1.    🔗

נביחותיו הרועמות של הכלב האפור והגדול שוטפות את הבית. גם הכלבה של בני ממשיכה לנבוח. השמיכה מסתרבלת בידיו, הוא משתדל לשמור על השקט, מניח בזהירות את השמיכה על המיטה, שלא להעיר אותה. “מה זה הרעש?” היא ממלמלת, “למה אתה לא שומר על שקט?” היא שואלת ומסובבת את ראשה לכיוון השני, בועטת בשמיכה. “אולי נדליק מזגן,” מציעה, “כל כך חם,” ושוקעת בשינה. הנביחות ממשיכות להישמע בקצב יציב, ואליהן נוספה נביחה קצרה ופרועה, כמעט כועסת. בעוד רגע גם הכלב של משפחת רובין יצטרף, הוא ממתין, וכך נהיה. הוא כבר יודע לזהות מאיזה כיוון ובית מגיעה כל נביחה. הוא הסביר לבני שהכלבה שלו גורמת לכל הכלבים להתעורר, בעיקר לכלב הענק של רובין, ביקש אלף פעמים שיכניס אותה הביתה בלילות, כמו שהכניס את נינה, הכלבה שלו, כשהייתה צעירה ולא הפסיקה לנבוח. הוא ניסה, בני אמר, באמת שניסה, אבל טיאה לא רוצה. הציע שיתקין לה קולר חשמלי. בני טען שזה צער־בעלי־חיים, שנראה אותו מהדק על הצוואר שלו קולר חשמלי. אז שיעשה משהו, ביקש, בשביל הכלבה, אולי היא סובלת מחרדות.

רבע לשלוש והגוף כבד, היה רוצה שיתפוגג יחד עם המוח, שיימס לתוך המיטה, אבל הגוף כל הזמן מזכיר לו שעיניו פקוחות, ונביחות. שמיים כהים ממלאים את החלון. עשרה לשלוש. אחד הפסיק, אולי גם היתר יפסיקו, הוא ממתין, אוזניו כרויות. מכונית עוברת וכולם חוזרים להשמיע את קולם בהתלהבות בליווי נביחות רחוקות, מי עובר בשעה כזאת בכביש, הוא קם ומביט בחלון, מוציא את ראשו אל האוויר הצונן. המכונית מתרחקת, הכביש שהתרוקן מואר בכתמי אור פנסי רחוב כתומים, מולו חתיכת ירח צהבהבה בין ענפי העץ. השמים התבהרו. הוא מניח את השמיכה על המיטה ונשכב עליה. שלוש ורבע. הוא עוצם את עיניו, מנסה שוב להירדם. ושוב הן נפקחות. היא ממשיכה לישון גם כשהוא מתקרב אליה, בִּרכה החשופה שמזדקרת קדימה זוהרת בתוך החשכה. הוא עוטף את כף רגלה בכף רגלו, מקפל את הברך ונסוג. “מה אמרת מקודם?” הוא שואל. מתיישב, נשען על הכרית, מקווה שתסתובב אליו, שתמתין לבוקר יחד אתו. צופה בקצב היציב של נשימותיה שבוקע מתוך שנתה השלמה.

2.    🔗

כשהוא יוצא מהשער החלוד לטייל עם נינה הכלבה הקשישה שלו, הכלב האפור מוחה, כמעט קופץ אל מעבר לגדר, כל שערותיו הארוכות והגזעיות עומדות להתפרץ כמו סערה בין סבך עצי הלימון הבשלים ושיחי היסמין שגולשים אל הכביש. “אתה לא נח לרגע,” הוא אומר לכלב, ממשיך בהליכה מתונה ליד הגדר, לו היו יכולים לשוחח היה שואל אותו מה הוא רוצה וכמה כסף שילמו עבורו. יש לו מבנה ראש אצילי, גם כשהוא פותח את הלוע שלו לרווחה, משמיע את נביחותיו האימתניות, כל גופו הגדול מיטלטל, נביחות קצובות שלא דועכות, אף לא לרגע. הוא עומד מולו על המדרכה. שואל אותו, “על מה המאמץ הזה?” וממשיך לחשוב, איזה בזבוז של נביחות על פרבר מנומנם וחם. כולם בתוך הבתים הממוזגים שלהם. אבל הכלב הצעיר לא מרפה. ממשיך לרוץ מצד לצד ברחבי הגינה, ולמרות גודלו, תנועותיו גמישות ונכונות לזינוק, פרוותו המפוארת שזורה גוונים לבנים ואפורים. הוא מניח את כפותיו לאורך הגדר וקופץ מכאן לשם וזנבו היפהפה יחד איתו. “אני,” פונה אליו הכלב, “אני מגנים שהושבחו מימי הביניים, זיווגים מוקפדים שטופחו בהרי הפירנאים ועודנו בוורסאי, כדי לשמור על בתי המלוכה.” הוא ממשיך בסערת הנביחות המתגרה, עוקף שיח, ציפור גן עדן מזדקרת בין עליה המחודדים, חושפת מניפת כתום וסגול. השלג החל לרדת, הטמפרטורות צונחות, הוא מנער את פרוותו הסמיכה, חוזר אל גדר האבן, חומק מעבר לעץ שלימוניו הכבדים מנצנצים בצהוב סמיך, ריהוט גן מעצי במבוק בהיר, טירה חבויה בקרחת היער, שביל מתפתל, דקלי קוקוס דקיקים ניצבים בשורה, עלוותם הדקיקה. מרפסת שוממה, עלים יבשים שנשרו, זאבים צרפתיים משוטטים בחבורות, מרחרחים את האדמה, הם מגיעים בחבורות מהצפון, אפשר לזהות את עקבותיהם בשלג. זנבו פוגע בנדנדה שהשתלשלה מענפי העץ והחלה להתנדנד קדימה ואחור, שועלים חולים מריירים, צריך להיזהר מהמלכודות, הוא עומד על שתי רגליו, מישיר את עיניו הכהות המזהירות מסכנה, חושף את שיניו. לקפוץ מעליהן או לעבור מסביבן, הוא מראה לו, כשהוא עוקף את שיחי הדודוניאה והאוג המכחיל שהגנן גזם אתמול. שומעים את רחש העלים היבשים תחת כפות הרגליים תוך כדי ריצה בין עצי היער, הערב עוד מעט ירד, צריך למהר והיונים ההומות נעמדו על הפרגולה, וצריך לרוץ מהר, לזרז את טיאה על פני הגבעות, שתניף את רגליה קדימה, שלא תטעה בדרך, שלא תתפתה לריחות המבלבלים סביב עץ הזית העתיק מאחור, הוא מתרה, ממשיך לנבוח, לזהות את הריח ולהזהיר, להחזיק מעמד עד שנשמעות דהירות הסוסים מרחוק, להיצמד אליהם, להתנשף ולקבל טפיחה ואולי ליטוף. הוא נשען על מסוכת פח הזבל בקצה הגינה. נוטה אליו בכל גופו הגדול, נביחותיו לא נחלשות, “אני חייב להודיע שאתה עובר כאן,” לרגע הוא משתתק, וחוזר לנבוח, “אליך דיברתי,” הוא פונה אליו, “אתה שלבוש בגופייה, אתה לא רואה שהשלג כבר כיסה את האדמה?” נביחותיו מתעגלות, “ואתה ממשיך להתהלך בכפכפים, איפה המגפיים שלך?” נשמעת נימה של זלזול בנביחות שהתמתנו, “אתה והכלבה הזקנה שלך שאספת מצער־בעלי־חיים, אתה חושב שאני לא יודע מאיפה היא הגיעה? גם אחרי ארבע־עשרה שנים זה לא עובר להם, תסתכל עליה, שילוב עלוב של אוזניים, גוף ורגליים, ללא תכנון ומחשבה.” הוא קורץ בעינו השמאלית, השנייה נפקחת ביתר שאת. שארית של אצילות נשארה במבנה הצוואר, הוא מהמהם. “מי יודע כמה זמן הסתובבה ברחובות ואיזה מחלות חטפה שם, אכלה מהזבל בפחים של התחנה המרכזית בבאר שבע, ישנה על המדרכות ונצמדה לסמרטוטים של ההומלסים עד שמישהו הביא אותה. וגם שם, בתוך מכלאה מוזנחת, אהה.. אהה…” הוא נובח, “אתה לא זוכר איך התנהגה בהתחלה כשהגיעה אליכם. אתה חושב שטיאה לא סיפרה לי. אני חייב להזהיר. אתם שניכם, אתה והכלבה שלך מסוכנים,” האפור ממשיך, “מאיימים על מראה הווילה והחצר, ואני אמשיך להזהיר.”

הוא לא נעלב, בשביל נינה הוא לא נעלב. הוא נזכר איך עד לפני כמה שנים כשיצאו לטייל נינה הייתה יוצאת בריצה אל השדות וגבעות הסירה הקוצנית, בחורף מתמלאת בבוץ דביק. טובלת בשלוליות, רטובה, מלוכלכת ושמחה. עכשיו היא נחה לרגע. הם ממשיכים בסיבוב הקטן ליד הבית והיא מתקדמת בצליעה על רגלה השמאלית. מתנשפת, זוקרת את שערות גווה הלבנות, חוששת. בדרך חזרה שניהם עוברים אל המדרכה בצד השני של הרחוב, והכלב של רובין מזהה אותם ממרחק, נוהם לעברם ושוב פוצח בנביחותיו, כמו שחקן עם קול בס שחייב שההצגה תימשך, למרות הקהל שכבר מזדרז לצאת מהאולם. רק כשהם נכנסים לחצר הבית והשער נסגר בקושי, נינה עדיין מתנשפת, נשימתה קצרה, רק אז האפור הענק נרגע ומפסיק. לרגע משתרר שקט ברחוב, שקט מקצה לקצה, הוא מתמהמה, לא פותח את הדלת. עוצם עיניים, הוא עדיין עייף מלילות ללא שינה רציפה. אי שם נשמעת שריקה עמומה וציוצי עורבים מהעץ שברחוב. ואז, עם סיבוב המפתח טיאה מתחילה, והכלב האפור עונה בעוצמה. הנביחות חזרו.

3.    🔗

היא משמיעה צרחה נמוכה, משונה, מחרחרת, הוא מרפרף בידו בזהירות על כתפה אומר, “את צורחת.” היא אוחזת את בטנה, פוקחת את עיניה, “שוב אתה לא ישן?” היא שואלת אותו. “כן,” הוא מהנהן. “חלמתי חלום נוראי.”

“צרחת, למה צרחת?” הוא נשכב לצדה. “איזה חלום נוראי, תראה איך אני מזיעה, מה השעה?” היא שואלת. “לא יודע, בערך ארבע.” הנביחות ממשיכות, הוא מנצל את ההתעוררות שלה, יוצא אל המרפסת וצועק, “טיאההה.” וממשיך פעם נוספת, ועוד אחת עד שהכלבה נעתרת ונרגעת. “הצעקות שלי תמיד מרגיעות אותה, אמרתי להם שהכול מחרדות, היא צריכה לבלוע איזה כדור,” הוא אומר לה, עיניו כבר פקוחות לגמרי, כאילו שעת צהריים, ומה יהיה מחר. יום עבודה, הוא מדמיין את שולחן העבודה העמוס שלו במעורפל, מסך המחשב. ראשו הולם מעייפות, גופו דרוך. הוא סוגר את דלת הרשת, שואל, “את רוצה מזגן?”

“אני רוצה לישון,” היא עונה, “אני רוצה לישון בלי לחלום.”

“גם אני, רוצה לישון.” ושוב הנביחות הקצובות של טיאה חוזרות, והוא שוקל, אם לצאת מהמיטה שוב ולצעוק עליה, כי יכול להיות שבעוד רגע היא תפסיק. ושוב מצטרף אליה האפור. הפעם הוא יוצא מהבית, השער החלוד נטרק מאחוריו והוא חוצה את המדרכה.

4.    🔗

“הוא חמוד,” הוא אומר לה כשהוא חוזר ומתיישב בקצה המיטה.

“מי?”

“הכלב הענק של רובין, התקרבתי אליו וליטפתי אותו והוא מיד התמסר ללטיפות והשתתק.”