בבואם לכתוב את תולדות הציונות, ודאי להם להיסטוריונים של העתיד שיגיעו למסקנה החד־משמעית: השגיאה הפטאלית ביותר של הציונות הייתה להשאיר 156 אלף ערבים בתוך הקו הירוק של 1948. כל מה שהיה לאחר מכן נבע ממחדל זה. ושום תירוץ לא יעם את העובדה הפשוטה, החותכת, שמרגע זה והלאה חייבת הייתה הציונות להכריז על כשלון החזון בדבר “הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”, כמאמר מנסחי הכרזת העצמאות. אמת, נכון הדבר שמאה שישים וחמישה אלף ערבים, במחירי אותה תקופה, לא היוו לכאורה איום רציני על ההומוגניות של המדינה בחיתוליה, אלא שכאן בדיוק טמון הכלב. הן מה זה משנה כמה ערבים יש? העיקר הוא שיש. עובדה זו היא שעושה את כל ההבדל.

עם שוך הקרבות של מלחמת העצמאות עברה המלחמה לאפיקים אחרים, וערביי הקו הירוק תפסו באינטואיציה, בהקדימם בכך את דור הפרחים בשני עשורים, את חשיבות הצו: “עשו אהבה, לא מלחמה!” המלחמה האמיתית של שלושת העשורים האחרונים בין הערבים לבין היהודים הלכודים כאן יחדיו התרחשה מתחת לחגורה. עובדה.

חלום הבלהות על מעצבי המדיניות שב ופקד את שנתם הטרופה, מדי התפרסם נתון סטטיסטי כלשהו על ערביי ישראל. וודי אלן היה רואה בדמיונו הפרוע סיוט כזה: מיליוני תאי זרע, עטויי כפיות ועקלים, רוחשים בתוך חשכת האשך הערבי. בהמתינם לאות ההסתערות. כל השאר הוא בגדר פרשנות אישית.

על רקע זה יובן המניע לאמירתו של הבולס מחוות השקמים אשר גרס, כי צריך לתלוש לערבים משהו. המשהו הזה ימשיך לרדוף רבים וטובים במשך הדורות הבאים, ויטרוד שינה מעיני העומדים על משמר המדינה היהודית, או כדברי א. ב. יהושע, שהובאו כאן לפני שבועיים: “אני רוצה בנקיון הזהות היהודית”. חד וחלק, בלי כחל ושרק. חרדתו של יהושע מושתתת כמובן על קונסנזוס לאומי, מקיר אל קיר. וכאחד ממנסחי מצע מפלגת העבודה חזקה עליו, שלא חרג כהוא זה מן התפיסה המקובלת, הטוענת נגד סיפוח הגדה המערבית, ולא מפני "אהבת עיניהם הכחולות של הפלסטינים (יש כאלה), כמאמר הערבים, אלא מפני הרצון למנוע הקמת מדינה דו־לאומית. אלא דא עקא, כלשון הסנהדרין, שכולם מתעלמים מן הנתון הבסיסי: הבסיס למדינה דו־לאומית הונח כבר עם הישארותם כאן, מסיבה זו או אחרת (בעיקר אחרת), של 156 אלף ערבים, טבין ותקילין, בתוך הקו הירוק הזכור לטוב.

אך מה לי כי אזרה מלח על פצע זה, שלא עלתה ארוכה לו, באלה הימים?

שתי סיבות לכך, והאחת אינה פחות טובה ממשנתה. ראשית, אילו התקבל השבוע בכנסת החוק הגזעני (סליחה על הביטוי) הקרוי “חוק הסיוע למשפחות ברוכות ילדים”, היתה בכך הודאה בתיזה הבסיסית שלי, שיש לנו כאן עסק עם מדינה דו־לאומית (לא להלכה אמנם, אבל למעשה) אלף, ובית — כדי למנוע כל מחשבה בכיוון מימושה, עלינו לשמור על “נקיון הזהות היהודית” באמצעים המקובלים במדינות הטוענות ל"נקיון זהות". לאמצעים אלה יש שם פשוט בתכלית: אפארטהייד. כל היתר הוא פלפול שאינו אלא עיסוק בטיהור השרץ.

שנית (ואלה הן החדשות הטובות), השבוע התפרסמה ידיעה משמחת, הלוואי על השומעים, האומרת, כי פריון הנשים היהודיות עלה בשלושה אחוזים, או ליתר דיוק, 2.79 ילדים בממוצע לאשה בשנת 1982 לעומת 2.71 ילדים בממוצע לאשה בשנה שקדמה לה. העלייה, מוכרחים לציין, “נרשמה בכל קבוצות המוצא באוכלוסייה היהודית… כאשר הולכים ונסגרים פערי הפריון לפי מוצא”. כתוב בעיתון.

אלא שידיעה זו לא הייתה משמחת כל כך, ואפשר שהיתה זוקפת גבות דאגה־כלכלית, אלמלא הופיעה בכפיפה אחת עם ידיעה משמחת עוד יותר. בקרב האוכלוסיות המוסלמית והדרוזית נמשכה הירידה בפריון מ־5.6 ל־5.5 ילדים בממוצע לאשה. במלים אחרות, אם ילדים זה שמחה תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה), נרשמה כאן ירידה של 0.1 אחוז בשימחה הערבית, ועלייה של 0.1 אחוז בשימחה העקיפה של היהודים.

עורו ערבים!