מגשש דרכו בחושך, נזהר שלא למעוד, משעין ידו על המסעד שלמרגלות המיטה הזוגית הגדולה, עיניו בקושי מזהות את קווי המתאר של החפצים המעטים שבחדר, את הכיסא שעליו הטיל את בגדיו, נותר רק בתחתונים, רועד משהו, הארון, השידה עליה שעון מעורר והתמונה שבקיר מול המיטה, רפרודוקציה של אוטרילו שגזר מאלבום בסדרת “גדולי הציור”, הלך לחנות בקניון, דן שעה ארוכה עם מוכרת המסגרות הצעירה בבחירת הרקע, רוחב השוליים, הצבע, היה רוצה לשאול אותה על חייה, בבית קפה אולי, אבל היא יכולה להיבהל מאיש כמוהו; דווקא סיפרה לו שהיה לה חלום רע בלילה, אבל היא לא זוכרת אותו, רק קמה בבוקר עם תחושה כבדה מאוד, הוא אמר שישלח לה חלומות טובים עוד באותו לילה, לא העז לעשות יותר מכך.
הוא מזנק על המיטה, מסיט את השמיכה הצִדה, רק כדי שיוכל, חיש קל, להיעטף בה בכל רמ"ח איבריו, מושך את גופו אל מראשות המיטה, מקפל לחצי את הכרית, מניח עליה את ידו הימנית, ועל היד את הראש, מזיז קלות, כדי למצוא את הזווית הנכונה לצווארו, שוכב על צִדו הימני, כמנהגו מזה ימים רבים, מתפתל מעט, שלא ייוותר שום חריץ דרכו יוכל הקור לחדור, מושך את השמיכה לשם, מוריד אותה לכאן, מקפיד במיוחד להניח את קצה השמיכה מתחת לכפות הרגליים, פוער פיו בפיהוק גדול, כבכל לילה, נזהר שלא למתוח יתר על המידה את שרירי הלסת; כעת, ערוך ונכון, נותר לו רק לנשום ארוכות, לא לאפשר למחשבות רעות להיכנס פנימה, ולהחליק לשינה חפה מחלומות.
פעם היה יכול להירדם רק על הגב, ידיו לצדדים, גופו ישר כסרגל, מוציא מדעתה אישה אחת, “איך אתה יכול ככה, כמו מומיה?” בבוקר היה מתעורר בדיוק באותה תנוחה.
ידו השמאלית נוגעת בבטנו, משפשפת, כדי להתחמם, משם עוברת אל ברך ימין, מתחתיה, ולשוק שמאל, הוא מקופל, כפות רגליו וראשו כמעט נפגשים, זה הרגע להתחבט, כהרגלו, מתי לעבור לתחנה השנייה, לשכיבה על הגב, הרי לא אצה לו דרכו להירדם והוא רוצה להקדיש זמן מה למחשבות על דברים מטרידים או אפילו עניינים העשויים לגרום לו נחת רוח, הכי כיף היה, כל שבת, בבוקר, להסתנן למיטה של אבא ואמא, לשכב ביניהם, בשקט בשקט.
זרוע שמאל, ליד הכתף, כואבת לו קלות, הוא נבעת, מה אם פתאום? לא, זה סתם, אבל הכאב מתגבר, מתעצם, מאיפה הוא מגיע? משהו בחזה רוטט, נע קלות, כמו ריצ’רץ' הנפתח ונסגר, נסגר ונפתח, משמאל לימין, מימין לשמאל, להתלבש לפני שהוא מטלפן לניידת טיפול נמרץ, או ככה, בתחתונים? בבוקר תתגלה גופתו? מי יגלה אותה? ואולי אחרי ימים מספר? מבלי משים, כמעט, ידו נשלחת אל איברו, זכרותו, הזין שלו, קטן, רפוי, מדולדל, נחבא אל שערות אפורות־לבנות, כמעט לא נודע כי נמצא בקרבן, הכאב אינו נוטש אותו, זרמי חום עוברים בכפות רגליו, ואולי הוא רק רואה מהרהורי לבו, בודה סיבות לחוסר היכולת להירדם, טופח קלות על הזין שלו, לזמן לעצמו אישה? לשלוף מישהי מהגנזך הסודי שלו? הוא נובר, מעלה באוב את האישה הבלונדינית שחלפה על פניו, במדרגות של קיצור הדרך שעשה בין רחוב הנביאים לרחוב לבונטין, לכדה את מבטו מתעכב על חזה וחייכה אליו, בכוונה הניחה לשדיה להשתהות, לשבריר שנייה, במרחק של שלושה סנטימטר מגופו של הילד המוקסם והמבוהל שהיה אז?
הוא מרפה מהזין שלו, אסור לו, הבושה תחייה אחריו, החרפה, דראון העולם, או משהו, השמועה תעשה לה כנפיים, הוא לא רוצה בצחקוקי המבוכה של מי שימצא את הגופה, גם לא בגיחוכי הבלן, או איך שקוראים לו, ודאי לא בלנית, ואולי כן, שישטוף את גוויתו, כדי לטהרה, לזככה, להכינה למנוחת עולמים, איך עושים את זה? עם צינור? זרנוק? בעזרת ספוג, מטלית? מגבת? ויש להתעכב על כל נקבובית, חריץ, חור, שהזוהמה תצא, שהטומאה תיעלם, אבל גם כששוטפים מהזוהמה, עדיין המת טמא, ומגע אתו מטמא, הוא אבי אבות הטומאה, יפשיטו אותו בקצות האצבעות, אפילו עם כפפות הגומי, ימשכו באף, יפנו מבטם הצִדה, לשמור על צנעת המת, בכל זאת יסתכלו על איברו? יראו את הדביקות, השמנונית, בשערות מבושיו? אולי היו להם כבר נסיונות נוראים יותר? ויזליפו בשמים? מור ולבונה? מטהרי אוויר? הריח שלו ודאי יהיה כבד מנשוא, לא הרקב, הרי זה לוקח זמן, אבל על התחתונים והסדין יימצאו כתמים, ועל המזרן, שמעולם לא כיבס, מתי הייתה הפעם הראשונה שלו? קרי לילה לא נחשב, כמו כל מה שקורה לא במזיד, בשוגג, חשב שהרטיב, ונורא התבייש, מתי הבין שזה משהו אחר? והיה לו קר ולח, ורץ לאמבטיה, וניגב בנייר טואלט, ולא ידע מה לעשות עם התחתונים.
הרוכסן בחזהו נח, אבל משהו עדיין הולם בזרועו, איך עוצרים אותו, ואת המחשבות הרעות? הוא משתדל להשיב לעצמו נשימות קצובות, פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, Impasse cottin, הוא אינו בטוח לגמרי שאכן זו הרפרודוקציה שהייתה תלויה על הקיר בחדר האורחים של דירת הוריו, שבלילה הפך לחדר שינה, כשפתחו את הספה, והניחו עליה סדין, כריות, שמיכה, הם לא הסכימו שיעזור להם בכך, מה עשו עם התמונה? הוא חיפש, אפילו הוריד ציורים של אוטרילו מהאינטרנט, והתלבט, אולי זו הייתה בכלל סמטה פריזאית אחרת, וזיכרונו לא עומד לו? אבל הוא צריך לקבוע, גם אם שרירותית, לא לתת לספקות לכרסם בו, מה כבר ההבדל? בציור שבחר לבסוף יש שלוש דמויות שחורות, נשים כנראה, אולי נזירות, אולי מקוננות, אולי מלאכיות חבלה, העולות ויורדות במדרגות המגיעות לשמיים, הוא לא מצא במפה של מונמרטר את סמטת קוטן, אבל בספריה העירונית, הפלא ופלא, גילה את הרומן של אווה וסטפן לונגסטריט על אוטרילו, ספר שקרא בשקיקה, שוב ושוב, בילדותו, שם לא סופר שסוזן ולדון, אמו של מוריס, ציירה אותו, בהיותו בן אחת־עשרה, עירום, רגלו הימנית בתוך קערה קטנה, הפוכה, ידו נשענת על שולחן, זכרותו מסומנת בשני קווים, בציור אחר שלה, הוא עומד, שוב עירום, ליד סבתא שלו, היושבת וסורגת, אמא שלו לקחה אותו לרופא, בכרמל הצרפתי, נדמה לו, כיוון שטען באוזניה כי הבחין, במלתחות שבבריכה, שהזה שלו קטן, הרופא לא התרגש, “הוא עוד יגדל,” אמר, מוריס, בבגרותו, היה עומד ליד החלון המסורג שבחדרו, חושף בפני עוברים ושבים את איברו, מטלטל אותו לעיניהם הנדהמות ומטיח מילים גסות באוזני נשים בהיריון.
הוא מתהפך על גבו, הכאב בזרועו השמאלית שכך, הרוכסן בחזה סגור, אולי בכל זאת, למרות יכולתו לדמיין שהידרדרה בזמן האחרון, הוא משתדל, בכל נפשו ומאודו, להתרוקן ממחשבות זרות למיניהן, כדי לפנות מקום למראות טובים יותר, לא פשוט, להעלות תמונות בעיני הרוח, כמעט כמו להביא מתים מן השאול, או הלימבו, או איפה שהם נמצאים, הוא יודע שאולי זו תהיה רק מראית עין, מיראז', פטה מורגנה, חזיון תעתועים, חזיון עִוועים, חזיון שווא, שנשלח על ידי השטן ומרעיו, אז מה אם אינו מאמין בו, להדיחו, הוא לא יוכל לגעת, למשש, ללטף, ולא צפויה לו תובנת־פתאום, בשורה, התגלות, הבזק של הנשגב, העילאי, האלוהי.
החדר צץ, מתנודד, מתייצב, על המיטה צורות מטושטשות, עליו לחדד את הקווים, למלא אותם בשר, ככה צייר מצייר? לתת להם פנים, זהו, הנה אבא, הנה אמא, יש לו בעיה עם הילד, פעם ניסה להעתיק את הסמטה של אוטרילו, הסתבך, הוא לא מסתדר עם הפרספקטיבה, הבתים, החלונות, התריסים, מסתכסכים זה עם זה, מתערבבים, לא מותירים מקום אחד לשני, רואה את הילד, חרש־חרש, על קצות האצבעות, מתגנב לחדר הוריו, בתנועה חלקה אחת, הוא משתחל ביניהם, מקפיד שלא להפריע לשנתם, רק בשבת בבוקר הוא רשאי לבוא אל מיטת הוריו, מין פינוק שכזה, עונג שבת, אך לא בכל זמן אחר, גם לא בלילות בהם הוא מתעורר בבכי בגלל חלומות רעים, הילד שרוע על גבו, ידיו לצדי גופו, איבריו פשוטים על הסדין הלבן, נשימתו קלה, עיניו פקוחות, לאט־לאט הוא מקרב זרועותיו לעבר זרועות הוריו, שערות ידיו נוגעות לא נוגעות בשערות ידיהם, עוצם עיניו.
התמונה יוצאת מכלל שליטה, משתבשת, נעלמת, הוא אינו מבין את פשר התקלה, מנסה להביא את הדברים לתיקונם, להשיבם לקדמותם, הוא נע מעט שמאלה במיטה, גם היא זזה, גבותיו מתכווצות בתימהון, מישהו רוקד על מיטתו? לא יכול להיות, פוקח עיניו, יצורים קטנים מקפצים עליה, רוקעים ברגליהם, עולזים, קרניים לראשיהם, זנבות מיטלטלים מאחוריהם, “אבא, אבא,” הם קוראים, “מי אתם? מה אתם רוצים?” הוא שואל, הם מצחקקים, “אנחנו ילדיך היקרים, יוצאי חלציך, בניך השובבים, יורשיך וממשיכיך,” מתגודדים סביבו, מגחכים, עושים פרצופים, חורצים לשונותיהם האדומות המתפתלות, פולטים רוק, יורקים גצי אש קטנים, נתלים זה על כתפי זה כקופים, שורטים חזותיהם בציפורניהם החדות, צווחים ככרוכיות, מטיחים קללות, שורקים, מייללים, נאנקים “הב־הב, אנו הטיפות הסרוחות שלך שהתמלאו בשר, לילית, נעמה ומחלה אמותינו התלבשו בזרעיך שיצאו לריק ולבטלה, מאז אנו שטים לנו בתבל ומלואה, עושים רע בכל מקום ופינה, אין חלל פנוי מאתנו, קצה נפשנו בנדודים, אבינו היקר, המצא מנוחה נכונה לבניך, תן לנו חלקנו בנחלתך, ואז נשקוט.” בתחילה הוא אינו מבין את מילותיהם, ואז מפענח אותן, אחת לאחת, משלים את החסר, נרגע, מתעשת, “רגע, רגע, איזו ירושה בראש שלכם? מה כבר באתם? עוד לא באה שעתי, מה לעשות, אז קישטה,” הוא קורא אליהם, “עופו, תסתלקו מפה, סורו ממני,” משביע אותם, “שובו בנים שובבים, היבלעו בריק, חזרו כלעומת שבאתם, אל מקור מחצבתכם,” הם מתבוננים איש ברעהו, לא מאמינים, מתקרבים אליו, “אני חי ושריר וקיים, תראו!” הם שולחים אצבעות לגופו, צובטים, נושכים, מושכים בכתפיהם, “אופס, אזעקת שווא.” מאוכזבים, נעלמים, כאילו בלעה אותם האדמה.
הוא שם לב שבמהומה ניתק הסדין וחשף את חלקו התחתון של המזרן, אין לו ברירה, הוא משיל מעליו את השמיכה, יורד, מותח את הסדין, הגומי בקדמת המיטה בורח, הוא שוב מותח, וחוזר חלילה, מתעצבן, מותח, מוותר, שב למיטה, ממהר להתכסות, מניח ראשו על הכרית, לידה כרית נוספת, לא בשימוש,
הזרוע אינה מציקה לו, שוקל אם לעבור כעת לתחנה השלישית, הסופית, שכיבה על צד שמאל, מצב שהוא נרדם בו תמיד אם לא הצליח בכך קודם, אבל הוא לא רוצה לישון כעת, יש לו עוד מחשבות, אולי, למרות כל מה שעלול לקרות, יעשה זאת בפעם האחרונה, ישים נפשו בכפו, מות נשיקה, אז מה? יטיל זוהמתו, לא יותיר בגופו רבב קטן שבקטנים, וכך ייטהר, יתמרק כמראה, יהיה זך ותמים, הוא צריך לברור, מקרב כל עוברות האורח שחלפו אי פעם בהזיותיו, שחקניות הקולנוע, הנשים הזרות שמבטיו נחו עליהן ברחוב, שהיו מלכות לרגע בממלכת תשוקותיו, באחת והיחידה, שתטה אליו חסד, שתעלה ותבוא, תיזכר, תיפקד ותרצה, אולי המשרתת מ"וירידיאנה", נושאת מגבות על ידה הימנית, מתקרבת לאדון הטירה, נושכת קלות את זרועו, מחייכת, הוא טופח קלות על איברו, מעביר אצבעותיו למעלה ולמטה, מושך קצת, מותח, המשרתת בורחת לו, מנסה להחזיק בה עוד רגע, לשווא, הדם אינו מגיע אליו, הוא לא מתעקש, התמונה בראשו מתחלפת, מיטת הוריו, ריקה, ללא סדין, כריות, שמיכה, באמצע המזרן, בלבן, סימון בגיר, קווי מתאר, המיטה מתאכלסת, אבאאמאילד, הילד מתהפך על בטנו, לאט־לאט, כמעט ללא זיע וניע, הוא הולם בסדין, והוריו ישנים.
האיש אינו יודע נפשו מרוב, הוא חור שחור לתוכו נשאבים זרמי גברותו, ענותו, כלימתו, חרון אפו, לו יכול היה לזחול לתוך גופו של הילד ההוא, אל המיטה בין הוריו, לשים עצמו במקומו, בגופו, מה היה מחולל להם? היה בא אתם בדין ודברים? עושה בהם שפטים? מתי היה נכנס, לפני או אחרי? דוחק בצלעותיהם? בועט? ודאי יאמר “אבא, אמא,” שוב ושוב, יצעק “אבא, אמא, אבאמא, אבאמא, אבאמא, אבאמא!” הוא לא יכול לדמיין אותם מתעוררים, מביטים בו, אומרים לו משהו, ואולי הוא כן יכול, הרי יש לו כוחות, סודיים, טמירים, גם אם מזמן לא עשה בהם שימוש, הוא יגבור על הזמן, החלל והגוף, יפרוץ את כל הגבולות, יינשא על כנפי דמיונו, יפיח בהם רוח, יתעופף אל מעבר להררי חושך, ינסוק לתהומות בל ישוערו.
הוא מרפה איבריו, ממקם ציר בטבור בטנו, ואז מתחיל, מבלי לנוע כלל, בדמיון בלבד, לסובב את גופו, לאט־לאט, בזהירות, כי אפשר לצאת מהדעת, אפשר לאבד את ההכרה, אפשר לשקוע עמוק עמוק ולא לעלות יותר, פעם היה מסוגל להתקרב אל הסף, אבל תמיד עצר, כשהופיעו הסימנים הראשונים של כאב הראש, הפעם לא יפסיק, יהיה אשר יהיה, על החיים ועל המוות, עיניו עצומות חזק חזק, הוא רואה אדום, צריך להשאיר אותו, רק אדום, הוא מגרש זהרורים זהובים המסתננים למסך באישוניו, האדום מתקרב ומתרחק חליפות, גופו חג סביב עצמו בקצב מהיר יותר ויותר, מסתחרר, ראשו מאיים להינתק מהצוואר, הוא מתחיל לראות מראות ולשמוע קולות, מוריס אוטרילו מתפלל בפני האיקונין של ז’אן דארק, “מי יתנני גיבורה, עשויה ללא חת, עטוית שריון קשקשים, מנופפת בחרב מול פני האויב, כורתת ראשים, מנופפת אותם אל על, פוקחת וסוגרת אלף עיניים…” אבא שלו מתגלח באמבטיה, הזין שלו גדול ושחור, אמא שלו מכסה בידה על הכוס שלה, “הו, הורי היקרים, הבו לי מילים גסות”, הוא מתעטף בענן, פלומתי, לבן־לבן, רך־רך, מכורבל בתוכו, כל כולו, עוד קט ולא ידע להבחין בינו לבינו, המתמוסס, המתאדה, נחלץ ממנו, מטפס מעלה־מעלה, סופר, וברקיע השביעי רואה לפניו מים, שקטים, לחצות אותם? אבל הוא יטבע, ואם הם לא מים אלא אבני שיש? אי אפשר לדרוך, אסור, ברגל גסה, למרות כל הטהרות שעשה, הרי הוא מוקצה מחמת מיאוס, שערי השמיים נפתחים, מלאכים ניצבים בהם, כנף אל כנף, הם בוכים, בדמעות התנין הגדול, דמעותיהם יורדות ומסמאות את עיני אבאמא, חרב מתהפכת מולו, הוא מועד, נופל, צונח, מטה־מטה, מבלי שיוכל לעצור.
הוא יושב על הכורסה, על הקיר התמונה של אוטרילו, במיטה אבא אמא ילד, הוא מציץ בהוריו, ביניהם, באמצע, שוכב הילד, מוקף בפרגוד שקוף, האיש מכווץ עצמו, זוחל לתוך הילד, כלתוך ממ"ט, הגוף זר לו, אבל הוא מתרגל, אבאמא ישנים, להפריע את מנוחתם? ברוך, בנועם, בחמלה, הוא מעביר ידיו על מצחיהם, מלטף, אינו ממהר, יש לו זמן, מחליק על שערותיהם, אבאמא מתעוררים, הוא מחייך אליהם, “ואן גוך כבר לא טוב? כיסא, חמניות?” הם מושכים בכתפיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות