התגלות איננה דווקא כניסה רועשת של אל או אלוהים אל שדה הראייה. גם ילד או שבלול, רוע, פרח, גוף, יאוש ואהבה, המונחים מסביבנו ומובנים מאליהם עשויים להתגלות, ומן הרגע הזה הם אינם עוד מובנים מאליהם ואינם מובנים עוד כלל. התגלות היא ראייה החודרת מבעד למחסומי הראייה, והיא מחוללת ויתור על הבנה. אין צורך להוסיף שלא תמיד המדובר הוא בראייה ממש, בעין, אם כי מעשה הראייה הוא המישור הרוחני שבו מתרחשת התגלות.

התגלות היא היחשפות של משהו שהיה מכוסה מאיתנו – אם בכיסויי ירוקת ההרגל, שהם מן הכיסויים העבים והעיקשים ביותר, ואם בכיסויי הפחד מפני אחרותם המתנכרת של הדברים או כוחם הנורא, המאיין, של איתני העולם הגלומים בהם. אך לא כל היחשפות מחוללת את המובלע במילה התגלות. חשיפתו של חטא או פשע או פושע או גילויו של חפץ נסתר או גופה משנים את ידיעתנו על המציאות אבל לא את הבנתנו. התגלות היא הרחבה פתאומית של שדה הראייה ושל נתוני הרוח; הרחבה עקרונית, הנוגעת בחוקי העולם ולא רק במצאי המושגים והידיעות. האדם החווה התגלות מוותר על מערך שיטותיו והרגליו הרוחניים, הקטגוריות שלו, שהתגבשו עד הרגע הזה. לעיתים אין זו יותר מהתרחבות קטנה, כמעט בלתי מורגשת, כזו המוסיפה טבעת לגזע העץ, ולעיתים היא אדירה, כבקיעת הביצה סביב האפרוח, הפותחת את עולמו ומרחיבה אותו באחת, כאילו נוספה עוד טבעת לשבתאי. מן הרגע שבו מתרחשת התגלות, אין עוד דרך חזרה ואי-אפשר עוד להיסוג את הרגע ואל השנים הקודמים לה.

בכל התגלות יש רגע אחד, פתאומי ומהיר, שבו מתרחש ההיפוך, שבו מוסר הלוט מעל מה שהיה סוד, והתגלותו הופכת אותו לסוד גדול עוד יותר. כי זאת יש להדגיש: הגילוי שבהתגלות אינו מגדיל את כלי ההבנה אלא מסבכה ומקפלה במידה כזאת עד שהיא נחלשת ונמוגה, ובמקומה הולכת וצומחת התבוננות שאינה מתגדרת עוד במילה הבנה. הדברים המתגלים מסרבים להיסתר שנית בכיסויי ההבנה, והם קוראים להתבוננות נמשכת אל מהותם. התגלויות מקטינות את ההבנה ומגדילות את הידיעה. ידיעה, כמשמעותה הראשונה בעברית, היא נגיעה חודרת בלא-אני, היא חריגה מן השגור והבטוח, היפתחות וזרימה החוצה. היפתחות והזרימה יוצרות זיקה של אמת במושגיה של הרוח.

רגע הגילוי הוא כהרף עין, אך מעשה הגילוי, לעיתים, הוא ארוך ואורך מחצית החיים או חיים שלמים. גם לימוד יכול להוביל להתגלות – אותו רגע שבו כלי החקירה מתרבים ומתגמשים במידה כזאת עד שהדבר הנלמד נעתר להם פתאום ומסגיר עצמו, והלומד מוותר באחת על כלי החקירה ורואה את הבשורה שבמציאותו. נדמה לי שיש לראות בהתגלות חלק בתוך לימוד – אותו לימוד הנבדל מחקירה יזומה, זו הפעילות הרצופה שאנו שרויים בה תמיד לאורך כל חיינו: לימוד החיים את עצמם.

ההתגלות, מרגע מוקדם מאוד בהתפתחות האדם, נשענת על מילים ועל הלשון. יש לומר בעצם שהמקום שבו מתרחשות התגלויות הוא בחלל המילים, כלומר – באותו מימד אדיר הנוצר בידי התודעה בדרכה לקראת מגע עם העולם. המילים המתנסחות, גם בלי להיאמר בפועל, שולחות מעין שופר של התכוונות אל עולם המשמעויות, ובתוך השופר הזה אנו שולחים את עיני הרוח לשוטט. לרוח עיניים רבות, לכל מילה ולכל צירוף שנאמר ושעוד לא נאמר; ריבואי ריבואות של עיניים, יותר מלכל מלאך-מוות שבעולם.

זו הסיבה להיכרותם העמוקה של המוות ושל הרוח האנושית הרואה; זוהי ידידות הרואים.

אינסוף לראייה ואינסוף להסתר. ככל שתראה עוד – ייסתר יותר, גם באותו מקום עצמו שבו ממוקדת ראייתך בבהירות גמורה. משום שהראייה, בבואה אל הרוח, איננה עוד פעילות אופטית המגיעה את סופה ותכליתה במיקוד העין ובהתאמה מירבית של זוויות הקרן לקימורי העדשה. הראייה נבדלת מן הצילום בכך שבתוך קרן הראייה הרואה מתרחשת תנועת הראייה – אותה שלוחה של הרוח הנוסעת בתוך הקרן אל הדברים – וזו אינה נעצרת במקום שבו נעצרת הקרן, וכשהיא מגיעה אל פני הדברים היא מתרפקת עליהם או דופקת ומחפשת פתח אל השרוי מתחת לפני השטח שלהם, ואם היא אינה נבהלת מן החושך היא חודרת מעט או הרבה. זה הרגע שבו אובד שמו של הדבר והרוח הרואה תוהה עליו מהו בלי שמו, וכאן מותרת תנועתה כליל והיא רואה בלי להבין דבר, רואה בלבד, עד אינסוף. לכך, כך נראה לי, מתכוון ביאליק בתארו את המבט המזנק אל השמים בשירו הגדול “עם פתיחת החלון”:

וְעִם-כְּלוֺת מְלֹא-הָעַיִן בְּעֶצֶם הָרוֺם

כפל הפנים של המילה “כְּלוֺת”, שביאליק מפעיל באורח כה מפעים בשורה הזאת – העובדה שהמילה הזאת נוגעת בכליה, באזילה ובהיגמרות, ומצד שני בתנועת הנפש, בתשוקה, יוצרת מצב מורכב ולא צפוי. במבט ראשון נדמה שהמבט כמו נשפך מן העין ואובד במרחב, אך במבט שני מתהפך הכוח: הראייה הטסה אל השמים מגיעה אל שיא כוחה ברגע שבו “מלֹא העין” שרוי ב"כְּלוֺת", כלומר ברגע שבו מלוא התנועה הגלומה בעין יוצאת מן הכוח אל הפועל. ברגע הזה נחשפת משמעותה האחרת של “עין”: מקור ומעיין. הראייה עצמה טסה “בעצם הרוֺם”, כלומר במה שהוא הגבוה עצמו, האחר העליון, השׁם הגמוּר.

העולם שבו מתרחשות התגלויות איננו העולם הממשי. העולם הזה אינו יודע עלינו דבר. אנחנו הולכים בו, חותכים אותו, אוכלים אותו ומתים אל תוכו", אבל הוא אינו יודע עלינו דבר. ההתגלויות מתרחשות בעולם התוכי, שיש המכנים אותו תודעה ויש המכנים אותו רוח. יהודה הלוי כינה אותו “לב”, וביאליק הלך בעקבותיו כשכתב: “לִי אֵין עוֺלָם אֶלָּא אֶחָד, הוּא הָעוֺלָם שֶׁבִּלְבָבִי” (“ים הדממה פולט סודות”). אין זה דווקא “עולם הרגש” כפי שנהוג לפרש בדורנו את המילה “לב”, גם אם ברור שהוא טעון רגשות, משום שהוא העולם של ה"אני". ה"לב" הוא עולם חלופי שלם, המכיל אדמה ושמים, יקום ויקומים, זמן וזמנים, דמויות וזכרונות שכולם הפכו קניין של ה"אני". בעולם התוכי הזה משוטטת עינינו, ואליו חודרות קרניים מן העולם החיצוני לנו, העולם הממשי – בדרך ההתנסות. על העולם הזה, הכמוס, כותב יהודה הלוי, שבו התגלה לו האלוהים כאילו הוא עצמו עמד בהר סיני:

וְלִבִּי רָאֲךָ וַיַּאֲמֵן בָּךְ – כְּאִלּוּ מָעֳמָד הָיָה בְסִינַי.

דְּרַשְׁתִּיךָ בְּחֶזְיוֺנַי – וְעָבַר כְּבוֺדְךָ בִּי וְיָרַד בַּעֲנָנַי.

(“יעירוני בשמך רעיונַי”)

הלב הרואה בשיר הזה מגלה את האל והאל עובר בו בתוכו: “ועבר כבודך בי וירד בענני”, וברור שיש בַּתוך הזה שמים ועננים כפי שיש גם הרים וימים. המציאות הממשית נאספת באמצעות החושים אל עולם הלב הזה, אך משלב מוקדם מאוד של חיי האדם היא גם ניבטת מבעד לו.

עולם הלב עשוי ממילים. לא ממילים ריקות, כאלה שעליהן אומר המלט “מילים, מילים, מילים”, אלא ממילים מלאות; מילים האוצרות בחובן מגעים בעולם, זכרונות ותחושות, כלומר – משמעות. אלו המילים היוצרות משמעות, הבוראות את העולם בעצם היאמרן. עם זאת, עולם הלב רחב מן המילים והוא מחזיק מרחבים ומהויות החורגים ממה שהמילים מסוגלות לסמן ולהביא. המילים הן גשר אל היש וגם אל האין, והרוח מסוגלת גם לנטוש אותן במקום שבו אוזלת דרכן ולרחף בלי כנף הלאה אל הבלתי ניתן להיאמר. בשובה מן המחוזות האלה היא מנסה לספר על הדברים הללו שאין להם מילים, והמילים מתכופפות ומתהפכות ומנסות לאחוז משהו מן הסיפורים הללו. גדולי המשוררים בכל הדורות הצליחו להרחיב את עולם המילים וליצור חוד נוסף, ספֵירה שלמה של לשון, של מילים על דברים שאין להם מילים. זהו חוג המילים שבו צלילי המילים מזדווגים אל המשמעות בעוצמה ראשונית ומקנים להן כוח בורא. אין זו תורת סוד ואין כאן תכסיסים רטוריים נדירים, אלא שימוש מועצם בכלי הצליל של הלשון בזיקה למבני המשמעות המקובלים שלה, כמו התארים השונים המתרחבים אל הדימוי והמטאפורה. כשיהודה הלוי כותב ב"יועץ ומקים":

הָמוּ גַּלִּים כְּרוּץ גַּלְגַּלִּים

וְעָבִים וְקַלִּים עַל פְּנֵי הַיָּם.

אין זו אונומטופיאה (חיקוים של קולות) מרהיבה אלא תמונה מסתורית שבה נחשף פתאום העולם העליון כמחולל התנועות והרעש שבעולם התחתון; הדימוי “כרוץ גלגלים” מדבר על גלגלי המרכבה האלוהית השועטים בשחקים הנסתרים. אבל הדימוי לכשעצמו אינו מעניין במיוחד והוא פונה להבנה בלבד. הפלא צומח במצלול, באותה תגלית פתאומית שבה יוצאת המילה “גלים” מתוך המילה “גלגלים” ומתגלגלת הלאה ב"עבים וקלים" (הנסבות על “גלים”). כלומר, המקשיב למילים העבריות הללו רואה בעיני רוחו מרחב אדיר וגבוה, שבו “גלים” ו"גלגלים" מתהדרים אלה באלה וברור כי הצלילים נושאים איתם תמונה שלמה שבה ה"מקור" וה"הד" מחליפים מקומות במהירות, והעולם העליון והעולם התחתון הופכים בה לתיבת תהודה אחת של עוגב אדיר. אי-אפשר לתרגם שירה חזיונית אמיתית. רק בעברית מתהדהדים “גלים” וגלגלים" באורח כה חווייתי וסוחף ורק בה הן מילים כה פשוטות וראשוניות ורק בה מובן מן המילה “גלגלים” כי המדובר הוא במרכבה האלוהית עצמה ורק בה נבנה המרחב התודעתי, ה"לב" הזה, כמבנה שכל-כולו נאצל מגבוה. ברור, כמובן, שגם בלשונות אחרות נוצרות שירות כאלה אבל גם אותן אי-אפשר לתרגם ללשונות אחרות. אותו חוג של מילים לדברים שאין להם מילים איננו נחלת השירה העתיקה בלבד. גם השירה העכשווית מסוגלת לו ובאותם כלים עצמם. דליה רביקוביץ', למשל, בפתיחת “הקרפודים”, יוצרת מהלך דומה מאוד לזה של יהודה הלוי, בהבדל בולט אחד, שבו תמונת היראה והחרדה הנפערת אל מול השמים היא דוממת לחלוטין:

הַשָּׁמַיִם הֵם שׁוּב מְצוּלַת כּוֺכָבִים

וְהַלַּיְלָה הַזֶּה נָקֵל לְזַהוֺת

כַּמָּה גָּדוֺל הוּא יְגוֺן הַדּוֺרוֺת.

הכל נולד כאן מן המצלול הנוצר ב"השמים הם שוב…“. המצלול העדין הזה אינו אונומטופיאה. הוא נוצר במעשה הדיבור האנושי, האישי ביותר, השתוּק למעשה, והוא מקשר באחת, לפני כל מחשבה או פירוש, בין הדבר הרחוק והגבוה ביותר לבין תנועות הנפש, הזיכרון וההתנסות. בזכות המילה “שוּב” נתפסים השמים באיזו מכמורת לא נראית של מבט וזיכרון ונאצרים בתוך ריתמוס שבו הם היו כבר, לפעמים, “מצולות כוכבים”. וכאן, במטאפורה עוצרת הנשימה הזו, המזווגת את מעמקי הים לגובהי השחקים הרחוקים ביותר, נפרש פתאום מרחב ה”אני" על היקום כולו, והוא ניתק מעוגני העכשיו ו"מזהה" את מימדיו הגדולים של “יגון הדורות”. הצירוף הזה, “יגון הדורות”, הוא המזניק את התמונה אל הספירה של חוג האין מילים, שהיקפו שורטט כבר במצלול שב"השמים הם שוב" ובתנועת הנפש הנובעת ממנו. יהיה בוודאי מישהו שלא יתעכב כלל על הצירוף הזה, הנראה כמובן מאליו. רק מי שיזכור כמה אישי, ייחודי וכמוס הוא “יגון”, יראה כיצד פרישתו על מרחבים של “דורות” עלולה לסתור אותו, אך אם היא אינה סותרת אותו נוצר מן הצירוף הזה ביטוי מפעים ומעורר תימהון, שבו הרגש העז, המרוכז והתוכי הזה נצפה מבחוץ, במרחבי הזמן האנושיים הארוכים ביותר. היגון האנושי הפך למראֶה. מצד מעשה הצירוף – אין זו אלא האנשה, ואף היא מתונה למדי, אבל נביעתו של הצירוף הזה מן החלל הלשוני שנוצר בפתיחה – החלל שבו נפרש ה"אני" אל מעבר לשמים והארץ, הקנתה לו נוכחות של ישות. זוהי ישות שאין לה מילים במילון והיא חיצונית לשפה במובנה המקובל, השימושי בתחומי המעשה. זוהי ישות שהמילים בראו אותה ומאז היא קיימת כחלק מאותו עולם של שירה, אותו “לב”; אותו עולם שלישי שיצר האדם אחרי הבריאה – בין השמים והארץ. על העולם השלישי הזה נאמר עוד דבר ברישום המכונה “השיר היפה”.

התגלות היא דבר אישי ביותר, כמוס וסודי, אבל אי-אפשר היה לכנותה התגלות אלמלא היה בה גם היפוכו הגמור של האישי והכמוס. בהתגלות מתרחש חיבור ישר בין האישי ביותר לרחוק ביותר, העל-אישי, העולמי, ואולי בה מתרחש החיבור הישר ביותר ביניהם. הדברים הגדולים הללו, איתני העולם, הנחשפים ברישומי ההתגלות, המוות, האהבה וההולדה, נושאים בחובם, בהיאמרם בלשון העברית, הדהוד דתי. אי-אפשר להיות חירש לכך. אין זו דתיות מקובלת, כזו המתנהלת באחד מערוצי היהדות שהתקבעו והתאבנו כבר בדורות האחרונים, אלא היא דתיות יהודית שיש בה חירות. זו הדתיות היהודית שנוצרה בתרבות העברית החדשה, שיש המכנים אותה חילוניות.

לפני כמה שנים ראיתי את הסופרת אורלי קסטל-בלום בראיון טלוויזיוני עם גבי גזית. המראיין שאל אותה באורח פרובוקטיבי “תגידי, את מאמינה באלוהים?!” “כן,” ענתה קסטל-בלום במבוכה מסוימת אך ללא היסוס והישירה אל המראיין את מבטה. “באיזה אלוהים?!” הוסיף גבי גזית בקול רם ובאיזו אירוניה מתרוננת, וקסטל-בלום ענתה מיד, בקול עדין, רווי כנות ובאותו מבט ישר ונטול אירוניה: “הרגיל, אני חושבת.” גבי גזית פנה אליה מתוך עולמה השסוע, המקוטב והמקובע של ההוויה הפוליטית הישראלית. הוא ידע שסופרת מוכשרת זו, המעזה להציג את המדינה היהודית בדרך כה ביקורתית ואכזרית, יכולה להיות רק אדם “חילוני”. קסטל-בלום ענתה לו מתוך עולם אחר לחלוטין: עולם שאינו מקבל על עצמו את הקיטוב השטחי בין “דתיים” ו"חילוניים" ואינו מבין את מושגי האמונה בזיקה לפרוטוקול הפורמלי של הכיתות הדתיות השונות. האמונה באל בעולמה של קסטל-בלום היא עובדה עמוקה ומובנת מאליה, והיא נגזרת למעשה מן הלשון שבפיה. וכשהיא אמרה שאלוהיה הוא “אלוהים הרגיל”, היא דיברה על אלוהים של העברית, של בני-האדם המדברים בה, הגבוה מכל תפילה, פולחן או פלפול תיאולוגי, ההווה בתוך הזהות היהודית הנוצרת בשפה הנשענת על המתחים הקיומיים האופייניים לה – בין העולם הזה והעולם העליון, בין הקודש והחול ובין ה"אני" והאלוהים. הכינוי “רגיל” שבפיה החזיר לו, לאלוהים, את ההיכרות האישית, הילדותית, המשפחתית, היומיומית והחיה, העושה אותו אמת של זהות ושל חיים.

 

מקורות לציטוטים    🔗

ברשימה זו נכללו המקורות לציטוטים שונים המופיעים בספר. כל הזכויות שמורות להוצאות הספרים, למחברים ולאקו"ם כמפורט להלן. המחבר והמו"ל מבקשים להודות לבעלי הזכויות השונים על אדיבותם ועזרתם. לא נכללו ברשימה זו ציטוטים מכתבי משוררים וסופרים שהזכויות עליהם הן נחלת הכלל.

אקו"ם ועיזבון חזי לסקלי

מתוך “דת – מחזה תיאולוגי לשישה גברים ומוזה”, “חלון ביתי” ו"יש לי ארבעה אחים" לחזי לסקלי:

לסקלי, חזי, העכברים ולאה גולדברג: שירים 1989–1987, ביתן, תל-אביב תשנ"ב/1992, עמ' 58,51,35.

עליזה גרינברג

מתוך “ממעמקים” ו"הזדהרות" לאורי צבי גרינברג:

גרינברג, אורי צבי, אורי צבי גרינברג – כל כתביו, מירון דן (עורך), מוסד ביאליק, ירושלים 1990,כרך א', עמ' 85,81.

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מתוך “אל לאוקונואה” להוראציוס:

ברונובסקי, יורם, שורה של אודיסאות: אנתולוגיה קלאסית קטנה, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשל"ט/1979, עמ' 60.

מתוך כוכבים בחוץ ושירי מכות מצרים לנתן אלתרמן:

אלתרמן, נתן, שירים משכבר, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשל"א, עמ' 56, 250–249.

מתוך “הקרפודים” לדליה רביקוביץ:

רביקוביץ, דליה, כל השירים עד כה, הקיבוץ המאוחד, תל- אביב, תשנ"ה/1995, עמ' 124.

מתוך “הפורטרט” לדן פגיס:

פגיס, דן, כל השירים, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב/1991, עמ' 158.

הוצאת כנרת-זב"מ-דביר

מתוך פאוסט לגתה:

יוהן וולפגנג גתה, פאוסט, תירגם יצחק כפכפי, דביר, תל-אביב תשל"ה/1975, עמ' 465.

הוצאת עם עובד

מתוך רומן רוסי למאיר שלו:

שלו, מאיר, רומן רוסי, עם עובד, תל-אביב תשס"ג/2002, עמ' 387

הוצאת שוקן

מתוך “ירושלים” ליהודה עמיחי:

עמיחי, יהודה, שירים 1962–1948, שוקן, ירושלים תשס"ב/2002, עמ' 230.

מתוך תמול שלשום לש"י עגנון:

עגנון, יוסף שמואל, תמול שלשום, שוקן, ירושלים תשי"ז, עמ' 190.

ספרית פועלים

מתוך “על גבול האור” ו"בהרי ירושלים" ללאה גולדברג:

גולדברג, לאה, שירים, ספרית פועלים, תל-אביב 1986, כרך ב', עמ' 106, 113.

מתוך “יפוי כוח” לדוד אבידן:

אבידן, דוד, משהו בשביל מישהו: מבחר שירים 1952–1964, ספרית פועלים תל-אביב 1987, עמ' 50.

כל הציטוטים הבאים הנכללים בספר הם בתרגומו של אריאל הירשפלד: המכתב של מוצרט; השורה של הוראציוס מאיגרות; דבריו של דה וינצ’י; השיר של מלאגרוס; הקטע מתוך כך עושות כולן (קוזי פן טוטה) לדה פונטה; הקטע מאאידה.