פרק הזמן השני להתקופה השניה בדברי ימי ישראל בימי הבית השני: ימי הנשיאים לבית החשמונאים    🔗

פרק ראשון הנשיאים הראשונים מבני משפחת החשמונאים: יונתן ושמעון (משנת 230 עד שנת 213 לפני חרבן הבית השני)    🔗

יונתן ושמעון החשמונאים. מעמד הכס והארץ אחרי מות יהודה המכבי. המפלגות המדיניות והדתיות ביהודה: החסידים, החשמונאים ומרשיעי ברית. יונתן וברית שלומו עם מלכי סוריא. מות יונתן בידי הרוצח טריפון. יהודי אלכסנדריא של מצרים. חוניו הרביעי שר צבא במצרים. כבודו ותקפו בחצר המלכים לבית תלמי. תלמי פילומיטר בונה מקדש חוניו. הצלחת היהודים באלכסנדריא ועלילות אפיון.

בנפול גבור־ישראל, צדיק כביר ונאור, יהודה המכבי חלל על מרומי שדה מלחמה אצל העיר ליש (Eleasa) לבש כל העם חרדות ויעשו לו אבל כבד, כי במותו נשבר מטה עֻזָם ונגדעה קרן גאותם ויהיו כיתומים ואין אב. אז רבו הפרעות בכנסת ישראל, עד כי נראה, אשר קרב קצה לבא וימיה עוד לא יִמָשֵׁכו. סופרי קורות העת ההיא יספרו לדור דברי הימים ההמה לאמר “וַתְּהִי שַׁעֲרוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא נִהְיָתָה כָּמוֹהָ מִיּוֹם אָפֵס נָבִיא מַאָרֶץ” (חשמונאים א' ט' כ"ז). בעת ההיא כמעט שאבד ניר לקהלת יעקב בארץ נחלתה ואפס עצור ועזוב בישראל. לא נראה כל אות משרה הלאומית ומשטר מדיני ובכל גבול הארץ לא נמצא גבור־מושיע, אשר אל דגלו יאספו כל בני יהודה לעבוד שכם אחר עבֹדת העם כלו. באמת היתה עת מהומה ומבוכה ולא נראו בארץ אותות משרה מדינית גם מאת הסוריים. אלה בני הנכר פרסו מצודת ממשלתם על הארץ בכח הזרוע ויחיו על חרבם, אך לא כוננו בתוכה סדרי החברה ומשטרי הישוב, כי שאפו רק אל בצע מעשקות, וישימו אל לבם רק לאסוף ולכנוס את המסים וכסף הענושים, אשר שמו על יושבי הארץ. באליקים הכהן אשר המלך דימיטריוס מלא ידו להיות כהן גדול בירושלים, מאסו בני העם, לא חשבוהו כפקיד־נגיד עליהם ולא היו סרים למשמעתו. הנאמנים בבריתו היו רק פושעי־ישראל ההיליניים או המתיַוְנים שנואי נפש כל אוהבי הלאֹם והם השיבו איבה ומשטמה אל חיק כל שלומי אמוני ישראל, ואל הפרעות בקהלת יעקב, מלחמת־שערים וריב מפלגות בקרבה, נלותה נם מצוקת הרעב הנורא אשר היה אז בארץ לרושש את העם ולהרבות עניו ומרודו.

אמנם כן הישרים בלבותם ומטיבי ראות את הסכנה הצפויה אל עמם ונחלתם מידי מלכי סוריא נאספו אל דגל הלאֹם הישראלי אשר נשאו האחים הגבורים לבית חשמונאי – יונתן, שמעון ויוחנן ובחרף נפש אמרו להשיב הסדרים על מכונם, להשיב לה את שלום־המדינה אשר נאסף ממנה זה ימים על שנה, לחדש את טובה ואשרה ולהלחם בזרוע נטויה נגד משביתי השלום: מרשיעי־ברית מפושעי בני ישראל וגדודי בכחידס הצר הצורר. אך אנשי לב כאלה היו מתי־מספר ושרידים יחידים ורוב בני ישראל יושבי ערי השדה, חוות ארץ יהודה וכפריה שקטו במכונם ולא באו לעזרת הנלחמים מלחמות ה'. אותות רפיון רוח ומרֶך לב נראו בכל הארץ. שלהבת־יה, אשר התלקחה בלב בני יהודה בימי המכבי ותריח ברוח גבורה בני עם שפלי רוח נדכה ונענה, עֻמְמָה עתה; כבו זיקי החשק הגדול והאדיר להלהם מלחמות יְיָ, אשר למד ידי חסידים לקרב ואצבעות תמימים וענוים למלחמה; החשק האדיר והכביר, אשר פעל גדולות ונפלאות וברעם גבורתו עורר שרי־קדש וחסידי עליון לשיר שיר חדש לַיָי המפאר ענוים בישועה, חלף הלך לו עתה ורוח כהה ומרֶך־לב לקחו מקומו. מצב התרגשות הרוח לא יתמיד בעם ואחרי התעוררות עצומה וכבירה תבא ולא תאחר עמה הַלֵאוּת והעֲיפות. העם אשר רק מפרי עמלו על אדמתו ישבע לחם לא יוכל לעמוד חמוש בכלי נשקו מראשית השנה עד אחריתה במשך שנות מספר. בראשית ימי מלחמת המכביים, בקום עליהם צר ואויב לגזול מהם סגלותיהם ומחמדי נפשם, לְאָנְסָם, כי ימירו כבוד תורת אמת וחיי עולם בתורת אל נכר ותעלולי זרים, עזב הכהן את מקדשו, מורה העם את תורתו ומשנתו והאִכר את עבֹדת אדמתו ותאחז ידם בחרב וחנית ויהיו לגבורי מלחמה אשר לבם כלב האריה. אמנם מצב כזה לא יוכל לְהִמָשֵׁך זמן רב, כי גם הרעה, אשר בגללה התעוררו להלחם בחרף נפש, עברה עתה. לרוח ישראל ושמירת חקי הדת היתה עתה הרוחה, צרות האמונה שבתו ונוצרי התורה הטהורה לא נרדפו עוד; כי החפש לעבוד את ה' אלהי ישראל וללכת בדרכי התורה באין מפריע, אשר נמצא בדברי הברית אשר כרת יהודה המכבי עם אנטיוכוס אאופטר ואֹמנו שר הצבא ליזיאש, החפש הזה הכיר לטובה גם המלך דימיטריוס, התופש את המלוכה אחריו. דימיטריוס לא נלחם ביהודה מלחמת הדת, כי אם מלחמת אמונה ועברתו היתה שמורה להחשמונאים, בדעתו את אדיר כל חפצם, להמיש את צוארם מעֹל מלכי סוריא ובני יהודה יהיו עם עומד ברשותו ומושלו מקרבו יצא. אמנם כן, אליקים הכהן אשר דימיטריוס מלא ידיו להיות הכהן הגדול היה רע מעללים וימאסו בו כל בני יהודה, אך לא הרבה הרֵע כהבוגד והפושע מינילאוס אשר לא היה מזרע הכהֻנה. הדבר הזה לבדו הרגיע רוח העם. גם החסידים, אשר בראשית ימי המלחמות היו הראשונים להתעורר על בני עולה לימינם עשתה נוראות ונפלאות במלחמתם את אויבי ה' לכַלה פשע ולהָתֵם זדון, גם הם לא עמדו עוד לימין החשמונאים, עזבו שאון החיים וסערת מלחמה וישובו לשבת באהל התורה; כי לא לבם הלך בעצת החשמונאים ודעת דרכיהם לא חפצו. המה – החשמונאים – היטיבו לראות כי תקומה לא תהיה להאֻמה הישראלית לפני אויביה הרבים והעצומים, אם לא יבקשו להתחזק בעצה ותחבולות מדינה ולכלכל דבריהם לפי הליכות דברי הימים ההם. העצות והתחבולות האלה לא מצאו חן בעיני החסידים; דברם היה, כי ישראל נושע רק בה' תשועת עולמים ושוא תשועת אדם, כי ככתוב בכתבי הקדש, ירעץ ה' קמיו בארח פלא, ממרום קדשו ירעם על אויביו ויכריע מתקוממיו וכימי עולם יראם נפלאות. מעשה החשמונאים לבקש עזר ותשועה מעם זר נחשב להם לאין־אֵמון בה' ונפלאותיו ודברם היה: טוֹב לַחֲסוֹת בַּיָי מִבְטֹח בָּאָדָם;ּ טוֹב לַחֲסוֹת בִּיָי מִבְטֹח בִּנְדִיבִים. יש לשער, כי זאת היתה הַנְסִבָּה אשר נפרדו החסידים מהחשמונאים, וכאשר חלק לבם מהם נעלה העם אשר ליהודה המכבי וכשלה גבורתו עד כי ירד במלחמה ונספה.

הנה כן בתור מִפְלַגוֹת מְדִינִיוֹת נראה רק שתים: את החשמונאים ומרשיעי ברית המתיַוְנים; אלה מול אלה עמדו חמֻשים בכלי נשקם ואיבה נוראה ומשטמה עזה כמות בלבבם ויתנגשו ויפגשו איש באחיו ודמים בדמים נגעו. החשמונאים לא הסתפקו בהָתֵם חטאת והָסֵר חרפת הטֻמאה ושקוץ משומם מבית ה', עם בטול הגזרות להעביר את העם על דתו, כי אם היו מנשאים את נפשם לכלות הרשעה כלה ולחבל עֹל מלכות הסוריים, המקור המשחת, אשר ממנו יצאה הרעה על עם יהודה. את תכונת החשמונאים הנלחמים מלחמות ה' ברוח אמונה ודעת תֵאֵר המשורר באמרו: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחָרֶב פִּיפִיוֹת בְּיָדָם. הם לא שקטו במכונם ולא השיבו חרבם אל נדנה, עדי מצאה ידם לעשות נקמות בגויי סוריא ותוכחות בלאמים הצרים את יהודה. נפשם מאנה, כי תוסיף עוד יהודה נשוא עֹל היוָנים וקיום דת משׁה ויהודית יהיה תלוי ברצון מלכי סוריא ונטות לבם העקוב או מישור בידי פושעי ישראל, מרשיעי ברית וחומסי מזמות בגד ומעל בה' ועמם. ומקנאת החשמונאים לתורתם ואֻמתם, היתה גם שנאתם את מרשיעי ברית כפולה, כי הם – המתיַוְנים היו עוברי חק התורה ומפירי ברית־עם. לרגלי דברי ריבות אלה התגברו הפרעות והזְוָעות ותרב העזובה מיום אל יום ומצוקת הרעב מלאה את סאת הרעות עד לבלי הכיל. בצר להם שמו כל טובי עם יהודה עיניהם ביונתן הַוָפְסִי (חפוס או אַפּפוס) אחי יהודה המכבי ויאמרו אליו: אחרי מות אחיך יהודה אין כמוהו בארץ לצאת ולבא לפנינו ולהצילנו מכף בכחידס ומכף כל דורשי רעתנו, לכן בחרנו בך להיות לנו לראש ולנגיד תחת יהודה אחיך ולהלחם את מלחמותינו. אך יונתן לא היה גבור חיל כיהודה המכבי אחיו, וגם לא כל בני העם תמכו בידיו; אך לעמת זה היה גבר חכם בעז לכלכל דברי מדינה ברוח משפט ועצה ותחבולה, וידע עת נכונה לכל פעולותיו ודעת וחשבון לכל מעשיו. ראה כי לא יעצר כח לעמוד בפני בכחידס וחילו במלחמת תנופה ויעמוד על משמרתו להגן בעד אנשי גדודיו. בהיותו מֻרדף בלי חשך מאת בכחידס וחילו תקעו הוא ואנשיו את אהליהם במדבר תקוע ויחנו בַּחֹרְשָׁה אשר בעברות הירדן בקרבת ים המלח, אך גם במקום הזה לא היה בטוח משואת פתאום כי תבוא, ויקח יונתן את הנשים והטף וכל רכושם וקנינם ויתן על יד יוחנן אחיו להביאם אל ארץ עבר הירדן אל בני נביות – שבט הערבים, אשר שלום־אמת היה בינו ובין החשמונאים – אך בהיותם בדרך ויפגשו אותם בני־אמרי (או יַמְבְרִי) היושבים בְּמֵידְבא, והם בעלי ברית בכחידס ויפלו עליהם ויהרגום ולא חִיוּ בהם כל נשמה. ולא אֵחַר יונתן לנקום נקמת דם אחיו השפוך ובהיות לב בני השבט הזה טוב עליהם, ביום חתֻנת אחד מהם עם בת נשיא מארץ כנען, השתער יונתן עליהם פתאום ויך בהם מכה גדולה וירב חלליהם והנשארים נסו לנפשם.

הארץ שקטה, אך יונתן ושמעון אחיו לא שקטו במכונם וירבו התבונה ויעבדו בחריצות יתרה להרבות חלוצים, להתאזר עז וללמד בני יהודה מלחמה ויבצרו את בית חגלה בערבות ירחו בקרבת הירדן. שם מצאו נאות־דשא עם יער מֵצֵל ומעין מים חיים, והירדן היה להם למבטח עז, לבל יפול עליהם האויב פתאום לשדד רבצם. יונתן אמנם דָמָה בעת ההיא לנגיד בני־ערב השכונים במדבר ופושטים ידיהם בגדוד, אשר ידע לתת חתיתו גם על שר צבא מפקד גדודים ערוכים בכל, עד כי תשבות ידו מריב בזמן ידוע. אך כאשר נודע, כי נטה לב כל בני העם אחריו וכי נלחם הוא מלחמת האמונה והעם, על כן נכבד שמו ויהיו סרים למשמעתו. אין ספק כי ממכון שבתו הרבה להציק את מרשיעי־ברית המתיַוְנים או ההיליניים, עד כי התעוררו עוד הפעם לצעוק עליו חמס באזני מלך סוריא דימיטריוס ושר צבאו בכחידס, אבל דימיטריוס היה עצל ורודף תענוגות ולא שת לבו לדברי צעקתם ובכחידס כבר נֻסה במסה וידע, כי דבר קשה הוא מאד, להלהם בעם מרי נפש בארץ הרים וגבעות, מלחמת פרצים בחיל וצבא ערוך ומסודר נגד חיל־פרצים האורבים לאויביהם מבין סלעי מגור, להרגיזם ולהדריכם מנוחה. על כן נוסדו יחד ההיליניים מרשיעי־ברית לתפוש את יונתן ושמעון ולהסגירם אל הסוריים לעשות בהם שפטים כמורדים במלכות. אך נגלתה מזמתם והחשמונאים הקדימו בעד פני הרעה ויסַכְּלו עצתם וחמשים איש ממרשיעי־ברית נפלו בידם ויגירום על ידי חרב. ובכחידס אשר חשב, כי בנכלי הפושעים האלה תמצא ידו לגדודי החשמונאים ראה עתה, כי מלחמה חדשה וחזקה לו ביהודה ויזעק חיל גדול ויצר על בית־חגלה. אך להחשמונאים כבר היה עם־מלחמה די עמוד בפני האויב ויחצו את אנשי המלחמה לשני ראשים: יונתן עם מחנהו נשאר בעיר להגן על המבצר ושמעון וגדודיו יצא מהעיר בנתיבות־סתר וישתער על האויב מאחריו וירבה חללי חיל הסוריים וישלח באש את כלי משחיתם. וירא בכחידס כי היתה לו המלחמה מפנים ואחור, וכי נגף במלחמה וְיַתֵּם לריק כחו ויעל מעל מבצר החשמונאים וכאשר חרה לו על הרעה אשר מצאתהו הניח חמתו בהחיליניים, אשר הסיתוהו לצאת לקרב ויהרוג מהם רבים.

ויונתן ידע לְכַוֵּן את השעה, ובראותו, כי נעצב שר צבא סוריא ורוח גבורתו נבקה בקרבו וימצא את העת נכונה לפניו לקרוא לו לשלום ובכחידס ענהו שלום ויכרתו ברית מנוחה ושקט מריב ומלחמה. תְּנְאֵי השלום היו: כי תהיה כל הארץ לפני יונתן להתהלך בה כאות נפש, אך לא ישים מושבו בירושלים. על פי הדברים האלה ועוד על תנאים רבים אשר התנו ביניהם ואיש מבלעדם לא ידע מהם דבר, נתן יונתן עֲרבּתו, כי לא יַחֵל את דברו, וישיבו להם איש איש את השבוים אשר שבו בימי המלחמה ויפן בכחידס וישב אל ארצו ואת מרשיעי־ברית היהודים המתיַוְנים, אשר בגדו בעמם ואלהיהם, עזב שר צבא סוריא לנפשם ויסר צל חסותו מעליהם. יונתן ישב עתה בעיר הבצורה מכמש, אשר מלפנים חנה שם גם שאול המלך הראשון לישראל, וַיִּכָּבֵד מאד על פני כל העם וכל איש חזה בו נגיד־יהודה וראש האֻמה, מבלי אשר השמיע בחיץ קולו לאמר: כי נשיא הוא בישראל. אז שם יונתן פניו במרשיעי־ברית ויראם קשה. ימי־השלום כאשר “שבתה המלחמה בישראל”, ארכו בערך חמש שנים (226 – 222 לפני חב"ש). אין איש יודע מה היתה אחרית המעמד הזה, מעמד הממוצע בין עבדות לחרות ומה הגיע אל החשמונאים ותקותם לראות את יהודה כממלכה עומדת ברשות עצמה ומושלה מקרבה יצא, אם לא היתה תקותם זאת לחלום בהקיץ ודמיון־מתעה, לולא היתה חדשה בממלכת סוריא, חדשה רבת העליליה, אשר שנתה את העתים ותחלף דברי ימי המדינות, חדשה אשר הֵסבָּה פני הדברים במלכות סוריא לטובת החשמונאים להעלותם לכל לראש באפס יד ותתן עז ותעצומות לבני יהודה לצאת מעבדות לחרות ומשעבוד לגאֻלה.

איש צעיר לימים היה בעיר סמירנה ושמו אלכסנדר, איש יושב בקרב עמו ושמו לא נודע על פני חוץ, והאיש הזה הסב בהחדשה אשר נהיתה בממלכת־סוריא, ואשר ממנה צמחה קרן ישועה ליהודה ובית החשמונאים. אַטּלּוּס מלך פִּרְגָּמוּס, אשר בעצת מלכי מצרים חפץ להקים שטן לדימיטריוס המולך באנטויכיא, ראה את הנער הזה, כי איש מזמות הוא ודומה בדמותו וצלמו לאנטיוכוס אאופטר ויעמידהו לשטן אל דימיטריוס לאמר, כי לו משפט המלוכה. ודימיטריוס, אשר לא שם לבו להליכות המדינות ודרכי המלוכה, רק הלך שובב אחרי תאותיו נבאש בחילו ובעמו, גם שכניו המלכים שנאו אותו שנאה נצחת ועל כן לא מצא לו אוהבים ביום צר לו בארץ ומחוצה לה. ויהי כאשר חזקו ידי הנער אלכסנדר בַּלַס בכסף ואנשי מלחמה ובעזרת איש בריתו אטלוס עלה היבשה אצל העיר עַכוֹ (Ptolemais) ורגליו דרכו על ארמת סוריא ויתנו אנשי חיל המשמר אשר במבצר את ידם אליו; וגם זקני־רומא ואדיריה, אשר שמחו לראות בקום שאון בסוריא לסכסך הארץ תמכו ידי אלכסנדר בלס ויכירוהו למלך סוריא. אז התעורר דימיטריוס מעצלותו ויין תאותיו ויתבונן לבקש לו בעלי ברית באשר ימצאם וראשית מעשהו היתה לקנות לו את לב יונתן החשמונאי, ויכתוב מכתב מלא דברי אהבה וחן וישימהו לאיש בריתו וַיַּתֵּר ידו לאסוף ולכנוס אנשי חיל וכלי נשק ויוצא לחפשי את בני התערובות אשר נתן יונתן ויהיו עצורים באנטויכיא ויתנהו לשום מושבו בירושלים ויונתן לא אֵחַר לקבל הטובה אשר נִתן לו מאת דימיטריוס שלא בטובתו וימהר לעלות ירושלימה וַיִקחה, וישקוד לבצר חומותיה ולרפא את בדקיה ויתחזק בקרבה ברוב אונים, ומרשיעי־ברית היהודים המתיונים ראו, כי חזקה יד יונתן וכי איתן מושבו בעיר הבירה וייראו מפני תנופת ידו החזקה ויצאו מירושלים וישבו במבצר בית־צור, אך גם אלכסנדר בלס בקש לו בעלי ברית ותומכים בידו וירב גם הוא לבקש אהבת יונתן וידע לקנות את לבבו ויעש יקר וגדולה ליונתן וינשאהו לכהן גדול וישלח לו מעיל־ארגמן ועטרת זהב ויתנהו למושל ביהודה הסר למשמעת מלכי סוריא ובשם רֵע המלך יִקָּרא. ויהי ביום חג הסכות (שנת 222 לפני חב"ש) וילבש יונתן את בגדי הכהֻנה וישרת בקדש בבית ה', ויהי הוא הכהן הגדול הראשון מבית החשמונאים, אשר נשא המשרה הזאת לא לימים מעטים ושעה עוברת, כי אם בקביעות ועד יום מותו. הנה כן הורמה קרן יהודה בכבוד, אחרי עמדה על עברי פי פחת ותהי נכונה לנפול למשואות נצח, עתה קמה עמדה תחתיה בעזרת מתי מספר אנשי־לב ואמיצי כח, אשר חרפו נפשם בעד עמם וארצם ואחרי עשרים שנות מלחמה ורעות רבות ועצומות. עם יהודה, אשר עד היום רק נשא וסבל חמת המציק וענות מעניו, התעורר עתה ויעמוד בעצומיו ובכחו כי רב בקשו שני בעלי הריב קרבתו ותהי ידו רוממה ופעלתו רבה על דברי המדינות והליכות הממלכות ככל יתר עמי הארצות בימים ההם.

בתשעת השנים אשר משל יונתן בארץ יהודה (מן 222 עד 214 לפני חב"ש) ידע לתת עז ותעצומה לעמו, כי היטיב לראות למי, משני המלכים הנצים על דכר כתר מלוכה בסוריא, ישית הוא את ידו, ויטה אחרי אלכסנדר בלס ויחזקהו, ואף כי דימיטריוס, כאיש אֹבד עצות, אשר בצר לו יחנן קולו והכל יתן בעד נפשו, הרבה להבטיח את היהודים ויפקדם בפקודת־ישועה במכתב אשר ערך אל עם יהודה, מבלי להזכיר שם נגיד העם יונתן הכהן הגדול לאמר: כי יעשה הנחה ליהודים מכל המסים ותרומות המלך; כי שלשת הנפות, אשר נקרעו מיהודה ותהיינה לשמרון תשובנה עתה לירושלים; כי מעתה תהי ירושלים עיר חפשית ומקום מקלט לכל באי שעריה; כי המצודה אקרא או עיר דוד, משגב ומעוז לחיל משמר הסוריים ומרשיעי ברית מבני ישראל, תנתן מעתה בידי היהודים. ויוסף דימיטריוס להבטיח, כי מגנזי מלכותו יכלכל את עבדת המקדש והעיר עכו ומגרשיה – אשר נמצאה אז בידי אויבו בלס – נתן מתנה להיכל הקדש לכלכל מהכנסותיה כל צרכי עבֹדת אלהים, גם נתן להיהודים לאסוף אנשי צבא אשר יְכֻלְכְּלו מאוצר הממלכה ויעלו במעלות פקידי הצבא כאנשי חיל סוריא, אנשי צבא מהיהודים – שלשים אלף במספר – יהיו לחיל עזרה אל דימיטריוס ויצאו בצבאותיו במלחמתו נגד אויביו; ומלבד יהודי ארץ ישראל עוד פקד דימיטריוס לטוב היהודים היושבים בארצות הגוים, כי יָסך להם באברתו ויגן בעדם נגד כל צר ומשטין ובימי שבת ומועד לא יעוז איש להפריעם ממנוחתם; שלשה ימים לפני המועד ואחריו יהיה היהודי נקי לביתו ולא יוכל להיות נתבע לדין. אך תקות דימיטריוס, להסיר לב העם מאחרי יונתן, נשארה מעל. עם יהודה שמר אמונתו לבית החשמונאים ולא נפתה לדברי דימיטריוס, ויונתן אשר תִּכֵּן רוח המלך הזה וידע, כי אין ברוחו נכונה, וכי אך מחליק לשון הוא בעת צר לו ולבו בל עמו, ובעבור ימי הרעה תעבורנה עמהם כל הבטחותיו הטובות. וכה משך יהונתן ידו את אלכסנדר בלס, עד אשר הכריע זה האיש אלכסנדר את אויבו תחתיו ותכון מלכות סוריא בידו, ואמנם כן לא נִחם יונתן על מעשהו, כי זה האיש בלס, אף כי היה בן אחד העם ומשפל מצבו הורם לשבת על כסא ממלכה אדירה, נראה בו אותות רוח נדיבה והכרת טובה ויזכור ליונתן את הברית והחסד וכל הטוב אשר עשה לו בעת צר לו ויכבדהו וינשאהו בכבוד נשיאים ומושלי ארץ, ולא הטה אזן לקול מלחשים מרשיעי־ברית אשר באו אל עַכו להביא דבתם רעה על יונתן ומתי סודו ויגרשם מעל פניו. ויהי בבא אלכסנדר בלס לעכו, להוָעד עם תלמי הששי פילומיטר מלך מצרים, אשר הביא שם את בתו לתתה לאלכסנדר לאשה, נשא מלך סוריא את ראש יונתן נגיד יהודה וינשאהו בכבוד מלכים וינחל כבוד כאחד מבעלי בריתם. מה שמח ורחב לב הכהן הגדול החשמונאי בשבתו בסוד שני המלכים האדירים ראשי הממלכות, אשר משלו ביהודה וישפילו את כבודה, ועתה יחפצו קרבתה וידרשו לכרות עמה ברית שלום ואהבה. בהימים אשר מלך אלכסנדר בלס בסוריא (מן 222 עד 216 לפני חב"ש) התרפאה יהודה ממכותיה אשר הֻכתה בידי בוגדים ומרשיעי ברית מבית ושבט ממשלת זדון וחמת עריצים מחוץ ותקם ותתעודד כממלכה עומדת בפני עצמה ותעמֵד חיל וצבא ערוכים למלחמה עשרת אלפים איש.

ויונתן ידע לגמול טובה למטיבו ורוחו היתה נאמנה לאלכסנדר בכל לבו ונפשו. בימים ההם התעורר דימיטריוס השני המכונה נִקַּטור בן דימיטריוס הראשון, אשר אלכסנדר מִגֵר לארץ כסאו, לעלות לארץ סוריא ולעשות מלחמה עם חומס כסא ממלכתו ולהסב את ממלכת סוריא לו – בן המלך ויורש כסא אביו במשפט וצדקה. גם אז כאשר מטה יד אלכסנדר וכסא ממלכתו נטה לנפול שמר לו יונתן את בריתו ואמונתו ולא בגד במלכו, כאשר עשו יתר הנציבים ונגידי העמים האחרים, אחרי אשר גם רומא ומצרים עזבוהו לנפשו ולא עמדו לו ביום צרתו. נגיד־יהודה התיצב בפני אפולוניוס דַאָס (Apollonios Daos) שר צבא דימיטריוס השני על חוף הים הגדול ויצר על יָפוֹ והיהודים יושבי העיר פתחו לו את שעריה וילכדה ויושב בקרבה את אנשי חילו וילך משם אל אשדוד עיר פלשתים מלפנים ויכה אותה חרם, על כי נטו יושביה אחרי אפולוניוס וישרוף את בית־אליל דגון ומשם פנה ויחן על אשקלון וילכדה באפס יד ובלי שפך דם. וכשמוע אלכסנדר את כל הגדולות אשר עשה יונתן החשמונאי ויתן לו לנחלה את העיר עקרון ומסבותיה ותהי עקרון ובנותיה ליהודה מני אז והלאה (בש' 217). משאון המבוכות האלה רעשה ארץ סוריא תחתיה ומוסדות הממלכה התפלצו, כי נחלק העם וחיל הצבא לשתי מפלגות: החצי היו אחרי דימיטריוס השני והחצי שמרו אמונתם לאלכסנדר בלס. בעתותי המהומה והמבוסה בסוריא ראה יונתן עת לעשות לעם יהודה ולארצו, להוציא ממנה מהרסיה ומחריביה ויתן אל לבו לכבוש מצודת אקרא בירושלים, אשר עוד נשגבו בה מרשיעי־ברית ומשם חרשו רעה ויחמסו מזמות על שלומי אמוני ישראל אוהבי־הלאום. בצר להם פנו היהודים מרשיעי־ברית אל דימיטריוס השני מלך סוריא החדש ובראשונה מצאו דבריהם מסלות בלבבו ויאסור את חילו ללכת אל עכו ומכתב שלח אל יונתן ויצוהו בקול־מושל לאמר: השמר לך מהלחם על המצודה ומהר רדה עלי. אך יונתן לא נבעת מפניו, וישם משמר על המצודה מיסביב והוא עם זקני העם והכהנים וכסף וזהב ושמלות לתשורה לקח בידו וילך אל עכו ובבאו נשא חן וחסד בעיני דימיטריוס וישנה את טעמו ויהפך לבו לטוב על יונתן, וידע ויבן כי אך טוב לו לקנות לב הכהן הגדול למען יתמוך בידו לעתות בצרה ויקם בידו את משרת הכהֻנה הגדולה ונשיאות ארץ יהודה. ויונתן ידע כי אין כסף לאדון סוריא ואוצר מלכותו ריק וימצא עצה לקנות במחיר שלש מאות ככר כסף חרות עם יהודה ממסים ומניות המלך ולהרחיב גבולות ארצו בשלשת הנפות: לוּד, רָמָה ואפרימה, אשר היו עד כה לשמרון. ויכתבו כל הדברים האלה בספר וישימו אותו למשמרת בבית ה'. אך לא ארכו הימים ודימיטריוס שב ונחם על מעשהו לעשות את ארץ יהודה חפשית כלה מעל מלכות סוריא וביותר התעצב על קראו דרור ליהודה מעול המסים הרבים. גם האחרונים שבמלכי סוריא לא היו טובים מאבותיהם, וכמוהם פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, והדבר אשר יצא מפיהם בעת צר להם שבו ממנו בצאתם למרחב. אך עוד מעט ויראו צבאות יהודה בשונאיהם ויחגו חג נצחם, בהגיע יום נקם ושלם לאנטויכיא ככל הרעה אשר עשתה לירושלים פעמים רבות. דימיטריוס השני נבאש בעמו ותושבי עיר מלכותו התקוממו לנגדו ויצורו על ארמונו לתפשו ולספותו, אז עזבוהו גם אנשי חילו השכירים, כי מאסו בו גם הם, כאשר עשק את שכרם, בצר לו פנה אל יונתן ויחנן קולו אליו כי יחלצהו מצרתו וישלח לו אנשי צבא יהודים להלחם בעדו. שלשת אלפים אנשי חיל יהודים אשר שלח אליו יונתן נפלו באנטויכיא ויעשו בה שמות נוראות, חלק גדול מהעיר שלחו באש ובחרבם הקשה הכריעו את אויבי המלך ויאלצו את התושבים ואנשי החיל המתפרצים להכָּנע לפני מלכם ולבקש סליחתו. אולם כמעט ראה דימיטריוס, כי היתה הרוחה ויכבד את לבו וישכח את כל הטובה, אשר עשה לו יונתן החשמונאי ויאמר לעשות רעה עמו ועם יהודה כלו. אך עצתו הרעה אשר יעץ על יהודה ונגידה היתה לו למוקש ותבא עליו צרה אשר עוד לא נחלץ ממנה. סער גדול נעור הפעם מקצה ממלכתו למגר כסאו לארץ. דיוֹדוּטוס טריפון (Diodotos Tryphon) אשר רֵעָה להמלך אלכסנדר בלס, בראותו את שנאת העם ובני הצבא אל דימיטריוס התקשר עליו ובשם אנטיוכוס בן אלכסנדר, אשר היה עוד נער קטן הרים דגל המרידה ותעז ידו על חיל דימיטריוס ויושב את בן אוהבו ומלכו על כסא ממלכת סוריא ויקרא לו בשם אנטיוכוס החמישי וטריפון היה העוצר בממלכה ואֹמן המלך. אז זכר יונתן את כל הטובות אשר עשה עמו אלכסנדר בלס ויט אחר בנו ויתאמץ להקים המלוכה בידו; והנער המלך ואֹמנו טריפון ידעו להעריך את מפעלות יונתן ויקימו בידו את הכהֻנה הגדולה ואת הנפות אשר הושבו ליהודה; נתן לו רשיון ללבוש ארגמן ולחגור אזור זהב על מתניו לאות הוד נשיאות ומושל חפשי, גם שמעון החשמונאי אחי יונתן היה לשר צבא סוריא ופקיד נגיד בשם המלך מחבל צור עד קצה גבול מצרים, חבל הארץ על יד ים הגדול (ים התיכון). ברוב אונים ורב כח לחמו שני האחים החשמונאים בעד אנטיוכוס הנער בן בעל בריתם מלפנים בלס, בדעתם, כי בשלומו שלום גם להם ובתקומתו תקום ותתחזק גם יהודה; כי בעת ההיא אסף דימיטריוס הפליט חיל רב להשיב אליו את המלוכה ויאמר לפקוד על יונתן עון מעלו בו ויבקיע עם גדודיו אל צפון הארץ ויחן בקדש אשר בגליל וישם מארבים על הגבעות אשר בהררי הגליל וכאשר נטשה המלחמה בין האויב וחיל יונתן “על יד ים כנרת לפני ערבות חצור” ויגיח האורבים ממקומם ויכו את מחנה היהודים מכה רבה ויניסום ולא נשארו בהם רק שני שרי צבאות: מתתיהו בן אבשלום ויהודה בן חלפי, אך יונתן התאזר שנית עז ויקבוץ את הנסים וישב להלחם את האויב ויכם מכה רבה וירדפם עד קדש נפתלי. והצלחת הקרב שבה להאיר פניה אל החשמונאים, ויעש יונתן מלחמה את שבטי הערביים למטה זבדי וילך מחיל אל חיל ויעש מלחמה ויצליח להגיח צפונה ויכבוש ערים רבות עד באו בשערי דמשק כמבוא עיר מבוקעה. ויצר שמעון על מבצר בית־צור, מקום נשגבו שם המתיַוְנים מרשיעי הברית, וילכדה ויגרשם וישם בה מצב משלומי אמוני ישראל¹. ושמעון נתן אז את חתיתו על הערים היושבות על מבואות ים התיכון ויתן בְּיָפוֹ מצב חזק משלומי אמוני היהודים מיראתו את היונים היושבים בה לבל יסגירו אותו בידי דימיטריוס אויבו והעיר הזאת היא כמבוא לירושלים ויבנה את חדידה אשר בשפלה, מבצר ישן מימי עולי הגולה, ויבצרה ויחזקה, אבל ביתר שאת ועז שקדו האחים החשמונאים לבצר חומות ירושלים ברוב אונים, עד כי לא תוכל לְהִכָּבֵשׁ ויגביהו את החומות ויבנו דיק מול מצודת אקרא, אשר שם היו עוד מרשיעי הברית נחתים, לבלי תת להם יוצא ובא. כנראה, לא מצא עוד יונתן אז שעת הכשר לצור על מצודה אקרא וללכדה, ומספר אנשי החיל אשר בצבא יהודה עלה בעת ההיא לארבעים אלף איש בחור ושולפי חרב.

והמעשים אשר התרגשו אז לבא על יהודה הראו לדעת, כי לא לשוא שקדו החשמונאים, בהיות לאל ידם, לבצֵר את מבצרי הארץ ולכלכל חיל וצבא ערוך בכל עת ושעה למלחמת תנופה נגד כל צר ואויב, וכי השכילו לעשות, כאשר לא האמינו בדברי אהבה וידידות היוצאים מפי מלכי סוריא ושריה. נגידי יהודה למדו דעת כי אין אמון במלכי סוריא וגם אם יחננו קולם ויחניפו בחלקת שפתם בעת צר להם, הנה כמעט יצאו למרחב יעשו מדחה ויפרו בריתם, וכן היה הדבר גם הפעם. כמעט ראה שר הצבא המתפרץ מפני מלכו דיודוטוס טריפון, כי הצליח חפצו בידו להתחזק בסוריא ולהיות הוא המושל בארץ בשם מלכו הנער, והנה החל לחמוס מזמות רשע ויאמר בלבו להסיר מן הארץ גם את צלם דמות המלך אשר בשמו ימשול עתה לכל חפצו, ויושט את ידו גם אל שרביט המלוכה ויואל לשום גם כתר מלכות בראשו ולהגות מן המסלה את הנער נושא הנזר, אשר בשמו פנה לו דרך אל העז והמשרה. ויהי בעלות מחשבת בגד ורצח בלב טריפון ויהגה אימה מיונתן נגיד יהודה, ידע טריפון, כי לב יונתן תמים עם אנטיוכוס החמישי הנער, עקב חסדי אביו אלכסנדר הנאמנים החשמונאי נאמן הרוח לא ישקוט במכונו למראה מעשה רשע כזה; על כן כמעט צץ הזדון ותגמול עצת טריפון הרעה, ויאמר להרים מעל דרכו לראשונה את המכשול הזה ויתנקש בנפש הכהן הגדול לספותה, בשפטו, כי במותו יפול פחדו על היהודים וכל אוהבי המלך הצעיר ולא תקום עוד רוח בהם להתקומם נגד מעשה המזמתה. אולם בכל זאת ירא טריפון לעשות מעשהו לעיני השמש ויערים למשוך את יונתן בחבלי תרמיתו וערמתו עמדה לו להוליך שולל את יונתן, החכם והערום מכל בני החשמונאים לשמועה כי בא טריפון אל בית שאן (Scythopolis) עם צבא חילו מהר יונתן לצאת לקראתו בראש ארבעים אלף חלוצי צבא בישראל, למען יראה שר צבא סוריא וידע, כי לכח אמיץ הנהו. אך טריפון דבר עמו שלום ויפזר לו מלא חפנים תהלה וכבוד וישא משאות מאת פניו, עד כי נוקש יונתן ונלכד במצודתו ויאמר לו מדוע תיגע את כל העם הזה אשר ברגליך, הנה כבר הכרעת את דימיטריוס תחתיך ובינינו הלא שלום וברית ידידות וחפצי רק לתת בידך את עַכּוֹ ולצותך לנגיד ושר על העם ואנשי הצבא, על כן צוה את העם וישובו למקומם ואתה עם מתי מספר מאנשיך בא עמי אל עכו. ויאמן יונתן לדברי מרצח־חרש ומשלשת אלפים איש אשר נשארו אתו, לקח רק אלף ללכת עמם לעכו ואלפים השאיר בערי הגליל. וטריפון כונן תחבולותיו, אשר בבא יונתן בשערי המבצר עכו יתפש חי וכל אנשי לויתו יגירם על ידי חרב. ואחרי צבא היהודים, אשר חנו בעמק יזרעאל וארץ הגליל שלח טריפון חיל סוריא להלחם בם. אבל הם כבר שמעו את כל רעת הנוכל והצר הערום הזה ויעמדו במערכת מלחמה ויהיו נכונים לנקום נקם מהסוריים הבוגדים והנוכלים ויראו אנשי חיל טריפון, כי תכבד עליהם המלחמה עם גבורי ישראל מרי נפש ואמיצי כח וישובו מעליהם.

והשמועה הרעה והנוראה הזאת באה עד ירושלים ויחרדו כל בני העם ויתאבלו ויהגו אימה, כי האמינו אשר כבר מת יונתן מות נבל בחמס ידי מרצח־חרש ובוגד־נוכל. וזעקת שבר הקיפה את כל יהודה וינע לבבם, כי ראו שנית אשר אפם עצור ועזוב ואין גבור מושיע להצילם מרעת המציק, אשר כונן להשחית את כנסת ישראל ויהודה; כי כבר ראו רעת העבדות ועל סוריא נגד פניהם ויחשבו למשפט צדק, כי יד מרשיעי־ברית פושעי ישראל היתה בהשערוריה הזאת, ובאמת היתה יד שארית היהודים ההיליניים או המתיַוְנים עם טריפון הבוגד ויבטיחוהו לתת ידם אליו מבית ממצודת אקרא כאשר יצר על ירושלים מחוץ. כה נטה האויב המעול ומרצח קו להשחית את יהודה. ראה זאת שמעון האחרון לבני החשמונאים הנשאר בחיים אחרי כל אחיו אשר נתנו נפשם בעד אומתם ואמונתם, ונפשו דרכה עז ותשגב ישע לבני עמו; ואף כי כבר קרבה לו עת הזקנה מצא און בנפשו ועצמת עלומים בלבבו ויאסוף את כל העם אשר בירושלים ויאמר להם: "אתם ידעתם את המלחמות אשר נלחמנו וכל התלאות אשר מצאונו; ראו כי כל אחי שכלה החרב בעבור ישראל וָאִוָתֵר רק אני לבדי; ועתה חלילה לי משמר את נפשי לעת צרה, כי לא טוב אנכי מאחי! (חשמונאים א' י"ג ג' ה'). ויענו כל הקהל פה אחר ויאמרו: היה אתה לנגיד עלינו תחת יהודה ויונתן אחיך! וירא שמעון, כי לב העם סמוך בטוח בו ותצלח עליו רוה גבורה. ותהי ראשית מעשהו לאסוף את אנשי החיל ולבצר חומות ירושלים לבל יקרב אליה טריפון להשחיתה ולהבקיענה אליו, וגם שם משמר מסביב על צוררי יהודה אשר במצודה לבל יתנו ידם אל האויב מחוץ ואת פקידו יונתן בן אבשלום שלח במחנה כבד אל יפו היושבת על מבואות הים להחזיק שם משמר, לבלי תת לחיל האויב לעלות היבשה ולגרש משם את כל האנשים הנוטים אל הסוריים, ויתקע גם הוא את מחנהו על חדידה, לבלי תת ידים להאויב לפרוץ בארץ דרך השפלה אשר על שפת הים.

ובאמת יצא אז טריפון מעכו ומחשבת־און בלבו לנטות ידו הקשה על היהודים, להכריעם תחתיו טרם תשוב רוחם אליהם וטרם ימצא און להם לעמוד כנגדם בזרוע רמה. את יונתן ידיד עם יהודה ומחמל נפשו, נהג הַמְעַוֵל אסור בכבלי ברזל, כי חשב להפיק זממו ביותר בהיות חיי נגיד העם מסורים בידו ובני יהודה יראו את נשיאם צפוי אלי חרב נוקמת, כאשר יחפצו לצאת בחרב נגד טריפון; לא כן אם ימית את הכהן הגדול, אז תעלה חמת העם עד להשחית ובחמה שפוכה ילחמו בכל מאמצי כחם לנקום נקמת דם הכהן הגדול השפוך. ויהי כשמוע טריפון, כי הִתְפָקְדו היהודים לצאת חלוצים למלחמה ושמעון החשמונאי היה לשר צבאות ישראל וישנה את טעמו עוד הפעם ויוסף תרמית וישם שקר נסכו לדבר שלום אל שמעון לאמר; כי לא למלחמה על יהודה פניו מועדות, וכי לקח את יונתן שבי, רק למען ישיב לו את מאת ככר הכסף בעד המס אשר היה על עם יהודה להעלות למלך סוריא, ויבטיח, כי אם ישלחו לו את הכסף ויתנו בידו שני בני יונתן לערבון אז יוציאהו לחפשי וישיבהו על כנו, ואף כי ידע שמעון את ערמת טריפון ונכליו הרעים, נאות בכל זאת לעשות ככל אשר דרש ממנו, מיראתו פן ימית את אחיו ואז יכהו לבו וגם יעיר עליו תלונת העם לאמר: כי הֵסֵב בנפש אחיו, במאנו לתת כפר פדיון נפשו. ויקח טריפון את הנפש – שני בני יונתן – והרכוש – כסף הענושים – ואת דברו לא הקים, כאשר חזה שמעון מראש, את יונתן לא שלח חפשי וגם לא שבת מריב ויוסף לעלות בחיל כבד על ארץ יהודה; אך באשר לא יכול ללכת עם מחנהו בדרך ישרה, כי היהודים חסמו בעדו את כל הדרכים העולים לירושלים מימה וצפונה, הֵסֵב את מחנהו דרך מדבר אדום לנפול בירושלים מפאת נגב. אך בפעם הזאת הסתירה ההצלחה את פניה ותקותו, להבקיע את ירושלים באפס יד, נוחלה אבדה, כי שלג רב, אשר לא נראה בארץ נגב כזאת, ירד משמים ויקלקל את הדרכים בהרי יהודה וגדודיו עם הכבודה אשר ברגליהם לא יכלו לעבור, וירא טריפון, כי לא יעצר כח להלחם ביהודה ותוחלתו נכזבה ויפן ויעבור את הירדן לשוב אל סוריא דרך ארץ הגלעד, ובחרות אפו, כי לא נעשתה עצתו כלה כל חמתו ביונתן החשמונאי ויהרגהו בְּבַסְקָמָה², מקום מצער, אשר לא נודע שמו עד מעשה הרצח הזה (212 לפני חב"ש). ושמעון שלח ויקח את עצמות אחיו ויקבור אותם בקבורת אבותיו החשמונאים במודעית, ויספדו לו כל ישראל ויעשו לו אבל כבד מאד. זאת היתה אחרית האח הרביעי מחמשת האחים הגבירים בני מתתיהו החשמונאי, אחרית יונתן אשר הגדיל לעשות מכל אחיו לפניו ולאחריו, כי בחכמתו ודעתו הרים כנסת יהודה החפשית משפל מצבה וייסד אותה על מבונה לבל תמוט, גם במצאה מנוחה כמעט, ועל ידו היתה להכנסיה הצעירה הזאת תקומה וְעָמְדָה עדי היתה באחריתה לממשלה כבירה חפשה מעֹל זרים.

יהודה המכבי גבר מכל אחיו בזרוע עזו ותושע לו ימינו לעשות גדולות ונפלאות יותר מיונתן אחיו, אך לזה האחרון היה הכשר דעת לפלס נתיב לחפצו בהליכות המדינות ויתן עז לעמו להשמיע קול דברו בסוד גויי אסיה, באשר יאתה לעם כביר ונאור, הוא שם כבוד ותהלה על משפחתו ובית אביו בהיותו לכהן גדול בעמו, ובדעת בינה לעתים הניח אבן פנה ויסוד מוסד לבנין בית יהודה ומיסד חסנו המדיני ותקפו וגבורתו וייסד את כנסת האומה על מכוניה לבל תמוט גם במוט רגלי מיסדיה. ובעצם העת, אשר כנסית יהודה התאזרה עז וברוב אונים התגברה על צריה ומצוקותיה עדי עמדה קוממיות בתפארת ממלכה רבת־און ועצמה, התפתחה דת משה ויהודית ותגדל כבודה והדרה על ארץ נכריה בהוד הדעת ותפארת חקר־אלוה, עד כי היתה לאור גוים והדרה נראה על פני פעלה בהשכלת בני האדם והשתלמותם. ארץ יהודה גדלה את היהדות ותאמץ כחה בעז ועצמת כנסיה מדינית ובמצרים התעלתה והשתכללה בתבונה ודעת וחקר אלוה.

______________

ארץ הפלאות היושבת על גדות היאור (נילוס), ארץ מצרים, כור־עני לעם ישראל וערש אומתו ואמונתו, היתה בימי התקופה הזאת לבית מדרש החכמה אל האֻמה הישראלית. כבימי פרעה מלכי מצרים, בימי קדם קדמתה, כן פתחו עתה מושלי הארץ מבני היונים את שעריה לפני בני יהודה. ויהי מושב בני ישראל בארץ מצרים היונית ממדבר לוב צפונה עד קצה ארץ כוש נגבה. כאבותיהם מלפנים כן פרו ורבו גם עתה בני ישראל יושבי מצרים וירבו ויעצמו מיום אל יום, וירב מספרם מאחיהם פליטי ארץ יהודה, אשר נמלטו בימי המצוקות והרדיפות האיומות, ויהי מספרם אחרי מאת שנה לבֹאם מצרימה – מאה רבוא נפש. בחבל הארץ קִירֶנַיקָה (Kyrenaika) ובכל הארץ מדבר לוּב ישבו היהודים בהערים מימות המלך תלמי לגוס הראשון (Ptolemäus I) אשר נטעם שם ויכונן להם מקומות לשבתם. במצרים וקיריני היה משפט אחד וחקת־אזרח אחת להיונים והיהודים הגרים בתוכם, והיהודים הוקירו מאד את משפטם במדינה וישמרוה כבבת עינם. ימים רבים ישבו יהודי מצרים שוקטים במכונם ובדברי המדינות לא התערבו עד אשר החלו להתמרמר ולהשתער אשה אל אחותה שתי הממלכות האדירות בארצות הקדם – ממלכת הצפון – סוריא – וממלכת הנגב – מצרים – בחמה שפוכה ומלחמות תנופה. מושלי שתי הממלכות מזה ומזה התחרו ויתאמצו לתקוע להם יתד ביהודה ולהכניס את בני העם הזה בחוג חפציהם. ולב יהודי מצרים היה תמיד שלם ואמונה אל מלכיהם מבית התלמיים ויתמכו אותם בימין חפצם בכל אשר יָכלו. והמלך פילימיטר או תלמי החמישי אסף בחמלה גדולה ורחמים רבים את פליטי יהודה אשר נמלטו מחמת המציק, אנטיוכוס אפיפנס, אשר כינן להשחית ולעקור את הכל; בימים ההם עזבו המונים המונים את יהודה ארץ מולדתם ויבאו לגור ארצה מצרים. בין הפלטים היה גם חוניו בן הכהן הגדול חוניו השלישי ועוד רבים ונכבדים מאצילי עם יהודה ושועיו. וכיד דעת בינה לעתים הטובה על היושבים ראשונה בממלכת מצרים ראו והבינו, כי טוב לפניהם לקבל באהבה ורצון את היהודים, אשר היתה בם יד מלך סוריא העריץ ולקרבם בשתי ידים, למען אשר יתמכו בימין חפצם להשיב את ארץ יהודה שנית למצרים, אחרי אשר נקרעה ממנה ותהי לסוריא בימי אנטיוכוס הגדול. אמנם כן מושלי סוריא ומצרים גם יחד לא דִמו ולא עלתה על לבם, כי מהתקוממות שלומי אמוני יהודה ומלחמתם עם עריצי סוריא יעמוד רֶוח והצלה לעם יהודה, עדי תמצא ידו לשבור מטות על זרים ויהיה לעם עומד בפניו ומושלו מקרבו יצא.

הקבוץ הראשי וראש פנת הישוב הישראלי במצרים היה באלכסנדריא המהללה, אשר בסחר הגוים ובדברי הממלכות והמדינות היתה משנה לרומא אחותה הגדולה, ובחכמה, מלאכת מחשבת חן ונעם היתה השניה לאתונא רבתי בחכמה ודעת. מן חמשת חלקי העיר ההומיה, אשר נקראו בשמות חמשת האותיות הראשונות באלפא־ביתא היונית, ישבו היהודים בשני חלקים וביותר רבה ישיבתם בחלק העיר דֶלְתַּא, אשר על חוף הים הגדול (התיכון) וישבו בו הם לבדם. והם ידעו להפיק תועלת משבתם לחוף ימים ויעשו להם יד ושם כמסחר וחיל ימים על אניות־סוחר להוציא יבול מצרים אל קצוי ארץ ואיים רחוקים. וכל יבול הארץ ותבואותיה אשר הצטידה בהם רומא לכלכלת לגיונותיה הרבים, היו עמוסים – כנראה – על אניות סוחר אשר להיהודים והמה האדירו את המסחר ויביאו מערבם על שוקי המסחר בארצות המערב. וכאשר רב עשרם וירבה חילם כן נתרחבה דעתם והליכותיהם בטוב טעם ודעת דרכי החיים המתוקנים. אמנם כאשר דבר מסע האניות וסחר הארץ לא נתנו להם לבדם, כן לא מלאו שני המעשים האלה לבדם את כל חפציהם ועסקיהם, ולא על המסחר ומשלח יד לבדו חיו אז בני יהודה במצרים; בכשרונם ושקידתם וחפצם להשכיל להיטיב דרכיהם למדו מהיונים דעה מלאכת מחשבת ויהיו גם הם ליודעי חן ועושים בכל מלאכה בתבונות כפיהם להלל מאד, ויהיו אמנים רבים, חרשים וחושבים נפלאים. האמנים העברים באלכסנדריא היו לאגודות וחברות על פי משלח ידם כתכנית חברות בעלי המלאכה בימינו³. כאשר דרשו בבית המקדש אשר בירושלים אמנים וחכמי חרשים בכל מלאכת מחשבת שלחו והביאו מאלכסנדריא של מצרים⁴, כאשר קראו מלפנים חכמי חרשים מצור הקרובה. היהודים במצרים וקיריני למדו לדבר צחות גם בלשון יון הנעימה בצלצל מליה, הרבו להתהלך בחקר־דעת ספריה וישכילו להבין בחכמת יונית בשום שכל ודעת ספרי החכמים והמליצים הרבים בהשפה הזאת כדעתם את ספרי עמם ומשל ומליצה אשר בכתבי הקדש. ויהי כאשר נחלו להם יהודי מצרים עשר חכמת לב ותבונת כפים ויתערו בארץ ותגבר ביניהם דעת־נפשם והכרת ערכם ומעלות רוחם על יתר אחיהם הנפוצים בארצות נכריות, כאשר ראינו באחרית הימים את יהודי ספרד מצֻינים בדעת־נפש יקר ערכם ומעלות רוחם על כל אחיהם שבגולה. עדת ישראל באלכסנדריא היתה האבן־הראשה לכל ישובי היהודים במצרים, וכל היהודים הפזורים בארצות הגוים נשאו אליה עיניהם וגם בני ארץ יהודה לא נמנעו מהשען עליה כעל עמוד חזק לישראל ויהודה, אשר ממנו פנה ויתד נאמן לעצמת היהדות ותקף תפארתה.

וברוב מספרם והטבת מעמדם בעשר וחכמה הטיבו דרכם המוסרי וירוממו כבוד הדת הישראלית בבנין בתי־תפלה נהדרים בקדש בכל חלקי העיר, אשר קֹרא להם בשמות פרוזיכים או פרוזיקטיריים (Proseuchen od. Proseuktcri)⁵ ומכל בתי מקדש ותפלה התנוסס בהדרת קדש ויקר תפארת בית הכנסת הגדול (ובלשון חכמי התלמוד [בסוכה בבלי נ"א ע"ב ובירושלמי שם פ"ה בשנוי קצת] דיופלוסטין של אלכסנדריא. המתרגם), אשר עליו אמרו “שכל מי שלא ראהו לא ראה בכבודם של ישראל”; “הבית הזה היה בנוי כמין בסיליקי” (Basilika) על שני טורי עמודי פאר (סטיו לפנים מסטיו) ויגדל מאד בארכו ורחבו, עד כי הפקידו איש להניף בסודרין לאות אל באי הבית לענות אמן אחרי היורד לפני התבה, כי מפני המרחק הרב לא נשמע קול החזן בדברו ובאלכסנדריא וכל מצרים היו, כפי הנראה, מלבד בתי כנסת כאלה גם בתי מדרש לתורת ישראל, ובימי שבת ומקראי קדש קראו שם מעל ספר התורה והנביאים, ואחרי קריאת סדר השבוע, פרשו אותה מפרש ושום שכל בתרגום יוני למען דעת כל הקהל את הכתוב בספר תורת משה ודברי הנביאים.

ואל מרום גדולתה הגיע עדת־יהודה באלכסנדריא בהמלט אליה פליטי יהודה וטובי העם, אשר נסו ונמלטו מלחץ אויב ומתנקם, כאשר כלו עריצי סוריא את חמתם ביהודה. מהפליטים האלה הכי נכבד הוא חוניו הרביעי, הבן הצעיר להכהן הגדול חוניו האחרון להכהנים הגדולים ממשפחת יהושע בן יהוצדק ונין שמעון הצדיק. כמסֻפר למעלה, נטה חוניו השלישי עם שארו הורקנוס בן טוביה אחרי בית המלוכה במצרים. בעת אשר בני יוסף בן טוביה האחרים וכל מרשיעי ברית עמהם משכו ידם עם ממלכת סוריא, על כן נתקבל בן הכהן הגדול הזה, בבאו למצרים לגור שמה, באהבה ורצון מאת המלך תלמי פילומיטר במצרים. אולם כאשר נעשו ישועות בארץ יהודה, במות אנטיוכוס הצר הצורר וכאשר ישב דימיטריוס על כסא ממלכת סוריא והבוגד מינילאוס מת מות נבל, התנחם חוניו הרביעי בתקוה טובה, כי עוד ישוב לארץ יהודה וישים על ראשו כתר כהונה במשפט הירושה אשר לו. אך התקוה הזאת היתה כצל עובר, עוד מעט וגם דימיטריוס נתן יד לפושעים ועל אליקים אשר מאסו בו היהודים שם משרת הכהֻנה הגדולה בכח הזרוע, וישב צור חרבו על החשמונאים. אז אמר חוניו נואש לתקותו לשוב אל ארצו לנחול את כבוד הכהֻנה הגדולה בבית המקדש אשר בירושלים ויחלוט להשתקע במצרים. עם חוניו הרביעי בא מצרימה עוד איש יהודי גדול ונכבד ונשוא פנים בעמו ושמו דוֹזִיתּוס (Dositheos), שניהם היו חכמים יודעי בינה לעתים והליכות המדינות וכח להם לעמוד בהיכלי מלך ושרים ולפלס נתיב לרוחם בדברי המלוכה. ובימים ההם פרץ ריב בין האחים הנצים על דבר המלוכה במצרים בין פילומיטר ופהיסקון, בני אביהם אייערנֶטס השני, והאח השני היה איש אשר משחת מראהו, וכרוע תארו כן רעה נפשו ורוחו השתובבה משובה נצחת. שני האחים אשר רבו ונצו על דבר המלוכה הגישו עצומותיהם אל זקני רומא, והמה, כמשוש דרכם מאז, הרבו לסכסך את שני הנלחמים איש באחיו, למען החליש כח מצרים ומצוא יד לפרוש מצודת ממשלתם על הארץ הזאת.

ופהילומיטר מצא את לבבו גם למרות עיני זקני רומא, אשר תמכו ידי אחיו, בחפצם כי ינוח שבט הרשע – “פעל־און” (Kakergetes) – שם הקלון אשר נקרא בו פהיסקון – על מלוכת מצרים, למען יקל להם להביא אותה בעֹל מלכות רומא. אך לפהילומיטר חסרו בעת ההיא אנשי צבא ומצביאים בעלי כשרון וינשא המלך את שני שועי יהודה: חוניו ודוזיתוס לשרי צבא, והם עשו מלחמה במועצות ודעת, עד כי כשלה גבורת פהיסקון ולא עצר כח לעמוד בפני אחיו. מהעת ההיא נשאו שני שועי יהודה אלה חן וחסד בעיני המלך פהילומיטר ויהיו שרי צבאותיו כל ימי מלכותו. גם בין אחיו היהודים נחל חוניו כבוד וגדולה. בהיות היהודים מצֻינים במצרים ומָבדלים מיושבי הארץ מעולם ומהיונים היושבים בארץ באמונתם, חקי חייהם וכל הליכותיהם היה דרוש להם ראש ופרנס, עם העז והמשרה לאחד ולקבץ את העדות הנפרדות לקהלת יעקב אחת ערוכה וסדורה בכל דרכי ההנהגה; איש אשר מפיו תצא תורה לכל בית ישראל אשר במצרים ודבריו יהיו נשמעים לכל בני עמו. והמלך גדל את חוניו וינשאהו להיות נגיד ומצוה לבני עמו וירוממהו למעלת גביר־אחיו – אֶתְּנַרְךְ (Ethnarch) וימלא ידו להיות שר ושופט לעמו ולעמוד להם מול ממלכת מצרים. בהמשך העת היתה המשרה הזאת לרבת הענין, וירב כבוד האֶתְּנַרְךְ בעדת ישראל ובמערכות הממשלה הוא היה המכלכל דברי הקהלות, שפט את העם ועל פיו נעשו ונשמרו כל דברי ברית וחוזה בין איש לאיש, ויהי לכל עם יהודה מול ממלכת מצרים, ולבני ישראל אשר ישבו במצרים היה נשיא ועומד בראשם – כנשיאות ראש גלותא בבבל – ויהיו לגוי־אחד בארץ מגורם, והאחדות הזאת הוסיפה אֹמץ ביתר שאת ועז במשרת הכהֻנה.

כל הכבוד אשר נחל חוניו במצרים בחצר המלך ובין אחיו בני עמו לא היה לו די שלומים על כל הכבוד הגדול אשר גלה ממנו וממשפחתו, על ידי המעשים בארץ יהודה, כבוד הכהנה הגדולה, אשר היתה מורשה לו מאבותיו ואבות אבותיו – מימי צדוק הכהן עד אביו המומת אשר הוסר ממשמרתו בזדון עריצי סוריא–. בימי הבלהות ביהודה תחת שבט מושלים עריצים, בימי מהומות מלחמות החשמונאים כאשר טמאו היונים את המקדש ויחללו כל קדש, נתן חוניו אל לבו לבנות מקדש לשם יְיָ במצרים והוא – נין ונכד צדוק הכהן, יהושע בן יהוצדק ושמעון הצדיק – יהיה בו לכהן גדול. אם התעורר לעשות המעשה הגדול הזה בקנאתו לשם ה', או כי שאף להכבוד אשר גלה מבית אבותיו, דברי הימים לא ידעו השב נכוחה על מחשבות אדם והגות רוחו. למען קרב את לב בני יהודה אל מחשבתו נשען חוניו על נבואת ישעיה: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיָי בְּמִצְרַיִם (ישעיה י"ט י"ט). ופהילומיטר נשא פניו בדבר הזה ויתן לו חבל ארץ רחב ידים בארץ גשֶׁן במסבי העיר (העליפאליס) ממזרח צפונה לעיר מֹף (Memphis) בהארץ אשר שם ישבו בני יעקב לפני צאתם ממצרים, על הככר מקום חרבות היכל אליל מצרים בּוּבַּסְטִיס, בעיר מצער לֶאנְטָפָּלִיס, אשר שם נתנו המצריים כבוד אלהים לחיתו ארץ נבנה עתה מקדש לאלהי אמת, לאלהי ישראל.

במראהו מחוץ לא דמה המקדש הזה למקדש יְיָ אשר בירושלים, כי נבנה מלבנים שרופות באש בתבנית מגדל־עז, אך סדריו פנימה וכלי השרת נעשו במתכנת כלי הקדש בהמקדש אשר בירושלים, רק כי מנורת הזהב לא עמדה על ירכה על הרצפה, אך היתה תלויה בשרשרת על התקרה. הכהנים והלוים אשר נסו מיהודה בימי גזרת השמד כהנו במקדש חוניו בזבח ועולה וכל העבֹדות שבמקדש, והמלך נתן את תרומות המסים וכל תבואת חבל הֶלִיפּוֹלִיס נדבה לכלכל את המקדש ומשרתיו, והוסב אז שם החבל הזה, אשר נוסדה שם ממלכת־כהנים קטנה לשם “חוֹנְיוֹן” (Onion) והנשיאות הקטנה הזאת היה לחבל־אהבה מקשר ואוגד את כל קהלות יהודה על אדמת מצרים.

אם כי חשבו יהודי מצרים את “בית חוניו” למקום מועדם ובו ראו הבריח התיכון המבריח את כל נפוצות יהודה בארצות מרחק – במצרים ומסבותיה – ומאחדם בקשר דת ואמונה ושלש פעמים בשנה עלו לֵרָאות את פני ה' אלהיהם, היו רחוקים ממחשבת עמל ואון כהשמרונים, למנוע כבוד מהמקדש אשר בירושלים, או גם להשוות לו במעלת הקדש את מקדשם אשר במצרים, אף כי לְבַכֵּר אותו על פניו; ותהי לְהֶפֶך, כי כבדו את ירושלים כעיר קדושה ואבן הראשה לכל בית ישׂראל והמקדש אשר בתוכה היה להם לבית־אלהים קדוש ונשגב; ואך היתה הרוחה ליהודי ארץ ישראל והנושעים השיבו כבוד המקדש על מכונו ויטהרוהו משקוצי היונים, לא חשכו יהודי מצרים משלח את נדבותיהם לאוצר המקדש ולהביא שם קרבנותיהם לכל נדריהם ונדבותיהם. אך בכל זאת עלץ לבם ויתברכו במקדשם בקום דבר הנביא ישעיה, “כי יהיה מזבח לַיָי במצרים” ויקראו לְהֶלִיפָּלִיס בשם עיר־הצדק⁶. והנה לו נבנה בית־חוניו בעת אשר היתה ארץ יהודה שְׁלֵוָה ושוקטה ומקדש ה' אשר בירושלים על מכונו, כי עתה הֵמַר המעשה הזה רוח שלומי אמוני יהודה ויתעוררו עליו בחמת קנאה לכבוד ה' השוכן בציון ויתנו לחרם את המקדש, אשר נבנה על אדמת נכר, ככל אשר עשו למקדש השמרונים על הר גרזים, אבל בבא השמועה ליהודה, היתה אז כל הארץ כמרקחה ותרבינה השערוריות ביהודה וירושלים וגם אל המקדש באו פריצים וחללוהו, ועל כן לא מצאו ערות דבר במעשה חוניו ויהודי מצרים, אשר עשו בלב אמונה לה', תורתו ועמו, ומיסד המקדש הזה היה נצר משפחת הכהנים הגדולים בישראל מימי קדם קדמתה – מימי דוד ושלמה. ועל חוניו נין ונכד ליהושע בן יהוצדק ושמעון הצדיק לא יכלו לשום עון בגד וחרפת מעל ומרד בעמו ודתו. ואף כי בקום הכהנים הגדולים מבית החשמונאים וַיְחַטְאוּ את מקדש ה' וישיבו את עבֹדת אלהי ישראל על כנה, החלו בני יהודה להתעצב אל לבם, כי נבנה מקדש על אדמת נכר ונעשה דבר, אשר יש בכחו להפשיט אדר־הקדש מארץ ישראל ובית הבחירה אשר בירושלים; אבל אז כבר הכה מקדש חוניו שרש בקרב בני יהודה אשר במצרים והכהן הגדול אשר כִהן בו זכה לשם ולתהלה, בגלל צדקותיו הגדולות והטובות אשר עשה לעמו ולא מצאו גם טובי העם אשר ביהודה את לבבם לתתו לחרם. בכל זאת לא יכלו להבליג על רוחם ונפשם דאבה מאד על בנין בית המקדש בארץ מצרים, אשר לא כדת הכתובה על ספר התורה. עקבות ההשקפה הזאת על מקדש חוניו להימין ולהשמאיל לדון דינו לזכות ולחובה, נראו גם כן בתורת החקים השונים, אשר שמו עליו מורי התורה ונושאי הקבלה: “הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים”, אך לא נגאלו מן הכהֻנה והם “כבעלי מומין שחולקין ואוכלין ואין מקריבים”; האומר: הרי עלי עולה שאקריבנו בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו, יצא, וגם "נזיר שנדר לגלח בבית חוניו וגלח והביא קרבנותיו לבית חוניו יצא (עי' מנחות ק"ט ע"א). ברבות הימים, כאשר שכחו הסבות אשר הסבו בבנין המקדש אשר במצרים, נולדו בעם הגדות רבות, אשר בהם נראו ערבובי דברים מילידי הדמיון ומעשים שהיו בעתות וזמנים ואנשים שונים בימי מרשיעי ברית ומינילאוס הבוגד⁷.

ובחבל הארץ אשר בו נבנה המקדש במצרים נתן המלך פהילומיטר את רשיונו לחוניו שר צבאו לבנות מבצר ומנדל עז ולהושיב בו גדודי־היהודים למשמר, אשר יעמדו תחת פקדתו ויהי חוניו נציב ומושל פלך הליפוליס או פלך־ערב אשר במצרים, והשם אשר נתנה למשרת חוניו החדשה היה ערברך (Arabarch) (או מושל גליל־ערב אשר בגבול מצרים). באלכסנדריא היה חוניו לשופט וראש עדת ישראל ובחבל ארץ חוניון או גליל ערב אשר במצרים היה הוא הנציב והמושל בעז מלכו ומצביא גדודי היהודים החונים שם למשמר. וכה גדלה אמונת פהילומיטר ובטחונו בשר צבאו חוניו והיהודים, כי נשאו ויפקידהו בפקודה רמה ונשאה. חופי הים ואשדות הנהר נילוס היו נכבדים מאד בהכנסת הממשלה מתרומת המכסים והסחורות אשר הביאו שם מארצות אחרות והיוצאות ממצרים לארצות רחוקות. פה עמדו בתי תרומות המכס מכל הסחורות – תוצאות הטבע וחרשת המעשה, וירימו מכס מתוצאות הטבע וחרשת המעשה, מהסחורות המוצאות והמובאות ארצה מצרים, ובתרומת המכס הזה היתה מצרים העשירה בארצות תבל בכל ימי ממלכת התלמיים ואחרי כן בימי ממשלת רומא, וכלכלת המכסים מאניות סוחר הבאות והיוצאות דרך מבואות הים והיאור נילוס מסר המלך פהילומיטר לחוניו היהודי.

בימים ההם ובמקום הזה – במצרים – נעשה ענין כביר הערך יתר רב מבנין בית מקדש חוניו וגם עליו נמצאו משפטים שונים, ורבו הדורשים אותו לשבח ולגנאי המלמדים עליו חובה והמהפכים בזכותו. פליטי יהודה אשר נמלטו מחמת אויב ומתנקם אנטיוכוס זועם ברית קדש, ומאהבתם לתורת קדשם, עזבו ארץ אבותיהם ודרכי חייהם עד כה לנוע אל ארץ נכריה, המה כנראה, העירו חפץ המלך פהילומיטר, אוהב חכמה ומשתוקק למדעים, ללמד דעת את תורת ישראל הנכבדה, ותכל נפשו לקראה בהעתקה לשפת יון. והנה אף כי לא נודע לנו ידיעה ברורה, איך קם ויהי מפעל גדול כתרגום התורה לראשונה בלשון יונית, אך כנראה, נמסרה מלאכת התרגום לחמשה מתרגמים מבינים בתורת ה' ולמודי־דעת שפת יון, וכל אחד מהם בחר לעבודת תרגומו ספר אחד מחמשת ספרי התורה. תרנום התורה ליונית היה מפעל אדיר וכביר כבנין מקדש־אל, כדבר מרום ונשגב, אשר כלו אומר כבוד ותהלה לשם יְיָ אלהי ישראל על אדמת נכר ובלשון החכמה וההשכלה בעת ההיא. ויהי כאשר כלתה מלאכת התרגום ותהי אורה ושמחה ליהודי אלכסנדריא וכל מצרים ויתרוממו ויתהללו בה; כי מעתה יראו היונים המשתבחים בחכמתם, כי חכמת דת ישראל נעלה ורוממה ועתיקה לימים מהפילוסופיה היונית ותקוה טובה סמכתם, כי התרגום הזה יישר דרך ויפנה מסלה לדעת אלהי אמת אלהי העברים ואמתיות אמונת ישראל בין היונים. והיום אשר בו נמסרה התורה בתרגום יוני אל המלך היה ליהודי אלכסנדריא מימים ימימה ליום משתה ושמחה ויום מועד, וקימו וקבלו עליהם לחג אותו בכל שנה ושנה, אשר בו יעברו בסך והמון חוגג אל האי פהאַראם וישירו שירי הלל ותודה לה' וייטיבו לבם בזבח משפחה ומסבות מרעים באהלים או על פני השדה. ויהי יום הזכרון הזה ליום חג לכל העם וגם היונים הנכרים מיושבי אלכסנדריא באו בתוך היהודים וישמחו בשמחתם⁸.

אך לא כשמחת יהודי אלכסנדריא על התרגום היוני, שמחו גם חסידי יהודה בארץ ישראל. להם היה המעשה הזה “קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל”. דרכי היונים וטעמם ועמהם גם לשונם היו להם לזרא וישנאו אותם תכלית שנאה על הרעות הרבות אשר עשו בני העם הזה לעם ישראל ותורת קדשו, ועל כן פתחו לבם אל הדאגה, כי בהריק את דברי התורה מכלי אל כלי יפוג טעמה והודה יהפך למשחית; המה אמרו “שאין התורה יכולה להתרגם כל צרכה”, כי רק השפה העברית, אשר בה דבר אלהים בקדשו בהופיעו על הר סיני, תוכל להיות בלי שרת בקדש ורק בה ישתמרו דברי אלהים חיים בעצם טהרם וזהרם, ובלבש התורה מלבוש זר, תתנצל מאת כבוד אלהים חיים החופף עליה, והיום הזה (ח' טבת), אשר אותו קימו וקבלו יהודי אלכסנדריא של מצרים ליום משתה ושמחה, נחשב ליהודי ארץ ישראל וביותר להחסידים החרדים על קדושת התורה ליום צרה ותוכחה “כיום שנעשה בו העגל” במדבר ויאמרו “אלה אלהיך ישראל” למסכה ותבנית שור אוכל עשב ויהי להם ליום צום ותענית. כה שפטו על המעשה הזה לזכות וחובה, להצדיק ולהרשיע, משפטים שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה. ואם נשקיף על תוצאות המעשה רב העליליה זה אז נראה, כי שני המשפטים האלה הנראים כשני הפכים צדקו יחדו, ויהודי אלכסנדריא בשמחתם כיהודי ארץ ישראל באבלם הוציאו לאמת משפט.

בתרגום התורה יונית למדו לדעת את טובה ויפיה גם היונים, משפיעי החכמה ושופכי רוח ההשכלה על פני עמי הקדם בימים ההם; ואף כי בראשונה מנעו כבוד ממנה ולא הכירוה לטובה; אך עוד לא עברו איזה מאות שנה ועקרי היהדות ותֹכן תורת משה נודעו בכל ממלכות הגוים אשר נחה עליהם רוח ההשכלה היונית. התרגום היוני, היה הציר אשר שלחה תורת משה אל הגוים עובדי האלילים לרפאותם ממשובתם ולהביא בלבם דעת אלהי אמת. התרגום הזה היה המליץ בין שתי ההשקפות על חקר־אלוה, ההשקפה העברית וההשקפה היונית ויקרב רחוקים ויצרף הדעות האלהיות מזה ומזה. ובעת קם הציר השני לאור הגוים ההולכים חשכה, בצאת הברית החדשה בארצות הגוים עובדי האלילים ונפרץ תרגום התורה ליונית הכו יסודי היהדות ועקריה, שרש עמוק עמוק בקרב מחשבות העמים, הלך רוחם וחקר לבם, עד כי היום לא נמצא לשון מתהלכת בארצות הגוים המתוקנים, אשר לא קבלה בתוכה משגים ומבטאים מספרי היהודים הקדמונים ותהי תורת ישראל לסגלת כל העמים על ידי התרגום התורה ליונית. אולם עם הטובה הזאת עזר התרגום הזה, מבלי חפץ וכונה, גם לרעת היהדות, נתן יד לפשעים המגלים פנים בתורת משה שלא כהלכה, ויהי דמיונו לנביא מורה שקר, אשר יהפוך דברי אלהים חיים לדבר תועה בשם ה' אשר לא צוה ולא עלתה על לבו ועליו נשענו אלה החדשים, אשר מגמת פניהם היתה לקצץ בנטיעות היהדות ולהוציא ישן מפני חדש. תרגום התורה מעברית ליונית מבלי להשחית הכונה וההבנה, היה דבר קשה מאד, כי רחקו שתי הלשונות אשה מרעותה מרחק רב, וגם רוח השפה העברית ודעת נתיבותיה עוד לא נגלו בימים ההם ולא נחקרו ונדרשו גם עקרי היהדות ויסודותיה, ועל כן נבצרה מאת המתרגמים למסוך רוח התורה העברית בהתרגום היוני להביע את הגיוניה הצרופים ורצופים במבטאיה העבריים. גם לא שמו משמר על התרגום לבלי יגעו בו לרעה להוסיף או לגרוע בהשחת הכונה. גם קרוב לשמוע, אשר בהיות התרגום לעזר בידי המתורגמנים בסדר קריאת היום בשבתות וימים טובים, עשו בה שנויים רבים, בתוספת וגרעון ויכניסו בתורת ה' הגות לבם וילדי רוחם וברבות הימים כֻּסו פניה בתקונים ושנוים, אשר הלכו הלוך ורב ביתר שאת בדורות הראשונים אחרי יסוד הדת הנוצרית בארץ. ובכל המשחתות והמגרעות אשר בהתרגום היוני, לא חדלו יהודי אלכסנדריא מהאמין בתמתו וטהרו, עד כי חשבו להסיר מפניו את ספרי הקדש במקורם העברי להשען רק על התרגום היוני. כל הטעיות, אשר יסודתן בחסרון־הבנה, כל ההוספות בכונה זרה וזדון לב וכל המגרעות אשר נספחו אל תורת ישראל בהתרגום היוני, אותן חשבו היהודים האלכסנדרונים לדברי התורה במקורה ויכבדום בכבודה על כן הורו בשם היהדות למודים זרים לרוחה ומתנגדים ליסודותיה. הנה כן נאמנו שני המשפטים – שני ההפכים – כי הוד הנצחון והתפארת, אשר נחלה תורת ישראל על חכמת דת עובדי האלילים, בזמנים ובמקומות רבים ושונים, וכן החרפה אשר נשאו עליה מנאציה ומנדיה, שתי אלה: הַתְּהִלָּה וְהַתָּהֳלָה באו על יד התרגום היוני ויהי בעוזריה ועוכריה.

כמאה שנה אחרי הִגָּלות התרגום היוני, נמצא סופר יהודי בשפת יון, אשר בחפצו להגן על היהדות ולבשר כבודה ותהלתה, בדה מקור אכזב להתרגום הזה לאמר, כי נעשה על ידי שבעים ושנים זקנים במשך שבעים ושנים ימים ולמען שום לוית חן לו עטר את ספורו במעשי נפלאות ומופתים, הקדים זמנה אל הימים, אשר עוד לא היו פלגות ביהודה ועוד רבות כהנה וכהנה. ועל פי הספורים האלה, אשר ריח הגדה בת הדמיון נודף מהם וכל רוח ספור אשר יסודתו בדברי הימים לא נמצא בם נקרא התרגום הזה בשם: “תרגום השבעים ושנים זקנים” או “תרגום השבעים” (Septuaginta).

כמעט שנעשתה ההתחלה לפתוח שערי תורה, יסודות היהדות ומצבות זכרונה מימות עולם, לפני בני עם יון, ותתעורר התשוקה בלב רבים מיהודי אלכסנדריא לתרגם יונית בהמשך העת גם ספרי דברי הימים והנביאים להראות להעמים את כל כבוד היהדות העתיקה: סגנון התרגום הזה מעיד עליו, כי נעשה במשך זמן רב ובידי אנשים שונים. תרגום הנביאים והכתובים במשל ומליצה היה קשה עוד יותר מהתורה, בי שונה היא השפה היונית בחקי נאֻמֶיה בטעמה ומבטאיה מהעברית תכלית שנוי וַיִּקָשׁ מאד להמתרגמים להתאים ולכוֵּן את התרגום היוני אל מקורו העברי בטעם וענין. תרגום התורה ליונית בקהלות ישראל אשר במצרים היה המחולל ומוליד את חכמת הדבור במקהלות או הדרשה ברבים, אשר היתה לחכמת חרשים ואחת מידיעות התלויות בטוב טעם ודעת – החן והנעימות. אם בארץ ישראל או באלכסנדריא של מצרים היתה ראשית צמיחת המנהג לתרגם פרשיות התורה הנקראות בצבור להשפה השגורה בפי ההמון (ארמית) ולבאר ולהבין את תכן דברי התורה אל בני העם, אין להכריע בהחלט, אך בכל אופן הכה המנהג הזה שרש ביותר במצרים ושם נולדה ונתגדלה הדרשה. ואבותיה־מחולליה היו המתרגמים המשמיעים דברי התורה, אשר בדברם יונית נמשכו אחרי טעם השפה הזאת, הלך רוחה ותמונת מבטאה ונאמיה, וכה יצאו מרעיון לרעיון ומענין לענין וירחיבו באוריהם וינסו לבנות על יסודות התורה בנינים לפי רוח בינתם, להוציא ממנה לקח טוב בעולם המעשה ולהקיש מספוריה ודבריה גם על המעשים הנעשים בימיהם וללמוד ולדעת את דרך החיים אשר לפניהם. כה נשתלמה ונתכללה הדרשה, אשר נשאה מדברותיה על כל ענין ומקצוע שבתורת החיים המוסריים, הטביעה חותמה עליהם ותיטב פניהם בחן ונעם וַתְּתָאֳרֵם במראה נחמד ונעים המושך את הלבבות ולוקח נפשות. הדרשנות היא בת קהלת יעקב באלכסנדריא של מצרים, על ברכה נולדה, פה נתגדלה ונשתלמה ותהי למופת לרבים לעשות כמתכנתה וטוב טעמה. כמעט שמצאו יהודי אלכסנדריא המדברים יונית טוב טעם בתרגום התורה ותתעורר גם התשוקה בלב המשכילים שביניהם לנסות כחם במיטב הגיון וללכת בחקר אלוה, ויתאמצו לפתור כל הדברים קשי־ההבנה, אשר במקרא ומשלי הנביאים, התחרו לפשט את העקמומיות הנראות בהם בהשקפה ראשונה, להרחיק ההגשמות, אשר בדברי הכתובים שנאמרו רק לשבר את האזן, לישב הסתירות והזרות המפליאות ולהתאימן עם דרכי ההגיון היוני. כה קמה סִפְרַת היהדות־ההילינית ויפיפיותו של יפת שכנה באהלי שם; ותגדל הסִפְרָה הזאת, ותתרחב ותתפשט ותמשוך בכחה ובחִנָּה רבים ושלמים. צמיחת הספְרָה הזאת, היחידה במינה, אשר ממנה נשקפו נשמות שני לאומים־תואמים, הצרים איש את אחיו בהליכות החיים ואחוזים וקשורים בחקר אלוה וסוד שיח החכמה העליונה, נעלמה ממנו ודעת דרכיה בנעוריה בראשית ימי היותה נסתרה מעינינו, אך כנראה, התאמת גם בה המראה הנראה בצמיחת ספריות אחרות, כי הדבור המליצי והשקול בחרוזים קדם להדבור ההגיוני בסגנון פשוט וספורי. משרידי הספרות הזאת נתקימו עד היום רק ספורי תולדות עם העברים בדורות עולמים בחרוזים בשפת יונית. כנראה נולדו הספרים האלה לרגלי דברי ריבות אשר קמו אז עוד הפעם בין היהודים והשמרונים.

המשטמה הנושנה, אשר שרשה בלבות שני העמים – היהודים והשמרונים – הקרובים באמונתם בתורת משה, אחדות הבורא וכפירה בעבודה זרה, ורחוקים בכל יתר הליכות החיים, בהשקפותיהם ומשאת נפשם, המשטמה הנושנה הזאת לא רפתה גם במעט ברבות הימים וככחה אז – בימי עולי הגולה – היה כחה עתה בדורם של החשמונאים והיהודים האלכסנדריים. בימי גזרות השמד של הצורר אנטיוכוס אפיפנס נמלטו גם שמרונים רבים מארצם ארצה מצרים לחסות בצל מלכי חסד התלמיים וילוו אל אחיהם, אשר ישבו במצרים מימות אלכסנדר הגדול. כהיהודים כן סגלו להם השמרונים את השפה היונית. דרכי מחשבותיהם וארחות חייהם. השנאה בין מעריצי שם ה' השוכן בציון מכבדי מקום המקדש לאל עליון אשר בירושלים ובין בוני המקדש על הר גרזים יצאה בעקבותם לארץ אחרת ותרד עמהם מצרימה ותרב המשטמה ביניהם בחמת רוחם וקנאה גדולה למסרות עתיקות אשר תגדל ביתר שאת ועז בין שתי כתות דתיות בארץ נכריה הרחק ממקום מוצאם משבתם על אדמתם. כנראה היה דבר התרגום התורה ליונית, אשר נעשה בדבר מלך פהילומיטר החפץ ביקר היהדות כאש לנערת ויכעיס תמרורים את השמרונים, אשר ראו כי בתרגום התורה ליונית גלה כבוד מבית מקדשם, כי לא נמצא שם הכתוב אשר בדו מלבם והכניסוהו בספר התורה: ובנית מזבח על הר גרזים. בין השמרונים אשר באלכסנדריא נמצאו גם אלה אשר היו קרובים למלכות ויוצאים ונכנסים בחצר המלך, והמה עוררו את הריב וינאצו ויחרפו את התרגום היוני לאמר כי מְזֻיָף הוא, ויטו את לב המלך הטוב פהילומיטר, כי יצוה לבעלי הריב להתוכח לפניו בדברי הדת וכתבי הקדש למען הוציא לאמת משפט אי זה המקום אשר בו בחר אלהי ישראל לשכן שמו שם, אם בית הבחירה אשר לבני יהודה בירושלים או המקדש אשר על הר גרזים. וִכּוּחַ־אמונה זה לפני מושלי ארץ, הוא הראשון אשר היה בין היהודים וצוררי אמונתם פעמים רבות אחרי כן במשך ימי פזוריהם ונדודיהם בארצות הגוים. אמנם המלך אשר לפניו התוכחו בפעם הראשונה היה מושל רודף צדק, לא נשא פנים לשני הצדדים ולא נתן יראתו על המתוכחים וכל חפצו היה רק להוציא לאמת משפט. שתי המפלגות הנלחמות אשה ברעותה בחרו מקרבם בחירי חכמיהם להגיש עצֻמותיהם לפני המלך. האנשים החכמים נודעים לנו בשמותיהם: מהיהודים החכם אנדרניקוס בן משלם ומהשמרונים היו ראשיהם: סבאי ותודסי (Sabbai u Theodosios) אשר יד ושם להם בדברי ימי השמרונים. על מה נדברו המתוכחים ובמה תמכו נתיבותיהם שני בעלי הריב לא נודע היום ואחרית כל הענין נסתרה מיודעי העתים; שתי המפלגות התהללו בנצחונן ושתיהן הפריזו על מדת האמת, בספרן דברי גוזמא והפלגה להתאמר בהם, כי גברה ידה על רעותה. אלה הן תולדות וכוחי האמונה בכל עת ועונה, מהם לא תצא תורת השלום והאחדות ועוד לא נראתה אחרית טובה מריב־שפתים והתוכחות בין שתי כתות ומפלגות על דברים שבלב. כנראה הוסיפו שני בעלי הריב גם אחרי כן להלחם מלחמת הלשון ושאלת הקדושה היתרה אשר להר המוריה או להר גרזים נתנה עוד ענין למאמרים כתובים בחרוזים בשפת יון.

בימים ההם לבשו קדרות שמי ההצלחה על יהודי אלכסנדריא, ותחשך להם שמש צדקה, אשר זרחה עליהם בימי מלוך פהילומיטר במצרים. כמו היתה עדת אלכסנדריא, אחוזה ודבוקה בקשר הרוח עם אמה עדת־ישראל ביהודה, היתה אז עת צרה לשתיהן אחרי ימי אורה ושמחת הפדות והרוחה אשר היתה בארץ. ביהודה כסה מעטה אבל את העם על מות יונתן תפארת עזם וצור משגבם ובאלכסנדריא היתה עת צרה ליהודים בהמר הארץ את מושליה. המלך תלמי השביעי פהיסקון, אשר מלך שנים רבות ביחד עם הבכור הטוב ממנו פהילומיטר, ואשר חשב מחשבת און להדוף את אחיו משאתו, הבוגד בברית אחים והסורר הזה חשב מחשבות לשום על ראשו עטרת אחיו אחרי מותו. העם היושב באלכסנדריא אשר לא היה ברוחם נכונה, שאפו חדשות וישיתו ידם עם פהיסקון אשר היה מָשְׁחָת מאיש מראהו, וכרע תארו כן היו נפשו ולבבו. אך גם להמלכה קליאופטרה אשר משלה בארץ בשם בנה הרך בשנים נמצאו עומדים לימינה, ומהמחזיקים בידה היה גם חוניו שר הצבא והכהן הגדול. לאחרונה החליטו, כי יקח פהיסקון את אחותו לאשה ויחד יעשו מלוכה בארץ (בש' 145 לפסה"נ). הנשואים האלה – שהם מעשה תבל וזמה – לא הביאו את השלום אל הארץ. פהיסקון התועב גלה גם ערות בת אשתו וימלא אלכסנדריא דמים מפה אל פה וירבה תועבה וזמה עד לבלי הכיל, וכל התושבים הישרים בלבותם נדדו מן הארץ. נקל לדעת, כי שטם המלך הזה את היהודים בדעתו, כי נוטים הם ביותר אחרי אשתו־אחותו המלכה, וכשמעו אשר חוניו יאסוף חיל וצבא להלחם בו, צוה הנתעב והנאלח הזה בחרונו על אנשי חילו לעבור באלכסנדריא ולתפוש את כל היהודים הנמצאים בעיר מאיש ועד אשה זקן ונער, לאסרם באזיקים ולהביאם על ככר אחד להיות שם למרמס לרגלי הפילים. ולפני זה צוה להשקות את הפילים יין, למען ישתגעו ויתהוללו ויניחו חמתם בהיהודים האמללים. אך בהוציא ההולל הזה את מזמתו לפעלו נקרה דבר, אשר היה ליהודי אלכסנדריא לנס ופלא. הפילים השכורים מיין, תחת להשתער על היהודים הפכו פניהם אל אנשי מלך מצרים, אשר עמדו מרחוק להשתעשע במחזה הנורא הזה ויפלו בהם וימיתו רבים. היהודים נושעו ויעשו את היום ההוא ליום זכרון בשמחה והלל לה' עושה פלא, וכנראה חדל פהיסקון מני אז להצר להיהודים ולעדת ישראל באלכסנדריא של מצרים היתה הרוחה שנית.

פרק שני הנשיאים מבית חשמונאי. שמעון ויוחנן הורקנוס (מן 213 עד 176 לפני חרבן הבית השני)    🔗

נשיאות‏ שמעון וכהונתו הגדולה. פעולתו נגד מרשיעי ברית המתיונים והתבצרות ערי יהודה. שמעון היה לנשיא עוצר בעם ומתיך מטבעות. המלחמה נגד הסוריים על יד מודעים ועקרון. מות שמעון על ידי חתנו תלמי ויוחנן־הורקנוס היה לנשיא וכהן גדול ביהודה. המלאכות לרומא. הורקנוס נלחם בהשמרונים, כובש את בני אדום ומכניסם בברית היהדות באונס שלא כדת. מצב הרוחני: הפרושים, הצדוקים והאסיים (חסידים הראשונים). הסנהדרין הגדולה וחוג פעולתה וסדריה. תקנות יוחנן כהן גדול ונטותו להצדוקים באחרית ימיו.

בימים ההם, בהתרומם קהלת יעקב יושבת אלכסנדריא של מצרים במעלות הרוח, בחסד מלכי מצרים וחכמת המושלים אשר בקרבם, התנשא גם עם יהודה על אדמת אבותיו וילך מחיל אל חיל ויוסף און ועצמה מדינית, עד היותו לגוי אדיר וכביר כח, אשר כבודו חדש עמדו ולא יירא עוד חרפת עבדות וסבלות ממשלה זרה. עד כמה גָבַר העם חילים ויגדל עצומיו בשנים מספר, בעת קצרה בימי נשיאות יונתן, נראה בהעריכנו מחזה החסן הלאומי אחרי מות יונתן מול מחזה העם ומצבו במות יהודה המכבי. אז לא השיגה יד יונתן המוציא והמביא את העם אחרי מות אחיו הגבור לאסוף ולכנוס רק מתי מספר אנשי חיל הנאמנים בבריתם לה' וכהניו החשמונאים ויהי לפקיד־נגיד על אֹסף אנשי צבא באין עז־משפט, באין משרה ושלטון, באין מבצרים ומצודות להשגב בהם ובאין כל ידים לפעלה מדינית ובאין כח ואון להגן על ארצו נגד צורריה ולתגר בם מלחמה. כל היום היה צפוי אלי חרב אויב ומתנקם מחוץ ותגרת זדים מרשיעי ברית מבית. במות יונתן ובהסב הנשיאות על יהודה אל האחרון בבני מתתיהו החשמונאי – שמעון התרסי היה זה האהרון למושל על עם אשר עזרתו בו ועָצמו לא נכחד ממנו, עם כביר כח החי על חרבו, מלא כח וגבורה לעמוד בקשרי מלחמה נגד כל הנוגעים בו לרעה, מהזיק בכל עז בהחיל אשר עשה לו בגבורת ימינו ונכון גם להוסיף אמץ ולהרחיב גבולות ארצו. שמעון זכה לשם מושל בעז־משפט מלך מעל לגבולות ארצו ובקרב עמו היתה לו הכהֻנה הגדולה לכבוד ולתפארת. מראשית ימי נשיאותו מצא מבצרים בצורים להשגב בהם מני אויב, וגם אויבים לא היו לו אם האחד, אשר אחיו המת הבשיל כחו לבלי יוכל להשחית ולבלֵע, במות יונתן לא מת לב העם בקרבו וכל שלומי אמוני האמונה מהאֻמה הוסיפו לעֹז במעֹז החשמונאים ותבער כאש קנאתם לבחיר העם, יונתן הכהן הגדול הרצוי לרוב אחיו, אשר נפל לפני בן־עולה ומרצח־חרש ויאמרו לעשות נקמה בהצורר טריפון האכזר, ועל שמעון היה עתה רק למלא מקום נגידם אשר אבד מהם.

בקחת שמעון בידו את רסן המשרה על יהודה, כבר היה זקן בא בימים אך עוד מלאו עצמותיו כח עלומים ובלבבו התנוססה רוח גבורה, ככח חכמתו אז – ביום תת אותו אביו מתתיהו לפני מותו ליועץ ולאב לכל בניו, בהצותם את ממשלת סוריה האכזריה והעריצה – כן היה כחו עתה לצאת ולבא לפני העם אשר יצא משעבוד לגאֻלה; ועל ידו עמדו ארבעת בניו גבורי כח ואמיצי לב: יוחנן, יהודה, מתתיהו ועוד רביעי אשר לא פרַש שמו. הבנים האלה גדלו בקרב וילמדו ידיהם למלחמה מנעוריהם, בהתגרם באויבי עמם. ויצא שמעון בכל דרכי המשרה והליכות המדינה בעקבות יונתן אחיו. כמוהו ידע להתחזק ברפיון אויביו, לבצר את הארץ, לרפא שבריה, לקומם הנהרסות ולהרחיב את גבולותיה. אך בזה עוד הגדיל לעשות מאחיו, כי הסיר כלה שבט סוריה מעם יהודה וישבור מֹטות עֹל זרים, ויכונן בארצו ממשלה מקרב עמו וכנסיה חפשית גם מצֵל עֹל עם נכר. בצדק נאמנו דברי סופר קֹרות הימים ההם לאמר: “בימיו – בתשעת השנים אשר היה שמעון התרסי נשיא ביהודה – חרש כל איש חרישו בהשקט ובבטחה, הארץ נתנה יבולה ועץ השדה את פריו, לזקנים היתה מנוחה לבלות שארית ימיהם בטוב ובנעימות ולבחורים שמחה להתעלס בעז גבורתם ולהתהדר בתפארת עזם במלחמה, וכל העם ישבו בשלום יחדו איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. במעשהו הראשון אשר עשה, בתפשו רסן הנשיאות בידו, נתן שמעון אות־חֵרות ופריקת על מלכות סוריא, כי בהיותו לכהן גדול לא שחר פני מלך סוריא להקים המשרה הנכבדה הזאת בידו, כאשר עשה זאת גם אחיו יונתן. ידע שמעון כי יעיר עליו בזה את חמת מושלי סוריא ויחש עתידות לו ולעמו ויבצר את ערי יהודה ויצבור בהן אכל וכלי נשק לרוב ויכוֹן למלחמת מגן ברוב אונים. אז ראה כי טוב לפניו לבא בדברי שלום ואהבה עם דימיטריוס השני ניקטר, אשר טריפון חמס כסאו ויקח את רוב ארצותיו מידו ולא זכר לו שמעון את רעתו הרבה, כאשר שלם רעה תחת טובה ליונתן מצילו ופודו מכף אויביו. ודימיטריוס אשר כשל אז כחו במלחמתו נגד הפרתים ונגד טריפון חומס כסאו נאות לדבר שמעון אשר הציע לפניו, כי תהיה ידו עמו להשיב לו את נחלתו אשר נהפכה לזר, אם יניח ליהודה מעול המסים, ישמט ידו ממשא המלך על הארץ הזאת ויכירה לממשלה חפשית; ודימיטריוס נאות לחפצו, למען היות לו אוהב ובעל ברית בקרבת ארצו, בעוררו מלחמה על טריפון. ויכתוב דימיטריוס ספר אל הכהן הגדול “אוהב המלך” וכל זקני יהודה, כי סולח הוא להם על מרדם בו, כי ישיב ידו מקחת מהם כל תרומות המסים ומנת המלך, כי לא יזכרו ולא יפקדו עוד המעשים אשר עשו למרות עיני כבודו, וכל המבצרים אשר בנו להם יהיו ושלום אמת יהיה בינו – מלך סוריא – ובין יהודה. והיום ההוא – אשר בו הונח ליהודה מעֹל מלכות סוריא, היה ליום זכרון וישועה כאחד הימים, אשר קימו וקבלו היהודים לשמוח בהם בכל שנה ושנה, כי ראה העם בזה ראשית־חפש ואות תשועת עולמים. אז חדלו לספור מספר השנים למלכי יון (סוריא) ויחלו לספור מספר חדש מימי נשיאותו של שמעון החשמונאי⁹; וכה כתבו אז (212 לפחה"ב) בספרי הזכרון: “בשנה הראשונה לשמעון הכהן הגדול שר ונשיא ליהודים”. העם עשה מעשהו זה מבלי התבונן, אם כמשפט יעשה להקים מושלו מקרבו בטרם הכירה סוריא את חֻפְשָׁתוֹ המדינית בתור עם בן חורין, כי ידע והכיר את כחו ואונו ולא שם לבו לחפץ זרים. שמעון היה למולך מעצמו בלי כח ורשות מממשלת סוריא ומבלי אשר בחר בו העם, אך בנפשו עוד לא נחשב למושל ויחל למנות שנות ממשלתו מן העת אשר קם לו גם משפט המטבעות לעשותן יהודיות.

וכה רבתה השמחה, אשר שמח העם היושב בירושלים על צאתו משעבוד לגאֻלה שלמה, אשר לא היתה כזאת מיום סר שבט מיהודה בימי המלך צדקיהו האחרון למלכי בית דוד, עד כי ראשי העם וזקניו – בני הועד הגדול – מצאו לבבם נכון לבשר את הישועה הגדולה הזאת לאחיהם אשר באלכסנדריא של מצרים (בשנת 211–212 לפחה"ב). אך בבשורתם זאת נזהרו ברוחם לבל יפגעו בכבוד חוניו, הנצר האחרון מגזע הכהנים בני צדוק, יהושע בן יהוצדק ושמעון הצדיק, מיסד המקדש במצרים, אשר על פי משפט הירושה היתה לו הצדקה לשאת נזר הכהֻנה הגדולה ועתה נסבה המשרה העליונה הזאת ממנו ונתנה להחשמונאים הכהנים מבית יהויריב. בגלל הדבר הזה נמנעו ראשי הועד הגדול מהזכיר את דבר הכהֻנה הגדולה במכתב־בשורה, אשר ערכו אל אחיהם אשר במצרים ויודיעו רק, כי ימים רבים נאנחו בתגרת אויביהם, עד אשר שמע ה' את תפלתם ויקשב לשועתם ויגאלם מיד צר, וכאשר נחלצו מצרה שבו ויטהרו את המקדש, אשר באו פריצים וחללוהו, וישובו להקריב בו קרבנות חובותיהם כהלכתם, להעלות נרות במנורה הטהורה ולתת את לחם הפנים על השלחן אשר לפני ה'¹⁰. הדברים האלה, עשו כנראה – פעֻלה טובה ורצויה על יהודי אלכסנדריא. גם הם שמחו שמחה שלמה על גאֻלת עמם ופדות ארצם ותהי להם השנה ההיא לשנת זכרון גאֻלה וישועה למנות ממנה מספר השנים.

עוד הגדיל שמעון לעשות, כי גרש את שארית ההיליניים מרשיעי ברית הבוגדים בעמם ותורתם ממצודת אקרא אשר בירושלים ומהמצודות גזר ובית צור ומכל יתר המקומות אשר הסתתרו שם וישדד רבצם ולא נתן להם תקומה בכל ארץ יהודה וישבֵת פעלם מן הארץ. הנצורים בגזר נכנעו לפני שמעון ויפתחו לפניו את שערי המצודה וַיִּמְסרו בידו לעשות בהם כטוב בעיניו אם לחסד אם לשבט והוא נתן להם רחמים ויתנם ללכת באשר ילכו ויצו לחַטֵּא את בתיהם מן הצלמים, ויבער את השקוצים ואת הגלולים וַיַשְׁכֵּן בהמצודה שלומי אמוני האומה והאמונה. אך מרשיעי ברית ההיליניים או המתיַוְנים אשר בירושלים לא הכניעו ערפם הקשה ויתבצרו בהבירה או מצודת אקרא, ושמעון וצבאותיו חנו ויצורו עליה עד רדתה וילכדוה ברעש מלחמה ויבאו בה בקול רנה וישועה בהמון חוגג. והיום הזה אשר בו נגדעה זרע עז מרשיעי הברית ותלכד חקרא היה גם כן ליום זכרון וישועה (כ"ג אייר 211 לפני חב"ש) לחג אותו בכל שנה (בחשמונאים א' י"ג, נ' נ"ד); כי בנפול חקרא או הבירה מָשָׁה היתד התקועה לפושעי ישראל וצרי יהודה בעיר הבירה, ומבצר משגבם, אשר היה לצור מכשול לבית ה' ואבן נגף למקדשו נפל, באין תקומה עוד. גם מבית צור גֵרֵש שמעון את המתיַוְנים על נקלה וסופר דברי הימים יספר מהמעשה הזה בדברים מעטים¹¹. כן בא הקץ אל המפלגה הרעה, אשר כארבעים שנה היתה כשטן המשחית אל היהדות, להרגיז יסודותיה ולהרוס אשיותיה, המפלגה אשר מקרבה יצאו הבוגדים, אשר למען כהש באמונתם ואֻמתם הביאו מלחמה בשערי הארץ, הסיתו ביהודה את צורריה וירעו לאחיהם בני עמם בגלל דבקם באלהי חסדם. המפלגה אשר נתנה למוט את ארץ יהודה והביאה עד עברי פי פחת. המפלגה הבוגדה הזאת ספה תמה ולא נותר לה כל זכר בדברי ימי האומה, רק קללה ונאצה בתקומתה וחרפה ובוז באחריתה הנכרתה.

את המצדות: אקרא, בית צור וגזר, אשר לקח שמעון מידי מרשיעי ברית בִצֵּר ויחזקם להיות למגן על הארץ בימי מלחמה. נכבדה מאד היתה אז ליהודה כבישת עיר החוף יָפו; גם אותה בִצֵּר שמעון וישגב חומותיה. למען הפיל חתיתו על בני אֹסף־עמים היונים וגויי הארץ אשר מעולם, ותהי יפו מבצר עז למגן בעד האויבים העולים מן הים, לבל יפלו בגבולות יהודה. בבא חוף יָפו אל ממשלת יהודה נָסָבּו אליה גם תרומות המכס, אשר שמו מלכי סוריא על הסחורות היוצאות ובאות ליהודה וסוריא דרך מבוא הים, להעשיר גנזי הממלכה הצעירה. ועם המבצר אקרא חשב שמעון מחשבות רבות מה לעשות בה, להשאיר אותה על תלה עם מגדליה ומבצר משגב חומותיה לא היה נכון הדבר כי לב העם היה הולך וסוער למראה מצודת עריצים, אשר ממנה יצאה הרעה על יהודה. גם רגש הדת והאמונה התעורר בשנאה מול המבצר הזה, אשר היה בית מנוס לעבודת האלילים בימי דור אחד. המצודה הזאת, אשר הסוריים בנו אותה למשמר על העיר, התנשאה בשיא מגדליה הגבוהים על הר־הבית, למורת רוח שלומי אמוני העם, אשר נתנו כבוד לדברי הנביא ישעיה: “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות” ויפרשו הדברים כמשמעם הפשוטי לאמר: כי לא ימצא בית נכון ונשא והר וגבעה גבוהה מהר בית ה'. על שמעון נטל לתת כבוד לרגש הדת המפעם בקרב העם, אך לעמת זה היתה אקרא גם למבצר בנוי ומצודה טובה למשמר אנשי החיל ובית הנשק ולבטחון הארץ ולא נכון הדבר להרסה – על כן נועץ שמעון עם ראשי הועד הגדול לצאת ידי כל הדעות. את המגדלים הגבוהים והמצודות הנשגבות הרס – ולדברת סופרי הקורות עבד העם שלש שנים בהעבודה הזאת, אך החומות והחצרות נשארו והשם אקרא הוסב שנית לשם בירה, אשר נתן לה מלפנים מבונה נחמיה בן חכליה. ותהי הבירה מני אז למקום משכן אנשי הצבא החונה בירושלים ובית אוצר הנשק, ושמעון שם משכנו בתוכה בקרב אנשי חילו וירא את בנו יוחנן כי גבור חיל הוא וישימהו לנציב ארץ חבל הים ופקיד נגיד על הצבא וישב בגזר.

בכל הגדולות אשר עשה שמעון עוד לא הגיע תר השלום אל בני יהודה להתנצל את נשקם, אף כי הבטחון בשלום המדינה התחזק לרגלי המריבות והמדנים בין שני מבקשי הנזר והמשרה בסוריא, ובמדה הזאת אשר הכשילו את כחם במלחמתם, כן הונח ליהודה ממרגיזי שלומה. דימיטריוס ניקַטָר, אשר היה אנוס להכיר לטובה את חפש יהודה, העביר את חילו למלחמה על פרס ושבט המלוכה על סוריא נתן בידי אחיו אנטיוכוס סידטס, ומלחמה גדולה היתה לזה האחרון עם עושק־הכסא דיוֹדוֹטוס טריפון, רוצח נפש יונתן אשר הרכיב עצמו אלוף לסוריא. חכמת שמעון בהליכות המדינות הורתהו דעה, כי טוב ליהודה להכריע את הצר הצורר הערום ונעוה הלב טריפון, ועל כן תמך בידי אנטיוכוס סידֶטֶס, אשר קִים בידו את כל הַזְכֻיוֹת אשר זִכָּה בהן דימיטריוס אחיו את עם יהודה בעת צר לו (בשנת 210 לפני חב"ש) וימלא ידו להתיך מטבעות, לאות נאמן כי נקרא דרור ליהודה מעל זרים וישראל נהיה לעם אשר מושלו מקרבו יצא.

כדבר אשר נהיה ובא פעמים רבות בדברי ימי העמים, נראה גם הפעם. ידי האיש אשר נטע עץ החיים – עץ הדרור והחפש מעל זרים – על אדמת יהודה, הביאו אל קרבו גם צפעוני מפריש ותולעה, אשר ברבות הימים היתה כרקב בעצמות עם יהודה. שמעון החשמונאי, כלכל דבריו ברוח דעת בינה לעתים על פי חשבון המעשים אשר בימיו ולעיניו, עיניו היו נטויות רק על הטובה והתועלת אשר תצמחנה ממפעליו אל האֻמה, אך לא נחה עליו רוח הנביאים יודעי דעת עליון, אשר צפו וראו מראשית אחרית כל המעשים וגלגולי המסבות כלן. שמעון חפץ לחזק בידי העם את חרותו הלאומית, אשר השיג במחיר יקר מאד, בכפר דמי בניו ובמלחמות רבות ועצומות ותלאות גדולות עד אין קצה, ויאמר להקים שלום ארץ יהודה על מכונו לבל ימוט בבקשו הֶחָסוּת בצל העם, אשר מיום היותו הרחיב כשאול נפשו וכמות לא ידע שבעה, העם אשר בלע אל קרבו כל הממלכות והמדינות בתבל ארצה ויאשמו כל החוסים בו – עם רומא העריץ והנערץ. למען חַלֵּץ עמו מִלַּחַץ עריצי סוריא הקטנים והחלשים, דמה שמעון להיטיב לו במסרו את טוב ועתידותיו בידי העריצים הגדולים והעצומים זקני רומא, אשר חבקו את העמים חפצי קרבתם בזרועות אהבתם המדומה ויביאום בעצומיהם – עדי צאת נפשם בְּהֵחָנְקָם. שמעון שלח מלאכים אל הרומאים, את נומיניוס בן אנטיוכוס ואנטיפטר בן ישוע לשחרם חסד, כי תאבה רומא האדירה להיות בעלת ברית יהודה; וזקני רומא, אף כי בעת ההיא כבר נתנו חתיתם בכל ארצות החיים ומפניהם חלו ורגזו כל עמי אירופא ואסיה המערבית, לא הכבידו את לבם ויאותו לבא בברית גם עִם עַם לא עז; ידעו הרומאים, כי חסדם זה הוא רסן מתעה על לחיי העמים הקטנים, ועוד מעט ויכבשום לעבדי־עולם. רומא, אשר פרשה כנפי חסדה על העמים הקטנים בעלי בריתה, דָמְתָה לאפוטרופוס על נכסי יתומים, אשר יכלכל דבריהם ולא יתן לאיש זר לנגוע בגבולם, כי יחמוס מזמות ולבו יחשוב תועה להסב לו את נחלת אלה, אשר טובם בידו ובצלו יחסיון. זקני רומא הודיעו בכל ארצות בריתם ומדינות ממשלתם, כי ברית אהבה להם עם יהודה וכל הנוגע ביהודים לרעה ימרה עיני כבודו ולמושלי סוריא אין עוד כל משפט וממשלה ביהודה (210 לפחה"ב). לא עברו שתי מאות שנה מיום כריתת הברית ורומא, מרוב אהבתה את עם יהודה, אכלה את בשרו ותתרחץ בדמו. אחד מקסרֶיה, איש דמים וְעַוָל אשר לא ידע בֹשת, בקש להעמיד צלמו בתוך המקדש ולאנוס את היהודים להשתחות לפניו ולתת לו כבוד אלהים; עברו עוד שלשים שנה ואהבת רומא ליהודה התגברה ותהי עזה כמות, כי גדעה בחרי אף כל קרן ישראל, את גבוריו הכריעה לטבח והנשארים רדפה באכזריות חמה למען השמידם. שמעון ובני דורו לא ראו מראשית האחרית הנוראה הזאת וישמחו בקרוא להם הרומאים: אוהבים, אחים ובעלי ברית. וכה רחש לב העם תודה אל נשיאו אשר ידע לקנות לו אהבת הרומאים איתני ארץ, עד כי בהתאסף ראשי עם בירושלים נשאו את שמעון בכל הדרת קדש לעיני כל ישראל וימלאו את ידיו להיות לכהן גדול ונשיא מושל בארץ, הוא ובניו אחריו ולא תמוש המשרה מביתו לארך ימים.

להמעשה הזה כמעט שאין בכל דברי ימי העמים בדורות קדומים משלו, כי בדעה צלולה, לב שלם ונפש חפצה ימסור העם את עז־משפט ממשלתו בידי איש אשר ירחש לבו לו כבוד ותודה וירכיבהו אלוף לראשו. במנוחה נכונה, בלי רעש ומהפכה המיר העם את תורת המדינה ויחלֵף ממשלת כנסיה חפשית (רפובליק) בממשלת מושל. הכהנים הגדולים שלפני שמעון נחשבו גם כן כעומדים בראש המשרה, אך חוג משרתם היה צר מאד והעם לא נתן להם לעבור חק ולפרוץ את גבול השררה אשר גבלו להם; המשרה היתה על שכמם לאסוף ולכנוס תרומות המסים להעלות למלכי סוריא הרודים בהם והעם נשא אותם רק בעד יחשם וכבוד משפט ובכבוד מושלים לא נכבדו. תכונת משרתם דמתה ביותר אל השופטים הראשונים לפני מְלָךְ מֶלֶךְ בישראל, והדר כבודם נראה על פני פעלם בעשותם תשועות בארץ. הכהֻנה הגדולה אמנם היתה בירושה למשפחת יהושע בן יהוצדק אך זה היה רק מקרה, מבלי להנחיל בזה להמשפחה הזאת יתר שאת ויתר עז ומשרה על העם. גם יהודה המכבי ויונתן אחיו כמושיעים את העם נחשבו ולא כמושלים; רק בימי שמעון החשמונאי המירה הארץ את תמונת ממשלתה ותהי לממלכת־כהנים, ירושה לבית החשמונאים לדורותם. דברי ימי שמעון החשמונאי נשתוו אל דברי ימי דוד המלך הראשון בישראל להוריש ממלכתו לבניו אחריו. כשאול היו גם יהודה המכבי ויונתן אחיו מושלי העם ומושיעיו וממשלתם נתנה להם מידי העם – להם לבדם מבלי להורישה לבניהם אחריהם.

דברי הברית והאמנה, אשר כרת עַם יהודה עם שמעון בהרכיבו אותו אלוף לראשו, כתובים בספר זכרון, אשר ממנו נראה מערכי לב העם ורחשי תודתו אשר הביע לפודו וגואלו לאמר: – ביום שמונה ועשרים לחרש אלול בשנת מאה ושבעים ושתים (למספר היונים בערך 140 לפסה"נ וכמאתים ועשר שנה לפני חה"ב) היא השנה השלישית לשמעון הכהן הגדול בישראל, בהתאסף מחלקות הכהנים, ראשי העם וזקניו, יחד כל בני בית ישראל (כנראה על הר הבית), אחרי ראותם את כל הטוב אשר עשה שמעון בן מתתיהו ממשפחת יהויריב הוא ואחיו החשמונאים לעמם ומקדש אלהיהם, נועצו לב יחדו להקים את שמעון לכהן גדול ונשיא בישראל כל ימיו, הוא ובניו אחריו עד יקום נביא אמת בישראל, ארגמן ילבש ואבנט זהב יחגור, כל ספר גלוי בשמו יכתב ועל פיו יקום דבר המלחמה או השלום; הוא יפקיד פקידים בכל הארץ, יבנה מבצרים ובתי נשק ועל פיו ישק כל דבר המקדש וקדשיו; למשפטו תיחל כל הארץ והממרה את פיו עָנשׁ יֵעָנֵשׁ. את דברי האמנה הזאת חרתו על לֻחות נחשת ויציבום בעזרת המקדש בין העמודים במקום נכון ונשא לעיני כל העם ופתשגן הכתב שמו באוצר הכתבים, אשר בבית ה'. כה קם שנית נשיא מושל בעז־משפט מלך בעם יהודה, אחרי אשר שבתה ממנו המלוכה זה תשע יובלות שנים, מיום גלות צדקיהו המלך האחרון בסור שבט מיהודה. משמעון החלו גם סופרי העתים היהודים למנות ימי ממשלת החשמונאים (ק"ג שנה ועי' ע"ז ט' ע"א וסדר עולם רבא). אולם בכל זה יש לשום לב גם לדבר הזה, כי בכל העז והמשרה אשר נתן העם אל שמעון בחירו לא נקרא בשם־מלך, לו היה עתה שבט מושלים אך על כסא המלוכה לא ישב. אכן בזה לא נגרע כחו ומשפטו ממשפט המלך, אפס כי חפץ העם להביע אמונת לבבו לבית דוד בן ישי מלך ישראל. האמונה בעם היתה חזקה מדורות קדומים, כי הגאֻלה השלמה תהיה רק בשבת על כסא ממלכת יהודה נצר מגזע ישי והמלך המשיח גואל צדק, אשר ישלח ה' לעמו לעת קץ הפלאות יהיה מזרע המלך דוד, על כן כתבו מפרש בספר הברית והאמנה, כי הממשלה נתונה לשמעון ובניו רק עד עמוד נביא אמת (אליהו) בישראל, לבשר בֹא המלך המשיח מבית דוד להושיע את עמו תשועת עולמים.

אחרי היות שמעון למושל בעם כמשפט, היה עם לבבו לצור מטבעות, ולהשתמש בהזכות אשר נתנה לו מאת אנטיוכוס סידֶטס. הוא היה הראשון אשר התיך מטבעות בישראל ואשר נשארו לנו לפליטה עד היום. המטבעות האלה כתובים משני עבריהם: מעבר מזה נמצאה הכתבת: “שקל ישראל” (והשקל כארבע דינרי רומא או בערך ¾ 2 מארק אשכנזיות) או מחצית, שלישית ורבע השקל. ומעבר מזה הכתבת: “ירושלים הקדושה” עם ציור־זכרון וממעל לו מספר השנה “לגאולת ציון” והציור היה סמל מזכיר משרת הכהֻנה, מקל שקד או מטה (אהרן) פורח, חצוצרה, בזיכי לבונה וצנצנת עם ציור־תכנית עם ישראל: ענבים וכפות תמרים וכדומה. על המטבעות האלה לא טבע שמעון את תמונתו ושמו ולא עשה זכר לכהֻנתו ונשיאותו. הכתובות הנה באותיות שפת עבר הקדומה או כתב השמרונים, כי אותו ידעו לקרוא גם העמים שכניהם, אשר עמדו במשא ומתן עם היהודים והכתב החדש (האשורי) עוד לא נודע בארץ. על המטבעות ההנה אשר נשארו לפליטה עד היום נמצא מספר השנים עד השנה החמישית לנשיאות שמעון¹².

ואנטיוכוס סידֶטֶס, אשר הראה אותות ידידות לשמעון, בעת רחקה תקותו להדיח משאתו את טריפון עושק המלוכה נהפך כקשת רמיה וככל אבותיו מלכי סוריא לא נאמנה רוחו את מוצא שפתיו והבטחותיו, אשר הבטיח בעת נעזר בגבורת היהודים, אך כאשר דמה כי קרובה ישועתו לבא, ותפן אהבתו אשר נשא לראשונה על שפתיו ובשלוח לו שמעון אַלְפַּיִם אנשי צבא ומשאת כסף נדבה לעזר לו במלחמתו נגד טריפון, אשר נסגר אז בעיר דֹאר, לא קבלם אנטיוכוס סידֶטֶס, מבשתו לקבל טובה מאת נשיא העם, אשר פנה לבבו ממנו ובלבו נטר לו איבה תחת אהבה. ויהי כאשר הגיע למלוכה וישלח את שארו ושלישו אתינוביוס לדבר תוכחות אל שמעון לאמר: אתם שלחתם יד באחֻזות סוריא ותלכדו את יפו וגזר עם מצודת אקרא בירושלים, השִמותם את ערי מלכותי ותרעו לה רעה גדולה ועתה השיבו נא את הערים והמצודות לבעליהן, שקלו על יד מלך סוריא אלף ככר כסף בעד תרומות המסים אשר הרימותם שלא במשפט והשמות אשר שמתם בארץ ואם תמאנו – בחרב אצא לקראתכם. אך לב שמעון לא נפל בקרבו ויען גם הוא דברים נמרצים: לא ירשנו משכנות זרים, כי אם את אשר הורישו לנו אבותינו מאז ומקדם שבנו ולקחנו מיד עושקינו כח ויפו וגזר לכדנו במלחמה, כי יושבי הערים האלה הרעו והציקו לנו מאד ובכל זאת יש את נפשי לכפר פני מלך סוריא בעדן במאה ככר כסף, ולא ענה מלאך מלך סוריא את שמעון דבר ויצא בחרי אף. בני יהודה ראו, כי עוד הפעם תשפוט החרב בינם ובין אנשי ריבם ויכונו למלחמה. ואנטיוכוס שלח את שר צבאו קֵינְדֵיבַיוֹס ההורקני (Kendebaios aus Hyrkanien) עם חיל רגלי ופרשים לעלות ביהודה, ללכדה ולהביאה שנית בעל סוריא. וירא שמעון את הרעה אשר נפתחה שנית על ארץ יהודה ויֵחָלץ ויכונן ידו לקרב ברב כח ועצמה. לאשרו מצאה ידיו להזעיק מספר עצום אנשי חיל רגלים ופרשים, תחת אשר מלפנים היה חסרון הפרשים למשחית בחיל יהודה. ומאשר כי זקן שמעון ולא יכול עוד לפקד את צבא המלחמה, הפקיד את שני בניו יוחנן ויהודה לשרי הצבא ויגיחו בראש מחניהם מגזר לקראת האויב. וקינדיביוס, אשר העלה את חילו מן הים ויתקע את ידו על יד העיר יבנה פשט עם חילו בארץ לשלול שלל ולבז בז ויקרב אל עקרון (בספר החשמונאים א' ט"ו מ"ב-מ"ג שם העיר עקרון וע' הערת הרב המחבר בסה"ג ח"ג צד 68) ורבים מיושבי החצרות וערי השדה הוליך שבי. המלחמה נטשה על הבקעה אשר בין העיר הזאת ובין העיר מודעים ובבקעה הזאת זרמו מים רבים אשר נקוו אליה מרוב הגשם בימי האביב. אך יוחנן ואחריו כל העם קפצו אל המים וישוטו ובעברם עמדו במערכה ויפשטו על חיל הסוריים, וינגפו צבאות סוריא לפני חיל יהודה וינוסו מהמערכה וירדפו אחריהם עד אשדות וילכדוה, ויוחנן אשר על ידו נעשתה התשועה הגדולה הזאת נקרא מני אז בשם “הורקנוס”, על התגברו על קינדיביוס ההורקני ויהודה אחיו הצעיר נפצע במלחמה ההיא. המלחמה הזאת היתה האחרונה למלחמות שמעון, הסוריים לא הוסיפו עוד להרגיז מנוחת יהודה. התשועה הזאת מסכה רוח גבורה ותקוה טובה בלב שמעון, כי בניו ידעו לשמור גבולות ארצם ולהגן על עמם מתגרת עמי הנכר, כי יוסיפו אמץ לתת ליהודה עז ועצמה נגד כל העמים.

מגפת חיל הסוריים הכעיסה תמרורים את אנטיוכוס סידֶטֶס, אך מבלי יכלת לצאת בחרב לקראת יהודה חמס מזמות לבצע מחשבתו הרעה בערמה, כי ראה ונוכח אשר קצרה ידו לקום נגד זרע גבורים מבית החשמונאים, אשר הלכו הלוך וחזק בעוד אשר בית מלוכת סוריא הלך הלוך ודל, ויחלוט בלבבו להכחידם מארץ החיים בתחבולות רצח, ובהכָחד מעם יהודה גבוריו ושרי צבאיו המלאים גבורה וחכמה תמוט יהודה ונפלה הממשלה הצעירה באין מקימה. גם מצא מלך סוריא איש בליעל ומרצח-חרש כלבבו, אשר נאות להיות לכלי משחית בידו. אנטיוכוס סידטס הקים את הרעה על שמעון מביתו ולחפצו נמצא חתן הנשיא ביהודה, איש שואף בצע מעשקות ורודף אחרי הכבוד, הוא נאות לקום על שמעון החשמונאי ושלשת בניו ולרצחם נפש. שם הנבל, אשר לא הדר פני זקן בגבורות הקרב ומעשים בבירים, האיש אשר החרים מלבו רגשי אהבה לעמו ורגשי תודה למטיבו ואב משפחתו, תלמי בן חבּוב (או אבובי). שמעון נתן לו את בתו לאשה ויעשרהו עשר רב אף צוהו לנגיד ושר על חבל ערבות יריחו, וכל זה לא שוה להבליעל הזה וישאף לכבוד מושלים ויתאוה לרשת ממשלת חותנו ביהודה וממשלתו תכון בידו בעזרת העמים בני הנכר צרי יהודה. תלמי הנבל פלס נתיב לאיש הדמים הורדוס בימים הבאים וכדוד מלך ישראל קמה הרעה על שמעון מתוך ביתו, ויהי הנקל לתלמי להפיק מזמת-רצח בהיותו כבן לנשיא ישראל ויודע צאתו ובאו. גם לעת זקנתו לא חדל שמעון מעשות משפט וצדקה בקרב עמו ויתהלך בארץ לשפוט על מעשי השופטים, לשמוע באזניו את אשר יבקש העם ממנו ולראות את כל מחסוריו, הוא בא עד המבצר הקטן אשר בקרבת ירחו דֹאךְ (דגון) מקום מושב חתנו בימים ההם. עמו נמצאו גם אשתו ושני בניו הצעירים יהודה ומתתיהו, רק יוחנן בנו הגדול נעצר במקום משמרתו בגזר ולא הלך עם אביו. תלמי ראה, כי נלכד איש חרמו במצודתו ויעמֵד את פניו כְשָׂש לקבל פני האורח, אשר עִתֵּד אותו למות ויעש משתה גדול לכבודו וכטוב לב שמעון בחברת בני משפחתו ויקם תלמי ושכיריו המרצחים על שמעון ושני בניו ויהרגום (בשבט ש' 205 לפחה"ב). אחרי עשותו הנבלה האיומה הזאת מהר לשלח דברו אל מלך סוריא, כי ישלח לו צבאותיו לרשת את הארץ וישכור עדת מרעים להכחיד גם את יוחנן מארץ החיים ומלאכי משחית יצאו אל ירושלים להבקיע אליו העיר והמקדש. אך שכר לא היה לו מרשעתו הנוראה, כי פליט אחד מאוהבי יוחנן נמלט ממבצר דֹאךְ בעת המהומה ויבא אליו להגיד את כל הרעה אשר עשה תלמי בעל אחותו ויזהירהו להשָׁמר מפני המעול ומרצח הזה ולעמוד על נפשו, ויוחנן היה זריז במעשהו ויקדם את פני המרצחים ויתפשם וימיתם בעונם ויעל ירושלימה וימשוך לב העם אחריו. עזרת צבאות סוריא אשר אליה חכה תלמי המרצח בוששה לבא ועצתו הופרה; ובראותו, כי לא נעשתה עצתו וידע, כי נכונו לו שפטים רעים ומרים מאת יוחנן וַיִּסָגֵר במבצרו ואת חותנתו אם יוחנן, אשר לא המיתה עצר אצלו לערבון. כה היתה אחרית כל חמשת האחים החשמונאים. לא אחד מהם מת בשלום על מטתו, כלם נפלו חללים בעד אומתם ואמונתם: יהודה ואלעזר מתו מות גבורים בחרב מלחמה על מרומי שדה קטל, ויוחנן, יונתן ושמעון נגזרו מארץ החיים בידי בני עולה ורוצחי נפש בצדיה ובנכלי אנשי דמים צוררי עמם.

יוחנן הורקנוס ישב על כסא אביו שמעון לכהונה ונשיאות בישראל וינחל תפארת עזו וממשלתו, ונשיאותו בהגיעה למרום קצה היתה לתקופת המעברה בין שני פרקי הזמן בדברי ימי עם יהודה. יוחנן הורקנוס לא לבד כי שקד לשמור על פעל אביו האדיר והכביר, אך עוד הרבה עצה הפליא תושיה לכלות את הגדולות אשר החל אביו ולעטרן הוד והדר. בימי המושלים מבית חשמונאי, אשר היו לפניו, היתה יהודה קטנה ומצערה וצרה בין גבולותיה, וגם בארצה היו מקומות רבים כבושים בידי עמי הנכר צוררי יהודה ומשנאיו. אך הורקנוס הרחיב גבולות הארץ צפונה ונגבה ותהי פדות ורוָחָה להממלכה, לְפַתְּחָה ממוסרותיה, המעיקות אותה מסביב. וכל הטובה הזאת השיג בדעת העתים וחשבון המעשים בהליכות המדינות וגבורת ידו וכביר כח לבו במלחמה. אם ממשלת יוחנן הורקנוס ביהודה דמתה למלוכת שלמה בהוד תפארתה והדר עזה, הנה נשתוה¹³ למלוכת שלמה גם בזה, כי ראשית שתיהן ואחריתן היו מלאות רגז וסערת הרוחות וכל כבודן וצבי תפארתן נגלו בחצי ימיהן. בשבת שלמה על כסא המלוכה עוד נמצא כנגדו דורש משפט-מלך ויורש הכסא אדניהו, המתנשא למלוך, ויהי שלמה אנוס להשחית באף רחמי אחים ולהסיר השטן הזה מלפניו. מכשלות כאלה – ועוד רבות וגדולות מאלה – היו לפני הורקנוס ורבים התקוממו לו. אחד מהם היה בעל אחותו תלמי בן חבוב (אבוב) רוצח נפש אביו, אשר התנקש גם לחייו. אך לא מורא תלמי ירא הורקנוס, כי אם את ראשי מלכות סוריא, אשר עמדו לימין הנבל הזה, בתקותם כי תמצא ידם להשיב להם את יהודה, אחרי שברה מֹטות עֹל סוריא. בהשמע דבר הרצח הנורא בירושלים היה לב כל העם אחרי יוחנן הורקנוס בן הנשיא והכהן הגדול הנרצח וינשאוהו ליורש משרת אביו וגדולתו; אך על פי חובת הדין והיושר ובטחת יושבי הארץ היה נחוץ לבער זֵד בוגד ולעשות נקמות ברוצח אביו, על כן מהר הורקנוס להשיב עליו צור חרבו לפני בֹא לעזרתו חיל אנטיוכוס סידטס ויצר על המבצר אשר נסגר בו תלמי. על דברי המצור הזה ואחריתו פרוש מעיל המליצה ודברים ברורים לא נדע אדותם. לדעת אחדים, כבשו רחמי יוחנן הורקנוס על אמו השבויה את כעסו על זעום נפשו ולא יכול להעיר עליו כל חמתו, כי תלמי העלה את אמו על החומה וַיְעַנֶּהָ באכזריות נוראה, למען תרפינה ידיו מהשחת, אמנם אמו כבירת כח לב כחשמונאית בכל נפשה ומאדה, לא נכנעה ברוב מכאוביה ותקרא לבנה, כי לא ירך לבו ולא ינוח עד אם כלה אשר החל לעשות שפטים בחרב נֹקמת בהרוצח עוכר ביתה ושופך דם אישה ובניה. נכון הדבר כי עלה הורקנוס מעל המבצר מבלי עשות תושיה, כי שמע אשר מלך סוריא הקריב לבא בחיל כבד וידמה להבקיע אליו את יהודה בימי מלחמת-שערים בין יושבי הארץ. בהעלות הורקנוס מעל המבצר המית תלמי את חותנתו ויברח וימלט להעיר פִילַדֶלְפִיַה (ומלפנים: רבת בני עמון), ומושל העיר ההיא היה לו למגן ומחסה. שם תלמי אבד מני אז ויכחד זכרו מן הארץ.

עתה התעוררה סכנה יותר עצומה על הורקנוס ועם יהודה. אנטיוכוס סידטס חשב מחשבת נקם על עם יהודה, על שברו מטות עלו וירבה חללי סוריא במלחמה האחרונה עם צבא החשמונאים, ויעל על ארץ יהודה בחיל כבד (בש' 205 לפחה"ב) ויעש שמות נוראות בכל מקום מעבר מטה צבאותיו ויקרב אל חומות ירושלים; ויוחנן הורקנוס לא התחזק לעמוד לפניו בקשרי מלחמה על שדה הקרב ויסָגר בירושלים ויבטח בחומותיה הבצורות ומצודותיה החזקות מפני האויב. אז שם אנטיוכוס מצור על העיר בנה דיק וישפוך סוללות מכל עבריה מסביב, חפר תעלות עמוקות ויבן מגדלים גבוהים במסבי העיר ויעמֵד עליהם כלי מפץ להשחית את החומה. אך גם הנצורים יצאו מן העיר כפעם בפעם ויכו מכה רבה באויביהם וכאשר נסה חיל הסוריים ללכוד את העיר ברעש מלחמה הכו הנצורים אותם אחור בגבורה נמרצה ומים לא היה לחיל המצור לשתות ויצמאו וייעפו. אך גם בירושלים חזק הרעב, אף כי לא חסרו להם המים, אך הלחם אזל מכליהם. כה עברו ימי הקיץ וידי הצרים והנצורים לא עשו תושיה. ימי חג הסכות ואחרי כן עתותי הסתיו וימי הגשמים קרבו לבא. אז פג רוח שני הנלחמים ובלבם נטו אל השלום, אך הורקנוס היה הראשון לפתוח בשלום וישלח מלאכים אל אנטיוכוס סידטס לשחרהו כי יחדל מריב בשמונת ימי החג. ורוח נדיבה נחה על אנטיוכוס ויתן לו את שאלתו וישלח בקר וצאן לקרבנות החג וקרניהם מצֻפות זהב וקערות זהב וכסף מלאות קטרת ומזון לאנשי חיל היהודים. יוחנן הורקנוס ראה בזה אות לטובה, כי אנטיוכוס נוטה בלבו אל השלום, כי לא יטה אנטיוכוס זה את אזנו לקול מלחשים ויועצי רע, אשר דברו על לבו, לצאת בעקבות ראש בית אבותיו אנטיוכוס אֶפִיפַנֶס זועם ברית קֹדש, אשר חשב כי אין עצה להכחיד מלב היהודים את “שנאת-אדם” הנטועה בלבם, אך בהכרית את העם הזה מקרב הארץ או להעבירו על דת מורשה אבותיו. לו הטה סידטס אזנו לקול מלחשים, אשר עותו הישרה במשפטם המעֻקל באמרם, כי דתי היהודים המבדילים בינם לבין עמי הנכר יסודתן בשנאת העם הזה את כל בני האדם, לו שמע לעצתם הנמהרה, כי אז פרצה שנית מלחמה נוראה בעד שמירת קדשי האומה וסגלותיה. אך – להצלחת יהודה – לא היה מלך סוריא בימים ההם לא עריץ נעוה לב כראש בית אבותיו ולא כביר כח להשיא עליו משא מלחמה כבדה ונוראה מבלי דעת אחריתה. בגלל הדבר הזה לא הלך לבו אחרי עצת יועציו להרע, וישם לפני נשיא יהודה תנאי השלום הנוחים ביותר להתקבל אם גם קשים וכבדים: כי יתנצלו בני יהודה את נשקם, ישלמו כסף חלף הערים גזר ויפו אשר לקחו מסוריא וחיל משמר מצבא סוריא יעמוד בירושלים. התנאי האחרון הזה נראה להורקנוס קשה מאד וישב את אָפני-השלום אחור. כי ראה עמל ואון בחפץ וסוריים לתקוע להם עוד הפעם יתדם בירושלים עיר הקדש, וידע כי סכנה עצומה צרורה בזה לשלום המדינה, כי לא יחדל ריב ותגרה בין בני הנכר והיהודים למרבה המהומה והשערוריה בארץ. הורקנוס נֵאות רק לתת חמש מאות ככר כסף בעד הערים אשר לקח ולתת לאנטיוכוס בני גדולי העם (ובתוכם גם אחיו) לערבון, כי יקים דברי הברית. הכסף לקח את לב אנטיוכוס סידטס אשר התעתד לקרוא מלחמה על הפרתים ויאות להתנאים אשר שם לפניו נשיא יהודה, ואחרי אשר שקל נשיא יהודה על כפיו שלש מאות ככר כסף מן החמש אשר הבטיח נתץ את מגדלי העיר לאות נצחון ויעל מעל ירושלים (בימי הבציר ש' 204 לפחה"ב). כה קמה לדממה הסערה אשר התחוללה מסוריא והשֹאה אשר כסתה את עין ארץ יהודה כלתה כענן ותלך, מבלי להשאיר אחריה פרעות ושמות גדולות.

אורי כן שלח הורקנוס מלאכים לרומא, לשחר פני הזקנים מושלי הארץ, כי יחדשו את ברית האהבה בין יהודה ורומא ולהתאונן רע באזניהם על מלך סוריא, אשר העיז לקחת מיהודה שלא במשפט את המבצר יפו עם החוף והעיר גזר עם עוד מקומות רבים ביהודה, למרות הדבר אשר שלחה רומא אל מלכי ארצות בריתה וממשלתה, כי לא יגעו ביהודה לרעה. ודרך זקני רומא בהליכות המדינות בימים ההם לעמוד לימין החלשים בריבם עם התקיפים מהם. מלבד זה חפצו זקני רומא להטיל אימה על בני בית המלוכה למשפחת הסילייקידים בסוריא ולהכניע את גאונם, על כי נועזו למרות פי רומא או גם להרעים פנים כנגדה. בגלל הדבר הזה נתקבלו צירי יהודה ברומא באהבה ורצון; דבריהם מצאו מסלות בלב רבי הכנסיה הרומית, וימסרו להם דבר הסינַט כתוב בספר גלוי אל סוריא: כי על אנטיוכוס להשיב את הערים, אשר שב ולקח מיהודה, כי אין לו המשפט להעביר צבאותיו דרך ארץ יהודה והיהודים לֹא יֵחָשְׁבו עוד כנתונים תחת עֹל מלכות סוריא (בערך ש' 203). כנראה קבל אנטיוכוס מוצא פי הסינט וימהר להקימו, כי היה אנוס להראות פנים שוחקות להורקנוס וּלְהֵרָאוֹת לו כאוהב, יען כי בימים ההם התעתד לעלות למלחמה על ממלכת הפרתים, אשר לפנים נחשבה לארץ ממלכת הסוריים-היונים לבית סילייקוס ואחרי כן פרקה עֹל סוריא מעל צוארה. עוד לפני עשר שנים החל לעשות מלחמה עם הפרתים אחיו הגדול דימיטריוס ניקטר, אך כשלה גבורתו במלחמה ויפל שבי בידי אָרְזַצֶּס מלך הפרתים ויהי עמו במשמר עשר שנים, ובעת ההיא עשה אנטיוכוס סידטס מלוכה על סוריא. זה האחרון קִוָּה, כי יהיה מְאֻשָׁר מאחיו וידו תמצא לחיל הפרתים, אבל גם ידע, כי לבצע דבר גדול כזה דרושה לו עזרת בעלי ברית נאמני רוח וַיֵהָפך מאויב לאוהב הורקנוס ויבקש עזרתו. ואנטיוכוס נשא פני היהודים בני בריתו ברצון וכבוד, ואחרי אשר גבר על אויבו במלחמה על יד הנהר צָב (Lykos) העמיד את מחנהו וישבות שני ימים רצופים בעבור היהודים, אשר יצאו בצבאותיו, אשר בקשו לנוח ביום השבת ולמחרתו ביום הראשון שחל בו אז חג השבועות.

אך ההצלחה אשר סרה מבית הסילייקידים בסוריא לא שבה עוד להאיר את פניה אליהם. אנטיוכוס נספה במלחמה הזאת ודימיטריוס ניקַטָר אחיו, אשר היה שבוי שנים רבות בידי מלך הפרתים יצא מבית האסורים למלוך בסוריא ולשבת על כסא אחיו, אשר נפל חלל במלחמה; אך גם טובו לא הוחיל וגדולתו היתה עד ארגיעה, כי מאסו בו הסוריים, אחרי היותו אסיר עני שנים רבות בארץ אויב, ויקימו לו לשטן לנשל אותו ממלכותו את אלכסנדר צֶבִּינַה בן אלכסנדר בלס ופהיזקון מלך מצרים עזרו. דימיטריוס נגף לפני צֶבּינה וימלט על נפשו אל אשתו קליאופטרה, אשר היתה נשואה גם לאחיו אנטיוכוס והיא יושבת בעכו, אך גם היא סגרה את ביתה לפניו וינס האֻמלל אל צור ושם נפל בידי מבקשי נפשו וימת מות נבל. גם בנו סילייקוס אשר התנשא למלוך מת בידי אמו קליאופטרה האשה המבישה. אז הגיעה המבוכה בסוריא למרום קצה, כי קליאופטרה הורגת בנה מבעלה הראשון קראה לבנה אשר ילדה מאנטיוכוס סידטס באתונה ותמליכהו על סוריא בשם אנטיוכוס השמיני גריפוס, אשר לו יאתה המלוכה על פי חק ומשפט ותחזק ידו על צבּינה, אשר הֻכה ומת באנטויכיא ותכון המלוכה בידו. אבל לא ארכו גם ימי ממלכתו, כי אחיו בן אמו אנטיוכוס קיזיקנוס (Antiochos IX Kyzikenos) קרא עליו מלחמה ויתאמץ להסב אליו את המלוכה. מדנים בין אחים, מעשי רצח וכל תועבה המה דברי ימי בני בית המלוכה להסילייקידים האחרונים. קליאופטרה המבישה אחרי הרגה את אחד מבניה, שמה מות בכוס אנטיוכוס גריפוס, אך הוא השקה אותה רוש ומות. שנים רבות לא שבה הארץ למנוחתה עד אשר נפלגה הממלכה והאחים חלקו ביניהם את נחלת אבותיהם.

בימים ההם מצא הורקנוס עז לו בתבוסת סוריא, להרחיב גבול יהודה, להרבות עזה ותפארתה ולהשיב לה את כבודה הראשון וגבולותיה בימי קדם. כמעט שב ממלחמות הפרתים, וַיַּתֵּר מוסרות השעבוד אל סוריא, אשר באה בו יהודה בימי מצור אנטיוכוס על ירושלים, ולא אבה עוד גם להיות בעל ברית סוריא אשר נמאסה בעיניו, אחרי כי סר כחה וגבורתה נשתה. בשנה ההיא (בש' 194 לפחה"ב) ערכו חברי בית דין הגדול אשר בירושלים ספר אל אחיהם בני קהלות יעקב אשר במצרים וביחוד אל הראש והראשון שבנכבדיהם השר יהודה אריסתובלוס, מזרע הכהנים הגדולים ואֹמן המלך, וידרשו כי גם הם יחֹגו את ימי חֲנֻכַּת הבית בהלל ותודה לה' על התשועה אשר עשה ה' לעמו, להצילם מידי מלכות יון הרשעה. בספר הזה יזכרו זקני ירושלים את פעל ה' ותשועתו, אשר עשה לעמו ישראל מיום היותו לגוי ויעמוד לו ביום צרה לשמור על סגלותיו וחמודותיו. בספר הזה רמזו זקני ירושלים אל אחיהם, אשר במצרים, כי נכון לפניהם, לקבל סדרי עבדת אלהים וחקי הדת אשר בירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, לְאַחֵד את עם ישראל בכל מקומות פזוריו לגוי אחד. אם עד העת ההיא הסתפק הורקנוס בהגן על גבולות יהודה, אך כאשר כשלה סוריא וגבורתה נשתה מצא און בנפשו גם להתגר בה למען הרחיב את גבול ארצו. משלש רוחות נפתחה אז הרעה על יהודה מהעמים בני הנכר היושבים על גבולותיה ושונאיה היושבים בקרב הארץ מצרים במעון: בני אדום בנגב והשמרונים בצפון הארץ ישבו בקרב בני יהודה כאויבי איש אנשי ביתו והם היו כקיר מבדיל בין יהודה והגליל, עד כי לא נתנו השמרונים עזי הנפש את אנשי הגליל, אשר עלו רגל שלש פעמים בשנה לבקר בבית ה' בירושלים, לעבור בדרך הקרובה בגבול שמרון, ובעבר הירדן מזרחה תקעו יתדם היונים צוררי יהודה ונכונים לצלעה. והורקנוס חשב מחשבה גדולה להשיב את כל הנפות האלה אל יהודה, למען חזק את הממלכה ולהסיר כל שטן ומשחית מלפניה ומאחריה בתוכה ובכל גבולותיה מסביב. אבל למפעל כביר כזה דרוש און ועצמת צבא גדול. ובראותו כי אזלת יד העם להוציא מפעלו למענהו וימצא לו עצה להרבות צבאותיו באנשי חיל שכירים בכסף, ואת ההון העתק לכלכלת החיל הגדול הזה ותת שכרו, לקח הורקנוס – כאשר ספרו אז – מהאוצר אשר מצא בקברי דוד המלך, אשר כנראה הטמינו שם אביו ואחיו משלל אויביהם להיות נכון לעזרת העם לעת מצוא. אחרי כבשו את העיר מדבא אשר בחבל הירדן מזרחה וכפר צמח (סַמָנַה) על יד ים טבריה (ים כנרת) תקע הורקנוס את מחנהו בקרבת שמרון ויסיע את חילו מול ערי שמרון, ותתך חמתו על שכם ומקדש הכותים על הר גרזים, אשר היה כקוץ מכאיב וסלון ממאיר להיהודים ויהרסם ויחרימם עד היסוד (כ"א כסלו 190 לפחה"ב), והיום ההוא אשר בו חרב המקדש על הר גרזים, אשר עמד על תלו בחטאו שלש מאות שנה, היה ליום זכרון ויום טוב “דלא למספד ולהתענאה ביה” (מגלת תענית פרק ט').

אחרי עשות הורקנוס שפטים בהשמרונים שם פניו בהאדומים. קְטַן-גוים זה, אף כי דל מאד במצוקותיו אשר התהפכו עליו ויעבוד חליפות מלכי אסיה ומוקדוניא ופעמים רבות גרש מארצו ונהדף ממקום שבתו על ידי בני נביות, בכל זאת עוד עמד ברשעתו ושנאת בני עשו היתה עוד שמורה בלבם אל בני יעקב; ובהיות יהודה למשסה ביום שבות זרים חילה, שסו האדומים את נגב הארץ וירחיבו את גבולם עד מָרֵשָׁה ואדרה עד חברון. הורקנוס ידע, כי די כח לו להחלישם לבלי יוכלו עוד הָרֵעַ לבני יהודה וישם מצור על מבצריהם אדרה ומרשה וגבל ויטל עליהם: אם לשאת את רגליהם לעזוב את הארץ או להתיהד ולהיות לעם אחד עם היהודים. ויֵאותו האדומים להתיהד וימולו בשר ערלתם וַיִסָפְחו על בית ישראל למראה עין. כה כלתה שנאת עולם אשר היתה בין שני האחים עשו ויעקב. האחים התאחדו לגוי אחד ורב עבד צעיר.

החדשה הזאת אשר עשה הורקנוס בדת ישראל ולשנות את טעמה הטוב לספח בני נכר אל עם ישראל בחזק יד, היתה לבאר צרה ומקור רעה רבה באחרית הימים. יוחנן הורקנוס היה הראשון בנשיאי ישראל, אשר לא נשא פני בני דת אחרת בארצו ויאנסם לְהִלָּוֵה אל דת ישראל “והגרים האלה היו קשים לישראל כספחת”. המעשה הזה אשר עשה הורקנוס, לא לפי רוח דת ישראל, להזניח בני עם אחר מאמונת אבותיהם אשר הסכינו בה מיום הִוָלְדָם, היה רע ומר בתוצאותיו; בני עשו ויעקב לא חֻבְּרו לשבת בשבת אחים והשנאה הנושנה חזרה ונעורה ברבות הימים. רומא ואדום תקעו כף לתת יהודה למשסה, ומאדום יצא יועץ בליעל חושב רעה על החשמונאים ועם יהודה כלו.

תוצאות כבוש ארץ אדום וְהִסָפֵּחַ האדומים על עם יהודה היתה מלחמה חדשה נגד העיר שמרון, אשר בעת ההיא ישבו בה ומסבותיה היונים מבני סוריא ומוקדוניא. הורקנוס הסיע את האדומים ממקום שבתם במרשה ויטעם על אדמת ישראל בקרבת שמרון. אך היונים התגרו בם ויצרו צעדיהם ומלכי סוריא: אנטיוכוס גריפוס וקיזיניקוס הסיתו אותם בהאדומים ויגורו מלחמות תמיד. קיזיניקוס הראה ביותר אותות שנאתו אל הורקנוס גדודיו פשטו כפעם בפעם ביהודה, לכדו ערים ומקומות על חוף הים ויעמידו מצב חילם ביפו.

ויהי כאשר שם הורקנוס מצור על שמרון בירת הכותים, אשר זדו להציק להאדומים מִמָּרֵשָׁה, אשר הביא נשיא יהודה ויושיבם במסבי העיר שמרון, ויארכו ימי המצור ויבנה דָיֵק וישפוך סוללה מסביב לעיר ויקף עליה ותהי מְסֻגֶּרֶת מאין יוצא ובא, עד כי תם כל אכל בעיר ולא יכלו הנצורים לעמוד מפני הרעב ויקראו אל המלך הצעיר אנטיוכוס קִיזִיקֶנּוֹס להושיעם ממצוקותיהם, וישמע את תחנתם ויעל שמרונה בחיל כבד, אך קִיזִיקֶנּוֹס נִגָּף במלחמת תנופה נגד אריסטובול בן הורקנוס הבכור, המצביא חיל המצור ביחד עם אחיו אנטיגונוס וינס מנוסת חרב עד בית שְׁאָן (Scythopolis). ובראות מלך סוריא כי כשלה גבורתו במלחמתו נגד היהודים ויקרא לעזרה אל תלמי השמיני לאַטורוס (Ptolomäus VIII Lathyros) המושל במצרים יחד עם עמו המלכה קליאופטרה; ולאטורוס, משנאתו את יהודי מצרים, חשב מחשבת נקם על אחיהם ביהודה וישמע לקול מלך סוריא וישלח ששת אלפים חלוצי צבא לקצות ביהודה ולהשחיתה; המלכה קליאופטרה המושלת ביחד עם בנה העידה בו לבל ילָחם ביהודה ותעוררהו לצאת בעקבות אבותיו המלכים התלמיים, אשר הטו חסד אל היהודים ויאהבום מישרים. ובהיות המלחמה הזאת למורת רוח להמלכה חשבה מחשבות, איך להדיח את בנה משאתו ובידיה תמכו שני בני חוניו הרביעי: חלקיה וחנניה שרי המדינה בחבל ארץ חוניון. עזרת מצרים היתה למלך סוריא ללא הועיל, כי גם בהחיל הזה עוד לא ערב לבו לעמוד בקשרי מלחמה על שדה המערכה נגד חיל יהודה ויבחר לשוט בארץ הנה והנה, לפשוט ידיו בגדודי יהודה ולעשות שמות בארץ וידמה, כי בזה יטיל אימתו על היהודים והשביתו את מצור שמרון ויעלו מעל העיר. אך גם עצתו זאת לא קמה; בני הורקנוס התאזרו עז ומבלי להרים את המצור מצאה ידם לארוב במסתרים על גדודי עם זר המחריב ארצם ויפלו עליהם פתאום ויחרידום ויכום מכה רבה ויבריחום ממקום המלחמה, ויֻגד בעם, כי נתבשר יוחנן הורקנוס, אשר בניו שגבו ישע במערכת המלחמה, כשרתו בקדש ביום הכפורים וישמע קול כקול שדי (בת קול) מן קדש הקדשים, קורא בלשון ארמית לאמר: “נצחו טליא דאזלי לאגחא קרבא לאנטויכיא”¹⁴ ויהי לנס, כי נודע הדבר, אשר ברגע השמע הדברים האלה מבית לפרכת גבר ישראל על אויביו. אנטיוכוס קיזיקנוס עזב את ארץ יהודה ויפקד שני שרי צבא קַלִימַנְדְרוֹס וְאֶפִּיקְרַטֵיס על אנשי חילו להתגרות ביהודה, אך גם ידיהם לא עשו תושיה. קלימנדרוס נפל בחרב היהודים במלחמה ואפיקרטיס ראה כי ייגע בדי ריק וַיִּפָּת לבו לקחת מתן בסתר ויסגר אל היהודים את בית שאן ובנותיה וכל הערים, אשר בעמק יזרעאל עם כל הערים אשר על חבל הארץ עד הר הכרמל, אשר עד היום ההוא משלו שם היונים או הסוריים, אז נתנה פקֻדה נמרצה אל בני הנכר יושבי חבל הארץ ההיא, כי יעשו כמעשה האדומים להתיהד ולהיות לעם אחד עם היהודים, כאשר עשו האדומים, או לעזוב משכנותיהם ולצאת מן הארץ. והימים האלה (ט"ו וט"ז בסיון בש' 180 לפחה"ב), אשר בהם “גלו אנשי בית שאן ואנשי בקעה (עמק יזרעאל)” ותשב הארץ ליהודה, נזכרים במגלת תענית (פ"ג) כימים טובים לזכר עולם.

ויהי כראות נצורי שמרון, כי בשו ממבטם על חיל סוריא ומצרים ותקותם לְהִוָשַׁע בישע ימין עם זר עלתה בתהו. ומאין כח עוד לנשוא ולסבול חרפת רעב במצור, וַיִּכָּנְעו מפני היהודים ויפתחו שערי עירם, והורקנוס שחת הפעם באף רחמיו, ומחפצו לעשות נקמות בגוי שונא עמו משנות דור ודור או מיראתו לבל תוסיף שמרון להיות שנית לצור מכשול ליהודה, צוה לנתוש ולנתוץ את כל העיר מבלי להשאיר בה אבן על אבן ולאבד כל זכר לה, ויחפור בה ברכות מים עם חפירות ושוחות ויעות פניה וַתִּקָּרֵא מני אז בפי היהודים בשם: עיר נברכתא (עיר הברכות). ונס יום מפלת שמרון (כ"ה מרחשון 179 לפחה"ב) היה ליום זכרון ויום טוב (מגלת תענית פ"ה).

כה השלים יוחנן הורקנוס את כל חשק החשמונאים וחפץ לבם ביהודה ויכל את אשר החלו לעשות ברוחם הכביר וגבורת לבם וישת עטרת הוד ונצח על פעלם. יהודה שמה פדות לנפשה ותצא משעבוד לגאלה שלמה, פרקה עֹל זרים ותשב לבטח בגבולות ארצה באין מחריד, נשאה ראשה בעז וחיל ככל אדירי העמים שכניה, הכריעה תחתיה את צריה: הסוריים, האדומים והשמרונים ותהי הָרְוָחָה לעם ישראל מן המועקה אשר שמו במתניו ימים רבים ורעים. כמעט נראה אשר שבו לישראל הימים הטובים והמאֻשרים בימי דוד ושלמה בנו. ישועות נעשו בארץ וישראל עשה חיל ותהי ידו בערף אויביו. השנאה הקדומה בין ישראל ואדום, המדנים בין אחים יעקב ועשו ספו תמו וישובו להיות אחים תואמים ויהיו לעם אחד. מואב בת ארנון שלחה בר אל מושל יהודה, אל הר בת ציון, עם יהודה שכן על גדות הירדן ועל מפרצות ים הגדול ויפרוש מטות כנפי ממשלתו על דרכים ונתיבות עולם, אשר שם תעבורנה ארחות כנעני ארץ, הנושאות מרכֻלְתָן ממצרים לסוריא ואסיא הקטנה. גם בזה האירה ההצלחה את פניה לנשיא יהודה, כי עיניו ראו ברעה אשר מצאה את אויבו תלמי לאטורוס מושל מצרים. אמו המלכה קליאופטרה המושלת עמו יחדו בארץ לא יכלה נשוא את תהפוכותיו ועלילותיו למרות עיני כבודה ותסת בו את עם מצרים, עד כי גרַש מאלכסנדריא (178 לפחה"ב) וינס באניה אל האי קפריסין (Cypern) ותשלח קליאופטרה אמו גדוד חיל אחריו לתפשו; אך אנשי החיל בגדו באמו וישיתו ידם עם הבן הקם באמו, אז גדודי היהודים באלכסנדריא עם מצביאיהם הכהנים בני חוניו חלקיה וחנניה שרי המדינה חוניון זכרו את הברית והחסד אשר שמרה המלכה ליהודי אלכסנדריא ויתגברו על תלמי לאטורוס ויגרשוהו גם מהאי קפריסין. כה עשו חיל יהודי מצרים וירושלים ושכם אחד עבדו לחזק את האֻמה הישראלית ויצליחו ויעצמו מאד. מאליו מובן, כי כשמעון אביו, התיך גם יוחנן-הורקנוס מטבעות וגם כן בכתבת מאותיות עברית הקדומה או כתב שמרוני, אך לא הִצְטַיֵן במדת הענוה כאביו, אשר ברח מן הכבוד ולא התגדר בעטרה שעטרה לו אֻמתו ולא חקק גם את שמו על מטבעותיו; כי הוא – יוחנן-הורקנוס – טבע את שמו ומעלת נשיאותו על מטבעותיו בהכתבת: “יוחנן הכהן הגדול”. על מטבעות אחדות נמצאו מלבד שמו גם המלות: “וחבר היהודים”, לאמר, כי על פי חפץ העם והעז אשר נתן הוא בידו יטביע המטבעות האלה. ישנן גם מטבעות אחדות אשר עליהן נמצאה הכתבת: “יוחנן כהן גדול וראש חבר היהודים”. הציור על מטבעות איננו חבצלת כעל מטבעות אביו שמעון, כי אם דמות קרן הפוך, כאשר עשו כן מלכי מוקדוניא.

בימי ממשלת הורקנוס האחרונים נראה חפצו ונטיתו להרבות כבוד מלכותו ותקף עזו, בהרחיבו גבול ארצו והוסף אמץ וחסן מדיני. כנראה נתן גם הוא עיניו בקצות הארץ על הדרך העולה דמשקה, לכבוש את יְטור (Ituräa) אשר בקרן מזרחית צפונית יהודה, המחשבה אשר יצאה לפעלת אדם על ידי בניו אחריו. אך לא לעולם חסן והמנוחה השלמה אשר דִמָה הורקנוס לתת לעמו היתה עד ארגיעה, תנועה כבירה התחוללה בקרב הארץ פנימה והוא לא עצר כח להשכיח שאונה והמונה עד כי קרב קצו וימת. התנועה הזאת, המצערה בראשיתה, התגברה בסערת חמה ותנוע ארץ יהודה תחתיה ותרעש ותתגעש, עד כי הבנין

הגדול אשר עמלו ידי בוניו החשמונאים בו חשב לנפול תחתיו. עוד הפעם נראה החזיון אשר בדברי ימי ישראל בימי המלכים הראשונים לבית דוד, כי בהגיע העם אל מרום עֻזו, לא יעצר כח להחזיק מעמד בשיא חסנו בתקפו וגבורתו המדינית לארך ימים.

____________

דברי ימי הדור של יוחנן הורקנוס והחשמונאים אשר לפניו, ושטף המאורעות המדיניים אשר כמים כבירים שטפו ועברו ביהודה, שפכו רוחם על אדירי יהודה ויתנו אותותם אותות על כל פנות עם, עוררו כחות בינתו ויפתחו את לבבו להתבונן על מעלות רוחו ורגשות נפשו. חמשים שנות עמל מִנו להעם, חמשים שנות מלחמה ונפתולי-אלהים אשר נפתל עם עמים רבים; פעם כרע רבץ ופעם התגבר על אויביו ותורם ימינו נוראות, וּבְהֵאָבְקוֹ עם העמים שכניו הכיר ערכו וידע נפשו וערך העמים אוהביו ואויביו עם ארחות חייהם ומעלות רוחם גם הם ויחדל עם יהודה מהיות עם לבדד שוכן. בהחרות אשר קנה לו עם יהודה בדי עמל ושפך דם רב, קנה גם הדעת, לתַכֵּן רוח עמים אחרים וידע, כי טוב לאחוז בשלו מבלי להניח ידו מכל טוב ונעם המדות המתוקנות אשר לעמים אחרים, כי זה כל תהלתו להוציא יקר מזולל, למאוס ברע ולבחור בטוב ולקבל את הטוב והנאה המסכים ומתאים אל חיי היהודים והיהדות. אם לראשונה מאסו טובי העם וישקצו כל מעשה וכל מנהג אשר מהיונים מוצאו, נפקחו עתה עיניהם לראות, כי נמצאו גם בהם דברים טובים וילמדו דעת משכניהם, לא לבד תכסיסי מלחמה, דעת דרכי הקרב ובנין מבצרים, כי אם גם כל מלאכת מחשבת ועבדת השלום עם העסק בישובו של עולם. החשמונאים טבעו מטבעותיהם ויבנו בניניהם כחותם תכנית מטבעות היונים ובניניהם ויוסיפו עליהם חן והוד, ככל אשר הורם טוב טעמם ודעתם חקי היופי והנעימות. בתבנית היכלי היונים בנו החשמונאים ארמון נהדר בירושלים על גבעה נשאה ממערב הר הבית ויחברו אותו אליו בגשר נטוי על הגיא אשר בינותם, ולפני הארמון ככר גדול עם טורי עמודים אשר נקרא בשם קְסִיסתוס (Xystos) לאספות העם, בקרבת העמק המפריד את המקדש מהעיר העליונה. מהככר קסיסתוס היה גשר נטוי דרך בו יעברו אל השער המערבי בקצה העזרה אשר בהמקדש¹⁵: גם בנין גדול לבית ועד יועצי העם היה בנוי בעיר העליונה בטעם חכמי חרשים היונים ושם נמצא אוצר הכתבים העתיקים אשר לממלכת יהודה. יוחנן-הורקנוס בנה בנין נאדר ונחמד למראה למצבת זכרון על קברות אבותיו במודעים ויבנהו בטוב טעם היונים מאבן שיש לבנה ומרוטה עד היות לה ברק, ומסביב להבנין המפואר ההוא עמדו טורי עמודי-פאר מעשה ידי אמן עם תבנית כל כלי נשק ואניות מלחמה מחֻקה עליהם ושמונה פארי-עמודים קצוצי פאה התנשאו על הבנין לאות שני ראשי בית החשמונאים: יוחנן ומתתיהו וחמשת האחים הגבורים. והארמון מצבת זכרון על קבורת החשמונאים התנוסס בשיא חסנו, עד כי נשקף אל פני הים מרחוק.

אך יתר רב מאשר קבלו היהודים מהעמים המשכילים שכניהם שקדו לשמור על רכושם הרוחני, ולנצור כבבת עינם מורשת אבותם מימי עולם. הלשון העברית, אשר כמעט נכרתה מפיהם, כאשר ירדו בבלה ואחרי כן בהיות להם שיח ושיג עם העמים שכניהם וידברו ארמית בביתם ובכל חפצי החיים, הלשון העברית חדשה נעוריה ותשב שנית להיות שפה מדברת בפי עמה כבראשונה, ואף כי שֻׁנָה תארה ברבות הימים, לא סר טעמה הטוב וריחה לא נמר. ותיקר מעלת השפה הזאת בעיני העם, בגלל ספרי-קדש הכתובים בה: אלה הספרים אשר בם מצאו תנחומות אלהי ישעם בימי צר ומצוקה ואשר חדשו בקרבם רוח נכון תחת רוח כהה, הספרים הקדושים נשמת העם וחמדת רוחו אשר הציל ממשחית בימי עֹני ורדיפות נוראות. כאמוּר למעלה נעשו המטבעות בכתובות עבריות וגם כתבי אמנה, שטרות ותעודות נכתבו בעברית¹⁶. כן היתה השפה הקדושה שגורה בפי העם וימהרו לדבר בה ככל העולה על רוחם. ואם גס אספה העברית אל קרבה מבטאים, מלות ונאֻמים מן הארמית והיונית, הראתה לדעת כי כחה חדש עמה להפרות ולהרבות אוצר אוצר מליה ומבטאיה בשרשים רבים, אשר מחדש באו אליה ותטביע את חותם תכניתה עליהם ותעש את הבטויים הזרים האלה כתפארת שרשיה למראה פניהם, ותשוב ותחיה השפה העתיקה ותפרח ותגמול פרי חמד וַתִּקָּרֵא מני אז בשם “לשון עברית החדשה” (לשון המשנה). רק בזה שֻׁנה טעמה מטעמה מלפנים, כי הסגנון העמוק והרם במליצותיו הנשגבות, לבש עתה טעם זקנים לדבר בשום שכל מפֹרש באין מעצור. אך ראשי העם, זקניו ונשיאיו ידעו גם לשון יונית; כי היתה השפה הזאת המתהלכת במקום גדולים, בה לקחו היהודים דברים עם מלכי סוריא ובה דברו מלאכיהם אשר שלחו לזקני רומא כפעם בפעם לחדש דברי הברית והשלום. בעת ההיא רבו גם היהודים אשר נקראו בשמות היונים וארחות עמים אחרים ויפיפיותו של יפת מצאו מסלות אל אהלי שם.

הרוח אשר לבש את העם בהתעוררו לחיים חדשים, צרר בכנפיו גם את סופרי הזמן, חכמיו ונושאי דגל היהדות ויטביע חותמו על סִפְרַת הדור ההוא. חדלה נעימת המליצה הנבואית ונאלמו בנות-השיר: ובכל הדור ההוא והתקופות שלאחריו לא נמצא עוד מושבים בשבט סופר במשל ומליצה ומלבישים בחידות ילדי רוחם והגות לבם; תחת שירי ישועות ומזמורי תהלות, הכינו סופרי הדור את לבם לספר לדור נולד בשפה ברורה דברי ימי עמם, המאורעות והגבורות והתשועות אשר נעשו בארץ; דעת העתים אשר עברו על עמם היה הענין האחד אשר לקח לבות סופרי העם בימים ההם, ויותר שנראו אותות הזמן ורושמי המעשים בהליכות המדינות על שפת העם, ארחות חייו וילדי רוחו נראם ברגשות לבבו לדת ואמונה. אמנם בדרך אמונה הלכו החשמונאים הראשונים ובשם אלהיהם דגלו. האור החדש – אור תורה זכה וצרופה – אשר האירו הסופרים על ציון, האיר נתיב ליונתן החשמונאי והבאים אחריו, הוא היה חסן ישועתם ובו שגבו ישע לחרף מערכות אויב, להתגבר על הסוריים, להחרים מקרב ישראל את הבוגדים עוכרי שאר עמם מרשיעי ברית קדש; בשם הדת עשו מלחמה את האדומים ויהפכו צור חרבם על השמרונים לבצור רוחם הקשה ולהחריב את מקדשם על הר גרזים. גם הימים אשר בהם נעשו התשועות בישראל נקדשו בקדושת הדת, וקימו וקבלו היהודים עליהם לעשותם לימי זכרון ותודה והלל לאלהים עושה נפלאות גדולות לבדו כימי חנכת הבית וטהרתו בזמנו של יהודה המכבי. כל המעשים האלה מעידים על התרוממות רוח העם והתגברות רגש הדת, התגברות היהדות על מציקיה וצריה. והקנאה הגדולה אשר קנאו לדת ואמונה הטתה אותם לפעמים ממעגלי יֹשר לעשות משגה ומדחה ומעשים זרים לרוח היהדות הצרופה, כמעשה הורקנוס לעמוס תורת ישראל על האדומים וליהדם בחזקת היד. אבל לא ארכו הימים ועקבות הצרוף וְהַלִּבון נראו בהלך רוח טוּבי העם ודעת עצם הדת לטֹהר התבכרה, במדה הזאת אשר נפקחו עיני העם ונתבשלה דעתו לשפוט ולהבין את המעשים בקרבו ומסביבו. זכר העם, כי גם הארץ נתן ה' לבני אדם ובדעתו את החיים בא לכלל דעה והבדלה, בקרת ובחינה בדברי אמונה ודעת אלהים בארץ.

מן כל בני העם, היו רק החסידים הראשונים אשר הרקיעו שחקים ויתחסדו עד למאד, נזורו אחור ממפעלות העם והמעשים הנעשים בימים ההם לבל ישעו בדברי חֹל – דברי בני האדם על האדמה; בחרו לשכון בדד רחוקים מתשואות קריה והמון ושאון החיים ויתבודדו במגורם, למען התהלך בחקר לבם וחזון רוחם. החסידים הראשונים האלה, אשר נבדלו מן העם ובמסתרים שמרו משמרת התורה והמצוה, נוסדו לאגדה אחת ויבנו אגֻדתם, בתקנם תקנות צדיקים ומנהגים טובים וישרים מן מנהגי כל העם ויחיו על פי חזון לבם ויקראו לחבר-החסידים הזה בשם חדש: אַסְיִיִם (Essaer). אך גם לא כל החסידים היתה רוחם נוחה ממעשי הנבדלים האלה, הפורשים מן הצבור, ומונעים עצמם מעשות טוב לעמם וארץ נחלתם; רוב החסידים באמת שפטו מישרים: כי גם בהתהלך איש את האלהים ובהרבותו את צדקתו בדברים שבינו לבין קונו, עוד לא יצא ידי חובתו באמת ותמים, אם לא ישית ידו להיות עמל עם הצבור, לתת נפשו על עבודת עמו וארצו, ויעשה כל מה שבכחו ליסד שלום המדינה וטוב האזרחים בני אֻמתו ואמונתו. אז נפלגה מפלגה החסידים ויפרד ממנה חבר-אנשים, אשר עם חסידותם בדברים שבין אדם למקום הרבו לדאוג לשלום האֻמה ולהושיעה בכל נפשם ומאדם. ומספר אנשי המפלגה האחרונה הזאת עלה למעלה ראש ויקָראו בשם “פרושים” (Pharisaer). אולם גם אלה, אשר היו בהמשך העת רוב מנין ובנין העם כלו, גם הם שגו בהפרזתם על מדת הקנאה לדת והאמונה. לבם ונפשם היו להנחיל לבני עמם בדור נולד את כל דברי היהדות כאשר נחלו הם מאבותיהם. את כל מעשי העם בקרבו, הליכותיו מבית ועלילותיו בדברי המדינות מחוץ, שקלו במשקלת הדת ובפלס התורה והמצוה ועל פיהם יהיו נחתכים כל מעשה וענין נכבד, כל רעיון והתעוררות לאומית בחיי האֻמה הישראלית. בההשקפה הזאת לא מצאו נחת ראשי העם, אצילי בני ישראל, שרי הצבא ומכלכלים במשפט דברי המדינה בעתותי השלום והמלחמה. המה ראו ונוכחו, כי לֹא בְאַמַת הרגש הדת והאמונה יִמַּדּו דרכי המשרה ודברי המדינה. כי הדת היא יתד תקועה במקום נאמן מבלי למוש ממקומה, ודברי המדינות והנהגת האֻמה וכלכלתה וכל פעֻלותיה בדברים שבינה לבין אֻמות העולם, מתהפכים כחומר חותם, כרוח ישנו גם הם הליכותיהם ופניהם, אל כל המקום אשר משם נראה טובת העם ותועלתו בזמנים שונים. אז קמה בעם מִפְלַגָה שלישית בשם: “צָדוּקִים” (Saducaer). המה לא בגדו בדת ולא סרו מאחרי תורת משה, אך הותירו לטובה את חפצי האֻמה ומשאלות הזמן על דברי הדת ועניניה. משלשת המפלגות: אסיים, פרושים וצדוקים שפכו רוחם על עמם רק השתים האחרונות ורושמם ניכר על פני כל המעשים בקרב עם יהודה בדורות ההם. בדברי ריבות אשר בין הפרושים והצדוקים נקרעה ממלכת יהודה לקרעים ותרבינה בה הפרצות לאין מרפא. פעולת האסיים לא נראתה על פני העם ורק בסוף ימי פרק הזמן שאנו עוסקים בו עתה מצאה ידם לָסל מסלה לדעותיהם אל הקהל הגדול, כאשר נראה במרוצת דברי הימים ההם. העת אשר חוללה פלגות המפלגות האלה קשה מאד להגביל בצמצום, כי מי יודע דרך הרוח ואיזה עין תראה הִוָּלֵד ההגיון בלב הוגה דעות. לדעת אחד מיודעי העתים (יוסף בן מתתיהו בקדמוניות XIII ה' ט') החלו לְהִגָּלוֹת וּלְהֵרָאוֹת הפלגות בעם בימי יונתן החשמונאי, חיש קל כאשר הונח להם מעט מאויביהם מסביב. אך אז היתה צמיחת ההתפלגות ותגדל ותגאה ותתפתח בימי יוחנן הורקנוס.

באמת לא נכון השם מִפְלַגָה להפרושים, כי אחריהם נטו רוב העם והמונו והמה היו רוב מנין ובנין בבית יהודה כאמור למעלה, ונקראו בשם מִפְלַגָה רק בערכם על הצדוקים והאסיים והתנגדותם להם. השם פרושים נתן להם על כי היו מְפָרְשִׁים ומבארים את דברי התורה על פי שיטתם המיוחדת להם, לבדם ועל פי פֵרושי התורה המקֻבלים באֻמה הוציאו חקים ודינים שונים. הפרושים היו יודעי התורה ועוסקיה ובשם חברים נקראו לעמת הנבערים מדעת התורה – בני עם הארץ. הפרושים הניחו יסוד מוסד לשיטתם בכל מעשיהם ועניניהם, הלך רוחם ומחשבותיהם, כי קיום היהדות – התורה ומנהגי העם מקדם קדמתה היה יהיו לקו ומשקלת אל מעשי הגוי כלו ופעֻלות איש איש לבדו. כל הנוטים מדברי התורה והחקים כמלא השערה נחשבו להם כבוגדים וזועמי ברית קדש. על דברת הצדוקים, כי משקל אחר ומדה אחרת לדברי המדינות מאשר לדברי הדת והאמונה, כי אם תכלכל ממשלה את דבריה רק על פי משפט הדת אז ימוטו מוסדות הממשלה ותרב העזובה בארץ, ענו ואמרו הפרושים, כי לא בחיק איש יוטל גורל העם, ואך מה' יצא כל משפטו, כי שקר תשועת אדם לישועה ועתותי היחידים והאֻמה כלה ביד ה' המה. אך בכל אשר חרצו הפרושים את משפטם, כי רוח ה' נוהג בכל מעשה ופעל תחת השמים היה דברם לאמר: “כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. ובחכמתו העליונה נתן ה' לבני אדם חפש הבחירה, לבחור בטוב ולמאוס ברע וכל מעשי בני האדם מסורים בידי בחירתו החפשית לעשות או לחדל. ההשקפה השניה בדרבי ההשגחה העליונה ובלמודי השכר והענש, אשר החזיקו בה הפרושים, נכונה להשיב תשובה על שאלת הצדוקים: אם לא לפי מפעלו יראה אדם פרי עמלו ואם לא לפי מעשיה תכונן הצלחת האומה כלה איה אפוא צדקת ה' ומשפטיו עם תבל ויושבי בה? הלא עינינו הרואות צדיקים אובדים בצדקתם ורשעים מאריכים ברשעתם? התשובה על השאלה הזאת מצאו הפרושים בהאמונה: בהשארת הנפש – כדברי רעי איוב – ותחית המתים. צדקת ה' ויֹשר משפטו יִגָּלו אחרי מות הארם בשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה, כי שם צוה ה' את הברכה שכר טוב לצדיק בצדקתו וענש רע לרשע כרשעתו; כי יש יום לה' בו יקיצו ישני עפר, יחיו מתי ארץ להביאם במשפט על מפעלות בני האדם על האדמה, להנחיל טוב לצדיקים ולהשיא משא עונם על הרשעים: “אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ודראון עולם”, ככל האמור בספר חזיונות דניאל.

אולם חלוקי הדעות וההשקפות בדברים המסורים אל הלב והמחשבה לא היה כחם גדול לחלק את העם לשתי מפלגות מתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. הדבר אשר הביא את ההתפלגות וההתנגדות אל מרום קצה היא דעת הפרושים בהתורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, בתכונת התורה ואופן קיום מצותיה. מלבד המצות הכתובות בתורה נמצאו בעם מנהגים ודינים נהוגים באומה מימות עולם ומקדם קדמתה באין צווי או אזהרה מפרש עליהם בדברי התורה על פי משמעות הכתובים. המנהגים והדינים הקדומים האלה נתיחסו אל המורים הגדולים הסופרים “ואנשי כנסת הגדולה”, לאמר, כי עזרא הסופר עם ראשי אבות כנסת ישראל אִזְּנו, חקרו ויתקנו את דברי דת ודין האלה. החקים והמנהגים האלה היו נקראים בשם “דברי סופרים”, נעשים מכל בני בית ישראל, נזכרים בלב העם כלו ויגדלו עמו ועל ידי הגזרות והשמדות, התשועות והנפלאות שֹרָשו עוד יותר עמוק מאד בלבות בני העם, ויתנו נפשם עליהם ולא חשך את רכושו וחייו מתת כפר בעדם. מסירת הנפש בעד קדשי הדת וחזון לבם, התקוממות והתנגדות זועמי ברית קדש נגד היהדות הַמְקֻבֶּלֶת באֻמה, לעג השאננים ובעלי הנאה, אשר חפצם היה לראות עולמם בחייהם ולהתעדן על מנעמי החיים כל אלה עוד הוסיפו להחזיק את התמימים והחרדים בְמָעֻזם, כי יחזיקו בכל חק ומנהג אשר התנחלו בקרב העם מימות עולם ודורות עולמים. ביתר שאת ועז נראה, כי היו חרדים על קדושת היכל הקדש, אשר באו בו פריצים מבני עמם ויחללוהו, וזרים בני אל נכר ויטמאוהו בחמה וקצף גדול ועליו נגלתה זרוע ה' ונפלאותיו, לְחַטְאו ולטהרו, לחנכו ולקדשו. המקדש היה יקר להעם כבבת עינם ואותו שמרו מתת לנגוע בו דבר אשר לא טהור לְהַחֵלו. בגלל הדבר הזה הרבו הפרושים בסייגים וגדרים בדיני הטֻמאה והטהרה להכהנים והלוים וירבו לעשות משמרת למשמרת הקדש והמקדש.

אמנם במעשי המצות ודקדוקיהן או התמימות החיצונית לא הסתפקו הפרושים ויקרו להם יתר רב תורת המדות וחובות הלבבות. הפרושים היו מְצֻיָנִים במדות: הצניעות, במוסר, היו רודפי צדק, ממעטים בתענוגי עולם הזה, מושלים ברוחם, כובשים את יצרם, עושי טוב בעמם, דוברי שלום לכל איש ורצוים לרוב אחיהם. הם לא מאסו את החיים וחמודותיהם, אך בעד אמונתם ואֻמתם היה הנקל להם לתת כל הון ביתם ונפשם. גם בשבתם על כסא דין לחרוץ משפט מות על רשע ופושע, זכרו רחמים בדין, לא דנו דין רשע אשר השחית דרכו ויפרע מוסר, כי אם ראו בו אדם אשר עשה חטא על פי יצרו הרע בהיותו בשר ולא רוח. אחד מראשי הפרושים בימים ההם, יהושע בן פרחיה, אשר הוא ורעהו נִתאי הארבלי חיו בימי יוחנן הורקנוס הורה לתלמידיו הדעות היקרות הכלולות בהדברים אשר היו שגורים בפיו לאמר: “עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבַר וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת”. בגלל אשר היו הפרושים מחזיקים בדיני התורה וחקיה והיותם נוחים לבריות ומצֻיָּנים במדות טובות דבק בם כל העם ויטו און לכל דבריהם וכל בני העם מקצה תמכו בידיהם בכל עת מצוא. באנשי הַמִּפְלַגָה הזאת נמנו הכהנים יראי ה', תופשי התורה, בעלי המשרה במדינה, במערכות בתי דין ובעלי פקֻדות הדת. כל ממשלת הארץ וכל פקֻדות העבדה בבית המקדש היו בידי הפרושים.

ומעלת הפרושים רמה ביותר ויגדל כבודם בעיני בני העם, כי הם לבדם היו למודי דת ודין, המורים לצדקה בקרב עמם ומפיהם יצאה תורת אמת לכל דורשי דבר ה'. ללא צדק חרפו אותם משנאיהם בשמות הקלון לאמר: “קורצי עין וחנפי לב”, ושקר בזו להם, כי באמת היו הפרושים מיקירי יהודה ואנשי לב, אשר נשאו נפשם אל כל טוב מרום ונשא בארחות חייהם ובהליכותיהם בדרכי היהדות הצרופה. העם כלו לֹא יֻכֶּה בסנורים לבל יראה את עלילות מוריו, וגם מושלי העם הפקידו בידי הפרושים משרות גדולות ונכבדות בשלטון המדינה ולא בשו כי בטחו בם. אולת היא לחרוץ משפט על מִפְלַגָה, אשר עליה נשען כל בנין האֻמה. כי חבריה רֻבָּם ככלם היו חנפי לב וצבועים. באחרית הימים אמנם יצאו מקרבם מתי מספר אשר שמו צדקתם רמיה וישאוה למסוה על פניהם לכסות על הות רוחם. אך הם הלא כנגע בבית ישראל נראו להפרושים בעצמם “וחסיד שוטה ומכות פרושין כרשע ערום נחשבו להם למבלי עולם”, נתנום לשמצה בקרב עמם ויקראו להם: “פרושים-צבועים, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס” ויהתלו בם ובמעשיהם לאמר, כי בשבעה דרכים נבדלו מן הפרושים באמת¹⁷. גם מתנגדיהם הצדוקים הגידו את תהלתם על היותם ממעטים בתענוגים, אך נדו להם ויאמרו: “הפרושים מענים נפשם ונושאים משא החקים לעיפה לשם ה' בעולם הזה; אבל מי יודע אם ימצאו גמול להם בעד עמלם בעולם הבא”.

המפלגה, אשר התפרדה מעל הפרושים ותעמוד ממול פניהם כשן סלע מצוק, מפלגת הצדוקים, שמה כל מעינה לסל מסלה לחפצי עמם בדברי המדינה, לאֹשר החברה בארץ, בכלכל דברי הממלכה ברוח משפט. הצדוקים שמו עינם ולבם אל כל חפצי האֻמה בארץ מתחת ולא גברו לאמונה ודת וכל דברי הרוח בשמים ממעל. בני המפלגה הזאת היו בני מרום העם ואציליו: גבורי מלחמה, שרי הצבא, חכמי-מדינה ויודעי העתים יועצי הממשלה אשר עשו עֹשר ושם-תהלה. מקרב המפלגה הזאת יצאו כל אלה, אשר שֻׁלְחו בתור מלאכי-גוי יהודה אל חצרות המלכים ואדירי המושלים בימים ההם. שם למדו דעת משפטי ארצות נכריות וגוייהן, דברי המדינות וחן ונעם השוררים במערכות חצרות המושלים ותערב להם חברת בני העמים ההם ויפתחו את לבם אל דעות והשקפות החיים, אשר התהלכו בקרב משכילי הגוים בימים ההם. לבטח היו בני המפלגה הזאת הקרובים לבית החשמונאים והעמוד הימיני אשר עליו נשען כל כבוד ביתם, כי נאמנה רוחם אתם וילחמו מלחמותיהם והם לקחו דברים ויבאו במשא ומתן עם העמים בעלי ריבם להשבית מלחמות ולעשות שלום או לכרות ברית מגן ותגרה. ביניהם נמצאו גם שרידי הפריצים ממרשיעי ברית המתיַוְנים, אשר פסחו על שתי הסעפים, אשר מנטותם אחרי ההנאות העוברות ותאותם להתעדן בחיים נעימים בעולם הזה, מלאם לבם לבגוד בעמם ולשית יד עם מלכי סוריא העריצים. השם צדוקים בא להם מאחד מראשיהם אשר שמו היה “צדוק”. האשר המדיני והצלחת העם ברכישת הקנינים החומריים היו נכבדים להצדוקים מדברי היהדות וחקי התורה האלהית. האהבה לעמם וארצם בערה בלבם כשלהבת יה, ואהבת התורה וחקותיה היתה שניה לה במעלה. כחכמים בעלי נסיון שפטו מישרים, כי בהבטחון על ה' לבד ובהעשות מצותיו, עוד לא יהיה טוב העם בידו ועוד לא יוכל להחזיק מעמד ולקום חפשי על אדמתו, מבלי להביא צוארו בעל זרים, אם ידיו תרפינה מעשות תושיה והוסף אֹמץ וחסן מדיני לממלכה יהודה הצעירה. ויקימו להם הצדוקים יסוד מוסד לתורתם הדעות האלה: על כל בני האומה להיות שלמים בגופם ונפשם, לאמץ כחם ולהרבות כשרונם; לא נכון לסגת אחור מכל מפעל מדיני: מכרות ברית שלום או מעשות מלחמה רק בגלל הדבר, כי בהמפעל הזה קשור בטול או מניעה מעשות אחת ממצות הדת וחקותיה; לפי דעתם נתן ה' את הארץ לבני האדם, ובכל היותו יודע את כל המעשים במרחבי הבריאה כלה ומכלכלם כחפצו, הנה עזב את הארץ ביד האדם, לו מסר את הבחירה השלמה ומפרי מעלליו – הטובים או הרעים – יאכל ישבע כל איש, ואך אולת ורעה רבה היא, כי יאסוף איש ידיו אל חיקו וישליך כל יהבו על הגזרה העליונה ויאמר, כי האלהים לבדו יעשה כל למענהו יפה בעתו; המעשים הטובים והרעים אשר יעשו בני האדם המה מְסַבְבֵי הַסִבוֹת – הטובות או הרעות אשר תמצאנה אותם, לכל מצוה – מפעל טוב – מתן שכרה בצדה ובעקב כל חטאת כרוך הענש, ולמותר היא האמונה בתחית המתים והמשפט החרוץ על כל איש בעולם הבא הוא עולם התחיה. אמנם לא כפרו הצדוקים בהשארת הנפש, אבל כפרו בדינו של עולם הנשמות ובשכר וענש אחר המות. – בהיות הצדוקים אוהבי חיים לראות טובם בעולמם, כבד עליהם מנשוא על חקי הדת הרבים; אלה החקים שמו מועקה במתניהם, וככבד אבן הכבידו עליהם מבלי צאת ובא בכל אשר נשא אותם רוח חפצם, ולמלט נפשם מהמשא הכבד הזה כחשו בקדושת החקים האלה ויפרקו עלם מעל צואריהם. למען תת גבול וערך אל המצות והאזהרות, להעריך ערכם, למען דעת מה לעשות ומה לחדל הציבו להם הכלל הגדול הזה: רק המצות והאזהרות אשר באו מפֹרשות בחמשת ספרי התורה על פי משה, הנה לבדן נחשבות לחובה על כל בן ישראל לקימן, ולשמרן, אך כל המצות והחקים שלא באו מפֹרש בשפה ברורה בספר התורה, כי אם יסודתם בקבלה ומָסרֶת, במנהגי ימי קדם, בתקנות הכנסיות ובתי דין הגדולים, לכל אלה אין משפט קדש כחקי התורה ואיש ישראל העובר עליהם לא יאשם. ובכל אשר כפרו בקבלה ומסרת לא נמנעו גם הם לבאר מצות וחקים על פי כללים מקֻבלים ומסורים להם בבאור דברי התורה שבכתב¹⁸.

מן הדברים הרבים, אשר נפלגו הצדוקים והפרושים, נראה כי כלם נסבו על שלשת הצירים האלה: בעצם המשפטים, החיוב והפטור ותהלוכות המשפט בבתי הדינים; בקצב העונשים על פי חמר מדת הדין; במצות המעשיות וביחוד בסדר עבֹדת אלהים בבית המקדש ודיני טומאה וטהרה. בקצב העונשים החמירו הצדוקים ובדיני חבלות לקחו את דברי התורה: “עין תחת עין”, “שן תחת שן” ככתבם לאמר: “עין ושן ממש” וכאשר עשה איש כן יעשה לו. אשר על כן יצא עליהם דבת רבים, כי אכזרים הם בדין, בעוד אשר הפרושים נשענו על המסרת להמתיק מרורות הענשים וידעו לזכור רחמים בדין ויאמרו “עין תחת עין ממון”. וְהַהֶפֶך מזה הננו רואים במחלוקת הפרושים והצדוקים בעדים זוממים, שהראשונים דורשים את הכתוב כמשמעו לאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר עשה וע"כ יומתו העדים הזוממים בהִגָּמֵר הדין, והאחרונים אומרים שאינם חייבים מיתה רק אחרי אשר נהרג הנדון על מוצא פיהם. לדעת הצדוקים ישא האדון עון עבדו ואמתו לשלם את הנזק אשר יזיקו כאדם המשלם נזקי בהמתו, והפרושים פטרו את הבעלים מאחריות נזקי עבדיהם מפני הטעם החרוץ "שבעבדי ואמתי יש דעת ואם אקניטם וידליקו גדישו של חברו ויחייבו אותי מאה מנה בכל יום (משנה ידים פ"ד ז')¹⁹. ובמשפט הירושה נטו הצדוקים מן הפרושים וגם לא נסמכו על הכתוב אלא שהוציאו הדבר מדין קל וחמר לאמר: שתירש הבת עם בת הבן (עיין בבא בתרא קט"ו ע"ב ומגלת תענית פ"ח). רבו מאד דברי הריבות בין הצדוקים והפרושים בסדר העבֹדה במקדש וקביעות המועדים: את יום הנפת העמר ויום חג השבועות קבעו הצדוקים תמיד ביום הראשון בשבוע, בהשענם על המקראות: “וספרתם לכם ממחרת השבת” וכו', “עד ממחרת השבת השביעית” וכו', והפרושים היו מפרשים את המקרא ממחרת השבת ממחרת יום טוב הראשון של פסח. כן נחלקו על תקנת “נִסוך המים” והקפת המזבח בערבי נחל בחג הסכות (סכה מ"ח); הצדוקים היו אומרים: “יחיד מנדב ומביא קרבן תמיד” (מנחות ס"ה ע"א מ"ת א') וסמכו עצמם על המקרא: “הכבש האחד תעשה בבקר” שנאמר בלשון יחיד, אך הפרושים הטילו לחובה שיהיה לקרבן התמיד טיב לאומי כי יבא מתרומת הלשכה וכל העם יתנו את קרבנות התמיד לעבדת המקדש, כל איש מחצית השקל ובהיות התמיד לענין לאומי “היו מהדרים הפרושים לעשות פומבי לדבר”. בסדר הקטרת קטרת על ידי הכהן הגדול בקדש הקדשים ביום הכפורים נחלקו, שהצדוקים היו משימים האש על המחתה בההיכל מחוץ לפרכת ונכנסים בעשן (בענן) לקדש הקדשים והפרושים עשו זאת מבית לפרכת בבית קדש הקדשים (ע' יומא י"ט ע"ב). כן לקחו הצדוקים את דברי התורה כמשמעם מבלי שמוע לבאורי הקבלה והמסרת. ומהחזיקם בכל חמר הדברים הכתובים מבלי שום לב אל רוח המצות והאזהרות ומבלי לנטות ממשמעות הכתובים בסברות והיקשים, החמירו והכבידו על המצות יתר רב מהפרושים, אשר קראו להם מחמירים ביותר. אמנם בכל אלה נראה שהקילו מאד בדיני הטֻמאה והטהרה ולא נמנעו מנגוע באדם, אשר טמאתו בו, ובראות הצדוקים את הפרושים טובלים את המנורה לעגו להם ויאמרו: “ראו פרושים טובלים גלגל חמה” (תוספתא חגיגה ובירושלמי שם)²⁰.

אולם בכל אשר התאמצו הצדוקים להקל על המצות וכבד החקים הרבים, לא הצליחו לקנות לבב העם ולרכוש אהבתו. כי רוח הימים ההם היה לנגדם, כי אז גבר העם לאמונה ודת בארץ, דברי המקילים על הדת והמחדשים הגורעים חק לא מצאו מסלות בלב אלה, אשר זה מקרוב הצילו ממשחית את קדשי דתם וסגלת אֻמתם בדמי לבבם ונפשם וכל מאֹדם. גם לא קרבו הצדוקים אל העם, מהתנהגם באצילות, מגבה לבם, מרגז פניהם והיותם בעלי זרוע ועשירים העונים עזות ומותירים עצמם לטוב על כל בני ההמון. כל עמלם למשוך אחריהם לב בני העם, בהבינם אותם, כי טוב לבחור בתענוגי החיים ולנסך בשרם בשמחה, היה בדי ריק. הדת היתה אז השלטת לבדה בכל לב בני העם ורוחם, גם אהבת החפש, בטחון העם בגבולות ארצו ויתר הדברים הנוגעים אל נפשו וקיומו נחתכו על פי רגש הדת. ולרגלי הרגש הדתי הזה נולדה חבורה-דתית, אשר אנשיה הרחיקו ללכת בדרך הפרישות והנזירות, בצדקה ואמונה עוד יתר רב מהפרושים, חבורה-דתית, אשר במרום תמריא וְתִנָזֵר מחלק בני האדם על האדמה, לבלי השחת – לפי דעתה – את נחלתה, נחלת שדי במרומים. היא המפלגה, אשר ממנה יצאו מניחי אבן פנה לחבר-אמונה וברית חדשה, ותעיר את כל הארץ וכל ממלכות הגוים ביום באה ותצא מן היהדות ולא שבה עוד. החבר הדתי הזה המצער בראשיתו אשר שגא באחריתו הוא חֶבֶר-האסיים.

מקור מוצא הַחֶבֶר הנפלא הזה, אשר עליו השתוממו ויתפלאו גם היונים והרומאים, החל להִגָּלוֹת בימי הרגש וההתעוררות העצומה, כאשר קם העם לעמוד על נפשו – תורתו התמימה – נגד צורריו עריצי סוריא: מיום היותם מנעו האסיים את עצמם מכל שיח ושיג בדברי מדינה והליכות עולם, כי התרחקו מתשואות החיים ויבחרו יותר להתבודד במועדיהם מהתערב במעשי העם. האסיים יצאו מהחסידים וכל עקרה של האיסיות, אינה אלא כי אם חסידות ופרישות יתרה, להנזר מכל חמדת החיים ולקדש עצמם גם במותר להם על פי תורת הפרושים ויסודות הקבלה, גם בהזהירות בכבוד השבת ושמירתו היתרה הנם – האסיים – שוים להפרושים. טלטול כל חפץ ממקימו נחשב להם לחלול היום הקדוש הזה, וכה לא ידעו חק וגבול בשביתת השבת, עד כי מנעו את עצמם מהסך את רגליהם ביום הזה. בטהרת הגוף אמרו לקנות שלמות יתרה וקדושת הנפש ויטהרו ויתקדשו ככהנים, כל תאוה היתה להם לתועבה וכל מעשיהם היו נכונים לחפצם לְהָתֵם כל חפץ החיים ולהשמיד כל חמדת-בשרים מקרב לבם. אולם דיני הטֻמאה והטהרה עלו למעלה ראש, כי אל הדינים הכתובים והמסורים נוספו מנהגים ומסרות חדשים, עד כי לא יכול איש טהור להציג כף רגלו על הארץ מבלי אשר יִטָמֵא בנגיעה באיש או בכל דבר בלתי טהור וחלפה קדושתו ולא תשוב אליו עוד, כי אם בבאו במקוה מים ובהקריבו קרבן חטאת ואשם נזירות על המזבח לכפר עליו. בגלל הנזירות היתרה והפרישות לבלי חק צרו צעדי האסיים מלכת ברחבה בחברת בני האדם, וימנעו עצמם מהתקרב גם אל הפרושים, על כן נבדלו מכל הקהל ויתהלכו רק עם בני חברתם ויאכלו גם לחמם בחבר אחד, למען ישרתו איש את אנשי מפלגתו מבלי תת לאיש זר מהלכים בקרב אגֻדתם. ומפני חמר בקדש שהחמירו על עצמם בכל דיני טמאה וטהרה התרחקו מחברת הנשים, כי יראו לבל תגע האשה בהם או בכסותם בטרם התקדשה מטמאתה, להפר בזה חקי הטהרה והקדושה אשר להכהנים והנזירים. ויוסיפו לצאת מגדר אל גדר ומפרישות אל פרישות, עד כי בזו לברית האישות ויבחרו ללכת בגפם כל ימי חייהם מבלי לגשת אל אשה. אמנם בכל חרדתם אל הטהרה, לא ידעו למצוא עצה לבלי הִטָּמֵא בנפש אדם לעת כי תעבור חרב בארץ ובני עמם ישובו מהמלחמה או בני עם זר יתהלכו בארץ, ובנגיעתם בהם יטמאו; בגלל הדבר הזה נועצו לעזוב מקומות הישוב ולהתבודד במקומות שוממים מאין יושב, הרחק משאון החיים ותשואות בני האדם וריבם ומלחמתם ובמקום הנעזב והשמם חיו חבר-נזירי-עולם או האסיים חיי מנוחה ויהיו נעזבים לנפשם באין כל מפריע ומחריד; ויבחרו רבים מהם מקום לשבתם בנאות מדבר על יד ים המלח מערבה אצל עין גדי והתמרים הרבים הגְדֵלים במקום הזה היו להם לכלכל את נפשם ולשבור רעבונם. אך לא כל החסידים סִגְלו להם דרכי האסיים, הנזירים, ולא כל האסיים שמו המדבר פניהם. רבים מהחסידים לא באו בסוד מפלגתם ולא יצאו אחריהם המדברה וישבו בתוך עמם ומשפחתם וישאו נשים ויולידו בנים כדרך כל הארץ, אך שמרו דרכי החסידות והפרישות המופלגת, אף כי היה קשה עליהם מאד למלא אחרי כל חפציהם ונדרי נזירותם בשבתם בחברת בני האדם הנבדלים מהם בכל דרכיהם וארחות חייהם.

כן נוצרה מפלגת האסיים, מְסֻמֶנֶת וּמְצֻיֶּנֶת בטיבה ותכונתה על פי אותותיה, המעוררים השתוממות והתפלאות: לסעוד על שלחן אחד, פרישות דרך ארץ, לבלי קרוב אל אשה כל ימי חייהם. ובאשר כי כיס אחד ושלחן אחד היו לכלם, בזו את הקנינים, וכל החפץ לבא בבריתם הקדיש את כל רכושו והונו לכל החבורה ומאוצר החבורה לקחו כל החברים די צרכם ומחיתם. על כן היה דבר החסיד (האסיי) בכל עת לאמר: “שלי שלך ושלך שלך”, ולא נמצא ביניהם לא עשיר ולא רש, כיס אחד היה לכלם ודאגה ומחסור לא ידעו. ובהיותם חפשי מכל דאגה, פנו לבם אל ההגיון בחקר-אלוה, אל ההתבוננות בפליאות היוצר והיצירה, וכל שיחם והגיונם היו: טהרת המחשבות, צרוף הדעות ויושר המרות. על פי אותותיהם מחוץ נִכְּרו האסיים: בלבשם בגדי בד לבנים ואיש איש נשא יתדו, כבני ישראל בעת לכתם במדבר, את יתדו לחפר בה ולכסות צֵאָתו בצאתו החוצה להָסֵך רגליו. על מתניהם חגרו תמיד אזור עור ומטפחת לנגב בה את ידיהם ברחצם במים. בבקר בבקר רחצו את בשרם במים חיים, כאשר ירחצו הכהנים בבֹאם לשרת בקדש, מדאגה מדבר אולי מבלי משים נגעה ידם בדבר טמא והם לא ידעו. על שם הטבילות האלה שהיו נוהגים בהם בכל יום ויום נקראו גם בשם: “טובלי שחרית”. והשם אסיים בא להם גם כן על שם רחיצתם וטבילתם שכן בלשון ארמי: קוראים לטובלים – אסחיים (מן סחא שפתרונו – טבל).

בכל המנהגים והמעשים האלה, דמו האסיים לסגֵל את עצמם ולהכין לבם אל שלמות הנפש, להיות תמים עם ה' ולדבקה בו, לרומם את נפשם עדי תתעלה ותתקדש להיות חלק אלוה ממעל ואצולה מהודו. גם בזה נפלאו האסיים, כי נזהרו מהשבע שבועה, הרבו תפלה ויהגו בלמודי הנסתר. לפני תפלת השחר לא ישמע על פיהם כל דבור חול; בעלות השחר קראו שמע ואחרי כן הכינו לבם ויתפללו בשפך שיח ככל אשר הגה לבם, כי בעת ההיא לא היו עוד התפלות שבחוץ למקדש ערוכות וסדורות. אכילתם נחשבה להם כעבודת אלהים, השלחן – כמזבח ולחם אכלם – כמנחת נדבה לרצון לפני ה'. בשבתם לאכול נשמרו מכל דבר רע ולרוב היו יושבים דומם בעת סעודתם והגה לא יצא מפיהם. הדומיה הזאת בעת סעודתם הפליאה מאד את רואיהם ותתן להם מורא, ביותר כאשר היה מסך הסוד וההעלם פרוש על פני החבר-הנפלא הזה וַיֵרָאֶה כדבר טמיר ונעלם כסוד שיח הנזירים הנבדלים מחברת בני האדם. אמנם מראש לא היתה כַּוָנַת האסיים להעמיק חקר בלמודי הנסתר; אך פרישותם וענותם את נפשם החומרית והתבודדותם עשו אותם נוטים אל ההשתכלות וההתבוננות, פרישות דרך ארץ, אשר עשתה את לבם פנוי מדאגת החיים בעד משפחתם והעולה על כלם, הדבקות וההתפעלות המצויות ברוח האנשים בעלי חסידות פרוצה ואמונה במדה נפרזה, יד כל אלה היתה בם, לעשותם לבעלי חכמה נסתרה, לתור ולבקש בהיהדות המון אמתיות נסתרות מלבד הלמודים הישרים והנכוחים הגלוים וידועים לכל בעלי בינה ישרה. ביחוד העמיקו חקר לדעת סוד השם בן ארבע אותיות, השם הזה – בן יו"ד ה"י – לא נקרא בכתיבתו כי אם באל"ף דל"ת ורק להכהן הגדול בברכו את העם, רק לו היה המשפט לפרוש את השם בן ארבע בברכו את העם ובוידוי הקרבנות; ידיעה אחת תאמר, כי “משמת שמעון הצדיק נמנעו אחיו הכהנים מלברך את העם בשם”²¹. הדבר הזה, – כי לא יוכלו בני ישראל לפרוש את השם – נתן להם יד להוציא משפט, כי בצרופי אותיות אלה נמצאים סודות נעלמים ונשגבים, והאנשים חושבי שם ה' ידעו עוד השמות: בן י"ב אותיות, בן מ"ב ובן ע"ב אותיות. והשמות האלה הנסתרים מרבים, היו מגלים רק לצנוע ועניו ומצוין במדות טובות²². ובדעת האסיים את השם הנכבד, הקדישוהו והעריצוהו, וימנעו מהשבע, לבל יפרשו את השם ותחת השבועה היה דברם אמת: הן או לאו! מסוד שיח האסיים בקדושת השם המפרש, אשר חשבו כי בדעתם אותו יזכו להשגת רוח הקדש, הרחיקו ללכת בלמודי הנסתר ויקדישו גם שמות המלאכים הממונים על כחות הבריאה. לבם השיאם לבא עד חקר אלוה בארח נסתר ונעלם, בחקירות מה לפנים ומה לאחור, מה שהיה והֹוֶה ויהיה, לגלות המון נסתרות שמבראשית, למצוא תעלומות-אל לא ידען לבב חכמה; כה נחלו להם למודים ילדי-חוץ, הלמודים אשר לא על ברכי היהדות נולדו ורק עלו עמה מבבל, למודי האמגושים בפרס, והאסיים אחזו בהם ויפנו את לבם אליהם. אין ספק, כי האסיים היו ראשי אבות החכמה הנסתרה, אשר באחרית הימים נתנה לה השם “סתרי תורה”, הם המה הורו והגו את החכמה הנסתרה, אשר נאחזה בחיק היהדות ותורת בעלי הסוד (גנאסטיקער) אשר קמו בראשית ימי הברית החדשה. המה היו אבות כל השוגים באמונה ברוב דמיונות, ויחתרו למצוא בהיהדות למודים מְעֻלָפִים בעב הענן. האסיים נבדלו מדרכי החיים, ועל כן לא היתה גם היהדות להם לתורת חיים ותורת העם אשר בשלומו גם לה שלום; הם הוליכוה חשך ולא אור ויעמיסו עליה משא “סתרי תורה” והמון סודות משא לעיפה. יוצא מגדר היהדות הצרופה, אשר לא תעבר חק ולא תתן כבוד אלהים לבני תמותה, הוא גם הכבוד במדה יתרה ומופלגת, אשר נהגו האסיים בהנביאים וביותר במשה אדון הנביאים ומחוקק חקי אלוה. שם משה רבנו וזכרו היה יקר גם לכל היהודים בארצם ומעל לגבולות ארצם; אך האסיים הפריזו על מדת הכבוד הזה, הנאות לבן תמותה ובכבודם ומוראם את משה עבד ה' העלו אותו למעלת עצם אלהי, עד כי כל המנאץ שם משה היה בן מות בעיניהם כנוקב את השם וידינו את דינו כדין הנוקב את השם.

המעלה הרוחנית, אשר אליה נשאו האסיים את נפשם, בפרישותם וחסידותם, בהתקדשם והטהרם היתה – הנבואה או השגת רוח הקדש. הנבואה חדלה מישראל ימים רבים ונסתם כל חזון; העם היה מגשש מבלי דעת את המעשים אשר יעשה ואשר יחדל מעשותם, ויאמינו האסיים, כי בחסידותם וארחות חייהם, תבא עת רצון מה' לשפוך רוחו שנית על בחירי עמו, לְהִגָּלוֹת וּלְהֵרָאוֹת בהדר כבודו וזקנים ונערים יראו מחזה-שדי או-אז יִוָדְעוּ עקבות המשיח ותור הזהב – עת מלכות שמים על הארץ – יגיע, להָתֵם חטאת, לכלות צרה ולהשבית צרה ומצוקה עד העולם. אין ספק כי הדעה הזאת היא יסוד היסודות ועמוד כל הלמודים, אשר סִגְלו להם האסיים לכל משפטיהם במנהגי חסידותם וארחות חייהם. אחד מאחרוני המפלגה האסיית, רבי פנחס בן יאיר המופלג בחסידות, בֵאֵר היטב בקצֶר מלים את משאת נפש האסיים וחזון לבם בחסידותם ופרישותם לאמר: “זריזות מביאה לידי נקיות; נקיות מביאה לידי פרישות; פרישות מביאה לידי טהרה; טהרה מביאה לידי קדושה; קדושה מביאה לידי ענוה; ענוה מביאה לידי יראת חטא; יראת חטא מביאה לידי רוח הקדש; רוח הקדש לידי חסידות; וחסידות לידי תחית המתים”²³.

בדרכי חייהם הנפלאים בצניעות וטהרה ובהלך רוחם בהיותם שוגים במחשבות ודמיונות, הביטו בני העם עליהם, לא לבד כעל קדושים וטהורים, כי אם גם כעל עושי נפלאות; השתאו והשתוממו עליהם ויאמינו לכל דבר יצא מפיהם. על אחדים מהאסיים (יהודה מנחם וכו') התפשטה השמועה בקרב העם, כי חֹנָנו מאת ה' במתת הנבואה, להסיר המסכה הנסוכה על האותיות אשר תבאנה ולדעת את אשר יקרא באחרית הימים; המון עם הארץ הנבער מדעת כבד את האסיים, ברפאם בנפלאות מסתריהם, את כל אֲחֻזֵי רוחות רעות ושדים. כה חֻברו בלבותם רוממות הנפש ושפלותה, חקר והגיון עם כסל והזיה. והתהפוכה הזאת באה להם מהתרחקם מעל החיים והיותם בודדים במועדיהם ורחוקים מבני אדם אשר לא כדרכי מפלגתם דרכיהם. ראו הפרושים את סורי גפן נכריה וזמורת זר אשר עלו בכרם היהדות מזרע אמת, אשר זרעו האסיים בלי דעת משפט ובינה ישרה וימאסו בם ובלמודיהם, מנעו מהם כבוד ויקראו להם: “חסיד שוטה” והכניסום בכלל “מבלי עולם”. ממקום אחד יצאו הפרושים והאסיים וכמעט שאל חפץ אחד ומטרה אחת נשאו נפשם, אבל דרכיהם היו שונים וברבות הימים נפרדו מהם גם במגמת פניהם. הפרושים היו מעורבים עם הבריות, יודעי דעת החיים ומחסורם, מבינים לכונן עלילות ברוח משפט וצדקה, לנהל את העם ולהשכילו בדרך אמונה ותורת חיים לטוב לו כל הימים; והאסיים ברחו משאון החיים, וישלחו רוחם להגביה מעלה ולהעמיק חקר, לצלול במצולות מחשבות ודמיונות באין מעמד. הפרושים נשאו את הנשואים וחיי המשפחה חשבו למביאים טובה רבה לעולם, והאסיים ראו בהנשואים מכשול לדרכי החסידות והפרישות; הפרושים היו מקימים את הגזרה העליונה וההשגחה האלהית בכל מרחבי הבריאה והבחירה החפשית אשר נתן ה' להאדם באמרם “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, והאסיים האמינו בגזרה קדומה, לשלול רצון האדם ממנו, לאמר כי גם כל פעל ידיו ומעשיו הרעים והטובים והאדם לא יבין דרכו אף מאומה. נראים הדברים שגם במשפטיהם על דבר השארת הנפש והענש והשכר היו איזה חלוקי דעות בין האסיים והפרושים. הפרץ הזה התרחב אחרי כן, הפרושים התחזקו בתורת חיים ויעשו חיל בתורה ודרך ארץ וישבו בתוך עמם והאסיים נאספו אל גבולות אגֻדָתָם המסֻגֶּרת וכמו נבא לבם להם, כי יבא יום ויהפכו היוצאים מקרבם לאויבים בנפש היהדות, על כן נמנעו מבא אל המקדש ובהביאם קרבן לה' שלחוהו בידי איש אחר. לב האסיים פנה תמיד אל טובת מפלגתם ומעט מעט רפתה אהבתם אל קהל ישראל. בחיק האסיות כבר הסתתרה התנגדות להיהדות הנוסדת ברוח האֻמה הישראלית, היהדות אשר יסודתה בתורת חיים אהבת הבריות רק היתה ההתנגדות הזאת סמויה מן העין ולא הכירוה אוהבי היהדות ושוטניה.

דבר לא היה להאסיים עם הליכות העולם ודברי המדינות. גם בראשי הסנהדרים לא נמצא רק אסיי אחד (מנחם) היה חבר הסנהדרין, אך חש בנפשו כי יכירו²⁴ מקומו זה ויעזבוהו ולא שב עוד. מספר האסיים לא עלה ליותר מארבעת אלפים איש, ומאשר כי לא לקחו נשים והולידו בנים, היתה יראתם לבל תִּתַּם החבורה במות חבריה ויתאמצו לעשות להם נפשות ולקנות לב בני העם לֹהִסָפֵחַ על חברתם; את הנספחים אספו במנהגים שונים להרבות חזון, ויהיו להם מעיל הלבן, אזור עור והיתד לאות וטוטפות (Symbole) תורת האסיות. אמנם גם הנספח לא נמנה עוד במספר החברים לעמוד בסוד החבורה, עד אשר הכין לבבו וילמד נפשו לְהִטָּהֵר ולהתקדש ככל תורת מוריו ולפני הִלָּוֵה הנספח על עדת האסיים השביעוהו לחיות חיים האסיים לכל משפטיהם ואשר לא יעמוד בנסיון הרחיקו מקרבם.

מכל האמור יוצא ברור, שללא-צדק נקראו שלשת המפלגות האלה בשם כִּתֵּי-דַת. הצדוקים לא הטביעו על מפלגתם חותם הדת והאמונה, לבם היה רק להעֹז המדיני והחֹסן הלאמי; כאנשי מעשה ותאבי חיים בעולמם בקשו להבדיל תורת הדת מתורת הממשלה ולא לקחו מהדת, רק במדה הדרושה להם בעבור הטות אליהם לב העם הנאמן לתורתו; הפרושים היו אנשי ריב להצדוקים, מיראתם לבל תמוט הדַת על ידיהם: לפרושים לא יקרא כַּת-דתית, כי לא כמפלגה נחשבו בעם, כי אם רוב מנינו ובנינו; רק את האסיים נוכל לכנות בשם כַּת; אך גם הם לא עשו חדשה בתורת היהדות, כי אם נטו מהמסלה הישרה אשר סללה תורת חיים לכל בני ישראל, וההפלגה והפרישות היתרה הרחיקו אותם מעל קהל עדת ישראל. הנה כן היו הפרושים לבדם עמודי התוך אשר בית ישראל נשען עליהם. ובזה יִוָּדַע, כי לא הצדוקים והאסיים היו עיני העדה ומורי העם ומאשריו, כי לא נשאר אחריהם שם וזכר סִפְּרָה רבה להם לבדם כאשר עשו הפרושים. מן הצדוקים נשארו אך דברים קצרים ומעטי הענין, ומן האסיים רק מלאכת סופרים קטנה בשם “מגלת חסידים” וממנה באו לנו רק הדברים המעטים: “אם יום תעזוב יומים תעזבך”.

בימי יוחנן-הורקנוס לא עמדו עוד הפרושים והצדוקים כצרים אלה מול אלה, ודעותיהם השונות בדת ודברים המסורים אל הלב לא מלא לבם זעם אש קנאות. לבעלי שתי המפלגות נתן הורקנוס יד ושם במערכת השלטון איש איש מהם על פי כשרונו; מהצדוקים בחר אנשי חיל מלֻמדי מלחמה ויודעי בינה לעתים, לכלכל דברי המלוכה עם עמים וממלכות אחרות, ומהפרושים לקח מורי הדת, שופטים ופקידים בשלטון הארץ פנימה. הצדוקים נתנו כבד להורקנוס, כי הוא נשיא בעמו ושר הצבא המפקד חיל בני יהודה והפרושים רוממוהו ויעריצוהו, כי היה הכהן הגדול החרד לדבר ה', נוצר תורתו ועדותו. ואמנם כן התאמץ הורקנוס לכונן תורת המדינה פנימה וחקי האזרחים על יסודות למודי הפרושים, וכל החקים אשר ממנו יצאו והתקנות אשר תקן מדברים בשפה ברורה, כי היה ברוחו נכונה לחזק את תורת הפרושים ודבריהם ודעותיהם היו לו לקו ומשקלת במשפטי הארץ והעם²⁵. בראש המשמרות בדברי דת ואמונה עמד בית דין הגדול או הסנהדרין של שבעים ואחד או שבעים זקנים ועל פיו נחתכו כל שאלות הדת. אף כי לא רחוק הדבר אשר הסנהדרין כבר נוסדה לפני הורקנוס, אך אין ספק, כי הוא חִדֵּש פניה ויתן לה תקף ועז ביתר שאת מאשר היה לפניו. מובן מאליו, כי הכהן הגדול, אשר מימות שמעון הצדיק היה נושא המשרה העליונה במשמרת הדת ומערכות השלטון המדיני עמד בראש הסנהדרין ויהי לנשיא או מופלא שבסנהדרין. מאשר כי משרתי העליונה בתור נשיא העם ומפקד הצבא לא נתנה ברוב הפעמים את הכהן הגדול להמצא בסוד הסנהדריה, על כן, נראה, בחרו בסגן וממלא מקומו ויקרא בשם “אב בית דין”. הסנהדרין ישבה “כחצי גרן עגולה”, כדי שיהיו רואים זה את זה. הנשיא יושב באמצע והזקנים יושבים מימינו ומשמאלו.

לא נודע בבירור ודיוק חוג פעולת הסנהדרין הגדולה והיכלת אשר נתנה בידה. דיני ענשים או דיני נפשות לא דנו, כי לחפץ זה נקבעו בתי דין בכל עיר ופלך אשר נקראו בשם סנהדרין קטנה מעשרים ושלש איש; וכנראה, נבחרו חברי הסנהדריה הקטנה על ידי חברי בית דין הגדול והם מלאו את ידיהם לעשות דין ומשפט. משפט הסנהדריה הגדולה ותעודתה היו: לבדוק יחוסי הכהנים והלוים על פי מגלות היוחסין, אשר נמצאו בבתי אסף הכתבים, ובמגלות יוחסין אלה נמצאו לפרקים זכרונות מדברי ימי המשפחות, אשר נגעו בכלל האומה ברב או במעט; עבור שנים וקביעות חדשים, להביא לידי ערך שוה שנות החמה עם שנות הלבנה על פי חשבון התקופות והמולדות. ברבות הימים הושם חק, למסור חשבון השנים וקביעות המועדים והערכתם אל ועד שלשה אנשים מקרב הסנהדריה ולא ליַגֵע בהם את כל החברים²⁶.

הסנהדריה הגדולה היתה מבארת דברי התורה, מפרשת כל סתום וחתום בהם וממנה יצאה “הלכה רווחת בישראל”, היא היתה נושאת הַמָסרֶת וחבריה היו המזכירים תמיד את התורות והמצות המקֻבלות באומה מדורות קדומים. לחפץ זה נבחרו מקרב הסנהדריה שתי חבורות או ועד מכ"ג (ולדעת קצת מג') איש²⁷ ותהיינה “לשני בתי דינים, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד על פתח עזרה”, ובכל הדבר הקשה, כאשר נפלגו שני בתי הדינין במשפטיהם הקריבו משפטם אל בית דין הגדול. בגלל הדבר הזה היתה דרושה לחברי בית דין הגדול דעת יתרה וחכמה גדולה בפרושי התורה והדעת הזאת נמצא רק בהפרושים לבדם, ועל כן נבחרו כל בני הסנהדריה מקרבם.

הסנהדריה הגדולה ישבה בלשכת הגזית בצלע הבית נגבה בינו ובין האולם, ושני פתחים היו ללשכה אל הקדש פנימה ואל החצר החיצונה לעזרת ישראל, לאות, כי עומדים הם בין הקדש והעם. מהבית הזה יצאה תורה לכל ישראל ביהודה וכל ארצות פזוריהם²⁸. חברי הסנהדריה נועדו לשבתם בכל יום ובימי השבת ומועד למדו תורה ברבים בבית המדרש שבהר הבית²⁹. מספר הסנהדריה היה, כאמור, שבעים ואחד איש; אך גם בהתאסף רק כ"ג איש נכנסו לישיבה וישבו כסאות למשפט ונמנו וגמרו את הדין³⁰; עריכת המשפטים היתה נעשית בגלוי לעיני כל העם. בְהֵעָדר איש בסנהדריה הגדולה היו מעלים למלא מקום הנעדרים מבתי הדין שבירושלים ולשם היו מביאים חברים מהסנהדראות הקטנות בערי המדינה ויעלו ממדרגה למדרגה במעלות החברים. בהכבוד וסדר המשפטים נשתוו הסנהדראות הקטנות והגדולה. מלבד דעת התורה, והיחס וההתילדות על משפחת בני ישראל בלי שמץ פסול ממזרות, היה דרוש, כי חבר הסנהדרין יהיה “חכם, שפל ברך, עניו, שפוי, ירא חטא ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו”³¹, גם בזקן וסריס לא בחרו להקימם לשופטים בישראל, כי האנשים האלה היו מוחזקים לבעלי מדת הדין ולא ידעו חמלה במשפט, ועל פי תורת הפרושים, על השופטים לזכור רחמים בדין ולהטות כלפי חסד. מהיסוד הזה יצאה ההלכה הנפלאה, שההכרעה לזכות די באחד – בשנים עשר איש נגד שלשה עשר מן כ"ג חברי הסנהדריה הקטנה – וההכרעה לחובה הוא רק על פי שנים³². כמעט שישבו השופטים כסאות למשפט היה המופלא שבסנהדרין מדבר אל העדים, שהמה היו גם דורשי המשפט, דברי כבושים, לעורר לבם, מה יקרו חיי איש בעיני אלהים ואדם, וישיבו אל לבם אולי שגו בעדותם ויעידו “מאומד ומשמועה”³³. בדיני נפשות המלמד חובה היה יכול לחזור וללמד זכות, אבל המלמד זכות לא היה יכול לחזור וללמד חובה. “בדיני נפשות היו פותחין לזכות ואין פותחין לחובה”, “ומתחילין מן הצד” לאמר בגמר הדין כאשר עמדו למנין חוה הצעיר בבית דין את דעתו ראשונה, לבל יחוה דעתו הזקן ראשונה וימשכו החברים אחרי דעתו ולא יחפצו “לענות על רַב”³⁴. ואם נגמר דין איש למות “היו בוררים לו מיתה יפה” וישקוהו כוס של יין עם קורט לבונה כדי שתטרף דעתו ולא יחוש את מר המות. ונשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות היין הזה³⁵. הרוגי בית דין היו נכסיהם ליורשיהם³⁶. מות הנדון לא נחשב לענש או לבעור הרע מקרב הארץ, כי אם לכפרת עון המומת ומכיון שנעשה עליו המשפט היה נחשב לנקי מכל שמץ עון וחטאת והאלהים יכפר לו, אולם לחוטא אחר אבדו כל הטובות האלה ובמשפטו לא זכרו רחם, וכל רגשי החמלה והחנינה עליו התאפקו. החוטא הזה הוא המסית והמדיח את ישראל מאחרי אלהיו. על שונא האומה והאמונה תנחת יד המשפט הקשה ותיסרהו רשעתו, מבלי לתת לו תְחנה. בכל זאת לא נעשה מעולם כמשפט אכזרי הזה ורק הושם לחק למען תת חתת בלב הפושעים ומרימים יד בתורת ה'. כל החקים אשר להסנהדרין ועריכת המשפטים ראשית מוצאם מימי החשמונאים הראשונים וברבות הימים נצרפו ונתלבנו לכל פרטיהם ודקדוקיהם.

_______________

בְּהִוָּסֵד עם יהודה על מכונו בארץ ממשלת ידו, בצאתו לחפשי משעבוד מלכיות זרות, שֻנו פני דברים רבים בסדרי החברה ודרכי החיים. כפנים החדשות אשר קבלו מערכות המשפט בסנהדרין הגדולה והקטנה והליכות המשפטים בכלל, כן נראתה חדשה בעבֹדת המקדש וסדריה. לב החשמונאים לא הלך לחדש דבר בעבֹדת אלהים, רק להשיב את העבֹדה לטהרתה כאשר היתה לפני בֹא הסוריים ופריצי בני יהודה אל המקדש ויחללוהו, אבל עקבות הרוח החדש אשר צלח על הגוי כלו ועל הלך נפשו כאשר נהיה לעם אשר מושלו מקרבו יצא, עקבות התמורה הזאת נראו גם בעבדת הקדש. שנים רבות היה המקדש מְחֻלָל מְגֹאָל וּמְנֹאָץ; נטש ונעזב באין כהן גדול, עדי בטל התמיד ושבתו סדרי העבדה תמידים כסדרם והעבודה במועדי השנה כהלכתם; אז נִתְקָה גם המסרת וחדלו אותות הזכרון, אשר תמכו את הקבלה ויחזקו את רגש אהבת האֻמה והדת. כמה וכמה חקים, כמה וכמה מנהגים בסדר העבודה ספו תמו ונשכחו מהעם בכל הימים, אשר בטל התמיד ושבתה העבדה במקדש. הנה כן נראה, אשר כל הדינים והתקנות, שהיו נהוגים בעבדת המקדש בשתי מאות שנה האחרונות לבית השני נסדרו ונתכוננו בימי שלשת הנשיאים הראשונים לבית החשמונאים על פי התורה והכתובה והקבלות שהיו להם מדורות קדומים. הכהן הגדול היה הראש והראשון לכל דבר שבקדושת המקדש ושומר משמרת הקדש הגדול מכל אחיו. אם מימי עלות בני הגולה היתה מעלת הכהֻנה הגדולה המשרה העליונה בעם, עוד גדל כבודה, בימי הכהנים החשמונאים; מן כל הדר האֻמה ותפארתה מימי קדם לא נשאר לה שיור רק הכהֻנה לבדה, המעלות בעם, כראשי המטות וראשי בית אב, ובכלל נמחו רושמי חלוקת העם לשבטים. לכל בני ישראל נקרא מימי שוב בני הגולה אל ארצם בשם יהודים, גם בני בנימין נקראו יהודים³⁷. אמנם עוד נמצאו משפחות אשר התיחשו על פי מטותם לבית אבותם: כבני פרעוש וְזַתּוא, בני עדין ופחות מואב (יואב) מיהודה, בני סנאה (שנאב) מבנימין, ועוד נמצאו רבים מבני בניו של בית דוד מלך ישראל והמשפחה המתיחשת אל יואב בן צרויה שר הצבא בישראל³⁸. שלשת האחים הנפשעים, בני הפריצים: שמעון, ליזימכוס ומינילאאוס הבוגדים אשר הביאו שואה על יהודה התיחשו לשבט בנימין. אך בהשארית המצערה הזאת לא היתה יכולה כנסת ישראל לְהֵחָלֵק לשבטים כאשר בימים מקדם. גם עקבות הנתינים ועבדי שלמה לא נראו עוד, ונראים הדברים, שגם הם נלחמו מלחמות האֻמה והאמונה בימי החשמונאים ועל כן נאספו אל כל קהל ישראל ולא נבדלו עוד לרעה. מן כל משפחות ישראל ושבטי ישרון, מן כל חמודות העם וסגלותיו, נשארה שריד רק הכהֻנה לבדה כאות זכרון מזכיר דברי ימי האֻמה בימי קדם קדמתה; ובראש הכהֻנה הוקם על הכהן הגדול ממשפחת יהוֹיָרִיב, בני המשפחה אשר השיבו לעם יהודה את כבודו ותפארתו מימי קדם.

הכהן הגדול היה הראש והראשון לכל דבר שבקדושת העבֹדה במקדש. הוא לבדו היה משרת בקדש ביום הכפורים, היום הנבחר מכל ימות השנה, אך לו היה המשפט לבא ולשמש בקרש בכל עת ושעה אשר ידבנו לבו; ובבואו אל הקדש היו מקדמים פניו בכבוד וגדולה יתרה ואחיו הכהנים חרדו לקראתו בענוה ויראת-הכבוד. “ובזמן שכהן גדול נכנס להשתחות שלשה כהנים אוחזין בו: אחד בשמאלו ואחד באבנים טובות וכיון ששמע הממונה קול רגליו היה מגביה לפניו את הפרכת”³⁹. כשהיה הסגן או הממונה רוצה לדבר אליו היה מפתח שפתיו לאמר: “אישי כהן גדול”; ביום הכפורים כאשר הביאו ספר התורה לקריאה במקדש ברוב כבוד מסרוהו בהדרת קדש מיד איש לאיש כפי מעלת הכהֻנה עד הגיעו לידי הכהן הגדול⁴⁰ וכהתימו עבדת הקדש היו העם מלוים אותו עד פתח ביתו בכבוד גדול⁴¹, בעברו בחוץ עבר פקיד אחד לפניו לפנות לו דרך; אם קרהו אבל והעם באו לנחמו, ישב הוא על הספסל ומנחמיו לפניו על הקרקע. כהנה וכהנה רבו אותות הכבוד והגדולה אשר נתן העם להכהן הגדול, בו ראה העם זקן בית אלהים וקדוש עליון, אך בכל הכבוד הזה ובכל הממשלה אשר תפשו אחרי כן הכהנים הגדולים לבית החשמונאים, לא נחשבו בבני חורין לעשות ככל אשר יעלה על רוחם “וכהן גדול דן ודנים אותו”; “כהן גדול שהרג את הנפש במזיד נהרג ובשוגג גולה, ועובר על עשה ולא תעשה והרי הוא כהדיוט לכל דבר”⁴².

תחת פקדת הכהן הגדול נמצא “בית דין של כהנים”⁴³ “מזקני כהונה”, לפקח על סדר העבדה אשר יהיה כחק. חברי בית דין זה היו, כנראה, הממונים והפקידים בבית המקדש (במשנה נמצאו ט"ו מיני משמרות. המתרגם). הראש המשגיח על משמרות הכהנים והלוים היה נקרא “איש הר הבית”. הוא שמר על עשרים וארבעה השומרים, כי יעמדו על עָמְדָם ועינו היתה צופיה על באי הבית לבל יהרסו לבא למקום אשר לא יבאו. הוא היה מְפַקֵּד כל הַפְקֻדוֹת ושומר כל אנשי המשמר, ובלילה סבב הלך על כל ירכתי הר הבית לראות אם עֵרים השומרים על משמרתם ויענוש קשה את כל אשר עשה משמרתו רמיה. במרוצת העת היתה המשמרת הזאת נכבדה מאד וגדולה ונחוצה להעיר והמקדש, כי הר הבית היה למבצר ומחסה עז להעיר בעתותי מלחמה, ויהי לפקיד מצב (קאָמענדאנט) על המבצר הזה. על יד הפקיד הזה עמדו שני ממוני האוצר ונקראו בשם קתיליקון (Katolikon) ותחתיהם שבעה אמרכלים, אשר פקודתם היתה לעמוד על שבעה שערי המקדש בהִפָּתְחָם וְהִסָגְרָם. ויהיו שומרי המפתחות במקדש. תחת שבעת האמרכלים היו שלשת הגזברים, לקבל את הקרבנות והמנחות מהבאים אל בית ה', לתת את הנדבות והכסף על יד פקידי האוצר. מלבד המשמרות הגבוהות האלה היו עוד בעלי פקודות צעירים מהם ותהיינה משפחות, אשר המשמרות בהמקדש היו להן בירושה מדור דור, פקיד אחד היה ממונה על המלבוש, והפקודה על מעשה הקטרת היתה ירושה לבית אבטינס, על מעשה לחם הפנים – לבית גרמו, פקידים על כלי הזמר ולמוד פרק בשיר – (על הדוכן, הצלצל, על השיר), פקידים על צנורות המים כי יעשו מלאכתם; גם רופא אמן הָפְקַד לפקח על בריאות הכהנים, אשר הלכו יחף על רצפת העזרה, ויקרירו את גֵוָם ויחלו לפעמים⁴⁴.

על סדרי העבֹדה במקדש דבר יום ביומו נמצא פקיד-מפקח ונקרא בשם “הממונה”⁴⁵. פקודתו היתה להשגיח, כי כל מעשי העבֹדה במקדש יֵעָשו במועדם וכסדרם כמשפט-כתוב ולהעמיד את הכהנים אנשי המשמר איש איש על עבודתו ומשמרתו. בהגיע תר העבֹדה והכהנים היו נפוצים במרחבי העזרות נתן “הממונה” אות להאיש הקורא בקול עז (כרוז Herold) לקרוא: עִמדו כהנים לעבֹדתכם⁴⁶, והכהנים ששו לקראת העבֹדה ויתרוצצו וידחקו איש את אחיו ולפעמים היתה יד איש ברעהו ועל כן הושם לחק לזכות את הכהנים בעבֹדת הקדש בגורל על ידי פיסות⁴⁷.

והעבֹדה בבית המקדש כבר היתה אז לא רק בקרבנות ושירי תהלים, כי אם גם בתפלות, אשר ברבות הימים נתקבלו לתפלות קבועות תמידות בכל יום. אחרי הקרבת תמיד של שחר, נתאספו כהני המשמר – כפי הנראה – עם העם הבא להתפלל במקדש – אל “לשכת הגזית”, מקום מושב הסנהדרין הגדולה ויתפללו שם. אחרי כן הקטירו הקטרת על מזבח הזהב ויהי בעלות ענן הקטרת וישמע בכל ירושלים קול רעש “המגרפה” (מין כלי שיר) ויקם המכריז ויקרא: עִמדו הלוים לדבר בשיר! וַיֵאָסְפו הלוים מכל קרנות המקדש והעזרה ויעמדו על דוכנם על חמש עשרה מעלות בין עזרת נשים לעזרת ישראל. ובהָסֵך הכהנים את נסך היין על גבי המזבח “הניף הסגן בסודרין והקיש המנצח בצלצל” ואז פצחו הלוים “שיר לענות” וישוררו ממזמורי תהלים “שיר של יום” ואל השירה בפה ענתה הנגינה בשלשה מיני כלי שיר: נֵבל, כנור ומצלתים, ובימי מקראי קדש ובערבי פסחים בעת שחיטת הפסח נשמע גם קול ערב “מהחליל”. להנעים זמירות בהתמזגות והזדווגות הקולות הרמים והעמוקים – הדקים והעבים, שרו גם נערי הלוים הקטנים עם הגדולים⁴⁸. כל שיר תהלה היה משלשה פרקים (Pausen). ברגעי הדומיה בין פרק לפרק תקעו הכהנים בשופרות “ועל כל תקיעה היתה השתחויה” וכל העם כרעו על ברכיהם ויתפללו⁴⁹. נראים הדברים, כי רק מימי החשמונאים קבעו מזמורי תהלים ידועים בתור “שיר של יום” ושיר מקראי קדש בימי חג ומועד לשיר על עבֹדת הקרבנות, אך לפניהם בחרו במזמורים בכל פעם לפי המאורע ולפי רוח העתים אשר עברו על העם. כאשר הלך העם קֹדר בלחץ אויב ונפשו השתוחחה עליו, אז שרו מקהלות הלוים שירי נהי וקינה וישאו תפלה ורנה במזמורים מעוררים שברון רוח ותפלה ותחנה לאלהיהם לחלצם מענים ולמלטם ממצוקת מציקיהם, וכאשר נחלץ העם מצרה ויכריע אויביו תחתיו, מלאו שפתי הלוים תרועה ורננות וישירו שירי עז וָנֵצח גדולה וגבורה, שירי הלל ותודה לה' הרב את ריבם ומפלטם מיד צר. נראה הדבר, שעד ימי יוחנן-הורקנוס שרו הלוים רק שירי יגון ונהי ויהי להם המזמור הארבעים וארבעה בספר תהלים: “אלהים באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם”, לשיר נבחר לשיר במקהלות; כי הוא יספר כבוד עם ישראל מימי קדם, גאון בית יעקב מימות עולם, ואיך חלל כבודם בגוים בימי מלכות סוריא הרשעה, אשר עשתה את ישראל “למשל בגוים ומנוד ראש בלאֻמים”. בימי עניו ומרודו הסכין העם בשירי קינה אלה ותשתפך נפשו בהם גם אחרי-כן כאשר נעשו ישועות בארץ ותם נֹגש מן הארץ, אך יוחנן הורקנוס “בִטֵּל את המעוררים”⁵⁰, המה המזמורים ממין הזה המשיבים את הנפש עד דכא, ויבחר בשירי זמרה לשמח בישועת ה'. יוחנן הורקנוס לא חפץ עוד להדאיב נפש העם בדברי שיר-קינה לאמר: “עוּרָה לָמָה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח… כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָבְקָה לְאָרֶץ בִּטְנֵנוּ”. הנה כי כן קרוב לשמוע, כי כל המזמורים, אשר הושרו בבית המקדש עד חרבנו נקבעו בסדר העבֹדה בימי הורקנוס החשמונאי. עבֹדת אלהים ביום השבת ארכה יותר וַתֵּעֲשֶׂה ביתר פאר והדרת קדש מאשר בימי החול. ביום הזה שרו, מלבד שיר של יום “מזמור שיר ליום השבת”, מספר פסוקים משירת משה האחרונה (האזינו) אשר כתב אותה לפני מותו “ללמד את בני ישראל ולשומה בפיהם”. השירה הזאת נחלקה לששה פרקים (הזי"ו ל"ך) וישירו בכל שבת פרק אחד⁵¹ ואחרי הקרבת תמיד של בין הערבים בשבת שרו שירת הים (אז ישיר) כֻּלה. בימי חג ומועד שרו שירי תהלה לזכר הנפלאות בימי צאתם מארץ מצרים, איך הקים ה' מעפר דל ומאשפות הרים אביון (עם ישראל) (הלל) וההלל היה נקרא גם בעת הקרבת קרבן הפסח בתרועת החליל.

אין ספק, כי גם עבֹדת ה' בגבולין או במדינה (בבתי תפלה, בתי כנסת או מועדי-אל בארץ) נתפשטה ונתרחבה ותגדל ביתר שאת בימי החשמונאים. העבדה בגבולין נעשתה במתכנת עבדת האלהים במקדש והתפלה היתה להם במקום הקרבנות שבמקדש. וכאשר העמיקה הרחיבה בין העם ההכרה, כי מקרבו יקריבו את קרבנות התמיד בבית המקדש, כי כל איש מישראל משתתף בהעבֹדה הזאת, בתתו מחצית השקל כפר נפשו לקופת המקדש, – הדבר אשר עליו רבו הצדוקים ויאמרו: “יחיד מתנדב ומביא תמיד” כמבואר למעלה. – כן בקשו ויתאמצו, כי יעמדו קריאי העדה על הזבח בתור שלוחי העם וממלאי מקומו בעת הקרבת קרבנותיו וַיִקָראו שלוחי העם אלה בשם: “אנשי מעמד”. וכאשר היתה מחלקת הכהנים והלוים לעשרים וארבע משמרות, וכל משמר עבד עבדת ה' שבוע ימים פעמים בשנה. כן נחלק כל העם לעשרים וארבעה מעמדות, וכל מעמד בחר מקרבו מספר אנשים בתור צירי-העם לעמוד במקדש שבוע ימים למלא פעמים בשבוע מקום העם בעת הקרבת קרבנות התמיד, ובימים ההם היו מתכנסין שאר אנשי המעמד אשר בגבולין לעריהם אל מועדי-אל בארץ לעבוד את ה' באשר הם שם ברנה ותפלה שלש פעמים ביום, כנגד תמיד של שחר ושל בין הערבים ונעילת השערים בבית המקדש. הקריאה בתורה היתה מְשֻׁנָּה בגבולין מאשר במקדש ותחת עשרת הדברים קראו פרשיות קטנות ממעשה בראשית⁵². פליאה דעת ממנו את סדרי עבדת ה' בבתי כנסיות אשר בגבולין, אך זאת נדע כי בני הכפרים נקבצו באו אל הערים לעבֹדת ה' “בימי הכניסה” ביום השני והחמישי בכל שבוע ובימי חג ומועד⁵³ וחלקי העבֹדה היו: תפלה, קריאה בספר התורה ושמוע מוסר ודעת אלהים מפי המורים והמטיפים. “ימי הכניסה” בשני ובחמישי היו גם “יומי דשוקא” למקח וממכר בהערים וימי משפט ודין לבעלי הריב אשר נגשו אל הדיָנִים, היושבים כסאות למשפט בשערי העיר. הקריאה מעל ספר התורה היתה בפרשיות קטנות ובימי השבת והמועד היו מפטירין בנביא מעין פרשת השבוע או מענינו של יום. למען תעשה העתקת התורה בדיוק מבלי משגה וסלף וספרי התורה אשר בגבולין יהיו מוגָהִים כדת וכהלכה, היה נמצא ספר אחד במקדש אשר היה למופת לכל ספרי התורה בגבולין לכתוב כמתכנתו ויקרא בשם “ספר עזרה” (וכפי נוסחאות אחרות “ספר עזרא”). בימי השמד ורדיפות אנטיוכוס אפיפנס ומלאכי זעמו אשר קרעו ספרי התורה רבו הספרים שנלקו בחסר או שחזרו ונכתבו בשגיאות רבות ולהסיר המכשלה הגדולה – התפשטות ספרים מְשֻׁבָּשים בקרב העם – ראו להניח בעזרה ספר אחד מוגה על פי בית דין הגדול וממנו יראו וכן יעשו כל הסופרים ומגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה⁵⁴. המגיהים האלה מצאו ספרים בנוסחאות שונות ועליהם היה להבחין ולבקר ולבחור ולקרב את הנוסחא הנכונה, ובתלמוד יסופר משלשה ספרים שנמצאו בעזרה מנוסחאות שונות "ובטלו את האחד וקימו “השנים”.

כל קהלה בערי יהודה היתה מתנהגת על פי ראשי העדה מכלכלי כל עניניה, “ובני העיר בעצמם היו מַתְנִים על המדות והשערים ושכר הפועלים”⁵⁵. הרשות היתה נתונה לכל איש לנוע ממקום למקום ולשנות מקום שבתו כטוב בעיניו. בשבת איש בעיר שנה תמימה היה נחשב כבן עיר ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד⁵⁶. מקרב אנשי העדה בחרו ועד משבעה אנשים לְפַקֵחַ על עניני בתי הכנסת, מעשי הצדקה וכל צרכי הצבור. הנבחרים היו הנכבדים בהקהלה וידועים לטובים ונאמנים ואשר על כן נקראו בשם “שבעה טובי העיר”⁵⁷.

משתי התקנות המיוחסות אל יוחנן-הורקנוס החשמונאי, הננו רואים, בי הפרעות בישראל מימי המלחמות והמהומות בעת גזרות השמד של ממשלת סוריא, עוד לא ספו גם בשוב העם למנוחתו. למן העת אשר קימו וקבלו עליהם בני יהודה לשמור ולעשות ככל הכתוב בספר התורה במעמד הגדול כאשר כרתו עזרא ונחמיה אמנה וברית על דברי התורה ושמירת המצות התחזקה בעם על ידי הסופרים אשר קמו תחתם, היו זהירים ביותר לתת מניות הכהנים והלוים במועדן. בימי השערוריות, חדלה ממשלה מן הארץ, ובאין עוצר בעם עשה כל איש הישר בעיניו ובני עם הארץ התרפו מתת המעשר הראשון והשני, כי כבד הדבר הזה עליהם, ויהי כאשר “שלח יוחנן כהן גדול בכל ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין”, ואולם לא מרוע לב התרפה העם בהפרשת המעשרות, כי בעת ההיא כבר נקבעה להלכה, להפריש שלשה מיני מעשרות: מעשר ראשון ללוים, וממנו נתנה העשירית לכהנים בתור תרומת מעשר או מעשר מן המעשר, מעשר שני לבעלים לאכלו בירושלים ומעשר עני (בשנה השלישית והששית) לגר ליתום ולאלמנה וכו'; על פי הדברים האלה, היה על האִכָּר לתת מקצירו שתי עשיריות או החמישית וארץ יהודה היתה אז ארץ, אשר יושביה חיו רק על תוצאות אדמתה, לאכול לבתיהם ולמכור מחוץ לגבולות ארצם, על כן לא יפלא אם התרשלו אז בתרומות המניות האלה ויהיו “מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין”. ויותר מזה רבה העזובה בפנה זאת בימי גזרות השמד. מן הכהנים יצאו אז פריצי-העם ומרשיעי ברית קֹדש ובני עם הארץ לא חשבו להם לחובה להציל אכל מפיהם למען הכהנים מנאצי ברית ובוגדים בעמם. אז נמצאו כהנים בעלי זרוע ועזי נפש כבני פחורה אשר לקחו המעשר ביד חזקה ויגזלו משפט הבעלים לתת מעשרותיהם לטוב בעיניהם ויעשקו לחם אחיהם הכהנים והלוים, אז שלח יוחנן כהן גדול מלאכים בכל גבול ישראל ויעורר את העם לאמר: “בני כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל (תבואה שלא הורמו ממנה המעשרות) יש בהם עון מיתה. “ביטל את ודוי המעשר”, אשר התודו מקץ השנה השלישית, יען לא נעשה מעשה המעשר כמשפט-כתוב “וגזר על הדמאי” שהלוקח פירות מן השוק (מעם הארץ) עליו להפריש את המעשרות בקריאת השם בלבד, ושני פקידים עברו בכל הארץ להפריש למצער את תרומת המעשר לכהנים, אך את תשע הידות מהמעשר הראשון והמעשר העני התיר לעכבם לעצמם לפי שהוא ספק והמוציא מחברו עליו הראיה⁵⁸. אמנם אף כי נמנע יוחנן-הורקנוס מלאנוס את בני עם הארץ להרים תרומת מעשרותיהם, אך מעשיו לבד הספיקו לעורר בקרב העם רגשי מוסר להיטיב דרכם וישובו להיות זהירים במתנות כהונה ולויה, ובהמשך העת הכו תקנותיו שרש בקרב העם, עד כי בימיו “אין אדם צריך לשאול על הדמאי”, כי שבו כל העם לקיים מצות התלויות בארץ כחק ומשפט הסופרים והקבלה. תמים היה לב יוחנן כהן גדול עם תורת הפרושים; וכאשר הורו אז ראשי חכמיהם בימים ההם –נתאי הארבלי ויהושע בן פרחיה לכבד את המועדות, לבלי עשות כל מלאכה שיש בה בחולו של מועד אסר גם הוא – יוחנן – להעושים במלאכות המשמיעות קול רעש כחרשי הברזל “להכות בפטיש” בחול המועד⁵⁹. בימיו התפתחה והשתלמה תורת הפרושים – תורה שבעל פה, בבאורים ופרושים, בהרחבת באור את כל עניני המותר והאסור וההגבלה ע”י המדות שהתורה נדרשת בהן או תקנות הסופרים. בימיו נפסלו הנשים מעדות⁶⁰ וגזרו על הסרוס⁶¹ ושאין ללקות את החוטא יותר משלשים ותשע מלקות⁶². עלות העם שלש פעמים בשנה לבקר בבית ה' חזקה את אחדות האומה והאהבה והאחוה בין כל בני העם, ועל כן בימי הרגל היו מכריזים על האבדה ומקום מיוחד היה לזה בירושלים על אבן הטועין⁶³. כללו של דבר יוחנן הורקנוס היה מושל צדיק וכהן גדול שומר אמונים וזהיר ללכת בחקי היהדות ומשפטיה על דעת הפרושים.

אך מלבד היותו כהן מורה צדיק שומר אמונים היה גם נשיא מושל ועוצר בעם ולא יכול להתעבר עם הצדוקים, כי המה היו אנשי מלחמתו שריו ויועציו. יונתן ראש מפלגת הצדוקים היה רעו ואיש סודו ויאצַל גם הוא מרוחו על יוחנן-הורקנוס, באשר אצלו עליו מרוחם ראשי הסנהדרין גדולי הפרושים. עד ימי שיבתו השכיל יוחנן למנוע את שתי המפלגות מבא בריב ומלחמת שערים, לבל תגבר יד האחת על רעותה; אך קשה מאד לעשות משקל לרוח שתי מפלגות, המצירות והרודפות אשה את רעותה ברוח קנאות ורוח-שפתים יאבד כרגע כל מועצות אנשי השלום. גם הפעם אך דבר אחד יצא מפי פושק שפתים ויהיה למחתה לכל בית ישראל. הנשיא והכהן הגדול האוהב הנאמן להפרושים נהפך להם לאויב ומתנקם ויסר מאחריהם ויט אחרי הצדוקים.

הדבר אשר הֵסֵב שַׁנות הורקנוס את טעמו, היה נקל, אך דבר בלע אחד יצא ממחבואו ויבלע וישחֵת את אגֻדת האֻמה וידיח המון רעות ואסונות נוראים על האֻמה הישראלית; הדבר הזה אשר יצא מפי פושק שפתים היתה הַנְסִבָּה להריסות הבנין הגדול אשר הקימו החשמונאים בשנות תלאות רבות ומלחמות כבדות ונוראות. הורקנוס שב עטור בזר נצחון ותפארת גבורים ממלחמתו את שכניו העמים אשר בארצות עבר הירדן במקצוע צפונית מזרחית (“כוחלית שׁבמדבר” Peräa) ויעש משתה גדול לכל שריו ויועציו ויקרא לראשי הפרושים והצדוקים לבא אל המשתה, ויאכלו על שלחנות של זהב מַלוחים וחדרי הבית פֵארו גם בקוצי המדבר, להזכיר לעליזי הנצחון את העת הרעה, כאשר יקירי העם ברחו אל המדבר להמלט מחמת המציקים בני יון בימי ממשלת סוריא הרשעה. ובטוב לב המסבים ביין קרא הורקנוס באזניהם לאמר: מי האיש אשר מצא שמץ דופי במעשי, כי נטיתי מארח צדקה ודרך אמונה, יענה נא בפני למען איטיב דרכי. אם שאל הורקנוס השאלה הזאת בתֻמת לב, או כי חשב תחבולה לחשוף תעלומות לב הפרושים ודעת את מחשבותיהם עליו? על פי מקור אחד (קידושין ס"ו ע"א) מסכו בו הצדוקים הקרובים אליו בקרבו רוח חשד כנגד אמונת הפרושים בבריתו ויסיתו אותו לחשוף מצפוני לבם. לדברים האלה קם איש אחד אלעזר בן פועירא (אולי הוא פחורה) ויאמר בשפה ברורה: “רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן”, ויתן טעם לדבריו, כי בימי המלחמה עם אנטיוכוס אפיפנס היתה אמו שבויה במודעים וכבן שבויה הנהו חלל מהכהונה. – על פי מקור אחר, לא אלעזר בן פועירא אמר הדברים האלה, כי אם איש צדיק בתֻמתו, יהודה בן גדידיה, דבר הדברים האלה לְתֻמו להכלים את הנשיא והכהן הגדול. ואף כי היטב חרה להורקנוס על כי כסו קלון על כבודו, בכל זאת משל ברוחו ויצו לחקור ולדרוש היטב אם כנים דברי הלעז הזה, וַיֵחָקר הדבר וימצא כי רק דבת רבים ושמועת שקר היא. אז נקעה נפש הורקנוס מהפרושים, והצדוקים עשו את שלהם ויוסיפו לפחת כקרבו אש קנאות בהוכיחם לו, כי מאת הפרושים היתה שומה להוציא לעז על טהרת יחושו למען השפיל כבודו בעיני העם. אמנם בכל זאת לא שלח רסן מפני זעמו ולא אבה להאמין, כי ידי כל הפרושים היו במעל הזה, וישאל מהסנהדרין הגדולה לחרוץ משפט המלשׁין כגדל עונו בחרפו נשיא ישראל והכהן הגדול. אבל בחקי הפרושים לא נמצא חק להעניש קשה את המבזה נשיא ישראל יותר ממבזה את אחד העם; ובמשפט התורה המסורה על פי דעת הפרושים לא נכר נשיא וגדול לפני קטן ואחד העם. ועל פי הלקח הזה חרצו משפטו להלקותו מלקות ארבעים חסר אחת. זאת ראה יונתן ראש הצדוקים ויוסף להצית אש עברה בלב הורקנוס ובהענשׁ הקל הזה אשר שמו הפרושים על מחרף שמו ומחלל כבוד משפחתו נתן לו אות, כי קטן כבודו בעיניהם, אז סר הורקנוס מעל הפרושים ויתחבר אל הצדוקים ויחזקם בכל תקף ממשלתו. אמנם כנראה הפריז על המדה השמועה, כי צוה הורקנוס להפר כל חקי הפרושים ויענוש קשה את כל הדבקים בם, כי לו עשה כדבר הזה, אז העיר עליו חמת כל העם למרד בו ולהרים יד בממשלתו. אך זאת נדע נאמנה: כי הדיח הורקנוס את הפרושים מהפקודות הגבוהות במדינה וגם את פקודות המקדש, וגם בהסנהדרין הגדולה ובתי המשפט הושיב את הצדוקים ויזניח את הפרושים מכל משמר ומשרה. ואולם אחרית המעשה, אשר עשה הורקנוס בחזקת יד הממשלה מבלי משפט ורצון העם, היתה מרה מאד. כי מלבד אשר הרכיב אלופים לראשי העם את הצדוקים ויתנם למורי הדת ומבארי התורה והמצוה נגד חפץ העם, אשר רָצָה את הפרושים, עוד בִטֵּל את חרות בית דין הגדול ויסר את כחו ממנו לעמוד במקום כל קהל ישראל ולהיות לעם מול נשיאו ומלכו בכל דברי התורה והדת וכלכלת עניני המדינה ומשפטיה ויהי המעשה הזה לגזל משפט-העם וממשלת החשמונאים, אשר קמה בחפץ עם יהודה ורצונו החפשי היתה עתה לממשלת מושל לבדו בכח הזרוע. הועד הגדול – הסנהדרין – אשר עמד בין העם והמושל חדל ממלא תעודתו ויהי רק לכלי חפץ בידי המושל ותחת עשות חק עשו חבריו ככל אשר נחה רוח המושל עליהם. לא יפלא אפוא כי נהפך לב הפרושים ועמם כל העם לשנוא את בית החשמונאים, והמשטמה הזאת אזרה זיקות ותבער בערת מלחמת שערים, מלחמת אחים בקרב הארץ, למלאותה דם נקיים, להחליש כח העם ולתתו לבז ולמשסה מחוץ. מפעל אחד כזה היה רב העליליה לבלע ולהשחית כל גאון בית החשמונאים וכבוד העם החופף עליהם. אחרית המפעל הזה כתֻמָה באה בכל בלהותיה ותוצאותיה הנוראות באין מעצור. שלום ישראל התמוטט, גבורתו כשלה ותרעש ארץ אחזתו תחת רגליו מרגז המאורעות הנוראות אשר התרגשו לבא… הורקנוס לא האריך ימים אחרי המקרה הזאת וימת בשנת השלשים לממשלתו (176 לפחה"ב) וישאֵר אחריו חמשה בנים ואלה שמותם: אריסתובול, אנטיגנוס, אלכסנדר ואבשלום ועוד חמישי אשר לא פרש בשמו. וידמה גם במותו לשלמה בן דוד, כי אחרי מותו החלו הפלגות בישראל והפרצות בהאֻמה לשום שמות בקרב הארץ ולהרגיז את ממלכת יהודה תחתיה.

פרק שלישי יורשי הורקנוס, אריסתובול הראשון, ינאי אלכסנדר והמלכה אלכסנדרה (מן 176 עד 139 לפני חרבן הבית השני)    🔗

אריסתובל הראשון וינאי אלכסנדר גיסו של התנא שמעון בן שטח. נשיאות ינאי המלך ומעשי תקפו וגבורתו להרחיב גבולות ממלכת יהודה החשמונאית. הליכותיו עם הצדוקים. גיסו שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי „מחזירי העטרה ליושנה”. הפּרושים ותקנותיהם: נסוך המים ושמחת בית השואבה. ינאי המלך רודף הפּרושים. תקנות הכתובה וקביעות בתי ספר בכל פלך ופלך. ההשמעה על השקלים והזיק המעמדות. שורה של דינים ותקנות „להוציא מלבן של צדוקים", מות המלך ינאי וימי מלכותה ‏ של המלכה אלכסנדרה. מות המלכה – אסון עם יהודה

יוחנן הורקנוס חשב לחזק מוסדות המלוכה לפני מותו וישם את אשתו למלכה ומושלת על יהודה, ואת בנו יהודה המכונה ביונית אריסתובול שם לכהן גדול; הוא – יהודה־אריסתובול – אחיו ובניהם אחריהם נקראו – מלבד שמותם העברים – עוד בשמות יְוָנִיים.

אולם עד מהרה נראה, כי מנהג היונים בני מוקדוניא, להעמיד אשה בראש העם, לא הכה שרש בלב עם יהודה. אריסתובול הסיר את אמו מגבירה וימלוך הוא תחתיה מבלי לעורר במעשהו זה את חמת העם עליו. הוא השתמש שנית בשני כתרים: כתר כהונה וכתר מלכות והוא היה הראשון מבין החשמונאים, אשר לקח לו קרנים לְהִקָרֵא בשם ״מלך יהודה״; אבל שם כבודו זה לא הגדיל תקפו וגבורתו ולא הרים קרנו בכבוד בקרב עמו, ולעמת זה הדאיב בזה את לב שלומי אמוני העם, אשר האמינו, כי המלוכה על ישראל ויהודה יאתה רק לחטר מגזע ישי ונצר מבית דוד, וכי רק המלך מבית דוד הוא המשיח והגואל אל עמו גאֻלה שלמה. כאשר שם אריסתובול כתר מלכות בראשו כמעט ששם לְאַל את תקות העם על ״המלך המשיח״. בכלל היה אריסתובול נוטה ביותר אל חמודות החיים והקנינים העוברים ויחבב את דרכי היונים וארחות חייהם ויקרא לו בשם ״אוהב ההיליניים (Philhelene), שם התהלה בעיני היונים ומשאת חרפה בעיני אחיו בני עמו. על מטבעותיו אשר צָר עוד לא יקָרא בשם ״מלך״ כי אם בשם: ״הכהן הגדול וחבר היהודים״ ומחקות עליהן לסַמָל וציור־זכרון – כאשר על המטבעות אשר כִּתֵּב אביו – קרן מִלֵאת לאות שפע ברכה ורוב שלום. אך הסֵמֶל הזה לא התאים עם כל הנעשה אז ביהודה. – זרע הריב והמשטמה, אשר זרע יוחנן־הורקנוס בשנותיו האחרונות, פרח כראש ולענה בימי בניו אחריו, להכאיב כל חלקה טובה ביהודה, להפריד בין אחים, להוריד עז העם מטה מטה ולהשיחהו עד עפר. לשוא עמלו החשמונאים לעשות להם תפארת מלוכה ולקחת להם קרנים ברוב און ועצמה, לשוא הקימו סביב להם שכירי חיל אחֻזי חרב שומרים לראשם, לשוא עשו גבורות גדולות במלחמה, בכל מעשיהם אלה לא הצליחו לרפא את שבר יהודה. העם נפרד מבית מושליו ויהי לו לזרא, הליכות המדינה נפרדו מדברי הדת וירב הפרץ ביניהם, שבר־העם היה לאין מרפא ובכל אשר הוסיפו לרפאותו ולהעלות ארובתו עוד גדלה מחלתו וירבו מכאוביו.

ולא לבד כי הסיר אריסתובול את אמו מגבירה ויהדפה מכסא מלכותה, כי אם גם שם אותה ושלשת אחיו הנותרים בבית הסהר ותמת בבית כלאה; רק לאחיו אנטיגונוס אשר אהב הטה חסד לראשונה, כי היה תמים דעים עמו ויחדו נלחמו במלחמותיהם, על כן נתן לו לראשונה, גם יד ושם בכלכלת דברי המלוכה. אם כי במעט הימים אשר ישב אריסתובול על כסא המלוכה לא נמצאו ממנו מעשים ומפעלים רבי הענין להכיר מהם תכונתו והלך נפשו, אבל גם ממעט הדברים אשר הגיעו אלינו, נראה כי יצא הוא בעקבות אביו ובדרכו בימים האחרונים לפני מותו לנטות אחרי הצדוקים מבלי תת להפרושים יד ושם בההנהגה המדינית פנימה וחוצה. אמנם כאשר אסף הזמן את שלומו מאריסתובול בביתו וקרב משפחתו, כן לא היה אהוב ורצוי לאחיו בני עמו, בגלל חשקו וחפצו לְחַקּות את היונים בדרכי חייהם וישימו אשם נפשו בהמון מעללים רעים ויתנוהו לאכזר, קשה לב עושה מזמות ומשחית באף רחמיו גם מאת אחיו ובני משפחתו: אמו מתה בבית כלאה, אולי מזקנתה כבוא עליה פקודת כל האדם, אך בשנאת העם אותו האמין לדבת רבים, כי בנה המלך הכרית אכל מפיה וימיתה ברעב. אחיו אנטיגנוס, אשר אהבו מאד, נרצח בסתר, אולי בנכלי אנשי דמים משונאי החשמונאים, ושנאת העם את אריסתובול השליכה עליו שקוצים לאמר, כי ידו היתה במעשה הרצח הזה, על כי קנא באחיו ויחפוץ להסירהו מעל פניו.

כאשר היה אריסתובול גבור מלחמה כאביו, כן שקד על עצותיו וימהר להקימם. הורקנוס חשב מחשבות גדולות להרחיב גבולות יהודה לפאת צפונית מזרחית; בכל הארץ מקצות הררי מול־הלבנון מזרחה, מההר הגדול הר חרמון עד שדמות דמשק, אשר היו כגן ה׳ הברוכות המלאות כל טוב, נסעו בני השבט יטור ובני עם אחר הנודעים בשם ״טרכונים״. את כל הארץ הזאת אשר לא הספיק הורקנוס לספחה אל יהודה, כי הקדימהו המות, חשב אריסתובול עתה לרשת אותה בחרבו וקשתו ויצא למלחמה ביחד עם אנטיגונוס אחיו, אשר מימי נעוריהם עשו להם שם בגבורים בהלחמם איש על יד אחיו את השמרונים והסוריים. והצלחת הקרב האירה פניה אל אריסתובול כאל הורקנוס אביו וירחֵב גבולות ארץ ממשלתו על כתף הארץ צפונה מזרחה, וכאשר עשה אביו להאדומים היושבים בנגב עשה הוא להשבטים הנוסעים במדבר סוריא מצפון, כי אנסם להתיהד, אם לא יחפצו לעזב את הארץ. ומהמלחמה הזאת וכבישת הארצות הברוכות האלה היתה נשקפת טובה רבה ליהודה באחרית הימים, ולו פרצו היהודים הלאה ללכוד כל הארץ אשר מצפונה מזרחה מול דמשק, כי אז הביאו בידיהם גם את אָרחות האורְחות הנושאות מַרְכֻּלְתָּן מארצות פרת למצרים וַיְיַשְׁרו מסלה לסחר ארצות אסיה אלה עם ים הגדול (התיכון), ולו קמה עצת החשמונאים זאת, כי אז רמה קרן יהודה בכבוד ותהי ממלכה אדירה בקרב ממלכות ארצות הקדם. אך כמו צוה ה׳ ליהודה וישלח דבר ביעקב לבל יקח לו קרנים ואון ועצמה מדינית, כן לא בצע אריסתובול חפצו וחפץ אביו גם הפעם; כי בעודנו עושה חיל על שדה הקרב ומחלה עזה תקפתהו ותאלצהו לשוב ירושלימה; ואף כי אנטיגונוס לא השיב צור חרבו ולא חדל מהלחם והצליח, אך בהגיע חדש תשרי ויקרבו ימי החגים וגם ימי הגשמים קרבו לבא שב גם הוא ירושלימה ותשבות המלחמה ושני האחים לא זכו עוד לשוב ולצאת במלחמה. אנטיגונוס מת בנכלי רשע ממרצחי חרש אשר התנקשו אל נפשו לספותה ואריסתובול מת בחליו אחרי מלכו שנה אחת וימים מספר (175 – 176 לפחה״ב).

אחרי אריסתובול מלך אחיו הצעיר יונתן או בקצור השם ינאי המכונה יונית – אלכסנדר. הוא נשא לאשה בתולה מקרב עמו שלומית אחות ראש הפרושים שמעון בן שטח אשר הֵסַבָּה את שמה יונית אחרי שבתה על כסא המלוכה לאלכסנדרה. כנראה שם אלכנסדר ינאי, בראשית ימי מלכותו, את לבו לבקש שלום ואהבה מאת העם וישא את ראש הפרושים שנואי בית המלוכה באחרית ימי אביו ואחיו ויתן להם להשמיע דעתם בסוד מועצת הממלכה ושמעון בן שטח אחי אשתו ראש הפרושים ומחזיר עטרת התורה ליושנה היה יוצא ובא בחצר המלוכה: אלכסנדר ינאי היה בן שלש ועשרים שנה במלכו ויהי שש לקראת נשק ושואף מלחמה ככל בית אבותיו החשמונאים, אך לא נחה עליו רוח עצה וגבורה למלחמה, רוח דעת להיות שר צבא ומפקד גדודי הקרב ברוב תחבולות להשיג ישועות כאבותיו, גם לא ידע חשבון לכל מפעלו במועצות ודעת לבוננם לתכליתם ולהוציא מפעלים כבירים למעניהם, על כן הוביש את כח העם וישברהו לשברים ובמעשיו המבהלים הרגיז מוסדות הממלכה עד כי חשבה לנפול. כל שנות מלכותו – עשרים ושבע שנים – (מן 175 עד 149 לפחה״ב) כלו בריבות ומלחמות מבית ומחוץ ויהי גבר לא יצלח להצליח את העם, אשר טובו נתן בידו. אך הצלחתו היתה גדולה מחכמתו והיא שעמדה לו להמלט ממצוקותיו, ובה עשה חיל להרחיב גבולות יהודה ולבצע את אשר יזמו לעשות המושלים אשר לפניו. כאחיו עשה גם הוא מלחמה באנשי צבא שכירים בכסף מבני עמים אחרים מארצות פִּיזָידַיָה וְקִילָיקִיַה, אך לא ערב לבו לשבור אנשי סוריא לצאת בחילו מדעתו את השנאה העצומה הנטועה בלב שני העמים: סוריא ויהודה ולא האמין בם כי יעבדוהו בלב תמים ואמת ואמונה.

אלכסנדר ינאי לטש עיניו על ערי הים אשר בימי מלחמת האחים מלכי סוריא: גריפוס וקיזיניקוס המישו צוארן מעל סוריא ותהיינה ערים מושלות לבדן וכנסיות חפשיות בידי אדוניהן האזרחים הזרים – היונים. ביותר חפץ ינאי לספח אל נחלת יהודה את העיר רבתי עם עַכּוֹ (Ptolemāis), אשר היה לה חוף אניות טוב מאד ויושביה היו מרביתם יהודים. ראשי העיר היונים פנו אל מלך מצרים תלמי לתורס (Ptolemäeus Lathuros), אשר בא בימים ההם במלחמה עם אמו המלכה קליאופטרה מלכת מצרים, ויט ידו על אי קפריסין (Cypern) הקרוב ליהודה וילכדהו. לתורס שמע לתחנוני היונים ראשי כנסית עכו וישמח על דבריהם, כי ראה בזה סבה מוצאת לו להרחיב גבול ארץ ממשלתו ולמצוא דרכו דרך היבשה הקרוב למצרים ויקח שלשים אלף חלוצי צבא מחיל מצרים ויורידם באניות דרך הים לעלות היבשה בארץ יהודה. אבל בטרם הגיעו צבאות לתורס וימלך לב יושבי העיר עליהם ובעצת אחד מגדולי התושבים החליטו, כי טוב להם להכנע לפני מלך יהודה מהביא את צוארם בעל מלך מצרים הנלחם באמו המלכה. אולם לתורס אחרי צאתו למלחמה לא שב אחור ויעל עם צבא חילו היבשה ויחן על עכו ויאמר ללכדה ברעש מלחמה ולהבקיענה אליו. ביום השבת נטשה המלחמה על יד המקום סוכו אשר בקרבת העיר צפורי והיהודים הוכו מכה רבה. אלפים חללים כסו את שדה המערכה, רבים נשבו חיים והנשארים נסו מנוסת חרב בשבעה דרכים. אז עבר לַתּוּרָס ביהודה וישם בה שמות ויעש בה שפטים נוראים וגם על נשים וטף לא חסה עינו; כי חפץ המלך הזה להעיר הפעם את כל חמתו על היהודים עם עברתו, בגלל יהודי אלכסנדריא, אשר סכלו את עצתו ויעמדו לימין אמו המלכה ויהיו ראשי יועציה ושרי צבאותיה. המגפה הגדולה הזאת היתה נכונה להביא על יהודה חרפת עבדות ושפלות לולא עמד אז רוח והצלה ליהודים ממקום אחר. מלכת מצרים קליאופטרה שמעה, כי גבר בנה ביהודה ותירא לבלי יתחזק שם ועלה עליה בתעצומות עֻזו ויחרַד את כסא מלכותה במצרים ותמהר לקדם פני הרעה ותזעק חיל עצום ותשלחהו דרך היבשה, דרך ארץ יהודה, לעלות על צבאות לתורס בנה ולתגר בו מלחמה. שרי צבא מצרים היו שני היהודים האחים חלקיה וחנניה בני הכהן הגדול חוניו, אשר כבר תמכו בידי המלכה נגד בנה הסורר. חלקיה מת בעברות הירדן מזרחה בצאתו לרדוף אחרי לתורס, אך במותו לא רפו ידי חיל מצרים ואחיו חנניה היה למפקדם ומצביאם וכבודו היה גדול מאד כן בסוד מועצת הממלכה וכן במערכות הצבא. אז עבר הרוח על אחדים מיועצי המלכה קליאופטרה להשיא את לבה, כי לעת כזאת אשר יהודה חפצה לעזרתה ובלעדיה אין לה כח לעמוד על נפשה, תשית ממלכת מצרים ידה על יהודה לכבוש אותה ולמגר כסא אלכסנדר והיתה יהודה לארץ ממשלת מצרים. שמע שר הצבא חנניה את העצה הרעה הזאת ויתעבר על חנפי לב ויועצי רע אל המלכה ויקנא לעמו ויסכל עצת בוגדים; כי היה דברו אל המלכה, אשר אם תעשה כזאת וכל יהודי מצרים, אשר עמדו לימינה וישמרו על כתר מלכותה מרעת בנה הצודה לנפשה וכסאה, יֵהָפְכו לה לאויבים ונוספו על שונאיה, וירזום לה בדבריו, כי גם הוא, ראש שרי צבאותיה, הנאמן בכל ביתה ובכחו הרב ברוב בינתו בדברי המדינות ורחב לבו בעצה וגבורה למלחמה, כי גם הוא לא יהיה עוד לה כי אם לצריה. והדברים האלה נכנסו ללב המלכה ותבן לאחריהם ותפר עצת היועצים רעה על יהודה ותכרות ברית מגן ותגרה עם אלכסנדר ינאי בבית שְאָן (בש׳ 168 לפחה״ב). כה נושעה יהודה תשועה גדולה על ידי איש יהודי נאמן לעמו, אשר יד ושם לו בממלכת עם אחר, בטרם ידע מלך יהודה את הרעה אשר חרשו עליו ועל ארצו. אז שבה המנוחה ליהודה, כי לתורס חרד מאד מתנופת יד חנניה ועלה מעל יהודה, ואלכסנדר ינאי מהר לעשות נקמות ביושבי הערים מבני הנכר, אשר תמכו בידי לתורס ויעש מלחמות רבות בחמת ועזה וערים רבות אחרות, פעם הוכה אחור ופעם השתער הוא על אויביו ויכריעם. עד הביאו את עזה תחת ממלכת יהודה.

בתשעת השנים הראשונות למלכות אלכסנדר ינאי רבו מבוכות המלחמה ולא מצא את לבו להתערב בריב המפלגות הפרושים והצדוקים; על כן לא הפריע ינאי את מנוחת העם מבית ויהי כמחריש ויעמוד מנגד. אולי גם הועילה אשתו המלכה שלומית לכלא בעד רוחו לבל יתיצב כצר נגד הפרושים, כי המלכה היתה, כאמור למעלה, בת פרושים ואחות שמעון בן שטח ותט אחריהם ותהי להם מחצר המלוכה לעזר, וכנראה מצא ינאי בשמעון אחי אשתו איש נכון לבצע חפצו לעשות שלום בין שתי המפלגות הצדוקים והפרושים, לבר דרך ישרה ביניהם לבל ידחקו איש רגלי רעהו. בימים ההם עוד ישבו הצדוקים כסאות למשפט בסוד הסנהדרין וכל מעלות הפקודות במדינה בידיהם נִתָּנו. אולי היה חפץ המלך להרגיע רוח הפרושים בצדק ומישרים ולשום קץ לדברי ריבות בין המפלגות, לחלק בין שתיהן את פקודות המשפט והמשרה. אך הפרושים מאסו להתהלך בקרב הצדוקים וימאנו לשבת בהסנהדרין עמהם. רק שמעון בן שטח, היה חכם רואה את הנולד וישם מושבו גם בהסנהדרין של הצדוקים וידע להתנקש להם ולהקיפם בשאלות רבות וקשות ובתשובותיהם הכשילם פיהם פעמים רבות נגד יסודות דעותיהם; פעמים רבות הודו על כרחם, כי בלי הקבלה והמסרת יבצר מהם פתרון דינים ומשפטים רבים, וכה סבבם בשאלות רבות בפני המלך והמלכה, עד כי לא יכלו לעמוד לפניו וישמטו אחד אחד ויפטרו מפני הסנהדרין ומקומם לקחו בדבר שמעון ראש הסנהדרין הפרושים חבריו, עד כי בא היום אשר מלאו הפרושים הם לבדם את מספר חברי הסנהדרין והיום הזה (כ״ח טבת בערך 170 לפחה״ב) נקבע במגלת תענית ליום טוב ויום זכרון בכל שנה ושנה.

אולם לא לארך ימים היה לב אלכסנדר ינאי תמים עם שתי המפלגות. כמעט שגב ישע וילכוד ערים רבות וירחֵב גבולות יהודה וישב ירושלימה נאזר בגבורה ונעטר בעטרת הוד ונצח ויתברך בלבבו, כי הוא השליט לבדו עתה בקרב הארץ ובידו לפלס נתיב לארחות חיי עמו ככל הטוב בעיניו. לא נודע הדבר אם כי הפרושים אשר החליפו כח נסו לעמוד לשטן אל חפציו, או כי חפץ להשביע רצון ולגמול טובה עם הצדוקים מפקדי צבאותיו. או כי הלך בעצת אוהבו ויועצו לרע לו הצדוקי דְיוֹגֵינֵיס (Diogenes); איך שיהיה מבלי משים נראה את אלכסנדר ינאי פורש עצמו מהפרושים ויעש מעשים למרות תורתם לעורר כעס ומשטמה. ויהי בחג הסכות בעמדו על המזבח לעבוד עבֹדה ויקח את המים בקיתון של כסף לנסך על המזבח וַיְעָרֵם לרגליו ארצה לאמר, כי ״אין נסוך המים מן התורה״ והחֹק הזה בדו הפרושים מלבם וה׳ לא צוה. המים אשר שפך אלכסנדר ינאי לפני רגליו היו כשמן על אש לא נֻפח וכל בני ההמון הרב אשר נאסף בחצרות המקדש התמרמרו עליו וירגמוהו באתרוגיהם ויקראו לו: כופר נכד אשה חללה מהכהֻנה השבויה ממודעים. כמעט היתה נפש אלכסנדר בכל רע. לולא הגיחו אנשי הצבא שומרי ראשו שכירי פיזידיה וקיליקיה, אשר עמדו ערוכי קרב בקרבת המקום ההוא וישתרעו על העם ויריקו עליהם בחרבותם ויהרגו בהם בחצרות בית ה׳ כששת אלפים נפש, ולא היה עוד לפני זה כהמעשה הנורא הזה לְהִשָּׁפֵך דם רב בבית אלהים הקדוש. למען מנוע את העם ושומרי ראש המלך מבא בדמים עוד הפעם בנה ינאי חיִץ בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים לבלי יוכל העם לגשת את המזבח ויעמדו מרחוק. מהמקרה המר והמעציב הזה, אשר המלך והעם אשמים בו יצאה משטמה גדולה ונוראה בין אלכסנדר ינאי ובין הפרושים וכשער קטב התחולל ביהודה לכלה ולהשחית את תקומת עם ישראל בארץ אחֻזתו. המשטמה הזאת היתה הַנְסִבָּה לשפוך דם בני יהודה לאפיקים ופלגים, עד כי רפה כח העם ולא יכול עוד התיצב בפני קמיו. מהר מאד הרעישו בני החשמונאים את מוסדות הבנין הגדול, אשר יסדו אבותיהם ביצר לבם הנמהר מבלי להבין מראשית אחרית. כמלפנים – בימי רחבעם וירבעם, נקרעה הארץ לשתים ותתפוצץ לרסיסים על ידי בני שתי המפלגות, הפרושים והצדוקים, אשר כוננו להשחית איש את אחיו ויגדל שבר העם עד לאין מרפא.

ועיני אלכסנדר ינאי טחו מראות את הפרצות והבקיעים אשר הבקיע בחומת בית יהודה וימלא לבו לחשוב מחשבות גדולות ללכוד ערים וארצות רבות, להרחיב גבולות ממלכתו ולתת לה עז ועצמה מחוץ, מבלי הדעת, כי כל כבוד ממלכה וחזקתה הוא שלומה פנימה, במחשבה ועצה אחת בין המלך ועמו יכון שלום הארץ ובאפס השלום אז יעלה כל עמלו בתהו. אבל לדבר זה לא שת אלכסנדר לבו וגבר חילים במלחמה וישם פניו לארצות עבר הירדן מזרחה לארץ הגלעד והגולן מול פני ים כנרת או ימה של טבריה. וילכוד ערים רבות בנפות עבר הירדן. אך בעודנו עובר מחיל אל חיל ומנופף ידו על ערי הבשן והגלעד ועובֵידָה (Obeda) מלך שבט הערבים מבני נביות יצא לקראתו בעם כבד ויד חזקה ויחסום את הדרך לפניו ובערמת מלחמה התיקהו אל מקום בצה לא־דרך וחתחתים וכל חילו נפלו בחרב וישאר הוא לבדו וימלט בעור בשרו וינס לנפשו ירושלימה. בבֹאו ירושלימה קדמה פניו המית רוח הפרושים וחמתם, כי צרו את בני העם עליו ויסיתו אותם למרר בו. ששת שנים תמימות התקומם למולו עם יהודה ודם רב נשפך. העם כלה שארית כחו במלחמת־שערים. אלכסנדר אמנם הכריע את מתקוממיו מאחיו בני עמו בעזרת חיל השכירים מבני הנכר, אבל ההרג הרב אשר עשה בהמורדים כפעם בפעם נפח עוד יותר רוח עברה ונקמה בקרב העם. לאחרונה קצרה נפש אלכסנדר בעמלו ועמל עמו וישפֵל גאונו ויקרא להפרושים לשלום. בפעם הזאת השיבו הפרושים ריקם פני המלך דורש שלומם מעברתם וקנאתם העזה; תאות הנקמה הכתה אותם בסנורים, עד כי לא חשו אִוֶן בנפשם לתת חרב בידי אויבי ארץ יהודה ולהגֵר לארץ דמי בניה. אלכסנדר שאל אותם על דבר אָפְנַי השלום והם נתנו מענה לאמר: התנאי הראשון לשלום הארץ הוא – מות המלך. אז עשו במחשך מעשיהם ויהיו דבריהם עם מלך סוריא דימיטריוס אאוּקֵרוֹס (Demetrios Eukäros) לעשות עמו חֹזֶה כי יבקיע ביהודה עם צבאות חילו. ובהשמע כי מלך סוריא מֵגִיח עם צבא רב פרשים ורגלי ביהודה ויצא אלכסנדר לקראתו ביד חזקה עד העיר שכם ותטוש מלחמה עצומה ביניהם. במלחמת דם רב זאת על אדמת ארץ שמרון היתה חרב יהודים ביהודים ויונים ביונים, כי הנלחמים בשני המחנות מזה ומזה דבקו במצביאיהם להלחם בחמה שפוכה מבלי עשות מלאכתם רמיה בבגד בוגדים. דם רב נשפך משני מחנות הנלחמים, אך לאחרונה גבר מלך סוריא ובנפול כל שכירי החיל אשר לאלכסנדר וירא כי כלתה אליו הרעה וינס על נפשו ויהיה נע ונד בהרי אפרים.

בצר לאלכסנדר, בהיותו נודד בהרים כצבי מֻדח ורודפיו כתרוהו מסביב ויבקשו נפשו לספותה, התעוררה עליו חמלת בני עמו וישובו וירחמוהו. ששת אלפים אנשי ריבו מהפרושים עזבו מחנה מלך סוריא ויפלו אליו ויחזקוהו, אז רפו ידי אֵאוֵּקירוס ולא מצא ידים לעמוד ביהודה ויעזוב את הארץ על אפו ועל חמתו. רק קַנָאַי הפרושים עוד לא שבתו מריב ויוסיפו להלחם בעברת חמה באיש עברתם ובהנגפם לפניו נמלטו אל מבצר עֵיטָם (Bethome) ויסגרו בו, אך אלכסנדר צר על המבצר וילכדו, בעברתו וקנאתו עשה נקמות בהפרושים ואוהבו דיוגיניס השיאהו לשחת באף רחמיו ויתלה על עץ (שתי וערב, קרייציגען) שמונה מאות פרושים ביום אחד, השמועה על דבר אכזריותו הפריזה על המדה בספרה, כי שחט אלכסנדר את בני הפרושים ונשותיהם לעיניהם, והוא ישב אז אל המשתה עם נשות הזמה ויתענג למראה הרצח הנורא הזה. השמועה הזאת נראית כהפרזה על המדה, גם תלית שמונה מאות איש ביום אחד דַיָה לכנהו בשם החרפה ״טרסי״ (Thracier) ולנקוב שמו ״רוצח אכזרי״ ותגמול הרעה הזאת פרי ראש ולענה גם להצדוקים. האיבה הנוראה הזאת הרבתה פצעי העם ותיסרהו מוסר אכזרי. יותר מחמשים אלף איש משתי המפלגות מתו במלחמת ששת השנים אשר נלחמו בני יהודה איש באחיו. ביותר כבדה הרעה על הפרושים ובכל הארץ היה להם מגור מסביב; בליל הִתָּלות שמונה מאות איש מבני מפלגתם, נסו מעל לגבולות הארץ שמונת אלפים פרושים וימלטו מקצתם לסוריא ומקצתם למצרים.

אף כי פעמים רבות הוכה אלכסנדר מכות גדולות ונאמנות, בכל זאת הרחיב את גבולות הארץ וערים רבות וגלילות ספח על נחלת יהודה לכל עבריה מסביב: מראפיה אשר בנגב מערבה עד הר הכרמל מצפון ובארץ עבר הירדן מזרחה מסלִיקִיה בצפון עד צער עיר התמרים בעבר הירדן מנגב מזרחה לים המלח. ולמען הגן בעד המדינות הנכבשות מפני כל צר ואויב בנה מבצרים גדולים וחזקים על גבולות הארץ, בקרבת הירדן בנה המבצר אלכסנדריון על שיא הר גבוה סרטבא ביפה נוף וארץ פריָה ועל יד ים המלח מזרחה בנה מצודת הרי מכור, במקום נכון מאז לבנין מבצר ומוקפת חריצי הסלעים מכל עבריה. שתי מצודות הרים אלה עם עוד השלישית אשר בנה אביו ויקראה בשם ״הורקנין״ נחשבו למבצרים חזקים עד מאד ויהיו נקראים בשם “טור-מלכא”. אןכסנדר מלך על ערים רבות, אשר מרבית יושביהם היו יונים, על כן היה הוא הראשון במלכי יהודה, לטבע מטבעות, אשר על העבר האחד נמצאה כתבָת יונית ומהעבר השני כתבת עבריה, ובשתי הכתֹבות הוא נקרא בשם ״מלך״. סמל המטבעות האלה – קרן־מִלֵּאת עוגַן (אנקער). העוגן יורה על שלטון אלכסנדר בהערים היושבות לחוף ימים. הכתבת, אשר על מטבעותיו שטבע עוד לפני כבשו ערים וארצות מבני היונים, היא רק עברית ככל המטבעות אשר טבעו נשיאי החשמונאים אשר לפניו – ״יונתן הכהן הגדול וחבר היהודים״.

שלש שנה עשה אלכסנדר מלחמות רבות ועצומות בארצות עבר הירדן ובשובו ירושלימה, נאזר בגבורה ונעטר בזר תהלה ונצחון, קדם העם את פניו בשלום, כי שמח על תפארת הנֵצח על אויביו והרחבת גבול יהודה; בזה השכיח מעט את רֹע מפעליו מלב העם. עוד בשנה האחרונה למלכותו, כאשר הוכח במכאובו על ערש דוי ויחלה במחלת קדחת רביעית, לא חדל מהלחם מלחמותיו ויוסף לכבוש את הארצות בעבר הירדן ובצורו על המבצר אַרְגב (Ragaba) חלה את חליו אשר ימות בו וידע כי בא קצו ויתעתד ללכת אל בית עולמו. אז נִחם על מעשיו הרעים ויתודה על מעלליו הרעים, כי הרע לעשות ויגמול רע לעמו ולביתו ולא מחכמה ולא מצדקה עשה נקמות בהפרושים ויהרוג במבחריהם ויהפוך לשנאה אותו את כל העם, אשר דבק בתורת הפרושים ובדרכיהם הלך. אז קרא לאשתו המלכה, אשר דאגתה לבניה שברה את רוחה, ויפקידה לעוצרת (רעגענטין) במלוכה עדי יגדלו בניה ויצוה עליה, כי תבחר ללכת בדרכי הפרושים ורק הם יהיו אנשי עצתה ומדבריהם לא תסור. גם צוה אותה להסתיר דבר מותו מאנשי החיל הצרים על המבצר עדי ילכדוהו לבל ירפו ידיהם וחדלו מהלחם באויביהם; ואחרי כן תמסור גויתו להפרושים לעשות בה כטוב בעיניהם, אם יחפצו ויתעללו בה לקחת נקמתם מאיש עברתם ואם יחפצו ויעשו עמו החסד האחרון לקברו כדרך כל הארץ. וכה היו דבריו האחרונים אל אשתו המלכה: ״אל תתיראי לא מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אל מן הצבועים הדומים לפרושים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס״ (סוטה כ״ב ע״ב). וימת אלכסנדר בן חמשים שנה בשנת השבע ועשרים למלכותו והפרושים נטרו לו איבה גם אחרי רדתו דומה ויום מותו היה להם ליום זכרון ושמחה. במעשיו עורר חמת הפרושים לא רק עליו, כי אם על כל בית החשמונאים ומהיום והלאה חדלו במנין השטרות לשנות נשיא יהודה לכתוב הדברים ״כהן לאל עליון״. ובמותו ותמלוך על הארץ אשתו שלומית המלכה (מן 149 עד 140 לפני חה״ב).

לאֹשר עם יהודה וטובו ושלומו, אחזה אשה טובת לב ויראת ה׳ בכל לבה ונפשה רסן הממשלה על הארץ, אשר רגזה תחתיה וכמעט שנמוטו מוסדות ממשלתה מרגשת אישה ורוחו הקשה. כטל על עשב וכרביבים על ארץ עיפה למים, כצרי מרפא ללב דוי היתה מלכות המלכה שלומית ביהודה. בימיה נפוגה מעט השנאה הנוראה בין שתי המפלגות בעם ועברתן הקשה. העם אשר עד היום שת לבו רק למְדָנֵי המפלגות שב והכין את לבו לדעת את מכאוביו, לבקש רפואה למחלתו ולכונן את טובו אשר נפקד ממנו שנים רבות. המלכה שלומית – בשם המלוכה – אלכסנדרה – משכה ידה את הפרושים ותדבק בדרכיהם בכל לבה ותפקד בידיהם את המשרות הגבוהות בהממלכה: אך עצת קנאים ומתנקמים רחקה ממנה ולא רדפה את הצדוקים בחמה ועברה ותגן עליהם מעברת נקם ותסוכך על כל בני יהודה לבל תאֻנה להם רעה. כל מלכי הגוים מסביב הדרו פניה ויכבדוה כבוד גדול ואיש מהם לא התערב לתגר מלחמה ביהודה ולנפול בגבולות הארץ וחכמתה עמדה לה, להרחיק מעל גבולות ארצה מלך גבור שואף ללכוד ארצות ולרשת משכנות לא לו. וה׳ שלח את ברכתו מקֹדש ויופיע על עצת המלכה המושלת ביראת אלהים בכל תשעת שנות מלכותה, כי נתנה הארץ את יבולה למכביר ויהי שבע גדול ביהודה, גשמי ברכה ירדו בעתם ״עד שנעשו חטים כבליות, שעורים בגגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם דוגמא לדורות״ (תענית כ״ג ע״א). עשר העם ואשרו וקנינו גדל בימיהם ובני יהודה הרבו להשתמש בכלי זכוכית יקרה (ירושלמי שבת פ״ב ח״ב). גם היא טבעה מטבעות כתבנית המטבעות, אשר טבע אישה ינאי ובכתבת יונית: ״המלכה אלכסנדרה״. ותמלא יד בנה הורקנוס – גבר תמים וישר, אך חלש אין אונים, גבר אין אֳיָל ואיש לא בינות בדברי המדינה – לכהן גדול ותפרֵד בין המלוכה והכהֻנה בישראל. מאשר דבקה בדרכי הפרושים ותפליא חסדה ביתר שאת לאחיה שמעון בן שטח ותנחילהו כבוד להושיבהו בראש הסנהדרין, קראה דרור להפרושים הנרדפים בימי אלכסנדר אישה ותחנם חנינה גדולה, ותשֶב את נדחיהם. ופעֻלת אחיה שמעון בן שטח היתה רבה מאד, עד כי ימי מלוכת אלכסנדרה נקראו בימי סופרי הזמן ואחרי כן בשם ״ימיו של שמעון בן שטח״. הצדוקים עזבו מקומם – ברצונם או שלא ברצונם – בסוד הסנהדרין ולנשיא בית דין הגדול היה שמעון בן שטח. המורה הגדול הזה היה מורה לצדקה ולא רדף אחרי הכבוד להתגדל על חבריו ויקרא ליהודה בן טבאי, המתגורר באלכסנדריא של מצרים לשוב ירושלימה לשבת על כסא כבודו ויכתוב אליו מכתב מלא חן ואהבה במליצה נעימה לאמר: ״מני ירושלים עיר הקדש לך אלכסנדריא אחותי! בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה וגלמודה״⁶⁴. ובבואו היה יהודה בן טבאי לנשיא ויעבוד ביחד עם חברו שמעון בן שטח⁶⁵ ושניהם שמו יד אחת לבאר ולצרף את דרכי הדת וחקיה ולהשיב להם את הכבוד אשר הפשיטו מעליהם הצדוקים. ויבטלו את ״ספר הקנסות״ אשר להצדוקים וישימו מהלכים לדיני התורה שבעל פה במערכות המשפט והשלטון. העם לא התאונן על התמורה הזאת, כי היה ״ספר הקנסות״ להצדוקים מלא ענשים קשים על כל חטא קל באין רחמים וחנינה. והיום הזה (י״ד תמוז) נקבע ליום זכרון ויום טוב. כאשר כן נקבעו לימים טובים כל הימים, אשר בהם נתבטלו חקי הצדוקים ותורת הפרושים שבה לכבודה הראשון. בני הזוג שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי סללו מסלה להיהדות על פי דרכי הפרושים בכל פנות העם וישובבו נתיבותיה ועל כן נאמר עליהם ״שהחזירו עטרת התורה ליושנה״⁶⁶.

הדר שני הרועים הנאמנים האלה נראה על פני פעלם הכביר לחדש נעורי היהדות ברוח צדקה ומשפט ותהי ראשית מעשיהם בסדרי דיני נפשות. הם הורו לחקור את העדים ולבדקם ברוב חקירות ובדיקות, לא לבד על מקום מעשה הרשע וזמן הֵעשׂוֹתוֹ, כי אם גם על דברירם וענינים שאין להם רק יחש רחוק אל עצם המעשה, למען יצרפו השופטים את העדים וייטיבו ראות את הצפון בחביון לבם, ולמען יִתָּפשו בחבלי מזמתם אם לא ידעו השב נכונה⁶⁷. דרך־משפט זה הנהיגו הפרושים כפי ההשערה הנכונה, נגד המלשינים יוצרי עמל ואון ברשעתם בימים ההם, כאשר צררו בני המפלגות איש את רעהו בימי המהומות והמבוכות המדיניות. אז דרכו לשונם השונאים איש את רעהו על דברי מדינה ודת ובעברתם ענו בהם אשמת שקר למען הכשילם, על כן נטל שמעון בן שטח על השופטים להרבות בחקירות ובדיקות ולהיות זהיר מאד לפני הוציא משפט־מות על איש. ומה רבה בערכה תקנת שמעון בן שטח בחיי המשפחה, תקנת הכתובה לאשה. בימים ההם רבו הגרושין, ולפי דברי התורה ככתבם נקל מאד לאיש אשר שנא את אשתו לשלחה מעל פניו מבלי תת לה מאומה; הצדוקים לא שמו לבם להקלקלה הזאת ולא דאגו לריש הנשים המגורשות, כי אין לשנות מהדבר הכתוב בתורה – אך מכבר היה נהוג – על פי דעת הפרושים – חק הכתובה, וכי ישלח איש את אשתו לא ישלחנה ריקם ונתן לאשה, אשר בתולה לקחה מאתים זוזים (שני מנים) ואם אלמנה לקחה – מאה זוזים (מנה). ובמות איש ולקחה האלמנה הכסף מנכסי המת; אבל ברוב הפעמים הונו היורשים את האלמנה, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהיה כותב לה: ״כל נכסי אחראין לכתובתך״⁶⁸ ובאשר כי כל רכוש העם היה שקוע בקרקע והכסף לא היה נפרץ בארץ, ולא השיגה יד רבים להשיב תכן כסף הכתובה מיד ליד, ובעוד הבעל עושה הנה והנה למצוא מוצא לכסף הכתובה וחמתו שככה וישוב וירצה את אשתו ושם השלום אל חיק המשפחה. עוד רב מזה ערך התקנה ״שיהיו התינוקות הולכים לבית הספר״ לטעת דעת התורה ולהשרישה בקרב כל העם. בתי ספר לעם עוד טרם יהיו ביהודה ולמוד התורה על פי הכתוב היא חובת ״האב לשַׁנֵן לבנו ולדבר בה״. בירושלים אמנם היה בית מדרש להעמיד מורים בישראל, אבל בהבית הזה הקשיבו לקח רק נערים גדולים והיה להועיל רק ליושבי ירושלים והעשירים אשר יכלו להחזיק בניהם בתוכה, על זה פקחו עיניהם חכמי הפרושים עדת ״מחזירי עטרת התורה ליושנה״, ״ויתקינו שיהיו מושיבין בתי ספר בכל פלך ופלך⁶⁹ לנערים בני שש עשרה שנה. למודי בתי הספר היו בלי ספק כתבי הקֹדש ותורת הפרושים. בהתקנה הזאת פעלה עדת ״מחזירי התורה ליושנה״ מכון לשבת היהדות, חדשו נעוריה ויתנו לה כח ואון לעמוד קוממיות לעד ולעולמי עולמים. התקנה הגדולה הזאת האריכה ימים כימי עם־עולם ורק בה מצאה היהדות כח ואון לעמוד איתן כסלע בלב ים, לבלי תספה בתמורת העתים ולבלי תעבור מן הארץ בסערת הזמנים והמון חליפותיהם. כאשר חשו החכמים האלה עתידות להיהדות, שמו עיניהם ולבם גם על כל הדברים היגעים בזמניהם ויתאמצו לשוב ולתת מהלכים בעם לכל החקים אשר נשכחו או נשבתו מקרב היהודים בשמונת עשרה השנים אשר התנשאו הצדוקים להיות מורי העם. את החקים האלה השיבו על כנם ויתחרו ״לעשות פומבי לדבר כדי להוציא מלבן של צדוקים״⁷⁰ ויתאמצו לתתם לכבוד בעיני העם.

ביותר התאמצו הפרושים בכבוד המועדות ומצות הזכרון. במצות נסוך המים, אשר בעט בה אלכסנדר ינאי בבוזה גדולה ותהי לראשית מדון, החזיקו מאד והוקם לקימה בהמון חוגג ״בשמחת בית השואבה״ ותפארת עליזים בבית המקדש להפליא, ״וכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״.

בליל סכות הראשון האירו עזרת הנשים באור גדול, אשר הפיץ אור יקרות ונגה כאש על כל ירושלים, והמונים המונים נהרו אל הר בית ה׳ להתערב בשמחת השמחים בשם ה׳ ובמצותיו. מרחוק נשמע הֵד קול השרים בשירים ועושי הלולים לחַדֵּה בשמחה של מצוה, ויצאו במחולות וישחקו באבוקות אש ובהמית שמחתם הריעו לה׳ בזמירות ושירי תהלים והלוים נצחו ונגנו בכל כלי שיר, בנבלים כנורות, מצלתים וחצוצרות וכל כלי תרועה. ובכל ירושלים נשמעו שירי הלוים בשירי המעלות (מן פרשה ק״ב עד קל״ו בתהלים) להזכיר חסדי ה׳ על אבותם בשובו את שיבת ציון וישיבם על אדמתם מגלות בבל. הלוים שרו לענות אל העם לאמר:

               הִנֵּה בָרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדַי יְיָ

               הָעֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילְוֹת

ויענה כל הקהל הנאסף בעזרת הנשים ועל הר הבית לאמר:

               שִׁירוּ לַייָ זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ

               כִּי יַעֳקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ

               יִשְׂרָאֵל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

ובחתימת השירה אמרו:

               שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ

               וַיִפְרְקֵנוּ מִצָרַינּוּ

               כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כה רבתה השמחה וישמע שאונה והמונה כל הלילה. הבקר אור ויתקעו הכהנים בשופרות לאות כי הגיעה העת לשאוב מים בששון. ויצא כל העם בהמון חגג ובלכתם יעמודו והכהנים יתקעו בשופרות ויעברו בסך עדי הגיעם אל עין השלוח, אשר ממנו שאבו המים בכלי זהב ויביאום אל שער המים בחומת חצר המקדש מערבה ויריקום מכלי זהב לכלי כסף ויסיבו על המזבח; אז השמיע החליל מנגינות־נעימות, ושאר המזמרים בפה וכלי זמר ענו לְעֻמָתו ותרב השמחה בירושלים עד למאד.

גם יום חמשה עשר באב היה ליום־שמחה לבני העם וַיִקרא בשם יום ״קרבן העצים״ ובו יצאו בנות ישראל במחולות בכרמים, עטופות לבנים ותשרות שירים בשפת קדש. הנערים אשר באו לראות במחולות בחרו להם מקרבן נשים, יפות, עשירות צנועות ומיוחשות לנשי בריתם, איש ככל הטוב בעיניו. גם השעשועים והפאר אשר שתו על החג הזה היו ״להוציא מלבן של צדוקים״ ולהכעיסם, כי המה התנגדו אל קרבן העצים, אשר לא בא מפֹרש בתורה. הזכות להקריב קרבן העצים נתנה לבני סלמי הנטופתי, גונבי עלי וקוצעי קציעות, מפני – כאשר יְסֻפַּר – שפעם אחת גזרה מלכות (של אלכסנדר ינאי) גזרה שלא יביאו עצים למערכה והושיבו שומרים על הדרכים ובני המשפחות הנזכרות עשו בערמה ויתחכמו לרמות את השוטרים, ויביאו את גזרי עציהם בתמונת סֻלָמות אל חצר המקדש, על כן זִכּו אותם החכמים במצות קרבן העצים אותם וזרעם אחריהם, כי רוח הדת נחה אז על העם והיא היתה לעינים בכל מעשיהם, וכבוד גדול נחשב לאיש או גם למשפחה ושבט, אם זִכּו אותם במצות־נדבה לבית המקדש. ראו חברי הסנהדרין הפרושים כי נחה רוח נדבה על העם ויאמרו למצוא בזה חפץ לחבר את אגֻדת עמם ולהפריד בינם ובין הצדוקים. כבר מבואר למעלה, שהצדוקים הורו לאמר ״יחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד״. בימים אשר היו הם השליטים, נראה, כי עשו כדבר הזה ותרומת מחצית השקל אשר הרימו בני העם תרומה לקרבנות התמיד נפלה בכיס השלטון, עתה שבו הפרושים ויחדשו את התרומה הזאת וישימוה לחוב על כל איש ישראל מבן עשרים שנה ומעלה, כגר כעבד מְשֻׁחרר, כאזרח הארץ לא ימעיט ממחצית השקל בכל שנה לאוצר בית המקדש. התרומה הזאת לא הכבידה על העם, כי רוב היהודים הרימוה בשמחת לב, בדעתם כי מכספם יקחו אשי ה׳ לכפר בעדם. יהודי חוצה לארץ הרבו עוד להתנדב יותר ממחצית השקל. ״באחד באדר היו משמיעים על השקלים״. ושלש פעמים היתה תרומת הכסף ממחצית השקל. בחמשה עשר באדר (בפרוס הפסח) החל העם להביא את תרומתו, אחרי כן באו הנדבות מהיהודים יושבי הארצות אשר מעל לגבול יהודה: מעבר הירדן, מצרים וסוריא ותהי להם עת התרומה באחד בסיון (בפרוס עצרת). ובני הארצות הרחוקות מיהודה: בבל, פרס ומדי ואסיה הקטנה התמהמהו במשלח נדבתם עד חדש תשרי (בפרוס החג)⁷¹. נדבות יהודי חוצה לארץ הרחוקות מיהודה היו רבות מאד, כי היו שם בני יהודה עשירים גדולים, ותחת הכסף (מחצית השקל) הביאו אדרכמוני זהב⁷². בכל מקום אשר נמצא בו קבוץ בני יהודה, קבעו להם מקום מיוחד לאסוף ולכנסו שם את תרומת הקֹדש ומשם שלחו את הכספים ירושלימה בידי אנשים נאמנים ונכבדי העם אשר נקראו בשם: ״שלוחי הקדש״. בארם נהרים ובבל בחרו בשתי הערים נציבין ונהרדעא על נהר פרת לאסוף שמה תרומות הקדש, ואחרי כן נשאו את כל הנאסף ירושלימה בהמון אנשי חיל שומרים על נושאי התרומה מפני הפרתים ובני נביות השודדים השטים בארץ הזאת. מהערים באסיה הקטנה הביאו את התרומה אל בתי האוצר באפמיה ולודקיא, אשר במדינה פריגיה (Apamea u Laodicea in Phrygien) ובהערים: פֵּירְגַמוּס וְאַנְדְרַאמִיטִיוּם במדינת אֵיאוֹליס (Pergamum u Andramyttium in Aolis). מחבל הארץ הזאת לבדה בא הכסף אל בית אוצר בית ה׳ אשר בירושלים מעת נתנה הדת מהסנהדרין עד עשרים שנה אחרי כן כשתי מאות ליטרא זהב מדי שנה בשנה (סך בערכך 165,000 מארק אשכנזיות). מזה נראה עד כמה רב הכסף הבא מכל מושבות בני יהודה אל המקדש בירושלים. מכסת הכסף בשלשת הפרקים עצמה מאד ומקופת הלשכה לקחו: למקח הבהמות לקרבנות התמיד, לשכר המורים את פרחי הכהֻנה איך להתנהג בעבֹדה, לשכר רופאי בהמה אשר הָפְקדו להבחין בין מום קבוע ובין מום עובר, לשכר מגיהי הספרים ומעתיקי ספרי התורה מעל ״ספר עזרה״, לעושי לחם הפנים ומעשה הקטרת, לשכר הנשים האורגות מסכות ופרכות ולשכר בית דין הגדול (דיני גזרות שבירושלים)⁷³, ומהנותר שירי הלשכה הוציאו לצרכי העיר ירושלים, לבצר החומה, לחזק המגדלים ולתקן את הצנורות⁷⁴. אך כל ההוצאות היו מעטות מההכנסות וַיֵאָצֵר הכסף הבא מדי שנה בשנה באוצר בית ה׳ וירב עשר ההיכל אשר בירושלים ויעורר רוח קנאה ותאות בזה ובצע מעשקות בלב העמים צוררי יהודה ויצפו ליום עברות לרשת את העיר והמקדש ולמלא נפשם בחמס המקדש.

עד כה הצליחו ״מחזירי עטרת התורה ליושנה״ – יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח – לעשות דרכם בשובה ונחת, להשיב את חקי המוסר על כנם וליצור עוד חדשים, לָחק את חקי התורה לזכרון בלב העם למען ישמרו לעשותם כל הימים. אמנם כלל גדול הוא בכל ״מחזירי דברי חק ומשפט ליושנם״, כי לא יוכלו להשוות מדותיהם ולהִזָהר מבלי להפריז על מדת המתינות הדרושה לטובת העם; עד מהרה נהפכו הנרדפים לרודפים, והפרושים, אשר הביאו עתה במשפט את הצדוקים התקיפים מהם עד היום, הרשיעו אותם גם על חטא קל וידונו דינם למיתה, ״לא מפני שראוים לכך אלא שהשעה צריכה לכך״⁷⁵ ויהודה בן טבאי הרג אחד משני עדים זוממים, ״כדי להוציא מלבם של צדוקים, שהיו אומרים אין עדין זוממים נהרגים עד שיהרג הנדון ועבר בזה על דעת הפרושים בעצמם שהיו אומרים: ״אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם״ וחברו שמעון בן שטח הרבה להוכיח אותו על פחזותו לשפוך דם. אז נָקוט יהודה בן טבאי בפניו ויגפהו לבו על מכשול עונו לעשות רצח במשפט ויחדל מהיות עוד נשיא הסנהדרין⁷⁶. אמנם בכל זאת היו שני ראשי הסנהדרין אלה יקירי־הרוח, אנשי חסד ומלאי רחמים בדין ויהודה בן טבאי היה אומר: ״כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך כזכאים כשקבלו עליהם את הדין״. לעמת זה שמעון בן שטח אחז במשפט ידו וידן גם דין נשים מכשפות באשקלון, וחומר מדת הדין אשר מתח שמעון בן שטח על הצדוקים השריש משטמה גדולה בלב אויביו, עד כי הקימו עדות שקר לענות בבנו חטא משפט מות ויצא רשע למות בהשפטו, ובהיותו מוצא לֵהָרֵג הוסיף הנדון להצדיק נפשו ולהוכיח את צדקתו, עד כי נתיראו העדים ויתודו, כי שקר ענו בו והוא נקי וצדיק, אבל באמור השופטים לשלחנו לנפשו, הרים הנדון קולו בכח ויוכיחם על פניהם, כי לא כתורה יעשו ועל פי דין הפרושים ״אין העדין מגידים וחוזרים ומגידים״ ובפנותו אל אביו אמר: ״אבא, אם בקשת לבא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה הנדרסה״ (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ה). האב והבן הוכיחו לדעת, כי להם נאוה השם ״שומרי הדת״, הבן הקריב נפשו הטהורה והאב – כבש רחמיו מבנו מחמל נפשו בעד שמירת פקודי הדת וחקיה.

ומדת דין הפרושים פגעה לראשונה את ראשי הצדוקים. כל הרעה אשר עשה אלכסנדר־ינאי להפרושים שמו אשמה על ראש הצדוקים, כי מהם היתה שומה על המלך לאבד ולכלות את הפרושים. הראשון אשר לֻקח למות היה דיוגיניס אוהב אלכסנדר ואיש עצתו. הוא ועוד אחֻזת ממרעיו מתו ביום אחד. ראו נכבדי הצדוקים חרב המשפט הקשה מעופפת על ראשיהם ויחרדו מאד וביראתם לנפשם פנו אל אריסתובול בן המלכה אלכסנדרה ויבקשוהו כי יהיה למגן בעדם, ויהי אריסתובול מני אז להם למחסה ומגן וידבר עליהם טובה באזני המלכה כי תמשכם חסד, ובבא זקני הצדוקים לפניה ויזכירו את הברית והאמונה אשר שמרו לאישה המת וכל מעשה תקפם וגבורתם ויוסיפו גם ליָרֵא אותה, כי אם תעזבם ברעתם ונהנו ידם אל צרי יהודה מלכי ערב וסוריא ויבקשו מאתה לתת להם מבצר בארץ לשבת שם בטח מחמת הפרושים ויבכו האנשים בדברם אליה. והמלכה טובת הלב בראותה את גבורי החיל אשר זקנו ושבו במלחמה בוכים לפניה וימס לבה ותמלא עליהם רחמים, ותבחר מהם את גבוריהם ותפקידם לפקידים על מבצר הארץ פנימה. מלבד שלשה מבצרים גדולים, אשר חדלה המלכה מפקד עליהם ראשים מהצדוקים: המבצר מְכוֹר בעבר הירדן בקדמת ים המלח, והמבצרים הורקַניון ואלכסנדריון בהר המלך – (טור מלכא) כי בהמבצרים ההם נמצאו אוצרות מלכי בית חשמונאי ובתי נשקם והמלכה לא בטחה באמונת הצדוקים, וסוף המעשים הוכיח, כי אמנם לא מגורת־שוא היה פחדה – כי לא עמדו הצדוקים באמונתם.

בימי ממשלת המלכה אלכסנדרה לא נעשו חדשות בדברי המדינות ביהודה. טיגְרַנֵס (Tigranes) מלך ארמניה משל אז על כל ארצות סוריא וילטוש עינו גם על הארצות והממלכות, אשר מלפנים נחשבו על סוריא, ובימים ההם היתה רוח רעה בין המלך הזה והמלכה סַילֵינֵי – קליאופטרה מלכת מצרים ויצר על עכו. אז נבהלה המלכה אלכסנדרה מפחד מלך עז ועצום השואף לרשת ארצות הקרב אל גבולות יהודה, ותשלח מלאכי שלום אל טיגרניס ושי למורא בידיהם, ויקבל את פני מלאכי אלכסנדרה ומתנותיה במאור פנים וירצם. אך לא מטובת לב התאפק מתת ידו ביהודה, כי אם מיראתו את הרומאים, אשר העידו בו לבל יפרץ הלאה ויאלצוהו לעלות מעל עכו. כי בעודנו חושב מחשבות ללכוד ערים וארצות נכריות ושר צבא רומא לוּקוּלוּס (Luculus) פשט על ארצו ולכדה (139 לפחה״ב). כן חלף פחד מלחמה מעל עם יהודה ורחק מעל גבולו מחריד ארצו, אך מנוחתו היתה עד ארגיעה, עוד מעט ויבאו לו ימי מהומה ומבוכה, מגור ומחתה ומאורעות ואסונות רבים התרגשו לבא, אשר הפחידו כל עצמותיו, הרעישו לבבו וימלאוהו רגז ובלהות.

המלכה שלומית־אלכסנדרה חלתה את חליה אשר תמות בו, וחליה היה תוצאות למהומות רבות ורעות. אריסתובול בנה הצעיר, עז נפש ושואף שררה, ראה מראש, כי במות אמו תבא המלוכה לאחיו הבכור, הורקנוס החלש; ויתגנב לצאת מירושלים ויבא אל המבצר גַבְּתוֹן (Gabbata), אשר בקרבת העיר צפורי בהגליל, כי נשען על פקיד המבצר הצדוקי גַלַיִסְטֵּיס, אשר באמת לא אחר למלא חפצו ויסגֵר את המבצר בידו. לא עברו חמשה עשר יום ואריסתובול היה לפקיד נגיד על עשרים ואחד מבצרים, כי פקידיהם כלם היו אנשי בריתו מהצדוקים. באוצרות אשר בהמבצרים השיגה ידו לִשְׂכָּר לו אנשי חיל שכירים מבני הנכר עבדי המלכים הקטנים במדינות סוריא ועבר הירדן מזרחה. גם את השודדים הטרכנואים (Trachoniten) אסף אליו ויעש לו חיל במספר לא מעט. לשוא התחננו הורקנוס וראשי הסנהדרין אל המלכה למלא ידם, כי יעשו דבר חרוץ לקדם פני הרעה הגדולה – מלחמת אחים – בטרם גמלה לבל תתפרץ כאש אוכלה להביא שואה על עם יהודה וארצו, כי לא האזינה לקול תחנוניהם ותנחמם, כי עוד יתר עז להם על אויביהם, בצבא החיל באוצרות הכסף ובהמבצרים אשר פקידיהם נשארו נאמנים לבית המלוכה ותאמר להם, כי כפי דעתם וראות עיניהם יעשו לטובת ארץ יהודה ויושביה, והיא לא שתה לבה לכל הנעשה בממלכתה ותכן נפשה לשוב אל בית עולמה. עוד מעט וימיה קרבו למות ותגוע ותמת (בש׳ 139 לפחה״ב) ותעזוב את עמה וארצה צפויים אלי חרב מלחמת־שערים בקרב הארץ, מלחמת אחים, אשר שמה קץ לחפֶש ישראל בארצו ותביאהו בעול אדונים קשים ואכזרים. רק תשע שנים מלכה שלומית אלכסנדרה ביהודה וכבת שבעים ושלש היתה במותה. באביב ימיה ראו עיניה ונהרו משמחה כצאת שמש הדרור בגבורתו, בקום העם כלו כאיש אחד לפרוק עול בני הנכר מעל צוארו, ובערב ימיה, בבֹא עתה ללכת בדרך כל הארץ אולי ראה לבה, את העבדות והשפלות, השד והשבר הלאומי אשר התעתדו לבא על יהודה להוריד לארץ כבודו ולשום קץ לתפארתו וחסנו בלאֻמים. זאת חשה בנפשה ותתעטף רוחה בקרבה ברגע נשימתה האחרונה. כאשר היתה שלומית־אלכסנדרה המלכה האחת ביהודה, אשר שמה נשאר לזכרון בדברי ימי ישראל, כן היתה גם האחרונה במלכות יהודה, אשר שלטה לבדה בארץ מבלי להרכיב בני נכר אלופים לראשה ובמותה מת גם כבוד יהודה – בתור עם חפשי אשר מושלו מקרבו יצא עמה, כבוד עם חפשי כעוף התעופף מיהודה ועוד מעט ואיננו.

פרק רביעי: המלכים האחרונים מבית החשׁמונאים (מן 139 עד 107 לפני חרבן הבית)    🔗

ריב האחים הורקנוס ואריסתובל ע"ד ירושת המלוכה ביהודה. אריסתובל היה למלך ביהודה. קשר אנטיפטר האדומי לטובת הורקנוס. מצור ירושלים‏ על ידי אריטס מלך ערב. האחים הנלחמים קוראים לפומפיוס הרומאי לשופט ביניהם. פומפיוס צר על ירושלים ובא אל ההיכל. הורקנוס היה למלך ביהודה בעזרת פומפיוס הרומאי ואנטיפטר האדומי. היהודים ברומא בימי הרפובליקה הרומאית האחרונים. מרד אלכסנדר בן אריסתובל ואחריתו. גביניוס נציב רומא בירושלים. המורים שמעיה ואבטליון. יוליוס־קיסר והיהודים, נכלי אנטיפטר ומזמותיו. בניו פצאל והורדוס.‏ רצח יוליוס קיסר ופעולת הרצח ביהודה. מרד אנטיגנוס בן אריסתובל וקץ נשיאות בית החשמונאים ביהודה

אם דבר יצא מפי ההשגחה העליונה, על אחד מגויי הארץ כי יֵחַת מעם־חפשי מושל לבדו בקרב ארץ אחזתו, בהיות העם כלו צפוי אלי חרב הכליון המדיני, בכלות שארית כחו, אז אין דבר אשר יקרב קצו ויחיש אידו כריב משפחה על דבר המלוכה. ריב כזה ימסוך רוח עועים על נדיבי העם, יצודד בחרמו אילי הארץ ויסכסך איש באחיו ואב בבנו למלא כל הממלכה שואה ומשואה, ואחריתו – עֹל מושלים זרים ואדונים קשים; בן הנכר ימתיק רעה בפיו ותורת חסד־חנף תהיה על לשונו, לאמר, כי מלאך־השלום הוא, הבא להשבית שאון מלחמה ולהשיב שלום הארץ על כנו. כאשר חקרו בני הדורות האחרונים למצוא דבר אמת, על מה חרבה ארץ יהודה ותתם מלכותה, מצאו, כי רק משנאת שני בני המלך אלכסנדר ינאי יצאה ותפול בממלכת יהודה ותפילהו למשואות „ובית שני לא חרב אלא מפני שנאת חנם" (יומא ט' ע"ב). כן הדבר „שנאת חנם" יצקה את רוחה על כל המעשים בקץ ימי התקופה הזאת והיא נתנה כלי זעמה בידי חרשי משחית להאביד ניר מיהודה ותומך שבט מקרבו. השלום, אשר שֹרש בקרב פקודי הדת וזכרונות האֻמה, נאסף מיהודה „ושנאת חנם" הפרידה בין אחים בני עם אחד ותחלק לבותם. העם אבד דרכו: קשר ובגד בוגדים, בצע מעשקות, חומס מזמות ונכלים, רשעת לב וכל העלילות הנתעבות, אשר תצמחנה בימי מהומה ומבוכה, היו עתה למעשים בכל יום. עם ישראל דָמָה אז לאחד הנפילים הגבורים אשר מעולם, המשיב צור חרבו על בשרו, לחבל כל עצמותיו, לשפוך דמי לבבו, לעורר מסביב בני עורב, הצמאים לדמו ומבשרו לא ישבעו. הימים הטובים לישראל בימי הבית השני חלפו ואינם. בהשנים המעטות מימי מלחמת שני האחים עד חרבן הבית, היו לפעמים גם עתים מעטות אשר ראה העם בטובה. אך הטובה הזאת דמתה לאור שמש בין הערבים, אשר תופיע בהדרה לפני שקיעתה, עוד מעט ותחשך שמש עם ישראל והחשך פרש כנפיו על יהודה ויהי לילה… בצדק השכיל אחד החכמים בדור האחרון למנות מספר לשנות ממשלת החשמונאים רק שבעים שנה – מיום לקח שמעון בן מתתיהו שבט הממשלה בידו עד מות המלכה שלומית אלכסנדרה –⁷⁷. אולם מבין הרעמים והרעשים אשר הרעישו עתה מוסדות בית יהודה, מרגשת המפלגות והמית רוח בני העם אוכלי איש בשר אחיו, מבין המהומה האיומה הזאת התבוננו אנשי לב יקירי ישראל ויודעי נפשו, כי לא בחיל ולא בכח תגבר כנסת ישראל ותהיה לה תקומה לעד ולעולמי עולמים, כי אם ברוח דעת התורה והתפתחות האמתיות הצפונות בקרבה תוָסד היהדות על מכוניה בל תמוט לעולם ועד. הם ידעו כי רק התורה היא עץ החיים להעם המחזיק בה ובה יִוָשַׁע תשועת עולמים, על כן בעת עבדות כזאת, בהלוך אֵמים על פני ארץ ומלואה קמו ויתעודדו חכמי האומה לבקש רוח והצלה להיהדות ממקום אחר, על משואות הבנין המדיני בנו חכמי האֻמה בית עולמים להיהדות ומכון לשבתו באהלה של תורה לדור דורים.

* * *

מות המלכה שלומית אלכסנדרה נתן אות למלחמת אחים, אשר חצתה את העם לשתי מחנות. במותה הורישה המלכה את כתר המלוכה לבנה הבכור הורקנוס השני. אבל הוא היה גבר תמים במעלות וצדקות אשר בם יִכָּבֵד כאחד העם היושב בביתו, אך לא לתפארת המה למלך אדיר גם בימי שלום ומנוחה. הוא היה רפה רוח, אובד עצות ונפשו ידעה, כי הוא גבר אין אֱיָל לעצור בעמו מבלי השען על חכמים יודעי דבר מלוכה; ובימי רגז ומהומה לא הצליח עוד יותר למלוכה ומקומו על כסא אבותיו לא הכירהו. הורקנוס הרבה פרעות בארצו בטוב לבו יותר מאשר ישחת מלך עריץ בהַוַת לבו. אחיו הצעיר אריסתובול היה ההפך ממנו בכל דרכיו ומחשבותיו. כאשר היה אחיו הבכור מוג לב נרעש ונפחד, כן היה אריסתובול עשוי לבלי חת ואמיץ לב, ובאמץ רוח השתולל ולא חשב נפשו וידמה בזה לאביו אלכסנדר ינאי. וכאמיצות רוחו כן רבה תאותו לשררה וכבוד; ותאותו זאת מלאה את כל לבבו כל ימי חייו ותוליכהו שולל ותכהו בסנורים עד בלי ראות נכֹחה ובלי הוציא משפט צדק על המעשים הנעשים אז בארץ. מגמת נפשו היתה להיות מלך אדיר ביהודה, להכניע ארצות הגוים סביביו ולשומם למס עובד ליהודה. אבל סערת רוחו ההומיה תקפתהו ולא נתנתהו לעשות מעשהו בחשבון ודעת ותרחיקהו ממטרתו, אשר אליה נשא את נפשו, ותחת הוד ונצח, כבוד ותפארת, הנחיל לו ולעמו קלון וחרפת־עמים. כמעט סגרה המלכה עיניה והורקנוס ישב על כסא מלכותו ואריסתובול עם צבא חילו השכירים והצדוקים שרי החיל אשר שתו ידם עמו עלו לבא על ירושלים להסיר את אחיו ממלך. עם הורקנוס היו הפרושים, העם כלו וחיל השכירים, אשר החזיקה המלכה אלכסנדרה. ליתר בטחון לקחו בני ברית הורקנוס את אשת אריסתובול ובניו לערבון ויאספום אל מצודת ציון (הבירה) על יד הר הבית. בבקעת יריחו נפגשו מחנות שני האחים ותטוש המלחמה ביניהם. וינגף הורקנוס וינס ירושלימה, כי רוב בני השכירים עזבוהו ויפלו אל אריסתובול אחיו. וזה האחרון לא השיב ידו ויצר על בית המקדש, אשר שם נמלט איש חרמו וילכדו, ובהיות אריסתובול לאדוני המקדש ועיר המלוכה נכנע אחיו מלפניו ואז התרצו שני האחים ויעשו שלום ביניהם, כי אריסתובול ישים כתר מלכות בראשו והיתה לו המלוכה והורקנוס אחיו ישא נזר הכהֻנה הגדולה על מצחו ויקימו דבריהם בשבועה בחצר בית המקדש. כה ירד הורקנוס מעל כסא מלכותו אחרי שבתו עליו שלשה חדשים, ולמען תת תקף ועז לדברי הברית לקח אלכסנדר בן אריסתובול לאשה את אלכסנדרה בת דודו הורקנוס.

ואריסתובול, אשר על נקלה הגיע למלוכה, לא נסה לשנות דבר בהליכות הארץ וחקיה, ובכל היותו קשור בחבלי אהבה אל הצדוקים, אשר תמכו בידו להביא המלוכה אליו, לא נועז לתת מהלכים ליסודות תורתם בארץ, מפחדו את העם הדבק בתורת הפרושים לבל יתקומם למולו, גם הצדוקים כלאו את רוחם ויעמדו מריב. המפלגות ביהודה שנו טעמם לטובה, חמת רוחם שכבה וסערת לבם קמה לדממה וכמעט נראה, אשר שב השלום אל בית יעקב, לולא נועז איש זר להתערב ביניהם, איש עז נפש, גבה לב, שואף לכבוד ואוהב לעשוק למען הרבות כבוד ביתו, האיש הזה עם בניו באו בקרב עם יהודה ויהי לנמר שוקד וצפעוני מפריש לחבל עלילות, לחמוס מזמות, לשתות בצמא דמי עם יהודה ולמוץ לשד חיתו. האיש הזה הוא אנטיפטר בן משפחה נכבדה מבני האדומים, אשר כבדה עליהם יד יוחנן־הורקנוס להתיהד ולהיות לעם אחד עם היהודים. המעשה הנמהר אשר עשה מושל יהודה לפני ימי דור אחד מהר לגמול פרי כחש ולהביא תוצאות רעות ונוראות בעקבותיו. אנטיפס אבי אנטיפטר היה עשיר גדול ומבין בהליכות המדינות וינשאהו אלכסנדר ינאי וישימהו לנציב מלך באדום ויעמוד על משמרתו כל ימי אלכסנדר ואשתו המלכה שלומית – אלכסנדרה וידע לרכוש לו גם אהבת בני שבטי ערב, בני נביות ויושבי עזה ואשקלון וכל בני סלע ערב ויגדל שמו ביניהם. הורקנוס השני, אשר בקצר דעתו ורפיון רוחו לא מצא נתיבותיו לבדו בקש לו איש מבין הליכות המדינות להיות יועצו ומורה דרכו ויאיר פניו לאנטיפטר בן אנטיפס וישימהו לאיש עצתו. כאיש תככים ומרמה וחכם להרע ידע אנטיפטר לגנוב לב איש חסדו ויחבל אָוֶן למען מלא נפשו הרחבה ומלא תאות השררה העצורה בלבו, איש מרמה זה מצא עתים נכונות להוכיח להורקנוס שפלותו, כי הוא בן המלך הבכור, אשר כבר תפש המשרה בידו הורד מעל כסא כבודו ואחיו הצעיר ירש את משפטו על מלוכת ישראל. כה ידע להצית להבת שלהבת הקנאה בלב הורקנוס ויוליכהו שולל לחלל שבועה ולהפר ברית אחים וללכת בעצת רשע, להקריב משפט מלוכת יהודה לפני ממלכת עם נכר ומלך זר ישפוט בינו ובין אחיו. אנטיפטר כלכל דברי סתר עם אריטס מלך ערב ויכן תחבולותיו ונכליו להקים עצתו, רק כי הורקנוס לא יתערב במעשהו ולא יעשה מאומה. ויהי כאשר עשו כל התכונה ויברח הורקנוס עם אנטיפטר איש ימינו מירושלים לילה וילכו בארחות עקלקלות עד הגיעם ביגיעה רבה אל העיר סלע (Petra) היושבת בראש הר גבוה ותלול כקן נשר במרום הרים. ואריטס מלך סלע ערב היה נכון לעזור להורקנוס ביד חזקה, כי כבר לקח אנטיפטר את לבו במתנות יקרות ויתן תקוה בלבו, כי בבוא הורקנוס להמלוכה ישיב לו את שתים עשרה הערים במסבי ים המלח אשר לקחו החשמונאים בחרבם וקשתם ובמלחמות גדולות ונוראות. אריטס עלה על ירושלים בחיל כבד (כחמשים אלף איש) ואל חילו נלוו רבים מבעלי ברית הורקנוס ויצא לקראתו אריסתובול ויערכו מלחמה, וינגף אריסתובול וינס הוא ושארית אנשי מלחמתו ירושלימה (בש' 136 לפחה"ב) להסגר שם ולהשגב בחומות ציון הבצורות. השלום אשר שרר ביהודה כשלש שנים נהפך לרגזה ודאגה בזדון לב אנטיפטר, גאותו ורשעת לבבו ומרך לב הורקנוס וסכלותו.

ואריטס הקריב אל ירושלים ויביאה במצור בתחלת ימי האביב. רבים מיקירי ירושלים ואציליה, וכנראה גם רבים מגדולי הפרושים, אשר לא יכלו לראות ברעה אשר תמצא את עיר הקדש, עזבו את העיר ומרביתם יצאו ללכת מצרימה. ימי המצור ארכו מספר ירחים, והחיל המעט אשר לאריסתובול נשגבו בעד חומות העיר הבצורות, אך עוד מעט והלחם אזל מהעיר, ותרב עוד הרעה לחסידי העם וצדיקיו, כי ספו תמו הבהמות לקרבנות המקדש וימי הפסח ממשמשים ובאים. עצת אריסתובול היתה לדבר על לב היהודים הצרים על העיר, כי לא יהיו במשביתי העבודה בבית ה' וימכרו לו קרבנות כפעם בפעם בכסף מלא. בכל יום הורידו הנצורים מעל החומה סל קשור בחבל עם כסף מחיר הקרבן בתוכו ויעלו כבשים לקרבנות התמיד. אולם כאשר ארכו ימי המצור ויתנכל „זקן אחד מכיר בחכמת יונית" – כנראה הוא אנטיפטר – ליעץ בשת ומזמה, כי במחסור הקרבנות יציקו להנצורים לפתוח שערי העיר, ועצת „הזקן" נתקבלה; ויהי היום כאשר הורד הסל עם תכֶן הכסף מחיר הקרבנות ויתעיבו אנשי הורקנוס עלילה לבזות את הקדש, ותחת תת כבשים בסל נתנו בו חזיר. הנאצה הזאת האדיבה נפש העם כלו וחברי הסנהדרין גזרו לאמר: „ארור אדם שיגדל חזירים"⁷⁸. עוד נבלה אחרת גדולה וכבדה מהראשונה עשו אנשי הורקנוס הצרים על ירושלים, כי נגֹאלו כפיהם בדם צדיק וחסיד, אשר בשם קדוש עליון נקרא בפי בני דורו. בבוא העיר במצור יצאו מקרבה רבים מיושביה ובתוכם גם חוני האסיי (חוני המעגל) ויבקש לו מקום להתבודד שם בחברת בני בריתו. שם תפשוהו אנשי הורקנוס ויאיצו בו, כי יקלל בה' את אריסתובול וכל המחזיקים בידו, כי תעה לבבם להאמין, אשר ישמע ה' לקללת חסידו כאשר הקשיב לקול תחנוניו ויתן גשם על הארץ אחר הֵעָצֵר השמים ולא היה מטר ימים רבים, אבל תחת לקלל היה דבר חוני המעגל חסד ואהבה בתפלתו אל ה' ויאמר: „רבונו של עולם, הצרים והנצורים המה בני עם סגלתך ועל כן הנני מפיל תחנתי לפניך, כי לא תאזין תפלתם בדרשם רעה איש על אחיו וקולם איש את רעהו" ובצאת הדברים האלה מפיו וישתרעו עליו אנשי החיל עזי נפש ויהרגוהו כבן עולה⁷⁹. העם שמע את דבר התועבות האלה ויתעבר ויאמן, כי גמול אלוה הוא לעושי רשעה כרשעתם, כאשר התעוררה בימים ההם זְוָעה גדולה ויהי רעד הארץ בקצות אסיה וארץ ישראל נזדעזעה מכל גבולותיה מסביב⁸⁰ וסערה נוראה התחוללה ותשרש ממקומם את כל תבואות הארץ וצמח השדה, ויהי דבר כל העם פה אחד, כי יד ה' היתה בארץ לפקוד עליה עון ראשיה אשר נאצו מקדש אל וירצחו נפש צדיק תמים.

אך כאין ואפס נחשבו הסערות והמהפכות האלה לעמת הרעה הנוראה אשר בעב הענן באה על יהודה להחריב ארץ ויושביה עד לאין תקומה. החיה (חיותא רביעיתא), אשר „מתלעותיה ברזל, פרסותיה נחושה ולבה חלמיש צור אשר תאכל ותדק והנשאר תרמוס ברגליה" (דניאל ז' י"ט), חית טרף זאת נפלה בגבולות יהודה, לאכול בשר עמו, לשכר מדמיהם ולמוץ מוח עצמותם. בא יום המר, אשר נשר רומא פרש כנפיו ויעופף כמלאך משחית על נחלת ישראל, ויטש על עם יהודה המתבוסס בדם פצעיו הנאמנים ויתקע צפרניו החדות בבשרו, קרע לבבו, הפחיד עצמותיו והחליש כחו עדי שכב כחלל ארצה לבלי יוכל קום. כשד משדי ומטה זעם בכף אלוה שטפה עברה אז רומא ארצות אסיה המערבית, ותעבור ותשלול שלל ותבז ותחרֵב, ותחרֵם ותהרוס גוים וממלכות ואין אומר השב, וגם ליהודה חלקה חבלים באפה וגורל כל עמי אסיה היתה מנת כוסו. הנשר שואף לדם חש טרף לו וַיֵרָאה לראשונה בתבנית סְקַוְרוּס (Skaurus), איש צר ואויב, אשר בא בתור ציר פומפיוס (Pompeius) שר צבא לרומא לארצות אסיה המערבית, לעשות לו שם תהלה ולעלות על גרם המעלות במרחקים, תחת הכבוד אשר מנעו ממנו ברומא כקטן ובלתי נחשב בסוד יועצי ארץ וזקני הממלכה. סקורוס בקש תואנה בסוריא למצוא עשר וכבוד לו ולאדוניו; אך אֵחר לבא ובבאו כבר היתה כל הארץ ריקה ושדודה משד אנשי חמס אשר הקדימוהו וישם פניו למלא תאותו לבצע מעשקות ביהודה. האחים בני החשמונאים הנלחמים על דבר המלוכה שמחו לקראת בֹאו ויהי בעיניהם כמלאך שלום ומבשר ישועה. שניהם שלחו את מלאכיהם לברכו ושניהם ידעו, כי הרומאים לא יבזו את ברק הכסף ויתנו בידי ציריהם תשורות יקרות לקנות בהן אהבת הציר הרומי. אריסתובול הרבה הפעם במחירו והשחד אשר שלח עלה לארבע מאות ככר כסף, בעוד אשר בפי אנטיפטר מלאך הורקנוס היו רק הבטחות טובות ובכפו אין מאומה; על כן הצדיק סקורוס את אריסתובול בריבו. בפעם הזאת נשאו חפצי רומא בד בבד עם אמת בצעו, כי צרה עין זקני רומא בגבורת מלך בני נביות, אשר הגביר חילים וימשול בארצות גדולות ורחבות מן דמשק עד ים סוף ולא אבו כי עוד יוסיף און ועצמה בהתערבו במלחמת־שערים מלחמת אחים ביהודה. כה צוה סקורוס על אריטס, כי יעלה מעל ירושלים ויצא מיהודה, ואם ימאן והעלה עליו חמת רומא ומרה תהיה אחריתו. מדברי ציר רומא נֵחת אריטס וַיַּסַע את חילו ויקח את הורקנוס עמו ויעבור את הירדן נכח רבת בני עמון ואז רדף אריסתובול אחרי חיל אריטס והורקנוס וידביקם ויכה בהם מכה גדולה (בש' 135 לפחה"ב). אריסתובול האמין כי עתה עברה רעתו ותכון מלכותו ביהודה. דרכי כלכלת דברי המדינות, אשר הלכה בהם רומא והמתינות והמנוחה, אשר הראה פומפיוס בהצותו את מתרדת, התעו לב אריסתובול לחשוב, כי לאֹרך ימים ישב על כסא המלוכה ביהודה. כאביו אלכסנדר ינאי היה גם הוא שואף קרבות, וינסה גם הוא לפשוט בארצות הגוים שכניו ויחזק אניות מלחמה על הים, לשלול שלל גוים עוברי ארחות ימים. כשנתים ימים ישב אריסתובול על כסא כבודו ויאמֵן, כי מצבו ביהודה איתן, ולמען הוכח, כי מושל הוא ביהודה מבלי הִכָּנַע תחת עֹל זרים, טבע מטבעות על שמו.

אך לב אנטיפטר החכם להרע היה כים נגרש ולא חדל לחמוס מזמות, עוד מעט הוציא רוח סערה לסער את אריסתובול ולהחרידהו בעצם מנוחתו. במתת שחד, בחמס מזמות ותרמית תחבולות ברשע היה אנטיפטר אמיץ מאריסתובול וידע יותר ממנו להטות בנכליו לב בני רומא רודפי בצע מעשקות. אנטיפטר הצליח ברוב נכליו להפוך לב סקורוס לטובה על הורקנוס וימלֵץ עליו לפני פומפיוס, אשר עשה אז חיל בסוריא וינחל כבוד גבורים ומנצחים. קאיוס פומפיוס מצא חפץ במלחמת האחים על דבר המלוכה ביהודה, וידע כי בה יבצע מזמתו לכבוש גם את הארץ הזאת לנחלה לרומא למען הגדיל כבודו ותהלתו. אף כי נתן אריסתובול לפומפיוס תשורה רבת המחיר ורבת החן גפן עם אשכלות ענבים מזהב טהור, אשר עמדה לתפארת בהיכל הקדש⁸¹ – בכל זאת רחק לבו מֵחַנות את האיש אשר נתן אותה לו. כדרך מושלי רומא ענה עזות למלאכי שני האחים: לאנטיפטר מלאך הורקנוס ונקדימון מלאך אריסתובול וידבר אליהם בקול נגיד ומצוה לאמר: יבואו נא בעלי הריב לבדם ויגישו עצֻמותיהם לפניו בדמשק והיא ישית ידו בין שניהם ויחרוץ משפטו. האחים שמעו מוסר כלמתם ותאבל נפשם עליהם אך עשו כדבר מושל רומא ויבאו שניהם דמשקה ויערכו דבריהם בשפה לנאמנים: האחד נשען על משפט ירושת המלוכה כי הוא הבכור, והשני על יתרון הכשר דעת בהנהגת המדינה והממלכה. אז נמצא בעל דברים שלישי, אשר הגיש עצומותיו לפני פומפיוס, לדבר בשם העם, אשר קצה נפשו בריב שני האחים, להסיר את שניהם ממלוך על יהודה. כי בימים ההם, כבר נמצאו רבים, אשר נקעה נפשם בממשלת מלך מבית החשמונאים ויאבו להעביר את ממשלת מלוכה מיהודה ולהשיב את ממשלת כנסיה חפשית, מתנהגת על פי דרכי התורה וחקיה. אלה האנשים (אשר היו נשואי פנים בעם וכנראה נמצאו ביניהם גם חברי הסנהדרין שבלשכת הגזית) החפצים בממשלת הרפובליק, התאוננו רע על החשמונאים האחרונים, כי שנו משפט המשרה ביהודה ומכהנים גדולים נהפכו להיות מושלים בעז מלך, למען העביד את העם ושום עֹל קשה על צוארו.

אולם פומפיוס לא שם לבו לא אל שני האחים בעלי הריב ולא אל תלונות החפצים בממשלת כנסיה חפשית; כי החליט להביא צואר יהודה בעֹל רומא הכבד וירא ויבן, כי גבר אין אונים כהורקנוס יוכל היות כלי חפץ למעשהו, בעוד אשר אריסתובול אמיץ הלב יהיה לשטן אל חפצו, ויחלוט לעמוד לימין הורקנוס ולנשאהו על אחיו; אך לא חפץ גם בהאריך ימי שבתו בסוריא, כי חש לבוא רומאה להֵרָאוֹת בכבוד גבור־מנצח ולוכד ארצות וידע, כי לא על נקלה ידיח את אריסתובול משאתו ובהתקוממו יעשו הרומאים מלחמה ביהודה בכבדות וַיִוָעץ להוליך שולל את בני יהודה בדברי חלקות, למען מצוא עת נכון להוציא חפצו לפעלו. אריסתובול היטיב לראות את הרעה אשר יחרוש פומפיוס על יהודה, והרשת אשר יטמון לרגליו, וימהר להתבצר בהמבצר אלכסנדריון לחסום הדרך לפני אנשי חיל רומא אשר יפלו ביהודה. בגלל הדבר הזה מלא לב פומפיוס לקרוא אותו – מלך עם חפשי הנשען על משפט צדקו לשמור את גבולות ארצו מפני שֹד אויב מחוץ – בשם פושע ומורד. אז עלה פומפיוס למלחמה על אריסתובול ויעבור את הירדן אצל בית שאן ויבא עד העיר קרֵחַ לרגלי הר אפרים ומשם שלח דבריו לאריסתובול להכָּנע לפניו ולצאת מהמבצר. אריסתובול בא במבוכה. ויהי אֹבד עצות, כי ירא את פומפיוס וגם לא האמין לחלקת לשונו ובמצוקתו אבד לבו ויסגר לפומפיוס את מבצרי „טור מלכא" החזקים. עד מהרה שב ונחם על אולתו וישב ירושלימה להסגר שם ולהשגב בחומותיה הבצורות, אך פומפיוס יצא בעקבותיו ובבאו יריחו באתהו השמועה הטובה, אשר דשנה כשמן עצמותיו, כי מתרדת (Mithridates), המושל באסיה הקטנה, אשר היה לשטן אל ממשלת רומא בגלילות אלה, שלח יד בנפשו, וירם לב פומפיוס ויוסף אמץ לבצע מזמתו גם ביהודה; ויתאוה תאוה רק להגות מפניו את המכשול האחד, את אריסתובול במעט כחו, לרמסהו תחת כפות רגליו, למען ישוב רומאה עטור בזר תפארה והוד נצח וגבור. גם נראה לו, כי על נקלה ישיג חפצו, יען כי הוסיף אריסתובול להכנע לפניו ויוסף לתת לו מתנות רבות ויבטיחהו להסגיר בידו גם את ירושלים. וישלח פומפיוס את פקידו גַבּיניוס ללכת עם אריסתובול בשובו ירושלימה, לקחת את העיר והאוצרות הרבים הספונים בקרבה; אך בני יהודה ויושבי ירושלים מאנו לשמוע את דברי הנבלה הזאת ויאספו את אריסתובול אליהם העירה ואת גביניוס ציר רומא לא נתנו לבא בחומת ירושלים ויניחוהו בחוץ.

עוד הפעם – אחרי שלש שנים – באה ירושלים במצור. פומפיוס הקריב בחילו העצום אל חומת ירושלים ובעלי ברית הורקנוס פתחו לו שעריה. אך אוהבי ארצם והמקנאים לכבודה עלו אל מבצר הר הבית ויהרסו אחריהם את הגשר, אשר דרך בו יעלו מן העיר אל המקדש, ויעמדו על נפשם וילחמו משם בגבורה נמרצה. פומפיוס ראה כי לא על נקלה ילכוד את מבצר הר הבית ויגמור בלבבו, למרות חפצו ורצונו, לשום עליו מצור עד רדתו. אל הר הבית מצד צפון היו למשגב לו: צורי מעוז, נקיקים, שוחות והפירות ומגדלים חזקים על ראשו, ומפאת דרום היה מעלה ההר מצוק כקיר זקוף. ויהי פומפיוס אנוס להביא מִצור כלי מצור וכלי משחית להשחית החומה ולהסיע עצים מיערות רחוקים למלאות את השוחות והחפירות. ימי המצור ארכו וימשכו עוד יותר, לולא אספו הנצורים את ידיהם מהגן בעד עיר משגבם בימי השבת ולא שבתו מהכות אחור את הצרים אותם בגשתם להשחית את החומה. על פי הלכה מסורה בידיהם – לא נודע אם מתורת הצדוקים או הפרושים – היה מֻתר להם להתיצב בפני האויב בכלי מלחמה, אם בא על נפשם, אך אם שלח ידו בחומה להרוס מבצריהם אז לא יכלו להלחם ויעמדו מרחוק. כמעט נודע הדבר להרומאים וימצאו בו חפץ להבקיע אל העיר. בכל יום השבת הניחו כלי נשקם, אך הוסיפו מעשיהם להשחית בחומה ולפרוץ בה פרצות, עדי צלחה ביום לעשות פרצה בחומה באחד מימי השבת (בחדש סיון 133 לפחה"ב) ויערו מגדל אחד במבצר המקדש ובנפלו וַתִּבָּקע החומה ואז פרצו הרומאים אל המקדש, בזעף אף וחמה שפוכה, בהרג ואבדן, ויבאו לגיוני רומא ובני בריתה אל חצרות בית ה' ויגירו על ידי חרב את הכהנים העובדים עבדת הקדש וישפכו דמם על דם זבחי המזבח; כי הכהנים לא נבהלו משאון המלחמה; במנוחה ראו את להט החרב המתהפכת על ראשיהם ולא משו מעבדת הקדש. רבים התנפלו מעל ראשי המגדלים אל עמקי תחתיות ורבים הציתו מדורת אש ויקפצו בתוך הלהבה, כי בחרו למות בידם, מאשר יתעללו בם זרים אויבי עמם; ויהיו חללי יהודה ביום ההוא בשנים עשר אלף איש. פומפיוס הרס לבא אל הקדש פנימה, כי חפץ לראות התמונה והתבנית הערוכה לאלהי ישראל בקדש הקדשים; אך שר צבא רומא השתאה וישתומם, כי אין כל סמל ותמונה לאלהי ישראל – אלהי עולם ומלך הכבוד, אין ראש חמור ואין כל תמונה ותבנית, ויהי המעשה הרע הזה גם לטובה להיהדות, לָגֹל חרפת הגוים מעליה ולשום לאַל את דבת הסופרים היונים באלכסנדריא והצורר אנטיוכוס אפיפנס בזדון לבם, וידעו כל העמים כי נאצו אנשי שוא אלה את אלהי ישראל ויעשו עט שקר סופרים, למען שים חרפה על עם ישראל. לא נדע, אם באמת נחת פומפיוס מפני גאון המקדש וקדושת ה' החופפת עליו מבלי כל תמונה וסמל, או כי לא אבה, אשר יֵאָמֵר לו: בוזז מקדש אל, אך אם כה ואם כה נפלא הדבר, כי עצר פומפיוס בעד תאות לבו לבצע מעשקות ולא שלח ידו באוצר הבית, אשר היה אז מלא הון עצום – כאלפַּים ככרי זהב. בגלל המקרה הזה, כי שר צבא רומא אשר דרכו רגליו לראשונה על הר הבית בירושלים, לא היה איש מָשְׁחָת ברוחו ככל גדולי רומא לוכדי ארצות, לא חֻלל כבוד המקדש בפעם הזאת ונותר עוד למראה עין צל־ממלכה ביהודה. אך מהיום הזה והלאה חדל ישראל מהיות עם מושל לו לבדו. מקץ מאה שנה, אשר שברו המכבים בני החשמונאים מטות עֹל זרים – בני סוריא – מעל צואר עמם, ויסירו סֻבלם מעל שכמו, הביאו בני בניהם את עמם בעֹל אדונים קשים, הרומאים החולשים על גוים, עדי הכָּחד חסנו הלאומי ועל פני כל הארצות נפוצו המוניו.

ומה היתה הישועה אשר השיגה את הורקנוס בקראו את רומא לשופט, אשר ישית ידו בינו ובין אחיו? פומפיוס הפשיט ממנו אדרת־תפארת המלוכה, וישאר לו אך הכהֻנה הגדולה והתֹאַר „נשיא העם" (Ethnarch), ואת אנטיפטר הפקיד עליו למנהל ומכלכל דברי הממלכה. להכחיד מכל וכל את נשיאות יהודה, לא יכול פומפיוס, למען תמצא יד הורקנוס להחזיק מעמד בקרב יהודה, נגד אוהבי־העם, אשר היה לבם הולך וסוער על הביאו את יהודה בעֹל זרים, כי בבוא השמועה, אשר באו עמים זרים בחומות ירושלים, נהרו מכל קצות הארץ המונים המונים, לתת אותותיהם אותות קנאתם וחמתם, על אלה אשר שמו עמים זרים זרועם ובחרב רומא יחפצו לעשות מלוכה ביהודה. על הורקנוס נֻטל עתה להשבית שאון אוהבי העם ולהשקיט המית רוחם. ירושלים וכל יהודה עמה היתה למס ותשב מנחה אל לוכדיה מנצחיה. ומה היה דבר המס אשר העלה עם יהודה? האם התנהג המנצח הרומי במדת הדין, אשר מתח על כל הארצות אשר לכד, לקחת לאחזת־רומא שדות וכרמים ומקומות מרעה לבהמות אשר בארץ ובעליהם נחשבו מני אז רק לאריסים ושכירים וחלק מתבואות ארצם הביאו אל גנזי הממשלה הרומית? או כי נפלו לגנזי רומא נכסי אוהבי עמם, אשר חרפו נפשם בעד חרות עמם ונכסי אלה אשר הלכו שבי לפני צר ואויב ארץ מולדתם ויתנו הנכסים בידי שכירים־אכרים מבני נכר הארץ? כהנה וכהנה עשו הרומאים אוהבי בצע מעשקות בשברם חקם על עמים וארצות נכריות. מלבד המס הכבד מנשוא, הוסגו גבולות יהודה, ויצערו גבולותיה בִּמְצָרֶיה מימים הראשונים לפני קום החשמונאים. כל ערי הים: עזה ואשדוד, יבנה ויפו, מגדל סטרטון ודור, אשר נמצאו בהם גם תושבים יונים, קרע פומפיוס מעל יהודה וַיַּעֲשֵׂן לערי־חפש ויתנן בידי היונים היושבים בהן. וערים רבות בארץ פנימה ובעבר הירדן מזרחה, אשר ירשו אותן יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי בחרבם וקשתם ובמלחמות רבות וכבדות, כהערים: שמרון ובית שאן (Scythopolis) ועוד ערים בעמק יזרעאל והערים פִּלָה חִפּוֹס, גדרה ורבת בני עמון קרע מעל יהודה ויספחן אל ארץ ממשלת נציב רומא היושב בסוריא. רוב הערים האלה היו לכנסיות חפשיות מימי פומפיוס לוכד ירושלים ובעבר הירדן התאחדו עשר ערים (Deakapolis) ויכרתו יחד ברית מגן ותגרה נגד כל הקמים עליהם. ומשבויי המלחמה לקח פומפיוס את ראשי הקושרים – אוהבי עמם וארצם מנפשם – ויגירם על ידי חרב והנותרים הוליך שבי רומאה. ומזרע המלוכה הגלה את אריסתובול ואנטיגנוס בנו ושתי בנותיו עם דוֹד המלך אבשלום וינהגם כעדר עם יתר מלכי אסיא המערבית ובניהם, אשר לכד ארצם ויכריעם תחתיו ויעבירם בחוצות רומא בבֹאו בשעריה בכבוד גבור מנצח יושב במרכבת ישועה (Triumphwagen). ציון היתה כעוטיה, הורידה לארץ ראשה ותבך בכי תמרורים ורומא צהלה ושמחה על משבתיה. אך היהודים, אשר בשבויי חרב הובאו רומאה הניחו אבן פנה ליסוד עדת ישראל בקרב עיר־עולם, והיא חדשה מלחמתה נגד רומא, לא בחיל ולא בתרועת מלחמה, כי אם ברוח־משפט ותורת חסד ופעמים לא מעטות עשתה והצליחה.

באין ספק כבר ישבו מלפנים יהודים ברומא וביתר ערי איטליא בנותיה. אולי באו הנה מאסיא הקטנה ומצרים לרגל מסחרם. היהודים הראשונים ברומא לא היו שבויי מלחמה, כי אם סוחרים, אשר עמדו בברית עסק ומסחר עם גדולי רומא ועשיריה, בהביאם להם אוצרות בר ומזון ויחכרו מהם את תבואת המסים והמכסים ממקומות ממשלתם בארצות המזרח. אך הסוחרים האלה לא יכלו ליסד קְהִלה ערוכה כמשפט, כי לא נמצאו ביניהם תופשי התורה להורות דת ומשפט, רק בין השבויים אשר הביא פומפיוס רומאה, נמצאו – באין ספק – יודעי דת ודין וחכמי תורה; אותם פדו אחיהם בני בריתם העשירים ויבקשום לשבת עמהם בתור מורי הדת. הבנים אשר נולדו להשבויים הנפדים נקראו על פי משפט רומא בשם: משֻחררים (Libertini) ומושב היהודים לראשונה ברומא היה על חוף נהר טיבֶּר משמאלו במורד ההר (Vatican). בעת ההיא היה יהודי אחד יושב ברומא ושמו תודוס (Thodos) וינהֵג מנהג חדש בעדת היהודים לאכול „גדיים מקולסין (צלויים) בלילי פסחים" לזכר צלי הפסח. המנהג הזה היה רע בעיני המורים בירושלים, כי נראה להם הדבר כאכילת קדשים בחוץ וישלחו אליו מכתב־תוכחה לאמר: „אלמלא תודוס אתה גזרנו עליך נדוי" (פסחים נ"ג ע"א). ופעֻלת יהודי רומא נראתה גם על הליכות המדינה בהממשלה האדירה המחבקת זרועות עולם ושוברת חקה על כל העמים בתבל ארצה. להיהודים התושבים מכבר ולהשבויים שנשתחררו היה המשפט כאזרחי הארץ להשמיע קולם בקהל־עם, בקרוא עצרה לְהוָּעֵץ על דבר ענין מדיני כדת מה לעשות. באחדותם איש עם אחיו ובחריצותם, בארך רוח ובבינתם הישרה הכריעו פעמים רבות את הכף לרוח חפצם בשאלות רבות ונכבדות. וכה רב שלטון רוחם, עד כי אחד מגדולי רומא המליץ הנערץ צִיצֶרָא (Cicero), אשר למד שנאת היהודים מרבו אַפּוֹלוֹנִיוֹס מוֹלוֹ (Apollonius Molo), בקומו לדבר סרה ביהודים בשער בת רבים, חת מהשמיע דברו בקול רם לבל ישיא עליו אף היהודים וקנאתם. וזה הדבר: ציצערא נגש להצדיק רשע – את השופט (Prätor) פלַקּוּס, אשר שמו אשם נפשו, כי כפיו נגֹאלו בבצע מעשקות בימי היותו נציב אסיה הקטנה וילחץ את יושבי הארץ ההיא לעשות עֹשר לביתו, גם שלח ידו בתרומת הקדש – מחצית השקל – אשר הרימו היהודים יושבי אפמיה, לודקיא, אנדרמיטיום ופירגמוס ויעבור עליו רוח חמס לקחת מכסף התרומה הזאת, בבא העת לשלחו למקדש־אל בירושלים, שתי מאות לטרות זהב. פְּלַקּוּס מצא תואנה בעשקו את תרומת הקדש, בהשענו על החק, הנתן מזקני רומא, לבלתי הוציא כסף וזהב מעל לגבולות הממלכה, ויהודה, אף כי כבר שכבה לרגלי רומא, אך עוד לא נכבדה להקרא בשם גליל אחד מגלילות ממלכתה וכארץ נכריה נחשבה בעיני פְלַקּוּס. בעמדו עתה למשפט, התערבו יהודים רבים בתוך הבאים למקום המשפט, וציצערא מוג הלב, חת להשמיע דברו בקול רם, וישפֵל קולו, למען ישמעו רק השופטים ואזן היהודים לא תקח שמץ דבריו הרעים עליהם. דברי בלע, אשר דבר אז, אולי יכלו למצוא מסלות בלב זקני הרומאים, אשר משפטים קדומים העיבו בינהם, אך לא בלב בעלי בינה ישרה וחפשים מדעות נושנות. בתוך דברי־בלע הרבים אשר דבר אמר: רוח כביר ומשפט בכבד ראש, דרושים לאיש, אשר יעוז לקום נגד היהודים ולהוציא משפטו על הבלי אמונתם. והאות לרוח כביר ונפש ברכה בקרבה הוא חפץ איש לפתוח שפתיו באזני זקני רומא לשפוך בוז על פני היהודים החרוצים במעשיהם. אם פומפיוס משך להם חסד ולא עשה בהם משפט ממרים פי המנצח, גם לא נגע לרעה באוצרות מקדשם, הן לא מתתו יקר וכבוד לקדשי היהודים עשה כזאת כי אם מאשר לא חפץ לתת פתחון פה ליהודים לעורר תלונה ולהלשין על שר צבא רומא. עוד טרם תִכָּבֵשׁ ירושלים והיהודים עוד ישבו לבטח על אדמתם, הראו לעין כל, כי לבבם פונה מגדולת רומא ותפארתה, מהדר שמה וכבוד ממלכתה וחקי אבותינו. עוד יותר נתן עם יהודה אותותיו אותות שנאתו העצומה לעם רומא בהמלחמה האחרונה, ובעינינו נראה, כי רעים וחטאים המה בני יהודה גם בעיני אלהים חיים, כי לכדנו ארצם ונחלק את אדמתה בחבלים ונשכירה לאריסים וחוכרים להעלות לנו מס. פעלת דברי השטנה הזאת ומוצא דבר המשפט על פלקוס לא נודעו, רק זאת נדע, כי בעבור שנה אחרי המעשה הזה הָחְרם ציצערא משבת ברומא ויגֹרש מקרבה לשבת שמונים פרסאות הרחק מן העיר לכל רוחותיה וארמונו בעיר ובתי תענוגיו במסבי רומא נהרסו עד היסוד.

וארץ יהודה חשה אז בכל עצמת מכאוביהם את העבדות והשפלות ועול הברזל, אשר שם עליה פומפיוס, בשנותו את פני ממשלתה ומעמדה המדיני היה מוטל בספק: למראה עין דמתה עוד לממלכה עומדת בפני עצמה, המושלת לה לבדה ובאמת כבר היתה כבושה ומשעבדת לרומא פטיש כל ארצות התבל בימים ההם. המעמד הזה, בין אור החרות לחשך העבדות, היה גרוע עוד משעבוד יהודה לרומא, כי לו נספחה לרומא, קבלה גם את הטוב מידה – חקי רומא, אשר נתנו לכל העמים בארצות ממשלתה –, אך עתה בהיותה, למראה עין, נחשבת כרעיה ולא כשפחה לרומא הגבירה, היתה יהודה צפויה אלי רשעת פקידי רומא וזדון לבם הרע ואיש מזקני רומא לא שם לב להנעשה ביהודה להביא במשפט מעללי הפקידים ההם, כאשר עשו בשבתם לדין עמים היושבים בכל מרחבי ממשלתם, גם יד אנטיפטר החכם להרע היתה ברעת יהודה, כי הערום הזה עמד בסוד גדולי רומא ולא מנע מהם כל חפצם, למען יהיו למשען לו, בחפצו להשתרר על בני יהודה, אשר בזו לו ויתנוהו לבוגד עוכר הארץ ורוצח נפש החרות הלאומית. ביגיע עם יהודה, ורכושו אשר רכש בעמל כפיו וזעת אפיו חִזֵק ידי סְקַוְרוֹס שר צבא רומא במלחמתו את אריטס מלך הערבים. בימים ההם ברח אלכסנדר השני בן אריסתובול מבית כלאו ויבא ליהודה ואליו נקבצו כל שלומי אמוני העם ויָּרֶק אותם ויעל מספר האנשים, אשר נתנו ידם אליו: עשרת אלפים רגלי ואלף וחמש מאות רוכבים. במחנהו זה נגש אלכסנדר אל שערי ירושלים, והורקנוס או איש ימינו אנטיפטר לא יכול להחזיק מעמד בעיר ויצא מעיר המלוכה ואלכסנדר בא וישב בקרבה ויבצר גם את המצודות: אלכסנדריון והורקניון מעבר הירדן מערבה וּמָכוֹר מעבר הירדן מזרחה (בערך 128–129 לפחה"ב). שרי רומא רומא לקחו שחד ויחזקו ידי המפלגה האחת או השניה, כפי אשר הרבו במחיר אהבתם. אלכסנדר האמין, כי מלכותו תכון ביהודה ויתֵך גם מטבעות ויצר עליהם כתובות בלשונות עברית ויונית לאמר: „המלך אלכסנדר והכהן הגדול יונתן".

אך אנטיפטר הנוכל לא השיב ידו מבלע ויקרא לגביניוס נציב רומא בסוריא, איש שואף לבצע מעשקות, אשר כמוהו לא היה בין שרי רומא בעת ההיא לרוע, לשום קץ לחפץ אלכסנדר המתנשא להשיב כבוד המלוכה החפשית מעול רומא ביהודה. נציב רומא חרץ משפט אלכסנדר למות בחרב רומא, אך אמו הרבתה להתחנן לפני גביניוס ובדי תחנונים ודמעות הֵרַכָּה את לבבו הקשה ותצֵל נפש בנה ממות. אז יעץ גביניוס רעה על עם יהודה, להכשיל כחו ולהסיע כעץ תקותו לשוב לכבודו הראשון בתור עם מושל לו לבדו. נציב רומא הרס בגבה אפו את האחדות הלאומית, רופפה מתגרת ידי המלכים האחרונים לבית חשמונאי, כי קרע אותו לקרעים, כמעשה הרומאים עם כל הגוים אשר העמיסו עליהם עולם הקשה. גביניוס מזמות יעץ, כי תחדל יהודה מהיות ארץ וממלכה אחת, המתנהגת על פי משטר אחד וחקים שוים בכל גבולותיה מסביב; את בית דין הגדול בירושלים אשר ממנו יצאה תורה לכל העם הסיר והוריד ממעלתו ויחלק את הארץ לחמשה גלילות או חלקים לערים האלה: ירושלים עיר הראשה ביהודה המערבית, יריחו ביהודה המזרחית, ארץ הגליל עם עיר הראשה צפורי, גזרה בעבר הירדן וחמת או עמאוס בהגליל. שם כונן חמשה בתי דינין ובראשם הָעמדו יהודים אשר נטו בלבם אחרי הרומאים, מרביתם מאצילי העם הצדוקים, אשר בקשו וימצאו תועלת לנפשם באהבתם את רומא וידרשו שלומה וטובתה כל הימים.

החלוקה הזאת עדות נאמנה, כי השכיל גביניוס לדעת, אשר בית דין הגדול שבירושלים, הוא עמוד התוך אשר בנין האומה נשען עליו וממנו פנה ויתד לאחדות העם ותקפו וחסנו הלאֻמי, אך בכל זה לא הביט נכוחה ופעולתו היתה מאפע. בית דין הגדול, או כאשר נקרא אחרי כן הסנהדרין הגדולה, קם מקרב העם ולא בדבר מלך שלטון ומהעם היה לו חיים ובו נשגב, על כן עמד כחו בו וגם נציב רומא לא יכול להפיל אור פניו ולכלוא את רוחו הכביר אשר שפך על כל בני העם ויחברם כלם כאיש אחד חברים. כמעט עלה גביניוס מעל הארץ ותשב גם הסנהדריה הגדולה לכבודה הראשון וכל בני יהודה נשמעו רק לדברי התורה אשר יצאה מאת סוד המורים היושבים לפני בית ה' אשר בירושלים. הסנהדריה הגדולה שבה להיות לב העם המשפיע חיים אל כל חלקי האומה. אמנם צר כחה מאשר היה לפנים, כי באו עתה ימים רעים ליהודה בתהפוכות המדינות ומלחמות בשעריה. נראים הדברים, שאז נָסב שם בית דין הגדול בירושלים „לסנהדרין גדולה", להבדילו מבתי דינין שבגבולין, אשר נקראו בשם „סנהדרין קטנה". להסנהדריה הגדולה לא היה כח ועז־שלטון מדיני, כי כל העֹז והמשרה לקחו להם הרומאים בזרוע. ראשי הסנהדרין הגדולה אחרי מות שמעון בן שטח היו „הזוג" – שמעיה ואבטליון. בדברי למודיהם, אשר היו שגורים בפיהם וישננום לבני דורם הננו רואים חזון העת ההיא כבמחזה: צרת בית יהודה ועקת אויב ועם זר אשר השתרגה עלתה על צוארה. שמעיה היה אומר: „אהב את המלאכה ושנא את הרבנות (המשרה במדינה) ואל תתודע לָרָשות" (שליטי רומא בהארצות אשר לכדו בחרבם ובקשתם). ואבטליון הזהיר את ראשי המורים לאמר: „חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל". על פי איזה דברים שאינם מבוררים כל צרכם, היה דבר אחרוני הסופרים, כי שני החכמים האלה, לא מזרע יעקב יצאו וכי גרים היו ילדי עם נכר בקרב עם יהודה וההגדה שמה מהודה עליהם ותתנם ליוצאי חלצי מלך אשור. אמנם היודע דרכי העם בימים ההם, ידע כי אז לא נתנו עוד להגרים מבני הנכר לעלות מעלה מעלה ולהיות שופטים ופקידים ראשים בעם, וקרובה מאד ההשערה, כי היו ילידי אלכסנדריא ומדברים שפת יון, או כי ישבו ימים רבים באלכסנדריא עם רבם יהודה בן טבאי בברחו מחמת אלכסנדר ינאי צורר הפרושים⁸². בעשרים וחמש שנה, אשר שמעיה ואבטליון עמדו בראש הסנהדרין כבר סר כחה ממנה ולא מסכה עוד רוחה בדברי המדינה ודרכי המשטר ויתנו החכמים האלה את לבם לרפא שבר ישראל מבית פנימה ולחזק את רוחו בקרבו. אספו אליהם תלמידים רבים מקשיבי לקחם וימסרו להם פרושי התורה והמצות, חקר דינים ומשפטים; הם העמיקו חקור בדברי דת ודין ובפעולתם זאת רב כבודם על פני כל העם וכי יפלא דבר במשפט התורה ודעת חקיה, אז על פי שני החכמים האלה קם דבר, וגם אחרי כן, כאשר נשמע לאמר, כך הורו החכמים שמעיה ואבטליון ותתקבל ההוראה בישראל להלכה פסוקה ומוסכמת, כי הם היו מבארי הקבלה ומפיצי אור על נתיבותיה יותר מכל החכמים אשר לפניהם. והגדול והנכבד שבתלמידיהם (הלל הזקן) קרא להם „שני גדולי הדור"⁸³. המה היו ראשוני הפרושים, אשר הסיחו דעתם מדברי המדינות ותעלולי הפוליטיק ויסבו את לבם רק לדעת התורה ונתיבותיה, להגיונה בשכל טוב וברבות הימים היו רק מורי העם אלה מאשריו באמת ומנחמיו, להאריך נפשו ולחזק רוחו ביום שֹד ושבר. שמעיה ואבטליון נקראו לא לבד בשם „שני גדולי הדור" כי אם גם בשם חכמים ו"דרשנים גדולים". כי הם היו הראשונים אשר עשו אזנים לתורה בדרשות יוצאות מהכתובים על פי לשון, ויש לשער, כי התורה הזאת הביאו עמהם מאלכסנדריא ליהודה, אשר שם נפרצה חכמת הלשון והדבֵר ביתר שאת ויתר עז.

ובתולדות עם יהודה בינו לבין העמים האחרים נראה בימים ההם רק שלשלת ארוכה מהתקוממות העם ומלחמות מרד בהרומאים ואחריהן הרעה: לחץ אויב, עשק ומרוצה וחלול המקדש. שלטוני רומא ואנשי ימינם שמו להם למעשים בכל יום לכלות כל חמתם ביהודה. אריסתובול הצליח עם אנטיגונוס בנו להמלט מרומא – כנראה היו היהודים תושבי רומא ורבי הממלכה וזקניה אויבי פומפיוס בתומכי ידו ויעזרוהו להמלט ירושלימה – וכה חש העם את לחץ רומא, עד כי אריסתובול אשר לא היה רצוי לרוב אחיו נתקבל עתה בששון לב ויחשבוהו לפודה ומציל את העם מידי עושקיו כח. איש ואיש מיהודה מהר לבא אליו וישימוהו לאדון ומושל עליהם ויריב מספר המתנדבים לצאת בצבאותיו עד כי לא נמצא להם די כלי נשק ושר צבא יהודה פיטולַאוֹס אשר עבד עד כה את הורקנוס וילחם באריסתובול נהפך עתה לאוהב לו ויהי זרוע לו לחלץ עמו מעניו ולפרוק עֹל רומא הקשה מעל צוארו. ויהי מספר המחנה אשר הצביא אריסתובול שמונת אלפים אנשי חיל ויתחזק בהם וידמה להתבצר במבצר אלכסנדריון, להציב לו שם יד ומשם ישלח גדודים קלים לשוט בארץ להחריד את הרומאים ולחלוף מפניהם, להוליכם שולל ולהתיקם ממקום למקום למען הלאותם. אבל הוא לא היה גבור מושל ברוח, חמת רוחו היתה כנחל שוטף ויהי נמהר בכל מעשיו וירהֵב עז לנסות דבר מלחמה אל הרומאים במערכה בשדה, על כן לא עצר כח וינגף לפניהם. מחצית מחנהו נפלו במלחמה ויתרם נפוצו מעליו וינוסו מנוסת חרב. אך עוד אִמֵץ לבו ויסגר עם שארית חילו בהמבצר מָכוֹר ההרוס ויתבצר שם, אך בקרוב הרומאים עם כלי משחיתם ידע כי לא תהיה לו תקומה ואחרי שני ימי מצור נאנס להכנס מפניהם ויסגֵר נפשו ונפש בנו בשביה ויקחום שוביהם ויביאום שנית רומאה (בש' 126 לפחה"ב). כמו כן היתה אחרית המרד השני לרעה: אלכסנדר בן אריסתובול הבכור אשר נקרא דרור לו על פי גביניוס נציב רומא או פומפיוס האדיר בממשלת רומא, התנשא גם הוא להרים נס המרד, אך גם הוא לא יכול לכלוא את רוחו הסוער ובסערת אפו שִׁחֵת לו וללא עת נכון הוציא את צבאו שלשים אלף איש לערוך מלחמת נגד הרומאים לרגלי הר תבור ויגבר עליו גביניוס שר צבא הרומאים ויכהו מכה נצחת ונוראה עד מאד.

עד כה ועד כה וחדשה נעשתה בכנסית רומא החפשית. שלשה אנשים מגדולי רומא ונכבדיה: יוליוס קיסר (Julius Cäsar) בחכמתו הגדולה, פומפיוס בגבורתו כמפקד צבא מלחמה וּקְרַסוס בעשרו העצום. שלשת האבירים האלה חברו יחד לשבור גאון מושב זקנים (סֶינַט) ואצילי העם והמה השלשה יכלכלו דברי המדינות ברומא לפי דעתם ורוחם. שלשת האבירים האלה (Triumvirat) חלקו ביניהם את רומא וכל בנותיה מקצה הארץ ועד קצה לשלשה חלקים; וקְרַסוס, אשר כעשרו כן רבה חמדת בצעו ותאותו לאסוף הון, בחר בארצות סוריא ויהודה ובעלותו למלחמה על הפרתים עבר גם ביהודה ויבא ירושלימה, למלא תאותו לבצע מעשקות מאוצר המקדש וכליו היקרים, ולא בוש להגיד מפֹרש, כי יש את נפשו להעלות מס על כלי המקדש אלפים ככר כסף, אשר פומפיוס לא שלח יד בהם. ולמען מלא תאות בצעו והפג חמדתו לרכוש המקדש הגיש אליו הצדיק אלעזר הכהן, שר האוצר בהמקדש, לשון זהב שלשת מנים משקלה. אז נשא קְרסוס באלה נפשו, כי לא ישלח ידו באוצר המקדש. אבל במה נחשבה שבועת איש רומא ליהודה. בלי מכשול לב חלל שבועתו ויקח לשון הזהב ואלפים הככר וגם כלי שרת בקדש שמונת אלפים ככר משקלם (123 לפחה"ב) ובהריקו את אוצר המקדש נסע לדרכו להלחם את הפרתים. אך במלחמה הזאת כשלה גבורת הרומאים לפני הפרתים, עם עזי נפש, אשר עמדו בפני הרומאים ביד חזקה וזרוע רמה, קרסוס נגף וחילו העצום הֻכה מכה נצחת וחלליהם נפלו כדמן על פני השדה, עד כי לא הציל קאסיוס לונגינוס משנה שר הצבא הנופל במלחמה, גם העשירית מכל המחנה. הפרתים רדפו אחרי הרומאים והסורים תמכו ידיהם בסתר בחפצם גם הם לפרוק עול רומא מעל צואריהם. אז חשב גם עם יהודה להמיש צוארו מעול רומא הקשה ויאבה לנסות כחו במלחמה; אך לא נמצא אז איש מזרע המלוכה לעמוד בראש העם, כי הורקנוס נאחז במזמות אנטיפטר בעל ברית רומא ויהי גבר אין אֱיָל ועל כן התחזק שר הצבא פיטולַאוס, אשר נמלט מהמבצר מָכוֹר חיל רב להלחם בקאסיוס. אבל כבר אסף ה' את ברכת הנצחון מנשק בני יהודה וידיהם לא עשו תושיה מהיום והלאה בהתעודדם להציל נפשם מידי הרומאים עושקיהם ובוזזיהם. מחנה יהודה אשר סֻגר בטריכיא על יד ים כנרת (ימה של טבריה) נחלץ לְהִכָּנַע לפני קאסיוס. אנטיפטר האיץ בשר רומא לדון דין פיטולאוס גבור יהודה למות בחרב עבדי רומא ושלשים אלף בני יהודה נמכרו ממכרת עבדי עולם (122 לפחה"ב).

עוד הפעם זרחה שמש תקוה לאריסתובול האסור ברומא לשוב לשבת על כסא מלוכת אבותיו, להדיח משאתו את אנטיפטר הבוגד, ולהשיבהו אל שפל מצבו ולמקום חשך אשר יצא משם. – יוליוס קיסר, האיש המופלא והַמְצֻיָּן בחכמתו ורוחו הכביר הגדול מכל גדולי רומא, אשר הולידה וגדלה עד העת ההיא, הרים ידו בזקני הכנסיה ויסר מהם העז והמשרה, אף התעבר באיש בריתו, אשר היה עמו בקושרים, בפומפיוס וַיַגְדל עליו ויהי לאויבו בנפש. ריב שני איתני רומא הרעיש אפסי תבל ויבא מלחמה בקצות ארץ ממשלתם ותגעש ותרעש כל הארץ מקום שם נתפשטה מלכות רומא. למען הכשל כח פומפיוס, פִתַּח יוליוס קיסר מוסרות אריסתובול וישא ראשו בין פקידי צבאותיו ויתן בידו שני לגיונות לעלות ביהודה ולשוב לְהֵאָחֵז בה בזרוע רמה בתור מלך נאזר בגבורת רומא, ועם יהודה יחזק ידי יוליוס קיסר נגד פומפיוס. אך בעוד אשר אריסתובול משעשע נפשו בתקוה טובה לשוב לכבוד מלוכה ויבן כמו רמים היכל הצלחתו בעולם דמיונו ואוהבי פומפיוס הקדימוהו וישימו ראש ומות בברותו ויאכל – וימת. ואוהבי אריסתובול שמו גוית אדונם המת בדבש ויביאוהו ירושלימה ויקברו אותו בקברות אבותיו החשמונאים. גזרת אלהים נוראה מאד רבצה על פני המשפחה הזאת, רק מעטים מבניה מתו בשלום על מטתם ומרביתם נספו בענין רע ומר וימותו בלא חמדה. בעת ההיא הומת גם אלכסנדר בן אריסתובול הבכור וסציפיא (Scipio) פקיד צבא פומפיוס הסיר את ראשו בגרזן, כי כן נחרץ עליו משפט פומפיוס איש הדמים (בש' 119 לפחה"ב). הנשארים מבית אריסתובול האמלל: אשתו אלכסנדרה ובנו אנטיגונוס מצאו מנוס ומחסה בצל תלמי (Ptolomäus) המושל בכֿלקיס (Chalcis) ובנו פיליפיון נשא את בת אריסתובול לאשה, אך אביו המלך נתן עיניו בכלתו וישחת רחמיו מבנו מאהבתו את אשתו וישם קץ לחייו ויקח אותה לו לאשה, בעשותו מעשה רצח וזמה. כה הורידו הצרות הרעות את כבוד בני בית החשמונאים וישפילום עד עפר, עד כי בת המלך אריסתובול חללה כבוד בית אביה לתת דודיה לערל בן עם נכר ותתמכר למעשה זמה ותבל ותהי אשה לחמיה הרוצח ומגלה ערות בנו.

והמלחמה העצומה, אשר פרצה בין שני האיתנים אבירי רומא (יוליוס קיסר ופומפיוס) על דבר העז והמשרה, נגעה עד היהודים יושבי יהודה ובכל מקומות מושבותיהם במרחבי ממלכת רומא. אך בכל תקפה וגבורתה לא רבתה רעת המלחמה, כאשר דמו מראש. בערי אסיה הקטנה ישבו היהודים במספר רב וביותר נמצאו רבים מהם בעֶפעֶזוס (Ephesus), העיר הראשה באסיה בימים ההם וסַרְדֶס עיר הראשה בממלכת לִידִיַה מלפנים, בפֶרְגַמום. ויהי כאשר כבש יוליוס קיסר את העיר רומא (119 לפחה"ב) וימלא איש ריבו פומפיוס את ידי השר לֶנְטוּלוּס (Lentulus) להרים תרומת אנשים לצבא וגם היהודים נאנסו לצאת בצבא פומפיוס והם לבשו שער ועבֹדת המלחמה במחנה פומפיוס היה להם לִזְוָעָה. ויצר להם מאד לשפוך דמם בעד הצר הצורר את עמם ותורת אלהיהם, הצר אשר הביא יהודה בעֹל העבדות ויגר על ידי חרב שני מלכים מבית החשמונאים, גם מרה נפשם להם, לעבור על חקי התורה, לחלל את יום השבת ולאכול מאכלות אסורות; אך יהודי העיר עפעזוס ידעו להסב את הרעה הזאת מעליהם ומעל אחיהם בני בריתם. ויהי כאשר נגשו קריאי־העם (טריבונען) הרומאים אל עבודתם להרים תרומת אנשים לצבא ויאבו לקרוא לצבא גם את הגברים והנערים מיהודי עפעזוס, מקום אוה שם למושב לו הנגיד לנטולוס עם כל בני לויתו והכבודה אשר ברגליו, ויקם אחד ממליצי־העם בקהל רב ושמו דוֹסְתָּאִי בן קְלֶאֶפַּטְרִידַס מאלכסנדריא של מצרים, וכנראה מבני היהודים, ויבאר במיטב הגיון, כי היהודים אזרחי רומא, על פי חקי תורתם, הם כלם בני עם־סגלה וכהני עליון יקראו וככהני הדת להם המשפט להיות חפשים ממשא עבֹדת הצבא. גם הציר הרומאי לקרוא אנשים לצבא השר טיטוס אַמְפְּיוּס בַּלְבּוּס (Titus Ampius Balbus) הרבה לדבר ולהפוך בזכות היהודים ויראה גם הוא לדעת, כי טוב ונכון לקרוא להם דרור מעבֹדת הצבא. כה הטו את לב הנגיד לנטולוס לקיים ולהודיע גלוי לכל העמים דבר חפֶש היהודים יושבי אסיה הקטנה מהעבֹדה בצבא הרומאים (ביום 19 ספטמבר 119 לפחה"ב). ואוהב ישראל זה לא נח ולא שקט עדי הקימו את כל מחשבתו הטובה על בני עם יהודה יושבי מדינת אסיה וישקוד על מעשהו להודיע דבר הפקודה הזאת ביום שלאחר זה בכל ערי המדינה. כן נקרא דרור מצאת בצבא רומא להיהודים יושבי סַרְדֶס והאי דֶלָס (Delos) (בחדש מאי שנת 118 לפחה"ב) ולעדת ישראל בסַרְדֶס עוד קִיֵם השר ופקיד־נגיד (Quästor u. Proconsul) לוציוס אַנְטָנְיוּס (Lucius Antonius) את כל זכיותיהם והמשפט למלא אחרי פקודי דתם באין כל מפריע ומכלים דבר ויהי להם המשפט להקים להם שופטים מקרבם לשפטם על פי דרכי תורתם.

כן עשו טובי רומא וגדוליה, אך לא כן היו מעשי הגר האדומי אנטיפטר יועץ מלך יהודה. האיש הזה אשר על ידי פומפיוס עלה לגדולת מושל לבדו בכל יהודה עמד באמונתו עמו ויקם כל חפצו וישלח גדודי בני יהודה מלֻמדי מלחמה לתמוך ידו במערכת הקרב על יד פַרְזַלוּס (Pharzalus). בהמלחמה הגדולה הזאת (באויגוסט 48 לפסה"נ) הוטל גורל עמים רבים וממנה יצא כל משפט רומא המחבקת זרועות עולם מי יהיה אדון ומושל בכל ארצותיה יוליוס קיסר או פומפיוס. כמעט סר צל ההצלחה מעל פומפיוס וימת מות נבל במצרים ויתהפך גם האדומי הנוכל והערום בתחבולותיו מאויב לאוהב יוליוס קיסר ויעזרהו נגד אנשי ברית איש בריתו פומפיוס המומת. ויוליוס קיסר היה אז במצוקה גדולה ותחוג ותנוע הארץ תחת רגליו ומעמדו מוט התמוטט, כי לא היה לו די חיל עצום ורב כח לדבר בשער את אויביו הרבים והעצומים. לא ידע דבר מכל הנעשה ברומא. התהלך בין בני עם הארץ, אשר התקוממו לו ויהיו שונאיו בנפש, ובצר לו נמצא לעזרתו אנטיפטר לחלץ נפשו מעצר רעה; כי אנטיפטר הכין צדה לכלכל את חיל העזר, אשר הביא מתרדת (Mithridates) מלך פירגמוס וימלא את כל מחסורו וימשוך אחריו את שלשת אלפים מבני חיל יהודה ויספחם על חיל מתרדת ויחדו המה לכדו את העיר פֵלוּסים (Pelusium), גם הסיר את לב היהודים במצרים אשר עמדו בתור חיל משמר בחוניון מאחרי מלכם האחרון מבית התלמיים, כי קרא לפניהם ספרים כתובים מהורקנוס הנשיא והכהן הגדול, אשר בקשם לחזק ידי יוליוס קיסר ואנשי עצתו ובעזרתו התגבר על אנשי ריבו. בעד כל הגדולות האלה השיב הקיסר האדיר לו די־תודה וגמול, בתתו לו משפט אזרח רומא, עשה, אותו ואת ביתו חפשי מכל מניות הממלכה ומסי המדינה ויקֶם אותו לשר ומושל בארץ; אז רם לבבו ולא בקש עוד אהבת הורקנוס ויהי הוא גומל חסד לאדוניו מלפנים ומגין עליו בחסדו הגדול. לשוא בקש אנטיגונוס בן אריסתובול להטות לב יוליוס קיסר אליו ויתחנן אליו ויזכירהו את הברית והחסד, אשר עשו לו אביו ואחיו ועבֹדתם אתו באמונת לבבם כל הימים, בכל העת אשר הורקנוס ואנטיפטר משכו ידם את פומפיוס שונאו ויעזרוהו. שומע לא היה מאת קיסר אל דברי אנטיגונוס, כי אנטיפטר הוכיח על פניו, אשר רחץ צאַת חטאתו בדמו והפצעים אשר נפצע בהלחמו עתה באויבי הקיסר. ויצא אנטיפטר צדיק בהשפטו ואנטינונוס שב ריקם בפחי נפש, כי יוליוס קיסר החכם חוקר ובוחן לב איש ואיש ידע, כי תכון לפניו עבֹדת אנטיפטר המהיר והערום וכמוהו היה גם הוא שואף להתנשא לכל לראש ומתאוה לשררה. על כן לא מלא אחרי בקשת אנטיגונוס המדבר בצדקה ומשפט־מלך על פי חקי הירושה וישא את פני אנטיפטר להקים בידי הורקנוס את הכהֻנה הגדולה והנשיאות על יהודה (בש' 117 לפחה"ב). גם ליהודה עשה הנחה מעטה, חנן את ירושלים ויתן לשוב ולבנות חומותיה מסביב וישֶב ליהודה את אגפיה, אשר היו לה מימי קדם: את הגליל, הערים בעמק יזרעאל ואת לוד, גם פרק מעל העם עֹל מסי המלחמה ותת מקום דירה ללגיונות רומא בימי החרף; אך לעמת זה הטיל על כל בעלי אחֻזה להרים תרומה רבע קצירם ובצירם פעם בשתי שנים לשלח לצידון לְמַכֹּלֶת צבאות רומא, כי בעיר הזאת היה מקום מועדם, רק בשנת השמטה נִקוּ בעלי האחזות ביהודה מתרומת המס הכבד הזה. אולם המס הזה לא היה האחד אשר הרימו בעלי האחֻזות ביהודה, כי גם העשירית מכל תבואות השדה הרימו לאוצר הנשיא הורקנוס והתרומה הזאת קִיֵּם יוליוס קיסר בידו ויתן לו גם את תבואת העיר יָפו לכלכלת ביתו כיד הנשיא והכהן הגדול.

ואנטיפטר הערום ראה, כי אין טוב לפניו, אשר טובו גדלו ותפארתו יהיו תלוים ברוח פי יוליוס קיסר ואהבתו אותו, באשר גם הוא לצלע נכון ועל שבכה יתהלך ועל נקלה יוכל להלכד בפח טמנו לו כל בעלי ברית פומפיוס וכל הדבקים בממשלת הכנסיה החפשית ברומא, אשר כלם התנקשו בנפש יוליוס קיסר לקחתה. בגלל הדבר הזה חתר אנטיפטר בכל עז, כי דבר הנשיאות ביהודה להורקנוס וזרעו אחריו ושלטון המדינה בידו אנטיפטר יקום על פי הסינאט ומאֻשר ומקוים בקהל־עם ברומא לחק עולם ולא יעבור, ובקום חק כזה ימשול הוא – אנטיפטר – ביהודה ממשלה בלי מצרים. אנטיפטר ידע את רוח יוליוס קיסר הטובה עליו ועל יהודה, כי לא יבצר ממנו להטות לבבו גם להקים חק כזה, אבל איך יפַנֶּה לבו השליט לבדו ברומא להמעשים ביהודה, בעוד אשר ידיו מלאות עבֹדה, להשיב את רומא לאיתנה אחרי רעשה וכל אבריה וחוליותיה התפרקו מריב מפלגותיה ומלחמת שערים בכל מדינותיה, לשנות מעט מעט את פני המשרה ומשטרי המדינה מרפובליק לממשלת־מושל בעז משפט מלך. ובהיותו שקוע בדאגות כאלה ונאחז בסבך הענינים העומדים ברומו של עולם, איך ישא דעו למרחוק לשים לב ליהודה ועלילותיה? לחפצו זה נמצאו לאנטיפטר אוהבי קיסר ואנשי עצתו. הוא האיץ בהורקנוס לפזר כאפר כסף לגדולי רומא והם חפצו ומצאו להם סבות שונות, איך לקרב לב בני עמם אל יהודה. הסינאט הקים כל החקים אשר שמו לפניו ויוליוס קיסר אִשֵׁר וְקִיֵּם את החקים האלה אשר על פיהם הכירה רומא את עם יהודה: לאוהבה ובעל בריתה, כי הורקנוס הרבה לעשות טובה לרומא ולהקיסר בעת צר לו, כי לו ולזרעו אחריו יאתה משרת הכהֻנה הגדולה והנשיאות ביהודה, ונשיאות הורקנוס וביתו ביהודה תקום לעד וגם העמים היושבים מעל לגבולות יהודה יכירו כבוד כהֻנתו ונשיאותו, לו המשפט לעמוד לימין היהודים שוכני מדינות רומא ולריב ריבם אם יעשקום ויגזלום בני העמים אשר בקרבם ישבו; על פיו יקום כל דבר דת ודין בין היהודים בכל ארצות מגוריהם; להורקנוס הנשיא ביהודה, ובניו אחריו וציריהם אשר ישלחו רומאה יתנו אותות כבוד ויקר ויושיבו אותם ברמה בבֹאם לראות במחזה מלחמת החיות בבני אדם, מערכת־המֵרוץ וכל בתי משחק ומשוש; כי כל הגלילות אשר נספחו על יהודה יקומו בידי מושליה ודרור יקראו להארץ הזאת מתרומת אנשים לצבא, מתרומת המסים ומכסת הכסף לצרכי מלחמה ותת מעון ומחיה ללגיונות רומא בעתותי החרף, כי כל הזכיות האלה תהיינה נחקקות בצור ברזל על לוח נחשת בלשונות יון ורומא, אשר יקימו בארמון מָעֹז (Capitol) ברומא ובהיכל אלהיהם בצידון ולהעניק גם את צירי יהודה בבֹאם רומאה במשאות ותשורות, כאשר כן נתנו לצירי עם וממלכה העומדת בברית ואחוה עם רומא. אלה הם החקים והמשפטים, אשר קבלו זקני רומא עליהם על פי יוליוס קיסר המושל ברוחם ואל כל אשר יחפוץ יַטֵּם ואותם קימו וקבלו גם בקהל־גוי בהתאסף בני העם הרומי. אך כל הטובות האלה ליהודה והורקנוס נשיאה היו רק להרבות און ועצמה לאנטיפטר, אשר רוחו בכל משלה והוא היה הרודה בעם ובנשיאו ואוחז במושכות המשרה להטותה אל כל אשר יחפוץ, רק היהודים הנפוצים ביתר המדינות, אשר בממלכת רומא הגדולה הפיקו תועלת מחקי קיסר הטובים ויהיו להם לישועה.

ואמנם היה לב האיש הגדול יוליוס יוצר הקיסריות ברומא טוב להיהודים וירבה להיטיב להם על דבקם אחריו וגם הוא בקש לתפוש אותם בלבם, בדעתו, כי נאמנים המה בברית אל כל אלו אלה אשר משכום חסד, יותר מהיונים רועי רוח ואנשי תככים ומרמה. בידי יהודי אלכסנדריא קִיֵם וְאִשֵּׁר את כל זכיותיהם מימי קדם, התיר ידם לשלח נדבותיהם מימי שנה בשנה להיכל הקֹדש בירושלים ויקם להם עדות וחקים טובים, כי יהיו מתנהגים עתה כמאז על פי נשיאם מקרבם הנקרא בשם נגיד־עמו (Ethnarch Arabarch). גם על היהודים בכל מדינות אסיה הקטנה, אשר ישבו בקרב היונים העוינים אותם ויצררו אותם בנכליהם ויניאו אותם מלמלא אחרי מצות תורתם, גם עליהם פרש יוליוס קיסר את כנפי חסדו ויסך עליהם באברתו, עד כי לא נקראו לבא אל בתי המשפט ביום השבת, ויהי להם המשפט להקהל לאספות־עם וּלְהִוָעֵץ על כל הדברים הנוגעים להם ולדתם; להם היה המשפט לבנות בתי־מועד לתפלה ולעבוד אלהיהם באין כל מעצור ומפריע (116 – 117 לפחה"ב). ויהי כאשר הצרו היונים, צוררי יהודה מאז, את היהודים היושבים בקרבם וראשי השופטים (Prätoren) והפקידים הנגידים (Prokonsulen) הרומאים העוו משפטם ויפנו אל הורקנוס הנשיא והכהן הגדול ביהודה והוא שלח את מלאכו ומכתב בידו אל נציב רומא, אשר יהיה בארץ ההיא להעיד בו ולהזהירו כי יקים דבר החק, אשר נתקים ואֻשר מהקיסר ועם רומא כלו, לתת ליהודים לעבוד אלהיהם באין כל שטן ומפריע. הוצאות המלאכות הזאת בלודקיא, פריגיה וטראַלעס אשר במדינת קַרִיָה (Carien) היתה פקודת נציב רומא אל תושבי המקומות האלה לבל יזידו לנגוע בהיהודים לרעה. היונים במילעט (Milet) ובפריום (Parium) נועזו להעביר את היהודים על דתם בחזק יד ויאלצום לחלל את השבת ולבטל את התפלה בצבור. אז דבר אתם נציב רומא קשות, כי ידע אשר לב יוליוס קיסר טוב מאר על כל היהודים, ויזהירם ויעד בהם לבל יזידו עוד לעשות כדבר הרע הזה ומגערתו נחתו היונים ולא הוסיפו להרע להם. ברוב הערים היה די רק להזכיר שם הקיסר וחפצו ורצונו להטיב את היהודים ובני עם הארץ השלימו אותם וישביעום רצון. הורקנוס, אשר היה כצל נהלך ואיש אין אונים בתוך בני עמו וארצו, היה לכרוב סוכך ומושיע ורב לאחיו בארצות רחוקות.

כנראה הגדיל יוליוס קיסר לעשות טובה גם עם בני עדת ישראל ברומא, יען כי גם אחרי מותו בכל אשר הזכירו שמו לא מנעו ממנו תהלה וברכה. כאשר פקד על כל בני רומא לבל יתגודדו בחוץ ולא יתאספו בהמון לאספת־עם, מפחדו ממרד והתקוממות, נתן להיהודים להתאסף ולהיות לאגֻדה דתית אחת. אולם בכל חסדו אשר עשה לבני יהודה לא נתן שמחה בלבם ולא חדש בקרבם רוח נכון תחת רוח כהה, כי לא בחסד חפץ עם יהודה, וידע, כי רק במשפט תכון עמדתו. בפי היהודים הנפוצים בארצות מעל לגבולות ארץ ישראל היה מבֹרך שם הקיסר כפועל ישועות, אך היהודים יושבי יהודה ראו בו מושל רומא מושך חסדו ומשביע רצון את האדומי אנטיפטר שנוא נפשם ומרכיב אותו אלוף לראשם. ובהשמע דבר הקיסר לתת להיהודים את חרותם וזכיותיהם, לא נשמע קול ענות חדוה ותרועת שמחה. העם התאונן בסתר אהלו ויבט במר נפשו על כל הנעשה בארץ וידום כי נטל עליו, עדי התעורר אנטיפטר ויגער בבני יהודה המתאוננים רעה על דברי הימים ההם ויזהירם, כי אם לא יתנו אותותיהם, אותות שמחה ברנה ותודה, אז יעורר עליהם קצפו הוא, קצף הורקנוס נשיאם וקצף יוליוס קיסר. בימים ההם ומאנשי אריסתובול אשר נפוצו ביום רעה שבו והתקבצו ויהיו לגדוד אחד בהרי הגליל וימצא ביניהם איש חיל אחד ושמו חזקיה ויהי להם לראש. הגדוד הזה התחזק ויארוב על כל דרכים מקום יעברו הרומאים והסוריים, ויחרידו פליטי יהודה אלה את לב בני הנכר ויעשו להם רעות רבות וחפצם היה לעורר חרב־מֶרֶד נוקמת על הרומאים. ויבזו הרומאים להאנשים האלה וילעגו להם ויקראום „חבר־שודדים" והאיש הנלבב חזקיה היה נקרא בפיהם: „ראש השודדים". אך היהודים חשבו את חזקיה ואנשיו לנוקמי נקמת הדרור וכבוד עמם המחֻלָל וגבורי החֵרוּת. ביותר חרה לכל שלומי אמוני האֻמה, כאשר חלק אנטיפטר את המשרה ביהודה בין בניו וישימם לפקידים־נגידים על הארץ וכל מעשיו היו רק נכונים להרבות כבוד ביתו ועצמו וגבורתו. מארבעת בניו, אשר ילדה לו אשתו קִפּרוס בת מלך ערב, פקד את פזאל הבכור לפקיד על יהודה וירושלים, ואת הורדוס (Herodes), אשר היה אז בן חמש ועשרים שנה, לפקיד נגיד על כל ארץ הגליל.

האיש הצעיר לימים הזה היה כמלאך מחבל ושֵד משחית לעם יהודה, כאלו היה קרוא מבטן לעקוד את העם יד ורגל ולהשליכו לפני ממשלת רומא לדרוך עליו ברגל גאוה ולשומו כטיט חוצות. כעננה הרת שֹאה פרש צלו על עם יהודה ויחשך את שמיו ויקדר את שמש הצלחתו. כבן נאמן לאביו יצא בעקבותיו להרבות מרמה ולחמוס מזמות, להתרפס לפני הרומאים ולהחניפם בשפת חנפות, למען הָמֵר רוח היהודים ולהרעימם. למען מצוא חן בעיני אבירי רומא, מושלי הארץ מבני הנכר, התאזר עז לצאת בחרב לקראת חזקיה ותעז ידו עליו ויוליכהו שבי ומבלי חקור ודרוש, מבלי העמד עדים ושמוע מה בפי הנאשמים הוציא את חזקיה ואנשיו להורג ויסר את ראשם מעליהם. הסוריים והרומאים בני הנכר הביעו תודה רבה למכניע „השודדים" – כאשר כן קראו לפליטי יהודה המקנאים לאֻמתם ותורתם –. סיקסטוס קיסר (Sextus Cäsar), שאר בשר קרוב ליוליוס קיסר המושל לבדו ברומא, הרבה נדיבות להורדוס וירומם פעלו, אך אמוני יהודה חתו נבהלו ורעדה אחזתם לראות, כי ביצי צפעוני – אנטיפטר – בִקֵּעו ומשרש נחש יצא צפע, בניו משחיתי עם יהודה, אשר עוד ירבו לְהָרֵעַ מאביהם. בני יהודה הרגישו ויחושו בנפשם, כי כאשר לֹא יִבָצֵר מבני אנטיפטר את כל אשר יזמו לעשות, אז אבד נֵצַח העם ואחריתו תהיה להכרית. משבר רוח על שפלות הורקנוס הנשיא בעמו ועם יהודה כלו, אשר ירדו מטה מטה בתחבולות מרמה בני האדומים, קמו ויתעודדו נכבדי העם לדבר באזני הורקנוס הנשיא העני בדעת ואין אונים, כי יתבונן על מצבו ומעמדו השפל, ויוכיחוהו; כי רק צל־מלך הוא ביהודה ורוח שפתים הוא שם כבוד והעוצרים בעם והמושלים בעז משפט־מלך המה אנטיפטר ובניו. גם הוכיחו לדעת כי הרֵגת חזקיה ואנשיו שלא במשפט היא חרפה גדולה, אשר העטה הורדוס על היהדות והעוה משפטה, כי לא שאל פי הנשיא ולא דרש משפט הסנהדרין ובזדונו ורשעתו הוציא הוא לבדו משפט איש למות – ובהתוכחה הזאת לבדה לא היה עוד די לתת בינה בלב חסר דעה כהורקנוס לולא באו אִמּוֹת הנרצחים ותצעקנה מרה באזניו לפלח לבו, ובכל עת עלותו בית ה' נפלו הנשים השכולות לרגליו וישביעוהו בבכי ויללה, כי ינקום נקמת דם בניהן השפוך והשיב את גמול איש הדמים בראשו. ויהי כאשר הקיפה זעקת העם את כל הארץ ותפעם רוח הורקנוס ולא עצר עוד כח להתאפק וישלח דברו להסנהדרין לקרוא את הורדוס לפניהם ולהועידהו למשפט, ושופטי הסנהדרין מהרו לצוות על האדומי לעמוד לפניהם ביום מועד לתת דין וחשבון לפניהם על הרגו את חזקיה ואנשיו בלא־משפט וגם את הורקנוס הקדישו לשבת על כסא כבודו ביום המשפט. אולם אבי הנדון אנטיפטר חרש משחית הודיע לבנו, כי סער גדול מתחולל על ראשו וייעצהו, כי לא יבא ירושלימה רק בלוית שומרים לראשו, אך לא ירבה לקחת חיל רב, לבל יתן פחד בלב הורקנוס, כי חפץ הוא להתפרץ מפניו. הורדוס בא ליום הנועד כפקודת הסנהדרין, אך בלוית גבורים שומרים לראשו וסוככים לו לבל יעז איש לגעת בו לרעה, גם הביא בידו ספר מאת סיקסטוס קיסר נציב סוריא אל הורקנוס ובו הפיל עליו אימה לאמר, יְחַיֵב אותו לערוב את ראש אהובו, אשר יגן עליו. יום המשפט הגיע ולב כל אנשי ירושלים היה הולך וסוער. ויהי בהתאסף ראשי הסנהדרין וישבו כסאות למשפט ויבא הנדון לבוש בגדי ארגמן, חרבו מצֻמדת על ירכו וגבורי חיל מגינים בעדו מימינו ומשמאלו ויתיצב לפני שופטי יהודה בעז פנים וצואר נטוי כמתקלס בשופטיו. למראה הזה נבעתו השופטים ולא קם עוד רוח בקרבם, וגם אלה אשר הרבו לשטנה אותו, כבשו פניהם בקרקע וידומו. גם הורקנוס השתומם ונבהל מאד מפני האדומי עז הפנים. דממה איומה שררה בכל הבית וכלם קפצו פיהם וייראו להוציא רוחם ומכל העדה לא נמצא רק איש נלבב אחד אשר מצא את לבבו לדבר דברים נמרצים ולקנא קנאת כבוד הסנהדרין המחֻלל. שם האיש הנלבב הזה הוא שמעיה ראש הסנהדרין, אשר היה דברו אל כל חבריו בנחת וכבד ראש לאמר: „האם לא זה הוא האיש העומד לפנינו לדין אותו על חטא משפט מות אשר נמצא בו ומדוע זה הוא נצב לפנינו בגאוה וגֹדל לבב, נִכון להרגהו אם רק יצא דבר מפינו להרשיעהו בהִשָׁפְטו, ובכל זאת לא אזעום עליו יותר מאשר עליכם שופטי צדק והנשיא, אשר בתוכנו, כי תשאו ותסבלו במנוחת לב חלול כבוד משפט האלהים ותת אותו לחרפת עולם וקלסה ואתם רואים ומחרישים. לכן זאת אֹמר לכם, כי הנה ימים באים והאיש אשר יראים מפניו היום יסגיר כלכם לממיתים ופעמיו ירחץ בדמכם, כן משפטכם, אתם חרצתם!" –. הדברים האלה עוררו את לב חברי הסנהדרין ורוח הצדק והמישרים החלה לפעם בקרבם ובעוד רגע ותעל חמתם ותבער בם אש קנאתם, כאשר חרדו ונמוגו לראשונה, וירא הורקנוס ויירא מאד לבל תצא עברתם כאש לא נֻפח ותפגע לרעה בהאיש, אשר על פי נציב רומא ערב בעד ראשו ויצו לדחות את יום המשפט עד מחר, ותהי עצתו להורדוס למלט נפשו מידי השופטים החושבים עליו רעה, ויקם ויברח בלילה וילך דמשקה אל סיקסטוס קיסר, אשר קבלהו בזרועות פתוחות וישימהו לפקיד־נגיד על מדינת חילת־סוריא (116 לפחה"ב). עתה כאשר הגיע הורדוס לכבוד וכח ואון מדיני אמר לנקום נקמת כבודו מאת הורקנוס והסנהדרין, אשר נועזו להכלימו ולהביאו במשפט. אך אביו ואחיו פזאל, אשר לא היה אכזר וקשה לב כמוהו, מנעו אותו הפעם מבֹא בדמים וישכיחו שאון רוחו. אך הוא נטר שנאתו בלבו ויחלוט לקחת נקם באנשי עברתו לעת מצוא.

הרעש הגדול והנורא, אשר פשט בכל ארצות רומא אחרי הֵרָצֵחַ יוליוס קיסר בידי בעלי הזרוע, אשר בשם ממשלת־העם (רפובליק) לקחו להם קרנים, עז ומשרה (בש' 114 לפחה"ב), אשר מפניו רגזו גוים וממלכות, הרעש הנורא הזה הביא בעקבותיו המון תלאות ומצוקות גם על יהודה. בצדק התאבלו היהודים יושבי רומא על מות יוליוס קיסר מחסם ומגנם וימאנו להתנחם עליו ולילות מספד לָנוּ על קברו ויספדו ויעשו לו אבל כבד. המלחמות הגדולות ושפך דם רב ברומא, החירום אשר מלא את כל ארצותיה, הִבָּדֵל והגלות גדוליה ונכבדיה וכל האסונות והתלאות, אשר כתמם באו עליה בימים ההם, היו להממשלה האדירה הזאת חבלי לֵדָה לסדרים ומשטרים חדשים בתורת המדינה ודרכי המשרה; אך ליהודה היו צירי מחלה נושנה, אשר החליפה כח לדכא תחת רגלה עם נדכה ונענה לכלות שארית כחו עד לאין מרפא. כאשר בכל מדינות רומא, כן קמו ביהודה אנשי הזרוע, אשר בשם ממשלת העם, הדפו משאתם את הנציבים והפחות אנשי ברית יוליוס קיסר. אך כחם וגבורתם היו למצער וממשלתם עד ארגיעה, כי עוד מעט נהפך עליהם הגלגל – הנציב הרפובליקני קסיוס לונגינוס (Cassius Longinus) בא לסוריא לאסוף צבאות חיל ולצבור כסף וישם מס כסף ענושים על יהודה שבע מאות ככר כסף. וקסיוס נחפז מאד לכלות דברו, כי לא האמין בעזו וגבורתו לשלוט ברוב עמים וימהר לכלות חמתו בארבעת ערי הנגב: גופנא, עמאוס, לוד ותמנה ויאסור את כל האנשים הנמצאים שם וימכרם ממכרת עבד, כי לא אבה חכות עדי יביאו אל אוצרותיו את כסף האנושים אשר שם על הארץ.

בימים ההם וגם עיני הנשיא הורקנוס נפקחו לראות, כי בכחש סבבו אותו האדומים הערומים וכל עבודתם אשר עבדוהו היתה רק מסכת שוא לכסות את תאות לבם לבצע מעשקות להגדיל כבוד ביתם ולקחת להם קרנים למשול על העם בחזקה. ויהי כאשר חדל מהאמין במתי סודו האדומים וברפיון רוח לא יכול עמוד באין יועץ ותומך ויהי לו מַליך השר ביהודה לאיש ימינו וגבר עמיתו, אשר זה כבר התבונן למחשבות האדומים וכל מזמותיהם. מכל בני יהודה אך הורקנוס לבדו עוד לא ידע דבר מכל התחבולות ברשע, אשר הורו והוגו בני משפחת האדומים הרעה, להדפהו משאתו ולמלוך על יהודה ביד חזקה וזרוע חשופה, רק מַליך חשב מחשבות לקדם פני רעתם טרם תצא. כי האדומים וקסיוס כרתו ברית להוריד את הורקנוס מעל כסאו והורדוס ישב על כסאו בעזרת צבאות רומא. כל המזמה הרעה הזאת נגלתה למַליך ויבחר דרכו לעשות במחשך מעשהו למען סַכֵּל עצת הבוגדים. ויהי היום ויקרא הורקנוס לשריו ועבריו אל המשתה ויבא גם אנטיפטר בתוכם ויתן מליך מות בקערה, אשר שמו לפני אנטיפטר ויאכל – וימת. – לבב מליך תעה להאמין, כי במות אנטיפטר יסור צל בני המשפחה הרעה מעליהם ומשוגתו זאת היתה לו וליהודה למחתה. כי הורדוס אשר עלה על אביו באמץ רוח, אכזריות לב ועז פנים, כן גם גדל ממנו במרמת חנפים וחלקת לשון. ובאשר התכחש מליך ויבך על מות אנטיפטר, למען ידמו בניו כי לא היתה שומה ממנו להמית את אביהם, שם גם הורדוס סתר פנים לו, כאלו יאמין לדברי מליך ולא ארכו הימים והורדוס מצא תואנה למשוך את מליך ברשתו לבא אל המשתה אשר עשה לו, ויצו על בני לגיוני רומא לנפול עליו ולהמיתהו. רבות נסו אז להדיח את האחים האדומים משאתם ולשבור מטות עֻלם מעל יהודה, בעת אשר חלה הורדוס מחלה עזה, אבל כל המעשים האלה היו בדי ריק, ובימי מחלת הורדוס התגבר פזאל אחיו על כל אויביו ויכם ויניסם והאחים האדומים באו ירושלימה אחרי הכריעם את כל קמיהם תחתם.

בימים ההם נסה אנטיגונוס בן אריסתובול השני לשבור מטות על האדומים מעל יהודה ונשען על עזרת בעל אחותו תלמי (Ptolomäus) מלך חלקית (Chalcis) נסה לתגר מלחמה בהאחים האדומים ולהדיחם משאתם. אך עמל אנטיגונוס היה בדי ריק ותקותו היתה לו למפח נפש, כמעט נרפא הורדוס ממחלתו התגבר על כל אויביו ויסכל עצתם ובשובו לירושלים הדור בגבורתו עוד נטל על הורקנוס לשית לראשו עטרת־תהלה מכפות תמרים לאות כבוד ויקר על נצחו את אויביו וגבורתו במלחמה. אז נועץ הורקנוס לקנות לו לב איש הזרוע ולקשרהו בעבותות אהבה אל משפחת החשמונאים וַיְאָרֶש לו את נכדתו בת בתו המהללה ברב יפיה וחין ערכה, ואשר הוצאה אחרי כן להורגים ואחריתה הנוראה הרגיזה כל לב, היא מרים החשמונאית, האמללה הזאת, העתידה לטבח, היתה השה לעולה, ועליה פקדו לתת דודיה למעוֵל, עריץ ורוצח ואמה אלכסנדרה, התאמצה לכרות את הברית הזאת, אשר היתה למקור דמעה ונחלי דמים לבית החשמונאים. היא הקשיחה לבה ולא זכרה ראשונות, כי ראש אישה אבי בתה נכרת בגרזן בזדון לב אנטיפטר אבי הורדוס ונכליו הרעים. ההצלחה האירה פניה אל האחים האדומים וגם התמורות בדברי ימי המדינות, אשר קרו בימים ההם, אף כי נראו כנגע להם, ונכונו לשום קץ לגדולתם נהפכו פתאום להיטיב להם תחת הָרֵעַ. – חיל הָרֶפֻבְּלִיק הרומית הֻכּה מכה נצחת על יד פֿהיליפפי (Philipi) (בימי הבציר שנת 112 לפחה"ב), ראשי הרפבליקנים ברוטוס וקסיוס טרפו נפשם באפם וכל גויי רומא ואדיריה כרעו ברך לפני שלשת האבירים החדשים: אוֹקְטַביאַנוס שאר יוליוס קיסר הנרצח בידי הרפבליקנים, אנטניוס ולֶפִידוס. התמורה הזאה נתנה חתיתה על האחים האדומים פזאל והורדוס, כי הם אמצו ידי הרפבליקנים ויחזקום לעמת שלשת האבירים וגם מהרו גדולי היהודים לצעוק חמס על עלילות האדומים באזני המנצח אנטניוס, אשר חנה אז בהעיר בִּיטִינְיָה (Bithynien); אולם עד מהרה ידע הורדוס להפיץ את העננים אשר הקדירו את שמי הצלחתו, כי מהר לקדם פני אנטניוס לצודו בחלקת לשונו ולהטות לבו באבן חן השחד בכסף תועפות ואז זכר אדיר רומא, כי לפני שנים רבות התארח בבית אנטיפטר אביו ויכבדהו מאד וימשוך חסד עם בנו; ויהי כאשר השיב אנטניוס ריקם את פני צירי העם שוטני הורדוס ולו פזר מלא חפנים כבוד ותהלה, ויוסיפו היהודים לשלח מלאכים שניים ושלישיים אל אנטניוס ולהתאונן רע לפניו על האדומים הרודים בם בחזקה, ויקצוף עליהם אנטניוס ויתנם בית הכלא וישלח בהם גדודי רוכביו להדיקם תחת רגלם וינשא ויגדל את האחים האדומים ויקרא להם בשם נשיאים: „טֵטְרַרְכים" – לאמר: נסיך אחד מארבעת הנסיכים המושלים בארץ – (בשנת 111 לפני חה"ב).

עוד הפעם נראה כי זרחה שנית שמש צדקה למשפחת החשמונאים וכי פנתה ההצלחה ערף ולא פנים אל האחים האדומים. הפרתים, אשר פליטי הרפבליקנים מרומא הסיתום לתגר מלחמה עם שלשת האבירים מושלי רומא, נפלו בנחלות רומא אשר בארצות הקדם. ברוח עז וגבורה התפקדו לצבאותם ויתנו מצביאים עליהם את פְּקוֹרוס (Pocorus) בן המלך ואת בַּרְזָפַרְנֵיס (Barzopharnes) ויפשטו באסיה הקטנה וסוריא ויצליחו ויעשו חיל, בעוד אשר אחד משלשת האבירים מרקוס אנטניוס התעלס באהבת קליאופטרה מלכת מצרים, ותשפוך עליו רוח תזנותה ותשקהו כוס שכרון בעגבתה. והפרתים, אשר עברתם היתה שמורה בלבם על האחים האדומים, כאל בעלי ברית רומא, אשר התמכרו אל שלשת האבירים לעשות כל חפציהם בארצות הקדם, עוד הוסיפו שנֹא אותם על ידי לִיזַנְיָס (Lysanias) בן תלמי, אשר בת אריסתובול היתה לו לאשה, ויבטיח ליזניס לשרי צבאות הפרתים להעניקם הון רב אם תגבר ידם במלחמה ויכריתו את האחים האדומים מן הארץ, והורידו את הורקנוס מעל כסאו למען הושב את אנטיגונוס בן אריסתובול על כסא ממלכת יהודה. וַיֵאוֹתוּ הפרתים לדבריו וַיֵחָלְקוּ לשני ראשים לעלות על ירושלים וללכדה, הראש האחד הגיח מארץ החוף על יד הים הגדול והראש השני דרך ערי הארץ ומגמת פני שני הראשים האלה מול ירושלים. ובהגיע חיל הפרתים אל הר הכרמל נלוו אליהם יהודים רבים ויתנו ידם אליהם להלחם יחד למען הצל הארץ מכף עריצים ועול זרים האחים האדומים. מחנה היהודים הלך ורב על דרכם וַיֵרָא להם החלוץ כמתנהל לאטו ויקדמו לעבור לפניו ויעלו לפני חיל הפרתים ויבאו עד שערי ירושלים ומהעיר יצאו לקראתם רבים מאנשי עצתם, אשר בּקשו לשבור מטות על זרים מעל צואר יהודה וישימו יחדו מצור על היכל החשמונאים וַיִכּוֹנו לכבוש את הר הבית והמונים המונים מדלת העיר גם באין נשק בידיהם תמכו בידי גדודי יהודה הנלחמים בהאדומים בעד אנטיגונוס החשמונאי. עד כה וכה וחג השבועות (בשנת 110 לפחה"ב) קרב לבא ומכל קצות הארץ נהרו המונים מבאי מועד אל ירושלים ויהיו גם המה עם אנשי אנטיגונוס, אשר הביאו בידם את כל העיר והאדומים ובעלי בריתם נסגרו בהיכל החשמונאים והמצודה־הבירה. ובעוד אשר נלחמו היהודים בבעלי ברית האדומים ופקורוס שר המשקים אשר למלך הפרתים עם חילו הכבד הקריב לבא אל העיר וידבר שלום אל הורקנוס ופזאל אחי הורדוס ויפתם לצאת כמלאכי השלום אל ברזפרנֵיס לכלכל דבריהם במישרים והם שמעו לדבריו ויצאו אל שר צבא הפרתים; אך מהורדוס לא הסיר פקורוס את עיניו וישמור עקביו, ויהי כבוא הורקנוס ופזאל בכזיב (Ekaippa) מקום תחנות ברזפרניס ויאסרום בכבלי ברזל ויתנום בבית האסורים. פזאל קץ בחייו וישלח יד בנפשו והורקנוס נשאר בבית כלאו, אחרי אשר כרתו את שתי אזניו להטיל בו מום ולא יצלח עוד להיות כהן גדול ולשרת בקדש. נם על הורדוס סביב שתו לקחת אותו בשביה, אך בעלי בריתו הזהירוהו וַיֵחָלֵץ מרעה וינס באישון לילה ויקח עמו את נשי ביתו ואת ארוסתו מרים וימהר לברֹח, וימלט אל המבצר מסַּדָה והוא יצא ויעבור וינס לנפשו וכל העם הריעו אחריו ויקללוהו קללות נמרצות. עתה ישב אנטיגונוס בן אריסתובול על כסא ממלכת יהודה ואת הורקנוס צל־מלך ואיש אין אונים הוליכו הפרתים שבי ויביאוהו בבלה. אנטיגונוס, אשר נקרא בעברית: מתתיה מצא את לבבו להקרא בשם מלך יהודה וַיָצַר מטבעות בכתובות עבריות: „מתתיה הכהן הגדול" ויוניות „אנטיגונוס המלך" ומסביב להכתובות זֵר עם קנה רך פורח וקרן מִלֵאת בתוכו לאות ומזכרת. צבאות הפרתים שבו מיהודה וחיל המצב אשר להרומיים הנשאר באיזה מבצרים הבריח אנטיגונוס ויגרשם מן הארץ. כה היתה הָרְוָחָה ליהודה שבת נוגש וחדל עֹל זרים מן הארץ. עם יהודה היה שנית לעם אשר מושלו מקרבו יצא וירגיע רוחו בתקוה נעימה וחלום בהקיץ, כי שב להיות עם חפשי מושל לו לבדו ומלכו מקרבו חופף עליו לשבת בארצו בטח.

* * *

כאשר היתה יהודה מלפנים לארץ חפשית מעל זרים והעם היושב בקרבה לעם מושל לו לבדו, לא לבד בגבורת לב החשמונאים הראשונים כי אם בחכמת לבם ודעתם עת וחשבון לכל מפעל ודבר חפץ בעניני המדינות, בהשכילם שכל טוב והפיק תועלת לעמים וארצם מקורות העתים ותמורותיהן, כן היתה יהודה עתה לחרפת־עם ותשג קלון ועבדות באשמת המלך החשמונאי האחרון ודעתו הקצרה להבין ולהשכיל אל המעשים אשר לפניו. בידי המלך קצר העינים הזה היה כל טובו וטוב עם יהודה וְאָשְׁרו נכון לפניו, אבל בקצֶר בינתו וחסרון דעתו לא הבין לקחתו אליו. מסבות העתים היו טובות מאד לאנטיגנוס, להגדיל ישועת מלכותו ולהרבות כחו ועצמו. אדירי רומא נצו ויריבו בחזקה על דבר העז והמשרה. בארצות הקדם, אשר לא נחשבו בעיני אוֹקְטַבְיַנוּס לשום לבו אליהן, יקרו לאנטניוס ההולל ורודף תענוגות למלא חמדת נפשו ותאותו הזוללה. בזרועות אשת הזנונים קליאופטרה המצרית ובחדרי משושה שכח האביר אנטניוס את צבאות רומא והמונם ושאונם. הפרתים, אשר גם על ארצותיהם, לטשו הרומאים את עיניהם, הכו אותם אחור, התגברו עליהם ויפרקו עלם מעל צואריהם. לו רק השכיל אנטיגנוס להחזיק ולהחרות את אף העם ושנאתו אל האחים האדומים ועריצי רומא, לו התאזר עז כמלכי החשמונאים אשר לפניו, כי עתה ראו ונוכחו גם מושלי רומא, כי תחת לעורר קנאה ולהקים את עם יהודה ומלכו לאויבים להם, טוב טוב יעשו אם יקנו לבם לאהבה אותם, להיות בעלי בריתם כמלפנים, למען תמצא ידם בעזרתם לתת חתיתם על הפרתים, כי רק בעבור זה היתה יד הרומאים עם האחים האדומים ולו מצאו לב אנטיגנוס נאמן לפניהם, כי עתה מאסו בהורדוס העבד האדומי, אשר הרימוהו מאשפתות וינחילוהו כבוד ועז, וישישו משוש את מלך יהודה. כבר בחרו יושבי ההרים בערי הגליל את אנטיגנוס למלך עליהם וַיִוָסדו יחד להיות נכונים להגן עליו ולהחזיק המלוכה בידו. העיר צפורי בהגליל היה למקום מועד ליוצאי צבא ואסוף נשק אל כל בעלי ברית אנטיגנוס. ואמוני־העם (פטריוטים) התגודדו לגדודים מְזֻיָנִים ויסתתרו במערות אַרְבֵּאל לארוב לגדודי השונא בעברם; אבל אנטיגנוס היה נעור וריק מחכמת מדינה וגבורת גבור מלחמה. לא הבין לעשות חיל בידים העוזרות למלחמה ובתכונה הרבה אשר נמצאו לו למכביר, להכינן בתבונת כפיו ולהעריכן באופן נכון להביא טובה וישועה לו ולעמו. את כל כחו האביד במעשים נקלים אין הועל בם וכל תאות לבו היתה רק לעשות נקמות בהורדוס ואחיו. התאוה הזאת הכשילה כחו, עִוְּרָה עיני בינתו ותצודהו למדחפות. בימי גדולתו לא הכין לבו בעז מלך ורוממות רוח מושל משכיל על דבר אמת, אשר מרום כסאו יבוז לשפלת האדומים תחת לשנאם ולהנקם במו. בכל ימי מלכותו, שלש שנים ומחצה (מן 110 עד 107 לפחה"ב), לא מצא את לבבו לעשות גדולות לבצע מעשהו ביהורה, אף כי שרי צבא רומא המשנים תמכו בהורדוס ואחיו אך למראה עין וברוב הפעמים אספו ידיהם ממנו ולא התערבו בריב. גם את המבצר מַסַדָה, אשר בו נסגר יוסף אחי הורדוס עם מתי מספר – שמונה מאות איש – מאנשיו, לא עצר אנטיגנוס כח ללכדו, לבלי תת לאויביו לתקוע יתדם על אדמת יהודה. וכאשר לא השכיל המלך הצעיר הזה לדעת דברי המדינות, כן לא ידע לחשב דרכו בהליכות הארץ בקרבה ולא הבין לקנות לב מאשרי העם וחכמיו, אשר פעלתם היתה רבה ורוחם שפוכה על כל בני ההמון. ראשי הסנהדרין שמעיה ואבטליון, בכל שנאתם את הורדוס על גאונו וזדון לבו בהפריעו כל חק ומוסר, לא היה לבבם שלם גם עם אנטיגנוס, אף כי לא נודעה הסבה אשר הֵסֵבָּה את לב הפרושים מאחרי המלך האחרון לבית החשמונאים, אם לכתו בדרכי הצדוקים ונטיתו אל למודיהם או יד הקנאה היתה בין המלך ומאשרי העם. ממקרה קל בערכו אשר קרה בימים ההם נשפוט, כי רק הקנאה הפרידה ביניהם ותחַלק לבותם: במוצאי יום הכפורים בכלות עבֹדת היום בבית ה', יצא המלך והכהן הגדול אנטיגנוס לשוב לביתו וכל העם יצאו אחריו ללותו מבית ה' אל בית מלכותו; ובלכתם ויראו את ראשי הסנהדרין שמעיה ואבטליון עוברים עליהם ויעזבו את מלכם וכהנם וילכו אחרי מוריהם הנאהבים וילוום עד פתח ביתם. על הדבר הזה חרה אף אנטיגנוס ויוציא את רוחו בדברי חדודים ולעגי שפה בשאלו לשלום שני החכמים ההם, והם לא היו כמחרישים וישיבו לו שלום גם כן בדברי לעג⁸⁴. כה רבתה המשטמה ובהִלָּוֹתָה אל מגרעות המלך וחסרון דעתו בהליכות המדינות והנהגת הממשלה היתה לפח ולמוקש לבית המלוכה ולכל עם יהודה.

שונה ממנו ונבדל בתכונתו מנפש ועד רוח היה הורדוס. בו נפגשו כל התכונות, אשר חסרו לאיש ריבו אנטיגנוס. הוא רדף אחרי הצלחתו ובהסתירה פניה ממנו עד ארגיעה התאמץ להשיגה ולהשיבה אליו בחזק יד. בברחו מירושלים היה הורדוס בצרה גדולה, תלאותיו עצמו, כל הארץ התקוממה לו ובני יהודה התגרו בו בנוסו, עד כי כמעט עזבו רוחו ותקצר נפשו בעמלו ויחפץ לתקע חרב בבטנו. גם שב נכלם מתקותו אשר קוה אל מלך הערבים מבני נביות מַלִיכוּס, כי לא נתנו לבא אל גבול ארצו. נדח ונענה עבר הורדוס מדבר יהודה ואדום, נודד ובדד, עיף וחסר כל, אך רוחו קמה בקרבו ובלבו הרה והגה מחשבות גדולות וכבירות ויבא ארצה מצרים. המלכה קליאופטרה חפצה להפקידהו לשר הצבא, אך הוא לא קבל את הפקודה הזאת, כי בגדולות הלך לבו וכתר מלכות יהודה היתה מגמת חפצו ואות נפשו. ממצרים ירד באניה לבא רומאה, ואחרי עמל מסעו דרך ים בסעָה וסער הגיע אל מחוז חפצו בעת רצון ושעה מְכֻוֶּנת לחפצו, כאשר שבו והשלימו אדירי רומא אוקטבינוס ואנטניוס ויכרתו ברית בהעיר ברונדיס. על נקלה הוכיח לאנטניוס, כי רב טוב צפון לרומא בהגיעו הוא לעז ומשרה וידו תמצא לרעוץ ולרוצץ את הפרתים, כי רק בעזרת שונאי רומא אלה הגיע אנטיגנוס למלכות יהודה ועל כן עברתו שמורה נצח לרומא. בגלל הדבר הזה דבר גם אנטניוס טוב עליו לפני אוקטבינוס ודבריו לא שבו ריקם. כה הצליח בידי הורדוס, כי בשבעת ימים אחרי בֹאו נקרא במושב זקני רומא – בסוד הסינט, בשם מלך יהודה ואת אנטיגנוס נקבו בשם „אויב רומא ומבקש רעתה" ויתנוהו לחרם ויקרעו את המלוכה ממנו. עתה הביאה רומא שנית את חרבה בלב מלכות יהודה לקרב קצה, כי הרכיבה איש נכרי – גר אדומי – אלוף לראש עם יהודה – ותקֶם רומא מלך בישראל איש נכרי, אשר רק הנקמה היתה רוח אפו, וכל תאות לבו היתה רק לעשות נקמות באנשי עברתו אמוני־העם, אשר נִתְּנו עתה בידו אם לשבט ואם לחסד.

ויהי כאשר השיג הורדוס כל מַאֲוַיו וכל חשק לבו השואף לשררה, ולא יכול עוד לשבת ברומא וגם כל הכבוד והיקר אשר פזר לו אנטניוס לא לקחו את לבבו ורוחו נשאהו אל ארץ מרחק – אל יהודה, לבוא אליה ולקרוא בקול אל בניה: הנה מלככם בא אליכם! ויעל היבשה מחוף עַכּוֹ.⁸⁵ אוהביו, אשר ידע לתפוש אותם בלבו, תמכו ידיו בכסף, די הרחב צעדיו והחזק מעמד לבא אל מרום חפצו לתפוש את המלוכה על יהודה ומכלם הרבה לפזר כסף רב להורדוס, למען תשיג ידו לבצע את חפצו, היהודי העשיר הגדול בכל יהודי סוריא שָׂרַמַלָּה (Saramalla). בהכסף הזה שכר לו הורדוס אנשי צבא שכירים וילך עם גדודיו אל נגב יהודה לחלץ את אחיו יוסף ואנשיו אשר נסגרו בהמבצר מַסַדָה וחיל אנטיגנוס צרים אותם ומשם שם פניו גם אל ירושלים; אך ימי המלחמה ארכו, כי הרומאים לא עזרו את הורדוס ברוב אונים ויטמנו ידם מהחזיקו במלחמה עד כי נאלץ לעזוב את הנגב וילך אל צפון הארץ – הגליל וילכוד את צפורי וישת ידו על גדודי האורבים אשר במערות ארבאל. אך בכל אלה ראה הורדוס, כי ישיא נפשו בתקות שוא אם ידמה, כי תמצא ידו לו לבדו בלי עזרה לגיוני רומא להכריע יהודה תחתיו וילך אל מחנה אנטניוס, אשר צר אז על העיר סמוֹסְטָה (Samosata) היושבת על חוף נהר פרת, לדבר עמו על דבר הבטחתו אשר הבטיחהו לתמכו ברב כח ולהושיבהו על כסא ממלכת יהודה. בהישועה הגדולה אשר עשה הורדוס אז לחיל המצור, הואיל אנטניוס לשלח את שר צבאו סוסיוס (Sosius) ושני לגיונות רומא עמו לעשות מלחמה ברב כח באנטיגנוס מלך יהודה, למגר לארץ כסאו ולהושיב על כסא המלוכה את האיש אשר בו בחרה רומא להיות אלוף ביהודה.

ויהי כאשר התחזק הורדוס בישע ימין לגיוני רומא וילחם ביהודה באכזריות חמה ועברת נקם, חמש ערים קטנות במסבי יריחו הצית באש על יושביהן ואלפים נפש אדם עלו על המוקד יען כי היתה רוחם נאמנה לאנטיגנוס. בהגיע האביב הכין פעמיו לעלות על ירושלים, אך בטרם גשתו אל מצור העיר בא שמרונה לָחֹג שמה את חתֻנתו עם מרים החשמונאית, לפרוש עליה כנפיו החמוצות מדמי בני עמה. ויהי כבוא סוסיוס בראש חיל רומא העצום רגלים ופרשים וחיל סוריא העוזר על ידו אל גבולות יהודה ויחלו לגשת אל מצור ירושלים. חיל המצור עלה אז למאת אלף איש ויחן על העיר מצפון נכח הר הבית, כאשר חנה עליה פומפיוס לפני עשרים וששת שנים, וישפכו הרומאים סללות וימלאו את הבורות והשוחות ויציבו אילי ברזל וכלי משחית להרוס החומה, ויוסיפו הרומאים הצרים על ירושלים עז ועצמה בהגיע תֹר האביב ותבואות השרה בשלו וימצא להם די מזון ומחיה לכל חפצם. והנצורים, אף כי חסר להם מזון להחיות נפשם, נלחמו כאריות, ויפרצו בפעם בפעם מהעיר לנפול על אויביהם ולשום שמות במחנותם וישאו עיניהם אל ה', כי יהיה בעזרם להציל את עיר קדשו ותפארת מקדשו מנפול בידי עם נכר ובעלי ברית הורדוס שנוא נפשם. פעמים רבות הניסו את הצרים מעל חומות העיר ויהרסו את כלי המשחית, אשר העמידו הרומאים מול חומת ירושלים, גם הקימו חומה חדשה מול הישנה להפריע את עבֹדת המצור, עד כי ארכה עת המצור יותר מחדש ימים. והנה היה דבר שני המורים ראשי הסנהדרין שמעיה ואבטליון אל העם, לשבת מריב ומלחמה את הורדוס ולפתוח לו את שערי העיר, ואנטיגנוס לא מצא את רוחו להעניש קשה את המחלקים לב העם ממנו ביום צרה. אמנם לא כל הפרושים הרכינו ראשם אל דברי שמעיה ואבטליון ויקבלו עצתם ובני־בבא, משפחת פרושים, המפורסמת בצדקה וחסידות, דבקו באנטיגנוס ויקשו ערפם משמוע לעצת המשיאים את העם להסגיר העיר בידי האדומי השואף אל כסא ממלכת יהודה. עד כה ועד כה והפלגות הועילו להות אנטיגנוס ונצחון הצרים על ירושלים המשחיתים בחומותיה. ואחרי ארבעים ימי המצור נפלה החומה החיצונה ממכות אילי הברזל והכרים והצרים פרצו אל העיר התחתונה ומצדות הר הבית החיצונים. המלך והנצורים הנאמנים בבריתו התכנסו אל העיר העליונה ויתבצרו שם, אך אחרי עבור חמשה עשר יום ותִּבָּקע גם החומה השנית והרומאים פרצו אל העיר העליונה והמקדש כפריצי חיות צמאות לדם אדם וישתובבו ויתהוללו ויהרגו ולא חמלו על איש ועל אשה, על נער וזקן טף ונשים, ויגירו על ידי חרבם את הכהנים בעמדם על עבֹדתם. ביום השבת ובהחדש (סיון) אשר בו לכד פומפיוס את ירושלים לפני עשרים ושבע שנים, לכד עתה הורדוס את העיר והמקדש. ברוב עמל הצליח הורדוס לבצור רוח הרומאים, להשיב ידם מבלע כלה את העיר ולבֹז את המקדש ולחללו, כי הרבה לתת מתנות לאנשי הצבא, לכלוא משובתם, לבל יהיה למלך על עיר שוממה וחרבה. אנטיגונוס נשבה ועמו אבד כל כבוד בית אבותיו לעולם ונשלח מאת שר הצבא סוסיוס אל אנטניוס, ואדיר רומא זה, בשמעו לעצת הורדוס אוהבו, דש בשרו בשוטים ויסר ראשו מעליו בגרזן; לא במשפט ולא במנהג הכבוד למלך משוח עשה אנטניוס להמלך האחרון מבית החשמונאים, וגם להרומאים חרה היטב על הנבלה הזאת להמית כמות נבל כהן גדול ומלך לעם יהודה. זאת האחרית הנוראה, אשר מצאה את המלך האחרון משמונת הכהנים הגדולים והנשיאים אשר הקימה משפחת החשמונאים, בימי עשותה ממשלה ומלוכה על העם יותר ממאה שנים, המשפחה, אשר לראשונה – הביאה על יהודה רב כבוד ויקר, תהלה ותפארת – וחרפה ושפלות, עבדות ועני - באחרונה.

עתה נבאר במעט את שלשת ציורי המטבעות שהננו שמים פה לפני הקורא. מהציור הראשון נמצא רק עקז. אחד באוצר המטבעות בפאריז: על העבר הראשון ממטבע א': מטבעת כסף: לולב נמצא בטנא קטן ומסביב לו הכתבת בכתב שמרוני: “שנה אחת לגאלת ישראל” ומהטנא מבצבץ מעט ונראה גם האתרוג. מעבר השני מימין להעמוד שתי האותיות “יר” ממעל לו על מסעד התקרה (Architr) נמצאות האותיות “וש” וע"י העמוד השמאלי האותיות “לם” או בין כלם ירושלם. בפתח השער נמצא זר-טבעות ובתוכו חרוז מארבע טבעות, מתחתיתו חרוז שני טבעות ומתחתיתו עוד חרוז בעל ארבע טבעות. על תקרת העמוד נמצא חרוז בעל עשרים טבעות. מהציור השני (מטבע ב') נמצאים ששה עקז. באסף דברים עתיקים לההכם הצרפתי (Graf de Vogüè), בספרו של הח' סולסי הנ"ל, אצל אחינו החכם חוקר קדמוניות דוקטור מערצבאכער במינכען, באוצר הרב המנוח וחובב ציון ר' שמריהו לוריא נ"ע במאהילוב אשר ברוססיא. מרגל הלולב ומסביבו נמצאה הכתבת: “שב לחר ירושלים”. הלולב יותר נראה מאשר במטבע א', אך האתרוג מבצבץ מעט מהטנא כבהציור הראשון. על העבר השני נמצאה במקצת המטבעות המלה: “ירושלם” חציה לצד ימין וחציה לצד שמאל. על השער נמצא ציור קטן בתמונת צלב. השנוים בין העקז. מורים שלא נתכו בזמן אחד ועל אחד מהעקז. (4 N) נמצאו גם שרידי האותיות: (O N) ביונית. מציור ג' נמצאים רק שני עקז. האחד באסף-מטבעות בפאריז והשני בידי הח' וחובב ציון ר' ארי' ליב האמבורגער בפראנקפורט ע"נ מיין. גם עליה נמצא בעבר הלולב הכתבת: “שׁב לחר ירושלים”. האתרוג נמצא באמצע הסל או הטנא. בעבר השער נמצאות מימין האותיות השמרוניות “שמ” ומשמאל האותיות “עון” ומלמעלה נמצא כוכב קטן. גם הציורים בתוך השער שונים הם מאשר במטבעות א' וב', ובהעקז. 2 N של המטבע הזאת (של הר"ר האמבורגער) נמצאו רושמי ראש קיסר עם עניבה (שלייף) של נזר מלוכה. החכמים אשר כתבו ספרים ע"ד חקירת המטבעות מיהודה הם: הראשון בחכמי עמנו שכתב ספר מיוחד במקצוע זה הוא הד"ר לעווי בספרו Die jäd. Münze, הד"ר מערצבאבער הנ"ל. החכמים מאומות העולם: הצרפתים: גראף וואגיע וסולסי, הבריטני פרידריך מאדדען והאשכנזי רייכענהארדט ועוד אחרים.