1.    🔗

איש לא יודע האם המסע הסתווי הולך אל הפנים מן החוץ או מן החוץ אל הפנים, נעצר היכן שהוא על אם הדרך או עוד ממשיך לסבוב כמו תקליט ויניל ישן, שמחט יהלומית חורָצתו בְּשֶׁקֶט. כל הזמן קול פנימי אומר לך ללכת מערבה אל תוך האובך הסגול, אבל משום מה אתה מרחיק עוד מזרחה אל המקום ממנוּ מתפזרים רסיסי האור. משים את עצמך להתחמק מגורלך. מבולבל, אפל, אובד דרך; מעמיד פנים שאתה יודע בדיוק מה שאתה עושה.

בחורף התפרנסת מלהיות קנגורו. יכולת להתרגל לכך. עבדת בתיירות בשמורה באוסטרליה. התחפשת לקנגורו ודילגת, כמה דילגת, מבוקר עד ערב, תמורת שכר הוגן להנאת התיירים. כדי שיאמינו שיש עוד דבר כזה קנגורו. לפעמים כל כך הזדהית עם הקנגורו הקופץ שבךָ, עד ששכחתָ כי למעשה אתה אדם. יכולתָ להישאר כך קנגורו, לפחות לזמן־מה, קופץ ומדלג מדלג וקופץ, אלא שגילית שבשמורה ישנם גם כלבי דינגו, אשר חוששים פחות מקנגורו מאשר מבני אדם.

באביב שהיתָ בקרקס. עבדת בתור ליצן־מתלמד. מתעקש להתייחס אל זה כאל מנזר זן. כאילו דווקא שם, מכל המקומות שבעולם, תגיע לסאטורי (Satori) המקווה שלך. המשכת לנדוד לאחר שהרגשת כי הצחוק בך אינו נובע מן הפנים. אתה עדיין מהורהר מדי ונוטה להתעטף באדרת של קדרוּת שקופה, טווּית עננים. לא הכול רואים אותה, אבל קשה מאוד לכסותהּ ממי שמכיר אדרות כאלה, ועוד יותר מאלוּ שנגעת בלבם.

אחר־כך שמעת על עיירת הצללים. למעשה לא שמעת עליה מפי איש. היא נבעה אליך כשמועה טובה מתוך שירו של משורר סיני קדמון, לי באי (701–762 לספירה), שלוש, חמש, שבע מילים. אומרים שהיא אינה קיימת. אומרים שמי שמהלך ברחובותיה מצליח להבין נכוחה מדוע הינו רק אפשרות של קיוּם יותר מאשר קיוּם ממש. יותר קל לחשוב עליה, על זו הרחוקה עכשיו, אתה חושב, כאשר אתה רק אפשרוּת של קיוּם. אתה חושב עליה כקיימת. אתה אינך אלא הדברים שאתה נזהר לזכור. נזהר לשבור, נזהר לפגום, מהיר לספרם בכדי לזכרם. הדברים נושאים אותך בתוכם כאפשרוּת.

בלילה ראית בחלומך הופעה בפונדק דרכים. זמר תלוי בתוך גופו שלו, כמו בובת־חוטים, שיש לה מפעיל בלתי מיומן; שר בקול מלא חיים, שדומה כאילו לא מתוכו הוא נובע. לצדו זוגתוֹ העדינה, השברירית. שיר חיזור של צרצר תשוש לנמלה, שלא תיתן לו לגווע בחורף בחוץ (“הוא לא יודע לשמור על עצמו” אמרה להּ קרובת משפחה, ערב חתונתם). פתאום הפכת לעורב ההוא מן השיר של לי באי, שב ומרעיד את כנפיך תוך כדי השינה לפי הקצב של השיר. עיירת הצללים אט אט אופפת אותך בענן של אי ידיעה. הרכבת יוצאת ב־8:00.

אתה מגיע ברגע האחרון. מטפס לקרון סהרורי, לא ער די הצורך, כמו ציפור שחורה יחידה שאיחרה לצאת למסע הסתיו. מתיישב במקום הפנוי היחיד בקרון. ליד ילדה, מול הוריה השותקים. הם מכבדים אותך בקפה טרי של בוקר, על אף שאתה זר. אתה לא בטוח שאתה ער, אבל יודע בביטחון שזוהי הדרך המעולה ביותר לדעת זאת. אתה מספר להם על חוויותיך מהחורף שביליתָ באוסטרליה מחופש לקנוגרו. זה מאוד משעשע אותם, במיוחד את הילדה. משום מה הצחוק החם שלהם נותן לך הרגשה שאתה אכן קיים. הוא מקנה לך סוג של נוכחות, גורם לך לחשוב על זו שרחוקה ממך כל־כך. אתה מגלגל במחשבות את שירו של לי באי מסופו לתחילתו, ואיכשהו מצליח לראות את כל הפרטים שהוא כולל דרך חלון הרכבת. אולי אנו רואים את מה שאנו מתאווים לראות (מה מסתתר תמיד מעבר לאופק מבטנו?). אפשר שבחורף הזה תעבוד בתור דוב פנדה בשמורת טבע בהרים של סין. מי יודע, אולי תתרגל ללעוס קני חזרן בסבך. איי, זה יכול להחזיק אולי שבוע, אתה תמיד תתגעגע מדי לבני האדם.

2.    🔗

אתה שר שירים בחתונה בשפה שהחתן והכלה אינם מכירים. שרת את “אפר ואבק” של פוליקר־גלעד לחתן וכלה שלא שמעו מעולם עברית ושאינם יודעים מאומה על אודות השואה. הם חשבו שמדובר בשיר אהבה עצוב ויפה ושאלו אם תוכל לשיר משהו שמח יותר לאורחים. למשל, שיר ששמעו פעם. שיר של עם עתיק שאומרים שהכוהנים שלהם היו שרים אותו על המזבח בשעה שהעלו קרבנות לאלוהיהם. “זה הולך ככה,” הם אמרו “הבה נגילה הבה נגילה הבה נגילה…” נסיתָ ללמדם את הסוף, אבל הם לא גילו כל עניין בהמשך. מבחינתם אפשר להיכנס לשמחה אקסטטית באמצעות חזרה רפטטבית על “הבה נגילה”, כסוב מאוורר מקרטע או ידית של מטחנת בשר. בהתחלה שרתָ איתם, אבל ככל שהצהלה גברה, הלכתָ כרגיל והתכנסתָ, עד שמצאה אותך השתיקה.

צלילים אחרונים של תודעה ששוב אינה זוכרת דבר. אדם צף בחלל הריק ואינו זוכר דבר, ואף על פי כן חסד משוח על פניו, כפני הכהן הגדול שהיה יוצא מקודש הקודשים ביום הכיפורים, או כפני חתן בחופתו, שאומר “I do” מרוב אהבה שמציפה אותו, ובלי שום מחשבה או כוונה לנקוט אחריות על מעשיו. כשהתאוששת ממה שנדמה לך כפרפטום מובילה של “הבה נגילה” ללא קץ ותִכלה, התחלתָ לשיר להם גרסה אקוסטית ל-Joy Division – נו, השיר ההוא, Love Will Tear Us Apart. אחר־כך, בדרך למלון־הדרכים עם האורגנית שלךָ, והשכר הנמוך מכפי שסיכמתם, הרהרת בכל האהבה שעליה נאלצת לוותר במשך החיים, רק כדי שתוכל להמשיך בדרכךָ, חופשי כציפּוֹר. כציפור? נו באמת, ראיתָ את האהבה שלא־אהבתָ בכל סימן עקב שהותרתָ אחריךָ, כשהכבדתָ במשקלךָ ובמשקלהּ, על פני־האדמה

בַּקּוֹר.

3.    🔗

כשחזרת לארץ סידר לךָ חבר מהצבא עבודה כמנחם אבלים. עבודה נדרשת. הליכה למשפחות שזה עתה הודיעה להן המשלחת מקצין העיר על מות יקירן. אתה מגיע עם המשלחת; ממתין בחוץ עד לכתה. אתה והליצן הרפואי נחום, שהקצינים מכנים “נחום תקום” – אתם צוות. הוא אחראי על הצחוקים; אתה על האמפתיה. אתם נכנסים כשהמשלחת הצבאית הולכת. אתה יודע שאתה מוכרח להצליח לשכך איכשהו את זעקות השבר, את הגופים הרועדים; אין לך שום ברירה אחרת. המעסיקים שלךָ אומרים שיש אלף שממתינים בתור להחליף אותךָ.

לפעמים, כשאין עבודה, שולחים אותךָ בלי־נחוּם לבתי עלמין, אולי תיתקל בהורים שכולים; ואת נחום שולחים לבדר ילדים שנפצעו בפיגוע. שניכם לא־הכי. הולכים ושוקעים. נחוּם לוגם חצי בקבוק וודקה ליום. לפעמים אתה שומע אותו בדרך חזרה מקלל את הירח. פתאום קורה משהו שמשנה את הכול.

אתם מגיעים לנחם ולבדר משפחה שיושבת שבעה, במושב על יד פתח־תקווה. אחד הבנים נהרג בפעולה צבאית. אחיו התאום יושב שם כבר כמה ימים ולא מוציא הגה. לא אוכל. לא שותה. כולם חרדים לגורלו. אתה מנסה להרים אותו מרבצו על הארץ. נושא אותו על כתפיךָ החוצה לשמש. הוא צורח עליך. אתם הולכים מכות. נפתחת לך השפה מאגרוף מכוון היטב. הוא מנסה לרוץ אל הכביש על מנת להידרס ובכל פעם אתה מונע בעדו. בסוף הוא פורץ בבכי. ואחר־כך, אחר כך אתה מחבק אותו, ואתם עולים יחד לדירה, והוא מתיישב בחזרה ומתחיל לדבר. שוב אינו מסרב לאוכל ולשתייה המונחים לפניו. אתה שם לבךָ לכך שהוא החל לגמגם, ואתה שואל בצד מישהו אם זה חדש. ומאשרים שהגמגום שלו “חדש מהניילון”. ואז אתה מבחין בחצר בתרנגול שחור ענקי מנקר דבר־מה.

4.    🔗

אתה עובד כתרנגול אנושי.

מדי יום בשעה חמש וחצי בבוקר אתה עובר תחת חלונות הבתים ומקרקר כדי שאנשים יתעוררו למלאכת יומם. מוטב לעבוד בזה ולא לקבל דמי אבטלה. מלבד זאת, תקופת הזכאות שלך חלפה־עברה. פִּתַּחתָ בינתיים יכולת חיקוי מושלמת של תרנגול זכר. בהדרגה, אתה מאבד את בינתךָ. כמה לולנים באחד ממושבי השרון מוֹנעים בעדךָ באחד הימים להיכנס אל תוך כלוב המונח על־גבי משאית־תובלה, שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה “בית מטבחיים אזורי – שיווק חלקי עוף”. אף אחד לא מאשפז אותךָ. לא מבהילים אותךָ לשום־מקום. עושים לךָ טובה ומסיעים אותךָ הביתה. ברגע היחיד שבו אתה מציץ מהחלון, אתה רואה גגות חוֹלפים של וילות בקיסריה.

5.    🔗

אתה חושב שראיתָ בשבּת את השלט הבא, תלוי על לוח מודעות לצד כביש גהה: “נמצא תרנגול עצוב, ניתן לקבלו על פי סימנים”. אפשר כי העוף נשמט מאחת המשאיות המובילות עופות אל המשחטות; אפשר כי הוא באמת אבד לילד, ההולך ומחפש אחריו (אביו לא יאמר דבר על זהותו של העוף לשבת), אפשר כי גם הילד שכחו. ברם, מישהו שמצא את התרנגול האובד – הלך, כפי הנראה, ותלה שלטים קטנים “נמצא תרנגול עצוב” בצד כביש גהה.

בערב שבת – כמה שעות קודם לכן, התקף שיעול ארוך. חוסר יכולת לישון. דימיתָ לשמוע מן הרחוב שיעול דומה לשלךָ. כבר מזמן אחר חצות. העצים המלבלבים בשדרה, שבשעות היום הם אצולת הרחוב, הופכים בדמי ליל לעמודים מוצללים. בגדה השנייה של הרחוב אתה מבחין בחתול רחוב מפוספס משתעל ומשתעל.

צריך רגישות של ילד כדי לחוש בעצבונו של תרנגול; גם בכדי ששיעול של חתול יִיגָּע ללב. מה נמצא מעורר מה? האם יש קשר כלשהו בין עצבונו של התרנגול ובין שיעולו של החתול? (הם נמצאים לעתים, לפחות בתודעה, ביחסים של טורף־נטרף). אפשר זכיתָ להיתקל בזה ובזה, או בזה אחר זה, ואין לדבר כל מובן. קל מדי לפטור זאת במחשבה שהם מגלמים־שניהם פנים שונות שלךָ. מדוע לבקש בכלל סדר מדוּמה בתוהו? חוסר היכולת שלךָ להכיר בכךְ שהדברים מתארעים בדרכם. הניסיון לראות בכל דבר איזה איתות סודי, שיש לו פשר.

כמה ימים אחר־כך, עדיין משתעל, אתה חולף שוב על יד לוח המודעות לצד כביש גהה. המודעה כבר אינה תלויה שם. האם נמצא בעליו של התרנגול העצוב ופדה את תרנגולו מקוטב העיצבון? האם המוצא־הישר החליט לאמץ את התרנגול העזוב, וכך גם משה אותו מהיות תרנגול אבוד? האם היה התרנגול אבוד אי־פעם? האם אכן היה עצוב? האם המודעה הייתה אי פעם תלויה על לוח המודעות בצד הכביש? לעולם לא תדע. הכול חולף מהר־מדי נגד העיניים, למשל: המכוניות על כביש גהה בתודעתךָ.

לפני שתחליט על צעדיךָ הבאים – מחשבה אחת מנקרת: כל זמן שיש מי שמוצא תרנגול על אם־הדרך, וטורח להודיע כי מצא תרנגול עצוּב – יש עדיין סיכּוּי בָּעוֹלָם.