החוורון הנסוך על פניהן היגעות של שלוש הנשים העטויות שחורים, שעלו בתחנת האוטובוסים שליד בית־הקברות הצבאי, העיד כמאה עדים על המתרחש בלבן. צעדיהן האטיים, עיניהן האדומות־הנפוחות מבכי וקומותיהן השחוחות, משכו את תשומת לבם של כמה נוסעים שקפצו ממקומותיהם ופינו להן מקום באוטובוס הגדוש עד אפס מקום. על נקלה ניתן היה להבחין שזה עתה נפרדו מן היקר להן מכל, שהלך ללא שוב. תחילה ישבו המומות ומחרישות, כמו מאובנות מעוצם הצער, הכאב והיגון. משנתמשכה הנסיעה התאוששה אחת, הקשישה שביניהן, פכרה שתי ידיה הגרומות והמגויידות, נאנחה עמוקות ואמרה בקול רועד, כמדברת אל עצמה: – “שלושה נכדים קברתי כאן, בבית־הקברות הזה, שלושה קרבנות” ותוך כדי כך פרצה ביבבה ארוכה, שוברת לב.

בכיה של האשה הזקנה הרעיד את כל יושבי האוטובוס, שהסתכלו בה ובשתי הנשים שישבו לצידה, ברחמים גדולים, כמבקשים לנחמן ולעודדן באבלן הכבד. חיבקה אותה ברוך שכנתה לספסל, אשה במיטב שנותיה, חטובה להפליא ובעלת עינים שחורות ויוקדות, ואמרה: – “הרגעי, אמא! לך נותרו בנים, בנות, כלות ונכדים, ולי, ששיכלתי את בני בכורי, נותרו בן שני בצבא ושתי בנות קטנות. אך מה תאמר כלתי המסכנה, שנישאה לפני פחות משנה, והיא בחודש החמישי להריונה?” הצביעה על האשה, כמעט ילדה, שישבה בספסל הסמוך מכורבלת, מכונסת ומתייפחת בחשאי.

“לאן מועדות פניכן?” שאל הנהג, מחשש שמא מרוב צער ומבוכה שכחו לרדת בתחנה הנכונה. "לכותל! השיבה הזקנה בקול חנוק ומיד הוסיפה: – “מי אם לא הכותל ישמע תפילתנו ויבין ללבנו?”…