היה קצר רוח ומהיר במעשיו, לא שם משקל לרוחו ולא התמיד במעשיו ופעלותיו ועל כן לא נתקימו חפציו בידו ומחשבותיו לא יצאו לפעֻלַּת ידים. המלך הזה ראה והתבונן, כי מלוכת פהיליפטר (“מלך הנגב”) ההולל פרועה לשמצה, בהתמכרו לתענוגות בשרים ותאוה נמבזה ויאמר לקרוע את כל סוריא ממצרים. בראשית המלחמה (של מלך הצפון⁹⁰) היתה יד אנטיוכוס רוממה, כי ידע להטות בשחד את שרי צבאות פהיליפטר וימסרו את גדודיהם וחיל המצב בערי סוריא ופהיניקיה בידי אנטיוכוס. שערי צֹר ועכו נפתחו לפני חיל אנטיוכוס אך יתר ערי החוף עוד נשארו נאמנים לממלכת מצרים. ואז “שטף ועבר” אנטיוכוס “מלך הצפון” אל הערים אשר בפנים הארץ וילכוד את פהיליטֶרְיַה על יד ים כנרת, את בית שאן ומבצר הר תבור (Atabyrien) ויחזֵק מעמד בטבור “ארץ הצבי” ורגלי צבאותיו עמדו בעמק יזרעאל וילכוד גם את הערים: פֶּלַה, קָמוֹן, עפרון וגדרה, בכל הערים האלה עזבו גדודי מצרים את דגל אדוניהם ויתמכרו אל אנטיוכוס, אך העיר רבת בני עמון, אשר הוסב שמה פהילַדֶלפהִיַה (Philadelphia) לא נתנה לראשונה לאנטיוכוס לבא בשעריה, אך גם היא נלכדה ברעש מלחמה. אז פרש אנטיוכוס מצודת ממשלתו גם על שמרון וישלח שני שרי צבאות להחזיק משמר בארץ כל ימי החרף (בש' 287 לפני חב"ש) ולחדש פני המלחמה בימי האביב. יהודה וירושלים עם הנגיד יוסף החזיקו במעוז מלך מצרים, אך לב בני יהודה נע ופחד מפחד היום הבא, כאשר תגבר יד אנטיוכוס ותהי נפשם מרחפת בין תקוה ופחד, והיום ההוא בא. בימי האביב התחמש אנטיוכוס בצבא גדול ומחנה כבד מחיל אירופה וְאַסִּיָה וכלי משחית ויסע הלוך ונסוע הנגבה לארך חוף הים התיכון בֹאכה מצרימה ויגיע עד עזה והמקום רַפְיַה (Raphia). ויהי כראות פהיליפטר, כי צרה קרובה ויתעורר מיינו ותאותו ההוללה ויקם ויתעודד ובראש צבא גדול פנש את אנטיוכוס ותטוש המלחמה ביניהם על יד המקום רפיה. שמה כשלה גבורת אנטיוכוס ותבוסת חילו היתה שלמה עד כי נסוג אחור מול צפון ובברית השלום, אשר כרת אחרי כן, השיב לממלכה מצרים את כל הערים, אשר כבש בחילת סוריא, פיניקיה שמרון ויהודה; ויוסף בן טוביה התחזק עוד יותר ותכון עמדתו בתור אוהב ונאמן בבית המלך פהיליפטר מאד.

על ידי יוסף וקרבתו אל חצר המלוכה באלכסנדריא נראה שנוי ותמורה נמרצה בחיי עם יהודה. התמורה הזאת לא נִכּרה בראשיתה בערי השדה, אך לעמת זה רבתה פעלתה בעיר הראשה – בירושלים – בהעשר העצום אשר עשה יוסף בחכירת המסים בא גשם־זהב על הארץ. לדברי יודע העתים “הרים יוסף את עמו משפל העניות והמחסור אל מרומי העשר”. ליהודה נתן חנינה בהעלאת המסים והפקידים והממונים הרבים אשר היו דרושים לחפצו לקח מקרב אחיו, כי בם בטח לבו, אשר לא יבגדו בבריתו ולא יתנקשו בנפשו. גם הפקידים ההם עשו עשר ובעשרם גבה לבם וילכו קוממיות. ההון אשר בשפע רב בא אל הארץ העניה כמעט בין לילה, הכבוד אשר נחל אחד מאחיהם בחצר המלוכה, חיל הצבא אשר נתן ליוסף כשומרים לראשו ויתנו לו מורא וייראו אותו העמים שכני יהודה: הפלשתים, הכנענים והאדומים, אשר מאז ומעולם צררו אותם בנכליהם ופחדו נפל גם על היונים והמוקדונים היושבים בערי ארץ ישראל, כל אלה הרהיבו נפש בני העם אשר ביהודה ויתנו בלבם דעת־נפשם והכרת עָצְמָם; העם אשר היה עד כה שחוח ונענה ושפל בעיני כל שכניו התרומם עתה ברגש כבוד ואמץ לב. היהודים – ולמצער יושבי ירושלים – הרחיבו חוג דעתם ובינתם, ובהיותם קרובים להיונים ועומדים עמהם בקשר־תמידי נפקחו עיניהם לראות עולם חדש להם אשר לא שערום אבותיהם. השכלת בני יפת החלה לשלח קוי אורה אל אהלי שם ובני יהודה רכשו להם טוב טעם היונים יודעי־חן ויחלו לבנות בתיהם ולקַשֵּׁט מעוניהם במעשה מלאכת מחשבת. ביהודה מצאה לה מהלכים חכמת חרשים כהציור, הַפִּתֻּחַ וְהַחִטּוּב⁹¹. היהודים יושבי אלכסנדריא ישבו זה כמאה שנה בקרב היונים ויהיו כמוהם בכל הליכותיהם ודרכי חייהם והמה באו בדברים עם אחיהם בני יהודה, אשר באו אלכסנדריאה לעתים מזומנים בדבר יוסף ועסקיו הגדולים בחצר המלך ובאופן כזה פלסו להם נתיבה ביהודה ארחות חיי היונים הַמְתֻקָּנִים בטוב טעמם והן הליכותיהם. אך במידה הזאת הלכה הלוך וחסור גם תֻמַּת־צֶדֶק עם הצניעות וטהרת המדות שהיו בני ישראל מְצֻיָנִים בהם עד העת ההיא. כמעט שהסירה האֻמה הישראלית מקרבה את המגרעות אשר דבקו בה מעמי אַסִּיָה שבניה, אשר למרות חפצה ורצונה היתה קשורה עמהם בקשר מדיני וחברתי שנות מאות רבות וַתִּטָּהֵר מזוהמתם וחלאת חטאתם והנה רבו המסבות, אשר לרגליהן התקרבה אל היונים ותאלף ארחות בני יפת עם חִנם ויפיפיותם; אשר תכסה על מעשיהם המקולקלים ודרכיהם הנלוזים.

גשם זהב כי יריקו על ארץ וממלכה, לא יַפרה צדק ולא יצמיח ישע ותהלה, כי אם עוד יכאיב כל חלקה טובה וישָרש כל מדה נכונה וכל דבר טוב בעם. האביונים אשר הורמו מאשפתות, השגו ויעשו היל, לא ידעו נפשם ולא הבינו לעמוד הָכֵן ברגל ישרה על המעלה העליונה אשר עלו עליה מבלי משים. הרעה, כי רדפו אחרי ההון וכל מעינם שמו רק לאסוף ולכנוס עשר ונכסים, לא גדלה כהמשיבה האחרת, כי הוסיפו סרה, בְחַקּוֹתָם את היונים כקופים לעשות ככל מעשיהם המקולקלים וירכשו להם את קלות־דעתם ודרכי חייהם הפרועים לשמצה, כי נטשו עמם וישכיחו מקרבם את כל ארחות המוסר ודרכי החיים הנובעים ממקור ישראל. היונים אהבו חיי החברה בהמון לרונן ולרועע על היין במסבות מרעים ומשתה תמיד. בהחקוי הזה לבדו עוד לא נמצא דבר רע. היהודים למדו אל דרכי היונים, כי במשתה היין תחת לשבת על כסאות סביב לשלחן, שכבו שלשה איש שלשה איש סרוחים על ערשותיהם, ויזמרו וישירו על היין מטוב לב. אולם בהשעשועים ההם עוד לא אמרה די תאות החיים עם אהבה בתענוגים. עוד מעט והפריצות וקלות־ראש אשר היו היונים מְצֻיָנִים בהן התגברו גם בין היהודים ותמשכנה אותם בכחן, עד כי נסחפו בזרם התאוה ורדיפת התענוגים. בכל ימי שבת יוסף בן טוביה לרגלי עסקיו באלכסנדריא, היו לו מהלכים בחצר המלך תלמי פהיליפַטר, שם פרצה משובת המדות כל חק וגבול. כל ימיהם עשו היונים האלכסנדריים כחגים ובלילה עשו תבל ומזמה, פהיליפטר התהלל באליל היין “דיאָניזוֹס” (Dionysos או Bacchus) ויאמר כי אבותיו המה יוצאי ירך האליל הזה הזה ועל כן חשב לנפשו חובה קדושה לכבד את אלהיו במשתה ושמחה הוללה. כל איש החפץ למצוא חן בעיני המלך הזה היה עליו לבא בברית “סוד־עליזים” מכבדי האליל “דיאניזוס”. יוסף בן טוביה בכל ימי שבתו באלכסנדריא היה קרוא אל הלחם בהיכל המלך ובסוד עליזים ומשחקים נטיו רגליו כמעט, כי נוקש בפח האהבה אל בת שובבה, אשה זונה ונצורת לב אשר יצאה במחולות בחצר המלך. אז גלה נגע לבבו לאחיו שלום ויבקשהו כי יעזרהו לעשות תועבה וזמה. אך אחיו שלום עשה בערמה ויבֵא אליו החדרה את בתו, ובעבור סערת החמדה נכלם יוסף ממעשהו ויקח את בת אחיו לאשה. מהמעשה הזה לבדו, כי נשיא בעמו, נכד שמעון הצדיק, ראש משפחה ואב לשבעה בנים, היה נכון לְהִנָּזֵר לבשת ולתור אחרי עיניו ותאותו הזוללה, נראה עד כמה פשה הנגע בין היהודים וער כמה תפשה אותם חמדת בשרים בלבם. בחפץ יוסף לעשות חנף לאדונו ומלכו הביא עמו את המנהג לחֹג חג־היין מאלכסנדריא ליהודה. בקץ ימי החרף ותקופת ימי האביב, כאשר יפרח עץ הגפן ותחל התסיסה השניה להיין המשומר ביקביו, יחֹגו היונים חַג־הַשִּׁכָּרוֹן לכבוד האליל “דיאניזוס” ברוב שמחה והוללות. שני ימים ישגו כל בני העם ביין ויתחרו איש את רעהו בגבורתם לשתות יין ושכר, גם ישלחו מנות כדי־יין לכל אשר אין נכון לו. מנהג חג־השכרון הזה מצא לו אז מהלכים ביהודה. עם משתה היין פרצה בכל עת גם חמדת בשרים בין העם וחֹרי יהודה העשירים שלחו רסן, פּרצו גדר ויעברו כל חק בְּהִתְמַכְּרָם לתאות נמבזות ויעשו ככל תעלולי היונים לשמוע בקול שרים ושרות, לעגוב על בנות תופפות ויוצאות במחולות המפזרות דרכיהן לכל עובר: אחד המושלים בימים ההם הוכיח בשבט פיו את משובת בני דורו הפרועים לשמצה וישא משלו ויאמר:

               הַרְחֵק רַגְלֶיךָ מֵאִשָּׁה זוֹנָה פָּן תִּלָכֵד בִּמְצוּדָתָֽהּ

               אַל תַּאֲזִין לְקוֹל מְשׁוֹרֶרֶת פֶּן־תַּדִיחֲךָ בְּנִכְלֶֽיהָ

               אַל תִּתֵּן לַקְּדֵשׁוֹת נַפְשֶׁךָ כִּי תָבֹזְנָה מַהֵר חֵילֶֽךָ⁹².

הטוב המדומה אשר הביא יוסף מאלכסנדריא ליהודה: חכמת חרשים, טוב טעם ודעת חן ונעימות, לא נשאו במאזנים יחד עם הרעה הגדולה אשר היתה כרוכה בעקבן, הפריצות ופריקת על הצניעות והתמימות בימים ההם, וגם הנבונים בעם החלו לדרוש ולתור, לחקור ולבקר אחרי דעותיהם והגיוניהם מכבר, וכאשר נפעלו גם הם מרוח היונים החלו להטיל ספק ולשים דופי בכמה עקרים והאמתיות של היהדות. אז מצאו רבים, כי אין חפץ לאלהים בחשוך האדם את נפשו מטובה והנאות גופניות, כי אין עיני ה' משוטטות על כל המעשים בהעולם הגדול – תבל ומלואה – ובהעולם הקטן – מעשי איש ותחבולותיו. למודי אפּיקורוס (Epixur) נתפשטו אז מאתונא לאלכסנדריא והתקבל דעתו בין היונים, כי האלהים המה כצל מהלכים ודבר אין להם עם העולם החומרי, כי זה כל האדם למלא חמדתו ולרדוף אחרי תענוגות החיים על פי דעת החן והיופי; הדעה הזאת מצאה מסלות בלב בני מרום עם הארץ באלכסנדריא, בפרשם ובארם אותם על פי חפצם ונטיתם. הדעות והמחשבות האלה הראו את פעלתן לרעה גם על יהודי ירושלים וגם הם התחילו “לחקור במופלא מהם” ויחדלו מתת כבוד לה' אלהי ישראל⁹³.

חשק החקירה היה נכון לפנות דרך אל פעלת העיון ההגיוני. לולא באה גם מריבה ומשטמה בין נטילי הכסף להוסיף רעה על רעת השחתת המדות ולהרבות הפרעות בישראל. בין בני בית יוסף בן טוביה, אשר עשו להם עשר והון מלכות פרצה מריבה אחרי מות אביהם, שבעת בניו הראשונים שטמו את הבן הצעיר הורקנוס, הנולד במחשבת חטא וזמה מבת אחיו שלום (עי' למעלה). הבן הצעיר הזה גבר על כל אחיו בכשרון ודעת, בחן ושכל טוב, אמץ הרוח וערמה ומזמה ואותו אהב אביו מכל בניו. בעת ההיא נולד בן זקונים להמלך פהיליפטר השטוף בזמה, אשר נודע אחרי כן בספר תולדות העמים בשם תלמי החמישי אֶפִּיפַנֶס (Ptolemaus V Epiphanes) וכל נשיאי הארצות, הערים והמדינות אשר בחילת־סוריא החישו לבא לקדם את המלך בברכת טוב ותשורות יקרות על הבן אשר נִתַּן לו ליורש העצר בימי זקנתו. בין הבאים האלה נטל גם על יוסף לרדת מצרימה ובאשר לא יכול לנסוע בעצמו ויבקש לשלח את אחד מבניו, אך כל בניו לא אבו ללכת באמרם כי לא נסו לעמוד בהיכלי מלך ותהי עצתם לאביו כי הורקנוס יהיה המביא ברכת אביו אל מלך מצרים, ומחשבתם היתה כי ילך הורקנוס ויפול ברעה; בלכת הורקנוס חשבו אחיו מחשבות־און להתנקש לנפשו, וישלחו מכתבים חרש לאלכסנדריא אל עושה דבר אביהם להגות אותו ממסלת החיים אך הורקנוס הצעיר באחיו היה ערום ובעל מזמות יותר מאחיו הגדולים וידע ללכת עם החיים ולתפוש את המלך ושריו בלבם בשפתי חן ובהמשאות היקרות אשר נשא, והאשכר היקר אשר הקריב הוא אל המלך פהיליפטר – מאה נערים נושאים בידיהם כל אחד ככר כסף מנחה להמלך ומאה נערות וככר כסף בידיהן מנחה להמלכה – עלה בערכו על כל התשורות אשר הביאו למלך שרי המדינות בכל ארצות מלכותו. הורקנוס נקרא אל שלחן המלך וברוחו האמיץ ומדברו הנאוה וחן הליכותיו ועוד יותר בשאתו משאות אל שרי המלך ומשרתיו, היה לאהוב פהיליפטר ונאמן בבית המלוכה. לָבֵש גאות ועוטה הוד והדר שב הורקנוס ירושלימה, אך אחיו הגדולים, אשר קנאו בהצלחתו, שמו לו אורבים על הדרך ויתנכלו אז להמיתו; והורקנוס ידע כי אחיו חורשים עליו רעה וידע לְהִזָהֵר והוא עם בני לויתו עמדו על נפשם ותטוש המלחמה ביניהם. ותגבר יד הורקנוס וַיָמֶת שנים מאחיו והנשארים נסו על נפשם. אך בבֹאו ירושלימה ראה הורקנוס, כי יוסף אביו אסף ממנו את שלומו וטובו, כי מרה נפש יוסף על בנו, אשר בזבז אוצרותיו באלכסנדריא ויכלה את הונו בכל הימים אשר היה בחצר המלך. הורקנוס ראה כי לא תהיה לו תקומה בשבתו בירושלים ויצא מאת פני העיר וכנראה שם פניו לאלכסנדריא.

עוד לא פרצו ריב משפחה ומדנים בין אחים מעל לבית יוסף, ועוד לא נגעו דברי ריבות אלה אל העם היושב בירושלים. עוד לא חש איש את הרעות הגדולות והתלאות האיומות אשר התעתדו לבא על בית יהודה מהמשפחה הזאת אשר נטעה על אדמת יהודה את כל דרכי היונים הרעים ומעשיהם המקֻלקלים. מחוץ נראה, כי יתענג העם אשר ביהודה על רוב שלום ולעין רואה בלי התבוננות יתרה הפיקו פניו רצון, מנוחה וחיים טובים שלוים ושקטים, עשר והרוחה פרצו בארץ ולא נבצר מהם גם חפצם לשַׁוֹת חן על דרכי חייהם ולבלות ימיהם בנעימים. העמים שכני יהודה, אשר מאז ומעולם צררו אותם בנכליהם לא הוסיפו עוד להרגיזם, כי נפל פחד נגיד יהודה יוסף בן טוביה עליהם ולא נועזו עוד לשפוך בוז על היהודים זְעֻמי נפשם, הנה כן התאוששה וַתִּוָּסֵד אֲגֻדַּת בני יהודה עלי ארץ ותכון עֶמְדָתָם המדינית מאד. מעמד בטוח כזה לא היה עוד ביהודה מיום מות נחמיה בן חכליה, אך במדה הזאת, אשר התרומם העם ויתערה כאזרח רענן במצבו המדיני, כן החל לרדת במעלות רוחו, להתכחש למקורו, וסגלותיו וחמודות נפשו פנימה. מן כתבי הקֹדש אשר נתפשטו בימים ההם כבר נראה, כי בני מרום עם הארץ זנו אחרי התאות הגופניות וישגו באהבה בהמית על עלמות ופילגשים אין מספר, אֹהֲבֵי תֹם ומצניעי לכת הסכינו לצאת אל הכפרים לבל תראינה עיניהם את הפריצות וקלות ראש, אשר התגברו בין יושבי הערים, ההולכים בדרכי היונים בימי קַלְקָלָתָם, וזנות תירוש ויין לקחו את לב היהודים הַמִּתְיַוְנים. מרחוק כבר נראו עקבות המשובה המתפרצת לבא בגבול יהודה, רוח־שקר־ההתכחשות למקור ישראל ולכת בדרכי יון כבר עברה בארץ ועתות אחז ומנשה היו נכונות לשוב, אם גם בפנים חדשות ותמונה מְשֻׁנָה, אך בחפץ אחד לְשָׁרֵש מלב בני יהודה עקרי היהדות ויסודותיה, והסכנה אשר היתה מרחפת עתה על פני היהדות והאֻמה גדלה ורבה מאשר לפנים, כי מן הקדש יצא מחרף מערכות היהדות ומבית הכהן הגדול נושא האמונה ונגיד יהודה יצאה החנֻפה – הכחש והבגידה – על כל הארץ.

במות יוסף נכד שמעון הצדיק (בש' 278 לפני חב"ש) עוד רבה המשטמה והשנאה בין בניו ואל הפרעות האלה נלוו גם סכסוכי המדינות מחוץ. כנראה נחלו בני יוסף מאביהם את חכירת המסים במדינות חילת־סוריא וּמִשְׂרָתו בתֹר נגיד ונשיא בעמו, ומאשר כי מכל בני יוסף היה הורקנוס הצעיר נודע בשער המלך תלמי פהִילִיפַטר, יש לשער, כי מטעם המלך באלכסנדריא נתנה לו העז והמשרה במקום אביו הנשיא. אז רבתה המשטמה בין האחים ובבא הורקנוס ירושלימה להנהיג שררה על העם יצאו אחיו לקראתו ביד חזקה ויטו לב רבים להתקומם נגדו ולגרשו מן העיר. אך גם הוא מצא לו בני ברית ואוהבים אשר תמכו בידו וריב ומדון פרצו בקרב העם היושב בירושלים ומלחמת איש באחיו היתה קרובה לפרוץ. אך הכהן הגדול שמעון בן חוניו השני⁹⁴, בן הכהן הגדול, אשר בסִבַתו התחזק יוסף ויעל לגדולתו – עמד אז בפרץ, וכאשר חזק הוא את ידי בני יוסף הגדולים הכריע את הכף לטובתם וכל העם נטה אחריהם. הורקנוס לא עצר אז כח לעמוד בפני מריביו ויצא מאת פני העיר. קרוב לשמוע כי הלך לאלכסנדריא להגיש שם עצֻמותיו, אך גם שם לא מצא עוד אזנים קשובות. מגנו ואוהבו המלך האוילי ושטוף בתענוגים תלמי פהיליפטור מת (276 לפני חב"ש) ובמותו רבתה המהומה והמהפכה בכל ממלכת מצרים, כי השאיר אחריו ילד בן חמש שנים ליורש כסאו הוא תלמי החמישי אֶפּיפַנֶס (Ptolemaus V Epiphanes) (מלך מן 275 עד 251 לפני חב"ש) ומושכות הממשלה אחזו אנשים ריקים ופוחזים מיושבי שער המלך, אשר היו לאומני המלך הצעיר והמושלים בשמו: אַגַתְּהוֹקְלֶס (Agathokles) ואחותו אשת זנונים ונצורת לב ובני משפחתם הראו להעם צַוָּאַת המלך המת, כי אותם מִנָּה לאומני המלך הרך והעוצרים בעם עדי יגדל ויאחז המשרה בידו. אך בני העם אשר במצרים שנאו את האנשים האלה שנאת מות ויתקוממו כאיש אחד ותפרוץ מלחמת שערים ומהומה ומהפכה בכל מצרים. ויהי כאשר הפך הזמן בלהות על ממלכת היונים־המוקדונים במצרים ובית התלמיים הלך הלוך ודל ויתעוררו שני מלכים רבי פעלים וגבורי כח ושואפי כבוד לרשת ארצות ולכבוש ממלכות: אנטיוכוס הגדול מלך הסילַיצידים בסוריא העליונה ופהיליפפ מלך מוקדוניא. זה הראשון עלה בחילת סוריא ויכבוש ערים ומדינות רבות וַיִתְעַתֵּד גם להעביר צבאותיו אל ארץ מצרים ולהבקיענה אליו. עם המלך האדיר הזה החל גם פרק חדש בדברי ימי עם יהודה.

בעת מלחמת האיתנים מהרו ויחלטו בני יוסף הגדולים, או כאשר יכנו אותם יודעי העתים: בני טוביה, לתת יד לאנטיוכוס משנאתם את שרי המלוכה במצרים, אשר החזיקו בידי אחיהם הורקנוס זעום נפשם. בני טוביה דברו על לב רבים כבני עמם לפשוע במצרים ולתת יד אל “מלך הצפון”, אשר בא ביהודה “בחיל גדול וברכוש רב”. הכתובים יתארו את האחים ההם כבוגדים “ופריצי עם המתנשאים להעמיד חזון”, ובאמת נראֵם במרוצת המעשים בתֹר אנשים בעלי רוח שפלה ולב עקוב, אשר שאפו רק נקם וידרשו הות נפשם ולמען עשות נקמות באחיהם הורקנוס איש עברתם, לא שמו על לבם, כי מביאים הם אסון נורא על עמם וארץ מולדתם בכרתם ברית ידידות עם אויבי ממלכת מצרים. בני טוביה פתחו את שערי ערי יהודה לפני אנטיוכוס ויקבלו על מלכותו עליהם ובני המִפלַגָה, אשר נטתה אחרי הורקנוס וממלכת מצרים לא עצרה כח להתקומם נגד חפצם. כה בא הקץ על ממלכת בית תלמי לַגוּס בחילת־סוריא ויהודה אחרי ממשלת מאה שנה ומלכי סוריא לבית סיליקיה היו לאדוני הארצות האלה (בש' 272–273 לפני חב"ש).

אך בכל המהומה והמבוכה אשר מלאו את מצרים עוד נסתה הממשלה הרופפה באלכסנדריא עוד הפעם את כחה ותגבר חילים להשיב לה את הארצות אשר נקרעו ממנה. אוֹמֵן המלך הצעיר והעוצר בעם אַגתְּהוֹקלֶס פזר הון עתק וְיִמָצֵא לחפצו שר צבא גבור, אשר היה המצביא על חיל שכירים ממדינת אטָלִיַה (Aetolien) ושמו סְקֹפַּס (Skopas) ואנשי חיל השכירים האלה הגיחו במדינות חילת־סוריא ויהודה ובימים מעטים נכבש חלק גדול מן הארץ לפניהם ויתקעו יתדם בעבר הירדן מזרחה וימה. בני טוביה ובעלי בריתם בירושלים אשר נטו אחרי אנטיוכוס התאזרו עז לעמוד בפני אנשי חיל השכירים האכזרים והפראים, אך נשתה גבורתם וירושלים נלכדה ברעש מלחמה לפני סְקֹפַּס ואנשי חילו הרבו לשום שמות בהעיר והמקדש ויגירו על ידי חרב את כל אלה, אשר נודעו לנוטים אחרי מלך סוריא (271 לפני חב"ש). רבים מתושבי ירושלים נסו מנוסת חרב, אז שם סְקֹפַּס משמר על התושבים, ולמען השגב בירושלים כבעיר בצורה הושיב את בני חילו בהבירה או במצודת אקרא בקרן צפונית מערבית להמקדש. אז גברה יד בעלי ברית מלכי מצרים התלמיים, אך סְקֹפַס לא בצע מעשהו לכבוש את כל יהודה וחילת סוריא ולהשיבם אל המלך הרך תלמי החמישי אֶפִּיפַנֶס. אנטיוכוס העמיד צבא רב עם שנהבים לקראת שר צבא חיל השכירים סקפס וישתער עליו בעם כבד ויך חזקה ותטוש מלחמה איומה והרג רב ביניהם בהעמק הגאוה המשתרע לרגלי הר חרמון בקרבת מצודת ההרים “פַּנְיָן” על יד מקורות הירדן. שם כשלה גבורת סקפס ותבוסת חילו היתה שלמה תחת להגן על הארצות, אשר בהם יעברו צבאות “מלך הצפון” אל מצרים, נס שר הצבא זה אל צידון הבצורה ויסגר שם. אך אנטיוכוס מהר אחריו “וישפוך סוללה וילכוד ערי מבצרות”: צדון וצור, “ויעמוד בארץ הצבי” ויכבוש עיר אחר עיר בעברי הירדן מזרחה ומערבה. אז היתה עת צרה לעם יהודה, כי אנשי החיל משני המלכים הנלחמים עשו שמות בארץ וגם חלק לב בני יהודה לשתי מפלגות: להנוטים אחרי המלך הראשון והמצפים חיים וחסד וישועת ארצם מהמנצח החדש וינצו ויריבו ביניהם גם בעלי בריתם להגדיל המבוכה ולמרבה המהומה. בת יהודה דמתה אז לאניה סֹערה בלב ים, אשר תחֹג תנוע ממשברי מים וצנפה כדור תִצָנַף מחמת גלי הים השואפים לבלע ולהשחית. שני הנלחמים הכו את הארץ ויושביה מכות גדולות ונאמנות ורבים הלכו שבי ונמכרו לעבדים ולשפחות.

אחרי אשר הבקיע אנטיוכוס אליו את הערים בעבר הירדן מזרחה: בשן אבילה וגדרה ויבֹא גם בשערי “שמרון” אשר במערב הארץ, הגיח עם חילו לעמת ירושלים. שם כבר נמצאו ראשי המפלגה, אשר נטתה אחרי המלכים הסוריים לבית סיליקוס וירבו לדבר על לב התושבים לתת ידם לאנטיוכוס ולקדם פניו בכבוד בגשתו אל שערי העיר. אז יצאו לקראתו גדולי העם אשר בירושלים: חברי הועד הגדול והכהן הגדול בראשם ויקבלו את גדודיו באהבה ורצון ויכלכלו אותם ואת בעיריהם ושנהביהם במזון ומספוא. עוד נמצא בהבירה אקרא חיל המשמר אשר לשר הצבא סקֹפס, אך אנטיוכוס שם מצור על המצודה ויושבי ירושלים תמכו ידי אנשי חילו. אנטיוכוס ידע להוקיר את עזרת היהודים וישלח מכתב מלא אהבה ורצון אל שר צבאו תלמי (פְּטָאלָעמאָאוס) בן ארָפִּס להביע להיהודים את תורתו ולהבטיחם את חסדו ורצונו. בהמכתב הזה יצוה להושיב את הערים הנשמות ולהשיב שם את הנדחים והנפזרים, לחזק בדק בית המקדש ולחדשו ולפארו. ויצו לתת עצים לבנין עמודיו מיערי הלבנון, ולכל נדחי ישראל אשר ישובו ירושלימה עד חדש תשרי (Hyperberetaios) (ש' 270 לפני חב"ש) יקרא דרור ממשא מלך ושרים במשך שלש שנים. אנטיוכוס בכלל הקל על המסים מעל הארץ לחברי בית דין הגדול, הכהנים והלוים המשוררים קרא דרור ממניות המלך וכסף גלגלת מגנזי מלכותו נתן עשרים אלף אדרכמונים לקרבנות נסכים ולבונה בבית המקדש מלבד קמח, חטים ומלח במדה מרובה. נתן פקודה, כי כל בן נכר לא יפרוץ לבא אל הקֹדש מבלי רשות היהודים. גם לא יזידו להביא ירושלימה בהמות וחיות טמאות או נבלות וכל דבר טמא והעובר על הפקודה יענש בכסף ענושים, להכהנים משרתי הקֹדש ולכל השבוים אשר נמכרו לעבדים קרא דרור ויתן להם לשוב איש אל ארצו ואחזתו. אנטיוכוס החזיק מעמד בחילת סוריא וארץ הצבי, כי נשברו זרועות “מלך הנגב ומבחריו מאין כח לעמוד”. אך הוא לא אמר די בנצחונותיו וישם עיניו במצרים לעלות על הארץ הזאת וללכדה אותה ואת הארצות בנותיה, וחפצו היה נכון לקום בידו, כי ירדה אז ממלכת מצרים פלאים בימי ממלכת מלך נער ורך. אך הרומאים, אשר גברו אז חילים אחרי הכריעם תחתיהם את קרתהגא והגבור הנערץ הַנִבַּל, ויחשבו מחשבות לרשת עוד משכנות לא להם, שמו חֹק וגבול לחפץ אנטיוכוס ובקול מושל קראו לו: עד פה תבא ולא תוסיף. אז הורה והוגה מחשבות גדולות להלחם ברומא ואחרי נצחו אותם במלחמה לספח אל ממלכתו כל ארץ יון ואסיה הקטנה. למען ידע כי לא יתקוממו למולו בני הערים אשר באסיה הקטנה הוציא אַלְפַּיִם משפחות יהודים מבבל וארם נהרים ויושיבם בלידיא ופריגיא (לערך 260 לפני חב"ש). כי בהיהודים בטח לבו, אשר ישמרו לו את הברית ואת החסד ולא יתנו להיונים תאבי תמורה ושואפי מרד ומהפכה להתקומם למולו. אנטיוכוס נתן להיהודים האלה חקי דרור ומשפט אזרחים, כלכל יושבי הארץ ויותירם עוד לטובה בחקים ומשפטים לטובתם על יושבי הארץ מעולם. בתי אבות אלה היו ראשי כנסיות יהודה בערי אסיה הקטנה: עפֶזוס (Ephesus), סַרְדֶס (Sardes) וּפרְגַמּוּס (Pergamus): בני קהלת יעקב אלה היו אמונים לעמם וקשורים בעבותות אהבת הדת אל ירושלים והמקדש שנות מאות רבות אחרי כן.

הטובה הרבה אשר היתה צפונה לבני יהודה יושבי בבל אשר נטע אנטיוכוס על אדמת אסיה הקטנה היתה לאין ואפס בגדל לבב המלך הזה וקלות דעתו להתגרות ברעה, לנסות דבר מלחמה עם הרומאים, אשר בימים ההם כבר עלה כוכב הצלחתם, עד כי לא עצר כח לעמוד נגדם ועל יד העיר מאגנעזיא (בימי החרף שנת 260 לפני חב"ש) נשברה זרוע עזו וחילו הרב והעצום הֻכה מכה נצחת מהרומאים המעטים ממנו, עד כי נכנע לפניהם ויתן להם לרשת את המדינות אשר כבש בארץ יון וחלק גדול מארץ ירֻשתו באסיא הקטנה וימסור להם את כל אניות מלחמתו ושנהביו וַיֵאָנֵס גם לשלם כסף ענושים הון עצום ורב במשך שנים רבות ולערֻבה נתן בידי זקני רומא את בנו השני אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶּס, אשר שמו וזכרו נמצא כתוב בספר תולדות יהודה בדם בני העם הזה השפוך בידי הצורר הזה. הגאות אשר לבש אנטיוכוס הראשון הנקרא בפי רבים בשם הגדול היתה לו למכשול ולפח ולמוקש גם לכל בית מלכותו. למען תמצא ידו לשלם לזקני רומא את כסף הענושים שלח ידו במקדשי האלהים אשר להעמים היושבים בארצות ממשלתו ויבוא אל היכל בֵּל אשר בעֵילָם המדינה לקחת את האוצרות הספונות שם משנות דור ודור ובזה העלה עליו חמת יושבי הארץ על חללו את הקֹדש להם ואז “נכשל מלך הצפון” ויפול שדוד וימת בידי המתקוממים (בש' 257 לפני חב"ש). ויהי הדבר הזה לאות גם לבנו, אשר הניף ידו על קדושי עם ישראל ובזה נתעוררה האֻמה ותקם לחיים חדשים, בקנאה קנאתה לאלהים חיים, אלהי ישראל. ההתקוממות הזאת – באחריתה – היתה נסבה כי הלכה מלכות בית סילייקוס הלוך ודלה עד כי נפלה ולא הוסיפה קום.

אמנם עד כה וכה והפרץ אשר נפל בחומת בית יהודה, ההריסה בחיי הדת והמוסר בכנסת ישראל פנימה, אשר נראו מימי הנגיד יוסף בן טוביה חוכר המסים, התגברו עוד יותר ויותר בימי המלחמה הארוכה בין מלכי מצרים וסוריא על דבר חילת סוריא והארצות בנותיה, ויגדלו ויתרחבו בין כל פנות העם לרגלי ריב־מפלגות מהנוטים אחרי אחד משני המלכים הנלחמים. בני טוביה והנלוים עליהם לא שמו פדות בין מפעל טוב לרע וכל הדרכים היו ישרים לפניהם, אם רק דִמו כי יוליכו אותם אל חפצם ומשאת נפשם – כי תגבר ידם במשפט עם אנשי ריבם – להסיר את המפלגה האחרת מעל פני ההנהגה המדינית ולהכחידה מן הארץ. ראשית מפעלם היתה לָעז במָעוז עם נכר – הם דרשו לְהֵעָזֵר, לא לבד בעזרת היונים המוקדונים אדוני הארץ ומושליה באנטיוכיא כי אם ששו משוש גם את העמים האחרים שכני יהודה, לבקש אהבתם וּלְהִשָּׂגֵב בישועתם, לא לבד בני העם המושל היונים־המוקדונים תושבי הערים בארץ ישראל, כי אם גם בני השבטים יושבי הארץ מעולם שנאו תכלית שנאה את היהודים בחטאת נגידי יהודה; כי לא אבו סלוח להם, על כי זמן רב היו הם ורכושם נתונים תחת ידי היהודים חוכרי המסים אשר נגשום וירעצום. השנאה הקדומה ומשטמת ימות עולם ושנים קדמוניות חזרה ונעורה בימים ההם ביתר שאת ועז וגם שמות העמים צוררי יהודה בנכליהם לא נשתנו משכבר הימים וַתֵּרָאֶה תקופת העת הזאת כחזון העתים בימי שפוט השופטים: אדום ופלשת שבו שנית לחרוש רעה על ישראל ולהשחית נחלתו ובכל עת מצוא נתנו אותותיהם אותות משטמתם העזה ושנאתם הכבושה אל עם עברתם מאז ומעולם. בצפון הארץ הרבו הָרַע השמרונים צרי יהודה ובנימין ומנדיו מלפנים. למען הסר מעליהם נגע השנאה הכללית, להקים עצת־שלום בינם ובין שכניהם, החליטו בני יהודה אוהבי ימים לראות טובה גופנית, להתקרב אל העמים שכניהם, בשפתם והליכותיהם, בארחות חייהם ומדותיהם וביותר שקדו לְחַקּות אֶת הַיְוָנִים ולהתדמות אליהם. בזה דמו לרכוש אהבתם, למצוא חן בעיני אדוני הארץ שרי הצבא ופקידי המדינה ויהיו למגן בעדם וַיִּכָּבְדו בכבודם. קציני־ירושלים הזונים אחרי דרכי היונים עוד העמיקו סרה, כי החליטו לחנך את בני דור נולד על פי דרכי היונים. כי יקומו נערי ישראל וישחקו לפניהם במרוצתם במעגלה במערכה להתחרות איש ברעהו, לבנות בית־משחק במרום העיר ללמד בני יהודה לְהֵאָבֵק ולהתרגל בתנועות הגוף, להחליץ עצמותיהם, ללמד ידיהם לקרב על ידי מהירות התנועה ורגליהם לעמוד ברגל ישרה על מקום המערכה – או אז יוכלו לדבר את אויביהם בשער ולא יוסיפו עוד לשאת כלמת הגוים. זאת חשבו המעולים שבין היהודים אשר דושו ללכת בדרכי היונים. ומנהג היונים היה, כי יבאו הנערים והבחורים על מקום המערכה והמשחק לרוץ במעגל ערום מבלי לבוש, לבל יפריעום בגדיהם ומסוה על פניהם. טובי היונים חשבו מחשבות להעביר את המנהג הפרוע הזה, אשר משך אחרי חהטאים ותועבות נאלחות ונמבזות ולשָׁרֵש אחריו, אך היהודים אשר חמדו ללכת בדרכי היונים החרו החזיקו לתת להמנהג הפרוע הזה מהלכים בקרב עמס ולעשות כהמקֻלקלים שבהיונים. היהודים הַמְחַקִּים כקפים את היונים, אשר נקראם בשם: הַמִּתְיַוְּנִים (Griechenlinge) היו למפלגה גדולה ורבת המספר בעם, וכמובן מאליו היתה יד העשירים והאצילים ראשונה במעל. אל הַמִּתְיַוְּנִים נמנה גם אחד מבני הכהן הגדול יֵשוּעַ אשר נקרא בשמו היוני יַזוֹן (Jason) ובדרכיו הלכו גם כהנים רבים, “אשר עזבו את עבודת המזבח ויבזו את הקֹדש ויחפזו ללכת אל בית המשחק”⁹⁵. בני יוסף, אשר נשארו עוד בחיים ונכדיו, הנודעים כלם בשם “בני טוביה”, היו ראשי העדה הרעה הזאת. ראו היהודים הזונים אחרי דרכי היונים, כי המשחקים והמנהגים החדשים זרים לרוח דעת משה ויהודית וביותר תחשב לפריצות וחטאת זמה והבל, כי ילך איש במקום רואה ערום מבלי לבוש, ויחמסו מזמות לפרק על התורה מעליהם ואז סמכה חמתם על כל המחזיקים בדת משה וּמָסרֶת אבות. התבוללות, והתערבות בהיונים עובדי האלילים היתה כל מאוים וחפץ לבם, אל הדבר הזה נשאו נפשם כל אדירי־יהודה הַמִּתְיַוְּנִים. אז היתה עת צרה לתקומת ישראל בתור אֻמה ולקיום התורה והדת. הגדרים וְהַסְיָגִים אשר עשו לתורה עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה היו ללא הועיל, כי “בני פריצי עמם” הרסו הסיָגים, הפילו חיל וחומה ובגבה אפם אמרו לקצץ בנטיעות היהדות ולקעקע את כל הבירה.

כהחזון הנראה בכל דברי עם ועם, אשר לֹא נִסַּע יִתְרוֹ ממנו ולא נואל ונבער מדעת עצמו נראה גם בתולדות עם יהודה. נטיה יתרה לעבר האחד משכה אחריה הפרזה והפלגה לעבר השני. אלה, אשר בכאב נעכר ולב נשבר ראו את בני פריצי עמם פורצים גדר התורה ורומסים חקי ה' ברגל גאוה, נדברו איש אל רעהו ויהיו לעדה ואגֻדה אחת, לחבר אנשי אמונה מחזיקים בדת מורשה ושומריה כבבת עינם. מרבית החברים היו מקרב הנזירים ויהיו נקראים בשם “קהל חסידים” או “עדת צדיקים”. הפרץ בין שתי המפלגות היה רחב מאד והשנאה ביניהם קשה ועזה; איש מהם לא הבין למחשבות רעהו, כאלו לא היו בני עם אחד וקרובים איש אל אחיו בקרבת משפחה. מאויי לב היהודים הַמִּתְיַוְּנִים ומשאת נפשם, היתה תועבת נפש החסידים, כדבר בליעל, רֶשע ובגד בוגדים ויקראו להם בשם: “מרשיעי ברית”, “פריצי־עם” ו"עוזבי ברית קדש", ועל כל הקדוש הנערץ והנשגב בעיני החסידים שפכו בוז ולעג מִרְבָּה להכיל כל הזונים אחרי דרכי היונים כאוֶלת וסכלות, אשר תשים מכשולים על דרכי העם ותהיה לו למוקש באגדתו המדינית ותקומתו. אל קהל החסידים נמנו בלי ספק גם שני המורים בעם: יוסי (יוסף) בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. שני החכמים האלה היו ראשי בתי מדרש לתורה ונפלגו בדעותיהם על דבר התלמוד והמעשה. יוסי בן יועזר הגדיל מעלת התלמוד והעסק בתורה על המעשה והוא היה אומר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים וֶהֱוֵי מתאבק בעפר רגליהם, וֶהֱוֵי שותה בצמא את דבריהם. לעמת זה רומם יוסי בן יוחנן תחת לשונו את מעשה הטוב והצדקה ולדעתו לא המדרש (התלמוד) העיקר כי אם מעשה הצדקה והצנע לכת והוא היה אומר: “יהי ביתך פתוח לרוָחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה”⁹⁶.

בין שתי הַמִּפְלַגוֹת הַקִיצוֹנִיוֹת – עמד רוב מנין העם באמצע. העם אמנם מצא קֹרת רוח בדרכי היונים והליכותיהם, טוב טעמם וחין השכלתם; גם לא הביאו נפשם בעֹל הגדרים לקדש עצמם גם בהמותר להם על פי חקי התורה כמעשה החסידים והנזירים; אך גם לא נתנו צדק לעלילות הַמִּתְיַוְּנִים, פורצי חק ומרשיעי ברית. בְּרֻבּוֹ היה העם חרד על תורתו ומורשת אבותיו ולא לבו הלך להמיר כבוד התורה בההשכלה היונית וכשפיה הרבים, להוציא ישן מפני חדש. בהתלקח הריב בין החסידים ומרשיעי ברית, בהתלהב הרוחות במחנה הנלחמים מזה ומזה נמשכו גם העומדים בַתָּוֶך בעמק המלחמה וַתְּאַלְּצֵם להוציא את כל רוחם לשית ידם אל החסידים או אל הזונים אחרי דרכי היונים, למען דעת בני שתי המפלגות אם להם המה או לצריהם. עוד נמצאו הנהגת המקדש והמשרות העליונות במדינה בידי הנאמנים בברית התורה. הכהן הגדול חוניו השלישי בן שמעון הצדיק השני עמד בראש העם ויהי נגיד־יהודה מטעם המלך. סופרי הזמן מתארים אותו, כאיש טוב ונוח לבריות, אך שומר תורה ומקנא לאלהיו ועמו. “בימיו היה שלום בקריה הקדושה וחקי יְיָ נשמרים ונעשים, כי לבב חוניו שלם עם יְיָ אלהיו ושונא לכל פעלי עול”, עליו נאמר, כי “תמים היה בדרכיו, רדף צדקה וחסד מנעֻריו וחן הוצק בשפתותיו”⁹⁷. על כן סמכה עליו כל חמת היהודים־הַמִּתְיַוְּנִים וישנאו אותו שנאה נצחת. הגדולים שבשונאיו היו שלשה אחים, בני משפחת אצילים משבט בנימין: שמעון, חוניו וביונית מֵינֵילָאוּס והשלישי לִיזִימָכוֹס ועל ידיהם החזיקו האחים בני טוביה. אלה האחרונים שנאו את הכהן הגדול גם על עמדו בברית־ידידות עם אחיהם איש עברתם הורקנוס שנוא נפש אחיו וכל בית אביו. כנראה ידע הורקנוס גם לרכוש אהבת מלך מצרים החדש תלמי החמישי אֶפִּיפַנס (Ptolemäus V Epiphanes) ויתן לו משרת פחה או חכירת המסים בארץ עבר הירדן מזרחה. שם בחר לו מקום לשבתו וגם שם התגלע גאון לבבו ושאיפתו לשררה והון, כי העלה מסים על כל שבטי הערבים ובני נביות השכוני באהלים, אישר במסבי הערים מידבא וחשבון, ככל אשר עשה יוסף אביו, בימי היות לו עז והעצומות מושל בחילת סוריא. הורקנוס אסף הון עצום מאד וכאשר נסו העמים להתקומם נגדו ויצא לקראתם בחרב מלחמה ויך בהם מכה רבה וישב מהם שבי, המית נגידיהם בחרב ואותם מכר ממכרת עבד. באספו עשר רב ועצום בנה לו מצודת־סלעים יפה ונחמד להלל במסבי העיר חשבון, וישם חומותיה אבני שיש לבן וימלא אותה בשכיות החמדה סגלת חכמת חרשים, תבנית כל חיה מחֻטבות מאבני שיש ויטע בה כרמי חמד ופרדסי תפארה עם בארות יורקי מים ויקרא להמצודה הזאת בשם “טירָת” (Tyros). פה בלה הורקנוס ימיו בטוב בחברת רעיו ומיֻדעיו; ומיראתו את אחיו, אשר לא חדלו להתנקש לנפשו, הקיף את מצודתו בתעלת מים רחבה ועמוקה ויבצר את חומת המצודה ויעש משמרת למשמרת לבל יחדור איש זר אל מכון שבתו. ימים רבים ישב הורקנוס במצודתו הרחק מירושלים מקום מושב אחיו ושונאיו בנפש. וברבות הונו ויאבה להפקיד אוצרותיו במקום לא תשיגם יד אויביו שלח את כספו אל הכהן הגדול חוניו להיות למשמרת באוצר בית ה', אשר גם בני והנכר נתנו כבוד לשמו ולא נועזו לחלל את הקדש. כה היתה ברית־ידידות כרותה בין הורקנוס והכהן הגדול. לרגלי הדבר הזה ומשנאת הכהן הגדול את תעלולי הזונים אחרי דרכי היונים, שראו אותו בני טוביה הגדולים וראש מפלגת היהודים הַמִּתְיַוְּנִים שמעון אשר על הבית למטה בנימין, שנאה נצחת, במשמרתו זאת המרה פי הכהן הגדול ולא סר למשמרתו. אז אמר חוניו לשום קץ להשערוריה הזאת וַיָגָל את שמעון הסורר וכנראה גם את אנְשי עצתו בני טוביה מירושלים. במעשהו זה הֵמַר הכהן הגדול עוד יותר את לב אלופי יהודה אשר אמרו להיות לעם אחד עם היונים וחמתם עלתה עד להשחית עד כי אש המשטמה נשקה בבית יעקב ותאכל סביביו.

שמעון הבוגד ומתי סודו הַמִּתְיַוְּנִים הורו והוגו מחשבות און ועמל לנאץ כל קדש ולחלל את המקדש בחפצם לעשות נקמות באיש עברתם ויקם שמעון וילך אל אַפֹּלונִיוס בן תַּרְשִׁי נציב ארם וצור, ויגל את אזנו, כי במקדש ה' נמצא אוצר כסף וזהב אשר לא יספר מרוב ובהאוצר הזה יש כסף רב מדי צרכי העבודה אשר הביאו אנשים רבים למשמרת ולמלך שֹוֶה לקחתו, כי האוצר הזה איננו קנין ההיכל ולגנזי המלך יבא. אפלניוס לא אֵחר להודיע הדבר להמלך סִלֵיקוס הרביעי. אשר אוצרותיו דללו ונתרוקנו בעת ההיא, בהעלותו כסף ענושים הון עתק מדי שנה בשנה לזקני רומא, ככל אשר שמו על אביו אנטיוכוס הגדול בהכריעם אותו במלחמה; על כן שמח המלך למצוא מוצא לכסף וישלח את שר האוצרות הֵילִידוֹרוֹס ירושלימה להביא אנטיוכאה את כל הכסף הנמצא בהיכל ה'. ויעבור הילידורוס את ארצות ארם וצור לתומו ויבא ירושלימה ויצא הכהן הגדול לקראתו, ויהי כשמע הכהן את חפץ בֹאו ומגמת פניו וירגז תחתיו ויתאמץ להתנגד אל המעשה הזה, אשר הוא חמס מעשקות לא במשפט ולא בצדק, גם הוכיח, כי לא רב הרכוש הספון בהיכל ה' ושקר ענה שמעון בהמקדש, כי כל רכוש האוצר לא יעלה ליותר מן ארבע מאות ככר כסף ומאתים ככרי זהב, ומקצתו הפקד פקדון למחית יתומים ואלמנות ומקצתו הוא רכוש הורקנוס⁹⁸ “ומי זה יערב לבו לשלח יד באוצרות האנשים, אשר הפקידו רכושם למשמרת במקדש יְיָ הנכבד והנורא על פני כל הארץ”⁹⁹. אך הילידורוס לא שעה לדברי הכהן ובהשענו על מצות המלך, היה נכון לפרוץ אל הקדש ביד חזקה, אז קם שאון בעיר וכל יושבי ירושלים אחזו שער וירגזו תחתיהם, כי לא היה עוד כדבר הזה, אשר יבוא איש נכרי מעובדי האלילים לחלל את הקדש למעול מעל בכסף התרומה המונח שם למשמרת, ותהום כל העיר ויקהלו אל בית ה' לצעוק אל ה' בצר להם, כי ראו את היכל הקדש נכון לשרקה וחרפת הגוים¹⁰⁰. מצוקת העם הגיעה למרום קצה והילידורוס ואנשיו עמדו הכן לבצע את מזמתם הרעה והנה קרה פתאום מעשה אשר הרעיש לבב שר האוצרות ויניא אותו ממחשבתו הרעה. מסופרי העתים לא נוכל להציל דברים ברורים על אדות המעשה הזה וההגדה התמימה פרשה עליו את העננה למסך ותדבר נפלאות לאמר: בגשת הילידורוס לבצע מזמתו הרעה, נגלה לעיניו מראה אדיר ואיום, והנה סוס אביר חבוש בפארו ועליו רוכב איש אשר מראהו כמלאך אלהים איום ונורא לבוש שריון זהב, וירץ הסוס בכל כחו לקראת הילידורוס ויגפהו בשתי פרסות רגליו ויפל לארץ ויתעלף ובשוב רוחו אל קרבו ויקם ויחי; אחרי התפלל בעדו הכהן הגדול, שב אל אדונו ומלכו ויספר לו את מעשה ה' השוכן בירושלים הנורא אשר ראו עיניו וייעצהו לבל ינסה עוד לשלוח ידו בהיכל הקדש לה' אלהי ישראל¹⁰¹.

אם המלך ושריו לא הוסיפו עוד להרגיז את עיר הקדש וההיכל, אך לב איש רשע ואח נפשע כשמעון הבוגד הוא כים נגרש והשקט לא יוכל ויוסף לעולל עלילות ברשע על איש חרמו הכהן הגדול ויכהו שנית בשבט לשונו לפני אפולוניוס שר הצבא לאמר, כי בתחבולות־און הפריע חוניו את שר האוצרות מהפיק זממו ויוסף עוד להלשין, כי ישאף חוניו לכבוד מושלים ויחשוב לעשות לו מלוכה בירושלים. מרעי שמעון נועזו לשלוח יד במיֻדעי חוניו ויתנכלו גם אותו להמיתו, כה גדלה השערוריה בירושלים ואפולוניוס שר הצבא היוני עמד לימין שמעון וכל הזונים אחרי דרכי היונים, וירא חוניו כי לא יהיה שלום בארץ ועוד מעט ויצא הקצף על כל ישראל, ויקם וילך לאנטיוכיא לעמוד לפני המלך סילייקוס, להוכיח ולערוך לפניו את כל פרשת המעשים הנעשים בירושלים, להוציא צדקתו לפניו ולבקש עזרתו ואת אחיו יֵשוע – הנקרא ביונית יַזוֹן – שם לסגנו וממלא מקומו כל ימי היותו עצור באנטיוכיא. ויהי בצאת חוניו מאת פני העיר וירימו “מרשיעי ברית” הַמַתְיַוְּנִים את ראשם וירעימו סוד ויחמסו מזמות לחתור חתירה תחת הכהן הגדול להדפהו משאתו ולשום משרת הכהֻנה הגדולה על שכם אחד מעדתם. אל הדבר הזה נשאו “מרשיעי ברית” את נפשם זה כמה. ידעו כי בהיות הכהן הגדול אחד מקרב אחיהם בדעות, אז מלבד היותו מושל ואדון האוצרות הספונים בהיכל ה', אך גם השליט ברוח העם וידו תמצא לסל מסלה לכל חפצם לבטל כל מנהגי עמם למָעֵט דמות עמם ולהמיר את תורת ישראל בחקי חיים אשר להיונים, בכחו ושלטונו בתור נשיא־אלהים וראש האמונה. בימים ההם כבר הרחיקו הַמִתְיַוְנִים ללכת בחפצם ההולל להתכחש לעמם ולדבקה בעם נכר; בשאט נפשם וזדון לבם, כבר נאצו כל קדש וברגל גאוה רמסו כל קדשי האומה, זכרונותיה וסגלותיה. אך בכל הסתירם סודם, נגלתה מזמתם בקהל וימצאו עוד בעם יראי־יְיָ וחֹשבי שמו, אנשי לב, אשר חשבו לעון פלילי, להפר תורה, להמיר חק ולמחות זכרונות קדומים מקרב חיי העם והחברה.

אחד ממוכיחי הדור גבר חכם וממשל משלי מוסר בימים ההם אשר עלילות “מרשיעי ברית” נגעו עד לבו, העיד בבני עמו הפוסחים על שתי הסעפים ונכונים למועדי רגל ויזהירם מלכת בעצת רשעים ודרך חטאים. החכם ממשל משלי מוסר הזה הוא יהושע בן סירא איש ירושלים. השערוריות בעיר מולדתו מרו ועצבו את רוחו ויתעורר לכתוב משלי־מוסר, להראות לבני עמו ודורו את כל מָשְׁחָתָם בם, להשיב לבם אל אלהיהם ותורתם, להורות להם דרכי חיי עולם ממקור ישראל. בן סירא היה מאחרוני הממשלים ומתולדותיו והמוצאות אותו נדע רק מעט; כי מימי נעוריו בקש חכמה ותדבק נפשו בה כמו שנאמר בתפלתו (ב"ס נ"א, ט"ז): עוֹדֶנִי נַעַר וּבְטֶרֶם תָּעִיתִי בִּקַּשְׁתִּי חָכְמָה בִּתְפִלָּתִי: בְבֵית יְיָ שִׁחַרְתִּיהָ וּכְעַל בִּכּוּרֵי עֲנָבִים שַׂשְׂתִּי לִקְרָאתָהּ וְעוֹד נִשְׁמָתִי בִי לֹא אֶעֶזְבֶֽנָה. בן סירא נשא וסבל חמת רודפיו ונתנסה בנסיונות החיים, כאשר אמר: בְאֵין מַסָּה מְעַט חָכְמָה וּבְרֹב מַסּוֹת חָכְמָה וּמְזִמָּה (שם ל"א, י' י"א). בן סירא "שם לבו לתורת יְיָ בשבת תחכמוני, התבונן בנביאי אל, ועל כל זה הוסיף “להגות בדברי אנשי שם וירד לעמקי משליהם”. ביותר הרבה להגות בספר “משלי שלמה” ולעשות כמתכנתם, אך חפצו זה לא הצליח בידו. משלי יהושע בן סירא המה אמרי־נעם טובים להשכיל ותוכם רצוף דעות נעלות והגיונות נשגבים, אך לא ישוו אל “משלי שלמה” בטוב טעם, יופי ונעימות, בְעֶרֶךְ וְהַקְבָּלָה, בחדוד וקצור, וכמו כן לא לא נמצא בהם את חן הפּשטות השפוך על פני אמרי־נעם אשר בספר “משלי”. בן סירא כתב משליו בעמל־אדם וברוב עבֹדה והגיון, אבל לא נראה בהם עקבות חכם חרשים וכשרון נפש מחוננת בחן המליצה והחזיון. בן סירא לא נמנה בקהל חסידים ולא לבו הלך אל הפּרישות מדרכי העולם וההנאות המותרות. דעתו היה כי לא נכון להאדם להנזר מהתענוגים המותרים כיין ושכר עם שיר וזמר, ישים לפני קוראיו את דרכי החברה הישרה במסבת רעים וְהַתַּרְבּוּת בהליכות עולם, גם לא נמנע מהתל בהמתחסדים השמים דופי בכל ששוני ועגג החיים או המלֻמדים המערבים כל שמחה בשיחם ושיגם על דברים נשגבים בשבתם בסוד עליזים ויאמר: "אִם שַׂבְתָּ שִׂיחַ כִּי לְשֵׂיבָה יָאֲתָה שִׂיחָה אַךְ קוֹל הַשִּׁיר בַּל תָּפֵר, שִׂיחָה בְּלֹא עִתָּהּ כְּשִׁיר בְּלֵב זָעֵף, כְּחוֹתָם בָרֶקֶת בְּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב כֵּן קוֹל הַשִּׁיר בְּמִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה (ב"ס ל"ב, ד' ז'; כ"ב ו'). נגד המתחסדים ביותר, אשר בחלותם נמנעו משאול בעצת רופא באמרם כי שוא תשועת אדם וחובת כל איש רק להשליך יהבו על יְיָ, הרבה בן־סירא לדבר במעלת הרפואה בארח טבעי ותועלת החכמה בכלל, אשר אותה אָצַל יְיָ לִילוּדֵי אִשָּׁה לְהִתְפָּאַר בְרֹב נִפְלְאֹתָיו וְכִי יֶחֱלֶה אִישׁ וְיֶֽעְתַּר אֶל יְיָ וְיַפְקִיד בְּיַד הָרוֹפֵא אֶת נַפְשׁוֹ (ב"ס ל"ח מן א' והלאה). בן סירא היה מחבב את תורת הסופרים הנאמנים ובכל לבו ונפשו חפץ לראות בטובת עמו הרוחנית והגופנית. לבו הגה נכאים וילבש עצבת בראותו את עמו יורד מטה מטה וערכו ישפל בעיני העמים מסביב, עדי היותו לחרפה בגוים ומנוד ראש בלאֻמים ובהשתוחח עליו נפשו שפך שיחו בתפלתו לאלהי ישראל ויאמר:

               אֱלֹהֵי אֲדוֹן כָּל נוֹצָר רַחֵם עָלֵינוּ וּרְאֵה בְעָנְיֵֽנוּ:

               שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְהָרֵם יָדְךָ עָלֵימוֹ לְמַעַן יֵדְעוּ עֹז גְבוּרָתֶֽךָ:

* * *

               לְמַעַן יַכִּירוּ וְיַדְעוּ כָמוֹנוּ כִּי אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶֽיךָ:….

               חַדֶּשׁ נָא אוֹתוֹתֶיךָ וְהַפְלֵא כָל נִפְלָאוֹתֶֽיךָ:….

               קַבֵּץ נְפוּצוֹת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וַיִהְיוּ עַם נַחֲלָתְךָ כְּבְרִאשׁוֹנָֽה:

               רַחֵם עַל עַמְךָ אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו עַל יִשְׂרָאֵל בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ:

               רַחֵם עַל יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ עַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ:

               חַדֵּשׁ בְּרִיתְךָ לְעַם סְגֻלָּתֶךָ וְהָקֵם נְבִיאֶיךָ כְּקֶֽדֶם:

               הָשֵׁב גְּמוּל לַמְיַחֲלִים לָךְ וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵי חוֹזֶיךָ:….

(ב"ס ל"ו, א' י"ז)

יתר רב מנפילת האֻמה במצבה המדיני, הדאיבה לב בן סירא התמוטטות עמודי המוסר והתעטף עליו נפשו בראותו, כי עמו יורד פלאים במעלות רוחו וכבוד נפשו פנימה; בשבט פיו יוכיח את הגאוה והשקר, החנופה והתאוה אשר גברו בזמנו בין עשירי עמו: אַל תִּתְרַע אֶת נָגִיד וְעָשִׁיר. מַה לְסִיר חָדָשׁ אֶת הַנְחֹשֶׁת כִי נִפְגָשׁוּ זֶה יְשַׁבֵּר וְזֶה יִשָּׁבֵר: עָשִׁיר יְעַוֵּל וְעוֹד יְנַבֵּל וְעָנִי יְעֻנֶה וְעוֹד יְחַלֶּה…. כִּשְׁלוֹם שַׁחַל עִם כֶּלֶב כֵּן שְׁלוֹם עָשִׁיר עִם רָשׁ…. כַּנִשָּׂא מֹאֵס בַּשָּׁפָל כֵּן הֶעָשִׁיר בַּדָּל. עָשִׁיר כּשֵׁל רַבִּים מוֹשִׁיעָיו… עָנִי כּשֵׁל רַבִּים מְרִיבָיו….: בן סירא ימלא פיו תוכחות על תזנונו בני דורו אשר השחיתו דרכם וביותר “מרשיעי ברית” הַמִּתְיַוְּנִים, אשר הרבו לשפוך רוח תזנותם על הארץ ובארח תפלה לאלהיו יאמר:

אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲדוֹן חַיַי פַּלְטָה נַפְשִׁי מֵעֵינַיִם רָמוֹת וְתַאֲוַת לֵב הָסֵר מִמֶּנִי: אַל תְּבוֹאֵנִי תַּאֲוַת מַעֲדַנִים וְחֶמְדַת נָשִׁים…. (ב"ס כ"ג). בראותו את דרכי בני הנערים הזונים אחרי הבלי בני הנכר אמר: אַל תְּבַקֵּשׁ הֲמוֹן בָּנִים רֵיקִים וְאַל תִּתְפָּאֵר בָּם כִּי־רָבּוּ אִם נְלוֹזִים הֵם וְיִרְאַת יְיָ אָיִן: טוֹב בֵּן אֶחָד וְתָמִים מֵאֶלֶף בָּנִים מְרֵעִים. את מקור הרעה יראה בן סירא בעזוב העם את דרכי ה' והתורה מורשה לקהלת יעקב ובמר נפשו יקרא: אוֹי לַפּשְׁעִים עֹזְבֵי מִצְוַת יְיָ! (ב"ס מ"א ט'). רפואת המחלה האנושה הזאת ראה רק בקיום חקי התורה ושמירת המצות ומסרת אבות. הדעת את התורה היתה אבן הראשה לכל חפציו ומאויו. התורה היא אצלו החכמה העליונה, שהיא חלק אלוה ממעל ואצולה מאלהי הרוחות. את דברו ישים בפיה ואמריה תאמר: מִפִּי אֵל עֶלְיוֹן יָצָאתִי וְכָעֲרָפֶל כִּסִּיתִי פְּנֵי תֵבֵל: שִׁבְתִּי בַּמְּרוֹמִים וְכִסְאִי עַמּוּדֵי שְׁחָקִים: גְבוּלֵי רָקִיעַ סַבֹּתִי וּבְעִמְקִי תְהֹמוֹת יָרָדְתִּי: בִּמְצוּלוֹת וַאֲרָצוֹת שָׁם אָנִי רִחַפְתִּי עַל גּוֹיִם וּלְאֻמִּים: בְּכָל אֵלֶּה בִּקַּשְׁתִּי מָעוֹן וּמְנוּחָה בְּצֵל גְּבוּלָם: אָז פָּקַד עָלַי יוֹצֵר כֹּל וְאֵל עוֹשֵׂנִי אָמַר לִי: בַּעֲדַת יַעֲקֹב תִּשְׁכֹּנִי בְּיִשְׂרָאֵל חֶבֶל נַחֲלָתֵֽךְ: בְּאֹהֶל קָדְשׁוֹ שָׂם מִשְׁמַרְתִּי וַיּוֹבִילֵנִי צִיּוֹן זְבוּל מְנוּחָתִיֽ: בְּקִרְיָה אֲהוּבָה הֵכִין מִשְׁכָּנִי וְעַל יְרוּשָׁלַיִם הֵקִים מֶמְשָׁלְתִּיֽ: בְּעַם סְגֻלָּתוֹ הִשְׁרִישׁ שָׁרָשִׁי בְּעָם בָּחַר לְחֵלֶק נַחֲלָתֽוֹ: כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן שָׁם גָּדָלְתִּי כִּבְרוֹשִׁים עַל חֶרְמוֹן הַר יְיָֽ: רֹמַמְתִּי כְּתֹמֶר עֲלֵי נָהָר וּכְשׁוֹשַׁנָה בְּבִקְעַת יְרִיחֽוֹ:…. כִּי זֶה סֵפֶר בְּרִית יְיָ תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: כְּפִישׁוֹן בְּאֵיתָנוֹ מְלֵאָה חָכְמָה וּכְמֵימֵי חִדֶּקֶל בְּעֵת הָאָבִיב: תַּזִיל בִּינָה כְּשִׁפְעַת פְּרָת וּכְנוֹזְלֵי יַרְדֵּן בִּימֵי קָצִיר:… (ב"ס כ"ד מן א' והלאה). בן סירא נגע בשאלה אחת גדולה ונכבדה, אשר הרעישה אז את לבות העם ותהי ענין לאצילי ישראל בירושלים וביותר להיהודים המתיַוְנים, אשר חמסו מזמות נגד חוניו ויבקשו להדפו משאתו, ויוסיפו סרה לשום עליהם כהן גדול מקרב אחיהם, אשר לא מבני אהרן. בזנותם אחרי דרכי היונים אמרו לעשות כמעשיהם, אשר הכהֻנה לא היתה בירושה, כי אם נפלה לחבל בני המשפחות הגדולות בעם בבחירה או בגורל. נגד הדעה הזרה הזאת יאמר בן סירא: מַה יוֹם מִיּוֹמַיִם הֲלֹא כֻּלָּמוֹ מִן הַשֶּׁמֶשׁ יֵאוֹרוּ: אוּלָם בִּתְבוּנָתוֹ הִבְדִּילָם יְיָ לְמוֹעֲדִים וּתְקוּפַת הַשָּׁנָה: מֵהֶם בָּחַר וְקִדַּשׁ וּמֵהֶם מִלֵּא יְמֵי הַשָּׁנָה: הֲלֹא כָּל־בְּנֵי־חֲלוֹף מֵחֹמֶר קֹרָצוּ וְגַם אָדָם מֵעָפָר נוֹצָר וּבְחָכְמָתוֹ הִפְרִידָם יְיָ וַיַּפְלֶה דְרָכֵימוֹ: מֵהֶם בֵּרַךְ וְקִדֵּשׁ וְהִגְדִּיל לְשָׁרְתוֹ מֵהֶם קִלֵּל וְהִשְׁפִּיל וְהִפִּיל לַחֲרָפוֹת. לאמר, כי ה' בחר בבני אהרן לעמוד לפניו ולשרתו, כאשר ברך את יום השבת ומקראי קדש מכל ימות השנה. העדות הזאת אשר העיד בעם לבל יסורו מדרכי התורה ולא יבגדו בברית אהרן היתה נכבדה לו עד כי שנה ושלש דבריו וישב לדבר בה ברוב ענין וישם לפני עמו תולדות ישראל וכל הקורות אותו מראש ימי עולם, למען דעת, כי אך בשמירת התורה יושע העם ורק בה ישגֵב וימצא מעוז ומחסה מהעמים השואפים למחות שמו מתחת שמי ה'.

בדברי נגידים ומופתים נאמנים מדברי ימי עמו יתאמץ בן סירא להוכיח לבני דורו, כי אך טוב לישראל לשמור את מצות התורה מורשה לקהלת יעקב על פי רוח זקני האֻמה והסופרים הנאמנים; כי בכל עת אשר עזב ישראל את תורתו הסיר ה' ממנו את חסדו ואמתו ותיסרהו רעתו. למען תת תקף ועז לדבריו יקרא את אנשי השם כבירי המפעל ורבי העליליה הטובים והרעים ויספר וימנה מפעליהם ועלילותיהם אם טוב ואם רע. לפני דברו על מפלאות תמים דעים בתולדות בית יעקב, ישא מדברותיו על נפלאותיו ועלילותיו במרחבי היצירה כלה, בתבל ומלאה ויד ה' הגדולה בכל ממלכת היקום. “יְיָ עֵינָיו תְּשׁוּרֶינָה עִמְקֵי תְהוֹמוֹת וְעַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ כְּלָיוֹת וָלֵב”. הוא הצופה ומביט עד סוף כל הדורות; ראשית ואחרית גלויות לפניו וגם רעיוני לב וניב שפה לא נפלאו ממנו. כְּצַיָּר־פֶּלֶא וחכם חרשים יַתְוֶה נגד עינינו כבוד ה' וגאון עזו בכל מרחבי הבריאה: השמש עם לַהַב אִשּׁוֹ ואורו המתוק לעינים, הירח יקר הולך על חוג שחקים ולמועדים וימים הוא שב ללכת על תקופתו אל מקום זה יעד אבי הטבע, זהר גבהי שחקים וכוכבי אור אשר יפיצו נגהם ברקיע, את הקשת בענן, מפיץ אורו בשלל צבעיו והעננים המעופפים על כנפי רוח, הרעם אשר מקולו תָנוט הארץ ורוח צח כי יפוח להשיב נפש כל חי, יללת הסער והסופה עם הכפור אשר יפזר ארץ כמלח עם רוח קרה מצפון תאתה ועל אשר על מקוה מים תכסה קרח ותלבישם שריון ויחתום אמריו בסוף דברו: “כי הכל הוא; הוא יוצר הכל ומחכמתו אצל ליראיו”. אחרי פֵּתַח דברו זה: ישא מדברותיו על אנשי המעלה וכבירי המפעל מדֹרות עולמים עד דורו האחרון ויספר ברוב ענין דברי ימי האנשים רבי הפעלים הטובים או הרעים, להוציא מזה תורה ומוסר לבני עמו בני דורו ההולך; כן יזכיר את אלה “אשר בְּדִירוֹתָם נָחֲלוּ כָבוֹד וְזִכְרָם נִשְׁאַר לִבְרָכָה וְאֵלֶה אֲשֶׁר בְּאִי־כָבוֹד גָוָעוּ וְאֵין שֵׁם וּשְׁאֵרִית לָמוֹ”. מתחיל מאבות העולם: חנוך, נֹח, אברהם, יצחק, יעקב ומשה עֶבֶד יְיָ וּנְשׂוּא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. פָּנִים אֶל פָּנִים הוֹדִיעהוּ יְיָ תּוֹרַת חַייִם וְחָכְמָה לְלָמֵד עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפָּט לְיַעֲקֹב. בבֹאו לדבר על אהרן כהן יְיָ ירחיב בן סירא את דבריו יתר רב מדברו על משה אחיו ויאמר: "אותו הקדיש אליו וברית כהנה ברית עוֹלָם, ברית כְּהֻנָּה לו ולזרעו עד עולם לכהן בקדש ולברך בשם יְיָ. בכונה מיוחדת נראה את בן סירא מרחיב הדברים בהגיעו לפרשת התקוממות קרח ועדתו למרות נגד הכהֻנה בישראל: וַיַּרְא יְיָ וַיִנְאָץ… מוֹפֵת נוֹרָא שָׂם בָּמוֹ לְכַלֵם בְּאֵשׁ עֶברָתוֹ – אות ומופת הוא גם לבני מרי, היהודים הזונים אחרי דרכי היונים וחורשים רעה על חוניו הכהן המורה לצדקה, כי תהיה אחריתם להכרית כאחרית קרח ועדתו הנועדים על יְיָ ומשיחו כהן צדק. כן ירבה לספּר במעלת פינחס בן אלעזר, “השלישי ביקרו אשר בקנאתו לאלהיו השיב חמת ה' מעל ישראל”, כי "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְדָוִד בֶּן יִשַׁי לְבִלְתִּי הָסִיר שֵׁבֶט מִיהוּדָה כֵּן הַנְחִיל מִשְׁמֶרֶת הַכְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן וּלְזַרְעוֹ… לְמַעַן יִשָׁאֵר כְּבוֹדָם לְעוֹלָם וְתִפְאַרְתָּם לֹא תָסוּר מִזַּרְעָם. בספרי תהלות יהושע בן נון וכלב בן יפנה השנים אשר מששים רבוא יוצאי מצרים נבחרו לבדם לרשת נחלה בארץ זבת חלב ודבש יאמר: “למען דעת כל בית ישראל מה טוב לכת בדרכי יְיָ”, ובהזכירו את השופטים יאמר: “אשר לא סרו מאחרי י”י ולא זָנוּ אַחֲרֵי לְבבם. אחרי אשר ירומם על לשונו מפעלות הנביאים שמואל ונתן יספר ברב ענין דברי מלכות דוד ושלמה בנו ולא יכחיד תחת לשונו גם חטאת שלמה אשר ממנו יצאה הרעה על ישראל ויאמר: עַל נָשִׁים נִפְתֶּה לְבָבְךָ וּבִכְבוֹדְךָ נָתַתָּ דֹפִי. בְּמִשְׁפַּחְתְּךָ שַׂמְתָּ תָהֳלָה… לִשְׁתַּיִם נֶחְצְתָה מַלְכוּתְךָ וְשֵׁבֶט רֶשַׁע פָּרַח מֵאֶפְרַיִם. ובכל זאת יביע תקותו, כי עוד תשוב המלוכה על ישראל לבית דוד באחרית הימים, כי לא יסיר ה' שבט מיהודה “וַיַּשְׁאֵר שָׂרִיד מִיַּעֲקֹב וְשֹׁרֶשׁ מִבֵּית דָּוִד בֶּן יִשַׁי”. מבלי הרבות דברים על מלכות ישראל ובני אפרים, אשר “טבעו ביון חטאת עדי הָגלו מעל אדמתם” יספר לדור פעֻלת הנביאים: אליהו, “המשיב לב אבות על בנים”, אלישע, אשר “לא נשא פני מושל ואיש לֹא מָשַׁל ברוחו”, ישעיהו וירמיהו אשר “ברוח קדשם ראו קץ כל דבר וינחמו אבלי ציון” ויחזקאל “החֹזה מחזה שדי ומבשר תנחומים להולכי בתמים”. ממלכי יהודה לא יזכיר לטובה רק את חזקיהו ויאשיהו. כה יעביר לפנינו את ראשי בית ישראל עד ימי עלות הגולה על ידי ראשי האומה: יהושע בן יהוצדק וזרבבל בן שאלתיאל עם נחמיה המרים החומות ומכין בתים לשבת בירושלים. את הזכרונות האלה יחתום בן־סירא בזכרון איש התהלה אשר חי קרוב לזמנו, הכהן הגדול שמעון הצדיק משירי אנשי כנסת הגדולה¹⁰² אבי משפחת הכהנים הגדולים וראש בית יוסף בן טוביה. בו בחר בן־סירא להציגהו למופת לבני עמו ובזכר שמו יעיד בהנועדים על בן בנו הכהן הגדול חוניו אלה הזונים אחרי דרכי היונים אשר חשבו מומה להביא אליהם את הכהנה הגדולה להפר ברית עולם אשר כרת ה' עם אהרן ובניו. ולמען דעת עדת קוראיו אל מי נכונו דבריו ישים דברים בפי המתפללים בחצרות בית ה' לאמר: תֶּן לָנוּ לֵב שָׂמֵחַ חַדֵּשׁ יָמֵינוּ בַשָּׁלוֹם כְּקֶדֶם וּפְדֵנוּ לְעֵת רָצוֹן כִּי בָא מוֹעֵד¹⁰³. אך השלום כבר נאסף מעם יהודה ותחתיו באו משטמה ושנאה נצחת בין אחים בני עם אחד, תחת הפדות והדרור כבר צָץ מטה רשע, פרח הזדון ותתגבר הרשעה והעברות. האֻמה הישראלית הובאה שנית בעל ברזל וימי צר ומצוקה התרגשו לבא. האסון הזה הביאו על האֻמה מהרסיה ומחריביה מקרבה, היהודים המתיַוְנים, פריצי ישראל “ומרשיעי ברית” ובדרכיהם ועלילותיהם הביאוה עד עברי פי פחת.

 

פרק חמישי פרעות בישראל. אנטיוכוס אפיפנס וגזרת השמד (מן 245 עד 238 לפני חרבן הבית השני)    🔗

אנטיוכוס והיהודים מרשיעי ברית. חוניו הכהן הגדול ואחיו ישוע מרשיע הברית. הבוגד מינילאוס והיהודים המתיונים. גזרת השמד והעמדת שקוץ משומם במקדש. החסידים מצדיקי הרבים והמשכילים והתעוררות רוח הלאום.

על גיא החזיון אשר לתולדות ישראל נגלתה אז פעֻלת בן־מלך, אשר בהגיעו למלוכה, נראה כי שם לו למטרה ותעודת ממלכתו להרבות הפרעות ביהודה ולהביא ימי חשך צר ומצוקה על עם ישראל, אשר כמוהם עוד לא נהיו מיום היותו לגוי. שם האיש הזה וזכרו לדראון בספר תולדות עמים – אנטיוכוס אָפּיפַנס. הוא היה מהאנשים, אשר עליהם יֵאָמֵר, כי שתי פנים לרוחם והלך נפשם. בתכונת אנטיוכוס נראה עֵרֶב־תכונות שונות וּמְשֻׁנוֹת וַהֲפָכים רבים: רשעת־לב ורגש רוח נדיבה, ערמה ומזמה, רוח שפלה בענינים גדולים וכבירי הערך וגדל־נפש ורחב לב בדברים קטנים ונקלים. מרוב הזרות והתהפוכות אשר בקרבו לא יכלו גם בני דורו לְכַוֵּן את תכונתו ולמצוא ברוחו נכונה ויהיו נבוכים אם שגעוניו ותעלוליו המה תוצאות אולתו ועניות דעתו, או כי יערים סוד וישים מסוה על פניו להסתיר מזמה. הזמן והמקום אשר שם בִּלָּה אנטיוכוס ימי נעוריו שמו אותותם אותות על הלך נפשו בהיותו לאיש. בעודנו נער, נתן אותו אביו – אנטיוכוס הגדול – לערבון אל זקני רומא, כי יקים את דברי ברית השלום, אשר כרתו עמו, להעלות להם כסף הענושים, אחרי המלחמה על יד מאגנעזיא כמסֻפר למעלה. שם היה אנטיוכוס הצעיר עצור שתים עשרה שנה, ובעת ההיא ורומא כבר היתה לפטיש כל הארץ וחולשת על גוים, כי כבר הכריעה תחתיה את הממלכות האדירות: קרתגא, מוקדוניא וסוריא ותהי שרתי בגוים ועיר הראשה בתבל ארצה. להרומאים החלה אז תקופת המעברה וימי התמורה במעלות רוחם. דרכי אבותיהם הפשוטים, מוסרם, הצניעות והתמימות החלו ללכת הלוך וחסור, מן דור השר האביר והאוחז בדרכי אבותיו המבקר העז קאַטאָ וחבריו נזירי התאות עד ימי הדור הפרוע לשמצה דור קלודיוס ומרעיו. הימים אשר בהם היה אנטיוכוס עצור ברומא היו ימי בכורים לחיי היונים, הליכותיהם ומדותיהם, אשר מצאו להם מסלות בין הרומאים, אשר עד העת ההיא חיו על חרבם וזמה ותבל לא ידעו, אז כבר נראה כי שפכו היונים רוח תזנותם עליהם וברבות הימים שובבו גם המה משובה נצחת. אך לא את האהבה הַחָמְרִית לבדה למד אנטיוכוס לדעת בראשונה ברומא; למלא תאות נפשו הַבַּהֲמִית מצא די שפקו בין בני עמו וארצו היונים־המוקדוניים; ברומא קבל אנטיוכוס תורת השטה המדינית והדעת לעשות ממשלה על בני האדם: לבזות בלבו כל בני איש ודרכי חייהם עם כל הקדוש והנכבד בעיניהם, עזות נפש ואבירות לב מבלי דעת רחם, ורוח עריצים לצחק בהאֻמלל, אשר נפל בעצומיו לפני שומו מחנק לנפשו.

בימי שבתו ברומא ידע אנטיוכוס לעשות בחלקות ולתפוש את לב גדולי רומא בלבם, עד כי נתנו לו לשוב אל ארצו ותחתיו לקחו לערבון את בן אחיו דימיטריוס בן סילייקוס וכה שב לסוריא, ובלבו כבר דמה להדוף את אחיו משאתו, לולא הקדימהו איש אחר. אחד מרבי המלוכה באנטויכיא הילידוריוס התקשר על סילייקוס ויהרגהו ויקח בידו את רסן הממשלה. בעת ההיא נמצא אנטיוכוס באתונא בשובו מרומא לסוריא. אז השלים את אויבי אביו, את איימֶנֶס (Eumenes) מלך פֶּרְגַּמּוּס ואחיו אַטַּלּוּס (A’ttalus) והמה היו אנשי עצתו בהערימם סוד על רומא זעומת נפשם ויתמכו בידיו ויעמדו לימינו להכות אחור את הילידוריוס המתקשר רוצח אביו ויהי אנטיוכוס למלך בסוריא וכל האסיה. כה ישב אנטיוכוס על כסא הממלכה בגזל־משפט בן אחיו דימיטריוס, אשר על פי חק ירושת הכסא יאתה לו המלוכה. אך זקני רומא החזיקו אז בידי אנטיוכוס, כי עקר גדול היה להם לזרוע ריב ומשטמה בבתי המלוכה, בהארצות אשר עוד לא פרשו עליהם מצודת ממשלתם. את הערומים האלה דִמָה אנטיוכוס ללכוד בערמתו, להוליכם שולל ולפתותם בחלקת לשונו. אחד החוזים אשר לבני ישראל יְתָאַר לנו תכונת נפש המלך העריץ הזה ואיך הגיע למלוכה אחרי מות אביו ואחיו לאמר: וְעָמַד עַל כַּנּוֹ נִבְזֶה וְלֹא נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת וּבָא בְשַׁלְוָה וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת… וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו יַעֲשֶׂה מִרְמָה וְעָלָה וְעָצַם בִמְעַט־גּוֹי: בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ אֲבֹתָיו וְאֲבוֹת אֲבֹתָיו בִזָה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר…. (דניאל י"א, כ"א כ"ד). אנטיוכוס התאמץ לחקות את הרומאים וינהֵג באנטויכיא את שחוק הקרב (Gladiatoren), כי שבויי מלחמה או עבדי עולם יערכו קרבות במערכה איש נגד רעהו לשעשע נפש אלפי הרואים בשחוק פרוע כזה. הוא דמה “להחזיק מלכות בחלקלקות” ולמען החנף את זקני רומא להוליכם תועה לבל יביטו יראו בו אותות מרד ובגד בוגדים, בנה היכלות ומקדש גדול לשם אליל רומא “יופּיס (יופיטער) קַפִּיטָלִינוּס” ויצפהו זהב טהור; את אלהים חדשים אלה בחר לו אנטיוכוס למען תפוש את הרומאים בלבם, אך לו בעצמו כמו זר נחשב רגש הדת ואין אלהים כל מזמותיו. עליו אמר החוזה: וְעַל אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו לֹא יָבִין וְעַל־כָּל־אֱלוֹהַּ לֹא יָבִין כִּי עַל־כֹּל יִתְגַּדָּל: וְלֶאֱלֹהַּ מְעֻזִּים עַל־כַּנּוֹ יְכַבֵּד וְלֶאֱלוֹהּ אֲשֶׁר לֹא־יְדָעֻהוּ אֲבֹתָיו יְכַבֵּד בְּזְהָב וּבְכֶסֶף וּבְאֶבֶן יְקָרָה וּבַחֲמֻדּוֹת (דניאל י"א, ל"ז ל"ח).¹⁰⁴.

ויהי בשבת אנטיוכוס בגזל־משפט על כסא המלוכה באנטויכיא ויהי גם המושל על יהודה ותהי עת צרה לבני ישראל, כי נִתנו עתה בכף נתעב ונאלח, אשר לבו לב אבן, רשע עריץ אשר בזה את כל בני אדם וישחק לכל חקי דעת ומוסר, צדק ומישרים. ובכל זאת לו היתה ארץ יהודה שוקטה ושלום־אמת היה בין יושביה, כי עתה אולי לא שם הצורר הזה את לבו עליה, אך באשמת מרשיעי ברית היהודים הַמִתְיַוְּנִים, אשר הפיחו אש המשטמה בין יושבי הארץ, שם אנטיוכוס את עינו הרעה עליה. מרשיעי ברית אלה קראו לאנטיוכוס כי יתערב בדברי עם יהודה פנימה. ראשית מעשיהם היתה להכות בשבט לשון את הורקנוס בן יוסף ממשפחת טוביה, אשר ידעו אותו, כי יתנגד להם ולתעלוליהם; על איש עברתם זה הביאו את דבתו לפני אנטיוכוס, כי ממכון שבתו במצודת סלעים אשר בעבר הירדן על יד העיר חשבון הוא מעלה מסים מהערבים ובני נביות בשם המלך תלמי ממצרים. בשמוע הורקנוס כי המלך העריץ הזה מתעתד לעלות עליו ויירא מאד לבל יפול בידו ויתעלל בו וישלח יד בנפשו, ואנטיוכוס לקח את כל אחֻזותיו אוצרותיו ושכיות חמדתו. אחרי הדברים האלה נגשו הפריצים מרשיעי ברית אל חפצם מכבר להדוף את חוניו הכהן הגדול משאתו, ואחיו יֵשוּעַ־יַזוֹן, אשר הואיל ללכת בדרכי היונים, אמר לקנות את הכהֻנה מאת המלך במחיר כסף רב, אשר הוציא מאוצר בית ה' והמלך השואף בצע מעשקות לא אחר למלא חפץ ישוע־יזון (בש' 244 לפני חב"ש), כי גם את חוניו הכו בשבט לשון אשר בסתר לבבו הנהו נוטה לממלכת התלמיים במצרים. ויהי אחרי עשותם את כל הדברים האלה שבו היהודים מרשיעי ברית הַמִּתְיַוְנים וישוע־יזון בראשם, לשחר את פני אנטיוכוס, כי לכל היהודים, אשר ילמדו ידם לקרב ויוכלו לקחת חבל בשעשועי היונים, תהיה חקה אחת בתורת האזרחים ככל היונים והמוקדונים, בקהלם יבאו ובסוד משחקים יחד גם כבודם כאזרחי אנטויכיא ומוקדוניא. היונים לא אמרו לשחוק מהולל, ומשחקיהם ושעשועיהם היו להם לא לכלי חפץ אל החיים, כי אם מטרה ותכלית וענין לענות בו כדבר מדיני נכבד מאד. אלה אשר נתישבו בפיניקיה ויהודה הביאו עמם את שעשועי האלימפיה על אדמת־נכר. אחת לארבע שנים היו עורכים משחקיהם כחק היונים בארץ מולדתם ובזה החזיקו את ההתחברות והאחדות הלאומית בינם ובין אחיהם בארצות יון. כל אלה בני הנכר, אשר נתנו להם היונים לבא בקהלם ובסור משחקים חשבו זאת להם לכבוד ולאות אצילות ויתימרו בכבודם. ישוע־יזון ומתי סודו חשבו, כי בְּהִצָמְדָם לדרכי היונים ומשחקיהם, בבנותם בתי משחק ללמד בני הנעֻרים תנועות הגוף וחלוץ עצמות (גימנאסטיק) בירושלים יְזַכּוּ ארחותם בעיני המושל והיונים אדוני הארץ, ואז יקרבום בימין צדקם לזכותם במשפט־אזרחים וישימו קץ להבוז והקלון, אשר נחלו עד היום. ויהי כאשר נתן אנטיוכוס להם את בקשתם וימהר ישוע־יזון להכין כל המלאכה לבנין בית המשחק וכל הדברים הדרושים להחפץ הזה, כי יקחו היהודים חבל במשחק היונים ותעלוליהם.

הכהן הגדול בנה ב"הבירה" או “מצודת אקרא” (Akropolis) בקרן צפונית מערבית להיכל ה' בית משחק ומקום מערכה לילדים ונערים, “וַיְצַו לְכָל בַּחוּרֵי־כֹחַ לְשַׂחֶק בּוֹ בְּמַסְוֶה עַל פְּנֵיהֶם וַיִּפְרְצוּ חֻקּוֹת הַיְוָנִים בְּכָל הָעִיר וַיֵחָפְזוּ לָלֶכֶת אֶל בֵית הַמִּשְׂחָק לְהִתְפַּתֵּל וּלְהִתְנַגֵּחַ בַּחֲנִית וְרֹמַח לָרוּץ בַּמַּעְגָל וּמַעֲרָכָה וְלִשְׁחֹק בִּשְׂחֹק הַכַּדּוּרִים” (חשמונאים א' א', מן פסוק 14 והלאה; חשמונאים ב' ד', מן פסוק י"ב והלאה). עוד מעט ונראה כי השחוק הזה אשר מוצאו מדרכי החיים לעם נכר לא יוכל לשבת יחדו עם תורת משה ויהודית. לפי משפטי המשחקים אצל היונים היו הולכים המתאבקים והנלחמים ערומים לעיני כל העם הרֹאים בשחוק, אז גלו בני ישראל את ערותם לפני המקדש, הבית הגדול והקדוש והמזבח, אשר עליו אמר הכתוב: “ולא תעלה במעלות…. אשר לא תגלה ערותך עליו”. אמנם נערי בני ישראל לא בושו לעשות גם המזמתה הזאת, אך כלמה כסתה פניהם לְהֵראות על מקום המערכה עם אות ברית קֹדש החתום בבשר כל איש ישראל ולא אבו להיות נבדלים מכל רעיהם בני היונים אנשי לצון, ומחפצם לבא בסוד משחקים מבלי היות מטרה לחצי מהתלותם ולעגם משכו את ערלתם, לבל יכירום עוד, כי ממעי יהודה יצאו. גם הכהנים משרתי המקדש עזבו את עבֹדת הקדש ויבזוה בלבם ויחפזו ללכת אל בתי המשחק, “ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק וינשאו ויהללו את דרכי היונים”. היהודים התמימים ראו זאת ויתאבלו וישערו שער וירעמו פנים על התעתועים האלה, אשר הרחיקו בני הנעורים ממקור ישראל, אך עוד החשו ולא דברו דבר. כנראה, עוד נמצאו גם בין בני ברית ישוע־יזון אלה אשר לא היתה דעתם נוחה מכל מעשיו, ובכל היותם תמימי דעים עמו בחפצו לקרב את היהודים אל דרכי החיים אשר להיונים, מצאו דֹפי בפעֻלתו, אשר היתה נכונה להרוס שתות היהדות ולהרגיז יסודותיה. זה נראה מהספור, כי “בשנה החמישית (בכלות הרביעית) לשנות השחוק והמשחקים התאספו בצור וגם המלך בתוכם: וישלח ישוע הרשע מבחורי ישראל כדרך יושבי אנטויכיא לצור להתבונן על השחוק ומנחה בידם כסף רב (שלש מאות או שלשת אלפים אדרכמונים) לקנות בהם זבחים להרקולס” והם – נערי בני ישראל – לא אבו ללכת במלאכותם עדי הבטיחו אותם כי משאת־הכסף תהיה למבנה אניות ולא לעבודת האליל הרקולס (חשמונאים ב' ד', כ' כ"ד). מזה נראה כי עוד לא פַסוּ אז אמונים מישראל ודעת אלהי אמת עוד שֹרָשׂה עמוק עמוק גם בלב היהודים אשר חמדו ללכת בדרכי היונים.

עד כה ועד כה והמשטמה והשערוריה בירושלים הלכו הלוך וגדול ולא אחרו להֵראות כל התוצאות הרעות והמעשים המכאיבים מפעֻלת “מרשיעי ברית”. לב הרשעים האלה פריצי בני עמם היה כים נגרש והשקט לא יכלו. להם נחשב גם יֵשׁוּע־יַזוֹן לשומר אמונים לעם ישראל או נרפה במעשיו לשָׁרש אחרי היהדות ולהפוך יסודותיה ויתאוו תאוה לשום משרת הכהֻנה הגדולה על אחד מעדתם: מֵינֵילַאוּס אחי שמעון המכה בשוט לשון את חוניו ואשר בדבתו הרעה הביא שואה על היכל ה', זה האיש מֵינֵילַאוּס היה רע ובליעל אשר לא נסוג אחור מכל תועבה ומזמה למלא חפץ לבבו ותאות נפשו. על ידו שלח יֵשׁוּע־יַזוֹן את מנָת המלך מדי שנה בשנה, ויהי בהיותו באנטויכיא וימעל מעל בשולחו ויתאמץ למצוא חן בעיני אנטיוכוס ההולל, “כי החניף לו בחֵלֶק שפתיו”. ויקנה את לבבו במחיר שלש מאות ככר כסף, אשר אמר להוסיף על המנחה אשר יעלה ישוע למלך מדי שנה בשנה, גם הבטיח את אנטיוכוס, כי נכבד הוא בעמו והוא ידע ויבין יותר לתת מהלכים לדרכי היונים בין בני עם יהודה. אנטיוכוס השואף בצע מעשקות לא אֵחַר לתת את משרת הכהֻנה הגדולה להמרבה במחירה (בש' 241–242 לפני חב"ש). מינילאוס יצא מלפני המלך וכתב הדת, הממלא את ידו לכהן תחת ישוע־יזון, בידו; עמו שלח אנטיוכוס גם את פקידו זָסְטְרָטֵיס וגדוד חיל צבא מבני האי קפריסין, למען שום מתג ורסן בפי כל המתקוממים לחפץ מינילאוס ולמען הביא בעזרתם את מכסת הכסף אשר הבטיח אל גנזי המלך. זָסְטְרָטֵיס חנה עם צבאותיו במצודת “אקרא” למען שים פחדו ומוראו על בני ירושלים ויודיעם, כי הוסר ישוע־יזון מעל כנו ומינילאוס יכהן תחתיו. ישוע יצא או גֹרַש מירושלים וישם אל ארץ בני עמון פניו למצוא מחסה בצל המלך הערבי מבני נביות, אַרָטַס אשר קבלהו במאור פנים ויתן לו מקום לשבת בארצו.

עם התמורה החדשה הזאת רבתה השערוריה בירושלים ולב העם היה הולך וסוער. רוב בני ירושלים מרה נפשם על המעשה הזה, כי הושמה המשרה העליונה בעם – משרת הכהנה הגדולה – על שכם איש מחרף מערכות ישראל ומנאץ כל קדשי האֻמה כמינילאוס והוא גם איש זר אשר לא מבני אהרן, כי אם למטה בנימין. גם השואפים ללכת בדרכי היונים לא שבעו רצון מהתמורה הזאת: ביניהם נמצאו אלה, אשר היו אוהבי ישוע־יזון המוסר מפקודתו, ואלה, אשר בכל שאפם לחדשות, עוד נגעה אהבת התורה ויסודי היהדות בלבם; אבל היהודים לא נועזו להעלות את תלונתם על שפת לשון, כי יראו חמת פקידי סוריא ונקמת אנשי החיל, אשר החזיקו משמר עליהם במצודת אַקְרָא. אך בכל זאת לא הרגיעו רוחם ולעת מצוא פרצו רגשותם לצאת החוצה ומינילאוס הבוגד נתן יד להעם להתקומם נגד מעלליו הרעים. בשאפו לשררה, הרבה במחיר כתר הכהנה וַיַבְטַח לאנטיוכוס מכסת כסף הרבה מאד מאשר השיגה ידו לאסוף ולכנוס מבני יהודה. ויהי כאשר לא מלא אחרי דבריו להביא את הכסף אל גנזי המלך למועד אשר יָעַד, ויחר אף אנטיוכוס ויועיד אותו ואת “זָסְטְרָטֵיס נציב עיר דוד”, אשר הָפְקַד להיות לו כנֹשה, לעמוד לפניו למשפט באנטויכיא. מינילאוס ראה כי כלתה אליו הרעה, אם לא ימלא חפץ אנטיוכוס השואף לבצע מעשקות, וימהר ויצא מירושלים וישאר שם את אחיו לִיזִימַכָס – פוחז וריק כמוהו – לסגנו ממלא מקומו, והוא הוציא רבים מכלי הקדש וממבחר הסגלות והחמודות אשר בהיכל ה' וימכרם בכסף מלא לכנעני צור ויבוא לאנטויכיא עם צרור הכסף אשר נשה בו המלך בידו. בעת ההיא לא נמצא אנטיוכוס בעיר מלכותו, כי הלך למסעיו אל ערי קִילִיקִיָא אשר באַסִּיָה הקטנה והשר אַנְדְרָנִיקוֹס היה לעוצר בעם בעת ההיא. ויהי כאשר הֻגד דבר הנבלה, אשר עשה הבוגד מֵינֵילַאוּס לעשוק את היכל ה' אל חוניו הכהן הגדול הנאמן לאלהיו ועמו, המוסר מפקודתו והוא עודנו עצור באנטויכיא, ולא יכול הבלג על רוחו ויצעק חמס על שֹד ההיכל ומעל בקדשי ה', מעשה הנחשב אז לעון פלילי גם להיונים; אך קנאת חוניו למקדשי אל היתה לו למחתה. הבוגד מינילאוס בא בברית עם נציב המלך אנדרניקוס ויט לבו בשחד, להמית את איש עברתו. ואנדרניקוס עשה בערמה לפתות את חוניו, כי יעזוב את מקום מקלטו – עיר המקלט להיכל האליל אַפּאָללא דפני של אנטויכיא – אשר נס שמה מיראתו את הבוגד מינילאוס המתנקש בנפשו, וישבע לו נציב המלך, כי לא יפול משערת ראשו ארצה ובצאתו ממקום מקלט פגע בו אנדרניקוס ויפול שדוד הכהן התמים הזה לפני בני עולה. הרצח הזה הרעיש לב היונים והיהודים ובשוב אנטיוכוס ממסעיו בְקִלִיקִיָא צעקו היהודים והיונים חמס על אנדרניקוס אשר נגֹאלו כפיו בדם נקי וצדיק, והמלך אנטיוכוס הטה הפעם אזן לקול הצדקה והמישרים ויעש שפטים באנדרניקוס וימיתהו וינקום נקמת דם חוניו הצדיק בדמי שופכו.

אז ראה מֵינֵלַאוּס ויבן, כי מרה תהיה גם אחריתו אם לא ידע להסֵב אליו לב המלך השואף לבצע מעשקות ולהשביעהו רצון בכל עת דרשו ממנו כסף. למלא נפשו הרחבה, צוה על אחיו לִיזִימַכָס סגנו אשר בירושלים "לבז את היכל ה' ולהוציא ממנו כל חמודותיו, עד כי כטעט לא נותר כלי יקר בבית ה' ". הנבלה הזאת הטילה סער גדול בלב בני העם אשר בירושלים ויקם שאון בעיר על בֹזי הקדש ומנאצי קדשי בני ישראל, גם כל הארץ היתה כמרקחה והמונים המונים מערי השדה באו ירושלימה ועם אחיהם יושבי העיר נקהלו על מרשיעי ברית קדש ויאמרו לעשות בהם שפטים. וירא לִיזִימַכָס את קצף העם, כי הלך הלוך וגָדֵל, וירק שלשת אלפים איש ממתי סודו ויפקד לפקיד עליהם איש־דמים זקן בא בימים ושמו חוֹרָן. ויחלו להרים יד ולקצות בעם, אך גם הגדוד החמוש בכלי נשק לא נתן חתיתו על בני העם המקנאים לה' ולמקדשו ויתעוררו על מרשיעי ברית קדש וימטירו על ראשי בני החיל המכים בם אבנים ומוטות ברזל ויעפרום בעפר, מלאו חפניהם אֵפר וישליכו בעיני אנשי לִיזִימַכָס ויפילו מהם חללים והנשארים הניסו ואת הפריץ והבוגד לִיזִימַכָס תפשו חי וימיתוהו מות בן עולה לפני אוצר ההיכל, אשר בזז. שמועת השערוריה הזאת הגיעה עד אנטויכיא ומינילאוס גמר אֹמר לנקום נקמתו בבני עם עברתו המתפרצים מפניו ויגש משפטו אל אנטיוכוס, אשר נמצא אז בצור. גם אנשי ירושלים שלחו מקרבם שלשה אנשים מזקני העדה לדבר דבריהם בשער המשפט ולהוכיח את רשעת האחים הבוגדים ותועבותיהם אשר עשו לשלוח יד בקדשי ההיכל ומועדי אל בארץ, וכי רק מאתם היתה הנסבה אל המהומה והשערוריה בחוצות ירושלים. כמעט נטיו רגלי הסורר מינילאוס, כי “נכשל באמרי פיו”, אך ברוב נכליו ידע למצוא אנשים כגילו ויהיו דבריו עם אחד מרֹאי פני המלך תַּלְמַי בֶּן דָרִימִינוֹס ויט לבו בשחד, והוא בערמתו וחלקת לשונו ידע להכריע את הכף לטובת מינילאוס ולהצדיקהו בְּהִשָׁפְטו. אנטיוכוס זִכָּה את מינילאוס ויָגל האשמה על ראש יושבי ירושלים ויצו להמית את שלשת הזקנים אשר הוכיחו חטאת מינילאוס לעיני השמש, “ויהרגו את החרדים על דבר ה' ועל דבר עמו והיכלו בנקיון כפיהם”. ובני צור הרואים ברצח הזה הנעשה בידי המשפט היטב חרה להם על תועבת אנטיוכוס ויביעו את רגשות לבבם בהוציאם כסף לקבור את התמימים הנהרגים בכבוד גדול. אז קם החמס למטה רשע, בגד בוגדים ורשעת פֹעלי־און הלכו קוממיות. “מֵינֵילַאוּס הֻקַם על משמרתו בעזרת בֹצעי בצע וילך הלוך ורצוץ וירד בעם עברתו בפרך ויטרף טרף ככפיר יער”.

ובכל אלה לא אמר בן פריץ ומרשיע ברית זה די. בשפתים נוטפות רעל ולשון צפעוני הביא מינילאוס את דבת שונאיו – עם יהודה כלו – רעה אל אנטיוכוס, הכה בשוט לשונו את היהודים וישם חרפה על היהדות. על היהודים הפיח כזב לאמר, כי אומרים הם למרוד באנטיוכוס והם מחזיקים בבריתם עם מלכי מצרים ועל כן יתיצבו לשטן אל כל מעשהו, בדעתם כי לבו אמונה לאנטיוכוס מלך סוריא, ועל היהדות שם – הכהן הגדול נושא משרת הדת והאמונה על שכמו – חרפה באמרו: זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל היא תורת־קנאות, מלאה שנאה ומשטמה אל כל משפחות הגוים, כי לא תתן להיהודים לאכל לחם עם בני הנכר ולגמול חסד עמהם ולמלך אין שֹוֶה לתת להתורה הזאת מהלכים בארצו. אנטיוכוס חשב אז מחשבות לרדת מצרימה ולהבקיעה אליו, וכאשר מצאו דברי מינילאוס מסלות בלבבו, הביט רק און ביהודה ויחשב את בני העם הזה לשונאיו, ויגמר אמר, להראותם תנופת ידו הקשה, למען תהיה יראתו על פניהם ולא יעיזו להרים נס המרידה להיות המלחמה עליו מאחור בהיות פני צבאותיו מועדות להבקיע אל מצרים. חפצי קרבות מצאו בכל הזמנים והמקומות תואנה לצאת לריב וגם אנטיוכוס מצא פתחון פה לקרוא מלחמה על ממלכת התלמיים במצרים. אחותו קליאופטרה, אשר היתה נשואה למלך מצרים תלמי החמישי (Ptolemäus V) מתה ותשאֵר אחריה שני בנים צעירים לימים: פְהִילוֹמֵיטָר וּפְהִיסְקוֹן. משניהם נקרא הבכור בשם “מלך” אך העוצרים בעם והמושלים בשמו היו שני אומניו הסריסים: איילאָאוס (Eulaus) וְלֶאנֶאוּס (Lenäus). אנטיוכוס שם כסות עינים על חפצו לרשת משכנות לא־לו ויאמר, כי יעמוד לימין המלך הצעיר נגד אומניו המושלים בשמו, כי ידע אשר רעה נגד פניהם ולבם יחשוב מחשבת מלחמה עליו להשיב למצרים את סוריא ויהודה ובכן עליו לקדם פני הרעה ולהביא ראשונה מלחמה בשערי מצרים. ימים רבים חכה אנטיוכוס מהוציא חפצו לפעל ידים, כי ירא את הרומאים אשר ידע את תנואתם, אך בראותו כי בני רומא נאחז בסבך מלחמה כבדה עם פֶּרְזֶאוּס (Perseus) מלך מוקדוניא מצא און בנפשו להעביר את צבאותיו אל גבול מצרים (בימי הבציר בש' 240 לפני חב"ש) ויגיח עם חילו בקרב הארץ פנימה. שני הסריסים עם המלך הצעיר והרך נסו ונמלטו וכל ארץ מצרים הצפונית – מלבד עיר הראשה אלכסנדריא – נכבשה לפני אנטיוכוס וגם אל אלכסנדריא הקריב עם חילו העצום לצור עליה עד רדתה, אז שמו יושבי העיר הנצורה את פהיסקון אחי פהילומיטר למלך עליהם וישגבו ישע להגן על העיר ברוח גבורה ואמץ לב, עד כי נואש אנטיוכוס מהבקיע אותה אליו ויעל מעל אלכסנדריא. אז נסה לקחת דברים עם הבן הבכור פהילומיטר ובשפתי חנף אמר לו, כי המלחמה היתה רק לטובתו. ברית השלום היתה רק למראה עין “ושני המלכים לבבם למרע ועל שלחן אחד כזב ידברו”. אנטיוכוס לא שם קץ למלחמה בפעם הזאת מאהבתו את השלום כי אם מיראתו את הרומאים ותנופת ידם, כי ידע אשר יביטו עליו בעין רעה ולא ינקוהו, על כן לא שמח בנצחונו, כי לא השיג כל חפצו וגם לא נחל כבוד לבא כגבור מנצח בשערי אלכסנדריא המהֻללה.

בני יהודה חכו על תוצאות המלחמה הזאת בלב נרעש ונפעם, ידעו כי אם תגבר יד מצרים תקוה טובה משחקת לפניהם, כי יבא קץ לצרותיהם באשמת הבוגד מינילאוס. בצל ממלכת התלמיים במצרים חסו אז כל היהודים, אשר נאמנה רוחם לתורתם ולעמם וכל הנמלטים מחמת אנטיוכוס ומינילאוס הבוגד נתקבלו באהבה ורצון במצרים. פתאום עברה שמועת שקר בכל יהודה לאמר: אנטיוכוס ירד במלחמה ונספה. השמועה הזאת הרנינה לב רבים מבני יהודה וישוע־יזון מהר לעזוב את מקום מקלטו בארץ בני עמון, ויאסוף אליו גדוד חיל מאלף איש לעלות על ירושלים וללכדה. מינילאוס מהר להסגר בדלתים ובריח ויתבצר בעיר. אז פרצה מלחמת־שערים ביהודה ודמים בדמים נגעו באשמת שני אנשי־רשע שואפי שררה, אשר רבו על דבר הכהנה וחפצם למשול בעם בשאפם לבצע מעשקות. בירושלים נמצאו אך מעטים אשר נטו אחר מינילאוס, ועל כן הצליח לישוע להכות את שומרי החומות ולבא אל העיר ומינילאוס ברח וַיִּשָׂגֵב במצודת אקרא. עד כה ועד כה ואנטיוכוס יצא ממצרים “וישב לארצו ברכוש גדול” ויהי בשמעו את המעשים אשר נהיו בירושלים ויחר אפו וחמתו בערה בו. אז “זעם על ברית קדש” ויוציא את כל רוחו הקשה ולבבו האכזר וירבה להראות את היהודים עני בשבט עברתו. פתאום השתער על ירושלים וילכדה ביד חזקה ויכן מטבח ליושביה. שלשה ימים הרבו אנשי חילו חללים באנשי ירושלים, טבחו ולא חמלו על איש ואשה, זקן ונער, עולל ויונק, גם לא הבדילו בין אוהב לאויב וירבו לשפך דם עד אשר יגעה ידם אל חרבם ויעטו אל השלל וישבו שבי נפש רבים מבני יהודה למכרם ממכרת עבד; ובכל זה לא אמר העריץ אנטיוכוס די ועוד לא שככה חמתו, ויפרוץ לבא אל קדש הקדשים לחרף מערכות אלהי ישראל, אשר שִכֵּן שמו בבית הזה ויוציא משם את כלי הקדש וכל היקר והסגלה, אשר התנדבו המלכים הראשונים לפאר ולנשא את הבית, את מזבח הזהב, המנורה הטהורה, השלחן אשר לפני ה' וכל הכסף הנשאר באוצר ההיכל, הכל לקח, והבוגד מינילאוס מנצח על ידו והולך לפניו לַנחותו הדרך. אז הרבה אנטיוכוס לדבר תועה “על אל־אלים” וינאץ את אלהי ישראל אשר לשמו מקטר מגש תהלה וכבוד מכל יודעי שמו ויאמר בגבה אפו: איה אלהי הצבאות! למען חפא על חטאתו, חטאת רצח ושפיכת דמי נקיים ולמען הִטָּהֵר לפני בני דורו מעון שֹד ההיכל וחלול הקדש, הרה אנטיוכוס עמל ואון ויולד שקר ויפץ בין העמים ספורי־בדים אשר בדו – הוא ומרשיעי ברית – מלבם להבזות את היהודים ודתם גם בעיני רבים ממשכילי הגוים בעת ההיא ובימים רבים אחרי כן: אנטיוכוס הפיץ השמועה לאמר: בבאו אל קדש הקדשים ראה פסל־תבנית איש בעל זקן מְגֻדָל רוכב על חמור ואוחז בידו ספר כתוב עברית, כאשר ידמה, הפסל הזה הוא תבנית משה מחוקקם, אשר נתן לעמו משפטים לא טובים וחקים בל יחיו חיי אהבה ורעות עם כל עמי ההבל ויצו עליהם לבל ידרשו שלומם וטובתם כל הימים; מהעת ההיא האמינו היונים והרומאים, כי היהודים בבית מקדשם נותנים כבוד־אלהים לתבנית חמור¹⁰⁵. העלילה הנתעבה והנאלחה אשר מאת אנטיוכוס יצאה להשליך שקוצים על היהדות היא: בבאו אל הקדש מצא איש יוני שוכב במטה, אשר בכה ויתחנן לו, לחלצהו ולהוציאהו ממצוקתו, כי הובא הנה בידי היהודים, אשר יְפַטְּמוּהוּ למען הקרב זבחי אדם על מזבח אלהיהם, ויוסף היוני הזה לספר, כי חק הוא לישראל מדי שנה בשנה להביא יוני אחד לבית מקדשם ולפטמהו עדי יעשה חלב וישמן ואחרי כן יקריבו אותו ויוציאו ממנו בני מעיו ויאכלום, ואז יִשבעו לנטור שנאת עולם להיונים ולהשמידם ולהכחידם. אם אנטיוכוס בעצמו בדה מלבו העקוב את העלילות הנוראות האלה, או כי דורשי שקר וּמְכַתְּבֵי עמל שמו הדברים בפיו; אין ספק, כי הוא היה הראשון והגדול בין צוררי ישראל, אשר עולל בעפר קרן דת משה ויהודית ויתן אותה לחרפה ולקלסה לאמר, כי היא תטיל חובה על כל המחזיקים בה לצרור כל בני משפחות העמים ולשנאם תכלית שנאה והדבה הרעה הזאת הביא הבוגד ומרשיע ברית מינילאוס. זאת חטאת חפץ ההתבוללות עם היונים וזה פריה! זאת ההתבוללות, אשר מרשיעי־ברית נתנו כָּפְרָה כל נעם המדות הטהורות ודרכי תם וישר; ובעדה התנצלו את עדים מהר חורב: כל החמודות אשר ממקור ישראל מוֹצָאָן וסגלות האומה מימי קדם קדמתה!

צעיף־אֵבל עטה את פני ירושלים ואימה חשכה נפלה על כל יושביה. "כלמה כסתה בני בית יעקב ויהי אבל גדול לכל בני ישראל במושבותם. שרים וזקנים נאנחו, בחורים ובתולות אמללו ופני נשים יפות חמרמרו, יצא חתן מחדרו מעורר קינה תחת קול רנה וכלה מחפתה עטויה בגדי־אבל ובכל בית יעקב תאניה ואניה" (חשמונאים א', א') ובכל זאת לא שב אף הצר הצורר ועוד היתה ידו נטויה לבלע ולהשחית ועוד נכונו ליהודה מידו ימי חשך. עוד הפעם העביר אנטיוכוס את חילו עבודה גדולה אל מצרים ויבֵא מלחמה בשעריה, וכאשר לא הצליח במלחמתו ושכר לא היה לו ולחילו מעבֹדתו הגדולה, העיר כל חמתו על עם יהודה להוכיח אותו בשבט עברתו. שני האחים מלכי מצרים פהילומיטר ופהיסקון עשו שלום ביניהם בעזרת אחותם וזקני רומא, למרות חפץ אנטיוכוס, אשר היה שבע רצון בריבם, למען תחלש גבורת מצרים ופרש הוא את מצודת ממשלתו עליה. פהילומיטר נקרא למלך על בני העם היושב באלכסנדריא, על אף אנטיוכוס ולכעסו והותו. אז קרא שנית מלחמה ער מצרים ויפרוץ בארץ בראש מחנה גדול וכבד. בעת ההיא היו עוד ידי הרומאים מלאות עבֹדה במלחמתם עם מוקדוניא ועל כן הצליח בראשונה לכבוש את הארץ ויגיח עם חילו עד קרבת אלכסנדריא. אז שלחו מלכי מצרים מלאכים אל זקני הכנסיה הרומית להתחנן אליהם, כי ימהרו להושיע אותם מכף מלך סוריא השואף לרשת ארצות לא־לו. ויהי כאשר בא הקץ למלחמת הרומאים במוקדוניא ובהמלחמה על יד פינדא (Pynda) נשבר גאון המלך פֶּרְזֶאוּס וינס מנוסת חרב ממקום המערכה (12 יוני שנת 168 לפני סה"נ. 238 לפני חב"ש), וישלחו זקני רומא מקרבם שלשה צירים אל מחנה אנטיוכוס להעיד כי ישבות מריב ויצא עם צבאותיו ממצרים, וכאשר דרש הרחבת זמן להמָלך מה ישיב להסינט הרומי, קם ממקומו אחד הצירים, אשר לא ידע לבחור לשון ערומים ושפת חלקות זרה לו ושמו פָּאפִּילִיאוֹס לֶאנַס (Popillius Länas) ויט במטהו במעגל מסביב להורות לאנטיוכוס, כי לא ימוש ממקומו לצאת ממעגלו עדי יאמר בשפה ברורה, אם יבחר דרך המלחמה או השלום עם רומא. מפני גאון רומא נחת העריץ וישב בבשת פנים לארצו (בסוף יוני שנת הנ"ל). לבו הכה אותו על עצתו כי הופרה וכבודו אשר הָשְׁפַּל וישב אנטיוכוס “הנאור” סר וזעף אל קרית מלכותו ועוד היה אנוס לשום על פניו מסוה הידידות ולדבר שלום עם הרומאים שנואי נפשו, ואת חמתו הכבושה על הרומאים החזקים ממנו נתכה עתה על עם לא־עז:

בעצם השערוריה הזאת התהלך באשמיו האיש המתנשא בכח הזרוע להקָרֵא בשם הכהן הגדול הבוגד מינילאוס, אשר הביא שואה על עמו, הדומיה הנוראה והעזובה בהיכל ה' הוליכו אימים גם עליו. אמנם כן נשם כהן גדול נקרא אז, אך האם יש כהן בלא עם, מקדש ומזבח? מה יהיה משפטו עתה בבית השמם ודרכיו האבלות מבלי באי מועד? ממחשבות כאלה נפעמה רוחו בקרבו ונפשו נרעשה בהתהלכו בדד לבדו במרחבי חצרות ה' השוממים מאין אדם ולאזנו הגיע רק הֵד קול צעדיו. אך לב רשע כזה היה כים נגרש ועוד הורה והוגה מחשבות חדשות לנבל צור ישועתו ולעשות רעות ותועבות גדולות יתר רב מאשר הרבה לעשות עד הנה: לכבות נר אלהים נשמת האֻמה ולשום קץ לחיי הלאום ברוח – לעקור משרש את היהדות כֻּלה: הדת, החקים, התורה וארחות חיי העם ומנהגיו. לאנוס את כל המחזיקים בתורת משה להמיר כבוד אלהי ישראל בכבוד יופיס אליל־יון. כמעט אשר הוציא הבוגד הזה את רוחו לפני מלכו העריץ ותמצא עצתו מסלות בלב אנטיוכוס “זועם ברית קֹדש” וימהר ויחלוט להוציאה לפעלה, כדרכו להיות נכון וממהר לעשות את כל אשר יזם בלבו העקוב. עם יהודה ישנה טעמו, יטוש צור עושהו ואל מחוללו, ידבק בעם היונים, יכבד את אלהיהם ויהיה עמהם לעם אחד – ואשר ימאן וימרה את פי המלך – אחת דתו להמית. לא לבד על עם יהודה יצא קצף העריץ ההולל הזה, כי אם גם את אלהי ישראל חפץ קרבות. הדבר הזה, כי עוד לא פסו אמונים מבני יהודה, ועוד נמצאו רבים, אשר בטחו באלהי אבותיהם, כי עוד יתעורר אל־נקמות על אויב ומתנקם, הדבר הזה נחשב להעריץ, אשר אין אלהים כל מזמותיו, העריץ אשר “על אלהי אבותיו ועל כל אלוה לא יבין”, לחטאת מרי ומרד; אנטיוכוס התנשא בגבה אפו על אל אלים ויאמר לכבוש את אלהי ישראל בבית מקדשו. "אז ישלח המלך אנטיוכוס ספרים ביד הרצים לכל ערי יהודה ויצום ללכת בדרכי הגוים; לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה בקדש, לבלתי הסך נסך לַיָי ולהפר את השבתות והמועדים…. ויצו לבלי המול להם כל זכר ולשקץ נפשם בכל דבר פגול ולהקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה על גבי המזבח למען שים חרפה על ישראל. בחפץ אנטיוכוס להכחיד את ישראל מגוי כונן כל מחשבותיו להסיר מעליהם האותות אשר בהם היו מצֻיָנִים מכל הגוים עובדי האלילים ויגזור על: המילה, השבת והנָּזֵר ממאכלות אסורות. אלה הדברים העביר בכל מדינות מלכותו ויפקד פקידים על הארץ לעשותם ויסוגו רבים ממצות יְיָ וַיִּצָּמְדוּ לגוים ותשחת כל הארץ¹⁰⁶.

ההתחלה נעשה מבית המקדש. אנטיוכוס שלה איש זקן מאנטויכיא לטמא את המקדש ולהסב את שמו בשם בית־אל יופיס אולימפיוס. הציר אשר שלח אנטיוכוס כונן צור חרבו על כל התמימים, או כל העם – אשר רק חלק קטן ממנו היו “מרשיעי ברית” וּמִתְיַוְנִים. למען הדאיב נפשם הקריבו חזיר על גבי המזבח ויזרקו מדמו עליו ועל ההיכל וקדש הקדשים ויבשלו את בשרו ומרק־פגולים זה שפכו על פני יריעות ספר התורה. את בשר החזיר נתנו למאכל אל מינילאוס ואחזת מרעיו מרשיעי ברית. עוד הוסיף הצר הצורר סרה להוציא את ספר התורה הנמצא בבית יְיָ ולשרפה – זאת היתה הפעם הראשונה לשריפת התורה בדברי ימי עם ישראל¹⁰⁷. אנטיוכוס חפץ בזה להביע דעתו, כי זאת התורה – תורת חיים ואהבת חסד ומוסר ומדות טהורות וישרות – היא תורת־הקנאות המטפת לקחה לשנוא ולתעב את כל בני משפחות העמים. אז העמידו צלם בהיכל, צלם האליל יופיס ונתן שקוץ משומם בבית המקדש ביום שבעה עשר לחדש תמוז (לשנת 238 לפני חב"ש). הנה כן באו פריצים ויחללו את מקום מקדש יְיָ אלהי ישראל. כבוד־אלהים־אמת נעלה מעל הבית אשר נקרא שמו עליו ומקומו לקח לא־אלהים יופיס ההיליני. הבית הטהור והקדוש נהפך עתה למקום זמה ותבל מהגוים שטופי תאוה, אשר עשו מעשי תבליתם בחצר בית המקדש.

שני שרי קֹדש מעדת הלוים בני קרח עוררו קינים להביע הגות לב התמימים ב"עת צרה ליעקב אשר כמוה עוד לא נהיתה". בראותם כי באו פריצים וחללו “הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז, הַסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ שִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם” בבית ה'; אז נשפך לבם בקרבם ויקונן האחד מהם לאמר:

               כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּ֑י וּבשֶׁת פָּנַי כִּסָּֽתְנִי

               מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַֽקֵּם

               כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחְנ֑וּךְ וְלֹא שִּׁקַרְנוּ בְּבְרִיתֶֽךָ..

               כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּי֑ם וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָֽוֶת

               אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵי֑נוּ וַנִפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָֽר

               כִּי עָלֶיךְ הֹרַגְנוּ כָּל הַיּ֑וֹם נַחְשַׁבְנוּ כְּצאן טִבְחָֽה

               עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי֑ הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶֽצַח….¹⁰⁸

והשני שפך שיחו בקינתו ויאמר:

                הָרִימָה פְעָמֶיךְ לְמִשֻּׁאוֹת נֶ֑צַח כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹֽדֶשׁ

               שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךְ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתֽוֹת…

               שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדְשֶׁ֑ךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן־שְׁמֶֽךָ

               אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָ֑חַד שָׂרְפוּ כל־מוֹעֲדֵי־אֵל בָּאָֽרֶץ

               אֹתוֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִי֑א וְלֹא אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד־מָֽה

                עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֵף צָ֑ר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶֽצַח…

מה היתה פעלת המעשים, אשר עשה הצר הצורר, מְנָאֵר כל קדש ומחָרֵף מועדי אל בארץ, על עם יהודה? מה עשו בני העם למראה הגזרות האיומות והקשות אשר גזר המלך העריץ והאכזר הזה עם עבדיו ופקידיו הפראים האכזרים, להכחיד שם ישראל מגוי ולעקר מקרב לבם את יְיָ אלהי העברים? עם ישראל נֻסָּה אז בנסיון קשה ומר, חרב שר טבחים עופפה על ראש כל איש, אשר נועז לתת אות לעין השמש כי עוד תמים לבו עם היהדות, “עד כי לא קם עוד רוח באיש לאמר: מזרע היהודים אני”.

כאדיר־אמונה, נאזר בגבורתו וכחו לאלהיו עמד עם יהודה בנסיונו ויצא מהמלחמה כגבור מנצח וגוי נקי וצדיק אשר חתם בריתו עם אלהיו ותורתו בחותם דם, דמי תמימיו, גבורי־אמונה אשר הערו נפשם למות מבגֹד בעמם ודתם. אמנם כן היהודים המפֻזָרִים בערי סוריא ופיניקיה, היושבים בקרבת היונים או בתוכם, קשתה עליהם יד הפקֻדָּה האכזריה אשר אמרה: “תורה אחת וחקה אחת – בעבֹדת אלהים – לכל יושבי ממלכת סוריא”; הם נאנסו לזבוח לאלילי יון ולהתכחש למראה עין אל דתם ואֻמתם, אך גם ביניהם נמצאו רבים, אשר נגע אלהי ישראל בלבבם, התמימים האלה בחרו במות מִשַּׁקץ נפשם וּמֵחַלל את שם יְיָ ובריתו. בעיר הבירה אנטויכיא לעיני המלך העריץ והאכזר ההולל נמצא איש זקן נשוא פנים, חכם ונבון הנכבד גם בעיני הפקידים היונים ושמו אלעזר. התמים הזה בחר להערות נפשו למות מות אכזרי ומשֻׁנה, משמוע בקול הפקידים לאכול בשר טהוֹר על יד מזבח היונים למען ידמו הרֹאים, כי יאכל מזבחי־האלילים, והזקן שהגיע לגבורות לא אבה ולא שמע להם, כי לא אבה תת אות בגד ומעל בה' להצעירים ממנו. בין היהודים יושבי ארצות הגוים בסוריא ספרו איש לרעהו את דבר האשה (חנה) ושבעת בניה הקטנים, אשר בחרו למות במיתה מְשֻׁנָה, בענוים קשים ומרים, מבגֹד באלהיהם ועמם, איך ברוח נכון ולב אמיץ בגבורים פשטו צוארם לטבח ואם הבנים שמחה לראות בניה מוסרים נפשם על אמונתם ומתים מות־ישרים על קדוש השם, מות הזקן אלעזר ושבעת ילדי האשה חנה היה "לְמָשָׁל וּמוּסָר לְנַעַר וּלְזָקֵן לְאַהֲבָה אֶת יְיָ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ.

וביהודה הרבו העריצים הָרֵעַ מיום אל יום ודמי תמימים נשפכו כמים; הפקידים אשר שלח אנטיוכוס ליהודה שטו בארץ על פני הערים והכפרים אשר שם נמלטו יושבי ירושלים, ובכל מקום בֹאם הקימו מזבחות ובמות לאלילי יון ויצוו להיהודים מטעם המלך אנטיוכוס לכרוע ברך לפני יופיס, לזבוח לו חזירים ולאכול מבשרם ולחלל את “השבת” ויאלצום ביד חזקה לזבוח לאלילים מדי חדש בחדשו, ביום הֻלֶּדֶת המלך, ויאלצום “גם בימי חג הַבָכוּס (Bacchus) לצאת במקלעות פרחים על ראשם, להתהולל ביין ולרונן ולרועע לכבוד האליל הזה כמשפט הגוים”. ויהי בבוא עבדי אנטיוכוס אל אחת מערי יהודה ויקראו לבני ישראל לסור מאחרי ה' ותורתו ולא מצאו שם איש, כי בדעתם עת בֹא הפקידים האכזרים קדמו לנוס ולהתחבא במערות ובמנהרות אשר בערי יהודה או נסתרו במדבר אשר בעברות הירדן בקרבת ים המלח, אנטיוכוס ראה כי יעיזו היהודים בני עם לא עז להתקומם כנגדו ולמרות פיו ויחר אפו עוד יותר, וישלח פקֻדָה אחר פקֻדָה אל פקידיו ומשרתיו אנשי־דמים כמוהו, ליסר קשה את הממרים ולענותם עוד יותר בענוים קשים ומרים, והאכזרים האלה הוסיפו לרדוף בעברות חמה את כל איש, אשר היה עוד לבו תמים לאלהיו ועמו, “ויקרעו ספרי תורת יְיָ לקרעים וישרפו אותם באש, וכל אשר נמצא אתו ספר ברית יְיָ הכו לפי חרב”, גם כל בתי כנסת ובתי מדרש הרסו והנשים אשר ילדו בנים בעת אשר בעליהן נחבאו מחמת המציק ותמולנה את עולליהן, המיתו האכזרים הפראים אותן ואת עולליהן ויתלום על חומת העיר.

אך כל האכזריות הזאת, תחת לתת מרך בלב בני העם, עוד הוסיפה לתת בקרבה אמץ רוח לעמוד בפני הצר השואף להכחידו מגוי ולכלותו מעל פני האדמה. לרבים סר מר המות ויהיו נכונים להסגיר נפשם לַמְמִתִים. רבים נפלו לפני בני עולה מאשר מאנו לשקץ נפשם במאכל פגול ומקהל חסידים היתה שומה על בני העם לחזק לבם בַּיָי ולתת עז ברוחם ואֹמץ־אמונה בלבבם. מהחורים אשר התחבאו שם יצאו אדירי־אמונה אלה בדרכים ונתיבות־סתר דרך יערים ומדברות ויבאו אל הכפרים והערים, הקהילו קהלות וידברו דבריהם המפיקים שלהבת־יה ואש־דת להלהיב את לב שומעיהם ולחזקם בשם יְיָ, ודבריהם לא שבו ריקם, כי ראה העם את השרידים אשר ה' קורא דורשים ומקימים, מחרפים נפשם למות ובוחרים במות־ישרים מחיי בגד ומעל בה' ומורשת אבותיהם.

לא ארכה העת ופקידי אנטיוכוס בעיר דוד (אקרא) אשר בירושלים שמעו כי מאת “מצדיקי הרבים” החסידים יצא ההתקוממות נגד מצות המלך, כי “משכילי הרבים” השכילו להאציל מרוחם על בני העם, עדי מצאו און בנפשם לחרף מערכות אויב ומתנקם. כנראה, הודיעו מקום מחבוא החסידים לפקידי אנטיוכוס “מרשיעי ברית”, אשר ארבו לאחיהם ויכום בשוט לשון, אז מהר שר צבא חיל המשמר אשר בירושלים פוליפוס (Philippos) מארץ פְרִיגִיָא (Phrygia) עם אנשי גדודו, אל מקום התחבאו שם החסידים וכל איש אשר נגע יְיָ בלבבו. ביום השבת חנה פוליפוס על הככר מסביב להמערות והמנהרות אשר בהרים, אשר נמצאו שם נחבאים כאלף נפש אנשים ונשים וטף, ויקרא להם לצאת ממחבואם אליו לעשות את דבר המלך, ואז ישבו לבטח בארץ ואיש בל יעז להחרידם ולהכלימם ויענו כלם פה אחד לאמר: “לא נצא, את דבר המלך לא נעשה ואת יום השבת לא נחלל!”. אז הגיח פוליפוס עם גדודיו על המערות לתפשם ולהשתער עליהם ברעש מלחמה. החסידים הביטו בפני מרצחיהם באמץ־לב, לא עשו דבר לעמוד בפני אויביהם, לא הרימו יד לירות באבן או במוט לסכור פי המערה, כי לא אבו לחלל את השבת ויקראו בקול אל מרצחיהם: “נמותה הפעם בנקיון כפינו והשמים והארץ עדים בנו כי בזדון תהרגונו!”. כה מתו כל החסידים גבורי־אמונה מות אכזרי בחרב גדודי מרצחים אשר הצביא פוליפוס, או נשרפו ונחנקו מהאש ועשן הלפידים, אשר השליכו הזדים האלה אל פי המערות¹⁰⁹. לשמועת האסון האיום הזה נמס כל לב ויהי למים. נפש התמימים בעם ירעה להם וכאבם נעכר מאד, כי החסידים עיני עדת ה' אשר היו במעשיהם מופת לעמם נפלו לפני בני עולה וימותו במיתה משֻׁנָּה ואכזריה. אז כהתה כל רוח וגם אנשי חיל לא מצאו ידיהם לעמוד על נפשם. נפש התמימים השתוחחה עליהם ויד היאוש גברה בין בני העם וישאלו מתי קץ הפלאות? ויתמהו לראות כי לא יעשה ה' עוד נפלאות בארץ להרעים בקול גאונו ולהמטיר על רשעים פחים ומנהמת לב קראו: אֹתוֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִי֑א וְלֹא־אִתָּנוּ יוֹדַע עַד מָה: עַד מָתַי אֱלֹהִים יְהָרֶף צָ֑ר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶֽצַח….

 

פרק ששי התקוממות החשמונאים, תשועת ישראל בידי מתתיהו ובניו (מן 237 עד 230 לפני חרבן הבית השני)    🔗

מתתיהו בן יוחנן החשמונאי ובניו במודעים. קנאת מתתיהו ובניו לאלהי ישראל וקריאתו הגדולה אל בני יהודה נאמני ברית לאלהיהם ועמם. הגזרות וההרגות על קדוש השם, מות מתתיהו וראשית פעולת יהודה המכבי ואחיו הגבורים. המרידה. מלחמת המכבים ונצחונם על חיל אפולוניוס. הקרב על מעלה בית חורון. נצחון המכבים ונס חנכה. מות אנטיוכוס הרשע. מצודת חקרא ומלחמת יהודה המכבי נגד מרשיעי ברית. מלך סוריא אאופטר ושר צבאו ליסיאס עולים ביהודה. דימיטריוס מלך באנטיוכיא. אליקים הכהן הגדול מרשיע ברית. מלחמה על יד גזר. מות שר צבא הסוריים־היונים נקנור. יהודה המכבי נושא ונותן עם רומא ע"ד כריתת ברית. בכחידס שר צבא סוריה שנית ביהודה. המלחמה על יד לוד. מות הגבור יהודה המכבי במלחמה.

כאשר גברו הצרות והרדיפות הגיעו למרום קצן, ונראה, אשר אפסה כל תקוה להאֻמה הישראלית ותאבד דרכה לצאת למרחב, כי אם בעשותה אחת משתי אלה לֹהִכָּחֵד מגוי או לכֹף ראש ראש תחת שבט הנוגש ולשום נפשה כעפר לדוש, כאשר חשך כסה ארץ ושמי ישראל לבשו קדרות – נראה קרן אורה כאילת השחר, נִתן אות מלחמה לַיָי באויביו והורם נֵס־ההתקוממות לעם שומר אמונים, לאלהיו ותורתו. נושאי דגל ההתקוממות היו בני המשפחה היקרה, אשר בם חֻבְּרוּ להם יחדו: תם וענות צדק, אמץ־לב ורוח גבורה, קנאה לַיָי ותורתו ומסירת נפש על קדושת שמו עם חכמה ודעת חשבון לכל מפעל ומעשה, דעת עת־לעשות ועת הזהר מהתגרות ברעה; בני משפחת החשמונאים או המכבים¹¹⁰. אב זקן וחמשת בניו כבירי־כח־לב וגבורי הרוח, הרימו קרן היהדות, השיבו לה כבודה והדרה ויתנו לה עז ועצמה לעד ולעולמי עולמים. שם האב הזקן: מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן בֶּן שִׁמְעוֹן הַחַשְׁמוֹנָאִי מהכהנים בני המשמר יְהוֹיָרִיב, והוא יושב בימי גזרות השמד ושמם המקדש בעיר מוֹדָעִים (מודיעין) הרחוקה כשלש פרסאות מירושלים צפונה; ושם חמשת בניו, אשר כלם נלחמו מלחמות ה' ותורם ימינם נוראות ונפלאות לעשות תשועות גדולות בקרב עמם וכלם הפליאו לעשות בחייהם ובמותם על מרומי שדה מלחמה, לחלץ עניי עמם מֵעָנְיָם, לשגבם ישע, לחזקם ולעודדם ולהלבישם רוח עז וגבורה, רוח דעת־נפש, כי הם בני עם אשר עזרתו בו וימינו תאמצהו: יוֹחָנָן הַקַּדְשִׁי (הַגָּדִי), שִׁמְעוֹן הַתַּסִי (הַתַּדְסִי)¹¹¹, יְהוּדָה הַמַכַּבִּי, אֶלְעָזָר הַחוֹרָנִי וְיוֹנָתָן הַוָּפְסִי. מתתיהו ובניו החשמונאים אשר כבודם היה גדול בעיני העם, הלכו קדרנית בשברון לבם, כאבם היה נעכר ונפשם נאנחה למראה התועבות הנעשות בירושלים וביהודה ויקונן מתתיהו ויאמר: “אוי לי כי נולדתי לראות בשבר עמי, מקדש אלוה בכף זרים, צבי תפארתנו לחבל שוסים, מיהודה חלפה כלתה כל הדרה ומשרתי בגוים נהפכה לשפחה ואיך לא אקוץ בחיים?”. כה הגה נכאים הזקן מתתיהו באזני בניו ובני ביתו ויחלטו, לבלי הסתֵר עוד במחבואם, לשבת שקטים במצודת ההרים, לשאת דומם את כל אשר נטל עליהם ולהסגיר נפשם להורגים כצאן טבחה; כי אם להתעורר ולקרא חרב ה' על הארץ, לקום לתשועת עמם ולהערות נפשם למות על אֻמתם ותורתם; ובעודם חושבים המחשבה הנדיבה הזאת, והנה אחד מפקידי המלך, אשר שטו בארץ, ושמו אַפֶּלֶס סר אל מודעים להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים. וידבר הפקיד ההוא על לב מתתיהו ויאמר: “הן איש נגיד ונכבד בעמך הנך, מספר בניך רבים ומשפחתך גדולה בישראל, קרב נא אתה לראשונה לעשות את מצות המלך, כאשר עשו בכל מדינות מלכותו וגם כל אנשי יהודה וירושלים”, אז נשא מתתיהו את קולו ויקרא: “אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו וישמעו לקולי להמיר את חֻקּות אבותיהם, אנכי ובני משפחתי לא נסוג אחור מאחרי אלהינו ולא נפר את בריתו אתנו”. עודנו מדבר ואחד מבני יהודה ממרשיעי־ברית נגש אל הבמה לזבוח ולהקטיר ליופיס האליל לעיני כל הנצבים, ויחם לבב מתתיהו ולא יכול עוד התאפק, וירץ בחמת רוחו אל הבוגד וימיתהו על יד הבמה לעיני כל הנצבים עליו, וחמשת בני מתתיהו עופפו גם המה את חרבותם וישתערו בחמה שפוכה על אַפֶּלֶס ואנשיו וימיתום ויתצו את במת האליל יופיס. בהדבר הזה נִתן אות־מלחמה, הורם נס־ההתקוממות ונפל כחץ – תשועה בישראל ויהודה. העם ראה כי באה עתו, לעמוד במערכות מלחמה נגד אויב ומתנקם, ויחדל לתת להורג נפשו כצאן טבחה.

ויהי אחרי עשות מתתיהו משפט־צדק בעבדי אנטיוכוס ויקרא בקול גדול אל בני עמו לאמר: “מי האיש החרד לתורת אלהיו ומחזיק בבריתו ילך אחרי!” וַיֵּאָסְפוּ אליו בני עיר מודעים ומסבותיה, כל אשר נגעה יראת ה' בלבבם וכל החסידים הממלטים נפשם מעוכריהם ביום הרג רב בהמערות אשר בהרי יהורה, ויברח הוא ובניו וכל הנלוים אליהם אל המחבואים אשר בהרי אפרים. מיום ליום רבו האנשים אשר נלוו אל מתתיהו ובניו, וירב מספר האנשים אשר נשא לבם אותם להערות נפשם למות בעד עמם ותורת אלהיהם. ומתתיהו לא כחד להם, כי עז אויבם ונורא מאד, אדיר מהררי טרף ומלחמות גדולות ונוראות צפונות להם, ויעד בהם, כי עליהם להשליך נפשם מנגד ביום קרב ומלחמה. ורוח דעת ביראת יְיָ נחה על מתתיהו ובניו ויביעו דעתם בקהל רב, כי לא טוב עשו החסידים לצדק הרבה ולא עמדו על נפשם להלחם באויביהם ביום השבת; כי יְיָ הוא אלהים חיים ותורתו היא תורת־חיים ואהבת חסד ויגמר אֹמר לעמוד על נפשם ולהלחם באויביהם גם ביום השבת. אז שם על לבו ללמד לבני יהודה קשת. החסידים והתמימים, הוגי תורה ומתהלכים־בחקר־שדי, אשר לא נסו לנגוע בחרב וחנית, למדו עתה ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה, ובראות מתתיהו, כי מספר אנשי בריתו הולך ורב ויגמר אֹמר להתגרות באויב עם ה' ולקנא קנאת עדתו, עמו וארצו, וכשר צבא מלחמה וגבור חיל, אשר קֹרָא להיות נגיד ומצוה מצא לו אנשי חיל אשר האציל מרוחו עליהם. עוד הפעם נראה כתֻמו חזון־העתים כבימי שפוט השופטים בישראל: הארץ כלה נכבשה בידי אדונים קשה, רבים מהתושבים נחבאו בחורים ובמערות ומנהרות אשר בהרים, רבים בגדו בעמם ויהיו זרוע לאויבי ארצם ונחלתם ונשארה בה רק שארית קטנה ודלה, חלשה ומצערה, מתי מספר אנשי־לב הנכונים לתת נפשם כפר עמם וקדשי בית אבותם, אך גם להמעטים האלה לא היו כלי נשק ולא נמצא להם חרב וחנית ועוד טרם למדו ידיהם לקרב ומאין יבא עזרם?

ומתתיהו עשה מלחמה בעצה וגבורה וידע עת לכל חפץ: ידע להזָּהר מהתגרות ברעה לנסות דבר בתנופת מלחמה עם צבאות סוריא הרבים והעצומים, וידע להשתער פתאום על גדודיהם הקטנים השטים בארץ ולהכותם חרם. מעט מעט התחזק וימצאו הוא ואנשיו און בנפשם לצאת ממחבואיהם, ובדעתם את מוצאי הארץ ומבואיה, בא פתאום אל הערים הקרובות ויהרוס במות האלילים, עשה נקמות בהפושעים והבוגדים, רדף באף כל מרשיעי־ברית וימל את הילדים, אשר לא נמולו בשר ערלתם עד העת ההיא. מעת לעת פגע גם בגדודי אנטיוכוס השטים בארץ ויכם אחור. בשלוח שר הצבא אשר על חיל המשמר גדודי חיל לעבור בארץ ארבו להם מתתיהו ואנשיו וישתערו עליהם ויכום ויפיצום לכל עבר ופאה. כה עשה מתתיהו מלחמת־פרצים, אשר תוכל להעשות רק בארץ מלאה הרי־בתר וחגוי־סלעים כיהודה. מלחמה כזאת, אף כי לא תשים שמות במחנה האויב על שדה קטל, אך תחרידהו ותרגיזהו, תדריכהו מנוחה, תוגיעהו ותחליש כחו.

ויהי כאשר זקן מתתיהו ומרוב ימים ושבעו עמל ונדודים במלחמות ה' אשר נלחם כשל כחו ויקרבו ימיו למות. בְּהִכּוֹן מתתיהו ללכת בדרך כל הארץ לא נפל לב בני גדודיו בקרבם לאמר: מי יהיה לראש ומפקד עליהם לצאת ולבא לפניהם במקום הישיש הגבור ההולך למות; כי חמשת בניו כלם היו גבורים ולבם כלב האריה ביום מלחמה. אך מתתיהו דאג בכל זאת לאחרית המעשה הגדול אשר החל לעשות, ויצוה את בניו אחריו, כי שמעון בנו, איש נבון דבר לכלכל דברי מדינה במשפט, יהיה לאב ולמושל, ויהודה המכבי, איש גבור חיל מנעוריו, יהיה לשר צבא ומצביא את גדודי עמו הנלחמים מלחמות ה'. בדבריו אשר דבר לפני מותו העיר רוח בניו לבצע את אשר החל וככלותו לקרוא את דבריו האחרונים לאמר: “שִׂימוּ נַפְשְׁכם עַל בְּרִית אֱלֹהֵינוּ וְהִלָּחֲמוּ מִלְחֲמוֹת יְיָ” גוע ויאסף אל עמיו (237 לפני חב"ש) ויקברו אותו בניו בקברות אבותיו בהר המודעית ויבכו אותו כל ישראל ויעשו לו אבל כבד (חשמונאים א', ב' ג’ – ע"ג)

יהודה המכבי קם תחת אביו ועמו באו חיים חדשים בקרב המורדים ותנח עליהם רוח עז וגבורה לדבר את אויביהם בשער. מימי הגבורים במלכות דוד ויואב שר צבאו לא קם בישראל גבור מלחמה אדיר־אמונה כיהודה המכבי, ויהודה עוד גבר באחיו בטהר־לבבו, זכות רוחו ואדיר מפעליו. וכמוהו לא היה לפניו ולאחריו גבור אמונה אדיר ונאור, טְהָר לב, אשר כבוד אלהיו, קדושת תורתו ואֹשר עמו היו לנגד עיניו, מבלי כל שמץ מחשבה זרה כשאיפת הכבוד ותאות השררה. מרוחו הכביר יצא נחל שוטף עז וגבורה, כח־לב ונדיבות־רוח ותנח רוחו על כל הקרב אליו, ללבשהו עז וגבורה, חרף־נפש ואמץ לב במלחמה. הוא היה שר צבא אשר לו עצה וגבורה לעשות מלחמה בתחבולות; ובדעת וחשבון ידע עת להתגר מלחמה ועת לשבות מריב; בעיני נשר צפה מרחוק את שגיאות איש ריבו וידע להפיק מהם תועלת לחפצו, להתעות את אויביו בערכו מלחמה רק למראה עין למען הוליכם שולל. דמיונו – בפי סופרי עמו – “לְלַיִשׁ בַּיָּעַר וַאֲרִי שׁוֹאֵג לַטֶרֶף בְּרָדְפוֹ בְּזַעַם אֶת זוֹעֲמֵי עַמּוֹ וּלְיוֹנָה תַמָּה בִּנְדִיבוּת רוּחוֹ, רֹךְ לְבָבוֹ, תֹּם דַרְכּוֹ וְחַן הֲלִיכוֹתָיו בְּעִתּוֹתֵי הַשָּׁלוֹם”. את יהבו השליך על ה' אלהיו כבל שלומי אמוני ישראל בימי קדם קדמתה; בכל מעשה תקפו וגבורותיו לא גבה לבו ולא רמו עיניו וידע כי חרבו לא תושיעהו ובקשתו לא יירש ארץ וישען רק על יְיָ אלהיו, אשר בשמו קרא בכל עת צאתו לקרב להראות ידו קשה את אויבי עמו וארצו. יהודה המכבי היה גבור־ישראל באמת ותמים, אשר נמנע משפוך דם, כל עוד לֹא אִלְּצַתְהוּ לזה המטרה הקדושה, להוציא למרחב עמו, לחלצם מענים ולהרים קרנם בכבוד. יהודה המכבי הטביע חותם תכניתו על התקופה והדור אשר חי בו ויהי למופת גם אל גבורי הרוח בעמים רבים ותמונתו רחפה לפניהם, כאשר התעוררו לשבור מטות על עריצים ולהציל עשוקים מידי עשקיהם כח.

לראשונה יצא יהודה בעקבות אביו לארוב על משכנות היונים, לנפול פתאום בעריהם וחצריהם, להרגיזם ולשלחם באש, נפל פתאום בלילה על הגדודים השטים בארץ וירגיזם ויחרידם; גם עבר בערי יהודה ויעש שפטים בהזדים הבוגדים, משך אליו לב כל הפֹסחים על שתי הסעפים ויעש חיל מיום אל יום. אז הלך מספר גדודיו הלוך ורב ועליהם נוספו גם אלה שבי־פשע מהיהודים הַמִּתְיַוְּנִים, אשר בראותם את רעת היונים וענות עמם נרפאו ממשובתם ויראו גם הם כי רע ומר עזבם מקור ישראל לחצוב להם בארות נשברים ולזנות אחרי חמדת היונים ומעשה תכליתם. ויהי כאשר התלקטו אליו רבים ומספר אנשי חילו עלה למעלה וימצא יהודה און בנפשו לנסות דבר מלחמה את אפולוניוס נציב הארץ. כי כשמוע אפולוניוס את מעשה האחים המכבים, ומיראתו להוציא מירושלים ומצודת “אקרא” את חיל המשמר העומד שם ויזעק אנשי צבא משמרון ויתר ערי הארץ לצאת בחרב לקראת המתקוממים. בפעם הראשונה נסע יהודה במלחמה לקראת אויב נצב במערכה על שדה קטל ויגבר יהודה על אויביו ויך צריו אחור וגם אפולוניוס המית על חלליהם וישא את שללם ולא נשארו מהם רק פּלטים אשר נפוצו לכל רוח. אם כי מספר היונים לא היה רב בפעם הזאת והנצחון הזה לבדו לא נכבד עוד להכריע גבורתם, בכל זאת נסך רוח עז וגבורה בלב הנלחמים מלחמות ה' ויראו בזה אות, כי עוד לא עזב ה' את ישראל ועודנו משגב ומעוז לעמו. את חרב אפולוניום המומת במלחמה לקה יהודה ויחגרה ותהי לו חרב נוקמת באויבי עמו עד יומו האחרון.

אז התעורר שר הצבא בסוריא התחתונה הֶרוֹן (על פי החשמונאים א' בנוסחת הפשיטא – התרגום הסורי וכדעת הרב המחבר, וסירון לפי הנוסחא היונית ובההעתקה העברית לפרענקעל המצויה בידינו. המתרגם) לעלות ביהודה ולנקום מגדודי המכבים נקמת אפולוניוס “ויאסור את רכבו וחיל כבד מן הגוים באו אתו” ואליו נלוו גם פריצי עם ישראל הבוגדים לנחותו הדרך בין רכסי ההרים ושני הסלעים ויפשט ביהודה ויבא עד מעלה בית חרון. ויהי כראות אנשי יהודה את החיל הרב והעצום הזה וינע לבבם ויקראו: איך נעמוד במתי מספר אנשינו נגד החיל העצום הזה? אך יהודה הרגיע רוחם ויחזקם בשם ה' וזכר נפלאותיו מימי קדם ויקרא להם: “חזקו ונתחזקה להלחם בעד עמנו, תורת אלהינו ובעד נשינו וטפנו!” וישתער פתאום על חיל האויב ויכהו מכה רבה, שמונה מאות חלל נפלו על מקום המערכה והנשארים נפוצו וינוסו מנוסת חרב ממורד בית חרון מול הערבה ימה וימלטו ארצה פלשתים. הנצחון הגדול הזה על חיל רב ועצום מהיונים הריח את היהודים ברוח עז ועצמה ותתחזק בלבם האמונה, כי יש תקוה לאחרית המרד. אז נפל פחד יהודה ואחיו על כל העמים מסביב ויספרו בגוים את כל מעשה תקפו וגבורתו.

ומה עשה אז אנטיוכוס העריץ ההולל אשר הביא שואה על ארצות ויושביהן? בראשונה לא שם לבו אל המעשים ביהודה וירמה, כי ככתב הדת ופקֻדותיו הנמרצות אשר הוציא יספיקו לבצור רוח היהודים ולהטותם אל חפצו להמיר דתם והתכחש לעמם; אך בבא אליו השמועה, כי מרדו בו היהודים, הרימו יד בשרי צבאותיו ויצאו בחרב לקראת היונים והסורים ויכו בהם מכה רבה וכשמעו לראשונה את שם הגבור הנערץ יהודה המכבי, ראה ויבן כי שגה במשפטו ולא ידע כח היהודים ועז־רוחם להתקומם נגדו בזרוע נטויה. אז בערה כאש חמתו ובגבה אפו אמר לעלות ביהודה, להכחיד את עם ישראל מגוי, לרשת את ארצם ולהלקח כלה לחבל בנחלה אל בני עמים זרים אשר יביא להושיב בקרבה, אך בעת ההיא היה חפצו זה מרום מנגדו, כי למען הפק מזמתו היה דרוש לו כסף תועפות ואוצר מלכותו דלל וחרב. יהודה חדלה מהעלות המס מדי שנה בשנה כאשר פרצה המרידה בכל הארץ ולהגדיל מבוכתו נוספו לו עוד צרות ותלאות “ושמועות יבהלֻהו ממזרח וצפון”. ממזרח שמע שמועת־מרד, כי אַרְזַקֶּס (Arsaces) האחשדרפן המושל בשמו בפרתהיא (פרס החדשה) פשע בממלכת סוריא ובבל וישבור מטות עֻלָּהּ מעל עמו, ומצפון שמע שמועה, כי המלך הסר למשמעתו עד הנה אַרְטַקְסִיַס (Artaxias) מושל ארמיניא התפרץ מפניו ולא ישית לבו אליו ואל דבריו, גם יושבי אֲרָד (Aradus) ויתר ערי צור חדלו מֵהִכָּנַע תחת ידו. לרגלי המרידות האלה מעטו תרומות כסף המסים ואוצרו דלל וחרב ולעשות מלחמה בארצות רבות בארבע כנפות מלכותו היה דרוש לו כסף תועפות ובכן רבו דאגותיו ועצמו מבוכותיו.

ובכל זאת השיג אנטיוכוס ההולל לאסוף ולכנוס תרומות המסים מרוב מדינות מלכותו, עדי מצאה ידו לשלם לאנשי חיל השכירים את מנתם על שנה תמימה, ויצום להיות עתידים ליום המסע וערוכים לקרב, ויחץ את כל אנשי המלחמה אשר אתו: על מָחֳצִת החיל היה הוא למפקד ומצביא ויעבור עמהם את נהר פרת וישם קדמה פניו לעלות על הנציבים הפושעים בו ולהראותם קשה, ומחצת החיל נתן בידי איש מזרע המלוכה ושמו לִיזִיאַש (Lysias) וישימהו לפקיד־נגיד על כל הארצות מעבר לנהר פרת ימה עד גבול מצרים (ארם יהודה וכנען) וגם את בנו הפקיד על ידו לגדלו ולחנכו, כל ימי היות אנטיוכוס עם צבאותיו בארץ נכריה. בימים ההם שנה אנטיוכוס את מחשבתו אשר חשב על היהודים עד הנה, עתה התיאש מחפצו לסֹל מסלה בלב בני יהודה אל דרכי היונים ומחשבותיהם וארחות חייהם, ויחשבם לכפויי־טובה ונבערים מדעת את הָאשֶׁר השמור להם, לו הואילו לכת בדרכיו ולמלא אחרי מצותיו, עם תועה לבב אשר לא ידע להעריך ערך מחשבת אנטיוכוס הטובה להרימהו אל מעלת עם משכיל, לעשותו לעם אחד עם היונים, ועוד נועז למאוס בטובתו, להרים יד ולצאת בחרב נגד פקידיו ואנשי חיל, עם כזה – גמר אנטיוכוס אמר – הוא עם לא־יצלח ואין תקוה לאחריתו, ובכן החליט “להכרית את שארית יהודה וירושלים להכחידו מגוי, למחות זכרו מתחת השמים ולהושיב ביהודה גוים זרים ולחלק את כל הארץ חבל בגורל לבני הנכר”. את מחשבת־הַשְׁמַד חשב אנטיוכוס גם על היהודים המתיַוְנים מרשיעי הברית, גם להם לא אבה תת חנינה, כי מה בצע במספר אנשים, הסרים למשמעתו כעבדים שפלים וגם עוד יחרו יחזיקו למלא אחרי פקֻדותיו, אם העבדים האלה הם בני העם אשר מאס בו ועל כן אסף את שלומו גם מאת מרשיעי הברית בישראל.

ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ואימה חשכה נפלה על כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אנטיוכוס אפיפנס וביותר גדל הפחד אשר נפל על היהודים היושבים בארצות הגוים מעל לגבולות יהודה. כי מרחוק לא ידעו את כל גבורות המכבים ולא האמינו כי תמצא ידם להתגבר במתי מספר הגבורים החונים על דגלם נגד צבאות אנטיוכוס הרבים והעצומים עם שֶׁנְהַבֵּיהֶם ומזוינים בכל כלי משחית הרג ואבדן, ועל כן היה אבל גדול להיהודים וצום ובכי ומספד עם שק ואפר בכל מקום אשר דבר אנטיוכוס ודתו מגיע, אך הגזרה האיומה וההוללה להכרית ולאבד אֻמה שלמה מנער ועד זקן, טף ונשים, העירה ותעורר את כל בני יהודה בארצם למהר אל מחנה המכבים הגבורים וירב חיל המתנגדים בעם, אשר הערו נפשם למות בעד אלהיהם ועמם, גם הפֹסחים על שתי הסעפים, גם דורשי חמדות החיים והנוטים אחרי דרכי היונים וחפצים להוציא ישן מפני חדש, אם רק לא הפרו ברית עמם ואלהיהם, כל אלה בשמעם דבר המלך, אשר אמר “להכחיד את יהודה מגוי”, ראו כי לא נשאר להם דבר לעשות, רק לתת ידם אל יהודה המכבי ואחיו הגבורים. ודבר יהודה היה אל כל העם לאמר: “הבה נעמוד בפרץ עמנו ונלחמה בעד נפשנו ומקום מקדשנו!”.

עד כה ועד כה והצר הצורר הקריב לבא אל גבולות יהודה. בנסוע מָחֳצִת החיל עם אנטיוכוס למסעיו קדמה־מזרחה לעבור את נהר פרת, בחר ליזיאש נציבו העוצר בעם בשמו לשר הצבא המצביא את כל אנשי החיל, אשר התעתדו לעלות ביהודה, את תלמי בן דירוֹמוֹן נציב ארם וצור, אשר מלפנים דבר טובה על מינילאוס הבוגד והמרשיע. תחת פקֻדת תלמי בן דירומון עמדו שני שרי הצבא: נקנור בן פּטרוֹקלי מאוהבי המלך ונלוה לו גֹרגיאש. זה האחרון קבל פקֻדה לאסור את המלחמה ביהודה ולנפול בגבולות הארץ וינהג את צבאותיו – אשר כותבי דברי הימים העריכו מספרם כארבעים אלף איש חיל רגלי ופרשים – דרך הערבה על שפת הים הגדול אל לב ארץ יהודה. אל חיל היונים נלוו גם צרי יהודה וצורריו מימי קדם: הפלשתים והשמרונים ויעזרו לרעה. וגרגיאש דמה כי על נקלה יכריע את חיל יהודה המכבי ויהי נצחונו נכון בידו, עד כי העביר קול בארץ מסביב אל כל הסוחרים בנפש אדם לבא אל מחנהו עם צרור כספם בידם לקנות ממנו לעבדי עולם את כל היהודים אשר יקחו בשבי, ויערֵך מחיר תשעים נפש מבני ישראל בככר כסף אחד. המפקר חיל סוריא חשב למשפט, כי יותר שׂוֶה למלכו למכור את בני יהודה לעבדים ולשפחות מלהגירם על ידי חרב.

אך בעוד אשר חרץ האויב את משפטו על נפשות בני ישראל ויאמר בלבו למכרם בלי הון, הגיעה השמועה ליהודה ואנשיו כי צרה קרובה, ויתפקדו ויהי מספרם כששת אלפים איש, ולפני צאתם למלחמה ראה יהודה המכבי כי טוב לחזק לבם בַיָי ולהריחם ברוח גבורה ויאסוף את כל בני יהודה הנאמנים בבריתו אל העיר מצפה במרחק שתי שעות מירושלים. נפלאה מאד השָּׁנוֹת המעשה הזה בדברי ימי ישראל! לפני תשע מאות שנה קבץ שמואל הנביא את בני בית ישראל, אשר “הסירו את הבעלים ויעבדו את יְיָ לבדו”, המצפתה לשום להם ראש אחד להלחם בפלשתים צורריהם, אשר חשׁבו גם הם להשמידם ולהכחידם מגוי, גם הפעם בחר יהודה המכבי את מצפה למקום הַקָהָל אל כל הנאמנים בברית עמם, “כי מצפה לפנים מקום תפלה לישראל” (חשמונאים שם מ"ו). בהעיר הזאת מצאו מפלט להם בני “שארית יהודה” אשר נקבצו אל גדליה בן אחיקם אחרי חרבן הבית הראשון ושם נמצא בימים ההם בית מקדש מעט לתפלה ולעולה וזבח¹¹². מכל ערי יהודה נקהלו אל מצפה ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ויקראו אל אלהים בחזקה מלב נשבר ונדכה למראה אויב ומתנקם, אשר אמר הַשְׁמֵד וְכַלֵּה. אז פרשו לפני העם את ספרי התורה, אשר נשארו בידם לפלטה ואשר לא משו ממחנה המכבים הגבורים בנסעם למלחמה, וישמע העם ויאנחו ותעל שועתם אל האלהים על הצר הצורר, אשר בגבה אפו אמר לכבות אור חייהם ולהשמיד מקרבם את התורה הטהורה, אשר לכל בה חיי רוחם, למען יהיו ככל העמים עובדי אלילים. מראה פארי הכהונה: המעשרות והבכורים עם הנזירים, אשר מלאו ימי נזרם, הרעיש לב העם כלו ויצעקו אל יְיָ ויבכו בכי גדול. ויהודה המכבי לא הסתפק בצום ובתפלה ותחנונים, כי אם התעורר כגבור מושיע ויריח את כל העם ברוח גבורתו ויכֹנו בלב אמיץ ובטוח בצדקת ה' ומשפטו נגד האויב; ויתן ראשים על העם שרי מאות, חמשים ועשרות ויחץ את כל המחנה לארבעה ראשים ושלשת אחיו הגדולים שם למפקדי מלחמה על שלשת הראשים והרביעי עמד תחת פקֻדתו. ולפני צאתו למלחמה עשה יהודה כמצות התורה ויעבר קול במחנה לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, או ארש אשה ולא לקחה, או נטע כרם ולא חללו או איש אשר ירך לבבו ילך וישוב לביתו, ואחרי כן יצאו המערכה ויתקעו את אהליהם מנגד לאַמָּה או עמאוס (Emmaus)¹¹³ הרחוקה מהלך שעות אחדות ממצפה. על הככר אשר לפני המקום הזה תקע גרגיאש את אהלו עם גדוד מחנהו – חמשת אלפים רגלי ואלף פרשים – כי מן המקום הזה דמה להגיר אל הארץ פנימה דרך הרי יהודה להכות פעם אחת את אנשי חיל המכבים ולא ישנה להם. אך גם יהודה השכיל לעשות בתחבולות מלחמה וידע לסכל עצת שר צבא סוריא ולהפר כל מחשבותיו. כבוא השמש ויהי חשך הסיע יהודה את מחנהו ממקום המערכה ובדרכים ונתיבות־סתר סבב את מערכות האויב ויעבור מערבה דרך הערבה ויעמוד אל האויב מאחריו. וגרגיאש בא עד המקום אשר ידע כי שם היהודים נְחִתִּים ולא מצא מהם איש וישתאה ויאמר: אך נסים הם מפנינו ויסוגו אחור אל הרי יהודה וירדוף אחריהם בהר. לזה חכה יהודה המכבי. כי ברדוף אותו גרגיאש בהר, הגיח הוא ואנשיו אל מקום מערכות הסוריים ויצת אש במחנם ותהי יד גבורי ישראל בערף אויביהם. וכמו השחר עלה וישא גרגיאש את עיניו וירא את גדודי המכביים, אשר דמה לרדוף אותם בהרים, נוסעים אחריו דרך הערבה ורודפים אותו ויצו עד מהרה למחלקה אחת מגדודיו לעצרם במרוצתם ולהפוך פני המלחמה אל היהודים הבאים מאחריו. עד כה ועד כה ויהודה פקד את גדודיו ויער אותם בדברים נמרצים להלחם בעד עמם ואלהיהם ויצוה על אלעזר אחיו לקרוא באזני אנשי המלחמה מעל ספר תורת יְיָ לחזק לבם בדברים משיבים נפש ומחיים רוח נכאה וישם בפיהם דבר (קול קריאת מלחמה) לאמר: “לַיָי הַיְשׁוּעָה!” בקול הקריאה הזאת השתערו גדודי המכביים על צבאות סוריא, ותטוש המלחמה ביניהם, ותגבר יד ישראל, וינגפו היונים וינוסו מנוסת חרב דרך הערבה ושרידיהם שרדו אל יבנה ואשדוד. אז העיד יהודה המכבי באנשיו לבל יעטו אל השלל, כי עוד לא כלתה המלחמה, ועוד היו רֻבי גדודי גרגיאש, כל החיל הגדול אשר לו לפניהם. עודנו מדבר והנה גדודי האויבים נראו מראשי ההרים, יהודה וחילו עמדו במערכה ערוכים לקרב, אך בפעם הזאת לא התנגשו צבאות סוריא ביהודה; כי בראות גרגיאש את האש אשר הֻצַּת במחנהו והקיטור העולה השמימה וַיָּבֶן, כי השכיל יהודה המכבי בערמת המלחמה יותר ממנו ותקומה לא תהיה עוד לו ולחילו לפני גדודי יהודה וינס הוא וצבאותיו הנגבה ארצה פלשתים, וַתְּהִי בַּיּוֹם הַהוּא תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל! תוצאות הנצחון הגדול על יד אַמָּה או עמאוס היו רבות וגדולות: על אויביהם נפלה חתת אלהים והיהודים הנרעשים והנפחדים עד היום, לבשו עז וגבורה, ואחרי אשר גברה ידם במלחמת תנופה נגד חיל ערוך בקרב ומלמדי מלחמה לא ידעו עוד מרך־לב ולא פחדו גם מפרשים ואנשי חיל חמֻשים ומזוינים לבושי כובע ושריון קשקשים. כלי־נשק אשר לא נמצא להם די־צרכם בראשית ימי המלחמה היו להם עתה לרב, מאשר השליכו אויביהם בהחפזם לנוס ואשר לקחו שלל. גם השלל והמלקוח אשר מצאו בזהב וכסף ובגדי תכלת וארגמן, עם צרורות הכסף אשר מצאו אצל הסוחרים בנפש אדם, אשר נאספו באו למחנה הסוריים לקנות שבויי היהודים לעבדי עולם, בההון העצום הזה, מצאו היהודים און ובח, לעמוד בפני אויביהם ולהתגבר עליהם גם לימים הבאים. אחרי אשר שבו גדודי המכביים ויבֹזו את מחנה אויביהם וישובו אל מקום מועדם במודָעים בקול שיר והלל לַיָי איש מלחמה וירא העם וירֹנו וישירו שיר תודה: הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!!

אך גם אחרי הנצחון הזה עוד היו בני יהודה רחוקים מבוא אל המנוחה ועוד היתה יד הצר הצורר נטויה להשמידם ולאבדם. יהודה המכבי ידע נאמנה, כי ליזיאש הנציב, אשר דבר המלך אנטיוכוס היה אליו, כי כל היהודים אחת דתם להמית, להכחידם מגוי ולהשמידם מתחת השמים, לא ישקוט במכונו ואם כשלה גבורת האחד משרי צבאותיו וישוב והרבה חיל וצבא רב יותר מאשר בתחלה לנקום מהיהודים נקמת דם הסוריים הנופלים במלחמה; ידע יהודה כי עוד לא נכונה המנוחה בידו ולא התנצל את כלי נשקו ויעמוד – הוא ואנשיו – וחרבם על ירכם הכן לקראת האויב ותרב שמחתם, לראות את מספר גדודיהם הולך ורב ויהי מספר אנשי המלחמה אשר ליהודה עשרת אלָפים. ולתקופת השנה (בש' 285 לפני חב"ש), שב ליזיאש במחנה גדול ועצום מאשר בראשונה, בחיל רגלי ופרשים לכבוש את ירושלים ויהי הוא בעצמו למפקד צבא המלחמה, אך הוא מצא את גדודי יהודה מלאים רוח גבורה ואמץ לב למלחמה, ובזכרו את מפלת גרגיאש לא נועז עוד להשתער על היהודים דרך ערבת הים הגדול ויסֹב ויעבור הנגבה דרך ארץ אדום אשר ביהודה ומשם דמה לנטות ידו על יהודה וירושלים ויחן עם מחנהו לפני בית צור הרחוקה מהלך חמש שעות מירושלים. ויהודה המכבי נסע לקראתו עם עשרת אלפים גבוריו ותטוש מלחמת תנופה ביניהם. המכביים הנאזרים בגבורה והנלחמים בחרף נפשם על עמם וקדושת תורתם גברו על הסוריים וינגף חיל ליזיאש. “וירא ליזיאש כי נסו אנשיו והעברים מרי נפש הם ונכונים למות ולחיים כבני חיל”, ויחדל לחדש פני המלחמה וישב בפחי נפש לאנטויכיא, אף כי עוד לא נואש לעלות שנית ביהודה ולהבקיעה אליו באסוף עוד חיל גדול מבראשונה. בכל ארץ יהודה לא נמצאו אז אויבי־ישראל מלבד במצודת “אקרא” על יד המקדש אשר שם עוד עמדו אנשי חיל היונים למשמר עם מרשיעי הברית פושעי ישראל והבוגד מינילאוס בראשם.

שני הנצחונות הגדולים על יד אַמָּה (עמאוס) ובית צור שִׁנּוּ את מצב עם יהודה תכלית שנוי. עתה לא היה עוד פחד אויב לנגד עינם, והסכנה כמעט חלפה עברה. ידעו היהודים, כי לא במהרה ישוב ליזיאש להביא מלחמה בארצם, כי אפס כסף לו ולמלכו לאסוף חיל גדול ועצום מהראשון, מעת אשר הוּסַר הַתָּמִיד וְתֵת שִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם בְּבֵית יְיָ עברו שלש שנים ומחצה – חצי השמטה או בערך ימים אלף מאתים ותשעים כנבואת דניאל – (מן תמוז 238 עד מרחשון 235). אחרי ימי ההתעוררות ומהומות מלחמה באה עת מנוחה ושלות השקט, ואת המנוחה אשר שבה כמעט בארץ ראה יהודה המכבי כי טוב לדבר על לב אנשיו לעלות ירושלימה ולשום קץ אל חלול הקדש והמקדש, ויהי דבר יהודה הגבור אל עמו לאמר: “הן האויב ננף לפנינו ועתה עלה נעלה וטהרנו את מקדש יְיָ”, ויקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדו על הר ציון. מראה העיר הקדושה הֵשַׁח לב בניה הנאמנים אשר חרפו נפשם בעד ה' ומקום מקדשו. העיר הקדש היתה לחרבה ופושעי ישראל מרשיעי הברית התהלכו בחוצותיה. מרחוק נראה לגבורי המכביים המקדש השמם ועזוב מבניו הנאמנים, המזבח המחֻלל בעבֹדת אל נכר, הדלתות שרופות באש, הלשכות נהרסות, בכל פנות הבית במות ומזבחות לאלילי הגוים ועל המזבח הגדול עומד לְרַאֲוָה שִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם תַּבְנִית הָאֱלִיל יוֹפִיס אשר העמיד הצר הצורר אנטיוכוס, ראו זאת הגבורים הנלחמים בעד דתם ועמם ונשבר לבם ויבכו בכי גדול ויקרעו את בגדיהם, ויתאבלו מאד ותעל שועתם השמימה, אך לא להנלחמים הנותנים נפשם על קדושת תורתם לריד בשיחם ולשפוך את נפשם לפני ה', כי להם היתה עת לעשות לכלות את העבודה הקדושה אשר החלו. ובקומם מעל הארץ צוה יהודה לצור על המצודה ולשום עליה משמר מסביב לבל יצאו ממנה מרשיעי ברית להפריע את מעשיהם בטהרם את הקדש והוא ואנשיו נגשו אל המקדש להוציא משם את שקוץ משומם פסל יופיס ולהרסו, “ויבחר מן הכהנים אשר לֹא הֻטַּמָּאוּ ולא עזבו את ברית אלהיהם”, ויצום גם להשליך את האבנים אשר נטמאו אל מקום טמא ויבהרו את המקדש מכל שקץ וטמא וגם את מזבח העולה אשר חלל בעבדת אלילים נתצו ותהי העצה הַיְעֻצָה מאת החכמים מורי התורה, להניח את אבני המזבח במקום־סתר על הר הבית, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון. אז בנו מזבח חדש כתבנית הראשון מאבנים שלמות, אשר לא עלה עליהן ברזל ככתוב בתורת יְיָ, גם העמידו הדלתות ויחדשו את כלי הקדש: המנורה הטהורה, מזבח הקטרת ושלחן הזהב עם מערכת להם הפנים אשר עליו, ותַּכָל כל התכונה בשלשה שבֻעות וביום עשרים וחמשה לחדש כסלו (בש' 235 לפני חרבן הבית השני) העלו עולות על המזבח החדש כמשפט ויחנכו אותו ויהללו לַיָי בשירי תודה ויחגו את חֲנֻכַּת הבית שמנת ימים, כימי החֲנֻכָּה בימי המלך שלמה וימי זרבבל ויהושע בן יהוצדק. וכמו בשתי הפעמים הראשונות היתה חֲנֻכַּת הבית בימי החשמונאים בהדרת קדש, כוָנַת הלב ושפך שיח העם את לבם לנכח פני האדון יְיָ צבאות. לב גבורי ישראל המכבים נמלא אז רגשות זכות וטהורות, כי “הפך אלהיהם אבלם למחול פִּתַּח שקם ויאזרם שמחה”, עין בעין ראו כי “רוצה יְיָ בעמו ויפאר ענוים בישועה”. מגור מסביב ועקת אויב, אשר הציקו את לבבם בשלשת וחצי השנה כל ימי גזרת השמד על ידי אנטיוכוס חלפו כליל, ובמקומם באה בלבם תקוה לימים טובים לישראל ותגל נפשם בישועת יְיָ. הַחֲנֻכָּה הזאת היתה לאות ועדה, לא לבד על הנפלאות והתשועות שנעשו בימים ההם, כי נתנו גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, כי אם גם אות־נצחון להיהדות והרעיון האלהי הצפון בקרבה על הבלי עבֹדת האלילים, המשוחים בששר־השכלה וחכמת יונית, נצחון אלהי ישראל על לא־אלהים אשר לעמי הקדם. שמונת ימים נמשך חג החנכה והלוים ושרי קדש הרבו שיר ושבחה לַיָי אלהיהם אשר נתן עז ותעצומות לעמו “לעשות נקמות בגוים ותוכחות בַּלְאֻמים”, ותרב השמחה בעם, “כי גלל יְיָ את חרפת הגוים מעליהם”, ומכל ערי יהודה נקהלו אל ירושלים לחֹג את חג החנכה. ליהודים היתה אורה ושמחה ובכל בתי ירושלים העלו נרות לאות שמחה על התורה, אשר שבה להיות נר לרגלם ואור לנתיבתם, זאת התורה אשר לה יֵאָמֵר בפי המליץ, כי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה־אוֹר. האחים החשמונאים שקדו לעשות זכר־עולם להנפלאות והתשועות אשר נעשו לעם יהודה בימים ההם וביחד עם שְׁיָרֵי אנשי הועד הגדול שמו לחק לעשות את שמונת ימי הַחֲנֻכָּה לימים טובים ימי הלל שיר ושבחה לַיָי אלהי ישראל ויקרא שם החג בישראל חג האורים וקימו וקבלו עליהם כל היהודים לעשותם מדי שנה בשנה. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור ובכל מדינה ומדינה, מקום שם יבֹאו היהודים זה יותר משני אלפים שנה, ומני אז ועד הנה יאירו הנרות הללו לזכר עולם על התשועות הגדולות שנעשו לישראל בימים ההם בידי אדירי־אמונה וכבירי־הרוח גבורי החשמונאים.

אחרי הֵעָשׂוֹת כל זאת נקל להבין, כי לא אֵחֵר יהודה המכבי להשיב על מכונו את סדר העבֹדה בבית המקדש, להעמיד את הכהנים והלוים על משמרתם בקדש, אך לעבֹדת הקדש בחר יהודה המכבי רק “בהכהנים אשר לֹא הֻטַּמָּאוּ ואשר לא עזבו ברית אלהיהם” (חשמונאים א' ד' מ"ב) ואלה אשר התגאלו בעבֹדת אלהי נכר נְגֹאֲלוּ מן הכהֻנה ולא נִתְנוּ לבא אל הקדש פנימה. המעשה הזה, לענוש קשה את הכהנים אשר הרשיעו ברית, אף כי נעשה בצדק ומשפט, משך אחריו תוצאות רעות ומרות, כי הוסיף אש על מדורת הקנאה והמשטמה ואש השנאה נשקה עוד יותר ביעקב. הכהנים מרשיעי הברית אשר נטו אחרי הבוגד מינילאוס בימי גזרת השמד, בראותם כי אין תקוה להם לכרות ברית שלום עם ראשי העם, הוסיפו לשטום את בני עמם ולהצר להם בכל אשר יכלו. בימי הִטָהֵר הבית וַחֲנֻכַּת המזבח צוה יהודה המכבי על גדוד אחד לצור על “מצודת אקרא” לבלי תת צאת לפושעי ישראל והיונים המעטים היושבים בה, להפריע את המלאכה והעבֹדה, ואחרי עבור ימי הַחֲנֻכָּה, בנה חומות ומגדלים בצורים מסביב להר הבית, למען לא יוסיפו עוד הגוים לשחתו וישם בהם מַצָּב לעמוד על המשמר מפני פושעי ישראל והיונים החונים “במצודת אקרא” הקרובה. ידע יהודה כי גם בנצחונו על חיל הסוריים עוד לא הונח לישראל מכל אויביו מסביב וישם על לבו לבצר את גבולותיה, אז בצר ויחזק את בית־צור מנגב לירושלים, מן המקום, אשר משם אמר ליזיאש לחדור אל ארץ יהודה פנימה. יהודה המכבי חפץ כי תהיה בית־צור למבצר ומשגב לעמו נגד בני אדום, אשר כאז כן עתה לא חדלו לצרור את עם ישראל ולהצר ולהציק לו בכל עת מצוא.

נצחון גבורי יהודה המעטים על צבאות מלך סוריא הרבים והעצומים, החמֻשים בכל כלי נשק ודעת תורת הקרב, עוררה קנאה בלב בני השבטים הרבים, השכנים הרעים אשר ליהודה מסביב וזדון לבם השיאם לעשות נקמות בעם ישראל מיראתם אותו לבל תחזק ידו ונשאו לבבו להשיב צור חרבו גם עליהם, או כי היתה עינם צרה בהצלחת בני יהודה ותקפם וגבורתם. הפלשתים מימה נגבה ובני צור וצידון מקרן מערבית צפונית, העמונים בעבר הירדן מזרחה והסוריים והמוקדוניים בכל הארץ מסביב להם ובתוכם, כל העמים האלה חשבו מחשבת־שנאה ומשטמה על בית ישראל ומרחוק ומקרוב נראו אותות סערות גדולות המתחוללות מעברים להפוך משרש את כל מעשי הגבורים המכביים. מכל העמים האלה הרבו הרֵע בני אדום. כבימי נבוכדנצר כן עזרו האדומים לרעה בימי רדיפות אנטיוכוס אפיפנס, ויעמדו על הפרק להסגיר את פליטי יהודה בכף אויביהם מבקשי נפשם, ועל כן נכבד הדבר מאד לגדע קרנות רשעים ולשבור זרוע עזם. החשמונאים יצאו לראשונה לקרב נגד שונאיהם הקרובים להם במקום, המה בני עשו צוררי בית יעקב משנות דור ודור ויצורו על מבצריהם בְּמַעֲלֵה עַקְרַבִּים ויכו מהם עם רב ויגרשו אותם ממקומות מושבם אשר בארץ יהודה. אחרי כן עבר יהודה המכבי עם גדודיו את הירדן ויגיח ארצה בני עמון וימצאם חמֻשים ושם שר צבאם אחד מהיונים הסוריים טִימוטַיוס ויעש אתם מלחמות רבות וילכד את יעזר ובנותיה וישב אל ארץ יהודה, אחרי הניחו לישראל מאויביו מסביב, כי נפל פחד גדודי היהודים עליהם.

ימי המנוחה לא ארכו לגדודי יהודה המכבי ושמועות רעות הבהילוהו עוד הפעם מן היהודים יושבי עבר הירדן מזרחה בארץ הגלעד והבשן, כי כל הגוים עובדי האלילים סביב שתו עליהם לכלותם. כבראשית ימי מלוכת שאול כן פנו עתה כל היהודים אל יהודה המכבי משגבם ומעזם לחלצם מצרתם, כי קמו עליהם אויביהם הרבים והעצומים וטמוטיוס, הנִגף זה עתה לפני המכביים, בראשם; גם הודיעו במכתב, כי גם על אחיהם היושבים בארץ־טוֹב (Tobiene) השתרעו הצוררים וימיתו מהם אלף איש ונשיהם וטפם הוליכו בשבי ויבזו את כל רכושם. עוד הם קוראים את המכתב ומלאכים באו מארץ הגליל ומדיהם קרועים ויגידו לאמר: “הנה הגוים מערי הצפון: מעכו צור וצדון וכל יושבי הגליל קמו עלינו להשמידנו”. מכל עבר ופנה הפילו היהודים את תחנתם לפני אחיהם יהודה המכבי גבור מושיע ורָב ריב עמו לחלצם ממצוקותם. אך בפעם הזאת לא שלח יהודה מלאכים בכל גבול ישראל לאסוף את העם למלחמה, כאשר עשה שאול. כי טרם יקראו נאספו אליו באלפיהם, כל אלה, אשר הריחם יהודה המכבי ברוח גבורה ואמונה אֹמן בַּיָי אלהי ישראל, כלם נאספו כאיש אחד חברים ואנשי מחנהו היו – כל היהודים היודעים להחזיק בחרב וחנית, אשר בלב שלם ונפש חפצה הלכו אל כל המקום אשר היה יהודה המכבי מפקדם ומצביאם ללכת. ויחץ המכבי את עם המלחמה ויצו את אחיו את שמעון ללכת ארצה הגליל ויתן לו שלשת אלפים איש גבורי כח ואמיצי לב, והוא עם יונתן אחיו עברו את הירדן ויסעו ארצה הגלעדה, ואת יתר אנשי המלחמה הפקיד על ידי שני שרי־גדוד, אשר שם לנציבים בירושלים, את יוסף בן זכריה ואת עזריה ויצוה עליהם לשמור גבולות ארץ יהודה מערבה נגד ארץ פלשתים אשר שם תקע אהלו גרגיאש, ויצו אותם יהודה לאמר: “שפטו את העם אך השמרו לכם מצאת למלחמה על הגוים עד שובי אליכם”, ושמעון החשמונאי בא אל הגליל ויעש מעשהו בחריצות ובהשכל ודעת וילחם מלחמות רבות את הגוים בצפון ארץ ישראל ותעז ידו עליהם. לראשונה נלחם על עכו, אשר יושביה היהודים נלחצו ונרדפו מהמוקדוניים והיונים אשר שם ויכם שמעון וימת מהם רבים וירדפם עד שערי העיר הזאת. במפעל־גבורה הזה הֵנִיחַ שמעון לאחיו אשר בגליל מאויביהם מסביב והמוקדוניים היושבים בערים אחרות אשר בגליל לא הרהיבו עֹז לעמוד בפניו. אז נסע שמעון באין מכשול ומפריע בכל הערים אשר בארץ הגליל ובארבל¹¹⁴ אשר על יד ים כנרת ויקח משם את אחיו בני עמו “וינהג אותם ואת נשיהם וטפם ואת כל רכושם וילכו לארץ יהודה”; כי ראה אשר אין עוד מנוחה שלמה לאחיו היהודים בקרב שכניהם הרעים, הרחק מאד מאחיהם ביהודה וירא כי טוב לבני עמו לשבת יחדו ולא להיות מפוזרים ומפורדים על פני ארץ רבה ועזובים לנפשם בין שונאיהם בנפשם. אין ספק כי הדבר הזה עשה שמעון בעצת יהודה אחיו ורצונו, ובעוד אשר עשה שמעון חיל בארץ הגליל היו לאחיו הגבור יהודה מלחמות כבדות בארץ הגלעד וכל עבר הירדן. בארץ ההיא נמצאו מצודות רבות ובצורות, בנויות על ראשי הסלעים, אשר ללכדם היה לאנשי חיל יהודה לצור עליהן עד רדתן. על דרכו זאת פגש יהודה המכבי עוד הפעם את שר הצבא טימוטיוס, אשר לא חדל מהלחם בעם עברתו היהודים. אך יהודה הכה את כל אויביו אחור וילכֹד ברעש מלחמה את המבצרים: בצרה, קרנים ועפרון ועוד ערי בצורות כאלה ויהרוס את חומותיהן ויחלוש יושביהן, עד כי לא יכלו עוד להרים ראשם ננד היהודים, ויוסף יהודה להחיש פדות ורוחה להיהודים הנסגרים במבצר “דימון” (Dathema) “ויקבוץ אחרי כן כל איש ישראל אשר בגלעד למקטן ועד גדול עם נשיהם וטפם וכל רכושם להעבירם את הירדן ולהביאם ארצה יהודה” ויבאו בערבה מול בית שאן (Scythopolis), אשר יושביה מהגוים היו שלמים עם היהודים ולא עשו להם כל רעה. והמקום הזה ראה יהודה כי טוב להושיב בו את אחיו היהודים וישב הוא ואנשיו ירושלימה לפני הג השבועות (בע' 234 לפני חב"ש) ויעלו כלם בשמחה על הר ציון ומכל ערי יהודה נקהלו אל ירושלים לתת יקר וגדולה אל יהודה המכבי ואחיו הגבורים ולחג את החג בשמחה ובשירים, בהלל ותודה לאל “הָעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת גְדוֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ”. ומהיכל הקדש נשמע אז קול הלוים משוררים שירי תהלה:

               מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָ֑הּ עָנָנִי בַּמֶּרְחַב־יָֽה:

               יְיָ לִי לֹא אִירָ֑א מַה־יַעֲשֶׂה לִי אָדָֽם:…

               כָּל גּוֹיִם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַֽם:…

               סַבּוּנִי כִדְבֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַֽם:

               דָּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּ֑ל וַיָי עֲזָרָֽנִי…

               קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִ֑ים יְמִין יְיָ עֹשָׂה חָֽיִל…

               יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָ֑הּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָֽנִי:…

ויהי כי עבר החג ויהודה ואנשיו החישו עוד הפעם אל מרומי שדה מלחמה, להראות עוד הפעם נחת ימינו את גרגיאש שר צבא סוריא, אשר הכה את גדודי היהודים, באשמת הפקידים אשר הפקיד יהודה על הארץ והמרותם את מצותו אשר צוה לבלתי התגרות מלחמה בהסוריים. בימי היות יהודה בארץ הגלעד, שאפה גם נפש יוסף בן זכריה ועזריה לכבוד גבורים “ויחפצו לעשות להם שם בארץ כאחיהם” ויעברו על מצות יהודה המכבי, אשר הזהירם לבל יקראו הם לראשונה מלחמה על הגוים אשר סביבותיהם ויריקו את אנשי חילם ויחלצו למלחמה על יבנה, אשר שם חנה גרגיאש, ויצא הוא וחילו לקראתם ויך בהיהודים מכה רבה ויניסם עד גבולי ארץ יהודה ותהי מהומה ומבוכה בישראל. שר צבא סוריא תקע אהלו באדום אשר ביהודה ועל כן החליט יהודה המכבי לפשט באדום ולהלחם ראשונה בבני עשו שונאי בית יעקב מאז ומעולם ותגבר ידו עליהם וילכֹד את חברון העיר העתיקה ואת בנותיה עם כל חבל הארץ, אשר ירשו האדומים מאת יהודה, ויהרוס את המבצרים ואת כל המגדלים מסביב שרף באש. גם היהודים יושבי ארץ הגלעד אשר העבירם יהודה המכבי את הירדן גם המה נלחמו בין צבאות המכבים ויתנו אותותם אותות גבורה ואמץ־לב. וגרגיאש העתיק את מחנהו מיבנה ויסע הנגבה ויחן במָרַשָׁה וגם יהודה רדף אחריו וילחם בו, אך כנראה לא הכריעה כף הנצחון לטובת אחד מהנלחמים. משם נסעו גדודי המכבים אל העיר אשדוד אשר בארץ פלשתים ושם, כנראה, נכנעו התושבים לפניהם כי לא עשה להם יהודה המכבי רעה כי רק נתץ את המזבחות ואת פסילי אלהיהם שרף באש. בעת ההיא, כנראה, עשה יהודה נקמות גם בהיונים יושבי יפו על הנבלה אשר עשו לפתות את היהודים השלמים אתם לרדת אליהם אל האניות העומדות על החוף, וַיֵאוֹתוּ היהודים לתמם לשבת באניותיהם עם נשיהם וטפם לשוט מעט על פני הים, כי לא ידעו את הרעה אשר נגד פני היונים, ובהיותם בלב ים השקיעום היונים במצולה וימותו כמאתים נפש. יהודה לבש בגדי נקם בעד אחיו ויתעורר על מרצחי בני עמו ויצו להצית באש את החוף וישרפו את האניות וכל הנמלטים שם הכו לפי חרב, וגם את אנשי יבנה לא נקה יהודה המכבי, כי הֻגד לו אשר היונים היושבים שם חורשים רעה על ישראל ויצת את החוף עם כל סחרו ומערבו באש¹¹⁵.

בכל העת ההיא, כאשר שם יהודה המכבי ורעם גבורותיו נשמעו בכל ארצות הגוים אשר בקרבת ארץ ישראל, כי הגדיל לעשות להפיח רוח גבורה וללמד לקרב ידי אחיו הנרעשים ונפחדים, את העברים המתחבאים בחורים ומנהרות ההרים אשר באו בכפים וסלעים להסתר מחמת אויביהם, ואת המון מוגי־לב וקצרי־רוח מעצר רעה ויגון הפך יהודה המכבי לחיל־גבורים אשר לבם כלב האריה, ויריחם ברוח גבורה, תקוה ובטחון בַּיָי איש מלחמה. בעת נעשו כל המעשים הגדולים והכבירים האלה בארץ, לא נשמע דבר מפעֻלת הממשלה הסורית אשר באנטויכיא, מה היא הסבה אשר המריצה את ליזיאש העוצר בעם, כל ימי היות אנטיוכוס בפרס, להביט ברוח שוקטה על מפעלות היהודים המתקוממים והמתפרצים מפניו? האם לא נמצא בידו די כסף לכלכל צרכי המלחמה וירא קשר ומרד ולא התבונן? או כי ראה ליזיאש את קצר ידו להכניע את היהודים הנאזרים בגבורת גבוריהם המכביים ונלחמים בחרף נפש בעד קדשי עמם וסגלת חמדתם? סופרי דברי הימים יזכירו שם שר גדול ונכבד בחצר המלוכה בבירת סוריא ושמו תַּלְמַי מַקְרָן (Ptolemaios Makron) אשר הרבה לדבר טוב על היהודים ויצדיקם, כי לא כמורדים ומרימים יד במלך התפרצו היהודים מפני אנטיוכוס רק כאנשי אמונים שומרים חקי תורתם ודתם, ולא טוב הדבר אשר עשה המלך לנגוע בהם לרעה בחפצו להעבירם על דתם. פתאום מכנף הארץ מאסיה נשמעו שמועות כבירות העליליה על דבר אנטיוכוס אפיפנס. אחרי בצרו רוח נציב ארמיניא אַרְטְיַקְס המתפרץ מפניו ויכניעהו, שם פניו אל ארץ הפרתים להביאם גם כן שנית תחת עֻלו, אך שם לא עשו ידיו תושיה, כשלה גבורתו ותקותו למצוא שלל רב למלא אוצרו הריק היתה לו למפח נפש. ויהי כאשר הציקהו מחסור־הכסף לכלכל את אנשי חילו השכירים וישם פניו אל העיר שושן אשר בעילם (Elymais) המדינה לבֹז את האוצרות וסגלות מלכים הספונים שם בהיכל האלילה אַנַיתִּיס (Anaitis), אך יושבי העיר התקוממו לחפצו ההולל לחלל מקדשם ויגרשוהו מעליהם ביד חזקה ויאלצוהו לעלות מעל עירם וישב משם בבשת פנים ומשברון לב חלה מחלה אכזריה ויכֻה בשגעון וימת במכאובים רעים בעיר טַבֶּה (Tabä) (בש' 234 לפני חב"ש). כאשר התנהג בשגעון כל ימי חייו ומשובה והוללות נראו בכל מעשיו, כן היה מפעלו האחרון בשגעון. אחרי אשר לפני צאתו למלחמה בארצות רחוקות שם את העז והמשרה בידי ליזיאש ויתנהו לעוצר בממלכה ואֹמן את בנו יורש העצר, קרא לפני מותו את פוליפוס אחד השרים הגדולים ויצוהו לפקיד־נגיד על כל מלכותו ויתן בידו כתר המלוכה וטבעתו להביאם אל אנטיוכוס בנו והוא יהיה למושל הארץ ואֹמן המלך הצעיר עד אשר יגדל. במעשהו זה הטיל אנטיוכוס אפיפנס סער בקרב ממלכתו ובידו הצית אש המשטמה בין גדולי הממלכה למלא אותה ריב ומדנים ומלחמת שערים בקרבה עדי תחרב ממשלת סוריא־מוקדוניא ותפול למשואות נצח. נבואת דניאל, כי “קרן אחת מצעירה”, “אשר תשלך אמת ארצה”, הוא “המלך עז פנים” – אנטיוכוס – “באפס יד ישבר”, הנבואה הזאת כתֻמה באה; מגפת צבאותיו לפני גבורי החשמונאים ומותו בתחלואים קשים ומרים, נגוע במכשול לב בארץ נכריה – היו אותות־אבדון וכליון חרוץ אל “המלכות הרביעית” – ממלכת סוריא־מוקדוניא.

מות אנטיוכוס לא משך אחריו בימים הראשונים שנוי־ניכר במצב ארץ יהודה. לִיזִיאַש היה עוד העוצר בממלכה והשליט בשם המלך הצעיר בן אנטיוכוס אפיפנס, אנטיוכוס החמישי אֵאוֹפַּטֶר (Antiochos V Eupator) והוא שבת אז מריב ומלחמה ביהודה, כי היו ידיו אסורות בעניני המדינות בימים ההם ויחשוך את אנשי חילו לעת מצוא נגד שני אויבים אשר ארבו לו: נגד פוליפוס, אשר היה נכון לבא לאנטויכיא לקחת בידו את העז והמשרה בתור אֹמן המלך הצעיר, בכח הַצַוָּאָה, אשר עשה אנטיוכוס לפני מותו, ונגד דימטריוס בן המלך סיליקוס העצור ברומא לערבון, אשר בשמעו כי מת דודו הרבה להטות אליו את לב זקני רומא ושריה, לתתו ללכת לאנטויכיא, להדיח את אֵאוֹפַטר משאתו ולשבת על כסא אביו כחק ירושת המלוכה בצדק ומשפט. ידע ליזיאש כי אם אך יאותו זקני רומא לחפץ בן־המלך דימיטריוס והיתה גם אחריתו להכרית. על פי הדברים האלה נשאר ליזיאש שקט במכונו ולא הרגיז את היהודים מיראתו למשוך עליו עיני גדולי רומא. אך גם בנוח ליהודה המכבי מאויביו, עוד היתה הארץ רחוקה משלות השקט ומנוחה שלמה ומעמד המדינה היה עוד רע כאשר בתחלה. בעלי שתי מפלגות עמדו בירושלים כשני מחנות האויב, עומדים במערכה ויחנו אלה מול אלה במבצרים חזקים ויהיו נכונים בכל עת ועונה להלחם איש נגד רעהו מלחמת הרג ואבדן. במצודת אקרא או – כאשר תקרא בפי סופרי החשמונאים – עיר דוד ישבו מרשיעי־ברית היהודים המתיַוְנים עם הבוגד וכהן מורה שקר מינילאוס בראשם והמה, עם הגוים המוקדוניים, אשר עוד נמצאו שם, הצרו מאד להתמימים אוהבי עמם וירעו ויציקו מאד את כל הנאמנים לַיָי ולמקדשו. בחפץ יהודה המכבי לְהִשָּׂגֵב מפניהם הקיף את המקדש חומות וָחֵל ויבצר אותו במגדלי־עז מסביב, אך המנוחה בין שתי מחנות האויבים הקרובים איש מול פני רעהו, היתה עד ארגיעה; יהודה המכבי ראה ויבן, כי לא תשוב המנוהה אל הארץ, כל עוד, אשר ישבו פושעי ישראל ובני הגוים בהמצודה, “ויתן את לבו לצור עליהם ולהחרימם עד כַּלֵה”, ויבן דיק וישפוך סוללה ויעמֵד כלי מפץ לזרוק אבני קלע על המצודה ולהרסה. ויהי בעת המצור ואחדים מהיהודים הזדים מרשיעי־ברית והנלוים אליהם נמלטו מן המצודה ויבאו עד המלך הצעיר החדש ויצעקו לפניו על אחיהם היהודים התמימים הצרים אותם על כי היתה רוחם אמונה לממלכת סוריא וידרשו ממנו, כי יעמוד לימינם. ויוסיפו לאמר אל אאופּטר או ליזיאש אֹמְנוֹ, כי אם ילכדו החשמונאים גם את המצודה יגבה רוחם לפרוק מכל וכל את עֹל מלכות סוריא מעליהם עד כי לא יוכל להם עוד. אז החליטו בסוד־השרים היושבים ראשונה במלכות סוריא לעלות ביהודה וליסר קשה את החשמונאים וכל היהודים המתפרצים מפני מלך סוריא. השר תלמי מקרון נסה לדבר טוב על היהודים, אך דבריו לא נשמעו ויתנוהו לבוגד בארצו וחומס מזמות, ומעצר־רעה שלח יד בנפשו וימת. אז התלקחה שנית תבערת המלחמה וכל ארץ יהודה היתה עוד הפעם כמדורת אש (באביב שנת 232 לפני חב"ש), ותהי אז עת צרה ליהודה. כי היתה השנה ההיא שנת השמטה, אשר אין בה חריש וקציר, ומצות שביתת האדמה בשנה השביעית היתה יקרה מאר בעיני התמימים, אשר מסרו נפשם על שמירת התורה, ותהי מחית כל העם בשנה ההיא רק מפרי העץ או ספיח השדה, ואשר נשאר מן אכל השנים הראשונות, ובכן לא הצטידו גם בני חיל יהודה העומדים למשמר בהמבצרים בכל מאכל לכלכלת אנשי המלחמה בכל ימי המצור.

לִיזִיאַש עלה ביהודה בעם רב ועצום וגם פני המלך הצעיר אֵאוֹפַּטְר הלכו בקרב וגם שנהבים רבים עם כלי משחית הרבה מאד לקח עמו ויפל בגבולות הארץ מנגב, כאשר עשה במלחמתו הראשונה. נגד כל החיל הרב והעצום הזה לא יכול יהודה המכבי להעמיד במערכה רק איזה אלפים אנשי מלחמה, כי בעת ההיא היה עליו להשאיר אנשי חיל להחזיק משמר בהמבצר ולהגן על המקדש ובית־צור היושבת על גבול הארץ נגבה. על חיל המשמר בבית צור נטל לעמוד בפני האויב ולעצרו על דרכו. והיהודים אשר בבית צור נלחמו כגבורי חיל ויהרסו לפרוץ מן המבצר וישלחו את כלי המשחית אשר להאויב באש. אך ימים רבים לא יכלו אנשי בית צור לעמוד בפני חיל סוריא הצרים אותם, כי אזל הלחם בעיר ויחזק בה הרעב, אחרי אשר איש עברי אחד רוֹדוֹקֵס שמו בגד בעמו ויגל לצבאות הסוריים את הנתיבה הנסתרת, אשר דרך בה המציאו היהודים מזון ומחיה לאחיהם הנצורים. אז נשתה גבורתם ויפתחו בני חיל המשמר את שערי העיר ויקראו לשלום ויענם המלך גם כן שלום ויתן להם לצאת מן העיר בטח. אז היתה הדרך אל ירושלים כבושה לפני צבאות סוריא וימהר ליזיאש להגיח עם מחנהו הגדול מול ירושלים. אז לא נשאר ליהודה המכבי דרך אחרת, כי אם להלחם מלחמת תנופה באויבו הרב והעצום ממנו, ויסר מעל המצודה וַיַּסַע את גדודיו לקראת בית זכריה¹¹⁶ נכח מחנה המלך. במלחמה הזאת הראו היהודים המכביים את גבורתם וחרב ימינם עשתה נפלאות. אחד החשמונאים אלעזר החורני אחי יהודה המכבי נשא עיניו וירא שנהב אחד חגור בעדי עדיים ויאמר בלבו: אכן זה שנהב המלך, וישלך נפשו מנגד למען הציל עמו לעשות לו שם עולם; וירץ כגבור בתוך גדודי האויב וחרבו אכלה בשר על ימין ועל שמאל; ויבא עד הַפִּיל וידקרהו ויפל הפיל עליו וימת ובנפלו מָעַך גם אותו בכבד משאו וימת. אך כל גבורות היהודים במלחמה היו בדי ריק, כי גברו מהם אנשי חיל מלך סוריא במספרם הרב והעצום ויסוגו אחור ויטו מפניהם ירושלימה ויבצר עמדתו במצודת בית המקדש. עוד מעט וליזיאש הקריב לבא עם אנשי חילו ויתקעו אהליהם מול הר ציון ויצורו על המקדש ימים רבים, ויערוך כלי משחית מסביב לו להשחיתו באש ובחצים ובאבני קלע. גם יהודה המכבי כונן מול מחנה הסוריים כלי משחית וימים רבים התיצבו היהודים לפני אויביהם, אך ימי המצור ארכו ולרגלי שנת השמטה אזל כל לחם מכלי ויחזק הרעב בעיר מיום אל יום, והעברים הנמלטים מן הגוים אל ארץ יהודה אכלו כל יתר המחיה. אז נשמטו אנשי המלחמה מן העיר אחד אחר דרך מבואות נסתרים וימעט העם מיום אל יום, ויפוצו מעל יהודה המכבי. רק האחים החשמונאים הגבורים ומתי מספר מאנשיהם עוד החזיקו מעמד. עוד מעט ובא המקדש בידי צר ואויב בתגרת יד הרעב האכזרי, אשר הציק את הנצורים כבימי נבוכדנצר ואולי היה נחרב גם כן כבימים ההם. תשועת ישראל הנפלאה בידי הגבורים בני החשמונאים חשבה לחלוף כחלום מהקיץ ואימה חשכה נפלה על כל שלומי אמוני בית ישראל. אך פתאום זרחה להם שמש צדקה ותשועה ותהי להם הרוחה. זה האיש פיליפוס, אשר אותו צוה אנטיוכוס אפיפנס לפני מותו לפקיד־נגיד בממלכת סוריא ולאמן המלך עדי יגדל בנו אנטיוכוס אאופטר, ואשר לא נתנו ליזיאש להחזיק מעמד ולקחת המשרה על שכמו, התחזק עתה ויאסוף עם וצבא רב בארץ פרס ומדי ויקנה את לבם וילך הלוך וקרב אל עיר המלוכה אנטויכיא. ויהי בבוא השמועה אל מחנה הסוריים הצרים על ירושלים ויירא ליזיאש פּן תגבר יד אויבו ויחשוב מחשבות לחשוך את צבאותיו הנלחמים ביהודה אל המלחמה אשר לו עם איש חרמו, ויהי דברו אל המלך הצעיר לעזוב את דבר המלחמה עם בני יהודה ולהשלים עמהם וַיֵאות לו המלך וכל השרים ויקראו לשלום אל יהודה המכבי, והנכבד אשר בתנאי השלום היה, כי יתנו מהיום ההוא להיהודים לעבוד את אלהיהם באין מפריע ומבלי לנגוע לרעה במצודת ציון הבצורה וחומותיה, אשר בנה יהודה המכבי, ואחרי כי נשבעו המלך והשרים להקים את דברי ברית השלום נפתחו לפניהם שערי חומת המקדש ויבאו בהם. כמעט בא המלך על הר ציון וירא את המבצר כי חזק הוא ויפר את בריתו ושבועתו ויצו על אנשי החיל להרוס את חומות ציון מסביב, אך לא הוסיף להרע עוד יותר בקדש לחלל את קדושת הבית, כי היה ליזיאש נחפז לשוב אל ארצו, להלחם נגד פוליפוס אשר החזיק מעמד בעיר הבירה אנטויכיא. כה הונח לגבורי החשמונאים אחרי שנות עמל ומלחמות רבות וכבדות ותהי תוצאות מעשה גבורתם: כי שב העם לעבוד את אלהי אמת באין מפריע ומכלים דבר, ואיש לא העז עוד לאנסם, להקריב קרבן־תועבה ליופיס לא־אלהים וכי סר צל מלכי סוריא מעל מרשיעי ברית הבוגדים והזדים וַיֵּאָנְסוּ לעזוב את מצודת אקרא או עיר דוד. אז באו ימי הַשּׁלּוּם גם אל הבוגד מינילאוס, אשר בשלו נעשו כל השערוריות והרעות בארץ יהודה, כי ליזיאש שחת רחמיו ממנו ויגד אל המלך הצעיר, כי הוא היה בעוכרי השלום עם ארץ יהודה ומסבב כל העמל והתלאה וימיתהו בעיר בֵּירָאָה (Aleppo). כן בלע המות את הפושע הבוגד הזה, אחרי חללו כתר הכהֻנה הגדולה בתועבותיו אשר עשה זה עשר שנים.

בכרות ממלכת סוריא ברית שלום עִם עַם יהודה שקטה הארץ שנים אחדות. עם השלום הושבו על מכונם גם סדרי עבֹדת־אלהים בבית המקדש ככל חקות התורה הכתובה והמסורה והגיעה העת למנות כהן גדול מחדש. ולמי מכל בני אהרן בימים ההם יאתה כתר הכהֻנה הגדולה עם העז והמשרה בעם ובמדינה אם לא ליהודה המכבי גבור אדיר־אמונה וצדיק כביר? יהודה נשא עתה המשרה הגדולה הזאת על שכמו, מבלי להפר בזה את המנהג, אשר היה כמעט לחק בישראל, כי תעבור הכהֻנה הגדולה בירושה מאב לבן מבני משפחת צדוק הכהן. בן הכהן הגדול חוניו השלישי ישב במצרים ובאין כהן גדול היה המשפט – על פי התורה המסורה – למשוח־מלחמה למלא מקומו. יהודה המכבי לא סר ימין ושמאל מכל הכתוב בספר התורה ולא נטה מחקיה אף כמלא השערה¹¹⁷. השלום אשר נאסף מן הארץ שנים רבות שב עתה אל בני עם יהודה. אנשי המלחמה התנצלו כלי נשקם, עובד האדמה שב לשקוד על מעשהו והחכמים ותופשי התורה שבו להעמיק חקר בחקותיה ולפרשה ולבארה. המכות, אשר הֻכתה קהלת־יעקב אשר בארץ יהודה החלו להרפא וכמעט שעלתה לה ארוכה ותוסיף און ועצמה, אולם גם המנוחה הזאת היתה עד ארגיעה. עוד מעט ונהפכו שנית על עם יהודה בלהות מלחמות רבות ועצומות והארץ רגזה שנית תחתיה. ריב המפלַגות עוד לא שבת ועוד היו הרוחות סוערות ממלחמת שערים ומדנים בין אחים, אשר הרעישו כל לב בני הַכִּתּוֹת השונות בשנים האחרונות. חמת הרוחות עוד לא שככה וכח המעשים שנעשו זה עתה עוד היה חדש עמהם, עוד לא תמו חטאים מן הארץ וירבו הַמִּתְיַוְּנִים מרשיעי ברית הגלוים והנסתרים, אשר שנאתם היתה שמורה בלבם אל יהודה המכבי וקהל־חסידים אנשי חרמם, והם ידעו לפלס נתיב לחפצם בשנות דברי המדינות והליכותיהם ותהי חדשה בארץ. דימיטריוס בן המלך סילייקוס, אשר אנטיוכוס אפיפנס גזל את כסאו בראשית ימי מלכותו ויושב אותו במקומו להיות לערבון בידי זקני רומא לבל ימרדו בהם, זכר עתה במות אנטיוכוס את דבר המלוכה, כי לו משפט הירושה לשבת על כסא אביו, וימצא שעה נכונה לצאת מרומא ולבא ארצה סוריא להדוף משאתם את אנטיוכוס אֵאוֹפַּטָר הצעיר לימים ואֹמנו ליזיאש המושל בארץ בשמו, ובימים ההם וזקני רומא היה לבם רע על מושלי סוריא, כי לא מלאו אחרי כל דברי ברית השלום אשר בינם ובין כנסית רומא ובכן עלה ביד דימיטריוס הנושא עיניו ולבו אל המלוכה לבצע את מזמתו ופתאום בא (בש' 162 לפסה"נ 232 לפני חב"ש) באניה אל חוף סוריא. אל חוף העיר טריפוליס ויתלקטו אליו רבים מבני עם הארץ וגם גדודי החיל שתו ידם עמו ויבא בעיר הבירה אנטויכיא וימת את המלך אאופטר ואֹמנו ליזיאש נציב הארץ יושב על כסא המלוכה ותכון המלוכה בידי דימיטריוס.

השנוי הנמרץ הזה נתן יד למרשיעי ברית פריצי בני יהודה לנסות עוד הפעם את כחם בעלילות רשע ויתאמצו להביא דבת האחים החשמונאים והחסידים עם כל שלומי אמוני ישראל רעה אל המלך החדש. עוד הפעם עמד כהן מבני אהרן בראש הבוגדים בעמם ומביאים שואה על יהודה וירושלים. הוא אליקים (Alkimos) “אשר פשע בעבודתו בעתותי המבוכה”, ולא נודע אם נטה בכלו או במקצתו אחרי המתיַוְנים מרשיעי הברית. כנראה, הוא גם יקים איש צרדה בן אחותו של התנא מורה העם יוסי בן יועזר איש צרדה¹¹⁸, אך הוא לא הלך בדרכי אחי אמו ויהי מפורצי גדר ועוברי חקות התורה המסורה, כי דמה להגיע בעזרת פריצי יהודה אל מעלת הכהֻנה הגדולה, אשר אליה נשא את נפשו. לב אליקים הגה איבה אל החשמונאים וכל התמימים, על כי דברם היה לבלי תת להכהנים אשר הֻטַמָּאו בעבֹדת אלהי נכר לגשת אל מזבח ה', ובכן רֻחַק גם הוא מעבֹדת המקדש וממשרת הכהנה הגדולה, אשר היה ראוי לה על פי יחוסו. הכהן אליקים ומתי סודו מפריצי העם באו אל המלך דימיטריוס לברכו – וכאשר יסֻפר – הגישו לו מנחה עטרת זהב וכפות תמרים וענפי זית מזהב טהור. ויהי כאשר שאלהו המלך על דבר היהודים, וַיֶרֶב הכהן־הבוגד הזה להלשין על עמו וביותר על החסידים ויהודה המכבי, כי הם מעוררי מדנים ומפיחי מֶרֶד ומפניהם נאסף השלום ושבתה המנוחה מן הארץ. הדבה הרעה הזאת היתה נכונה ביותר נגד האחים החשמונאים ויהודה בראשם, ויוסף לאמר, כי כל עוד יהודה המכבי חי לא תשקט הארץ. שונאי החשמונאים, פריצי יהודה תמכו את דבת הכהן מרשיע הברית ולדימיטריוס היתה כדבר בעתו, כי חפץ אז להראות את ידו הקשה וממשלתו על ארץ יהודה, אשר כמעט שברה מטות עֹל סוריא ותהי כמעט למדינה עומדת ברשות עצמה, ויירא לבל יראו יתר הגוים הנתונים תחת על ממשלת סוריא וכן יעשו. אמנם כן, דימיטריוס חפץ לחזק שנית את ממשלת סוריא על יהודה, אך לא לבו הלך לצאת בעקבות דודו אֶפּיפַנֶס להעביר את עם יהודה מדת אלהיו. בהושיבו את אליקים על כסא הכהֻנה הגדולה, אשר היתה אז המשרה העליונה במדינה, חפץ רק להראות את בני יהודה, כי עודם עומדים תחה ממשלת סוריא וסרים למשמעתה. ולמען תת אֹמץ לדבריו ופקודתו צוה על אחד משרי צבאיו איש מלחמה אכזר ואביר לב ושמו בַּכְּחִידֵס הרודה בעבר הנהר ללכת בחיל גדול ירושלימה להושיב את אליקים על כנו. וישלח שר הצבא הזה מלאכים לפניו לדבר שלום אל החשמונאים וראשי העם ביהודה, אך יהודה המכבי ואחיו ראו כי חיל גדול בעקבם וידעו כי מרמה בפיהם ולא האמינו בְּבַכְּחִידֵס ומתי סודו מפריצי יהודה. יהודה המכבי ידע והכיר, כי כל מזמתם אך להתנקש לנפשו ולהביא שנית את הארץ בעֹל סוריא ויצא מאת העיר וישב במצודות הרי יהודה לחכות משם על הרגע הנכון להיות מושיע ורב את ריב עמו. אך החסידים ועדת הסופרים מראשי בני ישראל לא היטיבו לראות את אשר לפניהם כיהודה המכבי ויצאו לקראת בכחידס ואליקים לשאל להם לשלום; “כי אמרו בלבם הלא אליקים כהן הוא מזרע אהרן ובגֹד לא יבגד באחיו”, וגם הוא – אליקים – דבר שלום בפיו וישבע להם לאמר, כי אך לשלום פניו מועדות. ויהי כי האמינו לו ויפתחו את שערי העיר והמקדש לפניו ויצו הוא – או בכחידס על פי עצתו – לתפוש ששים איש מגדולי החסידים והסופרים, אשר יצאו לקראתם ובתוכם גם אחי אמו יוסי בן יועזר וישחטם ביום אחד. התועבה הזאת עם שבועת שקר אשר נשבע הכהן הזה עוררה פחד וזועה בכל הארץ וכל בני יהודה שערו שער ויבכו ויתאבלו. עין בעין ראו את הגזרות האיומות והרדיפות הנוראות מימי אנטיוכוס אפיפנס באות שנית אל ארץ יהודה. עוד הפעם נשאו בני העם את עיניהם אל גבורי־אמונה האחים החשמונאים וכל הלבבות אליהם דרשו. רבים אשר לפני זה היו מהנוטים אחרי אליקים סרו ממנו וילכו אל מודעים מקום אשר שם האחים החשמונאים נחתים.

ויהי בתפוש בכחידס, אשר שט בארץ עם אנשי חילו מסביב לירושלים, מספר אנשים, אשר סרו מאת הבוגד אליקים וימיתם וישלך את נבלותיהם בבור ותתלקח אש המלחמה – מלחמת שערים ומדנים בין אחים – בכל הארץ. אז התלקטו אל יהודה המכבי המונים המונים זקנים ונערים מכל אלה אשר חֵרות עמם וארץ מולדתם נגעה עד לבם והאחים החשמונאים עמדו שנית בראש כל שלומי אמוני ישראל. ואל אליקים נאספו כל שואפי הכבוד והשררה, בעלי ההנאה, פריצי עמם ועוברי תורה. עוד הפעם יחלק העם לחצי ותהי חרב בני יהודה איש באחיו. לראשונה גברה יד המתיַוְנים מרשיעי הברית, כי גדודי חיל סוריא ותמכו בידם ואליקים עבר עמהם בכל הארץ להכביד ידו על התושבים, כי יקבלו עליהם עֹל מלכות דימיטריוס ויכירו כבוד כהֻנתו; אך מעט מעט גדל ורב מספר האנשים אשר היו אחרי החשמונאים, עד כי מצא יהודה המכבי את לבבו לאסוף את הנאמנים בבריתו ויעבור בכל ערי יהודה וילחם בעוכרי ישראל “ובכל עדת אליקים אשר הרעו לעשות עוד מן הגוים”, ויער את רוח העם במוסר שדי ויראת ה' וינקום נקם בכל הפושעים ויעש בהם שפטים, עד כי לא הרהיבו עוד עז בנפשם לשוט בארץ להטות לב העם אל אליקים. הכהן הזה ואנשי בריתו יכלו רק לעשות מעשיהם בירושלים, וככל פריצי יהודה והכהנים מרשיעי־ברית, אשר לפניו, לא נסה אליקים למשוך אליו את לבבות בני העם בחבלי אהבה כי אם חפץ לתת יראתו על פניהם בעזרת חיל הגוים החונה בעיר, ובראותו כי שגבו ממנו יהודה ואנשי בריתו בכל ערי השדה ואין לאל ידו להתיצב לפניהם, הלך שנית לאנטויכיא אל המלך דימיטריוס לצעוק חמס על החשמונאים ועל כל שלומי אמוני יהודה הנוטים אחריהם ועוד הפעם מצא אזנים קשובות לדבתו הרעה.

ודימיטריוס, אשר דִמָה כי על נקלה תמצא ידו להמתקוממים היהודים, לבצור רוחם ולהראותם קשה, וישלח את אחד משרי צבאותיו הנאמנים, את נקנור, אשר היה עם המלך בעת ברחו מרומא והאיש גבור חיל ואביר לב, שונא ישראל ואכזרי והוא היה המצביא את גדודי בני החיל הרוכבים על שנהבים; ודבר המלך היה חזק מאד אל שר צבאו לשום קץ אל המרד ביהודה בכח גדול ויד חזקה. ככל שרי הצבא שקדמוהו מצא גם נקנור טוב לפניו לפתוח בשלום, כי ידע מה רבה פעלת יהודה החשמונאי להאציל מרוחו על אנשיו, להלבישם עז וגבורה ולתת לבם כלב האריה העשוי לבלי חת, ויירא נקנור פן תכבד עליו המלחמה נגד מרי נפש המחרפים נפשם למות על קדֻשת שם אלהיהם ודתם; גם בזה חפץ נקנור, למצוא עת לחפצו, עדי יאספו כל גדודיו, אשר נתן המלך על ידו להלחם ביהודה. השמועה תאמר, כי אחרי אשר נגלו לנקנור שר צבא סוריא כל מעלות הרוח אשר שוו הוד והדר על יהודה המכבי וירא אותו בתפארת אדם המעלה וגבור־אמונה אדיר ונאור, נהפך לבו עליו ויכבד את יהודה ויקדם פניו בברית שלום. וישלח נקנור שלשה אנשים מבני יהודה ממיודעיו וּמַכָּרָיו את פּוּזֵידוֹנִיוֹס את תֵּיוֹדוֹתֵּס ואת מַתִּתְיָהוּ לדבר את יהודה החשמונאי וראשי העם דברי שלום ואמת. ויהודה הביא את דברי המלאכים אשר שלח נקנור אליו אל ראשי הועד הגדול וזקני ישראל ויהי דבר כלם פה אחד לאמר: “נעשה נא שלום! וישימו מועד לְהִוָּעֵד־בו”. ובהועד נקנור ויהודה המכבי, נשא הגבור היהודי חן וחסד בעיני שר צבא סוריא ויפזר לו כבוד ותהלה, עד כי הוכיחהו על מעשהו, כי לא לקח לו אשה עד היום ויעוררהו לקחת אשה, לבנות לו בית נאמן ולהקים דור־גבורים בישראל. ברית השלום נכרתה ונקנור שלח מעל פניו את אנשי החיל אשר היו עמו ויבא לבדו ירושלימה והארץ שקטה ממלחמה. אך השלום הזה היה קוץ מכאיב אל הכהן אליקים וכרקב בעצמותיו, ויהי בראותו, כי לא נעשתה עצתו להדוף את יהודה החשמונאי משאתו וירגל בשר צבא סוריא לפני מלכו ואדונו ויבא דבת נקנור רעה אל המלך לאמר, כי מדבר הוא שלום אל אויביו, ישקר באמונת מלאכותו ויתן יד לפושעים ומורדים, עד כי הותיר לטובה את אויב המלך יהודה החשמונאי, גם יחשוב מחשבה לשום אותו לכהן גדול תחת אליקים, אשר קבל המשרה מידי המלך דימיטריוס. אז קצף המלך על נקנור וישלח אליו דברים קשים, לאמר כי את פי המלך הוא ממרה בדברו שלום את אויביו ויפקוד עליו להביא אליו את יהודה החשמונאי אסור באזיקים.

ויהודה ראה אותות הסער המתחולל על ראשו, כי אין פני נקנור אליו כתמול שלשום ויתבונן, כי יחשוב מחשבת־בגד לתפשו בערמה ויבחר לו גדוד אנשיו ויצא מאת פני ירושלים ויתקע את אהלו על ההרים. ויהי בראות נקנור כי נגלתה ערמתו ויסר את מסוה הידידות מעל פניו ויצא בחרב לקראת יהודה המכבי ואנשיו ותטוש המלחמה ביניהם על יד כפר־שלם, אשר על גבול שמרון¹¹⁹ וינגף חיל נקנור והנשארים נמלטו אל מצודת אקרא (חקרא). אחרי המכה הזאת מרה עוד יותר נפש נקנור עליו; כי מלבד חפצו לנקום נקמת חרפתו עוד ירא מאד לבל ישיאו עליו אשמת מרד ומעל לאמר, כי אך למראה עין ערך קרב עם יהודה החשמונאי ויתן לו ידים להתגבר על חיל הסוריים, ולמען הוֹכֵחַ צדקתו ואמונתו את מלכו דימיטריוס, חפץ מאד לתפוש את יהודה חי ולהביאו אנטויכיאה ויהי יהודה החשמונאי שקול אצלו כנגד מחנה גדול וכבד, ויקם ויעל על הר הבית ויקרא בקול אל הכהנים וכל העם לאמר: הוציאו אלי את יהודה המכבי. וכאשר היה דברם, כי לא ידעו מקום תחנותו וירבו להראות אותות כבוד ואֹמן־רוחם אל מלכות סוריא בהקריבם קרבנות בעד שלום המלך דימיטריוס, ענם נקנור קשות ויתעלל בהם בשאט נפש וינף את ידו נכח ההיכל הקדוש וישבע באפו לאמר: “אם לא תסגירו בידי את יהודה המכבי ושרפתי את הבית הזה והמזבח הזה וההיכל אהפוך לשממות עולם ומשואות נצח”. את כל היהודים שם נקנור ערבים בעד יהודה המכבי ויעד בהם, כי אם לא ימסרו בידו את איש חרמם והיתה נפשם תחת נפשו. נקנור הוסיף לרעוץ ולרוצץ את היהודים להוציא אליהם את יהודה הנבאש במלכו וישלח חמש מאות איש לתפוש את אחד מגדולי החסידים וזקן שהגיע לגבורות ושמו רָצִיץ או רָגֶש, זקן נכבד ונשוא פנים בגלל צדקתו ותֻמתו וַיִּקָּרֵא בשם “אבי היהודים”, אותו חפץ נקנור לקחת לערבון ולהציקהו עדי יגלה לו המקום אשר שם יהודה ואנשיו נחתים. כפי הַמְסֻפָּר, בחר רציץ לשלח יד בנפשו מנפול ביד נקנור וכאשר נסבו אנשי חיל סוריא על הבית תקע החרב בבטנו ויעל על ביתו ויפל מן הגג וימת. אז יצא נקנור בחיל כבד לרדוף אהרי יהודה ואנשיו בהרים ויחן על בית חורון ויהודה עם שלשת אלפים איש מהנאמנים בבריתו תקע את מחנהו על יד העיר חדשה (אדרסה או אדסה)¹²⁰ ותטוש המלחמה ביניהם ביום שלשה עשר לחדש אדר (שנת 230 לפני חב"ש). עוד הפעם עמד הנצחון לימין גבורי החשמונאים, עוד הפעם נמסרו רבים ביד מעטים; רוח הגבורה, אשר לבשה את המכביים הריחה שנית את גדודי יהודה וברוממות אל אלהי ישראל בגרונם וחרב פיפיות בידם השתרעו על גדודי נקנור ותורם ימינם נוראות להכות את הסוריים מכה נצחת ושר הצבא נקנור היה בנופלים הראשונים במערכה, ובריאות גדודיו כי נפל שר צבאם ויהפכו ערף וינוסו מנוסת חרב וירדוף יהודה אחריהם דרך יום מאדרסה או חדשה עד גזר ומכל חוות ארץ יהודה וכפריה וערי השדה יצאו היושבים לרדוף אחרי האויב הנס ממקום המערכה ולעולל אחריו ויכום מכת הרג ואבדן עד כי לא נותר מהם איש להמלט אל העיר גזר. בהמלחמה הזאת היתה תשועה גדולה בישראל ולזכרה קימו וקבלו היהודים עליהם לעשות את יום שלשה עשר לחדש אדר ליום־זכרון ותודה והלל לה', לחג־עם ויום ששון כימי חנכת הבית ויקראו לו בשם יום נקנור¹²¹. את ראש נקנור ובהונות ידיו ורגליו כרתו ויתקעו על חומות ירושלים לאמר: ככה יעשה לאיש צר ואויב, אשר פיו דבר עתק והוות וידו הניף על הר בית ה' והעיר הקדש.

יהודה המכבי וכל בעלי ברית החשמונאים היו שנית לאדוני הארץ ועיר הבירה וישיבו את סדרי עבֹדת אלהים ומשטרי הארץ על מכונם. אך יהודה המכבי הכיר וידע את מצב עמו הרופף, כי אף אם היו היהודים דגולים ברוח גבורה וכחם לאלהיהם וילחמו באמץ לב כלב אריה, לא יכלו בכל זאת לעמוד בפני חיל הסוריים הרבים והעצומים מהם במספרם, וירא ויבן, כי לא יעצרו כח לעמוד מוצק תחתיהם באין עוזר ותומך בידם, ויגמר אֹמר לעשות דבר, אשר רבים הטילו בצדק ספק בתועלתו, אם היה כָשֵׁר ונכון לעם יהודה בתוצאותיו. ידע יהודה המכבי, כי גדולי רומא עוינים את דימיטריוס ומביטים עליו בעין רעה, כי מלכותו לא אֻשְׁרָה מטעם הסינט הרומי, ויבן כי ימצא לו ביניהם אזנים קשובות בהתאוננו רע על מלך סוריא ויחפוץ קרבתם. ואדירי רומא ידעו להיות נראים כאוהבים בשעת הנאתם ומחזיקים ידי החלשים העשוקים המתפרצים מפני אדוניהם הקשים ועושקיהם כח. וישלח יהודה מלאכים לרומא שני יהודים מדברים בשפת יון: את אֵאופולֵמוס בן יוחנן בן הקוץ ואת ישוע בן אלעזר לעמוד לפני הזקנים וְרַבֵּי הכנסיה הרומית או להתיצב לפני אחד מאדיריהם אשר עברו בארצות מצרים יון, סוריא ואסיה הקטנה לשפוך רוח ממשלת רומא עליהם, ולבקש מהם כי יכרתו עמהם ברית שלום וישגבו במעוזם. אולם עוד לא הגיעו המלאכים אל מקום תעודתם ועוד הפעם נקרא יהודה המכבי לשלוף חרבו מתערה ואש המלחמה התלקחה שנית ביהודה עוד הפעם.

כאשר הגיעה לדימיטריוס השמועה מתבוסת המחנה הגדולה אשר הצביא נקנור בארץ יהודה, מהר להתאזר עז ויאסוף חיל וצבא רב יותר מאשר בתחלה וישם למצביא החיל את האכזר ואביר הלב בַּכְּחִידֵס ויצוהו לעלות ביהודה ולהכניעה. אז הגיח בַּכְּחִידֵס עם חילו מצפון נגבה דרך הגליל אל עמק יזרעאל ויך את היהודים אשר פגש על דרכו והעיר כסלות, אשר לא חפצה לפתוח שעריה לפניו לכד ברעש מלחמה וישלחה באש. ויסע בכחידס דרך עמק יזרעאל הנגבה ובחדש ניסן עמד לפני שערי ירושלים. יהודה המכבי ואנשיו מהרו לצאת מירושלים, כי לא יכול להחזיק שם מעמד ולהשגב בקרבה, אחרי אשר היתה כאחת ערי הפרזות, באין חומה דלתים ובריח; וישלח דבר ביעקב קול קורא אל כל בני עמו זקנים ונערים להתעורר ולקום כאיש אחד חברים להלחם בעד התורה, ארץ מולדת וחרות עם יהודה. אך מכֹבד המלחמות הרבות, כבר נלאה העם לשאת את העול הקשה, וכבה עתה שלהבת־יה, אשר התלקחה בקרבם בראשית ימי מלחמות החשמונאים, או כי ראו, אשר לא כאנטיוכוס אפיפנס המלך דימיטריוס, כי זה האחרון לא דרש להעבירם מעל דת קדשם, כי אם להכניעם לבל יתפרצו מפני ממלכת סוריא ויהיו סרים למשמעתו בדברי מדינה, או כי נמצאו רבים בין החסידים, אשר מעשה יהודה לבקש עזרה מהרומאים לא היה כָשֵׁר בעיניהם, כי דברם היה בכל עת לאמר, “ברוך הגבר אשר יבטח רק בַּיָי וארור הגבר אשר ישים בשר זרועו”¹²². אם כה ואם כה היה בפעם הזאת קול הקורא אל ישראל מאת הגבור החשמונאי כקול קורא במדבר וַיֵאָסְפוּ אליו אך שלשת אלפים איש בחור, ובדעתו כי נבצרה ממנו הפעם להשגב במצודת ההרים אשר בצפון הארץ שם פניו הנגבה ויתקע את מחנהו על יד העיר לַיִש. ויהי בראות העם אשר עם יהודה המכבי את מחנה האויב אשר תקע את אהלו על יד בארות או בירת מלכא, כי רב ועצום הוא – עשרים אלף רגלי ואלפים פרשים – ויבא מרך בלבם וייראו לנפשם מעמוד במערכה ויהי דברם אל יהודה המכבי לסגת אחור הפעם ולהאסף שנית, כאשר ירב מספר אנשי המלחמה ותחזקנה ידיהם לעמוד במערכה נגד חיל סוריא הרב והעצום. לשוא הרבה יהודה החשמונאי להעיר את רוחם, לחזקם ולעודדם, הם נשמטו אחד אחד ולא נשארו עמו רק שמונה מאות איש מגבורי יהודה, אשר לבם היה כלב האריה עשוי לבלי חת. עם הגבורים המעטים האלה מצא יהודה המכבי את לבבו לעמוד בפני אויביו ויהי דברו אל אנשי החיל המעטים: “חלילה לנו להפוך ערף ואם קרבה עִתֵּנוּ ומתנו כאנשי חיל ואל יהי כבודנו לכלמה” (חשמונאים א' ט' י"א). יהודה וגבוריו ראו את המות עין בעין ולא נפל פחדו עליהם וישתערו ברוב אונים וגבורה נמרצה על האגף הימיני אשר למחנה בכחידס ויכהו מכה נצחת ותהי תבוסת האגף הימיני שלמה וירדוף יהודה ואנשיו אחרי חיל הסוריים עד אשדוד, אך בשובו מרדוף את האויב ראה, כי מעט היהודים אשר עמדו על שדה המערכה נהדפו ממקומם מן החיל אשר באגף השמאלי לחיל בכחידס, ותטוש שנית המלחמה בין יהודה החשמונאי ומתי מספר גבוריו והאגף השמאלי, אשר השתער עליהם ברוב אונים ותהי המלחמה חזקה עזה ונוראה מן הבקר עד הערב ומשני מחנות הנלחמים נפלו חללים רבים. יהודה המכבי וגבורי ישראל עשו גבורות גדולות ונפלאות וירב מספר הנפצעים והנהרגים; אנשי יהודה נלחמו עד כי יגעה ידם ואנשי חיל בכחידס הקיפו אותם מעברים, אז נפל יהודה המכבי חלל על מרומי שדה קטל על יד העיר ליש וחרבו בידו והנשארים נסו איש לנפשו. ויוחנן ושמעון אחיו לקחו את גופת אחיהם הגבור אשר חי ומת על קדושת שם אלהיו ועמו ויקברוהו בקברות אבותיו במודעית ויספדו לו כל ישראל ויקראו עליו: הוי מעוז ומשגב לעמו, חסן ישראל ומגנו!

כנראה אז, שמה המלחמה על יד העיר ליש (בימי ניסן שנת 230 לפני חב"ש) לְאַל את כל התוצאות הנכבדות והקנינים היקרים אשר קנה עם ישראל בשנות המלחמות הרבות והעצומות, גדודי החשמונאים, הגבורים אשר לבם היה כלב האריה התפרדו ונפוצו. הכהן אליקים היה שנית לאדון עיר הבירה והשליט בבית המקדש וברגל גאוה התהלך שנית בחצרות בית ה', ובכל זאת לא לריק והבל כלו גבורי יְיָ, יהודה המכבי וצבאות החשמונאים, את כחם ומלחמות ה' אשר נלחמו לא עלו בתהו. שומה היא בפי העמים לאמר: דם קדושים וטהורים מעלה ארוכה למלחמת העם ודמי הגבורים האלה העלו ארוכה לנשמה האֻמה הישראלית ועצמה ובשרה. בהמלחמות האלה נָגֹלָה החרפה מעל ישראל ולא יספו עוד לשאת כלמת הגוים. היונים אנשי לצון לא הוסיפו עוד להפטיר בשפה ולמלא פיהם שחוק על גדודי בני יהודה, והיהודים לא מצאו עוד חפץ בתעלולי היונים ומשחקיהם, כי כבר הראום לדעת, אשר לא נופלים המה מהם בעז וגבורה ותפארת אדם, ובחיי בית ישראל פנימה נראה רוח נכון ונשא מריח את כל בני העם. עתה ידע ישראל את כחו וידע נפשו ותעודתו, עתה נהיה ישראל לעם נושא דגל תורתו וחקי המדות והמוסר, אשר היו לו למורשה, עם אשר זה כחו לאלהיו, לעמוד על נפשו וקניניו הרוחניים. התורה הטהורה, אשר בחרף נפש נלחם בעדה הנביא אליהו המקנא קנאה גדולה לאלהים־אמת, התורה הטהורה, אשר אליה נשאו נפשם הענוים דורשי דבר־יְיָ ועליה דברו במליצה, חזון תוכחה הנביאים והחוזים ישעיה בן אמוץ והנביא הבא אחריו ונקרא בשמו בימי גלות בבל, התורה הזאת קימו וקבלו עליהם עתה כל עם יהודה, ולברית־עם ובדם בניו חתם אותה ויקימה לברית־עולם לעם־עולם!….