הפתגם הערבי של פולה בן־גוריון 🔗
הפתגם הערבי אומר: “אם אתה גונב – גנוב גמל, ואם אתה מתאהב – מוטב בירח”, כלומר, ביפה בבנות. פולה בן־גוריון לא שמעה מן הסתם את הפתגם הזה, ואף לא תלמידי כתה ו' בבית־הספר הקרוי על־שמה בירושלים, במרחק עישון סיגריה ממקום מגורי. אבל התלמידים ביצעו את הוראת מחציתו הראשונה של הפתגם כלשונה. וכך היה כתוב בהארץ (4 במאי): “קבוצת ילדים מכיתה ו' של בית־הספר על־שם פולה בן־גוריון (הגימנסיה) בבירה, גנבה עשרות מניאטורות של גמלים עשויי עץ זית ממוכר ערבי סמוך לכפר תבור”.
נכון לתחילת שבוע זה – יש סערה בבית־הספר. מנסים, איכשהו, להציל את המצב. הכתב של הידיעה הממוסגרת עוזב את מקום האירוע לאחר הפיסקה לעיל ועוקב, כדרך הכתבים, אחרי התלמידים. וכך אין אנו יודעים דבר וחצי דבר על מוכר הגמלים, ועל שאירע לו לאחר שעזבו התלמידים את השטח.
אני עוזב את שניהם, המוכר והכתב, ופונה לילדותי.
הגמל, המחט והחרב 🔗
באחד מדימוייו אומר ישו: “נקל לגמל לעבור את קוף המחט מבוא עשיר אל מלכות האלוהים”. בילדותי הייתי, מדי שומעי את הדימוי המטורף הזה בכנסיה, נזכר בגמל השכנים, שלא היה פחות מטורף מהדימוי, ושאת זכרו העליתי כאן בהזדמנות אחרת. ותמיד הייתי רואה אותו, בהתקף טירוף אופייני, מנסה בכל כוחותיו הגמלוניים לעבור באמת דרך קוף המחט, כדי לסתור את התיאוריה האלוהית. והוא אכן מצליח. ואם אינכם מאמינים, רק אות הוא שלא נפל בחלקכם להכיר את גמל השכנים. אני, שהכרתי אותו, יכול להעיד עליו שהוא אף ינסה לשוב למקום רבצו באותה דרך, להעלות גירה, ולהביט בילדים, המשחקים במרחק ביטחון ממנו את המשחק הקרוי “גמָּל, גמָּלך”.
ילד אחד, שהוא בעל הגמלים, עיניו מרופקות כנגד הקיר, וילד שני, שהוא השודד, נעמד בקירבתו, לוטש עיניים לגמלים ואומר לראשון: “גמל, גמלך, גנבו את גמַַליך!”. והלה עונה לו בביטחה: “חרבי מונחת מתחת לראשי, ולא עושה חשבון לדבריך!”. הקטן שבחבורה מוסתר מעיניו, והוא אמור לזהותו לאחר מכן במישושים, משהוחזר הגמל הגנוב, יוצאים כולם במחול מעגלי ושרים: “טמבור טמבור מוסיקה / איפה אבדה האנטיקה?”.
שאלה רטורית כמובן, אך נשוב למוכר.
שרבוטי־תסריט אפשריים 🔗
המוכר, ששכל את גמליו, עומד אובד־עצות. הוא נזכר פתאום (היות שאני הוא כותב התסריט) במה שנהג לעשות בילדותו כשאבד לו משהו, יורקים לתוך כף היד ואומרים: הוי שטן, הוי שטן, היכן אבד השק היכן? / חצי בשבילך וחצי בשבילי, והשאר לבעלי השימחה שלי". ומיד מכים באצבע המראה של היד השנייה של על כף היד. נתז הרוק ניחת על האבידה, בדוק ומנוסה.
אבל המוכר דוחה את הרעיון בתנועת ביטול ופונה לדרכו (תלמידי כיתה ו' בפולה בן־גוריון היו בודאי מוסיפים – “אבל וחפוי ראש”). בכיכר הכפר (דבּוריה?) הוא מבחין בילדים המשחקים “גמל, גמלך”, כשהוא שומע את המשפט: “חרבי מונחת מתחת לראשי, ולא עושה חשבון לדבריך”, הוא מטה אוזן וחושב על חרב יותר מוחשית.
אלא שבורחס למשל, עם כל הצניעות, היה עובר ישר לביתו של האיש, שם הוא יושב עכשיו ומנסה לשחזר, לאור הזעם הדועך, את מאורעות יומו. רעש הילדים המשחקים מתחת חלונו מפריע לו להתרכז, והוא, טרוד מכדי שישים לב למשחקם, קם וסוגר את החלון, ורק הקורא יודע שהילדים משחקים בחוץ את “גמל גמלך”.
גם הכנסיה שבראש הר תבור היתה מעמידה פיתוי־פתיחה בלתי ניתן לריסון. כומר קורא מתוך הברית החדשה את הפסוק: “נקל לגמל לעבור דרך קוף המחט מבוא עשיר אל מלכות האלוהים”. ואחר כך עוזבת המצלמה את פנים הכנסייה, כדי שנגלה כי אנחנו בפסגת הר תבור, ובצילום תקריב שהולך ונפתח עוברים למוכר המסדר את גמליו, ולילדים הגונבים אותם וחוזרים לירושלים. עייפים אך מרוצים.
בעיה אחת תיוותר בלא פתרון: מדוע זה ירצה גמל כלשהו (למעט גמל השכנים המטורף) לעבור דרך קוף המחט?
רצונו של גמל־העץ תלוי אולי בגודל הקוף. אבל דבשת זו כבר לא שייכת לסיפור הזה. ואולי כן?!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות