באמות־מידה ישראליות, הרחק מאוד מהצביעות, דניס גולדברג הוא טרוריסט. הוא היה חבר ארגון אומקונטו, הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקאי (איי.אן.סי.). האומקונטו דגל בפעילות חבלנית למיגור שלטון המיעוט הלבן בדרום־אפריקה. טרור, קוראים לזה במקומותינו, ב־14 במאי 1964 עמד על דוכן העדים במשפטו ואמר, “אני מאמין שיום יבוא, ואני מקווה כי יום זה אינו רחוק, ותקום בדרום אפריקה ממשלה, אשר לא תראה כפשע ניסיון של ארגון להשיג לעצמו זכויות פוליטיות”. ארגון? זכויות פוליטיות? נזמעמוכר מאיזה מקום.
אלא שגורלו של דניס גולדברג שפר עליו (תלוי מאיפה מסתכלים על זה) ובחלקו נפל להיות טרוריסט יהודי. קורה. ולכן מן הדין לומר “לוחם חופש”. “אסיר במאבק נגד המשטר”, “לוחם פעיל נגד האפארטהייד”, וכיוצא בזה. יהודים לא עוסקים בטרור. זה לא מכובד. אמא לא אוהבת דברים כאלה. ולכן, כשהוא אומר בראיון בטלוויזיה, על שאיפותיו בהקשר הדרום־אפריקאי: “הייתי רוצה שהילדים לא יגיעו למסקנה שהאבנים אינן מספיקות”, לא עלה על דעתו של איש, שיש עוד ילדים בסביבה שזורקים אבנים, ולא צריך לכתת את הרגליים עד קייפטאון. לי נדמה, שדניס גולדברג לא יגיע להיקש זה כל־כך מהר. בכל אופן לא ככל שהמציאות הישראלית עוברת עליו דרך הפריזמה של חרות לפיד.
את חרות לפיד, חבר קיבוץ איילת־השחר, לא מעניין בכלל מה עשה דניס גולדברג למען השחורים של דרום־אפריקה. הוא מרביץ בו ציונות, פשוטו כמשמעו, בידיים קמוצות עשית מספיק למענם, הוא אומר לו, בוא תעשה עכשיו למעננו. מה הוא יעשה למעננו? מה יעשה למעננו אדם (באמת יקר, כפי שהוא מצטייר בתקשורת), אם במשך עשרים ושתיים שנה היה מנותק מהעולם? האם שמע בכלל על הילדים שזורקים אבנים ב"יהודה, שומרון ורצועת עזה"?
צריך לשמוע את חרות לפיד מדבר, כדי להאמין שגסות־רוח מעין זו אכן קיימת במציאות, והיא חיה ונושמת בקיבוץ. אבל גסות־רוח זו הצליחה (עובדה) לשכנע את הטרוריסט לנטוש את דרך המאבק האלים ו"טו מייק עלייה" לישראל. ארץ החופש הבלתי מוגבל. אני תוהה, למה לא משתמשים בשירותיו הטובים של האיש הדינאמי הזה, כדי לערוך שיחות שכנוע עם הנהגת אש"ף. אלא שיש לי רושם, שערפאת לא היה אוהב שיפנו אל גיסתו בנוכחותו ויגידו לה שהיא פוסטמה, עניין של מנטליות. אבל השאלה היא, מה יאמר דניס גולדברג כשידע, אם יתנו לו בעולם על־פי לפיד לדעת, שחרות לפיד וחבר מרעיו שולטים ביותר ממיליון בני־אדם, בהנחה שהם אכן כאלה, בניגוד לרצונם?
ב"זה הזמן" אמר דניס גולדברג משפט גדול. אחד המרגשים ביותר ששמעתי לאחרונה. “עכשיו”, אמר, “אני יכול לפתוח ולסגור דלתות”. כל־כך פשוט, כל־כך אמיתי ומדויק. כמה זמן יעבור, אני תוהה, עד אשר יתפוס כי משפט כזה יכול היה להאמר במחנה דהיישה, בשינויים מזעריים, לאמור: “אני יכול לסגור דלת, ומגפו של חייל המג”ב יפתח אותה". אלא שלדניס גולדברג יש דאגות מסוג אחר: “הייתי רוצה להשפיע על מדיניות החוץ של ישראל”. הוא אומר, “המדינה שנולדה מתוך מצוקה ודיכוי של העם היהודי, ראוי לה שתהיה רגישה יותר למצוקתם של אחרים”. ממש הוציא לי את המלים מהפה.
דניס גולדברג, אדם גדול, צריך להיות אטום־לב לחלוטין, כדי לא להרים בפניו את הכובע, הכאפייה, העקאל והתרבוש ביחד. ולהודות לו על כל עשרים ושתיים השנים שהוא תרם מחייו למען חירותו של עם אחר. אין לי ספק שהוא יבין עד מהרה, כי הבעיה, בשביל אלה החיים כאן, איננה “מדיניות החוץ” של ישראל. הבעיה ממש מאחורי הדלת.
נ.ב.
בלי שום קשר לכתוב לעיל, ואולי דוקא כן, יש לי הצעה לח"כ דראוושה, למה שלא יקרא לתנועת השלום שהוא יזם “אהלן עכשיו”?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות