פתיחה מרושעת, כרגיל    🔗

השבוע, למי שיש לו ראש לדברים האלה, מציינים שני יאר־צייטים חשובים למדי. להרצל, החוזה הגדול מכולם, ולביאליק, ההוזה הגדול מכולם. זה גם השבוע, שבו נראו חמישה פועלים, שלושה ערבים ושניים לא־ערבים (יש עדיין כאלה), עוסקים בשיפוץ קברו של גדול אחר, ז’בוטינסקי. “הם מרצפים בשיש לבן ומסותת רחבה גדולה, ובונים אמפיתיאטרון קטן מסביב לקבר”. שלושה מיליון שקל, לפי המדד של ערב הבחירות.

ובמקום מוצנע, בתחתית העמוד, ידיעה מעולם אחר. הצרפתים, בימים אלה, מתחבטים בבעיה אתית, בעקבות מקרה נדיר של אלמנה צעירה מעיר הנמל מארסיי, המבקשת ללדת תינוק באמצעות הפריה מלאכותית מזרע בעלה. הבעל נפטר לפני כחצי שנה, לא לפני שהפקיד את המנה הדרושה בבנק הזרע הצרפתי.

מקראה ישראלית    🔗

המקראה הישראלית שלי בכיתה ה', אם זכרוני אינו מהתל בי כרגיל, נפתחה בהכרזת העצמאות, ואחריה הביוגראפיה של חוזה מדינת היהודים. “בנימין זאב הרצל נולד בבודפשט בירת הונגריה וגו'…”, בערבית ספרותית לגמרי, מובנת לחלוטין מאליה. צמידותם של שני הטקסטים, שאותם ידעתי בעל־פה (תלמיד מופרע), גרמה לי לחשוב, במשך שנים, שהאיש, השעון על מעקה המרפסת, הוא־הוא, אשר חיבר את הכרזת העצמאות. לימים, משנגעו כפות הרגליים בשטיח המעופף של ההוויה הערבית בישראל, עמדתי על ההבדל בין מדינת היהודים של החוזה, לבין המדינה היהודית של המכריז. הבנתי, שהרצל לא יכול היה לחבר את המגילה. היה לו היגיון יותר מדי טוב בשביל זה.

מדינת היהודים, החוקה: “אין אני מאמין ביושרנו המדיני, יען כי לא שונים אנחנו מיתר בני־האדם בזמן הזה, ובהינתן לנו החופש, מיד ירום לבבנו”.

איש חכם.

מנקודת הראות של הברבארים    🔗

ז’בוטינסקי, חמישים וארבע שנים, בטרם החלו שלושה ערבים ושני לא־ערבים לרצף את קברו בשיש איטלקי, ציטט פעם את נורדאו, שאמר: “הולכים אנו לארץ־ישראל, כדי להעתיק את גבולה המוסרי של אירופה עד לנהר פרת”.

במדינת היהודים, הרבה שנים בטרם חצב אבו־מסעוד את האבן השחורה, המונחת על קברו כתב הרצל: “למען אירופה נהיה שם (כאן, א.ש.) חלק מן החומה הבצורה נגד אסיה, ונעשה את תפקיד חלוץ־התרבות בפני הברבארים”.

הוא שאמרתי.

הניחוש הנכון    🔗

“… ליצר מיקלט קבוע לעם חסר־ארץ, שמספרו רב מדי וגם, נאמר זאת בפירוש, כוחו גדול מדי, משיכול להשלך מארץ אל ארץ, בלי סכנה לעצמו ולזולתו. שם (כאן א.ש.) הוא יהיה אומלל פחות, וגם מסוכן פחות”.

מי אמר ובאיזה עניין?

תמונה מתוך עמוד האש    🔗

ובה רואים את הקיסר וילהלם, לבוש באיוולת של קיסרים, מטה מעט את פלג גופו העליון לעבר הרצל המחולף, שכובע שעם הפוך בידו.

מה שלומך, שואל הקיסר את הרצל.

חן־חן הוד מלכותך… איך עברה על הוד מלכותו הנסיעה עד כה?

חם מאוד! אבל לארץ הזו צפוי עתיד.

לפי שעה עודנה חולה, עונה לו הרצל.

הארץ זקוקה למים, הרבה מאוד מים, אומר הוד מלכותו.

אני, בתפקיד הערבי הקלאסי, תורם רק את הדיבוב, בשבוע בו מתכננים לערוך חאפלת־ בית־השואבה לציון עשרים שנות המוביל הארצי. ויש בשיחה הנ"ל משהו מרוח אבירי השולחן העגול. משהו מרוח פולחני הווגטאציה הקדומים, הגואל שבא לארץ הישימון החולה, על־מנת להעניק לה מזור ומרפא, על־מנת להעניק לה מזור ומרפא, על־מנת להפריח את שממותיה ולשים קץ לעקרותה, בעזרת בנק הזרע של ההיסטוריה.

מאמינים גדולים באופטלגין היו, הערבים.