גם מי שאמון כמוני על אמנות הדריכה על היבלות, יהרהר פעמיים בטרם ידרוך על היבלת המטפיסית הזו ששמה ירושלים. הן גם החלשים בצבעי הספקטרום, בקצה הקשת הפוליטית, יבלעו את רוקם במבוכה בעומדם בפני הסוגיה: אם מחזירים, רחמנא לצלן, את הגדה המערבית – האם מדובר גם בירושלים? ירושלים היא מחוץ לתחום, הם יאמרו, עד חצי המלכות השלישית, אבל לא נוגעים בירושלים של זהב־הקונסנזוס. אין מה לעשות בענין הזה. וביום שחרור־חיבור־איחוד־איחוי ירושלים כולם, כמעט, חוגגים, והנפש הומייה. ורק בצד השני של השבר היהודי־ערבי הגדול עומדים ומכריזים בקול ענות חלושה, ששום שבר לא אוחה ושבכלל מדובר בעצם אחרת. אבל למי יש זמן לשמוע אותם, כשנעמי שמר מתנגנת לה ברמקולים הפזורים בחוצות העיר המערבית. מה עוד שאיש אינו בטוח בכלל שהם אכן שם. שהרי כיכר השוק, איך לומר ריקה.
אבל כיכר השוק לא היתה ריקה, כשביקרתי בפעם הראשונה בעיר העתיקה בראשית 1968 במסגרת טיול (חובה כמדומה) בתיכון, “יש רגע כזה”, אומר נתן זך, “אדם נכנס ויושב / ואילו אחר חושב / שרק הרוח סובבה את הדלת / או אפילו לא זה”. כך בערך, הרגשתי באותו יום. והיה שם קולה של פיירוז שבקע מכל המקלטים של בתי־הקפה. כרוח המסובבת את הרוח ומתלחכת בדלתות: "עברתי ברחובות / רחובות אל־קודס העתיקה… ". כאילו לנחם, או אפילו לא זה, ואת השורות של זך ציטטתי לפני כמה שבועות, כדי לנחם ידידה נבגדת, ונזכרתי באותו יום בשוק, וחשבתי שדווקא לפיירוז יש כמה שירים המתאימים יותר למעמד, אבל הנושא שלנו ככלות הכל הוא ירושלים, ולא פיירוז של בתי־הקפה והאהבות הנכזבות,
פיירוז (מי זאת, למען השם!) לא ביקרה מעולם בקפה פת, היא גם לא תבקר בבית־הקפה שעמד בפינת הרחובות הנביאים והרב קוק, ואשר שימש לפנים את מפקדת ההגנה. אני חשתי חוסר הגנה מוחלט כשישבתי שם בפעם הראשונה במארס 1968, והימים ימי מיבצע כראמה. ראשית, היתה לי זו פעם ראשונה בבית־קפה כלשהו. ושנית, התיישבתי וגבי לכניסה, מול ידיד־לעתיד, ונחרדתי מדי כמה דקות למשמע קול שהגיע מכיוון הכניסה, ודמה באוזני לקול מטוס. משראה ידידי־לעתיד בחרדה הגוברת והולכת הפושה באיברי מדי הישמע הקול, הרגיעני ואמר שאין זאת אלא מכונת האספרסו. לא שידעתי באותם ימים מה זאת בדיוק מכונת אספרסו, אבל הידיעה שאין המדובר בהתקפת מטוסים נסכה שלווה באיברי הרועדים,
היום אני כבר יודע, אני מקווה, מה זאת מכונת אספרסו, אבל הרעש שלה מזכיר לי לעולם את ירושלים, ואת הפחד המתלווה לזיכרון.
והזיכרון בעיר הזו דורך כבר על זקנו. ובאוויר עומדת תמיד אבחת החרב, שהורמה לפנים כדי לגזור את הילד החי לשניים. אבל הילד מת מזמן, ואבחת החרב לא תשנה כבר מאומה, מה עוד שאיש אינו רואה כאן ילדים, רק אבנים, אבנים בכל מקום. מתחת לפני האדמה ומעליה. אבנים על גבי אבנים. צא וראה מה קסם מהלכת האבן הירושלמית על יוצרי העיר מימים ימימה, וכיצד היא ממיסה את לבבותיהם ומחזיקה בהם בשבי־יפעתה.
מאה שנים בטרם חוברה לה העיר כפי שחוברה, השקיף עליה מארק טוויין וכתב: “מראה העיר מוזר. בשפעת כיפותיה הקטנות, הריהי כדלת בית־כלא כבדה, המחוזקת בזיזים עגולים”. דברים שמקראם עולה בראשי החולה מחשבה מרושעת: כלום אפשר לדבר היום על ערביי העיר העתיקה מתחת לאותה דלת בית־כלא כעל אסירי ציון? אני יודע. אני יודע. עוד יבלת כאובה. אז סליחה, לא אמרתי כלום.
המתהלך בסמטאות העיר העתיקה בינות לשפעת הכיפות, בתורו אולי אחר החומוס הקוסמי של אבו שוקרי, מתנסה לא אחת בחוויה של פינוי הדרך לנער ערבי כלשהו, הדוחף לפניו עגלה במהירות מסחררת ומפריח באוויר קריאות “אוּעָה! אוּעָה!” (“היזהר! היזהר!”) כך, כנראה, עושה גם אלוהים. בדוחפו לפניו את עגלת־ירושלים מי יעז לעמוד בדרכו של אללה. במיוחד כשהוא ממהר!
מזל שיש קירות לחסות בצלם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות