(תרל"ד – תשי"ט)

א    🔗

הרבה אהבות קיננו בליבו של פרופ' קלוזנר – אהבה לארץ־ישראל, לעם ישראל וללשון העברית, אך עלתה על כולן אהבתו לירושלים “אורו של עולם”. כל יצירתה של אישיוּת פינומאלית זו –הוגה־דעות, היסטוריון, מבקר וחוקר, פובליציסט, עורך, מורה ונואם, היתה ספוגה מטעמה, מריחה, מכוחה ומנצחיותה של ירושלים ומן האמונה העזה כי “כל א”י בכלל ירושלים היא" (זוהר, במדבר קיד). כאן על אדמת ירושלים, כתב מיטב ספריו: “הרעיון המשיחי בישראל”, “ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה”, “היסטוריה של הבית השני”, “ישו הנוצרי”, “מישו עד פאולוס”, “כשאומה נלחמת על חירותה” ועוד, שזכו למהדורות הרבה, ניתרגמו לכמה לשונות והקנו לו שם־עולם.

עשרות ספריו, אלפי מאמריו, רבבות איגרותיו, נאומיו ושיחותיו הם עדים חיים לפעלו המבורך של תלמיד־חכם דגול זה, סופר־לוחם וחוקר-שקדן, שהפליא בפוריוּתו, בחיוּניותו וברעננותו ועל משמרתו עמד בעוז־רוח, בלהט פנימי בקנאות ובאמונה במשך ששים־וחמש שנים רצופות, מאז פירסום מאמרו הראשון “מלים מחודשות וכתיבה תמה” (המליץ, אדר, תרנ"ג) ועד למאמרו האחרון “ז’בוטינסקי החי” (חירות, תמוז, תשי"ח). אך לא פחות מזה יספרו הם על האיש שדבק בעירו ירושלים ומממנה לא זז במשך 39 שנים, מאז בואו לכאן בחנוכה תר"פ (1919) ועד ימיו האחרונים ובאדמתה הוטמנו עצמותיו ביום ט"ו במרחשון תשי"ט (29.10.1958).

ב    🔗

איש־שיחה למופת היה. שיחתו היתה ספוגה טעם־זקנים, אש־נעורים, חסד של אהבה ומשהו מעצבותה של ירושלים. ודרך שיחתו – בצלילות־דעת, בחום ובהתלהבות, ללא כל רצון או כוונה להפתיע במלים מפוצצות, להרעיש ולהדהים בסלסולי־לשון. קלוזנר שבעל־פה, כמו זה שבכתב, היה איש הסגנון הקל, הבהיר, הפאתיטי ועם זה פשוט וטבעי.

שיחות הרבה היו לי עמו, רובן בביתו, בחדר־עבודתו, שנשם היסטוריה והיה מלא וגדוש ספרים וכתבי־עת, כתבי־יד וערימות ערימות של איגרות; או על כוס תה בחדר־האוכל הגדול והמרוּוח, שהעיד על סדר ונקיון למופת ועל מסורת יהודית נאה ושורשית, ואם בגן – מול שער־הכניסה לביתו, החבוי בצל ברושים, שעל משקופו התנוסס השלט “יהדות ואנושיות” – מעין אני־מאמין של חייו ויסוד כל תורתו.

כמה מן השיחות הללו שנסבו על ירושלים אנסה להעלות כאן, כפי שנחרתו בליבי ונקלטו בזכרוני ונרשמו בפינקסי, שעה שהייתי מאזין לקולו הרך והנלבב ושומע המיית־ליבו על כל הגיגיו ורחשיו.

ג    🔗

– רבים שאלוני ושואלים בתמיהה לסוד כוח־העבודה שלי. הנני ידוע חולי כל ימי וכיצד אני מספיק לקרוא ולכתוב ולפרסם כל־כך הרבה? תשובתי היחידה – ירושלים. אלמלא אורה ואווירה של עיר זו, ספק אם היה עומד בי הכוח לתת אפילו קב אחד מעשרה קבין של פרי (טוב או רע על כך ישפטו הדורות הבאים), שנתתי על כה. משמשקיף אני מבעד לחלונות־ביתי על חומות ירושלים, על הר־הבית ועל הרי יהודה, הנני חש בקרבי כוחות־נעורים ושוב איני יודע עייפות מהי. בוודאי קרא אדוני מה שכתבתי על ביקורי הראשון בגימנסיה העברית בירושלים, ערב ר"ח סיוון תרע"ב (בביקורי הראשון בארץ) שם לימדו באחת הכיתות את הלשון הרומית. “רטט עז חלף את כל גופי. היאך? בירושלים השוממה, שמונה עשרה מאות וארבעים ושתים שנה לאחר שהחריב אותה טיטוס, נלמדת הלשון הרומית כלשון מתה באמצעותה של הלשון העברית החיה בגימנסיה לזרע היהודים, לבני אותה יהודה, אותם Judaea Capta שעם־רומי המת כיום הזה חשב אותה אז למתה מיתת־עולם!”. רטט דומה עברני הבוקר כשאוזני קלטו ציפצופם של תינוקות של בית־רבן, שלא הרחק מכאן, מול הר־הבית השומם, נטעו נטיעות ט"ו בשבט ושרו: “ט”ו בשבט הגיע, חג לאילנות". מי יודע אם לא במקום הזה, שבו שתלו התינוקות החמודים את שתיליהם, לא עמדו לפני כאלפיים שנה צבאותיהם של הרומאים והמטירו מוות על ירושלים הנצורה והרעבה?

*

בשעות הערב המאוחרות של יום חורף עז וחריף, עם סיום השיעורים באוניברסיטה, ישבתי לידו בתוך אוטובוס מלא וגדוש, שעשה דרכו מהר־הצופים העירה. הירח שפך אורו המלא על־פני “עיר הכתר בהרים” והמראה היה מרהיב ומרנין. לאחר שתיקה קלה פנה אלי פתאום, עיניו הישירו לנוכח העיר והוא הפטיר בקול רועד ורווּי־דמע: “כבר עייפתי לסרב לכל מיני אישים, מוסדות וארגונים תרבותיים וציבוריים, שהזמינוני לבוא לארצות־הברית לשורה של הרצאות, נאומים וכיו”ב. הבטיחו לי הרים וגבעות, אבל איך אפשר לעזוב עיר זו, ולוּ גם לשעה קלה בלבד?".

*

ישבנו בביתו בשעות בין־הערביים של יום אביב רך ונאה, שהיה ספוג ריחות מבושׂמים של פריחה וליבלוּב. הוא נענה להצעתי ויצאנו לטיול קצר בשבילי השכונה, בצל כוכבים, וכדרכו דיבר מתוך צימאון לעבודה ומתוך שמחת העבודה, שמעולם לא פחתו על אף גילו ומיחושיו השונים. “הריני עובד – סיפר לתומו – למעלה מי”ד שעות ביממה ואיני מספיק. אפילו לטיול קצר מעין זה לרוח־היום, אין שעתי פנוייה. לא הרחק מכאן נטעו לפני כמה שנים חורשה על־שמי, אך עד היום לא ביקרתי שם אלא פעם אחת בלבד!" אותה שעה נראה לי מורי ורבי, השקדן המופלא, כקברניט שׂבע־ימים וצמא־נדודים, שעם הגיעו לחוף־מבטחים אחד, מייד הוא חולם על מסעות חדשים ועל חופים חדשים, לא־נודעים.

*

“הבן יקיר לי שאול”, פתח ואמר משנכנסתי אליו ימים מועטים לאחר פטירתו של טשרניחובסקי ופרץ בבכי קורע־לב. לאחר שהייה קלה המשיך בקול חנוק מדמעות: “שאול שלנו איננו. מי מילל ומי פילל, שטשרניחובסקי היפה, החסון והבריא ימות לפני? מה אגיד ומה אספר עליו ולא הגדתי ולא סיפרתי עד כה בעשרות מאמרי ונאומי?” ופתאום התחיל קורא בעל־פה קטעים שלמים מתוך “אני – לי משלי אין כלום” ו"כוכבי־שמים רחוקים". סיים את הקריאה־הדקלום והפטיר: “האם יודע אדוני, כי את שני השירים הללו, שהם שׂיא־יצירתו, כתב כאן בירושלים? את השיר הראשון התחיל בירושלים וסיים בתל־אביב, ואילו את השני “כוכבי־שמים רחוקים”, כתב כחודש ימים קודם פטירתו, לא הרחק מכאן, בשכונת קאטאמון, שבה מת המשורר. אין לי ספק, שכוכבי־ירושלים הם שהכתיבו לו את שני השירים הנשגבים הללו, שהם פאר שירתו של טשרניחובסקי ופאר השירה העברית החדשה”.

*

ירושלים במצור. המורה הישיש עזב את ביתו בתלפיות והתגורר עם גיסתו בשני חדרים קטנים באחד מרחובותיה השקטים של שכונת רחביה. לאחר ליל הפגזה ומטר־יריות בלתי־פוסק, נכנסתי בשעות־הבוקר לבקרו ומצאתיו רכון על עבודתו, ליד שולחן־ברזל צר ורעוע. הוא שמח לקראתי וסח בנעימה שקטה, שכולה אומרת אמונה ובטחון: “הם מוסיפים להפגיז ולהמטיר אש על ירושלים של מטה, אך לעולם לא יעלה בידם להפגיז ולהכניע את ירושלים של מעלה, זוֹ שהיא בבת־עינו וציפור־נפשו של כל יהודי בארץ ובתפוצות. הריני מאמין באמונה שלימה שקרוב יום־הגאולה ויום שחרורה של ירושלים”. לאחר הרהור קל הוסיף בקול מתון ובוטח: “עומד אני בסיומו של אחד מספרי החביבים עלי ביותר ודומני, גם החשובים ביותר והדרושים כל־כך לדורנו: “היסטוריה של הבית השני”. צרור המחברות המונח כאן לפני, כתב־היד של ספרי זה, הוא כל “רכושי” שנטלתי עמי בעזבנו בחיפזון את ביתנו בתלפיות. כשישבתי אמש ליד שולחני, פגעו כמה פגזים בבית הסמוך, אך אני שקוע הייתי בעבודתי ולא שמעתי דבר ואפילו לא הבחנתי במהומה שקמה בסביבה. כולי תפילה ואמונה, שספרי זה יצא לאור בירושלים החופשית והמשוחררת, במדינה שלנו העומדת אחר־כתלנו ממש!”. ואכן ניבא הלב וידע מה שניבא. את ההקדמה לכרך א' מתוך חמשת הכרכים של ספרו הנ"ל, שיצאו לאור בהוצאת אחיאסף בירושלים (תש"ט – תשי"א), כתב ביום כ"ד בטבת תש"ט, ביום הבחירות לאסיפה המכוננת של מדינת ישראל.

*

לאחר מסיבה מפוארת שנערכה לכבודו בירושלים ביום הולדתו השמונים מטעם כמה מוסדות ואירגונים, התחיל מדבר אלי בלחש, בנעימה שכולה רוך וטוב־לב, כמסיח בפני עצמו:

“הנאומים, הברכות, היחס החם והנלבב של קהל הקרואים – הכול טוב ויפה ומעודד, אך מה כל אלה לעומת ספר טוב אחד או, לפחות, לעומת מאמר טוב? ‘היום קצר והמלאכה מרובה’, הוי מה מרובה המלאכה והיום קצר, קצר מאוד! מי יודע כמה שנים נותרו לי עוד לחיות ולנשום אווירה של עיר זו?”.