נאיפול יגיע לירושלים באפריל, “האכזר בירחים”, כדי לקבל את פרס־ירושלים לחירות האדם בחברה. הציטטה הנ"ל, מן הסתם, שווה יותר מ־3.000 דולר, והוא עתיד לקבל מידיו של ראש העיר. אם זה יחזיק מעמד ולא יישן.

שן, טדי, שן, ואל דאגה – אין מדובר ביהודים לעיל, אלא ביצורים דו־רגליים אחרים. ערבים. עכשיו נא למחוק את המלה “יהודים” בציטוט הנ"ל ולכתוב תחתה “ערבים”. וכך ישוב הסדר על כנו, ונוכל להמשיך בלב שקט.

מי מאיתנו, אנשי העולם השלישי, אינו חולם להצטלם בלונדון בשביל תמונת־שער בניוזוויק. נאיפול עשה זאת, חבל רק שבתמונה אי־אפשר לחוש במבטא האוקספורדי. גם קופסת טבק־הריחה ספונה עמוק בתוך ההכיס של ז’קט הטוויד.

“בִיג שוֹט”, נאיפול – אמרו בוודאי קוראי המהדורה האמריקאית של הניוזוויק בנובמבר 1981. והוא גם אומר כל כך הרבה דברים חכמים, שהייתי רוצה להיות אומרם (מנטאליות של העולם השלישי, מה לעשות): “אני מסוג הסופרים שאנשים חושבים שאנשים אחרים קוראים אותם”. או: “באנגליה האנשים מאוד גאים על כך שהם מאוד מטומטמים” או (למראיין): “עצור בעדי אם תראה שאני מתחיל בכוס היין השנייה שלי!”.

אך עניינה של שיטה זו, במאמר מוסגר, אינו נאיפול הסופר.

אפילו אויביו המושבעים ביותר, ולא חסרים לו כאלה, מוכנים להודות, עם לחץ מתאים אל הקיר, שהוא אחד מגדולי הסופרים בשפה האנגלית כיום, אם לא הגדול שבהם. וודאי להם למוספי הספרות, שיהיו מלאים ברשימות חכמות אודותיו לקראת ביקורו הצפוי. אבל אותי מעניינות האינדיקאציות, שבזימון המקרים המהתל.

שר הביטחון, שאינו חשוד מן הסתם כתולעת־ספרים, שב ארצה ורשתו עמוסת דגים, קצת מסריחים, מזאיר הרחוקה. איש לא בישר לו לשר, שבזמן היעדרותו ישבה ועדת פרס־ירושלים, שאנשיה מן הסתם מזוהים עם המערך, מי פחות ומי יותר, והחליטה להעניק את הפרס לסופר מן העולם השלישי שקנה את עולמו, בין השאר, ביצירת מופת הקרויה “עיקול בנהר” ושבה מוצג חברו למסע הדיג של השר באור לא חיובי, אם לנקוט לשון־אנדרסטייטמנט אוקספורדית, באותו שבוע צפתה כל החבורה הנ"ל מן הסתם במשחקי מכבי תל־אביב על גביע אירופה. ואני, שונא ספורט מושבע, חזרתי לעלעל בחלקו הלונדוני של אותו “עיקול בנהר” ובשתי כתבות ארוכות אודות ו,ס, נאיפול, שהופיעו בניוזוויק ב־18 באוגוסט 1980 (המהדורה הבינלאומית), וב־16 בנובמבר 1981(המהדורה האמריקאית).

אמרו כבר על נאיפול שהוא “שוט העולם השלישי”, “נושא הבשורות הרעות מן העבר השני”, “אוכל נבלות”, ועוד כהנה וכהנה אמרות על יחסו למה שהוא קורא “החברות העשויות למחצה” של העולם השלישי. אני מבקש לטעון כאן בהגזמה מסוימת (מנטאליות של העולם השלישי, מה לעשות) שהאיש הוא סופר גדול, אבל אנטישמי קטן. ונא לא לשכוח את העובדה הלא־נעימה לאוזניים ישראליות: ערבים הם גם שֵמִיים.

בראשית העמוד שממנו לקחתי את הציטטה הפותחת רשימה זו מסופר על בחור אלג’ירי בבית דירות לונדוני, ש"היה רגיל להשתין במעלית כל אימת שלא הרשו לו להיכנס הביתה". ארבעה עמודים לפני כן אתה קורא: “… יש לי אמונות תפלות ביחס לערבים. נתנו לנו ולמחצית העולם את דתנו, אבל איני יכול להימנע מן המחשבה, שכאשר הם יעזבו את חצי־האי־ערב, דברים נוראים עלולים להתרחש בעולם”. בראיון במהדורה האמריקאית (!) של הניוזוויק חזר המוטיב “דיוקנו של הערבי כאיש משתין” ומופיע, אבל הפעם לבוש אידיאולוגי יותר: “אם הערבים משתינים על מפתן ביתי בסאות קנזינגטון איני יכול שלא לשים לב. יהיה זה אווילי מאוד להעמיד פנים שהם אינם ברבארים”.

בשנת 1975 עזב נאיפול את המו"ל הקבוע שלו, אנדרה דויטש, לאחר שחשד בו שאינו מתלהב די הצורך מכתב־היד של “לוחמי גרילה”. הוא פנה למו"ל אחר, אך משראה כי הוא מוצג כ"סופר מאיי הודו המערבית" בקטלוג של אותו מו"ל, מיהר לשוב לדויטש.“כל חיי אני מנסה לברוח מתווית זו”, הוא אומר, רק במדינה השייכת לעולם השלישי, והמכחישה בכל תוקף שהיא אכן כזאת, אפשר להעניק פרס כזה לאיש העולם השלישי, המכחיש בכל תוקף שהוא אכן כזה. ורק בעולם השלישי יכול “כותב שורות אלה” (קלישאה של העולם השלישי!) לכתוב רשימה על כל העניין.

נ.ב. השבוע החליפו את הצנרת בביתו של ראש הממשלה. זה רעיון.