וכל כמה שרציתָ להיות חֵלֶק, לא יכולתָ. היו שם יותר מדי גברים. אתה לא סובל אותם. זה התחיל באלימות שחווית בתור ילד, אולי אפילו מוקדם יותר, עוד לפני שמתחיל הזיכרון. המקום המעומעם בירכתי התודעה, שבו אתה כלוא וכבול לעולם ויודע שאולי זה אביך ואולי גבר אחר שסגר וכבל, וכשאתה קורא על עקידת יצחק אתה אומר, ודאי הייתה לו מאכלת להוריד על צווארך. מי יודע, אולי התחרט? אבל את מי, את מי הוא שחט בִּמקום?

גבריוּת היא אלימות; חדוות שלטון, תודעה היררכית משסעת. ובכל זאת, כולם (גם הנשים) לא לגמרי סולדים מאלימות. כל התרבות רוויית אלימות. סרטים, מאמרים בעיתון, ספרים, חדשות הערב. גברים משתכשכים בזה. מותחנים נכתבים, רוצחים סדרתיים ואנסים פרברטיים זוכים לתהילת עולם. ובעצם, כניסת העולל לחיים היהודיים טובלת בדמו. אי אפשר למשוך את הגברים לקיים שום ריטואל ולוודא שימשיכו לקיים אותו דור אחר דור, בלי להבטיח שיישפכו דמים. גם בדת שיצאה מן היהדות, בסופו של דבר הניפו אל על דמות גבר מוקע, כבול ושותת דם, כסוד שמיים וארץ; אך האם, ולוּ לרגע אחד מאז חדלה האלימות?

תובנה גברית בסיסית: אין דומה מי ששברו לו את הפנים למי שלא שברו לו את הפנים. תובנה שנייה: גבר ששברו לו את הפנים יעמיד פנים. כלומר, ישווה לעצמו ארשת של מי שמעולם לא שברו את פניו. זה כל כך חזק ובסיסי, שאדם צריך להקדיש לפחות מחצית מחייו כדי להסיר מעל פניו את הפרסונה של “אני בלתי מנוצח ובלתי שביר, ויד אדם לא שברה את עצמותיי ופיזרה לכל רוח”. לעולם ישתדל גבר לעשות משהו, ולא להיאלץ לגמגם. הוא ישקר, הוא יו‎ֹנֶה, הוא יעבור לעיר אחרת – העיקר שלא ירגישו בפניו השבורות. אם יגמגם, יעמדו על זה; ופתאום יִוָּדַע השבר לַכּול.

שני סביי הרגו בני אדם. האחד היה פרטיזן ליטאי; האחר – מתאגרף ושוטר במשטרה הבריטית. הראשון, מעמודי התווך של תנועת התנגדות יהודית מקומית, זחל על פסי רכבת והטמין מטעני חבלה. על פי פרסומים סובייטים שצוטטו בעיתון “הארץ” בשנת 1946, הוא הוריד כך כ־45 רכבות גרמניות, והרג אלפי חיילים בדרכם לחזית. השני, לדברי סבתי, נהג, במהלך שנות הארבעים, לצאת לכפר ערבי עם אַלָּה, והתגאה בכך שהרביץ והכה ורוצץ. אני עצמי לא הרגתי אף אחד. אולי רק הצלתי. יכול להיות שזה קשור בכך ששברו את פניי. מה שבטוח, איש מסביי לא היה רווה נחת מכך שנעשיתי אינטלקטואל־כותב. נראה לי שהיה נוגע ללבם יותר לדעת ששברתי למישהו (שכמובן מגיע לו) לכל הפחות את האף; שבירת הפרצוף כולו הייתה זוכה ניקוד גבוה יותר.

חלק ניכר מההכרה המוסרית שלי ומהניסיון המצטבר להבחין בין טוב לרע, נסוב על כך שסבי האחד היה ניצול מציד אדם שביצעו הגרמנים והמון איכרים, שהתקומם ונלחם על חייו, חיי משפחתו, וחיי יהודים אחרים; ואילו הסב האחר – צייד אדם; אדם חצוי – בין תפקידו המשטרתי ובין אידיאולוגיה פוליטית לאומנית. עוד הבדל: סבי האחד לא הרבה לדבר על מעשיו, ואין אני זוכר אותו מתגאה במעשה הרג או נקם; את הסב האחר לא הכרתי. הוא נפטר בטרם לידתי. סבתי סיפרה לי על עלילותיו בגאווה השמורה לאלה שמוקירים את גבורתם והקרבתם. מה שמעלה על הדעת שהוא לא התבייש כלל באלימותו המשולחת, ולא היסס למנות אותה ברשימת הישגיו.

הואיל והסב שכן הכרתי מעולם לא התגאה באלימות, וכך גם חבריו, שנותרו בחיים אחרי 1945, תמיד תפסתי התרברבות באלימות כדבר שלא ייעשה. אני אפילו זוכר סיטואציות בצבא שנרתעתי מהשתתפות במסדרים עם בעלי דרגות בכירות או לציון הצלחה באיזה אירוע אלים, כי לא חשתי בנוח לשמוח. פעם קיבלתי טלפון שהודה לי על חלקי בסיכול פיגוע גדול ולקח לי זמן רב (שנים) עד שסיפרתי על כך. הצורך הגברי להניף דגל על כל שעל כבוש, להריע בחצוצרות על כל מעשה אלים, נתפס בעיניי כדבר־מה מוחצן, גס וגרוטסקי, משהו שראוי להתרחק ממנו כמה שרק אפשר. לאו דזה כתב: טֶבַח רַבִּים, / יֵשׁ לְקוֹנֵן עָלָיו בִּדְאָבָה / נִצָּחֹון בַּמִלְחָמָה / יֵשׁ לְצַיְנוֹ כְּטֶקֶס־אֵבֶל¹ – אבל מי הקשיב לו אי־פעם… רק חצוצרות הרעש של האין² מריעות ומריעות.

כן, ציפיתְ שאעטה את החיוך הליצני ואומר שהכול בסדר, שהכול יהיה בסדר, שאני בכל זאת מאמין באדם בכל לבי, שלא חדלתי להאמין, שלא אחדל. אבל ביום ההוא אבדו עשתונותיי, והחיוך קפא גם כן; כלומר, ודאי ניסיתי לחייך, אך הדבר נראה כמו מי שמעווה פניו בעת מצוקה; או כמי שנחלץ. ברגע האחרון מעמוד קלון או ממכונת עינויים, ואמור לגלות חדווה על כך שלא הוקע או שהמכונה לא סיימה לשבור לו את העצמות.

במצטבר, שום דבר לא בסדר אצלי. וככל שהמאורעות מתוספים, ניכרת מגמה של התרגלות: הרבה לא ישתפר. תמיד הצלחתי לחמוק איכשהו; למצוא איך לנשום היכן שאין אוויר; כיצד לאהוב בסביבות נטולות האהבה ביותר. לצחוק באופן חופשי במקום שאנשים אינם צוחקים וכמעט מונים זאת כחטא. בכל זאת, עוד לא הצלחתי להתייצב מול זה ולהגיד: לכו לעזאזל אתם ומערכות הכוח, השליטה, הבקרה, הדיכוי, ההסתרה, ההמתה, האלימות. תהיו אשר תהיו – יחידים, משפחה, קבוצה, עם, מדינה. כל מי שאינם מאפשרים לזולתם אפשרות הוגנת. כל אלה שעסוקים בלהכשיל, לחסום, למנוע, לסגור, לנשל, להדיר, להכות.

הארץ תישאר שלכם. תמיד תדעו מה להשיב לאפיקורוס שאומר שחייבת להימצא דרך לא להזיק ולא להיות ניזוק, או שתשסו בו מישהו או משהו כדי שלא יפתח את הפה. כלפי חוץ תשדרו ייצוגיות, מכובדות, נראוּת מוסדית, סדר, חוק, צדק, “יהדות”. הכול מופתי, הולך למישרין, ובלילות תישמע צווחה מבין הבניינים, ואיש לא יזהה דירה וקומה. הלילה יחזור מהירה לשלוותו. איש לא יחוש לעזור.

זה סיפור עתיק כל כך, שכבר קשה להאמין שאפשר לשנותו. “זה ממש מוזר,” תגידו; “האם נראה לך סביר שבסביבה של אייפון, לפטופ, מבצעי סוף עונה, ריאליטי, ממיר דיגיטלי, בסיס צבאי, רשתות חברתיות ותמלוגי גז – הדם ממשיך לשתות?”

“אצלנו? זה לא אצלנו. זה אצלם; אצלנו אין אלימות.”

“אנחנו שואפי שלום, הומי חירות; מאז ומעולם היינו. רק הם תמיד מדברים על מאבק והתנגדות.”

עיני נחה על שורות בספר: הסיווגים האלה – ילדוּת, התבגרוּת, בגרוּת – נראים לי משוּנים מאוד, ואם אני משתמש בהם לעתים בשיחה, הריני מתייחס אליהן תמיד, ביני וביני, כהשאלה. ³ מעט מדי השתנה מאז ילדוּתי ועד עתה. בתור ילד ידעתי לנחות תמיד על הרגליים; הייתי נתון בחרדה מתמדת, אבל הצלחתי לא לאבד עשתונות.

גם היום, אני בסדר. רגוע כדבעי. אני יודע בדיוק היכן מונחים עשתונותיי. ובכל זאת, ממש כמו זוג משקפיים שנשכח, או שעון יד שנשמט בחדר אפל, אני נוטה לגשש אחריהם, לוודא שהם בקרבת מקום.

אני מחליף חרדה בפליאה. כל יום קצת. יש בזה תום. ואז עוד תום.

יש בזה מוכנות לתנועה, אחר הפשרה מקיפאון.

יש שיעדיפוּ לצאת לָגן. שדה העומד בפריחה אביבית, משולהבת־אקסטטית; אני מתרכז במה שנִרעָד כִּמדומה, מעבר לגן; יחידי־חִוֵּר, הריקן, הפָּרוּם.