כשהיו שואלים את דורי מה המצב בבית, היה משיב: “שרק לא יהיה יותר גרוע,” ומחייך. ובאמת, שנות הנישואים הראשונות שבהן הוא ואשתו התקוטטו כמו שני חתולי רחוב נזעמים על כל מטר מרובע של דירת שלושת החדרים הממוצעת שלהם עברו חלפו מזמן. כעת נמצאו בשלב המלחמה הקרה: כל צד החזיק במטענים שיכלו לפוצץ את מערכת היחסים בכל רגע, אבל בגלל המחיר הכבד שיכול להיות לפיצוץ – הילדים – זה נמנע. נמנע אך לא בוטל או נעלם – פשוט נדחה לאחר כך. כך שבמקום סופרנובה אחת שהייתה יכולה להשליך כל אחד מהם לנתיב חיים אחר, זוהר יותר או פחות, חוו יחסיהם זחילה מתמשכת לעבר החידלון: אינספור פיצוצים קטנים, קטנוניים וכעורים ששחררו לחץ ואפשרו לעסק להתקיים.
אבל לאחרונה הייתה אשתו עצבנית במיוחד. כמובן, העובדה שהיא עבדה והוא תמיד חיפש עבודה לא הוסיפה בריאות לאף אחד מהם. מאשתו לא נסתר שהמצב ה"חדש", שנמשך כשנה וחצי, אף מסב לדורי לא מעט הנאה. הוא התלבש יפה לפני שהלך לבתי קפה, התגלח והתבשם כאילו הוא נפגש עם מאהבת. ודורי, שקרא את מחשבתה, היה מנופף ב"הארץ": “זו המאהבת שלי,” נהג לומר, “לא פחות משכילה ודעתנית ממך.” למרות הניסיון הנואש להעלות חיוך על שפתיה, ההתלוצצות לא התקבלה בברכה והיא הרבתה להתפרץ עליו ועל הילדים. היא איבדה את היכולת להקשיב לשניהם כאחד וגם כאשר האזינה כביכול למי מהם ביושבה נבולה על הספה, ראשה שמוט לאחור – הייתה נרדמת בקול נחירה דקה. כשהייתה מתעוררת לקול מריבות הילדים, לא הייתה סבלנית יותר: “בסוף כל משפט שלכם יש דרישה, תלונה או טענה. נמאס לי!” פרצה למקלחת.
משהו היה צריך להשתנות. חברים ובני משפחה רמזו לדורי לקנות לה בגד יפה, בושם, שרשרת. אולי להזמין צימר רומנטי בגליל. אבל הוא התנגד. עקרונית, כמובן. “כשאהבתי, קניתי,” נהג לומר. ובכל זאת הוא רצה לשמח אותה לנוכח התמעטותה ההולכת וגוברת, והוא החל לחשוב על דרך שגם תשמר את העיקרון “כשאהבתי, קניתי,” גם תוריד ממנו לחץ וגם תראה לאשתו שעוד נותר הד קלוש מאהבתם, כמו קרינת הרקע הקוסמית המעידה על קיומו של המפץ הגדול.
האם לא יהיה חכם להזמין לה נופש בזנזיבר או באי אקזוטי אחר? אמנם לא יהיה לו קל לבד עם הילדים במשך שבוע, זה הזמן שהקצה לחופשה, אבל השקט שישרור בבית, אווירת הנופש שתשרה בחדרים, כאילו צמחו דקלים ננסיים בחדר, שמותר להניח עליהם מגבות לייבוש ולהשאיר כפכפים היכן שמתחשק בלי להרגיש אשמה, היעדר החובה לסדר את הבית בכל רגע ובעיקר, הפוגה מאווירת הדכדוך שפשתה בבית כמו טחב – כל אלה כאילו יוציאו גם אותו לחופשה. ולא פחות חשוב, נקודות הזכות שיצבור במערכת הזוגית וכן בעיני הוריה ואחיה – כל אלה נראו לו כיתרונות שיוכל ליהנות מהם.
אבל איך הוא יממן חופשה כזאת במצבו? אולי בהדסטארט או במערכת מימון המונים אחרת שתסכים למיזם שלו – העלאת חיוך על פני אשתו ושליחתה לחופשה מרגיעה.
בתוך כמה רגעים כבר חשב על קמפיין. “החזירו לשירה את החיוך!” – זה יהיה הסלוגן, והוויז’ואל יהיה סרטוני יוטיוב קצרים מחיי היומיום הקשים של שירה: ישנה מעולפת בבגדיה על הספה בשעת ערב, נושאת סל כביסה, בדרך לקניות, מנקה נעל ספורט של ילד מחרא שדבק בה, מתווכחת אתו, צועקת בטלפון על הוט או סלקום ובסוף, עקב כל הלחצים, מפליקה לילד. ואז יופיע הכיתוב:
“תרומה שלכם יכולה לשלוח את שירה לחופשת חלומות. הצטרפו למאמץ המשותף – החזירו לשירה את החיוך!” הכיתוב יסתחרר סביב תמונת סנאפשוט קפואה שלה ויישא אותה לשמיים נעולה בנעלי עקב.
אמנם הוא יצטרך כמובן לציין את העובדה הביוגרפית המצערת שהוא מובטל; אחרת, באיזו אמתלה הוא פונה למימון המונים? אבל בשבילה הוא מוכן לעשות זאת.
לאחר שווידא שיש לו עורך וידיאו בין אנשי הקשר, מישהו ממקום העבודה האחרון, העלה פוסט ראשון בפייסבוק וחיכה לתגובות.
בתחילה היו התגובות מהוססות. נראה שהאנשים לא ידעו אם הוא רציני או לא. אמנם כמה מגיבים גברים כתבו: “היסטרי!!! איך לא חשבנו על זה קודם?” ושיתפו בפייסבוק. אבל רוב המגיבים הסתייגו: “אתה לא מתבייש?” וכשדורי כתב שלא נותרה לו ברירה כי עולם העיתונות שממנו התפרנס קרס, התעוררו הנשים, כתבו תגובות נזעמות והאשימו את דורי בביזוי אשתו, בהחפצה ובהשפלתה בפומבי על חשבון התמודדות עם מציאת עבודה חדשה.
“אני בטוחה שאשתך אפילו לא יודעת,” כתבה גולשת אחת, ואחרת הגיבה: “אולי זה עדיף.”
מובן שלאור התגובות הנחרצות, אף אישה לא תרמה לקמפיין, עניין שעורר בדורי ספקות בנוגע לפתיחות של התנועה הפמיניסטית. “האם אסור לגבר להיקלע למצב כלכלי קשה?” תהה בפוסט נוסף, אבל עורר אפס תגובות באחת הפינות המאובקות ביותר ברשת.
נקודת האור של הקמפיין הייתה הגברים. הם כמובן לא תרמו ולו שקל מכיסם אבל עצות סיפקו למכביר: “אחי, למה זנזיבר? היא נהפכה ליקרה ותיירותית. שים כסף בצד למאהבת!”; “לקלאב מד יש יופי של מלון שם, בן משפחה שלי יכול לסדר לך דיל זול. תשאיר הודעה בפרטי”; “אתה הסנדק של הקול הגברי!” ועוד מיני פנינים.
לא חלף זמן רב והקמפיין הציבורי למען שירה זכה לאזכור חדשותי. הוא הופיע תחילה כאייטם ב"צינור" שהביאה סוציולוגית ממושקפת ורצינית, שטענה שביזוי הנשים עולה מדרגה. ואז הציגה את תמונתו של דורי בפייסבוק, דקרה אותה באצבעה ואמרה: “וזה המקרבן – אישהּ! אני לא מבינה איך היא ממשיכה לחיות אתו.”
“כמו שאת ממשיכה לחיות עם המשקפיים שלך,” כתבה שירה בפוסט שהעלתה להגנתו, “בלית ברירה בדו־קיום. וחוץ מזה, אני לא שוכחת שהייתה לו כוונה טובה.”
באותו ערב, כאשר נפגשו במטבח ליד הקומקום, כל אחד ממתין לתורו להכין לעצמו כוס קפה, הטיחה בו שירה: “אני אתך גמרתי. יש לך חודש למצוא דירה.”
“נפלת על הראש? הייתה לי כוונה טובה, רציתי לשמח אותך, אפילו את אמרת את זה בפוסט שענית לאותה פוסטמה!”
“מה רצית שאענה לה? שהיא צודקת?!” התייפחה פתאום מעל השיש.
דורי השפיל את עיניו.
“ומתי צילמת את הסרטונים האלה בכלל? מי נתן לך רשות לצלם אותם ולהעלות אותם? אתה יודע שאני יכולה לתבוע אותך על חדירה לפרטיות?”
“לא חשבתי שזה יפריע לך כל כך,” ענה במבוכה, “בייחוד אם היו תורמים מספיק ובאמת הייתי מצליח לשלוח אותך לזנזיבר.”
“מה זאת אומרת ‘תורמים מספיק’? למה, כמה תרמו?” הידקה שירה את מגבת המטבח לעיניה.
דורי חש בתקווה שמתחילה לנשב במפרשיו. “עד עכשיו לא הרבה, אבל הקמפיין עוד צעיר. את יודעת מה? יש לי רעיון: אולי נציע להם לממן לנו את יום הנישואים? זה יכול לבוא כפולואו־אפ אחרי הנסיעה שלך!”
“מה אתה מכניס את עצמך לעניין פתאום?”
“ככה נוכל לנסוע שנינו.”
שירה נתנה בו מבט של מי שיורדת לסופו של עניין. “למי ייעדת את הקמפיין, לך או לי?”
“לך…” אמר בהיסוס.
“אתה פשוט לא מסוגל להשתנות, מה? בסוף תמיד מדובר בך ובטובות ההנאה שלך. תמיד יש זנב למתנות שלך, כמו עקרב!” היא שבה לעמדה שלה מעל השיש.
“אוקיי, אני חוזר בי. בשלב ראשון תיסעי לבד.”
שירה נטלה שוב את המגבת. “ואפשר כבר?”
“אני אומר שוב: הקמפיין עוד צעיר. נחכה כמה ימים ונראה.”
“ותמחק את הקטע שאני מפליקה ליונתן! אתה רוצה שייקחו אותי לנווה תרצה במקום לנתב”ג? דואג לאשתך אבל בעצם מסגיר אותה לרשויות!"
“לא חשבתי שזה יתקבל רע כל כך.”
“אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי מאמינה לך,” נטלה שירה את כוס הקפה שלה ודשדשה לסלון.
כשבועיים החיים זרמו במסלולם: שתיקות שהופרו בצעקות היסטריות שהסתיימו לעתים במכות קלות בכנף; ואז, ערב אחד, כשראו תכנית ריאליטי שאיחדה את כל המשפחה ברגע נדיר של שותפות נטולת כעס, צלצל הסלולרי של שירה. היא ענתה בקולה המדוכדך הרגיל, אך במהרה שמע שחל בה שינוי כאילו שתתה שיקוי פלאים. דורי היה מוכן להישבע שהוא שמע שם שמחה – אבל מה יכול לשמח אותה כל כך?
הוא ניסה להסוות את סקרנותו בכך שהלך לקומקום להעמיד מים ואגב כך שלח אליה מבט מרחוק. היא יישרה את רגלה על הספה – תגובה אינסטינקטיבית שהכיר כל אימת שאמר לה דבר שלא רצתה לשמוע. אבל הפעם פניה נותרו שמחות. יכול להיות שהתגובה האינסטינקטיבית שלה כללה גם רגעי אושר שהוא משום מה לא היה קשור אליהם?
לרגע חלפה בו מחשבה מבעיתה שקיבלה טלפון ממחזר שהצליח להשיג איכשהו את המספר שלה בפייסבוק, אך לא. שירה אמרה לפתע “את יכולה לחכות רגע?” ואגב שיחה התרוממה מחויכת מהספה ואספה עט ונייר מהשולחן בסלון בדרך לחדר השינה. שם הסתגרה עם מי שזו לא תהיה בשיחה ערה. דורי חש בנקיפה של קנאה, בצד ביטחון מלא ששירה היא שלו. היא יכולה להשמיץ אותו כמה שהיא רוצה באוזני מי שהיא רוצה – בסופו של יום היא נשארת אתו בין ארבעה קירות אלה. מאושרת או לא, זה עניין אחר.
הימים הבאים סומנו בנסיגות רבות של שירה לחדר השינה ובהסתגרויות ארוכות שלה עם מישהי בשם אסנת. דורי שמע את השם במו אוזניו במאמץ העילאי שעשה כשצותת עם כוס הפוכה לקיר חדר השינה. אבל המידע שנשאה עמה אותה אסנת נותר עלום. שירה ענתה רק ב"אסנת, ברור," או “ברור שלא, אסנת,” באותו טון ששמור לחברות קרובות ודורי תהה מה מתבשל בין שירה ובין “אסנת ברור שלא / ברור שכן”. טוב זה לא היה, כי שירה הייתה שמחה מדי. והשמחה שלה תמיד נחוותה אצלו כאיום. משהו גרוני השתחרר בה, צהלות צחוק שלא עוררו בו או בילדים הזדהות. משהו ששייך לעולם אחר – מסיבת רווקות אולי.
בינתיים קיבל הקמפיין שלו תפנית מצערת. במקום להתייחס לסיבת קיומו – מימון חופשה של שבוע לשירה – התייחסו כולם אליו ואל מניעיו, הנסתרים והגלויים. חלק טענו שהוא רע אבל בעצם טוב וחלק בדיוק להפך. מישהו הפך את השאלה הזו לשאלה היומית: “האם המניעים של דורי היו טהורים או מניפולטיביים?” וגם התפתחות זו אוזכרה ב"צינור". אין ספק, הסוציולוגית הממושקפת עשתה עבודה טובה.
הוא שלח לה מייל:
"ברכותיי!
הצלחת להסב את הקמפיין שלי משליחת שירה לחו"ל לחשיפתי כמיזוגן ולמעלותייך כמגינת נשים. אבל עקב כך שירה תישאר בארץ, כי אף אחד לא תורם לקמפיין וכולם עסוקים רק ברצח אופי – שלי, אם תהית.
תודה מקרב לבי המושחת,
דורי, זכר אלפא"
כעבור כמה ימים השיבה לו:
"על לא דבר.
אחת שיודעת"
בצירוף אימוג’י שמזיל דמעות מרוב צחוק.
מאז השקת הקמפיין שירה התחזקה. דורי קרא זאת בשפת הגוף שלה, ששידרה מצליחנות. היא החלה ללבוש מכנסי טייטס זוהרים ובגדי ספורט, לצאת לצעידות ואפילו החלה בתחביב חדש: חתירה בקיאק בירקון השכם בבוקר.
הצמיחה שלה לא הוגבלה לחוץ: גם בתחומי חדר השינה נהגה כמבוגר האחראי, רושמת כל הזמן רשימות מרגיזות שדורי חש שישפיעו על העתיד שלו בלי לדעת איך. היא החלה לקרוא ספרים על נדל"ן, “דה מארקר” ו"כלכליסט". כעבור שבועיים של התחזקות קראה לו לשיחה לחדר השינה. דורי הרגיש כאילו הוזמן לשימוע.
“דורי, מצאתי לך דירה.”
“מה? למה?”
“מה זה למה? מה חשבת, שתשפיל אותי בפומבי ותקבל פרס? רצית להטיס אותי לחו”ל? אני מטיסה אותך מחוץ לחיים שלי."
דורי חש סחרחורת, כאילו חזר לריבים הנוראים של תחילת נישואיהם, כשכל ריב נראה כפרידה לעולמים.
“של מי הרעיון הזה, שלך או של אסנת?”
“מה זה משנה? אתה יזמת קמפיין למעני ואני יוזמת למענך.”
“על מה את מדברת?” נעץ בה עיניים מבועתות.
“פתחתי קבוצה בהדסטארט בשם ‘להציל את דורי’. השגתי לך שכר דירה לשנה.”
אי אפשר להאשים אותה בסנטימנטליות. הוא שלף את הקלף האחרון: “והילדים?”
“הילדים יצטרכו להסתגל למציאות חדשה,” אמרה בנימה הקרירה המוכרת שדיברה בה תמיד כשביקש לגייס אצלה מעט חמלה.
“איך את יכולה לבשר לי דבר כזה ולהישאר רגועה? את בן אדם או רובוט?”
“סליחה? ומי אומר לי את הדברים האלה, האדם שיחצן את יחסיו עם אשתו כדי לגזור קופון על חשבונה?”
“רק רגע,” אמר דורי בניסיון לשלוט במצב, “את מבקשת ממני לעזוב את הבית כי אני לא מפרנס בזמן האחרון?”
“הזמן האחרון, בדיחה טובה.”
דורי עשה פרצוף של לא מבין.
“אתה יודע למה אני מתכוונת.”
“לא, אני לא.”
“אני כבר לא מסוגלת לחיות אתך,” אמרה שירה בקול שלו. “לא ככה. כל הזמן בדיקות רפואיות שלא מעלות כלום. ואז יש עוד בדיקות. במקום לרתום את המאמצים שלך למצוא עבודה, אתה רותם את כולנו לפחדים שלך. עשר שנים. זה הזמן שנתתי לך להסתדר בחיים. ולא הסתדרת. ואת השנה הזו, השנה האחת־עשרה, אני רוצה להעביר בלי להתאכזב, ממך או ממני, שאני לא מסוגלת עוד לתמוך בך, לעודד אותך, לאהוב אותך כמו שאתה מאמין שאתה ראוי. כי אני כבר לא שם. אני במקום אחר. מאז שהתפכחתי מהאשליות לגביך, אני רוצה ליטול את המושכות בחזרה אליי. אני רוצה להיות עצמאית. ואתה כמו ילד קטן שצריך לדאוג לו. אין לי כוח לדאוג לעוד ילד, כבר יש לי שניים.”
“זה בגלל הקמפיין, נכון?”
“הקמפיין שלך האיר לי באיזו בדידות אני חיה. אני לא רוצה לחיות ככה יותר.”
“ואם אמצא עבודה הבעיות בינינו ייפתרו?”
“אין סכנה כזאת, נכון? כי אתה אף פעם לא מוצא. אתה אמן, בחיפוש מתמיד.”
הוא חש שיללה עצומה שאין הוא יכול להכיל אותה עומדת לפרוץ מפיו ואם היא תעבור את הסף, היא תסחף אחריה את כל מה שהכיר כחייו: מקום ההיכרות שלהם, הקונדיטוריה שבה נהגו לקנות מאפים, הנסיעה הראשונה לפריז, הדולומיטים, צימרים, הליכות לסופר, שטיפות כלים, נסיעות עליזות ונסיעות מתוחות, שיעורי בית עם הילדים, פקקים בגוש דן, אינספור שעות באינספור משחקיות, קניית נעליים מוזלות באאוטלטים שליד קניון איילון, שמיים כחולים ושמיים מעוננים, תורים, תורים, תורים, רופאים, רופאים, רופאים, ביקור אצל הוריה ובעקבותיו ריב, ביקור אצל אחיה ובעקבותיו ריב, שכנים, בתי הספר של הילדים, ערבי הורים, אינספור תיאומים באינספור תחומים, אינסטלטורים, חשמלאים, שיפוצניקים, הסעות של בייביסיטריות הביתה באישון ליל. אם הוא יעזוב את הבית כל אלה יעזבו אותו ולא יישאר ממנו דבר.
“אה, מצאתי לך גם עבודה במשמרות. התפנתה משרה של פקח לילה בסיירת של חברת חשמל.”
דורי התפתל בניסיון להחניק יללה שפנתה לכאורה לנתיב אחר, אך שבה אליו במלוא עוצמתה.
“עוברים בין שנאים ועמודי מתח גבוה,” המשיכה שירה, “ובודקים שהכול בסדר. המשכורת לא רעה ויש גם ימי חופשה.”
“ונראה לך שאני אסכים?”
“אני אעזור לך.”
הוא טרק מאחוריו את הדלת ונאחז בשולחן. הוא חש בדקירות סיכה קלות לרוחב חזהו שבאו ונעלמו לסירוגין, תיפוף מכאיב של דקירות שסגרו על לבו. זיעה פרצה מתחת לבגדיו, קרה ורעה, עוטפת את גופו במעין מסכת מוות. הקמפיין המזוין, מי היה צריך אותו בכלל. הוא הלך לעומק הבית, נכנס לשירותים, שלף מארון הקיר סולם קטן, טיפס עליו ושלף בפראות מהבוידעם מזוודה משובצת של סוכנים נוסעים. עשר שנים הוא לא עבד אבל חשב שרק שנה וחצי. איך נוצר הפער הזה בין הגרסאות? והאם השנה הבאה תהיה השנה הראשונה של החירות שנכפתה עליו או השנה האחת־עשרה של ההונאה שכפה על הסביבה? רגע אחז בידית האחיזה בגובה החזה כתפוס הרהורים ואחר השיב אותה באטיות למקומה.
הילדים.
הכול בגלל הילדים.
בגלל הילדים התכווץ דורי תדיר אצל משפחת אשתו, שנוכחותו בה עברה ללא כל תהודה, כמו מטאוריט שקט בחלל. בגלל הילדים הסתובב מחוץ לביתו שעות על גבי שעות עד שחבריו התזזיתיים של בנו, שהסתייעו בטכנולוגיות הרעשה מתקדמות, יעזבו את ביתם. בגלל הילדים התבונן בייאוש בגרביו, שאשתו תמיד איבדה אחד מהם בכביסה ואוששה בקביעות את התובנה שהחיים לצדה לעולם יהיו חסרים. בגלל הילדים סבל מהאופי הצחיח שלה, שמעולם לא המטיר עליו מילות הכרת תודה.
בגלל הילדים הוא חי, ובגלל הילדים ימות.
הוא לא יכול לעזוב אותם. זו הייתה בסך הכול עוד השפלה קטנה. הוא מסוגל להתמודד עם זה. הוא ירד מהסולם ופנה לקומקום במטבח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות