הוא הרים את עיניו מהדפים. האולם שמולו היה מלא עד אפס מקום. חמישים ומשהו זוגות עיניים היו נעוצות בו. אף על פי שהיו רשומים לקורס רק ארבעים תלמידים. אבל זה לא היה מפתיע. ההרצאות שלו תמיד היו מלאות. הפרופסור קם ממקומו באטיות ועקף את השולחן, סוקר את הסטודנטים ממרומי קומתו הגבוהה. במשך כמה שניות רק התבונן בהם, מבלי לומר דבר. מבטו התמקד בבלונדינית הממושקפת בשורה השנייה. זה נראה כמו מקום טוב להתחיל ממנו.
“אז איפה היינו?” הוא הציץ פעם נוספת בדפים. “אני אצא מתוך הנחה שכולכם קראתם את המאמר, לכן לא אחזור עליו. בואו נדבר על משהו יותר מעניין. פוקו,” הרים את הספר מול עיניהם, “מדבר כאן על כוח. הכול זה כוח, כך טוען הצרפתי הקירח שלנו. מישהו כאן יודע אולי למה הוא מתכוון?”
כמה ידיים הורמו. תשובות מהוססות נזרקו לחלל. הוא הקשיב בהבעה מתעניינת ואחר חזר לדבר, מרגיש כיצד אחיזתו בקהל הולכת ומתהדקת.
“אז כוח, זהו הנושא שלנו היום. לא כוח במובן של force, לא כוח במובן החיובי, כמו אצל ג’ורג' לוקאס. אני מתכוון לכוח במובן של power, כוח במובן הרע.” הוא הדגיש במקצת את המילה “רע”. הבלונדינית בשורה השנייה נשענה קדימה, על פניה הבעה של ריכוז. “הכוח שפוקו מדבר עליו הוא כמו רשת בלתי נראית. הוא נמצא בכל מקום, הוא אוחז בנו. הוא נמצא בשפה שלנו, במחשבות שלנו, בתרבות שאנחנו צורכים. ראיתם את ‘המטריקס’? זה אותו רעיון. אנחנו חושבים שאנחנו חופשיים,” הוא נעץ בהם את עיניו הכחולות, החודרות. “אבל אנחנו בעצם אסירים. כלואים בתוך עולם שלא אנחנו יצרנו, מאחורי סורגים שאיננו יכולים להבחין בהם. ולעולם, לעולם לא נוכל לצאת החוצה. מה דעתכם?”
הגבר לבן השיער הוציא את המגבת מהתיק וניגב את הזיעה מעל פניו. האימון הפעם היה קשה, תובעני יותר מתמיד. אבל הוא נהנה מן הקושי הזה. נהנה מן ההליכה עד הקצה, מן הצורך להילחם בעצמו, להתגבר על עצמו. במראה שמולו נשקף גבר שרירי ומיוזע, בשנות החמישים לחייו, עם לסת מוצקה וגבות עבותות. רק הבלורית הלבנה והקמטים העמוקים שחרצו את מצחו הזכירו לו שלמרות האימונים, למרות האנרגיה הבלתי נדלית שלו, השנים בכל זאת חלפו. לא לחינם הוא כבר לא נמצא בשטח. הוא התיישב על הספסל והחל להתיר את שרוכי נעליו. תחושת הדם הפועם בשריריו החזירה אותו לרגע לימים אחרים. ימים של אדרנלין שוצף, של לחימה בלתי פוסקת, של סכנה. הוא חשב על צניחות באישון לילה, הרחק מעבר לקווי האויב. מסעות רגליים מפרכים, על פני דיונות אינסופיות של חול טובעני. מבצעים חשאיים, מורכבים, שלא יוכל לדבר עליהם עם איש לעולם. רק הצלקות הכמעט־בלתי־נראות על גופו ועל פרקי ידיו הזכירו לו שלא תמיד כל המבצעים הללו הסתיימו בהצלחה. היו גם פציעות, היו כישלונות, היו חברים לנשק שהלכו לבלי שוב. מה לעשות, חשב לעצמו. מי שבחר בדרך הזאת, מי שבחר להקדיש את חייו למדינה, יודע שיש בדרך הזאת גם הרבה בדידות. הרבה מתח. ויש כאלה שלא עומדים בזה. יש כאלה שמתאבדים, שמאבדים את שפיות דעתם. שמתחילים לפחד מאויבים בלתי נראים, מיצורים מזוויעים שלא נמצאים בשום מקום מלבד בתוך ראשם… טוב, הוא שב וניגב את הזיעה מעל פניו. אלה החיים. צריך להתגבר ולהמשיך. הוא פשט את חולצתו הספוגה בזיעה ופסע אל עבר המקלחת. בעוד זרם המים הלוהט ניתך על גופו מחשבותיו נדדו אל הפגישה הצפויה לו עם מנכ"ל משרד הביטחון. מה הוא יגיד לו? הוא יסביר לו על הסיכונים, על הערכות המצב, על מאזן הכוחות האסטרטגי. יתרכז רק במה שחשוב. בהחלט, חזר ואמר לעצמו. הוא חייב להשאיר את כל הזיכרונות מאחור. להתגבר ולנוע קדימה. איך אומרת הסיסמה הישנה שלנו? רק המעז מנצח.
ברקע התנגן שיר של טום ווייטס. משהו על בדידות, ייסורים, אלכוהוליזם. האיש במעיל השחור אהב את השיר הזה. הוא התיישב ליד הבר והניד בראשו לאדי, בעל המקום: כמו תמיד, ראסטי נייל. מלא עד הסוף. אדי הגיש לו את המשקה והאיש במעיל השחור סקר את המקום. הרבה אנשים יפים היו שם באותו ערב. הרבה שברי שיחות, מבטים, קולות צחוק. מבטו נמשך אל התמונה שאדי תלה ליד הבר, דחוסה בין שתי מראות ענקיות במסגרות זהב. זה היה ציור ישן בצבעי מים. ים סוער, צוק שמצודה עומדת עליו, וסירה קטנה שנאבקת בגלים. הוא לגם מן המשקה. כמו תמיד, תהה האם האיש בסירה מנסה להגיע אל הטירה שבראש הצוק או להפך, מנסה לברוח משם.
פחות מדקה חלפה עד שהיא התיישבה לידו. היא לבשה מעיל צמר כהה והיה לה שיער ארוך ושחור, שנצץ לאורן של המנורות. רק כשהפנתה את ראשה הוא הבחין בעיניים הירוקות, הגדולות ומלאות החיים, ובפנים החיוורות. נראה שהיא נמצאת שם לבדה. הוא הניד לעברה בראשו.
“אפשר להזמין בשבילךְ משהו?”
שניהם לא דיברו הרבה. היא אמרה שהיא סטודנטית אבל לא פירטה מה היא לומדת. היא גם לא ציינה את שמה. הוא לא התעקש. הוא רק נהנה להתבונן בה בזמן שדיברה. לעקוב אחר התנועה של שפתיה הצבועות בגון אדום עז, על רקע הלובן של פניה.
“ומה אמרתַ שאתה עושה?”
הוא סיפר לה שהוא עוסק בכתיבה. בעיקר לטלוויזיה, אבל גם סיפורים קצרים פה ושם. הוא הזכיר כמה פרויקטים שהיה מעורב בהם, ונראה שחלק מהשמות היו מוכרים לה. אחרי המשקה השלישי הוא דיבר קצת גם על הסיפור שהוא עובד עליו עכשיו. סיפור על אדם שכלוא בתוך הדירה שלו, במשך שנים על גבי שנים, מבלי שיהיה מסוגל לצאת החוצה.
“אבל רגע,” היא חייכה, “אז ממה הוא חי? ולמה הוא בעצם לא יכול לצאת?”
הוא הרגיש שהוא מתקשה להסביר. “זה לא משנה ממה הוא חי,” אמר. “נניח שאימא שלו מביאה לו אוכל או משהו. גם הסיבה להסתגרות שלו לא חשובה. כנראה זה התחיל בגלל איזו טראומה או משהו כזה. אבל זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה הפחד. הפחד שהמציאות מפילה עליו. הפחד הזה שמכריח אותו להסתגר, לברוח מהעולם, לא להיות במגע עם אף יצור ממשי.” פתאום התעורר בו צורך נואש להבהיר לה את טיבה של האימה המשתקת, המטורפת, חסרת ההיגיון הזו. האימה שמאלצת את גיבור הסיפור שלו להסתגר בדירה מעופשת, לאכול מזון קר מתוך קופסאות שימורים, להעביר שבועות ארוכים מבלי לדבר עם איש מלבד עם הדמויות שבתוך ראשו. בזמן שדיבר הוא שם לב פתאום לכתם של רטיבות על תקרת הפאב. כתם לא גדול, אבל נראה שמרגע לרגע הוא הולך ומתפשט. הייתה שם איזושהי נזילה זה בטוח, חשב לעצמו. צריך להגיד על זה משהו לאדי. מישהו חייב לטפל בזה.
“זה מביא אותנו אל הנושא הבא שלנו,” הפרופסור פשט את מקטורנו וצעד אנה ואנה לאורך הבמה. “הסובייקט הפוסט־מודרני. מישהו מכם אולי שמע עליו? מישהו מכם יכול אולי להגיד משהו על הבחור המסכן הזה?”
כמה קולות צחוק נשמעו. שוב הורמו כמה ידיים. נאמרו כמה תשובות. הפרופסור העיף מבט בשעונו. השיעור כבר כמעט הסתיים, אבל הוא הרגיש שהיה יכול להמשיך ולדבר עוד שעות. מבט מהיר אל עבר הסטודנטים לימד שגם הם היו מוכנים להמשיך ולהקשיב.
“הסובייקט הפוסט־מודרני.” הוא כתב את המילים במהירות על הלוח. “הוא לא ממש סובייקט, לפחות לא במובן האקזיסטנציאלי של המילה, ובוודאי שלא במובן הקרטזיאני שלה. אפשר אולי לדבר עליו כאוסף של השפעות תרבותיות, אוסף של ציטוטים, אוסף של דמויות. כלפי חוץ הוא נראה בסדר. אבל בפנים,” הפרופסור הבליע חיוך “אם מקלפים קצת את המעטה החיצוני, מגלים שאין אף אחד בבית. יש רק חושך, רק פחדים ישנים, ציטוטים מסדרות טלוויזיה, שברי משפטים שנגזרו מכל מיני ספרים או ממאמרים בעיתון.”
אחר כך הוא דימה את תודעתו של הסובייקט הפוסט־מודרני למין כתם של רטיבות, שההשפעות התרבותיות הולכות ומחלחלות לתוכו. כתם חסר צורה, מתפשט, שהגבולות שלו הולכים ומיטשטשים. הוא לא היה בטוח לגמרי שהדימוי שבחר היה מוצלח. אף על פי כן הוא התעקש עליו, נאחז בו. הוא החזיר את מבטו אל הסטודנטים שהאזינו לו בריכוז. אל הבלונדינית בשורה השנייה. הם מבינים בכלל על מה הוא מדבר? הוא לא היה בטוח. לרגע אחד הם נראו לו כולם לא לגמרי ממשיים. הם נדמו בעיניו לנחיל של נמלים מתנועעות. או לכתם גדול וחסר צורה. כתם שמדיף ריחות של עובש, ופחד, ובדידות. כתם שהטיפות נקוות במרכזו ויורדות על הרצפה בקול חרישי. טיפה אחר טיפה. טיפה אחר טיפה.
בזמן שהתגלח הוא חשב על הגרפים. להציג למנכ"ל את הגרפים? אולי עדיף שלא. רק אם הוא יתעקש. עדיף להתמקד בסקירה כללית, במגמות ארוכות טווח, איומים פוטנציאליים. הוא העביר את מכונת הגילוח על פני סנטרו הרבוע. הייתה איזו עקשנות בסנטר הזה. איזו עוצמה החלטית, נכונות להתמודד עם כל סכנה שיזמנו לו החיים. ואכן, החיים באמת זימנו לו לא מעט סכנות. לא מעט מסעות ארוכים בחשכה. לא מעט מבצעים שהשתבשו. פצעים עמוקים שלא הגלידו. קרבות נואשים, אכזריים, מדממים. הוא חזר במחשבותיו אל המשימה ההיא, לפני כמה, עשר שנים? כן, משהו כזה. לפני משהו כמו עשר שנים. הכול השתבש במשימה ההיא. הכול כולל הכול. כולם נטשו אותו, או שנהרגו. אף אחד לא היה במקום שבו הוא אמור היה להיות. ולא היה היגיון בשום דבר, שום טיפה של היגיון. הוא העביר את אצבעותיו על לחיו המצולקת. הוא עדיין זכר איך נמלט לבדו, פצוע, אל דירת המסתור והסתגר בה. בחוץ השתרעה עיר לא מוכרת. עיר מזרח־תיכונית, עצומת ממדים, צפופה ומהבילה. עיר מלאה בסוכני חרש, בכוחות אויב, בגברים בעלי פרצופים אטומים שאת שפתם לא הבין. בתוך הדירה הוא שכב פצוע, מדמם. הכרתו הולכת ומתערפלת. הגבולות בין היום והלילה, בין הדמויות שבתוך ראשו לדמויות שבחוץ, הולכים ומיטשטשים. כל יציאה החוצה, כל הליכה לבנק או למכולת, הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא ידע בוודאות שהם מחכים לו שם בחוץ, מחפשים אחריו, מצפים ללכוד אותו. ולכן הוא כמעט ולא יצא. רק שכב לו שם יום ולילה, על הספה המטונפת, אוחז בסכין בין אצבעותיו. מתבונן בכתמים שעל התקרה. בדם ההולך ואוזל מגופו. טיפה אחר טיפה. יום אחרי יום. לשבריר שנייה הכול ניטשטש סביבו. הוא נאחז בכיור, מנסה להסדיר את נשימתו. ואיך הסיפור הזה הסתיים, איך הוא נחלץ משם? לרגע אחד לא הצליח להיזכר איך בסופו של דבר נחלץ משם. הם הגיעו לאסוף אותו? הפעילו את תכנית החילוץ? כן, כנראה שזה מה שקרה. אבל הוא לא היה מסוגל לזכור כיצד בדיוק זה קרה.
“אבל רגע אחד,” הצחוק שלה נשמע כעת שתוי למדי. “אבל אם הוא כל הזמן נמצא בתוך הדירה שלו, ואף פעם לא פוגש אף אחד, אז מה מעניין בזה? כאילו, למה שמישהו פאקינג ירצה לקרוא את זה?”
שאלה טובה. הוא רוקן את הכוס בלגימה וסימן לאדי שיביא לו עוד אחת. “שאלת שאלה מצוינת. אבל את צריכה להבין שהוא לא לגמרי חי בתוך המציאות, האיש הזה. לפחות לא רק בתוך המציאות. הוא חי בתוך הדמיונות שלו, בין כל הדמויות והעולמות שמאכלסים את הראש שלו. את מבינה?” כעת הוא כבר לא דיבר אליה. כעת הוא פנה לחלל הפאב, אל אדי, אל דמותו שנשקפה במראה הממוסגרת בזהב. “האיש הזה, הוא לא באמת נמצא לבד. לא במובן הפשוט. הוא מרצה כל הזמן בפני קהל דמיוני. הוא נזכר בהרפתקאות שמעולם לא התרחשו. הוא מתחיל עם בחורות שלא באמת נמצאות שם. בראש שלו הוא עושה דברים, פועל בעולם. בראש שלו הוא לגמרי זכר אלפא. במציאות לעומת זאת…” לרגע אחד קולו השתתק. מה קורה במציאות? לרגע אחד הוא יכול היה לראות לנגד עיניו את גיבור הסיפור שלו, כפי שהוא נראה במציאות. פרוע, לא מגולח, משוטט אנה ואנה בתוך הדירה המטונפת שלו. דירה שבה הדלת תמיד נעולה והתריסים לעולם מוּגפים. הוא ראה אותו נתקל בבקבוקים ריקים, ממלמל לעצמו, מדשדש ברגליים יחפות בתוך שלולית של מים מעופשים. ולאחר מכן נשכב על הספה המרוטה ובוהה בכתמי הרטיבות המתפשטים על התקרה. במים שמטפטפים ללא הפוגה. טיפה אחר טיפה. טיפה אחר טיפה. לשנייה אחת הדמות הזאת הייתה ממשית לגמרי. ממשית בהרבה מהבחורה היפה שלצדו, או מאדי, או מיתר הפרצופים המטושטשים למחצה שאכלסו את הפאב.
הפרופסור אסף את ניירותיו. “זה הכול להיום רבותיי,” הוא חייך לעבר הסטודנטים שגדשו את האולם. “בפעם הבאה נעסוק במשהו קצת יותר שמח, במושג הקרנבל אצל באחטין. תקראו בבקשה לשבוע הבא את פריטים אחת־עשרה עד שלוש־עשרה בסילבוס שלכם.”
והוא קם באנחה מהספה ועשה את דרכו לעבר המקרר. כמו תמיד התעלם משלולית המים שהלכה ונקוותה מתחת לרגליו היחפות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות