משלחת סקר זואולוגי־בוטאני של רשות שמורות הטבע עלתה בשבוע שעבר על עקבותיו הפתלתולים של נחש חדש בישראל: העכן המקרין. זהו נחש ארסי ממשפחת הצפעוניים, אם אתם מתעקשים לבדוק את ציציותיו, שנהג עד לאחרונה להסתובב במערב סיני ובמרכזו. “עתה מתברר”, נאמר בעיתון בשימחה לאיד של זואולוגים, “שהם זחלו גם לתוך ישראל”. האורחים החדשים, קרננים גמורים, מצאו להם מקום משכן בחולות עגור, מצפון לפיתחת שלום. עד כאן, פחות או יותר, לשון הידיעה.

ועכשיו למטעמים    🔗

אליקים העצני, שנטל על עצמו את תפקיד ממשיל המשלים הלאומי, לאחר שקודמו נטל חופשת־מהילה, היה מוצא כאן מחילה נרחבת לדמיונו. הן כל הנתונים למשל מוצלח מתפתלים מול עיניו: חולות סיני, שהוחזרו למצרים בעסקת חליפין מפוקפקת תמורת שלום מהול וקר: פיתחת שלום שהגיעה לחדשות בשבוע שעבר, השיניים הקהות של בוסר אבות ימית; והנחש, הצפע הארסי שקם עלינו לכלותנו ואנחנו השכלנו לשופו עקב מבעוד מועד. רציתם שלום! בבקשה. עכשיו שלמו את מחירו המקורנן.

אלא שהנחש, בניגוד לממשילי המשלים, אינו חדש בסביבה. ביציאת מצרים, כמסופר בכתובים, היה לו תפקיד לא רע בכלל. המקובלים נתנו לו, לנחש הקדמוני, תפקיד ראשי, כמעט, הן כשיצאו ישראל ממצרים נתחזקה המלכות הקדושה ונתעלתה על הכל, ואז נכנעה מלכות הרשעה, סטרא אחרא, מלכות הנחש. על כן העביר אותם הקב"ה באחוזת הנחש, כדי לכתת ראשו. אלא שבני ישראל חטאו, ועונשם היה ארבעים שנה במלכות הסטרא אחרא, כנגד ארבעים מלקות של בית־דין.

עד אשר הגיעה השיירה לגני התערוכה.

גמל פורח, פעם שנייה    🔗

קשה לקבוע בוודאות אם שנות המדבר, כזיכרון קולקטיבי, שיחקו תפקיד חשוב בקביעת הסמל של מרכז הירידים הישראלי, המוכר יותר בשם החיבה גני התערוכה. אלא אם כן אין הגמל המעופף אלא סמל של קרבתנו למזרח, ללבאנט, לעולם הפנטזיות הפורחות באוויר.

והנה לפני שבוע נתפרסמה בעיתונים מודעה שנשתרעה על עמוד שלם, תחת הכותרת “חדשות הגמל המעופף”, ובה דיווח מפורט על ההצלחה הרבה לה זוכה יריד “אדם ומעונו”. בתוך מסגרת קטנה במרכז המודעה כותב לנו הגמל המעופף: “לא הרבה ירידים יכולים להציע למבקרים מזון שהוכן על ידי גנראלים… שמן בלתי מזוקק של רפול… עם חתימתו של רפול, כולל אף כתובתו”. כל זאת בשבוע בו נתגלה כי הנ"ל ליכלך לגמרי, והשמן שלו, כפי שאומרים במזרח, “מע’שוש”.

ניתן לומר הכל על הגמל, מעופף או לא מעופף, אך אי אפשר לחשוד בו שעורמת הסוחרים היא אחת מתכונותיו. העורמה, כפי שמספרים לנו בספר בראשית, היא מתכונותיו של מישהו אחר.

אגב, אותו שבוע כתב “איזבסטיה”, המופיע הרחק מכאן, כי הדלק הנמכר באזור מוסקבה מכיל אחוז גבוה של מים. העיתון מאשים את הוועדה הממשלתית למוצרי דלק בכך שאינה נוקפת אצבע נגד העבריינים. אבל כאן זה רוסיה!

הניחוש הנכון    🔗

הכרזת העצמאות שבה ועולה מדי פעם על פני התודעה הציבורית. השבוע הועלה זכרה בוועדת הבחירות המרכזית, בדיאלקטיקה הגליאנית, המדברת על כך שהקצוות קרובים זה לזה יותר מאשר המרכז לאחד משניהם. כמו יתר הפסולים, גם לי היה קשה השבוע למצוא את עצמי בכפיפה אחת עם מאיר כהנא. אבל האיש, לכל הרוחות, צודק. יש בהכרזת העצמאות משום הסכיזופרניה: “אני מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית” מחד, ומאידך “שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה”. אולי נשגב הדבר מבינתי המזרחית, אבל אני לא תופס איך זה ייתכן. גם הלל קוק, על־פי המסופר בספרו של יוסף אגסי שהופיע לאחרונה, אף הוא אינו תופס. אבל הוא לא רץ לכנסת. אשר להצעתו של כהנא להזיז את המסגדים שעל הר־הבית מאה מטרים, צריך לחשוב על זה בכובד הראש הראוי, על־פי התקדים “טליתא קומי”, הכל אפשרי. ממספרים את האבנים, מפרקים את הנדבכים, ומוסרים את המלאכה בידי הבנאים הערבים המופלאים, שעסקו בעבר בדברים מסובכים מאלה. לא תמיד צריך לפוצץ ולהפריח מסגדים באוויר.

לעצם פסילתו של בעל ההצעה, קלאודיוס, החכם בקיסרים, אמר: “יבקעו נא הנחשים בבוץ!”. אלא שבאנגלית של רוברט גרייבס זה נשמע יותר טוב.

נחש בדיר עזים    🔗

נחש מסוג חדש, לא עכן ולא מקרין, נתגלה השבוע בירושלים. קרוביהם של גיבורי התהילה, שגדשו השבוע את אולם בית־המשפט המחוזי, ביקשו להוציא מקרבם עו"ד ערבי, שהסתנן לשם. משלא נענה השופט לבקשתם, הם נטשו את האולם בכעס מופגן. עו"ד דרוויש נאסר טען, שאחד מישע משכן איים עליו באותה הזדמנות שירסק לו את הפרצוף. מאיר אינדור, מראשי הוועד למען הנאשמים, הסביר את יציאת בית־המשפט: “איש אש”ף בבית־המשפט! נחש בא לדיר עזים והרועה אומר אין דבר, שיישאר בינינו". והאיש צודק, הן אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, אלא אם כן אנחנו מצויים שוב בממלכתו של הנחש הקדמוני, ונגזר עלינו לסוב אותה במשך ארבעים השנים הבאות.