הימים הראשונים שלאחר חורבן הבית השני הם אחת הפרשיות הסתומות ביותר בתולדות ישראל. מתקופה מכרעת זו, שחתכה את גורלה של היהדות ועיצבה את דמותה, לאחר הריסת כמה מיסודות קיומה העיקריים הראשונים, לדורות הרבה, לא נשתמרו בידינו אלא מקורות מועטים ומקוטעים, שאין בהם כדי לפרנס פרק שבהיסטוריה. ולפיכך יש ואנו מתלבטים בגופי שאלות ואין לנו לפתרן.

מן התעלומה החופפת על הימים האלה עולה דמותו הבולטת של רבן יוחנן בן זכאי, גדול הדור, שהמסורת רואה אותו כאישיותה המרכזית של התקופה וכיוצרה ומבצרה של היהדות המחודשת. אלא שאף כאן אנו שרויים במבוכה ואין בידינו אלא שברי ידיעות, שאין בידם לספק לנו תשובה מפורשת לשאלות יסוד: מה היתה עמדתו הציבורית־האופיציאלית של רבן יוחנן בן זכאי בימי פעולתו ביבנה, בסוף ימי הבית ולאחר החורבן, ומה היה יחסה של היהדות שבארץ־ישראל לאיש ולמפעלו?

שאלות אלה ניתנות להתנסח בצורה אחרת, קונקרטית מן הראשונה: כלום שימש רבן יוחנן בן זכאי נשיא, ואם שימש – עד להיכן זכה להכרה מצד האומה?

והנה לשאלה הראשונה, שנחלקו בה החכמים האחרונים¹ (הראשונים רואים את רבן יוחנן בן זכאי נשיא לכל דבר²), דומה שיש להשיב, למרות שאין לנו לכך דברים קצובים ומפורשים במקורותינו, בחיוב גמור. רבן יוחנן בן זכאי ודאי נהג בנשיאות, ושתי ראָיוֹת לדבר: א) התואר “רבן” הניתן לו במסורת בכל מקום³, תואר שאינו מיוחד אלא לנשיאים⁴ כעדותו של רב שרירא גאון בתשובה, עדות המתאמתת לחלוטין על־ידי בדיקת שימושו של תואר זה במקורות. אמנם לכאורה נראית עדותו זו של רב שרירא גאון מוכחשת מן הברייתא הידועה שבתוספתא סוף עדיות⁵, וכבר הקשה רב שרירא גאון עצמו מכאן על דבריו הראשונים. ברם, נראין הדברים, שאותה ברייתא עמומה אין היא מדברת אלא בכינוי של כבוד, שהיו נוהגים תלמידיו של חכם לכנות את רבם ואפילו שלא בפניו בלא הזכרת שמו (לפי שהיו נמנעים בדרך־כלל מלקרות את רבותיהם בשמותם) ושהיה מצטמצם בתחום בית־מדרשו של אותו זקן בלבד. וכן מצינו כמה אמוראים בתלמוד, כשהם דורשים ומלמדים ברבים ומביאים דבר בשם רבם קוראין אותו “רבנו” סתם⁶. אבל התואר הקבוע רבן (=רבנו) בפרישת שמו של בעליו, ששימושו בפי כל החכמים (אף שאינם תלמידיו ממש) ושבא לציין אישיות שסמכותה כוללת, מיוחד לו לנשיא בלבד (כדרך שהיו קוראין בבבל לראש־הגולה “רבנא”, והיא היא); ב) המסורת מיחסת לו ליוחנן בן זכאי תשע תקנות⁷. תקנות ממין אלו שהתקין יוחנן בן זכאי לא היו מסורות בימי בית שני אלא לנשיאים ובית־דינם (מלבד אלה שנמנים להלן). שכּן בכל מקום שאנו מוצאים מתקופה זו “התקין פלוני” במשמעות של תקנה כוללת הרי זה נשיא או אחד מן ה"זוגות" או מן הכהנים הגדולים (אמנם אף עזרא ואנשי כנסת הגדולה עמהם)⁸.

ברם, אם למדנו ששימש רבן יוחנן בן זכאי בנשיאות עדיין צריך הדבר תלמוד אם הכירו בו כל ישראל נשיא ואם קיבל עליו הציבור, כולו או רובו, את מרוּתו.

לשאלה זו אין בידינו, מפני מיעוטם וסתמיותם של מקורותינו, להשיב תשובה ברורה ומכרעת. אולם לאחר שאנו מעיינים ובודקים בחומר שיש לו זיקה לעניננו ולמדים ממנו בפירוש או מן הכלל, רשאים אנו לבוא לכלל הנחה, שלא שימש רבן יוחנן בן זכאי בימיו נשיא אלא למועטים ושהרבה מתנגדים עמדו עליו ועירערו על נשיאותו מטעמים שונים ויש מהם שלא הלכו אחריו ליבנה מעיקרם ויש שהיו עמו במחיצתו ונתעצמו עמו, עד שהיה אנוס לפנות את מקומו לרבן גמליאל, לסלק את ישיבתו מיבנה לברור־חיל ולקבוע את בית דינו במקום זה, שהיה שרוי בו עד לפטירתו.

נפתח איפוא לפרוט את החוגים שיצאה מהם התנגדות לנשיאותו של רבן יוחנן בן זכאי.

 

א. הכהנים    🔗

כבר עמד ביכלר על העוּבדה, שהכהנים, שבידם אנו מוצאים ידיעות על הבית השני ועבודתו, אינם מצויים בסביבתו של רבן יוחנן בן זכאי ואינם זקוקים לו ולישיבתו⁹. עובדה זו, שבודאי אין היא מקרה בעלמא, כוחה מתיפּה על־ידי מה שהמשנה מוסרת לנו על ניגודים שבין רבן יוחנן בן זכאי ובין הכהנים ועל קוצר ידו של ר' יוחנן להטיל את מרותו על אלו¹⁰. על העובדות הללו יש, לדעתי, להוסיף את מה שלמדנו בתלמוד (בכורות ל ב) על ר' חנינא בן אנטיגנוס (הכהן) ש"ביזה תלמידי־חכמים", ואף־על־פי שאין מפורש בתלמוד מה היה הבזיון שביזה רבי חנינא בן אנטיגנוס את החכמים¹¹, מכל־מקום ברור שיש כאן זכר של מחלוקת שבין החכמים ובין ר' חנינא. והואיל ושאלת ההלכה הנידונית באותו ענין (ע"ש) נוגעת בטהרות המסורות בעיקרן לכהנים, והואיל וכבר מצינו את רבן יוחנן בן זכאי במחלוקת עם הכהנים בתחומן של הלכות הנוגעות בהן באלו, לפיכך יש להניח שאף כאן דוגמה נוספת למלחמה זו ושהחכמים ש"ביזה" רבי חנינא בן אנטיגנוס אינם אלא רבן יוחנן בן זכאי, בן דורו, ותלמידיו.

מן הכהנים שאין אנו מוצאים אותם במחיצתו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה ושהיו לאחר־כך מבני־ביתו ומבני בית מדרשו של רבן גמליאל מתבלט ביותר רבי צדוק. חכם־כהן זה ששימש, כנראה, אב בית־דין¹² אצל רבן גמליאל עד שבא רבי יהושע ומילא את מקומו, אין אנו שומעים דבר על זיקתו לרבן יוחנן בן זכאי, אף־על־פי שעוד בפני הבית תפס, כנראה, מקום חשוב במקדש ובמדינה¹³. יש איפוא לומר, שכחבריו כן נתרחק אף הוא מרבן יוחנן.

אלא שלכאורה נסתרת הנחה זו על־ידי המסורת שבבבלי ושבמדרש איכה המספרת על רבן יוחנן בן זכאי שביקש רחמים על רבי צדוק מלפני אספסיינוס¹⁴. ברם, מלבד מה שאין להביא ראָיה מ"פיקוח נפש" ליחס של הכרת סמכות ושל הסכמה בדעות ובמעשים, יש לעמוד על כך, שבקדום שבמקורות המספרים על מעשה רבן יוחנן בן זכאי ואספסיינוס, באבות דרבי נתן (נוסחא א' פ"ד ונו"ב פ"ו) אין זכר לדבר זה. ולא עוד אלא שמאותו מקור אנו למדים, שרבי צדוק נשבה והובא לרומי¹⁵, הרי שלא נשא חסד מלפני אספסיינוס. המסורת הנ"ל היא איפוא מפוקפקת, ועל־כל־פנים אין בה כדי לסתור את הנחתנו.

מהי הסיבה שגרמה לכך, שיהיו הכהנים מסרבים להכיר בסמכותו של רבן יוחנן בן זכאי ונמנעים מלבוא לבית־מדרשו? קשה להטעים את העובדה בקנאות לאומית¹⁶, שרובם של הכהנים מתונים היו. ובמפורש אומר רבי חנינא סגן הכהנים במשנה: הוה מתפלל בשלומה של מלכות שאילמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ובודאי מכוונים דבריו לראשית מלחמת החורבן ולשפיכות־דמים בין אחים שגברה באותם הימים. הגרם לכך מיעוט חכמתו ותורתו של רבן יוחנן בן זכאי? והרי היה רבן יוחנן בן זכאי ראש ישיבה בירושלים ומפּרנסי הדור וכנראה אף שימש אב בית־דין אצל רבן שמעון בן גמליאל הראשון![¹⁷]

תשובה לשאלה זו, נראה, יש לבקש בעמדתם המיוחדת של הכהנים באותו זמן, שלא זו בלבד שהם היו רוּבּה של סנהדרין ושמהם התמנו רוב המפקדים והמושלים בפרוץ המלחמה הגדולה¹⁷ (אין עובדה זו האחרונה מוסיפה על הראשונה הרבה, שמינויים אלו נעשו מטעם הסנהדרין עצמה), אלא שקיימו לעצמם בית־דין מיוחד ותבעו לעצמם זכויות יתירות בשטחים מסוימים בתחום המשפט¹⁸. ואף פרצו לפרקים גדר בשלטון המסור כולו לנשיא – קביעת המועדים¹⁹. והעם אף הוא ראה אותם כבעלי זכות יתירה להנהגה כדרך שאנו למדים מסיפורו של יוסיפוס על הצירים שנשלחו מטעם הסנהדרין בירושלים להוריד אותו מגדולתו²⁰.

נראה איפוא, שכל זמן שהנשיאות היתה בידי בית דויד (משפחת הלל) היו הכהנים, בדרך־כלל, כפופים להם לנשיאים ומקבלים את מרותם. אולם לאחר החורבן, כשנהרג רבן שמעון בן גמליאל הנשיא על־ידי הרומאים ורבן גמליאל בנו לא יכול לראשונה לצפות לחסד המלכות (ראה להלן) ושלשלת בית דויד נפסקה לשעה, ביקשו הכהנים להחזיר לעצמם את הנהגת הציבור ונמנעו מלהכיר בשלטונו של רבן יוחנן בן זכאי, שלא היה כהן ולא נצר מזרע דויד²¹.

זכות מיוחדת זו של הכהנים כלפי הנשיאות אנו מוצאים כשהיא באה לידי ביטוי דור אחד לאחר הימים שאנו עומדים בהם, כשהורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, שכּן אותה שעה לא מינו תחתיו את ר' יהושע בן חנניה, שהיה אב בית־דין (וראוי איפוא ביותר למלא את מקומו של זה), אלא בחרו בר' אלעזר בן עזריה, מן הצעירים שבחבורה, ובודאי מפני שכהונתו עמדה לו בכך²².

ועוד נראה, שאף רבי טרפון הכהן זכה לשמש נשיא (למעשה). דומה שבימים שבינתים, מלאחר מותם של רבן גמליאל דיבנה ורבי אלעזר בן עזריה (שכנראה היה נשיא יחיד לאחר פטירתו של זה) ועד לחורבנה של ביתר, מלך רבי טרפון²³ ואף־על־פי שאין ראיה גמורה לדבר, זכר לדבר: א) במקומות אחדים מצינו במקורות, “מעשה ברבי טרפון וזקנים”²⁴, לשון זה שבא לשקל את היחיד כנגד הרבים אינו מצוי אצל נשיא²⁵; ב) בירושלמי מוכתר רבי טרפון בתואר “רבן של כל ישראל” ו"אביהן של כל ישראל"²⁶, תואר שאינו יכול לציין, כשאנו תופסים אותו במשמעו הפשוט, אלא את הנשיא, הגדול והמיוחד שבדור. ויש לשמוע הד של מסורת לעובדה זו בירושלמי יבמות פ"א לח ע"ד, המספר על ר' דוסא בן הרכינס שאמר על רבי אלעזר בן עזריה שהוא דור עשירי לעזרא ומוסיף דברים בשם ר' חנינא דציפורין “אף רבי טרפון הוה עמהן וקרא עליו כהדא דרבי אלעזר בן עזריה”. אין רחוק לראות כאן מגמת השואה בין רבי טרפון ובין רבי אלעזר בן עזריה מצד עמדתם בציבור (שהרי יחוסו זה של רבי אלעזר בן עזריה לעזרא גרם לו, לדעת האגדה שבתלמודים, להתמנות נשיא!). וכשאנו באים לימיהם של הגאונים הרי אנו מוצאים (במאה העשירית והאחת־עשרה) שתי משפחות של נשיאים מארץ־ישראל מתגרות זו בזו. האחת שנתיחסה על בית הלל, והאחת – משפחת כהנים (שיחסה עצמה על רבי אלעזר בן עזריה). בוא וראה עד היכן תקפה ידה של הכהונה כלפי הנשיאות ואפילו בימים מאוחרים![²⁸]

היכן נתרכזו הכהנים לאחר החורבן ומה פעלו לשם יצירת מרכז לשלטון ולהנהגה בארץ־ישראל? לשאלה זו אין בידינו להשיב. אמנם ביכלר²⁷ סבור, שהללו נתכנסו ללוד, ויסדו שם בית־מדרש, ברם, ראָיותיו אינן מוכיחות, לפי שהמקורות שהוא מסתמך עליהם הם מזמן מאוחר²⁸ ואין להקיש מהם על תקופתנו. יוסיפוס (וכן יש ללמוד מן התלמוד)²⁹ מספר על כהנים־פליטים שאספסיינוס יחד להם את גופנא. ברם, אף מכאן אין אנו למדים הרבה. השאלה איפוא בעינה עומדת. אולם דבר זה נראה קרוב לודאי, שהכהנים (בכללם) התנגדו לרבן יוחנן בן זכאי ולא באו לישיבתו ולא הכירו בנשיאותו (שתבעו זכות הנהגת הציבור לעצמם) עד שבא רבן גמליאל והחזיר עטרת בית דויד ליושנה. אותה שעה כפו הכהנים את עצמם למרותה של הנשיאות כדרך שהיו נוהגים (מדעתם ושלא מדעתם) לפני חורבן הבית.

 

ב. חכמי תורה (מתנגדים מדיניים)    🔗

מלבד הכהנים שפרשו מרבן יוחנן בן זכאי, כפי שנתברר למעלה, אנו מוצאים שורה של חכמים, מהם מזקני הדור, שפעלו בפני הבית ולאחר החורבן, פרושים מרבן יוחנן ומישיבתו, מהם כמה שנזדמנו אחר־כך לרבן גמליאל ביבנה³⁰, ומהם – שאין אנו רואים אותם במחיצתו של זה³¹. מבין הראשונים מתיחד רבי דוסא בן הרכינס, שהחזיק בידיו של רבן גמליאל בשעה שרבי יהושע ביקש לערער עליו בפניו, מתוך הכרה בסמכותו המכרעת של רבן גמליאל בתורת נשיא³², אף על פי שרבי דוסא עצמו חלק עליו באותה הלכה. ומבין האחרונים מתבלטים ביחוד רבי נחוניא בן הקנה, רבו של רבי ישמעאל, ונחום איש גם זו, רבו של רבי עקיבא³³, שהניחו על־ידיהם של תלמידיהם אלו יסודות לשני בתי־מדרשות גדולים בישראל בתחומו של מדרש הלכה. העדרם של גדולי־הדור ביבנה של רבן יוחנן בן זכאי, בשעה שהלה נתן את נפשו על תורת ישראל ועל הצלת נפש האומה מכליון (כמוֹת שאנו רואים את מעשיו של ר' יוחנן כיום) אינו ניתן להתפרש על־ידי השפעת גורמים אישיים (או בדומה לכך, מן הסיבות המקריות). וכשאנו מבקשים טעמו של דבר, אין בידינו אלא לשער, שהחכמים הללו, עם רבים אחרים מטובי העם, לא הסכימו בשעתם להליכתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, לפי שראו במעשה זה מעין פרישה מן הציבור ונתינת יד ל"אוהבי הקיסר", שרבים מהם סייעו סיוע של ממש בידיהם של הרומאים לדכא את היהודים הלוחמים³⁴. ואף שהדורות המאוחרים (ואנו עמהם) העריכו את מעשיו של ר' יוחנן לטובה, ולא עוד אלא שתלו בו הצלת התורה ותשועת האומה, הרי רבים מבני דורו, שלא יכלו לדון מעשים אלו לאור העובדות של המציאות המאוחרת שהיתה ידועה להם לאחרונים, לא מצאו זכות מספקת ליציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ולהשלמתו עם המלכות. שכּן אנו עומדים בשעה זו באמצעיתה של המלחמה, כשעדיין כפות המאזנים של הנצחון מעוּינות ורבן שמעון בן גמליאל הנשיא שרוי בבירה הלוחמת ורובם של ישראל עומדים במערכה ומאמינים ברחמי שמים – כלום קשה להניח, שרבים מן העם ראו אותה שעה את רבן יוחנן בן זכאי כפורש מן הציבור בשעת דחקוֹ?

וכשחרבה ירושלים ונשרף המקדש עדיין לא נזדכה ר' יוחנן בעיני החכמים הללו, שעמדו בהתנגדותם ולא הסכימו להתנהג על־ידיו ולסייע לו.

ולא עוד אלא שנראין הדברים, שאותה שעה איבד רבן יוחנן בן זכאי מטובי תלמידיו, שפרשו מרבם עולמית.

המסורת מספרת במקומות אחדים³⁵ על רבי אליעזר בן ערך שסירב לילך עם חבריו ליבנה ופרש למקום אחר וגרם על־ידי כך שנשתכח תלמודו. האגדה נוהגת כאן כמנהגה בכמה מקומות ומקשטת את סיפור־המעשה במוֹטיב מוסרי־דידאקטי (המים היפים משכוהו, ובמדרש קהלת רבה מוסיף שאשתו הסיתה אותו לכך). ברם אנו, כשאנו באים להעריך את המאורע הערכה היסטורית ולמצוא את גורמו הריאלי, מצוּוים אנו לשם כך לברר תחילה אימתי אירע הדבר ובאילו מסיבות חלה פרישתו של ר' אליעזר.

בענין זה יש לנו שתי מסורות חלוקות. בקה"ר מוכח שהמעשה היה לאחר פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי. אולם באדר"נ נו"א פי"ד משמע שנעשה הדבר בחייו. ואף־על־פי שאותו מקור סותם ואינו מפרש אם היתה יציאה זו של החכמים ליבנה לפני החורבן או לאחריו, הרי אנו למדים דבר זה מן ההקבלה שבנוסח ב' פכ"ט. שכּן אנו קוראים שם: ומפני מה לא נתגדל שמו בחכמה אלא כיון שיצאו מירושלים אמר רבן יוחנן בן זכאי אנה אלך והוא (רבי אלעזר בן עזריה) שאמר נלך למעוס עיר יפה³⁶ וכו' והם שאמרו נלך ליבנה וכו'. נמצאנו איפוא למדים שפרישתו של רבי אלעזר בן עזריה מרבו ומחבריו חלה בשעה שהללו עזבו את ירושלים לילך ליבנה ברשותו של אספסיינוס³⁷.

עובדה זו, הנלמדת במפורש מאותו מקור ראשון, מוכחת אף על־ידי המקורות המספרים על מעשה רבן יוחנן בן זכאי ואספסיינוס³⁸, שכולם אין יודעים להזכיר מתלמידיו של ר' יוחנן שהיו עמו באותה שעה אלא את רבי אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע. לפי שאי־אפשר לתלות שתיקה זו במיעוט ערכו של רבי אליעזר בן ערך כלפי התלמידים הללו, שהרי לדברי אבא שאול במשנה³⁹ היה רבי אלעזר בן ערך שקול בעיניו של רבן יוחנן כנגד כל שאר תלמידיו המובהקים ואלעזר עמהם. אמנם אותה משנה אומרת כך בשמה עצמה על ר' אליעזר; ברם, מסורת זו של אבא שאול מתאמתת על־ידי מקורות אחרים שאצל התנאים⁴⁰. אין איפוא לבאר שתיקה זו אלא על־ידי שרבי אלעזר בן ערך לא נתחבר לו לרבן יוחנן בן זכאי כשהלך מירושלים ליבנה.

אלא שעלינו לברר, לאור הנחה זו, אותו מקור שבאדר"נ, המעיד לכאורה על עצם העובדה, שאף רבי אלעזר בן ערך היה עם רבו כשיצא מן העיר. הרי שהיה עם רבן יוחנן בן זכאי בעצה אחת. אולם לשם הערכה נכונה של “עדות” זו עלינו לעמוד על כך, שעל כל פנים אין לקבל את כל הדברים שבמקור כצורתם. שהרי אותה אגדה מטעימה את דבר המחלוקת שבין רבי אלעזר בן ערך ובין רבן יוחנן בין זכאי ותלמידיו האחרים בתשוקתו של ר' אלעזר ל"מקום של מים יפים". ובודאי אין לראות כאן, לאחר שנתבררה לנו שעת המאורע, עובדה של ממש, שאין טעם זה הולם את המצב של האומה כולה ושל חבורת־חכמים זו באותה שעה קשה. בעל־כרחנו איפוא אנו נוטים לראות כאן הסבר מאוחר, שמוצאו מן הימים, שבהם ניטשטש במשהו קשר המאורעות וסיבותיהם. ולפיכך רשאים אנו להניח, שהמסורת שלפנינו צירפה שני מאורעות שאירעו בזמנים רחוקים מרחק־מה זה מזה. ידוע היה להם לבעלי המסורת שרבי אלעזר בן ערך הלך לאימאוס וקבע בה את ישיבתו. והליכה זו, שלא קדמה לחורבן, נתקשרה בהמשך הזמן בהליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ושאר תלמידיו ליבנה למאורע אחד, בהבלטת המוֹטיב המוסרי הנ"ל על־ידי איחוד זה.

משתיקתם של המקורות המתארים את יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ופגישתו עם אספסיינוס יש לנו ללמוד שאף ר' יוסי הכהן ור' שמעון בן נתנאל (כהן אף הוא וחתנו של רבן גמליאל הזקן)⁴¹ לא היו אותה שעה עם ר' יוחנן. נראה איפוא שגם שנים אלה, מחמשת התלמידים הגדולים של רבן יוחנן בן זכאי המפורשים במשנה, פרשו מרבם.

וכשאנו באים לבקש טעם לפרישתם של חכמים אלו מר' יוחנן בשעה שהלך ליסד את התורה במקלטה של יבנה, הרי אין לנו לומר אלא שאף הם כחכמי־התורה האחרים שהוזכרו למעלה, לא הסכימו לפעולתו של רבם ולפי שבהתנגדותם לו נתרחקו מישיבתו לעולם לפיכך “נשתכח תלמודם”.

 

ג. בני בתירה    🔗

שנינו בברייתא (ר"ה כט ב): תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע אמרו לו נדון אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה.

לאחר עיון קל אנו למדים מברייתא זו, שאותה שעה שרבן יוחנן בן זכאי נשא ונתן עם בני בתירה בענין התקנה שביקש הלה לתקן שתוקעין ביבנה בראש השנה שחל להיות בשבת כדרך שהיו תוקעין בירושלים, לא היתה סמכותו בתורת נשיא מקובלת עליהם, על בני בתירה, המופיעים כאן כשוים בזכותם לר' יוחנן ולא כפופים למרותו. ולפיכך אנוס היה רבן יוחנן בן זכאי להערים עליהם כדי לתקן מה שביקש. וכבר הרגיש בדבר אחד מן הראשונים⁴² והסביר את עמדתם של בני בתירה במה שהוחזקו בנשיאות לפני שנתמנה הלל.

מקור זה איפוא מלמדנו שבימים הראשונים לישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה היתה נשיאותו מקופחת במחיצתם של בני בתירה שבאו אף הם עמו לאותו מקום. והדין נותן שבני בתירה לא נענו לוותר על זכות ה"חזקה" שלהם על הנשיאות, לאחר שנתפנתה, עם הפסקת השושלת של הלל שירש את ההנהגה מידם, לזכותו של רבן יוחנן בן זכאי.

ברם, כדי שיהא בידינו להעריך כראוי את המאורע, עלינו להשתדל תחילה ולברר שאלת מוצאם ותולדותיהם של בני בתירה, דבר השנוי במחלוקת אצל החכמים.

גרץ⁴³ מזהה בני בתירה אלו שנזכרו במקורות התלמודיים עם משפחת הבבלים הגדולה והתקיפה שהביא הורדוס לארץ והושיבה בצפון עבר־הירדן. רי"א הלוי⁴⁴ ולאחריו פרופ' קלוזנר⁴⁵ חולקים על שיטה זו וסוברים ש"בני בתירה" שבתלמוד אין להם כל זיקה לבבליים שיִשב הורדוס ב"בתירה" שעל גבול סוריה. תשובותיהם של הלוי ושל פרופ' קלוזנר נראות לכאורה קשות ביותר. אולם לאחר העיון ניטל הרבה מכוחן של פירכות אלו, ושיטתו של גרץ, אף שאינה אלא השערה קרובה, בעינה עומדת.

נבדוק איפוא תחילה את האסמכתות לשיטת גרץ, ולאחר – טענות המשיבים. ארבעה סמכים הם: א) שיתוף השם, ש"בתירה" שבשמה של אותה משפחה הנזכרת בתלמוד ודאי אינו אלא שם כולל המציין מקום (או מוצא יוחסין)⁴⁶; ב) שתי המשפחות מופיעות לראשונה בתקופה אחת לערך (בימיו של הורדוס); ג) שתיהן פועלות בהמשך כל הדורות הבאים עד לחורבן (ולאחריו)⁴⁷; ד) שתיהן הן מבבל⁴⁸.

כנגדם טוענים החולקים: א) הבבלים שאצל יוסיפוס הם גיבורי־מלחמה ובני בתירה שבספרות התלמודית גדולי תורה; ב) במסורת שבירושלמי⁴⁹ המספרת על הסתלקותם של בני בתירה מן הנשיאות אומרים אלו על הלל “כלום יש תוחלת מבבלי”, והרי אין אדם פוסל את חברו במומו; ג) לפי המסורת שבבבלי⁵⁰ “הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה”, כיצד איפוא יכלו בני בתירה לשמש בנשיאות קודם להלל, אם הם ה"בבלים" שאצל יוסיפוס, שביאתם לארץ חלה תשעים־שמונים שנה לפני החורבן!

ברם, אין בהן בטענות אלו כדי לשבר את ההנחה מעיקרה.

משפחת בני בתירה גדולה היתה, והיו מהם שעסקו בתכסיסי מלחמה, והיו – שהיתה תורתם אומנותם. ואף אין לנו כל יסוד להיות סבורים, שבדורות ראשונים דחק הספר את הסַיִף מידיהם של ישראל בכל מקום. ואשר לתשובה השניה יש לעמוֹד על המסורת המקבילה שבבבלי, שאין בה זכר לאותו לשון שבירושלמי. עלינו איפוא להניח שבאותה מסורת ירושלמית לפנינו נופך ספרותי הלקוח מן ההוי של האומה, שכן בדורותיהם של התנאים והאמוראים היו רואים בני ארץ־ישראל את הבבלים כהדיוטות (“בבלאי טפשאי”, ואף הלל עצמו זכה שיכנוהו בתואר זה – אדר"נ נו"א פי"ב). אין איפוא ללמוד מכאן דבר על מוצאם של בני בתירה, שכנראה נשתכח למקצת מבעלי התלמוד בהמשך הימים.

חמוּר מן העמעומים הנ"ל הוא הקושי הכרונולוגי הנובע מן המסורת שבבבלי על ימי נשיאותו של הלל ובניו⁵¹. אולם אף כאן לא יהא אדם מן המתמיהים אם ירצה לומר שאותה מסורת מאוחרת (שלא דיקדקה אף במנין הדורות, ששילשלה את שמעון הראשון בין הנשיאים שמלכו אחרי הלל, שכנראה לא היה במציאות)⁵² תפסה מספר שלם וחשבון־זמנים קצוב ולא באה לצמצם את הימים בדיוק.

אלא שכשאנו מעיינים במסורות שבתלמודים⁵³ על תחילת נשיאותו של הלל, אנו באים לתפיסה אחרת של אותו מקור, השונה ממשמעה הראשון, שכן לכאורה באות מסורות אלו ללמדנו שהלל נתמנה נשיא תיכף לעלייתו לארץ. ברם, מלבד מה שידענו, שהלל נתאבק ימים רבים בעפר רגליהם של שמעיה ואבטליון בירושלים, הרי אין הדעת נותנת שימנו אדם זר ולא ידוע לרבים נשיא על כל ישראל. ודאי ישב הלל בירושלים זמן מרובה לפני שנתמנה לנשיאות ובודאי אדם גדול היה לפני־כן בעיני הציבור ובודאי שימש תחילה בבית־המדרש ובסנהדרין באחד השימושים החשובים. לפיכך יכול היה לזכות שבהזדמנות מסוימת יידחקו רגליהם של בני בתירה וימלוך תחתיהם.

ובכן יש לנו לומר שהמסורת הבבלית הקובעת תחילת נשיאותו של הלל ק' שנה לפני החורבן, מצרפת את הימים ששימש הלל נשיא ממש לזמן הראשון שבו פירנס את הדור בתורה ובהנהגה בדרגה פחותה מזו⁵⁴. יש בידינו איפוא לקיים את שיטתו של גרץ ולראות את בני בתירה אלה, ששימשו בנשיאות לפני הלל ושבאו לקפח את סמכותו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, כבני אותה משפחה גדולה שזכתה לגדולה יתירה אצל הורדוס. לאור השקפה זו מתבארת יפה עמדתם התקיפה של אלו כנגד רבן יוחנן בן זכאי. שאותה משפחה שירתה את הורדוס כל הימים וכן את צאצאיו אגריפס הראשון והשני, ועמהם היו אף הם מתומכי הרומאים, ומהם שישבו בירושלים בתחילת המלחמה הגדולה ותפסו שם מקום חשוב בציבור ובחוג בעלי ההשפעה והשלטון⁵⁵, ואם זכה רבן יוחנן בן זכאי לקבל רשות מן המלכות לילך ליבנה, להושיב בה ישיבה ולחדש את הנשיאות (אף אם נזהר בחכמתו מלפרש את דברי הנשיאות בפני אספסיינוס) מפני ש"מאוהבי הקיסר" היה⁵⁶, הרי מבחינה זו, מצד היחס לרומי, ראויים היו אף הם, לא פחות מרבן יוחנן, לצפות לגדולה. וכשבאו ליבנה תבעו את זכות חזקתם הראשונה על הנשיאות.

אלא שכאן עלינו לחזור ולברר את פרשת נשיאותם של בני בתירה מעיקרה, לפי שיצא רי"א הלוי⁵⁷ לדון בדבר חדש ולכפור בנשיאותם של אלו.

שתים הן טענותיו של הלוי כנגד ההשקפה המקובלת הנובעת ממקורות התלמוד, ואלו הן: אם היו בני בתירה נשיאים למה לא הוזכרו במנין הנשיאים מקבלי התורה שבמשנת אבות ולמה נפקד מקומם בין הזוגות שנחלקו על הסמיכה (חגיגה פ"ב מ"ב)?

הלוי סבור איפוא, שבני בתירה תפסו לשעה קלה, שעת־מעבר, מקום בהנהגת הציבור בלא שהיו נשיאים.

ברם, תשובותיו של הלוי אין בהן ממש. במשנת אבות אין המסורת מכוונת למנות את כל גדולי הדורות ששימשו במאתים השנים שמן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים ועד להלל ושמאי. והדעת נותנת שלא חמישה זוגות בלבד פירנסו אלו הימים המרובים. המשנה אינה באה אלא לציין את הטבעות הקיצוניות והחשובות שבשלשלת מקבלי התורה והיא מדלגת על אלה שבינתים. וכיצד יכולה המשנה לומר, שהלל ושמאי קיבלו מבני בתירה, בשעה שנחלו את תורתם בדרך ישרה משמעיה ואבטליון ולא למדו אצל בני בתירה כל־עיקר?

ואף בחגיגה לא באה משנתנו למנות את הנשיאים ואבות בתי־הדינין לשם מנין הדורות, אלא לציין את אלו שחלקו על הסמיכה, מה תימה איפוא שלא זכרה המסורת מחלוקת זו מימיהם של בני בתירה? אלא שקרוב בעיני, שמנחם שהוזכר באותה משנה (“מנחם והלל לא נחלקו”) אחד מבני בתירה היה.

כמה מן החכמים רואים במנחם זה, עם ר' עזריה מן האדומים ור' אברהם זכותא בעל ספר יוחסין, את מנחם האיסי, שלפי יוסיפוס⁵⁸ זכה לכבוד בעיני הורדוס על שניבא בקטנותו שיהא מלך ביהודה. נראה לי, שאין שיטה זו יכולה לפרנס את המקורות. שכּן אנו שונים בברייתא (בבלי חגיגה טז ב וירושלמי שם פ"ב עז ע"ד): יצא הוא ושמונים זוג של תלמידי־חכמים וכו' (בהקבלה שבסוף שה"ש זוטא – שמונה מאות תלמידים). מנחם איפוא היה גדול בתורה ורב לתלמידים הרבה. מצד שני יש לנו ללמוד מנוסח הברייתא שבירושלמי – מלובשין תירקי זהב (שענינו θώϱακες, כלומר, שריונות של זהב⁵⁹). וגירסת “תירקי” שבירושלמי נראית עיקר לעומת “סיריקון” שבבבלי)⁶⁰ ומדברי הברייתא שבבבלי – יצא לעבודה המלך, שמנחם עמד בראש עם רב שהיו משמשים בצבא אצל הורדוס, עובדות אלו, שמצד אחד זוכרת המסורת גדלותו של מנחם בתורה ומצד שני יודעת היא שהלה מילא, יחד עם חבורה גדולה של מקורבים, תפקיד של שר־צבא אצל המלך, הולמות את תכונותיהם של בני בתירה, כפי שהן ידועות לנו ממקורות התלמוד ומיוסיפוס⁶¹.

רצוני איפוא לשער, שנשתמרו בזכרונה של מסורת זו ידיעות על בני משפחה גדולה ששימשה בעבודת הצבא אצל הורדוס, ומאידך גיסא ידעה על אותה משפחה שהיו בה חכמים ושממנה שימש אחד, מנחם, בנשיאות בימיו של הורדוס, ועמדה וקשרה שתי עובדות אלו בצורת מאורעות שאירעו בזה אחר זה וסמכה את הדבר על לשונה של משנתנו, “יצא מנחם ונכנס שמאי”.

אלא שלכאורה נדחית השערה זו על־ידי אותו מאמר שבמשנה “הלל ומנחם לא נחלקו יצא הלל ונכנס שמאי”, שכאילו בא לומר שמנחם תפס לפני שמאי מקומו של זה, ושמאי הלא לא היה נשיא מימיו![⁶⁴]

ברם, נראה שאף ששני התלמודים (ואותה ברייתא הנ"ל) מפרשים לשונה של משנה זו במובן של יציאה ממש, אין משמעה הפשוט של משנתנו אלא יצא מנחם מכלל החולקים בענין הסמיכה, לפי שלא ידעה המסורת ממחלוקת של מנחם באותו ענין, ונכנס שמאי לכללם. שהרי, כאמור למעלה, אין ענינה של משנתנו לספר על תולדות הנשיאים, לא למנות את החולקין באותה הלכה ולא היתה צריכה להביא ידיעה זו שלא במקומה. וכן משמש לשון זה במקומות אחרים שיש בהם מספר קצוב (כאן – חמישה זוגות) ובא אדם להוציא יחידה אחת או אחדות מן הסכום ולהכניס אחרות במקומן, כדי להשלים את המנין הקבוע במסורת. וכך היא לשונה של התוספתא במנחות פ"י, הסמוכה על המשנה שם פ"ט מ"ב – שבע מדות של לח היו במקדש – ר' שמעון אומר לא היתה מדת שבעה במקדש הין… מה היה מביא תחתיה לוג ומחצה (בברייתא המקבילה שבבבלי שם פז ב–פח א – את מי אביא תחתיו), וכן שימושו של לשון זה (בארמית) בתלמוד ובמדרש בכיוצא באלו⁶².

בני בתירה אלו היו, איפוא, מקורבים למלכות ומוחזקים כרודפי שלום ואוהבי הרומאים, והם שהחזיקו בנשיאות לפני שנתמנה הלל ולפיכך, כשנתפנה מקום הנשיא, עם הפסקת שושלת הלל לשעה, חזרו ותבעו לעצמם זכות הנהגת האומה ועמדו ועירערו על סמכותו של רבן יוחנן בן זכאי, אלא שלבסוף גבר עליהם ר' יוחנן ונשיאותו נתבססה ביבנה.

 

ד. רבן גמליאל (דיבנה)    🔗

לבירור פרשת היחסים בין רבן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי, למשעה שהתחיל הלה לנהוג בנשיאות ועד לפטירתו, עלינו לעמוד תחילה על הגורם שנטל מרבן גמליאל את היכולת לשבת על כסא אבותיו מיד לאחר החורבן.

הראשונים, ועמהם כמה מן החוקרים החדשים⁶³, סבורים הם שרבן גמליאל לא יכול לשמש נשיא באותם הימים לפי שהיה קטן. ברם, כבר נתבטלה סברה זו על־ידי רחי"ד אזולאי⁶⁴, שהוכיח ממשנת יבמות פט"ז מ"ז שרבן גמליאל גדול היה בשנים זמן רב לפני החורבן. ולאחריו הוסיף רי"א הלוי ראָיה לדבר זה ממקום אחר⁶⁵.

בעל־כרחנו איפוא נבקש גורמו של דבר במצב המדיני שבארץ וביחסים של הרומאים למשפחת הנשיאים הראשונים לאחר חורבן הבית.

יחס זה, הדין נותן שהיה מותנה בפעולותיו של רבן שמעון אביו בהמשך המלחמה. שכּן היה ר' שמעון ימים רבים מראשי המנהיגים התקיפים והנאמנים של העם המורד (צא ולמד על עמדתו הקנאית – אם גם לא קיצונית – מיחסו וממעשיו כלפי יוסף שסרח ומעל בשליחותו ומידידותו ליוחנן מגוש־חלב).

אלא שלשם תפיסת עמדתו של רבן שמעון בן גמליאל כלפי הרומאים בתקופה האחרונה של המלחמה, למן ההתנקשות שבין הקנאים ובין הסנהדרין על הממשלה בירושלים ועד לחורבן, עלינו לברר תחילת פרשת מיתתו של זה.

כמה מן החכמים האחרונים נוטים לשער, שמיתתו באה לו על־ידי הקנאים⁶⁶. השקפה זו היונקת בעיקרה מנטייתם של החוקרים להשוות את רבן שמעון בן גמליאל עם רבן יוחנן בן זכאי בעמדתם כלפי רומי ולראות את ר' יוחנן כבא־כוחם היחידי של הפרושים כולם ביחסם למאורעות הזמן, אין לה על מה שתסמוך. ולא עוד אלא שכל המקורות המספרים על מיתתו של רבן שמעון בן גמליאל, מעידים עדות אחת, שהלה נהרג על־ידי המלכות⁶⁷, ואף־על־פי שיש בהן במסורות אלו כמה קשיים שאין לכאורה לסלקן, מכל מקום אין אנו רשאים לפקפק באמיתות העובדה, שכולם מעידין עליה. לפיכך אין בידינו לומר עם שמחוני⁶⁸ (שאף חכמים אחרים מסכימים לו) ש"רבן שמעון בן גמליאל חזר אל הפרושים הגמורים מסיעתו של רבן יוחנן בן זכאי", שאילו היו כמוֹתם לא היה סופו להירצח על־ידי הרומאים.

אמנם באותה התעצמות קשה עם הקנאים, שעליה מספר יוסיפוס במלחמות ד ג ט ואילך נטל לדברי הנ"ל מקום בראש. אולם אין מכאן ראָיה אלא שביקש רבן שמעון להגן על שלטונה החוקי של הסנהדרין ועל בטחונו של הציבור כנגד הקנאים הקיצוניים שגדשו סאה והביאו אנדרלמוסיה במדינה, ואין מכאן להסיק בשום פנים שהיתה נפשו באותה שעה להיכנע לפני הרומאים לשבט ולחסד כדרך שעשה רבן יוחנן בן זכאי.

ולא עוד אלא שמשני טעמים רשאים אנו להטיל ספק בהשתתפותו של רבן שמעון בן גמליאל באותו מאורע: א) יוסיפוס, המספר להלן על רציחתם של שלושת חבריו של רבן שמעון בן גמליאל לפעולה באותה שעה – גריון בן יוסף, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן – בידי הקנאים, אין הוא יודע לספר כלום על סופו של רבן שמעון בן גמליאל. וכשאנו נזכרים במה שמלמדים אותנו המקורות התלמודיים על רבי שמעון שנהרג הריגת מלכות, קשה לנו להבין על שום מה הוציאו הקנאים את רבן שמעון בן גמליאל מכלל חבריו; ב) המעשה האחרון שגרם למלחמת־האחים הוא, לדברי יוסיפוס שם, בחירתו של פנחס איש כפר חבתא לכהן גדול. אבל פנחס זה הלא חתנו של רבן שמעון בן גמליאל (או של רבן גמליאל אביו) היה![⁷²]

כשאנו איפוא מסתלקים מהשואות מטעות, הרינו באים לכלל ההכרה, שהפרושים נחלקו באותם הימים בענין המלחמה, ויש שהלכו בדרכו של רבן יוחנן בן זכאי ויש שסירבו להשלים עם הקיסר וישבו בירושלים עד לחורבנה (והרי מחלוקת כעין זו אצל החכמים אנו מוצאים בימיו של בר־כוכבא!).

עמדתו של רבן שמעון בן גמליאל במלחמה ודבר המתתו על־ידי הרומאים עם כיבוש ירושלים נותנים איפוא ידים להניח שאותה שעה נמנע רבן גמליאל מלשמש בנשיאות מפני גזירת המלכות. והרי אף לאחר־כך רדפו השלטונות, לפי עדות המסורת הנוצרית, את זרע בית דויד⁶⁹.

וכשאנו באים לדון בענין היחסים שבין רבן גמליאל ובין רבן יוחנן בן זכאי באותם הימים, עלינו קודם כל להבליט את נקודת הניגוד המדינית לאור העוּבדה, שנתחוורה לנו תחילה, שרבן יוחנן בן זכאי השלים עם אספסיינוס⁷⁰ בשעה שרבן שמעון בן גמליאל רבו (בגדולה) ונשיאו הוסיף למשוך בעוּלה של המלחמה ונשאר לשבת בירושלים עד שנכבשה ועד שהתיזה המלכות את ראשו בסַיִף. וכשאנו מצרפים לכך את שלילת הנשיאות מיורשה ורדיפתו על־ידי השלטון שנתן לו לרבן יוחנן בן זכאי לנהוג את נשיאותו ביבנה ולבסוף את העוּבדה שאין אנו מוצאים במקורות זיקה מצד רבן גמליאל לרבן יוחנן בן זכאי⁷¹, הרי אין בידינו להאמין עם רבים מהחכמים, שרבן גמליאל היה שרוי במחיצתו של ר' יוחנן כל אותם הימים ששימש הלה נשיא. אלא שאותה השקפה מסתייעת במסורת הידועה שבבבלי על רבן יוחנן בן זכאי שביקש מאספסיינוס “שושילתא דרבן גמליאל”. אולם כוחה המועט של מסורת מעומעמת זו⁷² ניטל על־ידי העובדה, שבכל שאר המקורות המקבילים, של ארץ־ישראל, אין זכר לדבר. ובודאי אין להסביר השמטה זו אלא במה שלא ידעו המקורות את המעשה כל־עיקר, שאילו ידעוהו לא היו נמנעים מלהזכירו, מפני חשיבותו.

כשאנו איפוא בורחים מן האפולוגיטיקה ומשתדלים לראות את המאורעות ולהעריכם באספקלריה של זמנם בעל־כרחנו אנו מניחים, שרבן גמליאל לא היה יכול להסכים לנשיאותו של רבן יוחנן בן זכאי ולהיכפף לו. וכשנמנע בתוקף המסיבות המדיניות מלזכות בירושת אבותיו ודאי לא נתיאש, אלא צפה לשעת־כושר, לכשיוקל עול הגזירות, כדי לנסות ולהגיע בסיועו של הציבור, שרובו ככולו ודאי זכרו לו חסד־אבות ומשפט בית דויד, לשלטון ולהנהגה שניטלו הימנו לשעה.

ונראין הדברים שאותה שעה לא נשתהתה לבוא. שכן אנו מוצאים את רבן יוחנן בן זכאי באחרית ימיו יושב בברור־חיל ותלמידיו עמו⁷³, בשעה שרבן גמליאל ישיבה נתבצרה לו ביבנה. רבן גמליאל איפוא התנשא ביבנה בימיו של רבן יוחנן בן זכאי, שכנראה לא יכול לעמוד בפני חפצה של האומה להמליך עליה מצאצאי בית דויד, שניטל כבודם על־ידי הנכרים⁷⁴.

באותם הימים, כשרבן גמליאל מלך ביבנה ורבן יוחנן בן זכאי הרביץ את תורתו בברור־חיל, היו תלמידיו המובהקין יושבים עמו בבית־מדרשו ובבית־דינו. אולם אף הם לא ביקשו, לאחר פטירת רבם, לערער על נשיאותו של רבן גמליאל ובאו ליבנה ושימשו אותו⁷⁵. אותה שעה הצליח רבן גמליאל לאחד את האומה שהיתה, כנראה, שסועה ומפורדת על־ידי הניגודים המדיניים, החברתיים והמשפחתיים שמוצאם מימי המלחמה ומהימים הראשונים שלאחריהם, וליסד שלטון מרכזי תקיף ומקובל על הכל.

ברם, נראין הדברים, שאף־על־פי שזכה רבן גמליאל לקרב את הרחוקים ולשקע את הניגודים שנתקיימו בינו לבין בית־מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, מכל־מקום לא עלה בידו לבטל לחלוטין את רישומם של הימים הראשונים. וכך עלתה לו, שלאחר חיכוכים שחזרו ונשנו בינו ובין תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי בתורה ובשיטה מדינית, ר' יהושע בן חנניה, נדחה הלה לשעה מן הנשיאות, ושוב עמדה השושלת של בית הלל בפני הסכנה לעבור מן העולם⁷⁶. ואף כשמלך בנו רבן שמעון היתה נשיאותו צפויה להתקפח על־ידיהם של תלמידי רבי עקיבא⁷⁷, לפי שעדיין לא פסקה השפעתם של הגורמים הקודמים, שהיו מתעלמים מן העין בימים כתיקנם ומתגלים בשעות הכושר. עד שבא רבי שעלה בידו “לזרוק מרה בתלמידים” ו"לנהוג נשיאותו ברמה"⁷⁸ ולבסס את שלטון הנשיאות, שהכל יהיו כפופים לו. ולפיכך אמרו עליו “מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד”⁷⁹.

התעצמות מתמדת בין הנשיאים למן רבן גמליאל ועד רבנו הקדוש ובין החכמים, תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אנו מוצאים בשטח הסמכות של מינוי זקנים (הסמיכה). שכּן אומר רבי בא בירושלמי (סנהדרין פ"א יט ע"א): בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו כגון רבן יוחנן בן זכאי מינה את רבי אליעזר ור' יהושע ור' יהושע את רבי עקיבא ורבי עקיבא את רבי מאיר ואת רבי שמעון… חזרו וחלקו כבוד לבית הזה אמרו בית־דין שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינוּיוֹ מינוי ונשיא שמינה שלא לדעת בית־דין מינוּיוֹ מינוי חזרו והתקינו שלא יהיו בית־דין ממַנין אלא מדעת הנשיא ושלא יהא הנשיא ממַנה אלא מדעת בית־דין. מן הדורות המנויים במאמר זה אנו למדים בנקל, שמסירת סמכות המינוי לרשותו הגמורה של הנשיא חלה בימיו של רבי ושקיפוח זכותו המוחלטת של הנשיא למנות זקנים ותליית זכות זו בהסכמתם של החכמים נעשה בימיו של ר' יהודה נשיאה⁸⁰. ואכן מצינו את רבי ממַנה זקנים מעצמו ומדעתו, בשעה שבימי נכדו נתמנו חכמים על־ידי ר' יוחנן ורבי יהושע בן לוי (בהתאם לאותה מסורת, בהסכמתו של הנשיא)⁸¹. ועוד למדנו מכאן שהחכמים תלו את זכותם בתחום זה ברבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. הרי שביחסים שבין חכמי־התורה לבין בתי־הנשיא השפיע ימים רבים זכרון עמדתו של ר' יוחנן כלפי משפחת הלל. לפי שהתנאים שתורתם נשתקעה במשנתנו ושהנשיאים נסתייעו בחכמתם, בשלטון ובהוראה, מבית־מדרשם של תלמידי רבן יוחנן בן זכאי הם.

ואף דומה שיש במשנת אבות ביטוי לאותה התעצמות שבין הנשיאים לבין החכמים שנתלו באילן הגדול, רבן יוחנן בן זכאי, והוא בשתי השלשלות של מקבלי התורה, שהאחת מהן כוללת את הנשיאים למן הלל ועד לרבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא (פ"א מי"ב–פ"ב מ"ד) והשניה מיחדת את קבלת התורה לרבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו (פ"ב מ"ח–מי"ד). שנראין הדברים, שאותה שניות יסודה בשתי ההשקפות החלוקות, שהיו מצויות בין החכמים על הזכות לשלטון רוחני באומה. ואף כאן יתדתם של המקפחים במשפחת הנשיאים – רבן יוחנן בן זכאי הוא⁸².

וכשאנו מבקשים טעם למה שלא נשתיירו במסורת אלא הדים עמומים לניגודים שנתקיימו לאחר החורבן בין רבן יוחנן בן זכאי והחוגים שנמנו למעלה, הרי יש לנו לומר, שהעובדה שתלמידי רבן יוחנן בן זכאי כפו את עצמם לאחר מות רבם לרבן גמליאל בצירוף פעולתו של הזמן שהמתיק את גזר־דינם של הדורות על רבן יוחנן בן זכאי ולבסוף הגורם, החשוב ביותר, – מקורותינו רובם ככולם נובעים מתורתם של תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידי תלמידיו, גרמו לכך שישתקעו המחלוקות וישתכחו המעשים הראשונים ושנהא רואים את רבן יוחנן בן זכאי נשיא ואב לישראל, שהציל את האומה והחזיר את התורה ליושנה.