שטר של מאתיים שקלים הסתובב לאטו בתוך מכשיר המיקרוגל, שתוכו היה מואר באור צהוב קלוש. המטבח הבהיק בניקיונו. על הגז הכבוי עמד סיר כסוף שמכסהו סגור. מהחדר הסמוך יצאו שתי נשים. בעלת הבית בירכה אותי לשלום ויצאה לעשן במרפסת. האישה השנייה התיישבה ליד שולחן המטבח. היא נראתה כבת שלושים, בערך בגילי. היא נעצה בי מבט נוקב. “אני ח'.” הציגה את עצמה לאחר רגע. “שמעתי עליך ממנה,” רמזה בעיניה על חברתה. “אני צריכה לדבר אתך על משהו. אבל יותר טוב שלא נדבר על זה כאן.”
ישבנו שם, ח' ואני, שותקות כמה דקות כאשר רק הנהמה השקטה של מכשיר המיקרוגל המסתובב נשמעת. בחנתי אותה בסקרנות. ממש באותה תקופה סיימתי את בחינות הלשכה ופתחתי משרד משלי. משרד אולי הייתה מילה קצת גדולה בשביל שולחן כתיבה קטן עם מחשב וערימת תיקי קרטון. אבל היו לי כרטיסי ביקור, וחותמת, ופנקסי קבלות, וגלימה. וכרטיס חבר בלשכת עורכי הדין וילדה בת ארבע שביקשה כל יום סיפור חדש לפני השינה.
באותו הרגע נכנס למטבח גבר גדל גוף. תמיד הוא בבית הטיפוס הזה. לא עובד, ובכל זאת מצליח לפרנס משפחה גדולה שגרה במגדל יוקרה. גם אם אשתו מורטת מבוקר עד לילה את רגליהן ושפמיהן של כל נשות השכונה, אין ספק שהיא לא יכולה לממן בעצמה אורח חיים מפואר כזה, חשבתי לעצמי. באבחה הוציא את השטר מהמיקרו ויצא מהחדר. זייפן כספים, התחוורה לי התשובה באחת.
“תשמעי,” העירה אותי ח' משרעפיי, “לקחתי את הטלפון שלך, אני אתקשר אלייך בערב.” היא ארגנה את חפציה, צרור מפתחות וארנק בדוגמת הפרחים והצלבים של “לואי ויטון”, ופנתה לצאת. “היא קצת פסיכית זאתי,” אמרה המורטת וסובבה את אצבעה לצד המצח בעקבות ח', “מפחידה. אבל מלאה בכסף.” לרגע דימיתי לראות דולרים ירוקים מצוירים מסתובבים בתוך עיניה.
באישון לילה ח' התקשרה, וכבר למחרת נפגשנו לבקשתה בבית קפה רועש בתל אביב. היא לא רצתה להגיע למשרד ואני לא התעקשתי. ניכר היה שהיא מובילה את הפגישה. “הסתבכתי,” אמרה והסירה זוג משקפי שמש שחורים מעל עיניה. היא לא הייתה אישה יפה, שום דבר שלוכד את העין. גם לבית המשפט הגיעה, מאוחר יותר, לבושה בצבעי שחור־לבן, נטמעת לחלוטין בנוף האנושי של עורכות הדין, השופטות והפקידות. היא יכלה להיות כל אחת. אולם בשבילי היא הייתה אחת ויחידה. הלקוחה הראשונה שלי, מלכת סאדו, שנאשמה בהחזקת מקום לשם זנות. בחנו האחת את השנייה בחשדנות בסיסית. היא רצתה לוודא שאני מספיק מנוסה בשבילה ואני ניסיתי להבין את מי אני עומדת לייצג.
היא הייתה נשואה, כך סיפרה, והייתה לה ילדה בת ארבע. היא עבדה בעירייה בדרום הארץ אבל המשכורת הנמוכה לא הספיקה לה כדי צורכה ולכן הייתה מוכרחה להשלים הכנסה כדי שתוכל לפנק את הילדה ואת עצמה. לקנות צעצועים יפים, אמרה, בגדים לשתיהן ומפעם לפעם תספורת חדשה, מניקור ופדיקור. היא צפתה בכמה סרטי וידיאו, החליטה שזה “לא סיפור” וזה “קטן עליה” וקנתה תלבושות ואביזרים בחנות בדרום תל אביב. היא לא עברה שום פגיעה מינית, אמרה, ובעצם, כך טענה, היא בכלל לא חושבת שהיא עוסקת בזנות. כי בפועל, היחסים עם הגברים שמגיעים אליה הם יחסי שליטה ולא יחסי מין. “אותי אף אחד לא מזיין, שיהיה ברור,” אמרה בחדות, “את לא תביני את זה. גברים מגיעים אלי כדי שאשפיל אותם. בכל מיני דרכים. זה השפלות. זה לא תמיד פיזי. זה יכול להיות גם במילים, במבטים. יש כאלה שחייבים את זה. אני, אין לי בעיה עם זה. מה אכפת לי. זה כסף טוב.”
היא שכרה דירה בצפון הישן, פרסמה מודעה במקומון והחלה להגיע לתל אביב פעם בשבוע. הלקוחות שעלו וירדו במדרגות הבניין המכובד עוררו את חשדם של השכנים. חודשים ספורים חלפו עד שמישהו מהם פנה באופן אנונימי למשטרה. סוכן משטרתי התחזה ללקוח וח' נעצרה בו במקום והובלה אחר כבוד לניידת, אזוקה בידיה, מלווה בשני שוטרים שנשאו עמם ארגזי חפצים מרשיעים מהדירה. את עיניהן של השכנות, כך אמרה, יכלה להרגיש מלוות אותה מאחורי חורי ההצצה בדלתות כשירדה בחדר המדרגות.
בתחנת המשטרה פרצה ח' בבכי קורע לב ועוררה בעליבותה את רחמיו של הקצין האחראי. היא הודתה בכל המיוחס לה והתחננה שלא יודיעו לבעלה על המעצר. הודאתה הכנה, הבכי והחרטה הם שהכתיבו בהמשך את גורלו של התיק. הקצין טוב הלב, שהבין את הרגישות הגבוהה שבמצבה, שחרר אותה מבלי להביא אותה בפני שופט. היא הפקידה סכום גדול במזומן והתחייבה להגיע למשפטה.
כתב האישום שהוגש לבית משפט השלום הגיע לפתחה של שופטת הידועה למרחוק ברשעותה ובאטימות לבה. “אני סומכת עלייך,” אמרה לי ח' “אני לא יכולה שגבר ייצג אותי בסיפור הזה. לא אכפת לי מה תעשי. ימות העולם, אני מוכרחה לצאת מזה בלי שבעלי יידע על זה בחיים. אם הוא ידע, הוא יעיף אותי וייקח לי את הילדה.”
בלילה שלפני הפגישה בתביעות לא עצמתי עין. קמתי פעמים מספר להביט בילדה הקטנה שלי, שישנה בשלווה בחדרה, ומחשבותיי נדדו לחדר אחר, בדרום הארץ, ובו ילדה של אישה אחרת. לא היה עם מי להתייעץ. האחריות הייתה עצומה. הגעתי לפגישה ראשונה עם ראש מדור תביעות ושטחתי בפניו את הבעיה שהטרידה את מנוחתי ואיימה להרוס את חיי הלקוחה. לשמחתי, הגבר נעים הסבר שישב מאחורי השולחן הגדול הבין מיד את הסיפור העדין. הוא הסכים לפתרון משפטי שיאפשר, באופן חריג ולפנים משורת הדין, שלא להרשיע את הנאשמת, באם זו תתחייב להתנדב ולתת שעות שירות לציבור במכסה גבוהה. זה היה הסדר הטיעון הראשון שלי ויצאתי מבניין המשטרה בלב הולם ובחיוך גדול.
הלקוחה שלי לא חייכה. היא הסכימה לתנאי ההסדר לאחר שהבטחתי לה שהימנעות מהרשעה משמעותה שלא תפוטר ממקום עבודתה הציבורי ושלבעלה לא יתגלה לעולם שנשפטה בפלילים. וכך היה. מאה וחמישים שעות שירות לציבור בליווי קשישים בבית אבות יוקרתי בצפון תל אביב הושלמו במהירות. הגענו לבית המשפט כשמצדנו כבר עמדנו בעסקה באופן מלא. אולמה של השופטת היה מלא מפה לפה וחיכיתי שהעומס יירד קצת ובעיקר, שכמה עיתונאים, שציפו שם לסיפור עסיסי, יעזבו סוף סוף את האולם. בינתיים נכנסתי לרגע לאולם הסמוך, שם ישב שופט אנושי וחריף, שתלה על הקיר את מגילת זכויות האדם ונהג לפנות אל הנאשמות בכינוי “גבירתי”, לא מבדיל לכאורה בין שופטת לזונה או לנרקומנית עלובת גורל. השופט הניד בראשו לשלום מעל הדוכן. אמש נפגשנו באירוע משפטי באוניברסיטה והוצגתי בפניו. הוא איחל לי בהצלחה בתיקי הראשון. “מקצוע לא פשוט בחרת לך,” אמר בסבר פנים רציני. “קחי הכול בפרופורציה,” יעץ. נשמתי עמוק ונכנסתי לאולם שבו עמד להתנהל הדיון. התיק הזה מילא אותי גאווה נרגשת: הבוקר אני מגשימה לראשונה את ייעודי כסניגורית. אישה עוזרת לאישה אחרת להציל את עצמה.
כשהגיע תורנו הצגתי בהתרגשות את ההסדר, קולי אוזל ונצרד. הנאשמת ישבה אדישה למראה על ספסל עץ. הדיון ארך דקות ספורות. השופטת גזרה את דינה של ח' – קיבלה את ההסדר שהושג בין הצדדים ואישרה אותו רטרואקטיבית. בזווית עיני, ראיתי שהיא עומדת להרים את עיניה אל ח' כדי לבדוק אם היא מבינה את הנאמר ולהעמיד אותה על חומרת מעשיה. באותה השנייה הצלחתי לרמוז לח' להוציא מפיה את המסטיק שלעסה ברעש גדול. ח' הוציאה אותו בהפגנתיות והדביקה אותו מתחת לספסל הנאשמים, לעיניה הנדהמות של השופטת. זו השתהתה לרגע, ואז הודיעה שהחליטה, מתוקף סמכותה, לחלט בנוסף את כספי הערבות הגבוהים כקנס לקופת המדינה.
לחיי בערו. הנאשמת יצאה מהאולם וטרקה את הדלת. עמדתי מאחורי דוכן העדים, ליד הקלדנית, והמתנתי לפרוטוקול. “עורכת דין לימון,” פנתה אלי השופטת בארסיות מופגנת, מניחה על הדלפק צרור מפתחות וארנק של “לואי ויטון”. “הנשימות שלך… מפריעות לי.”
האומנם נשמתי בהיסח הדעת בקול רם מדי? האם לא בלבלה השופטת בין קול לעיסות המסטיק הרמות של הנאשמת לבין נשימתי השקטה? האומנם גבר קול נשימתי על המרחק בן שני המטרים שהיה ביני ובין השופטת? האומנם לא הפרידו בינינו קילומטרים רבים באותו הרגע? ומאז ואילך, וגם לאחר שמונתה ברבות הימים, על לא עוול בכפה, לשופטת בית המשפט המחוזי? או שמא לא מלאה לבה לתת לי ליהנות מהתוצאה המשפטית המוצלחת שהשגתי בתיק הראשון שלי? עד עצם היום הזה אינני יודעת.
כך או כך, לא נכונה לי שמחה רבה ביום הגדול ההוא. יצאתי מן האולם, סמוקה כעגבנייה מהעלבון הטרי, ראשי סחרחר עלי ורגליי כבדות מעוצמת הפגיעה. אז נעמדה מולי ח' פסוקת רגליים, שוקיה נתונות במגפי עור שחורים וסיגריה בידה. “יופי,” אמרתי בחיוך רועד, מגייסת את שאריות קולי וביטחוני העצמי. “כל הכבוד, סיימת עם זה. אף אחד לא יידע לעולם, כמו שביקשת.” הושטתי לה את ידי ללחיצה. ח' שתקה רגע. פניה התעננו בכעס. דומה היה שהיא לועסת שוב מסטיק דמיוני ואז ירקה עלי יריקה גדולה ורטובה ואמרה: “את לא הבנת כלום. את פשוט נתת לה שם לזיין אותי עם הכסף. הייתי צריכה לקחת עורך דין גבר!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות