מובן שהבחור מההנהלה, זה עם הפרצוף החייזרי והצוואר שמתפקע מפצעונים, מבקר בסופר. צריך להרגיע את העובדים. העובדים לא רגועים. הוא בא ומרגיע אותם, את העובדים. אם הוא לא מגיע הוא מוצא דרכים אחרות להראות נוכחות. השם שלו משתרבב לכל מייל והפנים שלו ממלאים את מסך המחשב בשיחות סקייפ. בסקייפ הוא יכול להציג במין שוויץ כזה את החולצות המגוהצות שלו. חולצות שבחזיתן רקומים סמלים זעירים. רק מקרוב מאוד רואים שמדובר בסוס קטן ורוכבו או תנין עם פה פתוח ולשון אדומה. או דגל. לא שלנו. בעיני מרינה, שאף פעם לא מתקרבת אליו, הסמלונים האלו נראים כמו זבובים שהתיישבו מעל הלב. היא מנסה לא לנעוץ מבט בזבוב ולהתרכז כשהבחור מההנהלה מתיז בפניה את מה שהוא מחשיב לביטויים של ניהול: תנועות ידיים פסקניות, סִסמאות שהוא אוהב לבטא באינטונציה מוגבהת. מחשיב את עצמו למי־יודע־מה. “הכול בסדר,” הוא אוהב להגיד, באינטונציה הזאת שלו. “הכול בסדר,” מרינה חוזרת אחריו. האמירה הזאת התקבעה אצלה בראש כמו פסוק תפילה. גם אם הוא משקר ה־כול בסדר.
אבל היא רואה: אם באמת ה־כול בסדר, היו מחליפים את השלט אכול החלודה, שנמק על גג הסופר כבר מי־יודע־כמה־זמן. שלט בירוק־רעל שנראה למרחוק, מכריז על השפל שאליו הגיע הסופר. מי שמתקרב למבנה לא רואה את החולצות המגוהצות של הבחור ולא רואה את הסמלונים שלו ולא שומע את הססמאות שלו. זה לא. אבל כבר מרחוק רואים את השלט. שלט עלוב, “סופר־לכל”. תכף מתפרק, השלט. הולחם בקושי על שני מוטות ברזל משופעים מי־יודע־מתי והזמן עשה את שלו. הוא חורק, השלט. מצלול יחיד וקטן: אאאא… אאאאא, כמו אדם חולה שמתייסר שם למעלה.
היא שומעת את השלט וחושבת: ברור שכל העסק אבוד, לא צריך חוש מיוחד כדי לדעת. התקף אסטמטי מתגושש בגרונה, איך לא? הלב משתולל בחזה מרוב לחץ, נשימתה מתקצרת, הגרון שורף ודרכי הנשימה תופחות. אם תמשיך עם הלחץ הזה, היא עוד תאבד את ההכרה. ואז יבוא הטיפוס הזה מההנהלה ויעשה לה הנשמה. ואיפה? מול הפרצוף של כולם, הקופאיות, הסדרנים, הקצבים. גבר כזה, רק מחפש את מי להציל, בשביל הרושם. רק המחשבה על החייאה ממנו מפריחה פרחי אודם מכוערים על צווארה. הנה, גוש אדם נופל לארץ, השומן רוטט, החצאית מופשלת, חושפת את הירכיים העבות, הפה פעור, טיפות רוק ניתזות לכל הצדדים, חבטה עמומה, עיניים מתגלגלות בחוריהן. זוועה. מי שיש לו מעט כבוד עצמי, יותר טוב שלא יתעורר מההתעלפות. אפילו היא, שכבר מזמן לא חושבת על כבוד, מעדיפה להתפגר ולא לשכב ככה על הרצפה בסופר, ידיים ורגליים פשוטות לצדדים ועיניים חטטניות נדחפות והבחור מההנהלה, עם הפצעים האלה על הצוואר, רוכן מעליה, מחפש מקום ששם צריך ללחוץ. איפה לשים את הידיים? על הבטן המתבלטת, על השדיים הגדולים? מרינה מרכינה את צווארה כאילו קסדת פלדה מכבידה לה על הראש ונכנסת לסופר.
בדרכה העצורה, בין שיעולים יבשים שנפלטים מגרונה, היא מברכת את כולם. “בוקר טוב.” היא משתדלת לא לדלג על איש. לא על הקופאיות שנותנות בה מבט חמוץ ולא על הסבלים הערבים שמגלגלים ארגזי ירקות ולא על סדרני המוצרים שמגחכים מאחורי גבה ולא על אחראי המשלוחים שמגיע בשמונה כדי לצבור שעות נוספות, למרות ששלושת השליחים שלו מופיעים רק אחרי עשר. באים ויושבים על המדרגה מחוץ לסופר, בוהים כמו פסלים. היא מנווטת אל משרדה כבשדה מוקשים. רק שם, במשרד מנהלת סניף דרום־מזרח־העיר שקירותיו זכוכית, היא מתיישבת, פותחת מתחת לשולחן את הכפתור העליון במכנסיה, שולפת מהמגירה את משאף הוונטולין, מתיזה את החומר לגרונה וקוראת את המייל היומי מהבחור מההנהלה שמנחית עליה הוראות: “…עסק חי ובועט שווה הרבה יותר מעסק חצי סגור עם עובדים מדוכאים.” ואחריו הנחיות: “צריך לשדר לכולם שהכול כרגיל.”
הכול בסדר. הכול בסדר. היא נוטלת שאיפה נוספת מהמשאף. משיבה אל מגירת השולחן ועוקבת אחר קונים שנכנסים לסופר ומיד נהפכים לדמויות בסרט אילם במעגל סגור בתוך מסך מחשב מפוצל לשנים־עשר מלבנים קטנים, שמחלקת הביטחון התקינה לפני חודשים מספר, בגלל המצב. מלבד המצלמות שהוצמדו לתקרה, הוצב גם מאבטח קשיש שמנמנם על כיסא בכניסה, גלאי המתכות מתנדנד בין ידיו. כשהיא עוברת הוא פוקח עיניים ושולח מבטים לא נעימים. תודה גם על זה. ההנהלה חושבת על הכול. אבל לגל התנופה הביטחונית יש יתרונות. פתאום רסיסי אופטימיות. כמה ימים שאנשים הרימו ראש. אמרו: אין להקל בזה ראש. אם מתעסקים בביטחון וכל המשתמע מכך אז אולי יש עתיד…
לקח שבוע עד שהבינו שמעבר לאופק הביטחוני אין כלום. הראש של כולם שב וצלל למטה, כאילו סובלים מאותו מום. אבל השמועות, ההתלחשויות והדיווחים לא הפכו את הקופאיות לנמרצות יותר או את הסדרנים לחרוצים. הספינה טובעת, אבל הם? שום דבר. מרינה אמרה: “במצב כמו שיש היום, מצב־חירום, כולנו צריכים לפחד, צריך לעשות מאמצים!” ואחר כך אמרה: “את הסופר הזה אפשר להציל!” והניחה בידי הסדרנים שרטוט מפורט שמתאר את האופן שיש להציב את המוצרים על המדפים. הדגישה: “מקדימה – את הרווחיים ביותר. בגובה העיניים. ולהשלים חוסרים ולהקפיד ליישר את האריזות. כשישר – לא מסתכלים על מה שאין בפינות! זה תלוי רק בנו!” ועוד כהנה וכהנה. העובדים נענו לה בהנהונים עקרים ומיהרו לצאת להפסקת סיגריה. הם והשליחים על אותה המדרגה. אמרו: “בשביל מה צריך את זה?” אדישות. מחלה של הצעירים.
כן, כולם אדישים מלבד הזקנה. אותה זקנה שמורת רוח כרונית על פניה הקמוטים כעורו של חרדון ועל מצחה משורטטות שתי קשתות שחורות. מדי בוקר בשמונה וחצי, כמו שעון, היא נכנסת לסופר ומשגרת סביבה מבטים חשדניים, גוררת מאחוריה תיק־עגלה ישן על גלגלים. עוצרת ליד ערמות העגבניות והמלפפונים והפלפלים שמסודרים בתלוליות גבוהות, בוחנת בקפידה את הירקות: מעיפה מבט על הסידור ואז מחדירה יד פנימה, מפשפשת, הופכת את התל על פיו ושולפת עגבנייה אחת. ממששת ומועכת אותה, את העגבנייה, מכל הכיוונים, מקרבת אל עיניה ומחזירה לערמה, דוחפת את היד ומוציאה אחרת. “זה הסדרנים הערבים,” היא אומרת, “מקדימה שמים רק זבל. זה לא סוד איפה מחביאים את הטוב ואיפה מחזיקים את הגרוע.”
אחר כך נפנית למחלקת הבשר, נעמדת מול אבי וחסן, מחכה לקבל יחס. אומרת: “סליחה שככה אני אומרת אבל אני לא באה לסופר הזה סתם ככה לפזר כספים ובמקום שירות לקבל חוצפה!”
הזקנה היא זאת שנכנסה למשרד השקוף, העבירה מבט חולדתי על החגורה שמבתרת את בטנה של מרינה במקום שפעם היה מסותת קימור המותניים, והתלוננה שהעגבניות, גם אלה שמאחור, מעוכות לגמרי. וכבר לפני שבועיים ראתה שיש איזו בעיה בירקות. מרינה שאלה על סמך מה היא קובעת. “המלונים מחוררים,” אמרה. “החורים כל כך גדולים שמרחוק אפשר לראות שמשהו לא בסדר.” עיוותה את פני החרדון שלה. “אני אישית שמתי לב לזה. מישהו עושה את זה בכוונה. רואים לפי הסדר של החורים. זה לא חורים מקריים.” אחר כך צמצמה שתי עיניים חשדניות, הגביהה את הקשתות השחורות על מצחה והכריזה: “אני קונה בסניף הזה כבר חמש־עשרה שנה ועוד לא ראיתי כזה זלזול בירקות!”
“מה אם ילדים שלך היו ככה עם ראש בלאגן?” עבד שפורק את ארגזי ירקות בסמטה מאחורי הסופר, מאדים מכעס. המילים שלו נחתכות בלהבי המאווררים החלודים של המזגנים. מרינה יוצאת מגדרה כדי לחבר את המילים המפורקות ולסדרן במשפטים הגיוניים בתוך ראשה. והיא חשבה שהוא אחד שיודע את מקומו והנה, הוא פונה אליה כמו שפונה. והמבט בעיניים, גבר עם מבט כזה בעיניים. גרונה מתייבש ושיעול מתחיל לתפוח בתוכו. היא נרכנת מחשש שבורג או להב של מאוורר ישתחררו ויעופו לעברה ויתיזו את ראשה, או שתקרוס לתוך אחת השלוליות המצחינות שלא זורמות לשום מקום בגלל פתחי הניקוז הסתומים. זבובים חוגגים שם. נחילים־נחילים טסים לסופר ומתיישבים על הפלורוסנטים ומשם צוללים אל הפירות והירקות ואל מה לא. שום מצלמה במעגל סגור.
והוא, עבד, עומד לפניה, נמוך ממנה בראש, ריח זיעה נודף ממנו, מסיע את עיני הפחמים שלו לכל הכיוונים, גורר אחריו ילד מנוזל בן שש או שבע, מוזנח כמו ילד־מכרות. הזנחה. אין חדש תחת השמש. יגדל כמו כולם ומה ייצא ממנו? אבל אם לא הילד, שעומד ליד ארגז העגבניות, מחזיק עגבנייה ונועץ בבשרה שיניים קטנות, היא לא הייתה מוציאה מילה מהפה, בגלל הפחד.
הילד שולח יד משובשת אל ארגז העגבניות, מוציא עגבנייה ומקפיץ אותה מעלה־מטה כמו כדור, מנסה לנעוץ בה שיניים. אביו תולש אותה מבין ידיו ומשליך לתוך הארגז. “אני אם היה אפשר בטח שהיה הולך לביצפר, בטח שהיה הולך.” העיניים האלה, נוצצות, מתרוצצות, מסתירות, מסוות, והדיבור שלו – זורק מילים על ימין ועל שמאל, כדי לבלבל. והידיים? “וגם את גברת, לוקחת ילדים לעבודה? לא ככה?”
“לקוחות מתלוננים שהעגבניות מעוכות,” היא אומרת. הילד מתיישב בתוך אחד מארגזי העגבניות ומצד לצד מגלגל עליהם את ישבנו, מבסוט. אביו נותן בו מבט טורף ושולף אותו מתוך הארגז, והילד מפרפר הנה והנה בין ידיו. זרועות חזקות יש לו, לעבד, שריריות, שום דבר לא יכול לעצור ידיים כאלה אם יחליט להזיק. וכבר היו דברים מעולם.
“אנא עארף מאיפה באות העגבניות מעוכות? תשאלי את הספק למה שהוא שולח את העגבניות שלו ככה.”
“אתה לא יודע למה העגבניות ככה?” נסוגה לאחור. פיה יבש, גירודים עצבניים צובטים בגרונה, והעולם מתחיל לגלוש ולהתעקם ולהימרח. הפחים והמשאית והארגזים מאבדים ממוצקותם, העגבניות זולגות זו לתוך זו, מומסות לעיסה אדומה. ידה לופפת את משאף הוונטולין בתוך הכיס.
“וואלה מאיפה לי לדעת?” הוא אומר ומעביר עליה מבט מהיר של אחד שיודע לאמוד טיבה של סחורה, עיניו מתלפפות על שוקיה ומעלה על הירכיים הרחבות וננעצות במפשעה שקמטי המכנסיים מימין ומשמאל מסמנים כמו חיצים את הדרך למקום שמרינה מבקשת להסתיר ומשם לחזה. מתוך עיניו שנצבעות בקשת של חרמנות, מרינה מסיקה שלולא קולה מקרין הסמכות, עודף השומן על גופה לא היה מפריע לו. גבר כזה מחכה רק להזדמנות. באמת טוב שהילד פה.
“הבן שלך…” נובחת שרשרת של שיעולים. אם היא תתעלף כאן, אחד עם ידיים כמו שלו, שכל היום מניף ומוריד וסוחב משקלים כאלה, שום בעיה לא תהיה לו למצוא אצלה את הדרך לאן שצריך וללחוץ בדיוק במקום הנכון. פניה אדומים, הנה, מצאת לך מקום טוב לאבד את ההכרה. ביד מובסת היא מוציאה את המשאף מהכיס, מקרבת אותו לפה ולוחצת.
“זה לא הבן,” עבד מרים את קולו. “זה ילד חצי־עוף. כלום הוא לא שוקל. בנדורה, יעני עגבנייה יותר כבדה ממנו.”
“שלא ישב על העגבניות!” השתגעת? היא חושבת ומנמיכה את מפרשי קולה. אל תרגיזי אותו. עבד נסוג לאחור, משפיל את עיניו ומרחיק את הילד האחוז בין ידיו. “לא בהזמנה באים ילדים כמו שבאים,” הוא אומר בשקט.
אוי. איך הבנים שלה דוהרים בבית. בורחים לחדר שלהם, שם הם יכולים לדקור זה את זה בחרבות פלסטיק, לירות כדורים דמיוניים ולבנות מכונות תופת מלגו. נו, גברים קטנים. כולם אומרים לה שהצבא יעשה מהם בני אדם. ובזמן שמחכים שיגיע הצבא, בנה הבכור קומץ את אגרופיו הקטנים ומטיח אותם באחיו הצעיר. תוקפנות נפלטת ממנו בלי מאמץ, פורצת במהירות, מלהיטה את לחייו ושוככת באחת. הבן הצעיר בורח אל מיטתו ומתקפד מתחת לשמיכה, עד שאחיו מכריז על שביתת נשק. ואז, כמו לא קרה דבר, הם מנסים זה על זה קללות ושרבוטי מילים, מקצצים אותיות ומעקמים הברות שמתגלגלות בתוך פיהם במהירות שכמו מוכפלת ביחס למילים הריריות, האטיות, שזולגות מהפה של אימם, כשהיא מתערבת.
“אני מבקשת לשמור על הירקות! זהו!”
מסוחררת היא פותחת את הדלת ונמלטת לתוך הסופר, ממהרת אל משרדה השקוף. שנים־עשר המלבנים על מסך המחשב מציגים לנגד עיניה את הסרט האילם של המקום. אנשים דו־ממדיים, קצרי רגליים, מהלכים בין אגפיו, מוארים באור פלורוסנטים מעבדתי. הכול בסדר. בסדר. הנה, שיחת סקייפ, עניין דחוף כנראה. שולח את ידיו אל צווארון החולצה כמשחרר עניבת חנק. “הכול בסדר,” הוא אומר. המכשירים האלקטרוניים מייצבים את עווית הרעד שמרטטת על מיתרי קולו ודבריו נפלטים מתוך חרירי הרמקולים, שטוחים וחסרי מבע. השיחה קטועה. מספר שניות הוא נותר מאובן על המסך, פיו פעור. מרינה מקרבת את פניה אל המסך, בודקת: איזה זבוב התיישב על החולצה שלו היום?
שלט סופר־לכל מתנועע ברוח, חורק. התקשורת מתחדשת: “…וחוץ מזה, יש חוזים ויש התחייבויות. ובנימה אישית אני רוצה להגיד שאסור ללמד את העובדים שפחד צריך לנהל להם את העבודה.” ומוסיף: “זאת דרך לא מקובלת לעודד אנשים לעבוד. הם צריכים להשתחרר מהפחד. הכול בסדר.” ושוב משתררים כמה רגעים של נתק, בתוכם הוא חשב את מחשבות החופש שלו ומרינה חשבה שאת האבחנות שלו, שישמור לעצמו.
“הלו? הלו? שומעת? יש אצלך איזה בעיה בתקשורת שהסקייפ מכובה?” שואל הבחור מהנהלה. מרינה ממהרת לטעון שאצלה במחשב ובמשרד ובסופר הכול באמת בסדר.
“קונים מתלוננים שיש בעיה במלפפונים. שהם משופשפים,” אומר, “תלכי לבדוק.”
דרך המסך המחשב היא בוחנת את אגף הירקות, את הסדרנים. את עבד שמגלגל ארגזים פנימה ופורק את הירקות. מה הוא עושה? עוד יבואו ויגידו לי הכול בגללך. מילים מסתחררות במוחה. הסמטה שמאחורי הסופר פולשת פנימה, שולחת ריחות חריפים. סירחון וזבובים. ואיך לא נעים שזבוב כזה מתיישב על החולצה. ברגליים כושלות חולפת בין האגפים, מיישרת את האריזות, מצמצת את החללים ההולכים ונפערים ביניהן.
“הבנקים יושבים עליהם חזק. הם הפסיקו להביא סיגריות. גם אלכוהול כבר אין. ברור שהם בפשיטת רגל, למה את זה הספקים לא נותנים באשראי.”
בסמטה שמאחורי הסופר עבד עוסק בפריקה קדחתנית של ארגזי הירקות. הוא מטיח אותם על האספלט עד שהמלפפונים נורים החוצה כמו קליעים מתוך מחסנית. הבן שלו לא עומד ליד הארגזים ולא יושב בתוכם. “סליחה, גברת, שלא תקבלי מכה למה אני אין לי עיניים במאחורה של הראש.” הוא אומר.
“הבן שלך, אתה כבר לא מביא אותו?”
עבד שותק, שולח מבט חטוף אל עבר המשאית, מסנן מילים עצורות: “זה העוזרת סוציאלית אמרה ‘לא טוב הבן שלך בעבודה’. למה אמרה ‘אם הבן לא במסגרת ישימו אותך בכלא.’” בעיניו מבליח מפעם לפעם ניצוץ משועשע, אך מבע קצר רוח נחבא בהם כסוד שיש להסתירו.
“הוא בבית ספר?”
“זה ביצפר זה? אללה יוסטור איזה ביצפר! ילדים שמה עם בעיות בראש. מרביצים חזק שמה.” הפתעה: מתגלה כאיש משפחה.
“מי? המורים?”
“איזה מורים? זה מורים מהפחד לא נכנסים שמה. למה שמה ילדים עצבניים חבל־על־הזמן. מי שבא מול העיניים שלהם מקבל כיסא בראש שלו. הבן שלי בא מכות כולו. בראש בידיים ברגליים איפה לא.” מוחה זיעה ממצחו. “טוב,” הוא פוסק, “מחר אני מביא עוד סחורה. אם אפשר גברת תגיד לבלבית שהעגבניות כפרה עליהם יפים אש. למה הוא אומר – עוד פעם מרינה אומרת העגבניות קוועץ', הלך עליך. אני זורק אותך.”
הוא מטפס למשאית, וממקומו למעלה שומט אליה את מבטו. “סליחה שככה אני אומר אבל את צריכה להיזהר למה שאת עומדת בתוך זכוכיות.” הוא מצביע על שברי זכוכית ירוקה שנוצצים על האספלט.
טוב. שום תודות! הוא טורק את הדלת ומניע את המשאית. היא מתבוננת במשאית המתרחקת, ואז מהמושב הסמוך לנהג מציצה פלומת שיער שחור ופנים קטנים מחייכים ויד שחומה ודקה מגביהה מלפפון ומנופפת בו לעברה.
רוח דלילה מרעידה את השלט המחליד של סופר־לכל. הפעם מייל.
“לצערנו…”
במצבים כאלה – לשון רבים. טעם חמוץ של בחילה עומד בפיה. היא לופתת את ידיות כיסא המנהלים המתקלף, פניה חיוורים, ודווקא היום, יום חופש, לקחה את הבנים לעבודה. מעבר לקיר הזכוכית של משרדה, מצטופפות הבהמות. מכים על השמשה. מישהו משרבב את הראש פנימה ומתלונן על השירות במחלקת הבשר. היא בוהה בפנים שנמתחים ומתכווצים, הפה נפתח לרווחה, לוע אדום נפער, לשון מרטטת בתוכו, מוקפת שיניים, יורקת מילים, מטיחה עלבונות, “זוועה מה שהולך כאן! עד שכבר יש איזה מבצע בבשר…”
צבעם הרעיל של חלוקי הקופאיות פולט אדים זרחניים. גז מרחף מעל ראשי הקונים. עוד רגע כל הסופר יתמלא גוויות, “נו, מה את פותחת כאלה עיניים, אולי תקומי ותטפלי בהם?” היא פותחת את הפה ושואפת את הרעל, כמו כולם. אינה מצליחה להוציא מתוכה קול. כאילו תחבה סמרטוט לתוך פיה.
רק היא יודעת. הידיעה נחה כמו ערמת אבנים בראשה. נותנת מבט במסך המחשב המפוצל. באחד מהמסכים עבד מגלגל פנימה ארגזי ירקות. באחר, בעמדת הבשר, תור פרום לכל הכיוונים, אנשים מתנפלים על הוויטרינה, מנופפים ידיים כעוסות, נדחפים, דוחפים. עוד רגע ינפצו את הזכוכית המחפה על קרעי העופות והרסיסים יעופו.
היא יוצאת ממשרדה, האריזות על המדפים צפות סביבה, צבעוניותן דוחה, מתערבבות אלה באלה. דייסת מוצרים מחליאה גולשת מהמדפים מטה לרצפה, תוססת לרגליה. איפה הבנים שלה?
“איפה אבי?” היא שואלת בעמדת הבשר. חסן שוקל שישה פולקע, פושט את העור מעליהם, מעביר למגש קלקר, עוטף יפה־יפה בניילון נצמד, מצמיד מדבקת ברקוד ומגיש לקונה “בבקשה ושיהיה לך יום־טוב.” הקונה מרססת “לא ייאמן מה שקורה פה!” מישהו צועק: “מקום עם שירות חרא איך לא יפשוט רגל? חושבים אנשים פה פראיירים!”
“אבי בהפסקת סיגריה,” אומר חסן, “מאחורה.”
לא חיה. בכי של אדם. ילדה. ילד. הילד של עבד. קטוע ולא שלם בא אליה מראה הילד, והיא מחברת את הקול לדמות ואת הפנים לגוף ואת הגוף לילד ואת הילד לאספלט זרוע שברי זכוכית ירוקה שם הוא שוכב ורק אז לראות את מה שסביבו. ולתפוס: גב של ילד אחר, זרוע דקה מונפת באוויר, כף יד דרוכה, מחזיקה משהו. צליל של חבטה עמומה. כתם אדום פושט על פני הילד. מרינה מתרגמת: פצע נפער במצחו ודם קולח מן הפצע.
“בשל המצב שאליו נקלעה הרשת אנו נאלצים להודיע על…”
הילד מתרומם מהאספלט, מתרומם ונופל, מניח יד דקיקה על הקיר. תנועותיו מכמירות לב ויבבות קטנות נמלטות מפיו ומתמזגות במאוורר שסוחף לתוך סיבוביו את הקולות ומפזר אותם מחדש, שסועים ולא מובנים.
“רועי!”
שלא יסתובב, שלא יסתובב. הרי כל עוד אינה רואה את פניו היא יכולה לטעות. המוח מעורפל. והשיעול ועיניים יכולות להתבלבל. תברחי! קילוחים אדומים ניגרים ממצחו של הילד של עבד וכתמים ארגמניים מכסים את חולצתו. הנשימה נגמרת והעולם מתעוות ומעקם את הפנים של בנה, עיניו זולגות משני צדי אפו, האף קרב אל הפה והפה נמס לתוך הסנטר. ילד־מפלצת. מכל העבודה שלה, עבודה ועבודה. וזה מה שיוצא. אלימות. מפנה מבט לילד של עבד. העולם הוא לא מקום לחלשים! אבל בכל זאת – ילד. מרינה זזה שני צעדים שמאלה. המאוורר החורק משלים סיבוב אטי, משמיע את צליליו הצורמניים. שברי זכוכית חורקים תחת רגליה. היא נאחזת בקיר, מביטה בלהבי המאוורר, עוקבת אחר הסיבוב־חריקה־צרימה שלהם. תופסת את יד בנו של עבד.
“זה כלום, אמא, זה כלום! זה סתם זבל!” צורח בנה. היא מושכת אחריה את הילד של עבד, גוררת אותו בכל כוחה, החוצה מתוך הסמטה, משאירה את בנה מאחור. “אמא! מה את עושה?” הוא צועק.
היא רצה. בורחת מהסמטה. אישה משוגעת רצה רצה. אך ריאותיה בוערות. והרגליים כבדות. עוצרת. קרני שמש דלילות נשלחות אל הסמטה מסמנות את הדרך החוצה. היא עוקבת אחריהן ונפלטת אל הרחוב, ושם ברחוב היא נופלת על ברכיה. בוכה ככה מכל הלב. ולא רואה את בנה הבכור, ולא את בנה הצעיר, ולא את הבן של עבד שעומד לידה ומבעד לנוזל האדמדם שנקרש על מצחו, נועץ בה עיניים תמהות ובידו עגבנייה מבוקעת.
“הודעות פיטורין ימסרו בימים הקרובים.”
הבן של עבד משתופף, שולח לעברה חיוך שדוני ומושיט לה עגבנייה מעוכה, מיץ אדמדם זולג בין אצבעותיו. ידו האחרת מוחה ממצחו את שרידי העגבנייה שהטיחו בו בניה. בנה הבכור מגיח מאחוריה, חזהו הצנום עולה ויורד, חולצתו הלבנה מרובבת כתמי מיץ אדומים ומאחוריו בנה הצעיר, שניהם אוחזים עגבניות מעוכות. נעצרים לידה, נועצים בה עיניים מבוהלות, שומטים את העגבניות מבין ידיהם. “קומי אמא,” הם אומרים, “קומי!”, שולחים אליה ידיים דקות. אבל ככה, כמו גברים קטנים, מצד אחד ומצד שני. והידיים שלהם הקטנות תומכות בה בדיוק איפה שצריך. והיא קמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות