כמה פעמים בימי חיי ביקרתי ליד הכותל המערבי? לא אזכור, אך זאת אדע כי כל ביקור הפעים והרטיט את נימי לבי החבויות ביותר. מאז ביקורי הראשון, ואני עלם רך בשנים אשר טרם התיר את מזוודותיו שהביא עמו מבית־אבא ושבילי העיר העתיקה והחדשה כאחת עדיין היו בשבילוֹ כספר החתום, אהבתי להסתוֹפף ליד הכותל ביחידוּת ובאין רואה. ולמה אכחד? לא אחת כבשתי פני באבניו המכוסות איזוב־דורות והרוויות אנחות־דורות, ודמעות חנקו את גרוני. בשנים הראשונות לבואי לארץ התרפקתי עליו בהתעטף עלי נפשי מגעגועים לבית־אבא, שהיה ספוג כמיהה לציוֹן בכלל ולירושלים בפרט, ובימי השואה הגדולה – מתוך צער וכאב שאין להם סוף על בית־אבא שחרב, ולעתים אף מתוך צוֹרך פנימי לשפוך שׂיח לפני אבינו שבשמים. ואולם שלושה ביקורים ליד הכותל נחרתו במיוחד בזכרוני ועליהם אני בא לספר כאן.
ביקור ראשון. היה זה בקיץ 1945, לאחר מפלתו הסופית והמכרעת של הצורר הנאצי, שהביאה בכנפיה שמחה מהולה בעצב ובאבל כבד משנודע גודל השואה שפקדה את בית ישראל. ביום חול, בין־הערבים, מצאתי את עצמי עומד ברחבה הקטנה והצרה שלפני הכותל, שם הסתופפו שנים־שלושה מניינים לתפילת ערבית. רובם אנשי הישוב הישן, זולת כמה עולים חדשים, שהכרת פניהם ענתה בהם שזה להם הביקור הראשון כאן. שוטרים בריטיים פקחו על הסדר וקולו החדגוני של המואזין הערבי הפר מפעם לפעם את אווירת השקט והקדוּשה שאפפה את עדת המתפללים. לא הרחק ממני ניצב יהודי גבה־קומה, בעל זקן שחור מדובלל ופנים חרושי קמטים עמוקים. לבושו, שהיה בלויי סחבות, קומתו הכפופה ועמידתו הכנועה משכו את תשומת לבי. משקרבתי אליו הבחנתי שהוא אינו משתתף כלל בתפילה, אלא נאנח עמוקות ולאחר כל אנחה ממלמלות שפתיו פסוק אחד ויחיד. עשיתי אזני כאפרכסת, האיש לא הבחין בי כלל. הוא עמד כפסל חי, ללא ניע וללא זיע, עיניו היו עצומות ושפתיו לא פסקו ללחוש באידיש עסיסית ובקול בוכים, שכולו אומר תחנונים: – “הוי טאטע אין הימעל, הוי טאטע טייערער” (“הוי אבי שבשמים, הוי אבא יקר”). כך עמד ולחש עד תום התפילה וחזר ללא הפוגות על אותן המלים ובאותו ניגון צובט לב. משנסתיימה התפילה נחרד האיש ממקומו. פסע בצעדים איטיים אל הכותל, השעין עליו כל גופו כמבקש להיצמד אליו, ובקול אדירים הרעים: – “זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו” ולא יסף, כי געה בבכי ארוך וממושך. קולו, ניגונו ובכיו זיעזעו את כל הנוכחים ואף הם מחו דמעה מעיניהם. אותה שעה חשתי כאילו כל התפילות, שהושמעו במשך דורות ליד הכותל, באו על מיצויין בתפילתו הקצרה ובניגונו הקורע לב של אותו יהודי, שכפי שנודע לי אחר כך היה אחד מפליטי השואה, מניצולי טרבלינקה.
וביקור שני. בבקרו של יום קיץ בהיר, לאחר מלחמת ששת הימים. ברחבה שלפני הכותל, שזה עתה התחילו בשיפוצה ובהרחבתה, ניצבו כמה עשרות מניינים כמו אחוזי־שכרון וחלום, אם מאוויר הבוקר הצלול והצונן ואם מן הפגישה המפתיעה עם ירושלים השלימה. כולם היו שקועים בתפילה ובאמירת פרקי תהילים בדביקות ובהתלהבות. פתאום הופיעה מכונית שעצרה במרחק ניכר ומתוכה הוצא, על ידיים ממש, אדם כבן שלושים במדי קצין, נכה בשתי רגליו. לאחר שהושב בעגלת גלגלים מיוחדת, שהותקנה בשבילו, התקרב באיטיות רבה אל הכותל. האיש התבונן ממושכות סביביו, מחה זיעה מעל פניו ולחש על אוזנו של אחד ממלוויו. לא יצאה שעה קלה ובחור ישיבה צעיר לימים, בעל פנים חוורים ונוגים ועיניים גדולות ויוקדות, הביא לו טלית ותפילין וסידור תפילה. לפי ההוראות וההנחיות שהשמיע אותו בחור ישיבה בקול רך, כמעט בקול דממה דקה, ניתן היה להבחין על נקלה שחלפו הרבה שנים מאז עמד הקצין ב"מבחן" זה. הוא התעטף בטלית מעל לראשו וישב בלי נוע ומבלי להשמיע אף הגה קל, אך משהסיר מעליו את הטלית היתה זו ספוגה דמעות, כאילו זה עתה משוּה מן המים. שעה ארוכה ניסה להבליג על עצמו ולא עלתה בידו והיו דמעות רותחות נושרות מעיניו גם כשמלוויו החזירוהו למכונית.
וביקור שלישי. בשעות הבוקר המוקדמות של אחד מימי חודש אלול תשכ"ח. האוויר היה רווי אדי טל מן הלילה, חומות העיר עדיין עטופות היו ערפילים דקים והעיר כולה שקויה אור פלאי. ליד הכותל היתה תכונה רבה, שני מניינים כבר סיימו תפילתם ואל המניין החדש, שפתח בתפילה, הצטרפו שלושה אורחים שזה עתה הגיעו – אב, בן ונכד. שלושתם התעטפו בטליתות, הניחו תפילין ופתחו בתפילה, כשהסב מקפיד הקפדה יתירה שהנכד לא יפסח, ח"ו, על קוצו של “אמן”. ניכר היה ששניהם, האב והבן גם יחד, מאושרים על שזכו להביא את הנכד־הבן, שזה עתה נכנס בעולן של מצוות, לתפילה בציבור ליד הכותל.
לא הרחק מעדת המתפללים עמדה קבוצה של נערי ישיבה, כבני י"ד–ט"ו, שזה עתה סיימו תפילתם ואימוניהם בתקיעת שופר, וניהלו שיחה באידיש, בשקט ובכובד־ראש. פתח אחד ואמר: – “מה נורא המקום הזה! כשאני מתפלל כאן הריני חש בעליל, שהתפילות עולות ישר השמימה!” קפץ השני ממקומו, נכנס לתוך דבריו של הראשון, וסיפר בהתרגשות: – “יום אחד שוטטתי בקרבת מקום, על הר־הבית, ופתאום שמעתי קול, ומוכן אני להישבע כי היה זה קולו של המלאך שקרא לאברהם: – ‘אל תשלח ידך אל הנער’ וגו'”. המהם השלישי, סילסל פיאותיו הארוכות העשויות בקפידה, פתח בניגון של גמרא וסיפר לאט ובחשיבות, כשהוא מדגיש ומטעים כל מלה: – “אחי הגדול, מנדל העילוּי, לומד לא הרחק מכאן, בישיבה שבה לומדים וגרים בצוותא כמה עשרות בחורים. לפני כמה חודשים, בעיצומו של ליל חורף עז, כשארובות השמים נפתחו וגשם שוטף ניתך ארצה, נעלם אחי מן הישיבה. ראש הישיבה וחבריו התהלכו כצללים ממש ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה וחרדה. כשעתיים לאחר חצות חזר אחי לישיבה, קפוא למחצה ובגדיו נוטפים מים. קפצו כולם ממיטותיהם והקיפוהו בחבילי חבילין של שאלות. סיפר אחי בפשטות ובקול רועד מקור, צמא ורעב: – “בתחילת הערב הציקתני רוחי להתפלל תפילת ערבית ליד הכותל, על אף גשם הזלעפות וסופת הזעם שהשתוללה בחוץ. ואכן, אחד ויחיד הייתי שם. לאחר התפילה ביקשתי לשוב לכאן, אך לבי לא נתנני להניח את הכותל לבדו. וכך נשארתי שם עד שבא מתפלל אחר ותפס את מקומי”. אכן, סיים הנער את סיפורו, כשהוא מגביר את קולו, “לא לחינם פסקו חז”ל: ‘מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי של בית־המקדש’”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות