אביב 1999
הנחתי בחיקי את המעטפה הלבנה עם הבולים היפים והאותיות התמות שציירו את שמי וכתובתי, וחשתי שהיא מבעירה בי אש שלא ידעתי שיש בי עוד. הנה, סוף־סוף, היא שולחת אלי אות חיים. כמעט חצי מאה אני מנסה למצוא את לילי. במשך כל השנים האלה, גם לאחר שנישאתי, והולדתי ילדים, ובגרתי, ושיבה זרקה בשערי, עוד ניסיתי למצוא אותה והעליתי חרס. ומאז שהבראתי מהתקף לב פתאומי אחז בי פחד שמא שוב יפקע לבי ואמות בלי שאדע מה עלה בגורלה. התחלתי לפרסם מודעות קטנות ונואשות בשני עיתונים מקומיים, האחד בעיר הבירה בארצי הישנה והאחר בעיר הולדתי, עירי האבודה. וכל השנים האלה – כלום. כאילו בלעה אותה האדמה. והנה, עכשיו, כחצי מאה לאחר שאבדה לי לילי שלי, שליתי מתיבת הדואר את המכתב ממנה, הנתון במעטפה ארוכה ואותיותיו כחולות. אני עדיין מתקשה להאמין שלילי אכן כתבה אותו. תווי פניה חקוקים בי לפרטי פרטים, אבל את כתב ידה כבר אינני זוכר. וכתב היד הזה, הזר, מצייר לי בדיו בהירה את המילה “בוא”.
מאז שהגיעה המעטפה טולטלתי כמוכה רוח. אינני אוכל, אני מתהפך על מיטתי בלילות, רֶנֶה רואה את חוסר השקט שלי וזה כמה ימים שהיא מפצירה בי שאקבע תור לקרדיולוגית שלי. בקושי עלה בידי לשכנע אותה שלא, אני לא לוקח שום דבר ללב; את התרופות כן, בוודאי, כל ערב, כמו שהרופאה קבעה. בקיצור, שאין מקום לדאגה.
ומאז שהגיע המכתב התחלתי לפקוד את המראה שבאמבטיה כמו עולה רגל. עיני בוחנות את תווי הפנים הרפים בסקרנות, בתקווה, בייאוש, והבבואה הזאת, לבנת השיער וטרוטת העיניים, מחזירה לי מבט מִשֶלָה: פנֵי־אבי־כפי־שעשויים־היו־להיראות הם האחוזים בכף ידי ומרצינים אלי מן הראי, שכן אבי לא זכה להזדקן. אני מסובב אליו את גבי באנחה, והולך לעיסוקַי.
בלילות אני ער. רואה מבעד לווילון את הלבנה עולה, מפיצה על הרצפה שלוליות לבנות, עד שהן מתפוגגות לצלליות חיוורות; רואה את הכוכבים דורכים וכבים בלי קול. לקראת הבוקר אני שומע את משאית האשפה הנרגנת העוברת ברחוב לאטה. אבל עמוק בתוכי דומני שהבנתי כבר: אני נוסע. גם המְתָנות בנות חמישים שנה סופן להסתיים. ''בוא לבקר אותי, האם תוכל?'' כותבת לי לילי באותיות מהוססות. בדמיוני אני רואה דמות כפופה ונידפת, ואני ממהר לגרש אותה מראשי.
משעשע למדי, בגילי, להחביא מפני רנֶה מכתב החתום “שלךָ, לילי”, אבל האמת היא שמעולם לא סיפרתי עליה לאשתי. לילי אבדה לי בקרון רכבת שאיש אז לא שיער את יעדו, ביום אביבי שפרחו בו עצי הלילך בכל עוזם וריחם הטוב סחרר את ראשי בן העשרים עד שהתפתיתי להאמין שהכול עוד אפשרי, שהאהבה, כדרכה, תנצח הכול: את הפשיסטים החדשים, את משתפי הפעולה והמלשינים, את צו הגיוס הכפוי שקיבלתי למחנה עבודה, את החשרה הגדולה שהטילה צל על כל הווייתנו בשנה ההיא.
אולם הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בלוד רחש כהרגלו והתור התקדם לאט. בפעם המי־יודע־כמה מוללתי בכיסי את הפתק שעליו רשמתי את כתובתה של לילי, אף שהיה לי, ליתר ביטחון, עוד עותק בארנק. כבר הייתי קצר רוח. לבסוף שאלה אותי בודקת ביטחון ערנית אם ארזתי את התיק שלי בעצמי והרימה גבה כשראתה שאני נוסע בלי מזוודה. על כן הוסיפה וחקרה אותי כמי שחושדת בי שיש לי, אולי, מניע נסתר לנסיעתי. הראיתי לה תעודת עיתונאי וחזרתי על מה שאמרתי לרנֶה – שאני נוסע לראיין אישיות מקומית חשובה. אחרי שאמרתי את מה שאמרתי, נחה דעת שתיהן.
אולם הנוסעים היה מנומנם והחנויות ריקות. בדרך כלל אני מעביר את הזמן עד לטיסה בקריאת עיתון מול שער היציאה, לכל היותר אני הולך לחנות הספרים ומחפש ספר חדש לִבני האחד. לבני האחר כבר מאוחר לקנות מתנות. בתכריכים אין כיסים. גם מתחת להם כבר אין כלום. הפעם חרגתי ממנהגי ונכנסתי לחנות התמרוקים והמשקאות וקניתי בושם לרנֶה. בחרתי בבקבוק ארכני ויקר בניחוח לילך. כשתַזֶה מטיפותיו על עורה, וכשאתקרב אליה ואשאף אל נחירי את הריח המתוק, אחוש בעוצמת הבגידה שאני בוגד בה בכך.
ללילי כבר קניתי מתנה בתל־אביב. לא ידעתי מה לקנות לה, והייתי צריך להתחבט בעניין זה לבדי. שעה ארוכה כיתתי רגליים בחנויות ברחוב אלנבי. מה אקנה לאישה שלא פגשתי חמישים שנה? לבסוף נכנסתי לחנות תכשיטים קטנה וקניתי ללילי סיכת זהב עדינה בצורת ציפור פרושת כנפיים שצדה את עינִי בחלון הראווה. בשעה שהמוכרת עטפה את קופסת הקטיפה בכובד ראש, החלה תחושת אשם קטנה בונה קן בלבי, אבל הנחתי לה מיד להתעופף מחדריו.
הטיסה חלפה מהר. המטוס הנמיך ואני ראיתי נהר מתפתל. לא זכרתי את שמו. וכשגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה עוד הרהרתי בהשתאות בתעתועי הזמן: חמישים שנה הם לפעמים רק רגע חולף, משק כנפיים, עצימת עיניים ופקיחתן. חרדה התגנבה ללבי. הרגשתי שכל התכנית שבניתי למפגש המחודש קורסת לנגדי כמו פיגום שבור.
מונית רעועה מצאה אותי עומד על המדרכה מחוץ לשדה התעופה ואספה אותי אל פנימהּ, שהדיף ריח לא נעים. “לאן אדוני צריך להגיע?” שאל אותי הנהג בגוף שלישי בהגייה הכבדה שיש לתושבי חבל ארץ זה, ושכמוה לא שמעתי שנים. “לרחוב מוצילור 31,” עניתי, גם כן בשפתי הישנה, וזו התגלגלה בפי כסוכרייה חמוצה. הנהג הביט בי דרך המראה, הנהן והצית לעצמו סיגריה. סירבתי בנימוס להושטת החפיסה לאחור. במצוות הרופאה חדלתי לעשן.
“אדוני כבר ביקר פה בעבר?” שאל הנהג בנימוס, עשה סיבוב פרסה רחב ושב על עקבותיו.
“כן,” ייצבתי את גופי, “לפני הרבה שנים.”
לאורך רחוב או שניים עצמתי עיניים בחוזקה, אבל די מהר הגעתי למסקנה שאני אידיוט גמור ופקחתי אותן. בארץ, כמה ימים לפני הנסיעה, שאלה אותי רנֶה אם יש בכוונתי לחפש את בית הורי. עניתי שלא, בשביל מה. היא לא אמרה דבר. כמוני, גם היא ידעה שהפחד ממה שלא אמצא שם גדול מהסקרנות שלי. אבל עכשיו, במונית, שב ונבט בי משהו מהוסס וחקרני.
אם כן, פקחתי עיניים והבטתי החוצה. נסענו כברת דרך על כביש רחב שהתנועה עליו הייתה ערה. כשהתקרבנו לכניסה לעיר חשבתי בהבלח של זיכרון עמום שאני יודע איפה אני נמצא, אבל מהר מאוד איבדתי את הכיוון. פתאום צצה מימיני החזית של בניין האוניברסיטה העתיקה על חלונותיו הקמורים והמשולש הגוֹתי שבמרכזו. הופתעתי לראות שהבניין עדיין מהודר. העצים משני צדי שער הכניסה גבהו ועבו מאוד ומפני שנסענו מהר, מיהרו לדרכם. כשהייתי נער, התאוותי לבוא בשערי האוניברסיטה. רציתי להיות ארכיטקט. כעת שב וגאה בי הרגש המוכר: געגוע מר המתמוסס כל השנים אל תוך הכאב, כאילו שניהם עשויים מחומר בלתי מתכלה.
כשנפקחה מולי פתאום הכיכר הגדולה שבמרכזה פסל הברונזה של המלך מָתִיָאש, הרוכב לעולמים על סוסו שמוט הראש וחייליו מניפים נִסֵי ברונזה למרגלותיו, חרדה ישנה עלתה בי: הייתי ילד קטן ואחוז אימה כשהרמתי את ראשי אל הסוס ששריריו בלומים ופרסותיו מאיימות. הורי כלל לא שיערו שמראה הפסלים הקפואים מקים בי בהלה נוראה; שאני בטוח שעוד רגע הסוסים ישעטו לעברי וידרסו אותי בפרסות המתכת שלהם וחיילי המלך יסתערו עלי בדגליהם המתנופפים. עכשיו חייכתי אליהם באומץ.
נסענו ימינה ושמאלה ברחובות עירי האבודה. תחושת הזמן התפוגגה אט־אט וכמו הושם על ראשי פעמון שקוף ודרכו בלעתי את המראות הזרים והמוכרים כאחד. שייטתי כך, פוער עיניים אל שדרות רחבות שאנשים פסעו בהן במין שלווה שאינה במקומה. חלונות הראווה של החנויות היו דלים, כאילו לא הורד כבר השליט הרודן מבמת ההיסטוריה. אחר כך המונית התגלגלה במהירות במורד רחוב ארוך ורחב, ולפני שזה התפצל לשני רחובות קטנים ממנו, חרקו גלגליה חריקה קצרה ונעצרנו. יצאתי החוצה בכבדות, כמתעורר מהזיה. הודיתי לנהג והושטתי אל ידו הפשוטה כמה שטרות של דולר. פניו הזדהרו, ואני תהיתי אם לא שילמתי יותר משהגיע לו. תיכף הפליג לדרכו, משאיר אחריו שובל אפרפר של פיח, ואיש לבן שיער העומד מול שער עץ ירוק.
הרחוב היה ריק מאנשים. הטבתי את התיק על כתפי. נרעדתי, אולי בגלל האוויר הקר. להקה של ציפורים זעירות חלפה מעלי ברפרופי כנפיים מהירים. הבתים, שחלקם הוסתרו מאחורי גדרות גבוהות, היו פשוטים למראה, צבועים בכל מיני צבעים וגגותיהם חבושים ברעפים כהים. עצי שדרה גבוהים נעו לאטם ברוח. נמוכים מהם, הציצו מחצרות עצי דובדבן ושזיף כחול. זיכרון ישן הבליח בי והתפוגג. בהיתי בשער; לא הייתה לצדו תיבת דואר, אבל שתי ספרוֹת נחושת קטנות ציירו את המספר 31.
את הדרך משביל החצץ ועד לדלת העץ, מתחת למשוכת גפן ירקרקת מוארת ומוצלת חליפות לכל אורכה, עשיתי ברחיפה חרישית בידי ארבעה מלאכים לבנים מרפרפים בכנפיהם, שכל אחד מהם אחז באחד מגפי, לבל אפול או לבל אתחרט ואשוב על עקבותיי. על המפתן שמטו אותי המלאכים כאילו הייתי שק של תפוחי אדמה ואני נאלצתי לנקוש בדלת בעצמי. לילי פתחה את הדלת מיד, כאילו חיכתה מן העבר האחר, ידה על הידית. אולי שבו המלאכים כי אינני זוכר, איש מגודל ומיושב בדעתו שכמוני, איך בדיוק הגעתי אל חדר האורחים הקטן או מתי קרסתי על הספה הרכה שכריותיה צבעוניות, גם אינני זוכר מה בדיוק הייתה המילה הראשונה שלילי אמרה לי, או שאמרתי לה, ואם נשקתי ללֶחיהּ, או לא. לבי התחבט בתוכי בלי בושה מהרגע שהיא פתחה לי את הדלת ועכשיו, כשחישב לפקוע, הרהרתי בעגמומיות שאין זמן מתאים מזה מן הסתם, לעוד התקף־לב. אבל כבר לא הייתי מוכן להיפרד מן העולם. לא עכשיו. הכרחתי את עצמי ואת לבי להירגע. הבטתי בלילי. במונטאז' פלאי חייכו אלי פניה בני השבע־עשרה מתוך פניה העכשוויים, ואני ראיתי את שניהם. פתאום הכול עלה בי על גדותיו – עירי האבודה, לילי, איך אני עשוי להיראות בעיניה – איש זר, מגודל, וראשי הסתחרר. שתיתי מכוס המים שהגישה לי. שתקתי. חייכתי. פכרתי אצבעות. טבעתי בעיניה האפלות.
לילי התיישבה מולי בכיסא נדנדה וחייכה. אמרתי לה שהבית יפה. היא הודתה לי וביקשה לדעת מה אני עושה בחיים.
סיפרתי לה לאן גלגלו אותי החיים ואיך נעשיתי עיתונאי.
“עיתונאי ולא ארכיטקט?” תמהה.
היא לא שכחה.
סיפרתי לה על בני החי אבי, אברהם, כשם אבא שלי. על בני המת לא אמרתי דבר. לילי חייכה במבוכה משונה, אחר כך נשפה נשיפה ארוכה וסיפרה לי על אחיה שהפליג לארץ בספינה בשם ''אאוּרָה'' מיד אחרי המלחמה – “כן, כן, בטח לא ידעת, איך יכולת לדעת?” – הוא היה כחוש ודומם כאבן כי כבר לא באמת נשארו בו חיים, ונהרג מפגיעת כדור ירדני על איזו גבעה ליד ירושלים כמה ימים לאחר שהגיע לארץ. שלוש שנים מייסרות עברו עליה עד שהצליחה לגלות מה עלה בגורלו, אבל עד היום לא נודע לה איפה הוא קבור.
שלוש שנים? חשבתי, אני חיפשתי אותך כל חיי.
קולה העמיק פתאום והֶעֱשיר, והיא סיפרה שלא באה בעקבות אחיה בגלל בעלה הלא יהודי – כן, היא התחתנה עם גוי – והושיטה לעברי אלבום פשוט ובו תמונות מחייה. אז הלכה למטבח והביאה צלוחית עם עוגיות ותה קמומיל בספלים ששקשקו בדרכם אל השולחן. כל אותו הזמן שקמה והלכה וחזרה לשבת, הלך והתעבה בה כמו עננה איזה אי שקט שיכולתי לחוש בו כאילו הוא בעל גוף; וכל אותו הזמן שקמה והלכה ובאה עיני רפרפו על פניה, שיד הזמן הייתה סלחנית עמם, בשיערה הלבן, האסוף על עורפה ובאצבעותיה הדקות שקֵרבו אלי את צלחת העוגיות והאיצו בי לטעום מהן. גם אל שדיה ואל מותניה שתחת שמלתה הגנבתי מבטים והיא הבחינה, והזדקפה בכיסאה. שבתי לרכז את מבטי בתמונות של בני משפחתה ולגמתי מספל התה בהכנעה.
על שנות המלחמה כמעט לא דיברנו. היא כמעט לא שאלה וגם אני, באיוולתי, לא שאלתי. המילים נערמו בתוך פי כמו אבני חצץ, התדפקו בחוזקה על סורגי השיניים. לא סיפרתי לה על הלסת שלי שנשברה בקת רובה כשניסיתי, רעב וקפוא, לשמור על כבודי רק פעם אחת ארורה, ולא סיפרתי לה על אימא ועל אבא, על אחַי ואחותי הקטנה שיום אחד נעלמו והיו כלא היו. את כולם לילי הכירה היטב. לא שאלתי על המשפחה שלה יותר משסיפרה היא על אחיה שנהרג, כמו בני הצעיר, על אדמת הארץ. הדבקתי בכוח את לשוני לחכי שמא אשאל אותה בחטף איך ומתי בדיוק שבה הביתה, והאם זכרה כל השנים הארוכות את אהבתנו. חנקתי בתוכי גם את השאלות שגדלו בתוכי פרא כל השנים: האם חיפשה אותי אחרי השחרור? ומדוע לא ענתה למודעות הרבות שפרסמתי בעיתונים?
“אתה נשאר לישון פה,” שבה לילי ודגה אותי בחכתה ונעלמת שוב, ומיד חוזרת מחדר סמוך ובידה חליפת פיג’מה חומה, מקופלת ומגוהצת. אני לוקח את הפיג’מה מידיה, חש ברפרוף אצבעותיה על כפות ידי הנסוגות ומניח את החליפה לידי על הספה ואומר לה, “לא תודה, לילי. אני, שנים שאני כבר לא ישן בפיג’מה אפילו אם היא לא מפוספסת–” ואני מדוכדך כאילו סיפרתי לה בדיחה סרת טעם.
“מצוין,” היא משיבה וברק גלוי בעיניה, “מצוין, תישן בלי.” צחוקה מגלה שני טורי שיניים צהבהבות, ועגילי הזהב שלה המשובצים אבנים ירקרקות מִטלטלים בתנוכי אוזניה. וכשאני משיב על צחוקה בחיוך מהוסס ואומר לה שכבר הזמנתי חדר במלון סיאֶסְטָה, מתעוררת בה עיקשות מוכרת והיא מוחה בתקיפות ובשום אופן אינה מסכימה שֶׁאִישַׁן במלון.
“תתקשר לבטל את ההזמנה,” היא מושיטה לי את השפופרת, “כי הבית שלי, כפי שאתה בוודאי שם לב, גדול וריק מאז מת בעלי ומאז נישאו שתי הבנות שלי ועברו לגור בעיר אחרת.”
“כבר הכנתי בשבילך את החדר הישן של בתי הבכורה, וחוץ מזה,” מעמיק קולה ופניה מרצינים, “עכשיו שמצאתי אותך סוף־סוף, אני לא אתן לך לצאת מטווח הראייה שלי ולו לרגע, עד סוף הביקור שלך.”
פתאום אני נזכר שעוד לא התקשרתי לרנֶה, כפי שאני נוהג לעשות תמיד בהגיעי לחוץ לארץ, כדי שלא תדאג. כששתיקתי מתמשכת יתר על המידה, לילי פוערת את עיניה הכהות ושוב מקנן בהן אותו מבט שואל ונבוך כמו ביום ששכבנו בו בדשא, בצל ענפיו הארוכים של עץ האגוז שהטה את צמרתו הרחבה אל מעבר לגדר. ראשה נח בחיקי. השמיים היו בהירים ואין סופיים. לעסנו גבעולים מרים ושתקנו. ידענו כבר בחוש שהחיים שלנו משתבשים והולכים, ושוב לא יהיו כשהיו.
נטלתי מידה את השפופרת וחייגתי למלון סיאסטה. הקו היה תפוס. הבטחתי לה שתיכף אנסה שוב. הבעת ניצחון התפשטה בפניה ועיניה נצצו באור חדש. לרגע שוב נמחקו מהן השנים ולילי שלי בצבצה מהם. חייכתי אליה חצי חיוך ובלעתי את הדמעות שהתבצקו בגרוני והתאוו, במשך שנים, להתפרץ.
“בוא, אני רוצה להראות לך משהו,” היא קמה ומושכת בשרוול המקטורן שלי. אני קם בכבדות וקצת נבוך מכף ידה שהיא מושיטה לי לעזרה. אצבעותיה מתהדקות על אצבעותי כשהיא מוליכה אותי דרך מטבח קטן ומסודר אל דלת עץ צבועה לבן שנפתחת אל גנהּ האחורי. הגן ארוך ומלבני כמו גן אנגלי.
“באת בזמן,” לילי אומרת. היא משחררת את ידי ומצליבה את זרועותיה על חזה.
מיד אני מזהה אותם בין שאר העצים: עץ אגוז גדל־גזע שפארותיו עצומים ועל ענף עבות שלו נדנדת עץ צרה ובמרחק־מה ממנו עץ לילך עגלגל, רוחש דבורים, שענפיו שמוטים מטה מכובד האשכולות הסגולים. הניחוח המתוק של פרחיהם מכה בנחירי. וכך, מול שני העצים האלה, מתפוגג בבת אחת הניסיון רב השנים שלי להחניק את מכאובַי, ואני בוכה כמו ילד. גרוע מילד. מגרוני פורצות יבבות לא נשלטות, זרות וחדשות, והן מרעידות את גופי המגודל. מים ממלאים את עיני ומטשטשים לי את הראייה. אני מוחט את אפי וכשאני משיב את הממחטה הרטובה אל כיס המכנסיים אצבעותי חשות בקופסת הקטיפה שנחה בה סיכת הציפור. אני מציץ בלילי מזווית העין. לילי חזקה ממני. שפתיה רועדות אך היא מושלת ברוחה. היא מחבקת את כתפִי, ממשיכה לעמוד מול העצים בגו זקוף ובנוקשות שאני לא מצליח לפענח.
“אתה רואה,” היא אומרת לי כמעט בלחש ומסמנת בסנטרה בכיוון הלילך, ידה עדיין על כתפי, “לא שכחתי כלום. חודש מאי, כל שנה, הוא תמיד שלנו,” כשהיא אומרת את הדברים האלה קולה מנוחם, כמקבלת עליה את משא השנים ותכתיבם. אני ממאן להינחם. אחר כך לילי מוסיפה בקול רך, “אתה יודע, שתי הבנות שלי מאוד אוהבות את העצים האלה, עד היום. כשהיו קטנות, אבא שלהן בנה להן בית עץ יפה בין ענפי עץ האגוז. רק לפני כמה שנים הוא התמוטט ברעש גדול, רקוב כולו.”
נסוגותי אל תוך עצמי, כמו שבלול שבור לב.
בראשית האביב, קצת לפני שמלאו לי שמונה־עשרה, פגשתי בלילי לראשונה. באותו יום הייתי מעוצבן כהוגן. כל הבוקר שפשפתי והברקתי את סכיני המִחלקיים שלי בפתח הבית. אדי כפור ננשפו מפי. עוד היה קר מאוד אבל העצים הנשירים כבר החלו ללבלב, וערוגות פרחי לוע הארי הישרות של אמי היו מתוחחות יפה ורק פה ושם עוד היו מרובבות כתמי שלג. גבעולים ראשונים, זעירים ועטורים צִמדֵי עלים, בצבצו מהאדמה ושרשורים אדומים כבר החלו בהתפתלויות האין סופיות שלהם בין הרגבים. השמש הסתתרה ונגלתה חליפות מבין עננים דשנים שהרוח השיטה הלאה, הלאה. סוף החורף כבר היה עובדה מוגמרת.
האגם הקטן שעל שפתו צמחו עצי אלון ואשוח עדיין היה מכוסה בשכבת קרח עבה. עוד החלקנו עליו להנאתנו אבל נזהרנו כשהתקרבנו לשוליו, שם הקרח כבר נעשה דק. במשך שעות החלקתי על הקרח עם חברַי ניקוֹ ואהרון, שהיה מעט גדול ממני. אהרון היה מחליק גרוע מאין כמוהו, שהִרְבּה להחליק על עכוזו ולחזור לביתו חבול ורטוב. מעשי הקונדס שלו תמיד חילצו מפינו צהלות שהדהדו למרחוק. גם אהרון עלה בעשן.
כשסכיני המחלקיים שלי הבריקו, הלכתי להחליק על הקרח. התיישבתי מתחת לענפי עץ האגוז שהטה את ענפיו אלינו מן החצר השכנה, וכבר עטה עלים ירוקים בהירים. הורדתי מידי הימנית את כפפת הצמר ונשפתי מעט על קצות אצבעותי. זכר המכות הקצובות שהכה בהן מורי, פרופסוּאָר וידֶסקו, בסרגל העץ הכבד שלו שלא מש מידו, עוד צרבו בבשרי. חסרונו של ספר אלגברה בילקוט שלי היה העילה לצליפות שצלף בפנים זועפים ומרוכזים בכף ידי המושטת, אף שהייתי כבר בחור מגודל ממש. לאחר שהורה לי לחזור למקומי, הוסיף וידסקו ורעַם בפני הכיתה תוך נפנוף הסרגל באוויר שז’יד לא יכול להיות, וגם לעולם לא יהיה, התלמיד הראשון בכיתה! בשום אופן! בתוך כך פסע פסיעות גסות בין שורות הספסלים שתלמידיו ישבו עליהם דוממים, גוום זקוף וידיהם שלובות מאחור, וכשהגיע לטור של ראול חביבו, העביר יד כבדה ואוהדת על עורפו הגלוח. הכאב בכף ידי כמעט שכך ונותר רק כתם סגול שייספח במהרה וייעלם. עד שייעלם, הקפדתי להסתיר את ידי בקרבת אמי ואבי. לו נודע להם דבר הצליפות, הייתה אמי מקבלת עוד אחד מאותם התקפי עצבנות שלֻווּ באחרונה בקוצר נשימה ובִּיְפחות, ואבי היה שב ונתקף מרה שחורה על אוזלת ידו.
ובכן, ישבתי על האדמה. כשנמאס לי לחכות לאהרון, התחלתי להדק את סכיני המחלקיים אל נעלי החורף שלי. באותו רגע חבט בראשי משהו עגול וקשה והתגלגל לידי – אגוז מלך לא בשל שקליפתו ירוקה וחלקה. בחנתי אותו בתימהון, אחר כך השלכתי אותו, נכון למעשה הליצנות הבא של אהרון.
“אהרון, די!” קראתי לו, שיחדל מהמשחקים המטופשים שלו, שיראה כבר את הפרצוף המרושע שלו! אהרון לא ענה. הסתכלתי אל מעבר לכתפי, אולי יתקוף אותי בקריאות קרב מצד הגב.
מעבר לגדר נשמע צחקוק עליז, כבוש בתוך כף יד.
“נו, צא כבר משם,” קראתי בכעס וקמתי. צעדתי צעד אחד קדימה, סכין המחלקיים נתקלה בשורש בולט של העץ, ואני מעדתי ונפלתי על האדמה. מעל לגדר הופיע ראש נערה והצחקוק המתרונן גבר והיה לפרץ צחוק רם וצלול. התיישבתי ונשארתי לשבת על האדמה הקרה ברגליים פשוטות. תהיתי אם היא עומדת על סולם.
“את עומדת על סולם?” שאלתי.
הראש עטור השיער השחור היטלטל ימינה ושמאלה, “לא! אני תלויה באוויר, טיפסתי רק בשביל לראות במי פגעתי,” והיא שוב צחקה. היא נראתה קטנת גוף ממקום הישענותה, והייתה ארוכת שיער. תווי פניה, הודיתי על האמת, לא היו יפים ביותר. היא הטתה את גופה קדימה להיטיב את אחיזתה בגדר ושולי מעיל הצמר שלה נתקעו בזיזיו. דקה ארוכה עמלה לשחרר אותו בכפות ידיה החשופות. זוג כפפות צבעוניות תלו בחוט הארוך על צווארה. היא תקעה בי מבט אפל מעיניים גדולות במיוחד. החיוך הלֵצי לא מש מהן.
כשנגעתי בבליטה שתפחה על ראשי, נעלמה הנערה מעיניי. פשפש העץ שבקצה הגדר חרק ואת הדרך משם עד אלי עשתה נערה גבוהה ודקיקה בריצה מהירה, ידיה נעות למעלה ולמטה כידי אצנית. חילצתי את סכיני המחלקיים מהנעליים שלי וקמתי. קומתה הייתה כמעט כקומתי. הייתי בטוח שראיתי אותה יום אחד ברחוב, לבושה באותו מעיל, קונה ערמונים קלויים מדוכן הפח הרומץ של זִ’יגָה הזקן. שמחתי להיווכח מקרוב שהיא אינה מכוערת בכלל. עיניה השחורות, כך חשבתי אז, דמו לרקיעים אפלים עדויֵי שני כוכבים תאומים. מעל לחיוך הממזרי שלה היה תלוי אף מעוקם במקצת. אף יהודי. בימים כתיקונם לא הייתי מעלה בדעתי לבחון אפו של אדם. אבל הימים כבר לא היו כתיקונם.
הנערה נטלה לעצמה חירות משונה, נעמדה על קצות האצבעות, הטתה את ראשי מטה ובחנה בדאגה את קודקודי.
“איי,” העוויתי את פני כשלחצה באצבעותיה על הבליטה הכואבת.
“לא יורד לך דם ואני מבקשת סליחה,” אמרה ותקעה בי את שני רקיעיה השחורים וקצה החיוך נעלם משפתיה להרף עין. וכשהוא שב לשם, אמרה לי ששמה לילי.
“חכה רגע,” ביקשה, רצה אל האגם הקפוא, התכופפה וחזרה אלי בריצה. בכף ימינהּ היה גוש קרח קטן. אצבעות שמאלהּ אחזו בעדינות בשלוש פעמוניות לבנות.
“זה כואב,” נהמתי, אך לילי לא הרפתה והידקה את הגוש הלבן על החבּורה עד שטיפות מים רצו לאורך עורפי היישר אל מתחת לצווארון המעיל שלי. גבי הצטמרר.
“הנה,” אמרה, “עכשיו הנפיחוּת תרד. ושוב סליחה.” והושיטה לי את הפעמוניות הנרעדות. וצחקה. והסמיקה. כי ככל שהלכתי והתעשתּי אני, כך הלכה מבוכתה שלה וגדלה.
אני זוכר כל פרט מאותו יום. איך הורידה את מבטה לארץ והלכה סביב־סביב עד שמצאה את אגוז המלך הסורר ואיך הכתה באבן בקליפתו הירוקה־עדיין עד שמיץ מר, מדיף ריח חריף, נמרח על אצבעותיה. היא פיצחה את קליפת פרי־הבוסר והוא נפער כמו צדף ונחשף תוכו המוחי הלבנבן. לילי הושיטה לי חצי אגוז וברק המשובה שב ונדלק בעיניה. “וכיתתו חרבותם לארוחת־מה־שלא־יהיה,” חייכה, ושנינו לעסנו את כלי הנשק שלה שהיה רך ומר וחשתי בקהות המתרבדת בפי, על החך והשיניים.
“לילי!” קראתי אחריה לפני שנבלעה בפשפש כי כבר נעור בי געגוע אליה, “יש לך מחלקיים?” היו לה. ועד שהפשיר האגם בסוף חודש אפריל, מוקדם מבכל שנה, הספקנו להחליק עליו יד ביד פעמים אחדות, גם הספקנו לאכול עד כאב בטן מאגוזי הבוסר של העץ הענקי. לאחר שעות הלימודים היינו חומקים יחד אל שבילי היער שהאפיל בטווח ראייה מבתינו והיה לנו לאי ירוק. איש לא הפריע בו את שלוות האלוהים שקבעה בנו משכן. שנינו האמנו אז שאלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהפגיש בינינו, לא פחות. דיברנו עליו רבות, שם ביער האפלולי, בכובד ראש פילוסופי שיש רק לשוטים ולתמימים. או לצעירים.
באחד החגים נתנה לנו סבתי במתנה זוג מקלות הליכה מגולפים מעץ כהה ובהם הִכִּינו ביער בסרפדים השעירים רחבי העלים שצמחו בשולי השבילים, לבל ייצרבו ברגלינו. וככל שחלפו הימים הלך משהו שלא קראנו לו בשם ונטווה בינינו כארג דק, והשתרג סביבנו בעבותות רעננים. על שמיכת צמר שפרשנו בלב היער, אפופים ניחוחות יער, ידענו זה את זה לראשונה, כמה חודשים אחרי שלילי הצמיחה לי אותה תפיחה בראשי. “רחשֵי יער בינם לבינם שומרים רחשי יער,” אמרה לי לילי, סנטרה על פי. שנים רבות חיו רחשי היער האלה עמוק בתוך גופי. עד היום הם חיים בי, אני מודה ביני לביני, ובגללם חיפשתי את לילי כל השנים.
באביב ההוא לא סיפרנו לאיש שהיינו לבשר אחד. הסוד הצית בעינינו גצים בכל פעם שהחלפנו מבטים. אחר כך נמהלו בשיכרוננו עצב ופחד כי כבר נהדקה מאוד טבעת החנק על צווארינו. רופא העיניים נעים ההליכות שגר בדירה סמוכה לבית הדואר המרכזי אולץ לסגור את הקליניקה שלו ונאסר עליו לעסוק ברפואה. בתחילה טיפל בחולים בביתו, בהיחבא, מסרב להאמין באסון המתרגש על חייו, ואולם, משהפך עיסוקו למסוכן בגלל המלשינים הרבים, חדל מעבודתו. ראינו אותו מסתובב ברחובות העיר כסהרורי, פיסת בד צהובה תפורה בתכים גסים על דש המקטורן המחויט שלו, נוגע בשולי מגבעתו לשלום לכל עובר ושב. בוקר אחד הוא נעלם מביתו ואיש לא ראה אותו עוד. שנים אני משתעשע במחשבה שאולי ניצל עם כל משפחתו. באותו שבוע נלקח אבי למחנה עבודה וגם אותו לא ראיתי עוד.
בחודש מאי ההוא פרח בבת אחת השדה הגדול שבשולי היער, כפי שלא פרח מעולם. מן הטיולים שלנו ביער ובשדה חזרנו, לילי ואני, ובידה זר גדול של חינניות וכתֵמות, לעתים סייפני בר לבנים. בחצר האחורית שלנו הנצו עצי הפרי, ושלושת עצי האוֹרְגוֹנָה – הם עצי הלילך – התפיחו מלוא העין אשכולות לבנים וּורודים. לילי שזרה זר צבעוני מפרחי הלילך והניחה אותו לראשה וחייכה ומיד אחר כך בכתה כפי שלא תבכה עוד לעולם. עוד לא היינו בני עשרים וכבר ידענו מה קרובים אנחנו להיקטף מן האביב הזה, מעולמנו המתערער, וזה מזה.
“התה שלך מתקרר,” מאיצה בי לילי בסנטרה המחודד, “בוא ניכנס פנימה.”
שוב התיישבנו בחדר האורחים הצבעוני שלה. לגמתי את שארית התה שכבר היה פושר. דרך רצפת העץ חדרו אל כפות רגלי הרעידות שנרעד כיסא הנדנדה שלילי עִרסלה בקצב, ידיה נחות בחיקה ומבטה עז. אנחנו כמו פרוסות דגי סול, חשבתי. מצופים מבחוץ בשכבה עבה של קרח.
“אתה יודע,” אמרה לבסוף, “אף פעם לא סיפרתי לאיש, לא לבעלי וגם לא לבנות שלי, מה קרה לי במלחמה, גם לא עליך. כלום. והפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשנפרדת ממני בתחנת הרכבת, עם התרמיל על הגב, כאילו אתה יוצא לטיול. הכול סגור כמו בתוך פצצה, והיא מתפוצצת בתוכי מתי שמתחשק לה, אבל אני –”
הזדקפתי. אולי זה הזמן להכניס רגל מהססת בין המזוזה לבין הדלת הדמיונית שנפתחה לי לכדי סדק, לפני שתשוב ותינעל, על כן כמעט שהתפתיתי שוב להפציר בה שתספר לי את מה ששיערתי וניחשתי שהתרחש בחייה, מהיום שנפרדנו בו – נכון, על כתפי תרמיל הטיולים, כאילו אני יוצא לטיול – ולא אמרתי דבר. במקום זה, מילאתי את פי בפריכותה של העוגייה המסוכרת האחרונה, וכשהתארכה שתיקתה סיפרתי לה אני על בני המת, גִלעד, ילד ירוק עיניים שנכתב לחיים רק עד יום כיפור אחד רחוק, והוא בן תשע־עשרה. וסיפרתי לה עוד על עבודתי ארוכת השנים בעיתון, ועל רֶנֶה אשתי האדריכלית, ועל עיר מגורי היפה תל אביב שחוף רחב בגבהּ ואליה אשוב בעוד כמה ימים, לבסוף סיפרתי לה בקול שהעציב את לבי מאוד כשהקשבתי לו, על ניסיונותי הנואשים למצוא אותה, את לילי שלי, כל השנים.
לילי יושבת. בכיסא הנדנדה בגב נוקשה, נתמכת במסעד המסורג. אצבעותיה ממוללות את הממחטה הרקומה שבחיקה. עיניה השחורות, האפלות משהיו, נתונות בעיני כאילו היא קושרת לאטה קשרים נעלמים בארג השקוף האופף את שנותינו הרחוקות. היא אינה אומרת דבר אבל היא מניחה לי להתקרב אליה מבעד לשנים האלה, כמו הייתי ענן קל שננשב ברוח אל ענן אחר. וכך אנו יושבים במרחק־מה זה מזה, מחותלים בַּשקט ושולי הארג תולים מעל לראשינו כחופה לבנה מקושטת בפרחי לילך שריחם מהלך ממני אליה וממנה אלי. ככה אני מרגיש – רגשני פתאום, כנער. אבל לילי קמה קימה נחושה, פסקנית מקודמותיה. היא מצביעה על החלון, שמעברו ניבטים שני העצים ההם שבגינתה האחורית, עץ האגוז ועץ הלילך, שם פרצו ממני הדמעות.
“אתה יודע, כשהבנות שלי היו קטנות,” היא אומרת ומחליקה על ירכיה, “היינו ליבִיוּ, זה בעלי, ואני מטפסים על העץ וקוטפים אגוזים לעוגת האגוזים המפורסמת שלי. שנינו היינו זורקים אותם למטה והבנות היו אוספות את האגוזים בסלסילות. הרבה שנים עלו תחת העץ הזה צרחות של תענוג. הרבה ילדים התנדנדו עליו, גם אני וליביו, לפעמים גם הנכדים – יש לי שניים – כשאני זוכה לראות אותם, וזה לא לעיתים קרובות לצערי.” כשהביטה על עץ האגוז שם פגשתי בה אני בפעם הראשונה וכשאמרה ‘ליביו’, התרככו קולה ועיניה, ולבי נחמץ.
“החיים שלנו היו טובים,” היא אומרת ונועצת בי את אישוניה האפלים.
“שלי ושל ליביו,” היא מבהירה כשאני פותח את פי לומר משהו, “חיים טובים וארוכים. אחרי המלחמה רק אני חזרתי. הבאתי את ליביו לכאן, ובבית הזה חיינו כל השנים.”
אני מחניק אנחה וקם ממקומי. פתאום אני נזכר במתנה שקניתי לה בתל אביב, חוץ מזה כבר מאוחר, אני צריך ללכת. תיכף אבקש מלילי להזמין לי מונית לבית המלון. לא יעזרו מחאותיה. הטרחתי אותה די והותר. אני מוציא מכיסי את קופסת הקטיפה ומושיט לה אותה. לילי לוקחת את הקופסה ומיד מתחילה להלך, עקב בצד אגודל, על החוט הדק שבין הבכי והצחוק. לילי צוחקת, ומתירה את הסרט, ומקלפת את עטיפת הנייר הכרוכה סביב מתנתי, ועיניה נוצצות.
וברגע שהיא פוערת את קופסת הקטיפה כצדף, מתעופפת מתוכה ציפור הזהב במשק כנפיים חרישי ונעלמת מבעד לחלון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות